חודש זה כאשר חסידי חב"ד מתכוננים בהמוניהם לקראת הנסיעה והשהות בחצרות קודשינו בחודש החגים החלטתי בהוראת הרבי מה"מ לפרסם סיפור זה. אם התרשמתן מהכותרת, כי הסיפור התרחש בדורות עברו, כאשר הנסיעה לרבי נעשתה באמצעות סוס ועגלה ונמשכה ימים ואף שבועות, טעיתן, הסיפור התרחש לפני 14 שנה.
כאשר בחרנו לטוס אחותי ואני, בכ"ג באלול שנת תשס"א, הגדרנו את היום כתאריך בעייתי, אבל לא תיארנו לעצמנו שיום זה יחקק בהיסטוריה.
השגנו טיסה במחיר מציאה, בחברה בלגית, עם חניית ביניים קצרה, אך מוקדמת מידי — כמעט שבוע לפני ראש השנה — וידענו שמכיוון שיצאנו "לפני הזמן", קרוב לוודאי שנהיה החב"דנקיות היחידות בטיסה, ומכיוון שזאת הייתה הפעם הראשונה שעלינו על טיסה לא בחברה ישראלית קצת חששנו שנתקשה להסתדר.
כאשר הגענו לשדה התעופה קיווינו שאולי בכל זאת נמצא, חסידי חב"ד נוספים, אך התאכזבנו. כשהמתנו בחניית הביניים בבלגיה, ציפינו שכל הנוסעים הנוספים יהיו גויים, וכמעט צדקנו, אך ביניהם הבחנו בבחור אחד גבוה. שחבש לראשו כיפה שחורה, קצת זקן, חולצת טריקו צבעונית בוהקת ומכנסי ג'ינס ארוכות. הוא לא היה נראה לי ישראלי, וחרדי במיוחד, רק לאחר מכן נודע שהוא ממשפחה של חסידי חב"ד.
בטיסה לארצות הברית, מרבית הנוסעים לא היו יהודים, ביניהם גם הרבה כושים, אך התנחמנו בכך שרוב הישראלים היו מרוכזים יחד בחלק הקדמי, בשלב מסוים הבחנו שבחלקו האחורי של המטוס נמצא חסיד חב"ד, שעלה כנראה על המטוס בבלגיה ברגע האחרון, אך לא ייחסנו לזה חשיבות מיוחדת באותו רגע, כי היינו בטוחות שהחלק הקשה כבר מאחורינו, ולא תיארנו לעצמנו שאנחנו ממש בהתחלה…
27 מטוסים נוחתים בנמל תעופה על אי קטן
השעה הייתה קרוב לאחת בצהרים לפי שעון אמריקה, בעוד כשעה אנו אמורות לנחות בארצות הברית, ואז לפתע שמענו:
"אוי ואבוי רק ברחנו מהטרור בארץ ישראל, ועכשיו הטרור רדף אחרינו גם לאמריקה!"
לא הבנתי מה באמת קרה? (אנגלית, זה לא הצד החזק שלנו, והדיילים דיברו באנגלית ובצרפתית) אך הבחנתי שהאנשים שסביבי מבוהלים עד מאד. למרבה הצער היינו מלומדות בחדשות מסוג זה בארץ ישראל — שעמדה תחת טרור בלתי פוסק בשנה ההיא, וחלק גדול מהישראלים עלו על המטוס רק על מנת להשתחרר מאוירת הטרור הזאת, אך מהר מאד התברר לנו שהפעם פיגוע הטרור שהתרחש באמריקה משפיע גם עלינו באופן אישי, ומידי. התכנית משתנה, אין אפשרות כניסה לארצות הברית, הנוסעים התבקשו לחגור חגורות בטיחות, כי אנחנו עוברים מיד למצב נחיתה.
עשרים דקות אחר כך המטוס נחת על הקרקע, לא היה לי מושג היכן נחתנו? ולשם מה? הדלתות נפתחו, רק על מנת לאוורר את המטוס. מדרגות לא היו, ולא ניתן היה לצאת.
ברגע שהמטוס נחת על הקרקע, חלה התנפלות כללית על מחלקת העסקים, והייתה לכך סיבה, במחלקת העסקים היו טלפונים, דבר שלא היה קיים במחלקה הרגילה, נוסעים מכל הסוגים, נהרו לכיוון, אך שבו מאוכזבים.
"לא ניתן להתקשר, המערכת בקריסה, עקב כמות אדירה של טלפונים. הבנתי שמדובר באירוע רציני מאד, אבל לא היה לי מושג מה קרה? ומה יהיה הצעד הבא שלנו?
"אז מה עושים עכשיו?" אני שואלת את האשה שמאחוריי — ישראלית בגיל חמישים, שניכר שנוהגת לטוס לעיתים קרובות: "כנראה שנאלץ לחזור לבלגיה". "אז למה נחתנו פה בכלל?" אני ממשיכה לשאול. "כי צריך למלא את המטוס בדלק" היא מסבירה. "וכמה זמן זה יקח?" — "זה עלול לקחת הרבה זמן, כי אנחנו נמצאים בשדה תעופה מאד, מאד קטן, ויש כאן עוד עשרים ושבעה מטוסים המחכים בדיוק כמונו".
המטוס היה כמרקחה, אנשים התקשו להמשיך ולשבת במקומם. רוב הנוסעים קמו, החליפו מקומות, כל אחד חיפש עם מי לדבר על מנת לפרוק את המתח, ובליל של שפות נשמע במקום, ועדיין לא ידענו מה באמת קרה.
כמו כולם, הסתובבנו במטוס וניסינו לאסוף רסיסי מידע על מה שקורה, לפתע מצאתי את עצמי עומדת מול הבחור האמריקאי הזה עם הכיפה והטריקו.
המבט שלנו נפגש, אנחנו שתקנו, אבל הוא היה משוכנע שניגשנו אליו במיוחד על מנת לשאול שאלות:
ולפתע הוא מוציא מפיו, את המשפט הבא, במבטא אמריקאי כבד תוך כדי שהוא מציג בידיו את התהליך: "אוירון בתוך בנייני התאומות". באותו רגע, לא הצלחנו לצחוק! הבנו שמדובר במזימת טרור שטנית, ולא בתאונה קטלנית.
"מה ה' רוצה ממנו עכשיו?!"
המשכנו את ה"טיול" במטוס ופגשתי נוסעת ישראלית, כשהיא רכונה על מפה. "אני מנסה לאתר היכן אנחנו נמצאים עכשיו" — "באמת איפה אנחנו נמצאים?" אני שואלת בסקרנות. "אנחנו על אי" הפתיעה אותנו. "באמת, אי אמתי?", "כן, אנחנו נמצאים בשדה התעופה סנט ג'ונס על האי ניופאונדלנד".
"מי היה מאמין שנתקע על אי!" בעיני רוחי צפו כל אותם סיפורי מתח שקראתי בחיי על מקומות נטושים, מסיפורי הבעל שם טוב הקדוש ועד לסיפורים דמיוניים כ"ילדי תרשיש באי הבודד"… הרגשתי שצללנו עמוק, לעלילה סוערת, הפכנו בבת אחת לגיבורות של ספר מתח.
"מה את חושבת עכשיו?, למה זה קרה לנו?" שאלה אחותי.
"לא יודעת, 'הנסתרות לה' אלוקינו'". ציטטתי לה את הפסוק, שאינני יודעת מהיכן צץ לי פתאום. "אז מה ה' רוצה ממנו עכשיו?!" תהינו. ניסינו להתחזק באמונה, להאמין שכל דבר שה' עושה לטובה ואם הגענו למקום הזה, זה בוודאי בהשגחה פרטית מדויקת. קראנו בעבר סיפורי נפלאות מתקופת הבעל שם טוב, ששלח יהודים למקומות נידחים, רק על מנת שיגיעו לאיזה נחל שחיכה מששת ימי הבריאה שיבוא יהודי, ויטול ידיים ממימיו ויברך עליהם ברכה. והנה עכשיו, אנחנו…
החלטנו שהדבר הנכון ביותר הוא לנצל את הזמן ללימוד חת"ת. פתחנו את החומש בפרשת השבוע, והתחלנו לקרוא את הקטע של יום שלישי בפרשת "ניצבים", הקטע היה קצר מאד, אך הוא הסתיים בדיוק בפסוק: "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה…"
התרגשתי, כבר שנים שאני מקפידה ללמוד חת"ת בכל יום, אבל כזה דבר עוד לא קרה לי מעולם, קיבלנו השראה.
שיעור חסידות מאולתר
"אולי נלמד את מאמר החסידות, שלמדנו קודם?" הציעה אחותי. לפני שיצאנו לדרך, החלטנו לקחת אתנו חומר חסידי ללימוד במהלך הטיסה לרבי מה"מ, שלפנו איזו חוברת דקיקה, על מנת שלא תהיה כבדה לנשיאה, מה שפחות בדקנו הוא, מה כובדה מבחינה תוכנית… לקחנו מבלי להבחין מאמר חסידות עמוק, בתוספת ראשי–תיבות שלא היו מוכרים לנו.
אז התחלנו ללמוד והפסקנו באמצע. עכשיו החלטנו להתאמץ קצת יותר. אחותי הציעה שנפנה ל"חב"דניק" שראינו ונשאל אותו האם הוא מכיר את ראשי–התיבות האלו.
הסכמתי, וכך נוצרה ההיכרות הראשונה בינינו: פנינו אליו, רק על מנת לברר את משמעותם של הראשי–תיבות, אך הוא לא הסתפק בכך, והזמין אותנו לשבת בשני המקומות מולו, שהיו פנויים באותו רגע, והוא בעצמו ילמד אותנו. הסכמנו, הוא התחיל להסביר לנו את המאמר והצליח ממש לרתק אותנו, למדנו ביחד מאמר חסידות, ואפילו לא הבחנו שהצלחנו למשוך את תשומת לבם של הנוסעים סביבנו.
לא–יהודי אחד מנוסעי המטוס, כל כך התפעל מהמראה המפתיע, כל המטוס רועש וגועש וכאן בפינה יושבים ולומדים בנחת. ביקש רשות לצלם אותנו. וכך הצטלמנו יחד לומדים חסידות בתוך מטוס תקוע. רק לאחר הלימוד המשותף, החב"דניק הציג את עצמו בשמו "לוי יצחק גרליק", והבנו שהוא בנו של הרב גרשון מענדל גרליק, השליח המפורסם של הרבי למדינת איטליה, וסיפר שמאז נישואיו הוא מתגורר סמוך לרבי מה"מ.
הרב גרליק, סיפר לנו שהוא חזר מחתונה משפחתית באיטליה, והיה בדרך לחתונה של חבר בארצות הברית, אך מכיוון שלא מצא מטוס ישיר, עבר דרך בלגיה. הוא הוסיף שהוא משגיח כשרות במקצועו, והמטוס, כך הבנו די מהר הוא כלי התחבורה השימושי ביותר עבורו, ותוך כדי כך הוציא מהכיס אוצר של ממש, פלאפון! הוא שאל אותנו למספר הטלפון שלנו בבית, והציע מיוזמתו שכאשר יירד הלחץ הקווי מעל ארצות הברית, הוא יתקשר לאשתו, וימסור לה להתקשר להורינו בארץ ישראל.
ניצלנו את ההזדמנות לשאול כמה שאלות הלכתיות הקשורות לטיסה, ולאחר מכן שבנו למקומנו בתחושת הקלה. במשך השעות האחרונות הייתי מוטרדת, כיצד נודיע להורינו היכן אנו נמצאות. קשה היה שלא להתפעל מההשגחה הפרטית הגלויה, שהחסיד חב"ד היחיד במטוס הוא אחד הנוסעים הבודדים, שהחזיק על עצמו מכשיר טלפון נייד, והעובדה שהוא היה באיטליה ורק נאלץ לעבור דרך בלגיה, העצימה עוד יותר את גודל ההשגחה הפרטית.
שבנו למקום, אך לא היה לנו מושג מה מצפה לנו בהמשך, לאף אחד לא היתה פיסת מידע כמה זמן עוד נשאר כאן, האם נצליח להיכנס היום לארצות הברית, או שנאלץ לשוב שבע שעות טיסה חזרה לאירופה?
פתאום קלטנו שאנחנו לבד...
שעה חלפה ועוד אחת, השמש כבר שקעה, ורק אחרי שמונה שעות בהן היינו כלואים במטוס על האדמה, הגיע האות: לרדת מהמטוס! וגם ההוראה הבאה: לנשים בלבד מאפשרים לקחת את החפצים האישיים שלהן מהמטוס, ולגברים כלום!
באותו רגע עבר הרהור במוחי: לגשת לרב גרליק, ולהציע לו את עזרתי, אבל משום מה התביישתי. ניסיתי לשכנע את עצמי שאם החליטו כך כנראה שיש הגיון בזה, בסופו של דבר הרגעתי את מצפוני בכך, שאם לרב גרליק יש משהו חשוב במיוחד שהוא רוצה שניקח עבורו, הוא יפנה אלינו בעצמו, לא חשבתי שאולי גם לו יהיה קשה לפנות אלינו בבקשה כזאת, ובעיקר לא שמתי לב, שאנו לא נתנו לו זמן להספיק להגיע אלינו, כל הישראלים שמסביבנו, קמו בזריזות מהמקום, ומיהרו לכיוון היציאה מהמטוס, ופחדנו לאבד אותם. היה לנו קשה להתנתק מהם, עם חלק מהבנות הספקנו להתיידד ובסביבה של דוברי עברית היה לנו קל יותר, ולכן הזדרזנו לרדת.
יצאנו החוצה, הלילה כבר ירד מזמן. היה חשוך וקר. בהשגחה פרטית היינו מצוידות במעילים, למרות זאת הצטרפנו לריצה הכללית של הימלטות מהקור והצלחנו להגיע ראשונות למבנה הסמוך.
נכנסנו למבנה חד קומתי קטן, שלא הזכיר שום דבר שדומה לטרמינל, נדרשנו לבדיקת התיקים שלנו, ולאחר מכן הפנו אותנו לעבר אוטובוס שעמד בחוץ. עלינו לאוטובוס שכבר היה עמוס עד אפס מקום, והתחיל מיד לנסוע. רק כשהיינו בפנים קלטנו לפתע, שאנחנו לבד, סביבנו רק גויים. לא יודעת בדיוק איך, הצלחנו לאבד את כולם.
היינו לחוצות, נסענו מבלי שיהיה לנו מושג לאן אנו מובלות, לא הבנו כלום! לשם מה הוציאו אותנו מהמטוס בכלל? מה אנחנו הולכות לעשות כרגע? לאן נוסעים? לכמה זמן? ולאיזה צורך? ומה שהכי הלחיץ אותנו שאין לנו את מי לשאול. אנחנו לבד במקום זר, שאיננו יודעות עליו דבר. הרגשנו כמו שתי ילדות קטנות שהלכו לאיבוד בעולם הגדול.
אחרי נסיעה קצרה האוטובוס עצר! נכנסנו לאולם ספורט עגול, במקום התנוססו שלטים גדולים עם המילה "קנדה" והבנתי שהאי הזה משתייך למדינה הזאת.
במרכז האולם היו מסכי ענק בהם היה ניתן לצפות בפיגוע הנוראי שהתרחש בניו יורק, מסביב היו כסאות ישיבה מדורגים ובמעגל החיצוני היה מסדרון עגול, שבו ניצבו שולחנות. על השולחנות היו מונחים מאכלים שונים, פירות, בקבוקי שתיה וגם עשרות טלפונים מהם היה ניתן להתקשר חינם לכל פינה בעולם.
החלטנו להתקשר לארץ ישראל. מעבר לקו דיברנו עם אמא שלי והיא הייתה נשמעת די רגועה: "הייתי מאד בלחץ, עד שהרבנית גרליק התקשרה אליי, עכשיו שאני יודעת שהוא מסייע לכן, אני רגועה".
לא רצינו להלחיץ אותה שוב ולומר לה, שכרגע אין לנו מושג היכן הוא… מאחורינו כבר היה תור שחיכה לטלפון, וניתקנו.
למה לא חשבנו לסייע בלקיחת התפילין?
לאט, לאט התקבצו במקום עוד ועוד אנשים, פגשנו שוב את הישראלים מהטיסה, והרגשנו כבר טוב יותר. ואז לפתע גילינו את הרב גרליק צועד יחד עם הבחור האמריקאי הגבוה, נרגענו מעט אך לא לגמרי.
הרב גרליק, נראה לי מוטרד יותר מאשר בשהייה הממושכת במטוס, לפתע הוא פנה אלינו: "מהפירות ומהמים אתן יכולות לקחת 'חופשי'". והוסיף בקול נחוש ביותר: "חכו לי פה! אני הולך להביא את התפילין!".
במשפט הקצר הזה התקפלו שני מסרים, אחד "חכו לי פה!", זאת אומרת מעכשיו אתן נמצאות בהשגחה שלי, ברגע שהוא אמר לנו זאת הרגשתי הקלה, כי הבנו שבמקום הזה אנחנו לא מסוגלות להתמודד בכוחות עצמנו. והמסר השני "התפילין!". "התפילין!", למה כשירדנו מהמטוס לא חשבתי על כך, איך שכחתי מהסידור, הארנק, אוכל כשר, והתפילין של הרב גרליק… לא עלה על דעתי בכלל לסייע לו בזה.
הרגשתי שלא נהגתי כראוי, רציתי לשאול אותו, אז למה לא ביקשת מאיתנו? אבל הוא כבר נעלם… יחד עם הבחור האמריקאי והחבר שמצא במקום.
לא ידעתי כיצד הוא מתכוון להביא את תפיליו, אבל הבחנתי בנחישות בהם נאמרו הדברים, הוא לא אמר אני מנסה! הוא אמר "אני מביא!" וזה הבדל עצום, הבנתי שהוא יצא לקרב על התפילין שלו והוא לא יחזור בלעדיהם!
"למה הוא לא ביקש מאיתנו לקחת עבורו את התפילין?"
ואם הוא היה מבקש? האם הייתי מצליחה להסביר לגוי שמעולם לא ראה תפילין, מה זה תפילין? ועד כמה הן יקרות ליהודי שרגיל להניח אותן בכל יום.
אבל תכל'ס, אנחנו מיהרנו לצאת מהמטוס מבלי לחשוב יותר מידי, ועכשיו אנחנו מחכות פה, לבד.
האם הוא יצליח? הייתה לי הרגשה שכן! לא ידעתי כיצד? אבל הוא נשמע כל כך משוכנע! כל כך נחוש! אבל חששתי גם שאולי לא, ואז… שוב הרגשתי נקיפות מצפון, על כך שלא הצעתי עזרה. האם הוא יצליח לקבל בחזרה את התפילין כבר הלילה? האם הוא ינסה שוב בבוקר? כמה זמן יקח לו לחזור? לא יודעת. אנחנו במתח…
ובינתיים אנחנו מחכות ומחכות, לא חשבנו ללכת בלעדיו, כבר הרגשנו קודם את תחושת חוסר האונים המוחלט כשנסענו באוטובוס, והעדפנו לחכות.
לפנינו עברו אלפי אנשים, בכל כמה דקות נפתחה הדלת, ומטוס נוסעים שלם נכנס למקום. הישראלים נעלמו כבר מזמן ולא ידעתי לאן, במקומם הגיעו עוד ועוד אנשים, אנשים מגיעים ואנשים הולכים, הבנו שזאת תחנת מעבר, אך לא ידענו לאן ממשיכים מפה.
ישבנו באיזו פינה, והסתכלנו. האנשים סביבינו נראו מדוכאים למדי, ולא קשה להבין מדוע — כל התכניות השתבשו, התיקים נלקחו מהם, והם הגיעו בניגוד לרצונם, למקום כל כך שונה מהיכן שתכננו להגיע.
בין האורחים הרבים, נראו גם "המארחים שלנו" תושבי האי המקומיים, והם בניגוד לאחרים, בלטו באדיבותם: חילקו מזון, שתיה, ואפילו שמיכות. קיבלו את כולם בחיוך, ויחס כל כך אנושי ונוגע ללב. אנחנו המתנו שם זמן רב, וזכינו לכמות גדושה של נדיבות לב ראויה לשבח. הם ניגשו אלינו כל כמה דקות, הציעו תקרובת. רוב האוכל אומנם לא היה כשר, ולכן נאלצנו להסתפק בבננות, תפוזים ובקבוקי מים אבל הם מאד מצאו חן בעיננו.
תושבי האי החביבים, הצליחו מעט להפיג את המתח, אך לא מספיק, ככל שהזמן חלף והרב גרליק עוד לא הגיע, התקשינו להחליט האם המבצע יוכתר בהצלחה, או שסתם חיכינו כאן לשווא זמן רב כל כך…
עוד שעה ועוד שעה חלפה, היינו עייפות, אחרי שעות רבות מאד ללא שינה של ממש, מבולבלות מכל מה שקרה, ואם המקום לא היה כל כך מואר והומה אדם, סביר להניח שהיינו מצליחות בקלות להירדם שם.
אמרנו במקום "קריאת שמע" שלפני השינה, ורק בנס לא נרדמנו שם, ואז סוף סוף ראינו אותו…
הרב גרליק דואג לנו
בשתיים וחצי לפנות בוקר, הרב גרליק חזר, מלווה בבחור האמריקאי, בחבר חרדי שפגש במקום והיה מוזמן לאותה חתונה, בעוד כמה גוים מתושבי המקום, והעיקר אוחז בידו את התפילין ובמצב רוח מרומם.
נרגענו, אני נרגעתי לראותו עם התפילין, ידעתי שכרגע אני יכולה להסיר מעליי נקיפות מצפון, והוא נרגע משראה שחיכינו לו בסבלנות.
הוא הרגיש מחויבות מלאה לדאוג לנו, הבנות החב"דיות מארץ ישראל שהוא הכיר לראשונה במטוס, ונרגע שלא נעלמנו שוב. לא שאלנו אותו כיצד הוא השיג את התפילין בחזרה, והוא גם לא סיפר לנו…
"יש פה אנשים מאד טובים." אמר לנו בהתלהבות. "זאת עיר קטנה מאד, ביום רגיל, בתשע בלילה כבר כולם במיטות והיום…"
יצאנו כולנו לאוויר שבחוץ, ושם חיכתה לנו הפתעה אמתית, רכב פאר מסוג לימוזינה מדהים ביופיו, וכולנו הוזמנו אחר כבוד להיכנס פנימה.
פנים המכונית היה נראה כסלון של ממש, היו שם שתי ספות נוחות במיוחד, אחת מיועדת לשני נוסעים, ולצידה ספה ארוכה יותר המיועדת לשלושה, במרכז עמד שולחן, וקירות הרכב היו מאובזרים בוויטרינה ביתית וחפצי נוי.
הרב גרליק לא היה מסוגל להסתיר את התפעלותו ואמר בקול נלהב: "חסידים, לחיים, בואו נתוועד". נראה שאחרי שהוא קיבל לידיו את התפילין, מצב רוחו היה מרומם ונראה כמי שנפתרו לו כל בעיותיו עלי אדמות…
הנסיעה הייתה קצרה, מספר דקות אחר כך יצאנו מהרכב המפואר ונכנסנו למבנה גדול, שלא הצלחתי לזהות למה הוא משמש. המבנה היה כמעט ריק, בכניסה עמדו כמה צעירים, ולצדם הייתה מונחת, ערימה של מזרוני התעמלות. הם נראו ידידותיים, ופנו אלינו בשאלה: "איזו שפה אתן מבינות טוב יותר, אנגלית או צרפתית?"
הרב גרליק סימן להם שיעזבו אותנו, כי אנחנו דוברות רק בשפה העברית, ושהוא ידבר עבורנו. שמחתי שיש מישהו המוכן להחליף אותי במשימה המייגעת (לדבר אנגלית ועוד בשלוש לפנות בוקר).
הוא דיבר איתם דקה אחת או שתיים, ואחר כך, הצטרפו אלינו שתי בחורות קנדיות, ופסענו כל החבורה לעבר הקומה השנייה. שם עצרנו ליד אחד החדרים, הן פתחו לנו את הדלת וראינו פסנתר ולצדו שני מזרנים. כל אחת קיבלה שלוש שמיכות חדשות, ולאחר מכן הן פתחו את החדר הסמוך, גם בו היה כלי נגינה גדול ולצדו שלושה מזרונים, לשם נכנס הרב גרליק עם הגברים.
נכנסנו לחדר פרסנו את השמיכות: אחת כסדין, את השנייה הפכנו לכרית, ורק השלישית שמרה על מעמדה כשמיכה. בגדים לא החלפנו, כי המזוודות שלנו נותרו בתא המטען, ולא ידענו מתי נקבל אותן חזרה. היכן אנו נמצאות בכלל? לשם מה קיבלנו פסנתר בחדר? מתי נקבל את הבגדים שלנו? והיכן נישן בלילה הבא? אף אחת מהשאלות האלו לא הטרידו אותנו באותו רגע, היינו כל–כך עייפות שברגע שנשכבנו על המזרונים שקענו מיד בשינה עמוקה.
