לבוגרים יותר, כללים בנוסף לכללים של הקטנים.

א)     כל דבר שרוצים שהילדים יעשו ויפנימו, ההורים צריכים להיות דוגמא:

–          מתחילים בוקר בתפילה.

–          איך נראית תפילה וברכה.

–          לא קמים לפני ברכת המזון.

–          השכמת הבוקר מתחילה בנטילה ליד המיטה+ שפיכה.

–          שבח ופרגון אחד לשני.

–          עבודות הבית בשמחה.

–          לימוד תורה וחסידות בשמחה ובחיות.

–          הודי'ה לה' על כל דבר, ראיית השגחה פרטית.

–          לבוש והנהגה חסידיים.

–          שמחה וחיות במצוות הכנסת אורחים.

–          שמחה וחיות בהוראות הרבי מה"מ.

–          "הראש מונח" ברוחניות, ובזה השאיפות. ועוד….

ב)     דוגמאות לצ'ופרים:

–          לעבור לשלב הבא: אחרי המטלות- ללכת לישון, לבית- הספר, ללכת לאכול.

–          "הליכה" עם אחד ההורים: לגינה, לחתונה, לחנות, לסיבוב ועוד…

–          ללכת להתארח.

–          להיות ער כשבאים אורחים.

–          מי שסידר את חפציו יכול לקנות חפץ חדש(כדי לוודא שאין אותו…).

–          מי שסידר את הבית יכול להזמין חבר, או ללכת לחבר.

–          לשמוע סיפור.

–          מי שסיים שיעורי בית- יכול להתעסק במחשב.

–          מי שקם בזמן אחרי אירוע- יכול להשתתף בעוד אירועים.

–          מי שמבקש לאחיו תוספת – מקבל גם בעצמו לפעמים.

–          קישוט לחדר שמקפיד על סדר.

ג)      עונשים:

–          ההיפך מהצ'ופרים.

–          ובתוספת- מה שנכתב לקטנים.

ילד גדול שעלול להכות חזרה- אסור להכות אותו משום- "לפני עיוור לא תתן מכשול".

כל משפחה וההווי המשפחתי השמח המיוחד לה… בכל משפחה יש בדיחות פנימיות שכשיאמרו — כולם יצחקו, ואחרים שישמעו זאת מבחוץ, לא יבינו על מה הצחוק. המיוחדות ביותר אלו הבדיחות של הילדים, בדיחות שמעורבת בהן תמימות רבה, ושיקוף של הדברים שהם שומעים מהמבוגרים.

איזה ייחוס נכבד…

ישבו פעם כמה חברות ודיברו שיחה מעמיקה, כשכל אחת 'משוויצה' מהו הייחוס שלה. ההיא  צאצאית של אדמו"ר הזקן, אחרת קשורה עד לחוזה מלובלין, אחת נצר לרבי שלום שרעבי וזו מגיעה עד לחפץ חיים, וכדומה. דיני קפצה אחריהן ואמרה: "אני צאצאית של הגולם מפראג", מיד נשמעו שריקות התפעלות, כולם מכירים את המהר"ל מפארג ופועלו הרב. ואמרו לה בהתפעלות: "וואו, מצד אבא או אמא?! היית בקבר שלו? היית בפראג פעם? ואף לא אחת מהן שמה לב, שהיא אמרה שהיא צאצאית של הגולם מפראג…

מעל להגבלות גשמיות….

אמא ושלוימי עומדים בחנות המשחקים, לבחור מתנת יום הולדת לבן העשר. לעמק השווה קשה להגיע, שלוימי מעוניין במכונית מתהפכת על שלט או אופניים עם שמונה הילוכים. ואמא מסבירה לילדה הקט כי אין לה כסף לכך ותקציבם מוגבל, וכדאי לו בזריזות לבחור מתנה זולה יותר. עד שמעלה שלוימי פיתרון קסם, ואומר: אמא, אין לך כסף? אז תתני צ'ק!

לעיתים, צריך ללכת מעל להגבלות העולם, לכתחילה אריבער מעבר למה שנראה בעיניים המצומצמות שלנו, למרות שבדרך כלל יש לדאוג שהדברים ובמיוחד בעניינים כספיים יהיו בתוך 'כלים' ומציאותיים ולא להיכנס למחוייבויות כספיות שאין אפשרות לעמוד בהן. אך לעיתים דווקא נדרש לקפוץ למים, והישועה בוא תבוא!

אין קיצורי דרך

משפחת אדרי עומדת בתחנת האוטובוס, מן הקטן ועד לגדול, ופקלאות בידיהם. חול המועד פסח, ולנסוע לגן החיות, לחזות בפלאי הבריאה, הם משתוקקים. קו 248 מבושש לבוא. הילדים צופים בקו אחר שעובר ועוד קו שמספרו שונה החולף גם הוא. נו, מתי יגיע הקו שלנו? לפתע עוצר בתחנה קו 247, צועק שמוליק: "אבא, נעלה על קו 247 ולאחר מכן נקח קו 1 וכך נשלים ל–248 ונגיע לגן החיות".

כדי להגיע להישגים אמיתיים ולצעוד בדרך הנכונה, חייבים לעשות את כל הדרך, למרות שלעיתים היא ארוכה ומתישה, ניסיון לקיצורי דרך יכול להביאנו למקומות שלא התכוונו להגיע אליהם.

ילדים גדולים
— רצונות גדולים!

אבא של חני נסע לרבי מלך המשיח לחג הסוכות, המשפחה כולה מתרגשת מאד לקראת חזרתו. אבא דיבר עם הילדים בטלפון ושאל כל ילד מה לקנות לו: "מקראון הייטס של הרבי…". הגדולים ביקשו מכוניות שלט, הוקי טוקי, אחת הבנות ביקשה סט "דבר מלכות לנוער" ועוד. אבא אמר שישתדל למלאות מבוקשם בזכות העזרה הרבה שהם מושיטים לאמא בהיעדרו. גם חני בת השנה וחצי ניגשת לטלפון אחר כבוד ועונה לשאלת אבא: "אוצה תפוח!".

אומרים: 'ילדים קטנים — רצונות קטנים, ילדים גדולים — רצונות גדולים'. אנו מספיק גדולים כדי לרצות באמת להגיע ליעדים חשובים באמת, ולפעול בשביל להגיע לכך. וכמובן לרצות משיח באמת! ולהתעקש שהוא יגיע!

הלוך וחזור

שיינדי ומינדי, הן חו"לניקיות הנמצאות בשנת לימודן בארץ הקודש. הן נוסעות לשבת מהפנימיה שבה הן לומדות אל קרובי משפחתן. השתיים עולות אל האוטובוס ומבקשות מהנהג: "כרטיס רצוא–ושוב, בבקשה אדון נהג", הנהג צועק לעברן: "מה, כרטיס מי?" והן שוב במבטאן החו"לניק הכבד: "כרטיס רצוא ושוב" ושוב הנהג מתעצבן: "דברו עיברית…" עד שנחלצה אחת הנוסעות החב"דניקיות לעברן, והסבירה לנהג את המובן לכל חסיד חב"ד: "כרטיס הלוך וחזור".

כאשר מסתכלים על ה'עולם' במבט של חסיד אזי הכל נראה שונה, המושגים החסידיים חודרים לחיי היום יום — ואז מושגי העולם נראים לנו במבט של מ'למעלה למטה' — לא משחקים עלינו ומושכים אותנו.  והקשיים נראים אחרת לגמריי, הכל באור אחר.

לא מגלה

מענדי בן השנתיים התעורר בשעה מוקדמת בבית סביו וסבתו שאליהם הגיע לשבת עם הוריו, הוא פתח את דלת הבית במפתח שהיה נעוץ בחור המנעול, וירד לטייל ברחוב הקהילה החב"דית הלא מוכר לו… נס גדול ששבת הורגשה ברחוב, והמכוניות לא נסעו. הוא הגיע עד מהרה לבית הכנסת, שם התפלאו לראות מקדימי המתפללים את הילדון הצנום משוטט ללא נעליים ולבוש בפיג'מה. הם ניסו לדובבו שיגלה מי הוא? מה שמו? "מענדי". שם משפחתך? "לא יודע…" שורה של אנשים נעמדה למולו ונסתה לשייך את תווי פניו למשפחה מהקהילה — ללא הצלחה. "איך קוראים לאביך?" — "לא מגלה!". "אנחנו רוצים להחזיר אותך להורים שלך, תאמר לנו איך קוראים לאבא שלך ונדע למי להחזיר אותך" — לא הבינו המתפללים את עקשנותו, אך הוא בשלו: "לא אומר לכם ולא אגיד את השם של אבא שלי", — "למה? מה הבעיה? "כי אסור להגיד את השם של אבא! ככה כתוב בתורה". ואם תשאלו לסופו של הסיפור: הוריו יצאו לחפש אחריו וגילו אותו בבית הכנסת, אחרת עוד היה מחכה שם כמה שעות כי לעבור על כבוד אביו לא היה מוכן….

כאשר ילדים מקפידים על עקרונות חשובים ולא מוכנים לוותר עליהם גם אם יפסידו, אזי הנחת להורים ולמורים גדול מאד, כי ילדים הם כ'לוח חלק' שקולט הכל והדברים מוטבעים עליהם. ועל כן הזכות והאחריות עלינו המבוגרים להיזהר מאד במה ש'נטביע' בהם…

בלון גז

אבא ואמא קנו למושקי בת השלוש בלון, ולא סתם בלון — בלון גז — חלום של כל ילד, ולעיתים חלום גם של מבוגר. בהתרגשות עצומה הראו למושקי את הבלון, נתנו לה להחזיקו ביד. אך מושקי מתחילה לבכות. "מה קרה?" שואלים אבא ואמא בפליאה, "הוא, זה כל הזמן בורח לי למעלה!"

הרגיל והמוכר — נדוש, והחדש והשונה נראה מבטיח! לעיתים דווקא הפשוט והידוע זה שכבר הצליח כמה פעמים יהיה טוב ואיתו נוכל להגיע רחוק מאד, אז בעולם שבו בכל שבוע יוצא מכשיר סלולרי חדש והאופנות מתחלפות ברגע — לנו יש ת'אמת והיא לא משתנה!

רוצים באמת!

ילדי משפחת מיכאלי הבחינו מזה כמה ימים שאבא ואמא קנו לילדיהם דיסק חדש לצפיה. יום ועוד יום עובר והדיסק עדיין נח לו על שולחן העבודה של אבא — מה שאומר שאבא ואמא עוד לא בדקו את הדיסק לוודא שהוא מתאים לילדים חסידיים, כך המנהג אצל משפחת מיכאלי. ביום בהיר אחד פקעה סבלנותם של הילדים וכל אחד בתורו ניגש לאם המשפחה ושאל: "אמא, מתי תביאו לנו את הדיסק? נו, אמא מתי תבדקו את הווידאו ותביאו לנו", וכן הלאה… ואמא בסבלנות וחיוך עונה בנימה השמורה לאמהות: "בעז"ה…." ושוב הילדים שואלים ושוב אמא משיבה: "בעז"ה…." עד שרקע אחד הילדים ברגלו והכריז: "אמא, לא בעזרת השם, אנחנו באמת רוצים לראות את זה!" כי במשפחת מיכאלי ידעו שבעז"ה במנגינה המתארכת כלומר: מחר, מחרתיים או בעוד שבועיים, כמו: נראה בהמשך….

בחינוך יש לשים לב שהילדים קולטים גם מה שלא נאמר, כשנאמר לילד: בעזרת השם יבוא משיח היום. בנימה שנאמר: בעז"ה שהאוטובוס יבוא בקרוב, הילד יקלוט זאת. ואם נאמר לו: בעזרת השם! היום בטוח יבוא משיח! הוא יחכה לו ויהיה בטוח שהיום הוא ממש יכול להגיע!

אז שבעזרת השם!!! ממש היום! נזכה כולנו לצאת מחודש אדר הזה אל הגאולה! איזה טוב יהיה לוותר על כל עבודות הבית לקראת פסח, כי המשרתים יעשו עבורנו הכל….

עוגיות קוואקר טבעי

בקערה לשים:

תמרים (לבדוק ולשים במים כמה דקות שיתרככו)

קוקוס

טחינה גולמית

קינמון

קוואקר

אגוזים

לטחון הכל יחד וליצור "נקניק" (כמו בכדורי שוקולד) להקפיא כמה דקות ולחתוך.

טעים ובריא!

מעשיר בחלב אם.

המעגלים נוגעים בכולנו

מי מאיתנו שנמצאת ממש בתוך ה'מעגל' פנימה, מהמשתתפות במפגשי הקבוצות, ומי שנוגעת בהדים סביב, שמתפשטים כמו באדוות המים, במעגלים הולכים ומתרחבים. נושא הצניעות שצף על פני השטח בעוצמה — מחלחל פנימה, ומניע כל אחת ממקומה אל עבר אותה מטרה, בין אם מדובר על צעד של ממש ובין אם זו תנועה זעירה של התכווננות פנימית בלתי נראית. הכיוון אחיד הוא: הוספה והידור בצניעות ההופעה, מתוך התקשרות לרבי מלך המשיח. כי כך רוצה הרבי, כך נגרום נחת רוח, וגם כשהרצון האישי עוד לא ממש שם — קבלת העול גוברת.

הצניעות היא אבן יסוד. 'אבן בוחן' עיקרית. ומאידך גיסא, גלוי לכול — שזה לא קל. אפילו קשה. במבט קדימה, אל הדור הבא, עולה הצורך בהכוונה — איך מחנכים לצניעות? איך מניחים את היסוד הזה, שיהיה יציב, מושרש וברור ויחד עם זאת נעים ושמח?

הקשר ההדוק בין צניעות לחינוך ולהיבטים פסיכולוגיים, הושיב אותנו לשיחה מרתקת עם הפסיכולוגית ד"ר אילנה ישראל, פסיכולוגית חב"דית בעלת ניסיון רב, המשלבת בייעוץ ובטיפול את גישת החסידות ונקודת המבט החב"דית. תחת הכותרת 'צניעות — במבט פסיכולוגי' התקבצו שלל נושאים רגישים: מערכות יחסים מועדות לקונפליקטים כמו יחסי הורים — מתבגרים, בית — בית–ספר, יחיד — חברה ועוד…

הפרספקטיבה המקצועית מאירה זוויות חדשות ומותירה נקודות למחשבה, ואפילו מיתוסים שמתנפצים וגישות מפתיעות. למשל — כמה משאבים, כולל חשיבה, זמן וכסף יש להשקיע בהופעה החיצונית של הבת, בפרט המתבגרת? (רמז: יותר ממה שחשבתן…), טיפ יעיל לחיזוק בת הנמצאת בעמדת מיעוט (מיעוט רבים שניים), ומהם שיעורי הבית להורים עם כניסת בתם לבית הספר.

על זאת ועוד בשיחה הגלויה שלפניכן. צעד צעד, נאסוף תובנות וכלים לחינוך חב"די לצניעות, היינו: מתוך חכמה, בינה, דעת — מוח שליט על הלב. כי תחילה יש לזהות את רגש הלב, כדי להשליט עליו את המוח…

נתחיל מהתחלה. וזאת בדיוק השאלה, מתי להתחיל לחנך את בנותינו לצניעות (גרביים, שרוולים ארוכים, אורך השמלה ועוד)? לסוגיה זו מספר דעות בהלכה, כשהמהדרים נוקטים בגיל שלוש. "אני רוצה להדר. אני רוצה לתת לבתי את המיטב מבחינה חסידית" — שחה בחשש אם צעירה, שבכורתה מתקרבת לגיל שלוש. "אבל בכל זאת, אני מפחדת שלבת שלי תהיה טראומה. מגיל כל כך צעיר לחנוט אותה מכף רגל עד ראש? זה לא מוקדם מידי?"

בשיחתנו עם הפסיכולוגית — ביקשנו את זווית ראייתה המקצועית:

• מהו המבט הפסיכולוגי על הבשלות הגילאית?

גיל שלוש זהו הגיל בו הילדים מגלים את זהותם — כבן או כבת. בגיל זה מתפתחת המודעות להבדלים הגופניים והבדלי הלבוש וההופעה. לכן, זה הגיל שנראה מתאים להעברת ערכי צניעות.

נוסף על כך, ילדה שמתרגלת מגיל שלוש ללבוש צנוע, גרביים עד הברך, שרוולים המכסים את המרפק וכו', תקבל זאת כמובן מאליו וטבעי גם בהמשך. הרגלי הצניעות ייטבעו בה כ'גירסא דינקותא'. זה דומה להתרגלות של פעוט לכיפה על הראש או ציצית עוד לפני גיל 3, דברים שהופכים לחלק בלתי נפרד מהלבוש.

אחת מול כולם

• אז הלכנו על ה'טופ', המהודר ביותר — כיאה לחסידים, ואפילו הרווחנו 'בונוסים' מבחינה פסיכולוגית… נשמע אידאלי, עד שהילדה חזרה מהגן מדוכדכת: 'למה רק אני?' — כיצד יש לנהוג עם בת שמתלוננת כי היא היחידה (בגן או בכיתה בגיל הרך, או בגיל ההתבגרות) שמקפידה על צניעות ביחס לחברה בה היא נמצאת?

בכל תחומי ההלכה יכול הילד לפגוש פערים בין הנהוג במשפחתו לעומת משפחות אחרות. בהקפדה על הכשרים מסוימים, צורות בילוי של המשפחה, אמצעי תקשורת ועוד. אם אנו רוצים שילדה תהיה גאה ברמת הצניעות הגבוהה הנהוגה בביתה, עלינו להשקיע ביצירת אוירה אוהבת וטיפוח גאוות יחידה במשפחה.

״אצלנו נוהגים כך״ — זהו משפט שאם יאמר בנימה ואוירה מתאימה יכול להוות מקור בטחון וגאווה על השתייכות למשפחה שמקפידה במיוחד על ההלכה ולעתים מהדרת. יש, למשל, ילדות בבני ברק שבבתיהן מעשרים ירקות ופרות בנוסף למעשרות על ידי המשגיח בחנות. הן בדרך כלל גאות בכך, שואלות את המורה על כל כיבוד שמוגש אם הוא מעושר, והבנות בקבוצתן מכבדות אותן על חומרה זו.

כל זאת בהסתייגות אחת — צניעות אין פירושה בגדים מכוערים או מוזנחים. הילדה צריכה לאהוב את לבושה. חשוב להדגים לילדה שצנוע אמור להיות יפה.

חשוב מאוד לא לחסוך בהוצאות שהבגדים יהיו יפים ומטופחים, אפילו אם זה דורש להשקיע זמן וממון. כמו שבבשר שחיטת ליובאוויטש אנו לא מתפשרים וקונים את היקר והמהודר ביותר.

בגיל ההתבגרות יש קושי רב יותר להיות שונים מהקבוצה שאליה שייכים. לכן יש לעודד חברוּת עם בנות הדומות לבת מבחינת הרקע הדתי של הבית, יחד עם זאת, לחזק תחושת שליחות ועמידה בפני לעג אפשרי. גם בנות שחורגות מכללי הצניעות מעריכות את הבנות המקפידות כל עוד אינן מתנשאות ובקורתיות. צריך לחנך את הבת לראות את המעלות, להתייחס בחביבות אל כל חברה אך מצד שני להיזהר מהשפעות ולחצים. ממחקרים פסיכולוגיים בנושא לחץ קבוצתי עולה, שאם בעמדת המיעוט יש לפחות שניים, השניים תומכים זה בזה ומחזקים את היכולת לעמוד בפני ציפיות ֶהחברה והלחצים. לכן, אני ממליצה מאוד לעודד חברוּת קרובה עם בת שדומה לה ברמת הצניעות, ויחד תעמודנה כנגד ההשפעה החברתית, ואולי גם תהיינה בעתיד מוערכות ומודל לחיקוי לחברותיהן.

הבית מול בית הספר

• בת השלוש גדלה, והגיעה לבית הספר. ילקוט, מחברות ו… תקנון: כשכללי הצניעות "המוקפדים" בבית הספר לא תמיד תואמים את אופי וסגנון הבית, כיצד על ההורים לגשר בין הפערים ולא לדבר בשני קולות?

אם רמת הצניעות שדורש מוסד החינוך גבוהה מהנהוג בבית, חייבים ההורים לעשות שינוי ולהתאים את ההנהגה לדרישות. אחרת, תהיינה התנגשויות ופגיעה בחינוך לטווח ארוך. ברוב מוחלט של המקרים ההורים בוחרים בבית הספר, גם בתיכון, ולא ייתכן שאם תגיד לבתה ״אותך מחייב תקנון בית– הספר ואותי לא״. על אחת כמה וכמה, כאשר תקנון המוסד משקף את הוראות רבני אנ״ש, ואם האם לא שומרת בעצמה על הכללים — השדר לבת הוא, שבגיל מבוגר יותר תוכל גם היא ״לצפצף״ על הרבנים. כל ביקורת על רב מורה הלכה שבית ספר מתייעץ בו, מערער את קבלת העול ויראת השמיים. הורים היזהרו, וקחו בחשבון שמחר עלולים לזלזל גם בכבודכם פי כמה וכמה.

עם בחירת המוסד החינוכי — נכון ליישר קו עם הנהוג והמקובל בו, אחרת, הילד שומע 'שני קולות' וקולט היטב את הסתירות. הורים רבים נוהגים בחוכמה, וכשילדם נכנס למסגרת ישיבה או תיכון עושים שינוי בעצמם, כדי לא לתת רוח גבית למרד נעורים מול המסגרת.

חרדה חברתית, בטחון עצמי ותחושת השתייכות

• ומהמוסד החינוכי — חזרה לזירה החברתית, המזמנת התמודדויות תמידיות, ולא קלות… כיצד נזהה טיפוסי אופי שונים ועל פיהם נוכל להתאים את מידת יכולתם לעמוד איתן מול השפעות החברה?

זה מתחיל בבית. בתוך המשפחה, כדאי לעודד כל ילד להביע את רצונו ודעותיו, מבלי שיתנפלו עליו וישתיקו אותו. אם המשפחה משדרת הערכה ומתייחסת בכבוד לכל דיעה, הילד יקבל בטחון לעמוד על זכותו להיות הוא ולבטא את עצמו גם בחברה.

מצד שני, אם בתכם היא במיעוט בכיתה ויש קבוצה שלועגת ל״דוסיות״, מוטב להנחות אותה שלא להבליט את דעותיה השונות ולהמשיך לשדר את ערכיה בצורת לבושה והתנהגותה. אם לא תצא למלחמות — לא תסבול מתגובות מכאיבות.

חשוב לציין, שחוסר בטחון של הבת בצניעותה — הוא רק סימפטום לחוסר בטחון כללי. זהו ביטוי בו 'צפה' הבעיה ועולה, אך שורש העניין עמוק יותר, וזו הזדמנות טובה לחזק את הבטחון ולעבוד על הענין. באופן טבעי, כשיתחזק הבטחון העצמי של הבת הדבר יתבטא בכל המישורים, כולל התחזקות בצניעות.

בת עם חרדה חברתית, שקשה לה לדבר ליד זרים, מתביישת בשל תשומת לב המופנית אליה וחוששת מדחייה, תהיה בסיכון רב יותר להשפעה קבוצתית, לפחות ברמת ההתנהגות החיצונית. היא תעשה הכל כדי לרצות את חברות הכיתה ולא להיות דחויה על ידן.

בת שלא טוב לה במשפחתה, ולא מוצאת דרך להשתייך למשפחה באופן בו תקבל אהבה והערכה, גם היא תשקיע מאמץ רב יותר להתקבל בקבוצת בנות גילה ותיסגר רגשית בפני בני משפחה, בייחוד בגיל ההתבגרות.

המסר החשוב לאימהות הוא: לא לוותר! לחפש ולמצוא דרך שכל בת שלכן תרגיש נאהבת וחשובה בעיניכן. היזהרנה עם ביקורת. זכורנה מה שייעץ אדמו״ר הריי״צ — הביקורת, כמו זריקה — תהיה רק לאחר חיטוי המקום, בעדינות ובזהירות.

* * *

התעשרנו בידע על העולם הרגשי של הפעוטה — הילדה — התלמידה — החברה — הבת. כחוט השני, נגעו הדילמות בהתמודדות עם החברה או עם העולם שבחוץ, שאינו מעודד, בלשון המעטה, את ההידור בצניעות. מסתבר, שזו לא פעם ראשונה שנשים ובנות יהודיות ניצבות ב'עמדת מיעוט'. אלפי שנים אחורה, בהיותם בגלות הראשונה ומהקשות ביותר לעמנו — גלות מצרים, הן לא נסחפו. הנשים היהודיות לא הלכו אחר 'אופנת' והנהגת נשות מצרים. הן לא החליפו את לבושן, אלא נהגו בדרך האמהות הקדושות, למרות מרחק הזמן והמקום מתקופת האמהות.

וכן, גם היום כשאנו ב'עמדת מיעוט' מול רוחות זרות — מטיל עלינו הרבי מלך המשיח את מלוא האחריות (מתוך שיחה לנשי ובנות חב"ד, כ"ח אייר תשכ"ח): "כל העקרונות של המשפחה ושל הבית — מונחים לגמרי בידי האישה!" בצניעותנו, בהנהגתנו — תלויה הכניסה לארץ ישראל בדורנו — הגאולה!

הרבי מאריך, מחזק ומתווה את הדרך: ההתחלה בזה צריך להיות שאישה יהודיה או בת יהודיה גודרת עצמה, ונושאת בעוז ובגאון את הדרך היהודית ואת ההתנהגות היהודית, ולאחר שמחליטים — יש סיוע ועזרה מהקב"ה ליישום הדברים, והדבר קל יותר משחשבו, וסוף כל סוף, לא רק שאין לעג— אלא זוכים לכבוד, וברכות השי"ת בכול.

בכתבת ההמשך הבאה בסדרה, אי"ה: התמודדויות המתבגרת ובמקביל התמודדויות האם: גבולות ומרד, אחריות הורית ועצמאות, ועוד.

תצווה אתה כן מחליט עליי!

 המאמר 'ואתה תצווה' של שנת תשמ"א, היה האחרון שזכינו לקבל מידיו הקדושות של הרבי מליובאוויטש נשיא דורנו. בסיום תפילת ערבית של אחד מימי חודש אדר תשנ"ב, חילק הרבי את הקונטרס המדובר במארז פלסטיק אליו צורפו שני שטרות של דולר וחתיכת לעקאח* (עוגת דבש, מאידיש). קהל עצום נהר לבית מדרשו של הרבי באותן שעות. כ-8,000 אנשים קיבלו את הקונטרס מידיו הקדושות.

—

אחת מתלמידותיי הרבות מספרת: "לפני זמן מה ישבתי במונית שירות. במונית ישבו כמה נערים צעירים שניסו לכוון את הנהג בנהיגתו. בין שלל הדברים שנזרקו לחלל המונית היה גם המשפט הבא: 'אתה לא מחליט עלינו'.

"נזכרתי שזו אינה הפעם הראשונה בה שמעתי את הביטוי הזה. שמעתי אותו גם מנכדתי בשעה שהצעתי לה לאכול את המרק הבריא שהכנתי. 'את? את לא מחליטה עליי', ענתה לי הזאטוטה בחוצפה מעושה.

"לקח לי זמן רב עד שחיברתי את הקצוות והבנתי שהמשפט הטרנדי הזה לקוח מתוך פרסומת לבמבה. פרסומת שנפסלה לשידור על ידי הרגולטור לאחר שהורים רבים התלוננו על היותה מפגע חינוכי".

האמת, הסיפור שהיה מצחיק הרבה יותר מכפי שהצלחתי לכתוב אותו, וכלל העוויות פנים וקול שגרפו פרצי צחוק רמים מצידי, עורר אותי לשאול את עצמי את השאלה הבאה:

האם אנחנו, ההורים, יכולים לצוות על ילדינו לעשות את הדברים הנראים לנו נכונים? האם אני בתור אימא מצווה לצוות את ילדיי על מנת לחנכם?

מעניין שאת אבא שלי עליו השלום זה מעולם לא הטריד. זאת אומרת, השאלה הזו כלל לא עלתה על דעתו. הוא גדל להורים שציוו בתוקף לקיים את רצונם ואכן זכו ל-14 ילדים בנים ובנות יראי שמיים שהלכו בדרכם.

כן. אצל אבא לא היה משפט בלי סימן קריאה. "את תישארי בבית!". הייתי בוכה ומתמרדת. אך הוא בשלו. "אין למה! ככה. כי זה מה שאבא אמר".

—

 בקונטרס האמור אותו חילק נשיא דורנו באותה הזדמנות נדירה (ואחרונה), מסביר הרבי את הקשר העמוק והמיוחד שבין החסיד ורבו ואת הקשר שבין עם ישראל לבוראו. השבוע, כאשר למדתי את המאמר הזה, הכתה בי ההכרה – כן. אני כן אמורה להחליט עליהם!

ההוראה הזו מגולמת בשמה של הפרשה – ואתה תצווה. זו זכות וכבוד גדול הוא להיענות לציוויו של אבא וכל שכן וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לציוויו של אבינו שבשמיים. אבא רוצה בטובתם של ילדיו.

כן. אבא. אתה כן תחליט עליי!

שורת סיכום:

הורים צריכים לצוות על ילדיהם לשמור תורה ומצוות.

זהו טור מהספר 'פרשה באהבה' של מירי שניאורסון

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

[email protected]

חמי שלי, בת דודה ואחות אהובה.

תשרי תשע"א.

המחלה הנוראה כבר הפכה לחלק ממך, או שבעצם כך חשבו הרופאים.

כי הרי את אף פעם לא נתת לה להרגיש בנוח. המשכת והמשכת להאמין שהנה היא הולכת לה… גם אז, תשוקתך ליסוע לרבי מה"מ לחודש החגים רק גברה והכסף שחסכת שנה שלמה היה מוכן.

אך הרופאים לא נתנו אישור ואת נשארת בבית חב"ד הזמני בבית הרפואה.

במקום זה שלחת את ליוי, אחיך. שירגיש פעם ראשונה בחייו איך זה להיות אצל הרבי. והוא זכה. זכית!

חמי, יש לי עדיין את המכתב ששלחת איתי בתוך עטיפת המחזור. המכתב שהיה כ"כ צבעוני ויפה.(אחרי כמה דקות הוא כבר נמרח בדמעות..) המכתב שהכנסת בו הכל… ברכה ליום הולדתי, ברכה להצלחה בניהול של אשל, ברכה לנצל את הזמן אצל הרבי.

ובקשה אחת, בקשה שלך..(ביחד עם הפתקים הקטנים שהכנת) שבזמן התקיעות נרעיד את קירות 770, נקרע את השמים, עד שתהיי בריאה.

ניסינו, בכל הכח.. אבל הוא רצה אחרת…

'הוא רצה'…. נשמע שאנחנו מבינים את הרצונות שלו. אבל לא, אנחנו לא מבינים!

לא מבינים איך חלפו כבר ארבע שנים מאז שאת לא אתנו ועוד לא בא?!

חמי, בשבילי את כח! את משהו חזק חזק שמצליח להתגבר ולהמשיך לרצות גם אם לא מבינים..

כל צעד וכל שלב בחיים שלי שאני מתקדמת את איתי. את איתי במחשבה.

כן, את איתי. כי הרי אנחנו הבנות דודות היחידות באותו גיל וכל מה שעובר איתי אמור לעבור בדיוק גם אצלך..

כדי להרגיש אותך ביום חופתי קרוב קרוב לקחתי את התניא המיוחד שלך, שהדפיסו לרפואתך במחלקה. הרגשתי שאת איתי. ושמחה איתי…

ביום היארצייט שלך, נקרע שוב את השמים.. נרעיד שוב את קירות כל העולם.

אבל לא בדמעות ותפילה שתהיי בריאה. נרעיד במעשים, נרעיד בפעולות. נוסיף במבצעי הרבי מה"מ, תהילים בשבת מברכים, נש"ק. ועוד פעולות שנלחמת עליהם.

ותפילה. תפילה לרפואת כל עמ"י. רפואה שלמה מהגלות. לגאולה אמיתית ושלמה.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

אתך תמיד!

בת-דודתך..