ב"ה

מאת: ליאת שמיר, שליחת הרבי מה"מ בעיר ווטה קנאל

מקובל לחשוב כי אופי השליחות בבתי חב"ד בהודו הוא אופי זהה,
אמנם, נכון לומר כי ההתמודדויות שלנו כמעט זהות, קרי הקשיים בחינוך הילדים, בתפריט דל יחסית, בנסיעות מפרכות, בבעיות של אספקת מים וחשמל, בהתמודדות עם קהל ממגוון צבעי עם ישראל וכו..
נכון, זה אותו קהל היעד וגם אופי העשיה והנתינה כמעט זהים, אך עם זאת לכל בית חבד בהודו אופי קסום משלו, עם סגנון שונה של פעילות.
בבית חב"ד ווטה קנאל השאיפה  היא לתת תחושה של בית , בית עם כל הביתיות הכרוכה בו.
המטייל נהנה להרגיש שהוא יושב בסלון ביתך הפרטי עם הצעצועים על הריצפה והילדים המתרוצצים לידו (או במקרה הטוב יותר-עליו) כי זו ווטה קנאל.
בווטה לא מסתובבים ברחוב, בחנויות ובמסעדות, ווטה זה כפר קטן המכונה בפי המטיילים "קיבוץ".  בווטה יושבים בבית! והחרוצים יותר גם יישבו בבית של השכנים, ומטיבי הלכת גם יגיעו לבתים ברדיוס יותר הרפתקני, לכן הם לא מחפשים להגיע למרכז הומה אלא נהנים לשבת אצל משפחה בסלון..
את שואלת איך הרבי חדור בשליחות ואני נזכרת בשיחה עם בעלי בתחילת דרכנו בשליחות , כשעוד הקשיים היו בחיתוליהם, ועם זאת באופן פרדוקסלי המצב באמת היה גרוע יותר …
איך אפשר להתמודד עם כזה קושי שאלתי את בעלי על נושא מסויים, והוא ענה לי " את צודקת , זה באמת משהו שצריך להיות צדיק בשביל להתמודד איתו.." ואני- בקיאה בתניא שכמותי אומרת לו, " אם כך אתה אומר שהשליחות לא בשבילנו… הרי צדיק- אני מכירה רק אחד."
"נכון, ולשליחות הזו אנחנו יוצאים רק בכח שלו, לכן, אנחנו בוודאי יכולים להתמודד גם עם הקושי הזה" ומאז מבחינתי זה לא שהרבי רק חדור בשליחות אלא שהוא השליחות, אני מרגישה שהדברים נעשים בכוחו, ואני הקטנה..בתפאורה.

כשאת שואלת איזו מתנה קיבלתי מהרבי עולה לי הפסוק מהפרק של הרבי  "מקימי מאפר דל" יש אינספור ניסים, מתנות והשגחות פרטיות- בעיקר כשנמצאים בשליחות, אבל כבעלת תשובה כמעט בכל יום כשאני סוקרת את את הפעילות, מסתכלת על ילדי ועל הבית אני מחייכת ואומרת לרבי 'מקימי מאפר דל' ממקום כל כך דל שבו כל כך חסר תוכן רוחני, זכיתי להבחר ע"י המלך להיות חלק מהחסידות המפוארת ועוד לימים להבחר להיות לו לשליחה במקום מיוחד אי שם בקצה הדרומי של הודו מעל העננים
"איך הגעתם לחור הזה"?
היא השאלה הנשאלת ביותר מפי המטיילים.
על השאלה הזו אני משיבה דרך קבע שהסיפור התחיל לפני בערך  300 שנה…"  אני מספרת את סיפור הבעש"ט לכשיפוצו..
שיהיה מובן, לא באנו עד לפה להתייפיף וגם לא כדי לעשות ביזנס, שלא יהיה שום צל של ספק, אנחנו כאן במטרה להביא משיח. נקודה.

ח"כ בר זוהר התוועד אמש עם בנות הסימנר בכפר חב"ד. סיפר את סיפורו האישי איך נולד לאחר שנים שהוריו התקשו להביא ילדים לעולם. ובזכות ברכתו של הרבי זכו להולדת בנם בי"א ניסן. הברכה הגיעה בחלום שחלם אביו בו הוא עומד מול הרבי והרבי מבטיח לו שיהיה לו בן טוב ומוצלח. העיד שהוא ממפלת ליכוד ושיהיה ברור שלא נותנים סנטימטר מארץ ישראל. הצהיר שהוא שליח של הרבי בכנסת ועוד…

באתר "לחיים בירושלים" ניתן למצא פרטים על מקומות בירושלים בהם מתקיים ליל סדר ציבורי. הכנסו לאתר ותוכלו לאתר את המקום הקרוב והנוח למקורבים שלכם ותזכו להביא עוד יהודי לליל הסדר. בברכת חג פסח כשר ושמח עם משיח! כתובת האתר:   http://chabadj.co.il

השליחות הזו, היתה מתנה יום יומית עבורי 

מאת: תלמידת סמינר שזכתה לחוות שליחות בעיר פטרבורג שברוסיה

ב"ה. יחי המלך המשיח.

תמיד היה נשמע לי ששליחות זה משהו רחוק, משהו שעד שאגיע אליו בטוח כבר משיח יבוא.
אבל הנה, עודנו בגלות, והגעתי לשלב שבו אני יוצאת מהחממה שלי, שגדלתי בה כל חיי וטסה לשליחות לעולם אחר. ארץ זרה, שפה שונה, מנטליות, הכל פשוט אחר.

אז בהשגחה פרטית.מתנה מלמעה, הגענו לשליחות שתי בנות מארץ ישראל, הישר מהחממה של כפר, למכון של בנות ברוסיה הרחוקה, כדי להשפיע לתת להעניק חום ואהבה עם הרבה חיוך ושמחה לכל אחת.
לתת את כל הלב לכולן. למלא את החסר, למלא ולתת את כל הטוב שרק ניתן.

אם חשבנו שזה קל. אז תעינו, ובגדול!
זה קשה. ואפילו מאד.
לראות את הבנות הקטנות והגדולות כאחד. כל אחת בלי משפחה ומכרים. כל מה שיש להן זה אחת את השניה ואת המכון.
הרגשנו שהלב גודש בתוכו את הכאב והזעזוע של החיים, שמי יודע אולי יכלו להראות אחרים. רק מלמעלה אלוקים כיוון כל אחת בדרך שלה, להתמודד עם החיים האלו בדרך הזו. בדרך של ניסיונות וקשיים.    אבל אנחנו מילנו פינו מים. מצאנו את עצמנו מודות ומברכות על הכל.

באחד החגים בהמלך השליחות הרגשתי שקיים קושי עצום. להיות רחוקים מהכל, להרגיש באטמוספירה אחרת. רחוק מהבית, מהמשפחה, מהחברות, מהאוויר המיוחד של החג בארץ שלנו. הלב כפשוטו התכווץ מגעגוע.. והרגיש נורא לבד רחוק בנכר. תרתי משמע.

אבל אז מצאתי את עצמי במקום שחודרת בי הכרה שלבד לא קיים אצל יהודי. ובמיוחד בשליחות.
גם כשלא מורגש ולא חשים זאת. אבל התודעה שהרבי איתי קיימת גם קיימת!
גם שקשה הרבי איתי ויותר מתמיד, נותן בנו את הכוחות והמסוגלות להכיל את הכל. לבלוע ולספוג יחד את הקושי והכאב. לראות מציאות חיים אחרת, שונה וקשה, לקבל ולהעריך עוד בלי גבול.

אז כבר הכל השתנה…
הלבד כבר לא בודד. ומתחילים להרגיש את הכוחות זורמים מחדש בדם הגוף. מחממים את הקיפאון ומפשירים את הכאב והגעגוע.. מרפאים את החלקים הכואבים ונותנים ללב להרגיש לחוש ולשמוח מבפנים.
במשך כל השליחות, בכל פעילות שעשינו, בין אם בתאריכים חסידיים, ובין אם בחגים. פעם אחר פעם, בסופו של דבר כשהיינו מסכמות את האירוע שהפקנו, דבר אחד היה לנו להגיד- הרבי עזר לנו. זה היה כל כך מורגש, כל ברור ומובן, שאם לא זה, אם לא האמונה והביטחון שהרבי כאן ממש. נמצא ועוזר, לא היינו מוצאות את הכוח להמשיך, לעשות ולהפיק עוד בלי לעצור.
הרבי כאן!!!חי איתנו זה מורגש בהכל. חודר את כל המציאות של החיים. נותן לנו הכוח ולא להתייאש.

השליחות הזו, היתה מתנה יום יומית עבורי.

כשחזרנו לארץ, דברתי עם אחת הבנות, שאלתי אותה, מה את רוצה באמת שאני ישלח לך מהארץ? אז היא, בנימה הכי פשוטה והכי ברורה עונה לי- נו, אני רוצה שתביאי משיח!
זה, זה הפעולות שהרבי פועל בעולם. מגיע לכל נשמה, לניצוץ משיח שבתוכו ומקדם עוד צעד לקראת הגאולה.

ואנחנו… מה נוכל לתת לרבי? רק את עצמנו. את כולנו.להשליך. הרבי לא מפסיק לרגע לתת להעניק ולברך. נחזיר לו בכל מה שאנו רק יכולים. להמשיך להיות נאמנים לדבריו, לעשות כל מה שביכולתנו, שכל אחת מאיתנו תקח אחריות אישית למלא את רצונו של מלכינו, שזהו גם רצוננו האישי. להגיע לגאולה שלמה. לתכלית האמיתית.
והרבי, כמובן שלא יאכזב.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיך לעולם ועד!!!

י' ניסן

בַּיּוֹם הָעֲשִׂירִי נָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי: קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת: פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה: שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה, זֶה קָרְבַּן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי:

נוסח ה"יהי רצון" לאחר אמירת הנשיא של אותו יום: 

יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתָּאִיר הַיוֹם בְּחַסְדְּךָ הַגָדוֹל עַל נִשְׁמָתִין קַדִישִׁין דְמִתְחַדְּשִׁין כְּצִפֳּרִים וּמְצַפְצְפִין וּמְשַׁבְּחִין וּמְצַלְאִין עַל עַמָא קַדִישָׁא יִשְׂרָאֵל. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תַּכְנִיס וּתְעַיֵּיל הַנָּךְ צִיפָרֵי קַדִּישֵׁי לַאֲתַר קַדִּישָׁא דְאִתְּמָר עֲלֵייה עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ: יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁבְּאִם אֲנִי עַבְדְּךָ מִשֵּׁבֶט דָן שֶּׁקָּרָאתִי בְּתוֹרָתֶךָ פָּרָשָׁה שֶׁל הַנָּשִׂיא הַיּוֹם, אֲזַי יָאִירוּ נָא עָלַי כָּל נִיצוֹצִין קַדִּישִׁין וְכָל הָאוֹרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַכְּלוּלוֹת בִּקְדוּשַּׁת זֶה הַשֵּׁבֶט, לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל בְּתוֹרָתֶךָ וּבְיִרְאָתֶךָ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ כָּל יְמֵי חַיָּי אֲנִי וְזַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם אָמֵן:

במעלה אדומים פועל כבר כמה שנים גמ"ח פאות ע"ש הרבנית חי'ה מושקא.
עשרות נשים מאנ"ש וכן מהמגזר הכללי כולל נשים שעברו ממטפחת לפאה נהנות מפאה יד שניה שחודשה וסורקה עבורן.
במשך השנים ב״ה גדל הביקוש!

הגמ"ח פונה אליכן עכשיו, ערב פסח בבקשה- כאשר אתן עושות סדר בבית וזורקות דברים ישנים, תעשנה גם סדר "בראש" (בפאות).
אם יש לכן פאה שאינה בשימוש הגמ"ח ישמח לקבלה ולדאוג להעבירה לאישה שזקוקה לה.

ניתן לפנות בסמס בטלפון:  0547254677  ענת אריאל

פסח כשר ושמח משיח נאו.

צו

עצבות מחוץ למחנה

יש לי חברה יקרה. קוראים לה דפנה. פעם כתבתי לה מייל: "תצילי אותי דפנה. שוב התבקשתי לכתוב על השמחה. איך לובשים את המסכה השמחה הצוחקת הזאת?".

דפנה ענתה: "כמה שנים מחיי עשיתי ב'קרן אור' – מוסד לעיוורים ומפגרים, שבנוסף לכל הצרות, סבלו מבעיות מוטוריות או שאר מרעין בישין. זה היה מקום לא קל של פרצופים מעוותים עם מחלות קשות. אבל ה'מזל' של כולם היה שהם היו מפגרים ולכן גם יכלו להישאר שמחים… או אם תרצי, הם תמיד נשארו ילדים (למרות זיפי הזקן ושאר הסממנים).

"אני זוכרת שכאשר הגעתי למקום, להתרשמות, הם היו באמצע תפילת מנחה. ואחרי קבלת הפנים השמחה והלבבית שזכיתי לה, הצטרפתי גם אני לתפילה, והיה מה זה שמח. את לא מבינה, ישר נדלקתי, והחלטתי שכאן אני נשארת… (גם אחרי שסיימתי את תפקידי, הייתי עדיין קשורה למקום הזה שנים רבות). זה היה אחד המקומות הכי שמחים שהכרתי בחיים. אבל יחד עם זה, כשחושבים עליהם מנקודת המבט שלנו או של ההורים שלהם, זה באמת מאוד עצוב.

"החוכמה היא לשמור על התום הילדותי והפשטות גם בתוך כל כאבי החיים מבלי לאבד את השכל הישר. אף אחד לא רוצה להישאר עם התפיסה הילדותית. אבל תזכרי שבמילה מחשבה יש את אותיות ה'שמחה'. (וזו הסיבה שילד יכול לאבד את אבא שלו ובתוך ימי השבעה לצחוק ולהשתובב כאילו כלום לא קרה. הוא שמח. באמת שמח. אבל לא בהכרח מבין איפה הוא חי…)".

—

בכנס השלוחות שנערך בשנה שעברה, תרתי אחר חדר סדנאות בשפת האם שלי – עברית, ומצאתי את השלט הבא על דלת אחד האולמות: "חיפוש אחר השמחה – הגב' רעיה רסקין". כמובן שהצצתי ונפגעתי…

וכך פתחה רעיה את הרצאתה: ישנו סיפור על אישה שחיפשה את העגיל שאבד לה במקום מואר ולא במקום בו אבד. כמובן שכאשר היא זזה מעט והפנתה את מבטה למקום החשוך, בו אבד העגיל, נמצאה האבידה.

בשלב הזה, כולנו, עשרות נשים דוברות עברית מארבע כנפות תבל, רותקנו לדבריה של רעיה שהמשיכה ושיתפה אותנו בשמחה האישית שלה.

"בתי חני הציבה בפנינו אתגר גדול מאוד. היא חלתה במחלה קשה זמן קצר לפני נישואיה. ואז, בתוך השבר הגדול, קיבלנו במתנה ספל עליו הופיעו המילים הבאות שליוו אותנו מאז ולתמיד: "לא המנצח שמח, אלא השמח מנצח". יש לנו דרך לחשוב שאנו יכולים למצוא את מה שאבד לנו היכן שיש אור, אבל האבידה נמצאת דווקא במקום חשוך יותר. צריך רק להפנות מבט לעברו ולחפש דווקא שם, בחושך. כך עשינו. החלטנו למלא את עצמנו בשמחה כדי לנצח ולא לחכות לניצחון כדי לשמוח… התמלאנו בשמחה. היו חיים. הייתה שמחה. הייתה חתונה. הייתה כלה וזה היה הניצחון שלנו. זו הייתה ההצלחה האדירה שלנו".

רעיה לא השלימה את הסיפור, מרביתנו הנהנו בדמעות. חני נפטרה זמן קצר לאחר חתונתה. אבל את הלקח הפנמנו. את השמחה יש לחפש דווקא היכן שהיא איננה. בחושך. בעצב. בכאב. ושם חייבים לשמוח. רק כך מנצחים.

—

"ה' צילך על יד ימינך". כמו הצל שמגן עלינו מפני החום. וכולם יודעים שהצל יותר גדול מהעצם שיוצר אותו. כך גם הקב"ה מגן עלינו מהקשיים בחיים. אם נבחר לכסות את עצמנו, להגן על עצמנו באמצעות השמחה, היא תמשוך אותנו למעלה. היא תאיר את החושך.

לאן נעלמה השמחה שלנו?

פעם, החיים היו שונים בתכלית. אדם בגיל 55 נחשב לבעל אריכות ימים. ללא חשמל, ללא קירור או חימום ללא מכשירי טלפון ובוודאי לא ניידים ואפילו ללא רפואה מפותחת. אנשים היו חולים במחלות קשות ללא מרפא  וכלל לא ידעו שיש תרופה שתאריך את חייהם.

תארו לעצמכם שאנשים היו יודעים שבלחיצת כפתור אפשר לווסת קור וחום, שאפשר ליצור תקשורת באמצעות מכשיר קטן בגודל של כף יד. הם הרי היו בטוחים שזו פסגת האושר והשמחה.

בלחיצת כפתור מזמינים אוכל ובתוך דקות הוא מוכן? איזה אושר… אבל, המציאות היא שדווקא היום אנשים פחות שמחים ויותר נדרשים למטפלים ולפסיכולוגים. היכן ומתי איבדנו את השמחה הזאת?

—

ביום השישי החליט הקב"ה לברוא את האדם והזמין את המלאכים, בעצם, גם אותנו. "נעשה אדם" אמר הקב"ה ולא "אעשה".

האדם שונה מכל הברואים. התינוק נולד כמו בעל חיים. כמו גור קטן. הוא זה שצריך לעשות את עצמו לאדם. יש לו תפקיד. יש לו מטרה וייעוד. כאשר הוא ממלא את מטרתו, הוא נעשה שמח. איך נעשים בני אדם? איך נעשים שמחים? לשם כך צריך למלא אחר ההוראות. כחסידים יש לנו הנחיות מפורטות.

חסיד הוא פנסאי. תפקידו למצוא את השמחה בחושך ולהאיר באמצעותה גם את סביבתו.

הפנסאי צריך להתאים את האור לאנשים שסביבו. והסיפור שרעיה סיפרה לנו יכול לשמש דוגמא מעולה לכך. "סבא שמחה שכולם מכירים בשם הרב שמחה גורודצקי עליו השלום שגם שמו העיד עליו, היה חסידו של האדמו"ר הקודם (מליובאוויטש).

"בצעירותו, כאשר למד בישיבה, סבל מכאבי ראש איומים. הרופא שבדק אותו אמר למשגיח שהבחור חולה מאד ויש להוציאו מהישיבה ולשולחו למעיינות המרפא. הרבי אמר לו: 'הרופא אומר שעליך לעזוב את הישיבה. אתה לא יכול ללמוד שמונה שעות ביום. אתן לך תפקיד. אתה תיסע לסמרקנד ותשפיע על יהודי בוכרה אור ושמחה חסידית'. הוא היה רק בן 21 ופחד לעזוב את מקור האור, את הישיבה ואת הרבי. מה גם שהוא לא היה בקי במנהגיהם של יהודי בוכרה. הרבי אמר לו 'עליך לפשוט את עורך, לצאת מהטבע שלך וללמוד את המנהגים שלהם'.

"והוא עשה זאת. הוא נסע לסמרקנד והחל לנהוג במנהגים השונים והמוזרים של יהודי המקום. הם למדו אט אט לחבב אותו ולהכיר את מנהגיו. ביום מן הימים בא לביתו אדם כשאשתו נגררת אחריו. 'חכם שמחה. תציל את אשתי. אחותה נפטרה ממחלה וצריך לסלק ממנה את השד… אתה יכול להוציא אותו ממנה?'. סבא לא צחק. לא גיחך ולא ברח מהמשימה. הוא אמר להם: 'חכו פה. מיד אפתור את הבעיה'. הוא יצא לרגע מהחדר ואחר נכנס כשהוא עטוף בטלית. סגר את חלונות החדר והחל זז במהירות מצד לצד. הם ישבו מבוהלים ומהופנטים. לפתע לקח פיסת עץ, הדליק אותה, פתח את החלון וזרק אותה בעודה בוערת… מיד קמה האישה מכיסאה וצעדה כאחד האדם. היא הבריאה…".

כך עובד פנסאי. הוא מתפשט לחלוטין מצורת החשיבה הטבעית שלו. מבטל את ה"אני" וגורם שמחה ליהודי השני. הוא הרי יכול היה לומר להם שאלו הם שטויות. שאין לה שדים ורוחות. אבל הוא מילא את שליחותו.

"סבא שלי. סבא שמחה. התאהב ביהודי המקום והכיר במעלותיהם. הוא זכה לחיות עד גיל גבורות ותמיד היה שמח. תמיד הרגיש מנצח. את השמחה אי אפשר לחפש במקומות זרים, בתענוגים. השמחה שוכנת בתוכנו, במסתרים, גם בחושך. כשמוצאים אותה, משיגים את משמעות החיים", סיימה רעיה את הרצאתה המרתקת.

—

בפרשתנו נכתבו המילים הבאות: "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו, והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו, ולבש בגדים אחרים, והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור".

עבודת הכהן, עבודת התפילה, צריכה להיעשות אחרי שמחליפים בגדים. אדמו"ר הזקן מייחס חשיבות רבה לעבודת ה' מתוך שמחה. אבל יש גם רגעים שצריך לפנות את הדשן. את הזבל. גם את הרגעים האלה יש לעשות בשמחה. גם כאשר יש פסולת וצריך לפנותה, אסור לאבד את השמחה. צריך לחוש מרירות על המצב הזה, על הזבל שנוצר. אבל להישאר על יד המזבח. להישאר בשמחה.

את העצבות יש להוציא אל מחוץ למחנה. אין בה – בעצבות – שום דבר טוב. יש להוציא ולבער אותה מקרבנו.

פרק מהספר 'פרשה באהבה' של מירי שניאורסון [email protected]

להורדת המצגת – פרשת צו

מאת: מושקא מיידנצ'יק, שליחת הרבי בסרי לנקה.

אנו נמצאים בשליחות בסרי לנקה. במקום בו שלמה המלך הגיע לקנות אבני חן.

גם אנו הגענו לכאן כדי למצוא את האבני חן בנשמות היהודיות ולגלות כמה הן זוהרות.

שליחות המלך זה מקום שבו אי אפשר לתת תירוצים ואין למי..

את הרצונות האשיים צריך לשים בכף מוזניים מול הצרכים של הכלל, ולראות מה מכריע.
אתן דוגמא- הגעתי לכאן בהריון ולא היה שייך לעזוב את הבית חבד.

החלטתי ללדת פה בלי לדעת איך כמה למה, השלכתי את עצמי על ה' וכמו שכתוב: ״השלך על ה יהבך והוא יכלכך״  כך היה!

הרבי לקח חסות על הלידה והיא היתה גאולתית במיוחד…

את הברית הראשונה שלי בניגוד לכל צפיה עשיתי פה, את קידוש ה׳ שהיה לא ניתן לתאר.

וגם לי היה טוב ושמח..

מתנה שאני וכל שליחה קיבלה מהרבי זה הזכות להיות בצד של הנותנים.

אף אחד לא עושה טובה לרבי אלה להיפך.

מבחורה חבדית ממוצעת הרבי הופך אותי לרבנית הראשית, שם אותי כמנהלת מעצמה שלימה ונותן לי את האופציה להשפיע על האחר- לגרום לשינויים אמתיים בעולם- פעולה אחת שמכריעה.. ולמימוש עצמי שאין כמותו.

משפט שאני כל הזמן שומעת בשיחות עם מטיילים-

״כייף לך, אני מקנא בך״ במה? שיש לי את השקט הנפשי אותו כל כך מחפשים המטיילים במזרח, שאני יודעת מה התכלית, מה רוצים ממני, ומה אני רוצה מעצמי.

מתנה שאני רוצה לתת ורוצה להשתדל לקיים- להפסיק לחשוב על שיקולים פרטיים מעשיים ריווחיים וגלותיים.

לבחור במלך ולהשליך את עצמי על העגלה שלו

והנסיון מוכיח שבסופו של יום גם משתלם להיות שם!

יום אחד זה יקרה.

ככה, בלי אזהרה מוקדמת, בלי הודעות לעיתונות, בלי סימנים מקדימים. כלומר, יהיו , אבל הרוב המכריע בכלל לא יבחין בהם.

זה יהיה ביום חול רגיל, אולי בשבת או בחג, או בחול המועד.

לפני תפילת מנחה. השביל ב-770 יפתח והחסידים, ישירו כהרגלם, "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד" וימתינו קמעא, כפי שהם נוהגים תמיד. ואז הוא יופיע שם, כמו קרן אור, מסנוורת ובלתי צפויה, אך בהופעה אנושית רגילה, כמעט מתבקשת. עם הסרטוק והמגבעת, וסידור תחת זרועו. הוא יעבור בהילוך מהיר בתוך, בין ים החסידים המשותקים מתדהמה. מבטו נשוא קדימה ופניו אל הבימה. הוא יעצור מול ארון הקודש, ייגע קלות בפרוכת, כמנהגו ויעלה להתפלל. החסידים, שחיכו כל חייהם לרגע הזה, האמינו בו בכל לב, אך עדיין לא מאמינים שהם נוכחים בו, שהם ממש שם, ברגע הזה, יצאו מגדרם. חלק יפרצו בבכי תמרורים, חלקם יקפצו גבוה, ויתחילו לשרוק, חלקם יתחילו בריקודים והשירה ספונטנית, חלקם יעשו "קולע" על הרצפה וחלקם פשוט יעמדו בשקט וינסו להכיל את הרגע הזה, ליישב במחשבה שהם אכן שם וזה באמת קורה. הם יצבטו עצמם שוב ושוב וישפשפו עיניים, לוודא שהם ערים. נחשול אדיר של הודעות, טלפונים, עדכונים וואצאפים מוכי תדהמה ישטוף את העולם החוצה משם: הרבי פה! הרבי חי, הרבי איתנו, הרבי התגלה!! תמונות יצולמו בחופזה ויישלחו במהירות לקצווי עולם, צילומי ווידאו מטושטשים ותזזיתיים יועלו מייד לרשת והידיעה תתפשט כאש בשדה קוצים. הרשתות יקרסו בן רגע והקווים איתם.

אבל הרבי עולה למנחה, מסתכל על קהל החסידים באהבה אין קץ, יורה גיצים של חום מעיניו ומחייך את חיוכו הקטן והאינסופי ומתחיל: "אשרי…" שא! שא! ינסו לשווא להשתיק זקני החסידים את הקהל. שאאאאאא!!! בעמל רב יצליחו החסידים להתגבר על סערת הרגשות ויתחילו להתפלל מנחה, מנחה שמעולם לא היתה כמוה, ולעולם לא תהיה. תפילת מנחה שלמענו חיו ומתו כל הדורות בכל הזמנים, שאליה התפללו, ערגו, כמהו וחיכו יהודים בכל התקופות. המנחה הראשונה של ימות המשיח בפועל.

בינתיים, שני חסידים זריזים יספיקו להתקשר לתחנת המשטרה ולנסות להסביר בגמגום כי "ראביי שניאורסון אי זהיר, הי קיים באק". לאחר מס' נסיונות וטריקות טלפון הם יבקשו לדבר עם המיין צ'יף, ויעבירו לו תמונות בזמן אמת, ומיד יועברו למשרדו של הקומישינר של NYPD.המפקד העליון. למקום יוזרמו ניידות במאות ויחסמו את כל האיזור במרחק של 10 בלוקים מכל כיוון. מסוק משטרתי יועלה לאוויר, ותחנות הטלוויזיה המובילות, CNN, פוקס, NBC,ו- NBC , ישעטו לאזור בניידות שידור, ויפתחו מיד נקודות לוויין בנקודה הקרובה ביותר האפשרית.

אזרחים תמימים מבוהלים יחשבו שקרה חס וחלילה פיגוע אך החיוך והתדהמה על פני כולם יבהירו להם כי כאן קרה משהו לגמרי אחר. כולם יפתחו את הסלולארי שלהם ויצפו בלייב, בפריצות של מהדורות החדשות ובשידורים מגומגמים של כתבים שיודעים רק לומר כי ככל הנראה ועל פי עדויות ראשונות, ראביי אוף ליובאוויטש איז היר אגאיין. הוא חי וקיים ומתפלל, ברגעים אלו ממש ב-770 איסטרן פארקווי, ברוקלין ניו יורק. במילים אחרות, המשיח התגלה.

בעוד המהומה בחוץ מתגברת, בתוך 770 תשרור דומיה דקה, אפשר לשמוע סיכה נופלת באולם הענק. הרבי נושא כעת מאמר. בקול ברור, צלול וחד אומר הרבי דברים בלשון הקודש וחסידים זריזים מתרגמים סימולטנית את הדברים לכל השפות.

בנתיים, הדוחק והצפיפות יתרבו, עוד ועוד חסידים ינהרו פנימה, חלק יתעלפו, חלקם ידחפו קדימה וחלקם אחורה. צפיפות כמו שרואים בתשרי אבל פי כמה וכמה. ואז הרבי יורה לסדר טור, ארוך ומתפתל כנחש וירמוז לכמה חסידים לארגן מעמד כוס של ברכה. תוך שניות יימצאו כמה וכמה בקבוקי יין, וודקה, בנדיקטין ומה שיש בהישג יד, העיקר שלא למצמץ, שלא לעפעף, שלא לאבד את הרגע, שלא להתעורר ולגלות שהיה זה אך חלום. אבל לא, זו המציאות. הרבי עומד ומוזג "לחיים לחיים", מחייך לכל חסיד, מברך ואומר לכל חסיד את מה שרחשי ליבו השמיעו לו בכל הזמנים: הרבי חי וקיים, והגאולה הגיעה.

יום אחד זה יקרה. אולי לא ככה, אולי בצורה קצת אחרת, אבל זה יקרה. אולי כבר היום. שנזכה.

כמו בכל שנה גם השנה כל תלמיד בי"ס חבד עיר גנים ומאות ילדי הגנים מהאזור השתתפו באפיית מצות שיעור מרתק עם מצגת ודגם להמחשה וכמובן אופים בעצמם מצה(חמץ) שאותה הם אוכלים. תודה לשליחות ברוריה וברכה ולתמידים המלווים. לתמונות