את האמרה החסידית הידועה "הרבי אינו בודד והחסידים אינם בודדים" למדתי על בשרי באופן מרגש במקרה אחד פרטי שהוא גם כללי.

לא, לא נסעתי לקצווי עולם לשם כך. לא נתקעתי בג'ונגל שכוח א-ל ולא נסעתי להתבודד על אי קטן בקאריביים. גם שפר עלי מזלי ולא התגלגלתי למקדש עבודה זרה בהודו או במקום שמם מיהודים באתיופיה. מסתבר ששליחי הרבי, שנמצאים בכל מקום ומהווים רשת איתנה של אהבת ישראל ונתינה ללא תנאי נמצאים גם במקומות טריוויאלים בהרבה, כמו אילת, למשל.

אמנם, העיר הדרומית זקוקה לחיות יהודית ואור חסידי מהסוג שמחייה גם מקומות רחוקים, פיזית ורוחנית כמו אילת, שם נרדף לבילויים ופיתויים, אך אצלי הסיטואציה היתה אפרורית בהרבה:
במסגרת עבודתי, נדרשתי ליומיים של השתלמות מקצועית באיזור הדרום בואכה אילת. מקום הלינה נקבע באחד ממלונות הכרך ולאור בקשתי המיוחדת, היה זה מלון כשר. דא עקא, לא כולם קוראים את האותיות הקטנות, ובערב הנסיעה מצאתי את עצמי משובצת בחדר ובמלון עם תעודת כשרות רגילה לחלוטין. שיחה קצרה עם המשגיח הבהירה לי כי אין ולא תהיה אפשרות למנות מהדרין, הירקות כולם בשיטת "היתר מכירה" משמע- נגזר עלי צום ליומיים, מה שיכול היה להפוך לדיאטה אפקטיבית אם לא לוקחים בחשבון את התוקפנות הבלתי צפויה שעלולה להפוך אותי ליצור בלתי חברתי בעליל.

היות ואני עובדת בגוף שומר טבע, אך כזה שפחות מכיר את מה שמעל לטבע, ממילא גם המודעות והיכולת היו מוגבלים ונאלצתי לאלתר פתרונות במהירות מבלי להכביד על חבריי לצוות ולהיות נטל על הציבור.
כל אדם דתי או חרדי העובד בסביבה חופשית יודע כי יש לו שתי אופציות. האחת: להתגמד ולהצניע אורחותיו והליכותיו, לנסות שלא לבלוט ולמשוך יותר מידי אש,להסתיר את דעותיו במידת הניתן ואם נדרש להסברים, אז באופן תמציתי ובשפה מרוככת. האופציה השניה- להיעלם ולא להיות שם. אך כחסידי הרבי אין לנו את הפריבילגיה לבחור לא את זה ולא את זה אלא להיות שליחים במקום בו אנו נמצאים ולייצג נאמנה את היהדות ואת המשלח. מסתבר שבפועל זה הרבה פחות מסובך ממה שזה באמת אבל תמיד ההפחדות שמתחילות בראש משמיעות צלילים רמים מאוד. כך יצא שלקחתי הצידה את מנהלת הצוות, הסברתי לה את הסיטואציה והצעתי פתרונות אפשריים. היא כמובן תמכה והביעה אמפתיה אך מעבר לכך, הרבה לא היה לה מה לעשות.

"מה עושים?" סימסתי לבעלי. אני תקועה פה בלי אוכל בכשרות מהודרת ליומיים הבאים ואין לי שום אופציה באופק.
"יתקשרו אלייך" הוא עונה בסמס קצר ולקוני המסמל תקופת לחץ בעבודה ואכן כעבור זמן טלפון לא מוכר מהבהב על הצג. בעצם, קצת מוכר. הוא כולל בתוכו את המס' 770. אני עונה חיש. "שלום, מדברת רוחמה, שליחה מאילת. הבנתי שאת זקוקה לאוכל בכשרות מהודרת. נשמח אם תרצי להגיע אלינו ואם לא אארוז לך. יתכן שבעלי יוכל להקפיץ לך אם הוא באיזור". כך, בפשטות, ללא שום בקשת תמורה או הרגשת חשיבות הציעה לי השליחה פתרון מושלם לבעיה. "תודה" התרגשתי מהצד השני "אעדכן אותך בהמשך"

אני נפרדת וכעבור זמן מה שוב מתקשרת להציק "ראומה.." "רוחמה" היא מתקנת בסבלנות ואני מנסה לרכז את דעתי המפוזרת "כן, סליחה. אני מתנצלת. יחול עכוב של כחצי שעה.. זה בסדר?" אני מגמגמת. "אין בעיה. רק תגידי לפני שאת באה. שאחמם הכל" הכל?.. אני חושבת, חשבתי על משהו סמלי..מקווה שהיא לא תגזים. והיא הגזימה, ועוד איך. כבר בכניסה חיבוק חם, חיוך ופניו המאירות של הרבי הבהירו שהגעתי למקום הנכון. קופסאות מושקעות עם כל טוב ארוזות בקפידה. 'שיספיק לך גם למחר' היא אומרת. אני נפרדת בחום וחוזרת למלון. לנגד עיניהם המשתאות של חבריי אני פורסת את השלל. 'מה, את כל זה נתנה לך מישהי שמעולם לא פגשת? וזה בחינם?' הם נדהמים.

תבינו, אני מסבירה. הרבי דואג שאף יהודי לא ישאר לבד. בעפולה ובאילת. בטוקיו ובמוסקבה. בכל העולם. שלוחיו נמצאים שם בכל מקום לכל אחד.גם בשבילכם. אני חותמת את ההסבר הקצר וממשיכה הלאה עם השלל. אחרי הכל, ארוחה כזאת לא פוגשים כל יום. גם לא במלון 5 כוכבים.

לבצק; 
1 ק"ג קמח
כוס סוכר
כוס וחצי מים פושרים חמימים
4 ביצים
50 גרם שמרים- חבילת שמרית אחת/ 2 כפות שמרים יבשים
כוס שמן

למריחה: ממרח שוקולד פרה

אופן ההכנה:
מחלקים את הבצק ל- 3 חלקים. כל חלק מחלקים ל- 4 חלקים ומרדדים ל- 4 עיגולים שווים. מניחים עיגול אחד ומורחים עליו שוקולד. מעליו מניחים עיגול נוסף ומורחים עליו שוקולד, מעליו עיגול נוסף ומעליו מורחים שוקולד, ומעל מניחים את העיגול הרביעי והאחרון. לאחר מכן חותכים בסכין 16 גזרות בקצה המעגל מבלי להגיע עד למרכז (ראי בתמונה). לאחר החיתוך, אוחזים 2 גזרות, מרימים מהמשטח והופכים אותן אחת לכיוון השניה ומהדקים את הבצק בקצוות (ראי תמונה). כך מסובבים כל זוג גזרות סמוכות זו לזו, ומאחים את הקצוות של הבצק.
לאחר מכן מורחים ביצה טרופה על העוגה, ואופים בחום בינוני עד להשחמה.
לבריאות.

לפניכן התמונות לפי הסדר:

עוד מילדות אהבתי לבקר בבית דודיי, יעקב וסלווה בלוד, הייתה שם שמחת חיים סוחפת, הדודים היו תמיד עם חיוך על הפנים, נותנים את היחס האישי והעידוד לפיתוח הכישורים לכל אחד מהילדים: זה קורא בקול בסעודת שבת סיפור מתח שחיבר, זו מעטרת את חדרה ביצירות העשויות מקולאז' תמונות (ללא סיוע מחשב…), זה רקח מרקחת מיוחדת לשיפור קולו כחזן עולמי, וזה מצייר פורטרטים של הרבי עם כתר (והיום מעצב ומעטר את הגיליונות שבידיכן בחן…).

ומאידך היה להם גם מקום לאורחים ובפרט לבחורי בר המצווה המסורתיים עימם ממשיך הדוד רייניץ לשמור על קשר שנים, יש להם מקום בלב ודלת פתוחה, וספרייה עמוסה בספרים מרתקים וטלפון שעונים בו "יחי המלך המשיח" כבר חצי יובל שנים.

הבית היה חי ומסודר כשכל אחד נוטל חלק בתורנות הניקיון, והיו מספיק ילדים בבית בשביל שדוד יעקב יעשה לילדיו לבדם "פסוקים" במרפסת. ובמרפסת השירות היה להם ארון מיוחד, בו לכל ילד היה תא רחב ומפתח פרטי! וכן… הדודה הייתה מוצאת לעצמה גם זמן בצהריים למלא מצברים. זה היה עבורי כאחיינית, אז וגם היום בית לדוגמה. וכשרציתי לדעת איך עושים זאת, ושמעתי ממנה שקיבלה בעבר הוראה מהרבי שליט"א מלך המשיח להתראיין בנושא הזה! — קיבלתי משנה מרץ והמטרתי עליה שאלות סקרניות והתנובה והתובנה עבורי ואף עבורכן…

דודה סלווה, ספרי קצת על עצמך.

"נולדתי בבני ברק וגדלתי כבת יחידה, עם אח שמרבית הזמן היה מחוץ לבית, בישיבה. הבית לא היה חבד"י. אחי ע"ה התקרב לחב"ד בלומדו בישיבה בלוד ואח"כ בכפר–חב"ד. כשנה לפני נישואיי התחלתי 'להתחרד'. לא אהבתי את הפשרות בדרך של ה"מזרחי" בה הייתי, חיפשתי משהו אמיתי".

האם תמיד חשבת שתהיה לך משפחה גדולה?

"נישאתי לבעל שבא משכונת "מאה שערים" עם כל המשתמע מכך. במשפחתו היו שבעה ילדים וגם הוא התקרב לחב"ד. בשבילי אז המחשבה על ארבעה ילדים היה ה–מ–ו–ן!!! בגיל 20 כבר הייתי אם ומאז, כמעט מדי שנה, נולדו הילדים 14 במספר. קשה לומר שחלמתי מגיל צעיר על משפחה ברוכת ילדים, אבל מאוד שמחתי עם כל ילד שנולד ולמדתי להעריך ולהודות לבורא עולם על המתנות הנפלאות שזיכה אותנו בהן".

איך התמודדת עם המעמסה הפיזית כאישה עובדת בבית ומחוצה לו?

"כאשר היו לנו ארבעה ילדים הורה לי הרבי שליט"א לצאת מכתלי הבית לשעות ספורות, ובהשגחה פרטית מצאתי עבודה כמזכירה בבית הספר השכונתי. התחלתי את יום העבודה שלי אחרי שהילדים יצאו ללימודים וחזרתי או לפניהם או יחד עימם.

למדתי להסתדר עם הזמן שיש ולהספיק לארגן, לבשל ולעשות את הסידורים הנדרשים. הגב התומך היה ועודנו, בעלי. הוא היה ה"מטפלת" בשעות הבוקר, כך שיצאתי מהבית בלב שקט".

האם היה לך זמן לעצמך כשהילדים היו קטנים?

"אני מאוד אוהבת לקרוא ובתקופה מסוימת נהניתי ליצור יצירות אמנותיות שונות כמו בציור או סריגה, רקמה ותפירת בגדים לילדים, וב"ה מצאתי לכך זמן. כאשר הילדים גדלו מעט, היה לנו מנהג — בחופש הגדול — יום אחד בו בעלי ואני נוסעים לטייל לבד, בדרך כלל לירושלים, כל פעם לאזור אחר. פשוט יום כיף לשנינו. כי שאר הזמן היה קודש לחינוך הילדים. בזמנו העדפתי לוותר על הכנסה נוספת לבעלי ובלבד שהילדים יראו אבא במשך השבוע ויקבלו ממנו הדרכה וחינוך".

איך רותמים את הילדים לסייע בבית מבלי שיחושו שהעול על כתפיהם?

"בעלי הוא זה שהנהיג את עזרת הילדים. היה לוח תורנויות ולכל אחד מהילדים יצא תפקיד אחד, כך שהעול לא נפל על ילד/ה אחד/ת. אבל הילדים ידעו שכמו שיש זכויות, כך ישנן חובות וזה הבית שלנו, של כולנו".

איך נותנים מענה אישי ומקום פרטי וייחודי לכל אחד מן הילדים?

"בגלל שהייתי בת יחידה, היה לי מאוד חשוב נושא הפרטיות. לא רק שלי אלא שלכל ילד תהיה פינה פרטית, שהיא רק שלו. הזמנו אצל המסגר ארון מחולק לתאים עם אפשרות לסגירה במנעול. וכך כל ילד הרגיש שזו הטריטוריה הפרטית שלו, ושם הניח מה שרצה. כמו כן הייתי נוהגת לקחת כל פעם ילד אחד ולצאת עימו לקניות בעיר, בדרך כלל לבני ברק, ואז כל ה'פוקוס' היה עליו. יושבים, אוכלים פלאפל ומשוחחים. ושנינו נהנים.

פעם התארח אצלנו לשבת נער שלמד אצל בעלי לבר מצווה, בבית הוא סיפר להוריו שמאוד התפעל איך אנחנו נותנים תשומת לב לכל אחד מהילדים. והיו אז כבר לפחות שמונה".

כיצד מתמודדים כלכלית עם גידול וחיתון צאצאים כה רבים?

"זאת שאלה ששאלו ועדיין שואלים. ובכן, בדידי הווה עובדא איך שכל ילד מביא רק ברכה. עם כל ילד שנולד נוסף משהו בבית. כאשר נישאנו גרנו בספק דירה — ספק דיר: שני חדרים, אחד בתוך השני, מטבח שנמצא בחוץ, מרוצף באספלט ובבית היו שרותים ישנים ומוזרים. אם חפצת במקלחת היא הייתה רק בבית המרחץ השכונתי — בקיצור, היום לא היו מסתכלים לכיוון… משם עברנו לשיכון חב"ד עם בתנו הבכורה חני. ובשכון נולד בננו מיכאל. כאשר היו לנו תשעה ילדים. שלושה ישנו בחדר קטן ושישה בחדר גדול יותר. בלילה החדר היה כולו מיטה אחת. והנה עוד מעט אלד את הבן העשירי והצפיפות חוגגת. מה עושה חסיד? שואלים את הרבי לאן לעבור. התשובה הדהימה אותנו. הרבי כותב לבנות בדירתם עתה. ניגשתי לעיריה עם המכתב של הרבי והם סירבו בכלל לשמוע על תוספת לבניה. היה שם פקיד שלקח על עצמו להביא את דברי הרבי למעשה. ואכן כעבור שנה הוספנו והרחבנו את הדירה. ב"ה ראינו במוחש איך שעם כל ילד רק מקבלים יותר. הקב"ה לא נשאר חייב.

הוא הדין כאשר הגיע הזמן לחתן את הילדים, פשוט ראינו ניסים. אמנם רק עכשיו אנחנו מתחילים לצאת מהחובות של החתונות ועם כל זה חיים, וב"ה לא חסר כלום".

מהן היתרונות של משפחה ברוכה?

"בהיותי בת יחידה, ראיתי רק יתרונות ומעלות טובות במשפחה ברוכת ילדים. כי אני הייתי צריכה ללכת לבתים אחרים, כדי לשחק עם חברות… לילדים שלנו, זה לא היה חסר. היה להם ב"ה תמיד שמח. ועד היום הם נהנים להעלות זיכרונות ולצחוק יחד. כל ילד שנישא, קיבל חוברת עם בדיחות הילדים כולם, בדיחות שאספתי במשך השנים ופרטים מעניינים מהווי בבית. היום אני אוספת בדיחות מהנכדים והנינים. לדעתי, יש בכל בית בדיחות מהקטנים, צריך רק לאסוף ולתעד.

למעשה, עד היום כשכולם כבר נשואים וחלקם כבר מחתנים, אני עדיין מתרגשת לראות את היופי שבאחדות ביניהם; את היכולת לקבל ולתקשר עם אחים ואחיות, גיסים וגיסות. וכמובן, גם הנכדים רואים דוגמא חיה וממשיכים את הקשר והאחווה ביניהם".

לא היה לך קשה עם התגובות הסביבתיות — 'הנה היא שוב בהריון' וכדומה…

"אם אני שלמה עם המתנות שנתן לנו בורא עולם זה משתקף החוצה!!! ועובדה שתמיד קיבלתי יחס מפרגן ואוהד.

מעניין שמעולם לא נתקלתי בתגובה עוינת או לועגת לעובדה שאני מופיעה כל שנה או עם בטן או עם תינוק חדש. להיפך, תמיד התגובה הייתה של הערכה: "כל הכבוד" או התפעלות: "איך את מסתדרת?!". נדמה לי שזה מה ששידרתי: השלמה ושמחה וראיית היופי שבמשפחה ברוכת ילדים. ו'כמים הפנים לפנים' וכו'. אני זוכרת שבאחד ההריונות האחרונים הייתי במיון, עם כאבי גב חזקים והרופא הכירורג התעניין כרגיל, ואני התחלתי "להרצות" ולהסביר כמה יופי יש במשפחה ברוכת ילדים, בלי לייפות ובלי להתעלם שישנם קשיים, אבל היות וכל החיים קשים, אז לפחות לי יש אוצרות! באמצע, הזעיקו את הרופא למקרה דחוף ואז אני שומעת אותו עונה 'רגע, אני באמצע שיעור מעניין!'…

היה רופא אחר שניסה להראות לי, שלי יותר קשה מאשר לו עם שני ילדים. וכאשר הוכחתי שאצלנו לכל ילד יש עם מי לשחק (וגם עם מי לריב…). ואחד שומר על השני, ולא משעמם להם. אז הוא הפטיר: 'את יודעת מה? נראה לי שבאמת לי יותר קשה'.

זה נכון שישנם רגעים קשים, כמו בערב, בשעת ההשכבה שאז הייתי לבד עם הילדים. ברגעים כאלו הייתי נעצרת ואומרת לעצמי: 'נכון שקשה לך, אבל בבית שעדיין אין בו ילדים — קשה פי כמה, וצריך לשמוח עם מה שיש'".

מה את חשה כאם וסבתא למשפחה ברוכה?

"היום כשכל הילדים נשואים ונכדים כבר מתחתנים, אנחנו ב"ה מקבלים את הנחת ומאחלים לכל הזוגות שיהיה להם את הכוח ליהנות מכל ילד, לדעת לשמוח! ולשדר לילדים כמה אנחנו שמחים איתם. בשנים האחרונות כאשר אני בפנסיה, שואלים אם לא משעמם לי. ובכן לשוחח בטלפון רק עם חלק מהילדים, כבר תופס חלק נכבד מהיום ופשוט אין זמן להשתעמם… ברוך ה'.

.

בדורנו, דור הגאולה, איך מחדירים אצל הילדים חיות של משיח והתקשרות לרבי?

"כמו בכל דבר בחינוך, כשההורים חדורים בזה באמת, זה מחלחל אצל הילדים. כשאנחנו לא מתביישים בנושא משיח, וכל שיחת טלפון נפתחת ב"יחי המלך המשיח", וכל ערב אבא ואמא לומדים קטע בענייני משיח וגאולה, ובכלל משיח זה נושא מדובר ביום יום ו"חי", לא משהו שצריך לומר "בשביל לצאת ידי חובה". הילדים מקבלים זאת בפשטות, ומעבירים הלאה.

הרבי ציווה לפרסם משיח, לכן על חלון ביתינו מתנוסס בגאון דגל משיח, ועל הדלת יש מדבקה עם 'יחי' ועוד מדבקות עם מסר של גאולה; תמונות של הרבי בכל פינה; בית מלא ספרי קודש — כך שגם חיצונית משיח ורבי זה משהו שחדור, ומרגישים אותו באווירה בבית.

באופן פנימי יותר זה מתבטא בשולחן שבת — בו תמיד יש שיחה של הרבי, סיפור על הרבי וניגוני חב"ד. בעלי משתף גם בסיפורים "חמים" מה'מבצעים' ביום שישי (או כיום מהסיפורים של ה'אגרות קודש'), איך אנשים שאלו אותו כך והוא ענה כך, ודרך זה מעביר מסר עקיף שחודר עמוק. השיח גורם לילדים (וכיום גם לנכדים) לספוג אווירה של שליחות, של התקשרות לרבי מלך המשיח.

דרך הכתיבה לרבי, הקשר עם הרבי נהיה יותר פנימי ואישי. בעלי כותב המון עם אנשים מכל הסוגים והזרמים שפונים אליו מכל הארץ וממש רואים ניסים. אמנם זה התפתח יותר בשנים האחרונות כשרוב הילדים כבר התחתנו וכבר אינם בבית, אבל הם כל הזמן שומעים סיפורים "חמים" וחיים עם זה. גם בעבר כשהילדים היו בבית, תמיד עודדנו אותם לכתוב בעצמם לרבי. גם כשצריך לשאול וגם לבשר בשורות טובות. ומה שהרבי עונה זה מה שעושים.

בחתונת נכדה

ח"י כסלו, בוקר טוב קוומבטור

מתארגנים במלון, מעמיסים ויוצאים מהעיר קוומבטור לכיוון וואטה קאנל. חמש שעות נסיעה לפנינו… הנסיעה מתחילה ואני מתרגשת.. אנחנו עוברים בכפרים הודים אותנטיים עם מנטאליות כל כך שונה ומעניינת.

הנהג שלנו אנטיפט ועצבני והוא מקפיד לצפור כל הדרך! אני מדגישה, כל הדרך! ואני מתפללת שהצופר שלו ישבר כבר…הנסיעה פה מעניינת ומפחידה בד בבד. בהודו נוסעים בכביש דו סטרי באיזה צד שבוחרים, ואם מגיע מולך רכב אתה צופר וזז הצידה. כמעט חמש פעמים עשינו תאונה חזיתית… והנהג? הוא  לא מתפעל בכלל, הוא רגיל…

יש פה כמויות בלתי נתפסות של טוסטוסים, קטנועים ואופנועים…זה הכלי רכב הכי שמיש כאן. ראינו גם המון ריקשות צהובות בדרך והודים חסרי מעש יושבים להם בצידי הדרך ולצידם כלבים צנומים… שדות מלאות פרות, עיזים ועוד פרות.. על הכביש, בשדה, באחו ובעצם בכל פינה.

הרכב טס במהירות, ופתאום הוא נעצר! חמור עומד באמצע הכביש, צריך להאט, הוא באמת חמור ולא מבין שהכביש לא של אבא שלו.

אחד הדברים היותר יפים בעיני, אלה עצי הקוקוס,  לאורך הדרך גבוהים, תמירים ויפיפיים. שדות עמוסים בעצי קוקוס שבא לך רק לקטוף כמה ולשתות בקשית… צבעוניות הודית מ ד ה י מ ה. העין לא שבעה מלראות.. ההודים אשכרה הולכים עם דברים ענקיים על הראש (בלי ידיים) כדים, שקים, עצים..זו הדרך שלהם לסחוב חפצים ממקום למקום. היסטרי.. שווקים מעניינים שמוכרים בהם סרטים וצמידים צבעוניים לצד קוקוסים ודגים.. ריח שרוף מלווה אותנו בדרך והנה עוד פרה ועוד פרה.. הילדים מתלהבים וגם אני…

והנה גברים שחובשים טורבנים.. וואו אפשר למצוא כאן טורבנים איזה כיף… אנחנו נכנסים לכפר הודי טיפוסי עם בקתות מדהימות ואנשים שבאמת חיים שם… כמו בסיפורי הבעל שם טוב, בקתה עלובה, עוני מחפיר ופרה ליד הבית… אני ממש מרגישה בתוך סיפור מאה שנים אחורה ..

ידעתי שאני יאהב את הודו!

עוד שדות קוקוס ענקיים , המון ירוק של טבע בלתי נגמר. הדרך מתקדמת ואנחנו מתחילים לעלות, סיבובים רציניים. הנוף לא נתפס.. גובה עצום, הרים מטורפים ועננים לבנים כמו קצפת טרייה נחים בשלווה על ההרים. הסיבובים הולכים ומתעצמים, כאן חייבים לצפור כל הדרך על מנת להזהיר את הרכבים היורדים לכיווננו.

אנחנו כמעט בשמיים בתוך העננים… העננים מתחתינו, מעלינו ולידנו. מדהים. מטורף. לא יאומן. תוך כדי הסיבובים אנחנו נכנסים למין גן בוטני עצום משני צידי הדרך משתרעים לגובה רב צמחיות ופרחים, עצים וירק מכל הסוגים והמינים שבעולם. ממש "תדשא הארץ דשא עשב…" ביניהם מפלי מים עוצרי נשימה! מדהים! אני מוקסמת!

ועוד צמחיות צבעוניות מדהימות… היי, הנה כמה קופים חמודים קופצים ומשחקים. ועוד פרה ועז וסוס אחד… גן החיות האמיתי הגענו! ועל הכביש שלושה ילדים הודים ומה יש להם ביד? אייפון! פששש  איזו התקדמות. חזרה לשנת 2014

הנה אנשים. הגענו למקום יישוב. קודאי קאנל שהיא העיר המרכזית כאן. וואווו גשם… השליח יורד להביא מצרכים ולחיים לי"ט כסלו ולשבת המתקרבת. וממשיכים לוואטה. בית חב"ד!

הגענו!!! עולים לבית חב"ד נכנסים. וואו איזה מקסים! מהמם! הבניה פה מיוחדת ואני מתאהבת..

רעבע הגענו עכשו זה אמיתי. בית חב"ד וואטה קאנל מוכן לביאת משיח. יעעעעס על העולם!

לימודים, לימודים

ועוד פעם לימודים

בגרויות, מבחנים

ועוד פעם מבחנים.

האותיות צפופות

המספרים חונקים

תחת עול המעמסה

נשברים, נאנקים.

"שא נא השם לסבלותנו

הושיענו מנפוליון ומפיתגורס

"הבא קץ למכותנו

את נפשנו שמים למרמס!"

הללו משכימים לתיקון חצות

ואנו משכימים לתיקון חציון,

הללו צוללים לים תורה וחסידות

ואנו טובעים במי אנגלית ואזרחות

רוצה לשקוע באיזה מאמר

מבלי לחשוב כל העת על הגמר

די לאליל של תעודת בגרות

די ללימודים חסרי תכלית ובהירות

סלחו לי מורותיי, שכך אני זועקת מרה,

אך האם אין זו גם זעקתך, מורה?

לא מצפה שישתנה המצב

בתוך גלות שזוחלת כמו צב,

אך כשכואב צועקים כך הרבי זועק.

וגאולה כעת תבוא, ללא כל ספק.

—

נ. ברנשטיין – אומנות הכתיבה

שירים. סיפורים. מחזות. עריכת ספרים. כתבות ועוד.

0544931686

ההכנות לקראת שבת שכולה משיח למשפחות אנ"ש צוברות תאוצה. עשרות משפחות כבר הבטיחו את מקומן וזכו בסבסוד המיוחד בסך 300 ₪ למשפחה.

השנה תתקיים השבת במתכונת מיוחדת וחדשנית של סוף-שבוע של התקשרות במלון המלך שלמה טבריה. החל מיום חמישי ערב היום הגדול והקדוש, יום קבלת נשיאותו של כ"ק אד"ש מלך המשיח – יוד בשבט.

בתכנית השבת ישולבו מיטב הרבנים והמשפיעים מהארץ ומהעולם, ובראשם אורחי השבת המיוחדים: הרב אליהו דוד בורנשטיין, מבולוניה. הרב אלכסנדר סענדר ווילשאנסקי ממילאנו,

בנוסף לכך לאורך השבת תיערך תכנית מושקעת ונפרדת לנשים ובנות, וכן – הפעלות מגוונות וחסידיות לילדים ולילדות חיילי צבאות ה', כך שכל המשפחה תוכל לנצל ולהתקשר באור גאולתי ולקיים את השליחות היחידה 'קבלת פני משיח' ביום חשוב זה.

ממשרדי מטה משיח בארה"ק נמסר כי ההנחה המיוחדת תינתן לנרשמים עד ליום חמישי הקרוב – כ"ד טבת. ועל כן מומלץ להזדרז ולהירשם.

מגזין הנשים החב"די העולמי 'עטרת חיה' הוציא לאור את המוסף החודשי לחודש טבת המכיל כתבות, ראיונות וסיפורים הנוגעים לזמן המיוחד של החודש.

במגזין החודשי: כתבה מרתקת על הקשיים וההתמודדויות לצד הנחת בגידול משפחה ברוכת ילדים, התוועדות מיוחדת על חודש טבת הקר והצונן, מסע לשליחות מופלאה בגואטמלה, ועוד שלל כתבות מרתקות.

לצפיה במגזין און-ליין