אני לא אשקר יש קשיים, קשיים של התחלה… אני מזכירה לעצמי שכל ההתחלות קשות ולאט לאט אנחנו נתרגל, נתאקלם ונהנה.

אבל כשאתה רואה מול העיניים בלייב ממש את השליחות, את השליחים, את המסירות ואת הרעבע, זה מעודד ומחזק, מרים את המצב רוח, מכניס בך פרופורציות ומזכיר לך למה אנחנו כאן בכלל.

יום רביעי י"ט כסלו. הגענו לוואטה קאנל.

מחר יום חמישי, צריך להוציא את כל הרהיטים והחפצים מהמחסן, לארגן את הבית לסדר אותו, להכין סעודות שבת, לעדכן את המטיילים שבית חב"ד הגיע!

והיום י"ט כסלו- צריך להתוועד…

יום שישי- באופן ניסי מצליחים להתארגן, מדליקים נרות ומכניסים את שבת המלכה.

אני צובטת את עצמי, את שבת בהודו. שבת ראשונה. תפנימי.

שבת ראשונה בבית חב"ד בוואטה

כל הצבעוניות האנושית הזאת מתאספת בבית חב"ד לתפילה, לשיעור וארוחה חגיגית כולם מתיישבים לפאבריינגען חסידי עם סיפורי חסידים והרבה לחיים על בירה… (כן, כן לחיים לא עושים על בירה אבל כאן אין וודקה.. נושא כאוב) החבר'ה כאן מקסימים, באמת.

ארוחה כיד המלך: דגים, סלטים, חמין, פירות ואפילו עוגת שוקולד עסיסית…

שבת מיוחדת, שיחות עם מטיילים על נשיא הדור שהוא הכל…

שבת המלכה הולכת לה ואנחנו מתחילים להתמקם, להתרגל…

כל מטייל שמגיע לוואטה מכל קצוות הודו מגיע לבית חב"ד להניח ת'תיקים, לשתות קפה, להגיד שלום, להיעזר ..ואז הולך לחפש לו גסט האוס…

הכתובת לכל יהודי בכל עניין…

מידי ערב, צהריים, בוקר, לילה ובעצם כל היום זה הכתובת לכל מטייל. בוא! תרגיש בבית! בית חב"ד זה הבית שלך!

נר ראשון של חנוכה

כל הניצוצות היהודיים יוצאים מחוריהם בכפר ומתאספים להדלקה המרכזית.

החנוכייה הענקית עומדת בגאון צועקת אלוקות..

מברכים, מדליקים, מרגש….

הדלקה ראשונה שלהם וגם שלי בהודו..

מושקא מחלקת סופגניות ביתיות עם ריבה אדומה, חסידית ומתוקה שעברה טלטלות מהודו ועד כוש…

המטיילים שרים שירי חנוכה שהם זוכרים מהגן…

וואטה מוארת באור של גאולה, אני מחושמלת מהתרגשות

מה שהרעבע פועל בעולם זה מדהים ברמות שצריך לראות בלייב…

כל מטייל כמעט שנכנס לפה אומר:" סבבה, יש בכל מקום בית חב"ד אבל בוואטה??! איך הגעתם לחור הזה? כל הכבוד אנחנו מעריצים!"

יעסססס!

אותי פשוט מרגש לראות את התחושה הטובה שנותנים לכל יהודי, את הכתף החמה והלב היהודי החסידי שכל מטייל יקבל באהבה.

זה הכח של הרעבע! אין ספק!

במטה משיח בארץ הקודש נערכים בימים אלו לשבת השנתית למשפחות אנ"ש – שבת שכולה משיח. בשבת ישתתפו מיטב המתוועדים והמרצים, אשר יתוועדו יחד עם המשפחות לרגל יום קבלת הנשיאות – יו"ד בשבט.

צוות משפיעות עמלות בימים אלו על בניית התכניה ומהן נמסר כי הרבנית חיה רחל הענדל מצפת תתוועד עם הנשים בנוסף למשפיעות ומרצות נוספות שישתתפו בשבת המרוממת.

הרבנית הענדל ידועה בחמימותה החסידית, ובהשפעתה הרבה על מאות נשים ובנות ברחבי הארץ והעולם.

עוד נמסר כי התכניה מותאמת למשפחה כולה, כולל הפעלות מיוחדות לילדים ולילדות, חיילי צבאות ה', שיופעלו על ידי צוות מדריכים/ות חסידי וכשרוני כדי שגם הילדים יחיו משיח.

ממטה משיח ממליצים להרשם בהקדם האפשרי, כי המקומות הולכים ואוזלים.

ניתן להרשם במשרדי המטה בכפר חב"ד:

03-9607922

גלריית תמונות נרחבת ובלעדית תופיע באתר נשי ובנות חב"ד בימים הקרובים 

את הסיפור הזה מספרים על הרבי מהר"ש (רבנו שמואל. האדמו"ר הרביעי בשושלת אדמו"רי חב"ד) אשר בעת שקיבל אנשים ביחידות היה מחליף בגדים שוב ושוב. כעבור זמן קצר מאז החלה היחידות היה מבקש ממשמשו שיביא לו בגדים חדשים להחלפה. באחד הפעמים יצא המשמש מן החדר כשהוא נושא את בּגדיו ספוגי הזיעה של הרבי ומלמל לעצמו "מדוע מזיע הרבי כל-כך, מדוע זקוק הוא בכל שעה לבגדים חדשים ויבשים?"

שניות ספורות לאחר מכן עמד הרבי בפתח החדר ואמר למשמשו: "אינך מבין מדוע עליי להחליף את בגדיי מדי שעה? אין לך אף שמץ של הבנה ביחס לעבודתי. בשעה האחרונה נכנסו עשרים אנשים ליחידות. כדי שאוכל לייעץ לכל אחד ואחד הרי עליי 'לִפְשוט' את אישיותי ואת נסיבותיי, ו'ללבוש' את אישיותם ואת נסיבותיהם של הנכנסים אלי ולאחר מכן לשוב וללבוש את בגדיי כדי שאוכל לייעץ להם… האם ניסית אי פעם להחליף את בגדיך ארבעים פעם בשעה?"

זהו מנהיג!

– – –

בעת האחרונה אני מקבלת מידע על כל מיני סדנאות הקשורות במנהיגות. מנהיגות נשים, מנהיגות צעירה, בית ספר למנהיגות ועוד. הפרוספקטים הצבעוניים מבטיחים גדולות ונצורות בקשר לעתידם של בוגרי הסדנאות הללו. כאילו שסדנא כלשהי יכולה להקנות לאדם תכונות של מנהיג, של מורם מעם.

סדנא כזו מתחילה בדרך כלל במשפט הבא: "דמיינו לעצמכן דמותו של מנהיג שבדרכו הייתן רוצות לדבוק"…

הייתי שם פעם אחת. ברור מאליו מהי הדמות שעלתה מיידית לנגד עיני. מי הוא המנהיג שבדרכו הייתי רוצה לדבוק. אך לא יכולתי להסביר לנוכחות בחדר את מעלתו של המנהיג שלי. כי דמות של מנהיג אמיתי לא צריך להסביר. מרגישים אותה!

– – –

פרשת השבוע מתחילה בשלושת אבות האומה אך מבטאת את הנהגתו של מנהיג הדור, משה רבנו. בשבוע שבו אנו קוראים את פרשת מנהיגותו המתגבשת של רועה האמונה, אנו מציינים בדרך כלל את יום ההילולא של מייסד חסידות חב"ד, מורנו אדמו"ר הזקן (רבי שניאור זלמן מליאדי), מי שהנהיג את עדת החסידים לאחר הסתלקותו של רבו המגיד ממזריטש ולאחר שמורו וחברו הצדיק רבי מנחם מענדל מוויטבסק עלה ארצה.

התורה לא מספרת לנו מדוע נבחר משה להיות המנהיג שיוציא את בני ישראל ממצרים ויעביר אותם תהליך פיזי ונפשי של יציאה משעבוד לִגאולה. אמנם המדרש מספר את סיפור הרועה, אך אין לכך ביטוי בפרשיות התורה (בתהלים דווקא כן). להיפך, מהפסוקים עולה שמשה רבנו לא שש לקחת על עצמו את התפקיד וחש – ואף אמר זאת לקב"ה – כי הוא אינו האיש המתאים לכך. ואילו הקב"ה ראה דווקא בו את האיש המתאים ביותר לתפקיד, ועמד על כך שהוא יהיה מי שיוציא את בני ישראל ממצרים.

המדרש מסביר כי הטעם לִבְחירת משה הייתה העובדה שלמרות מעמדו כ'נסיך מצרים' הוא גילה אמפתיה עצומה כלפי אחיו המשועבדים תחת עולו של פרעה. תחושת הסולידריות והערבות ההדדית של משה כלפי אחיו הן אלו שהביאו לִבְחירתו ע"י הקב"ה להיות למנהיגם של בני ישראל.

למשה הייתה 'תכונה' אחת שייחדה אותו מכל אחיו, וּבגינה נבחר להיות המנהיג. מה הייתה איפוא 'תכונה' ייחודית זו?

משה רבנו גדל בְּבית פרעה. בניגוד לִבְני ישראל המשועבדים במצרים, הרי שמשה גדל בְּבית המלך. המעמד החברתי משפיע על נפש האדם. מסתבר כי לִבְני ישראל הייתה נפש ותכונה של עבדים. מאות שנות שעבוד במצרים עיצבו את נפשם בתבנית של עבדות. עבדים שאינם מאמינים בִּיכולתם לצאת לחירות וּלְהשתחרר מעולם של אדוניהם המצריים.

משה, לעומתם, גדל בְּבית פרעה ונפשו לא עוצבה באופן זה, אלא להיפך – הוא גדל כנסיך מצרים, כאדם בעל כוח ועוצמה. וכאן באה לידי ביטוי תכונתו הייחודית של המנהיג – אותו משה אשר גדל בְּבית המלך מצליח לחוש את צרת אחיו המשועבדים למרות שהוא לכאורה רחוק מהם מרחק נפשי רב. הוא מצליח לצאת מהמבנה הנפשי של נסיך מצרים שבּו הוא נמצא, וּלְהרגיש את זעקת הדל והאביון של עמו.

מדוע כה חשובה 'תכונה' זו למנהיג? מדוע היא זו שעל פיה בחר ה' את מי שהנהיג את האומה מעבדות לחרות והקים את העם היהודי? משום שרק מנהיג אמיתי יכול לצאת מעצמו, "לפשוט" את בגדיו ו"ללבוש" את בגדי הזולת.

– – –

ומכאן למעשה בפועל. בחירתו של משה למנהיג יכולה ללמד אותנו פרק גדול בחינוך. המחנך הראוי צריך להיות בִּדְמותו של משה – הוא צריך להיות מצד אחד 'מעל' חניכיו, להיות במקום נפשי גבוה יותר, אך עם זאת הוא חייב להיות מסוגל להכיל ולחוש את המצב שבּו נמצאים חניכיו. רק איש כזה יכול להיות מחנך אמיתי ומנהיג לתלמידיו.

מנהיג אמיתי מסוגל לחוש את מה שחש הזולת.

מתוך הספר 'פרשה באהבה'

ארגון "שפרה ופועה" שעל ידי נשי חב"ד דוברות עברית בקראון הייטס, מציין ארבע שנים להווסדו בדינר מיוחד שייערך ביום רביעי, ר"ח שבט תשע"ה. במהלך הדינר תתקיים הגרלה על שטר נדיר ומיוחד, של 20 דולר, שהתקבל מידו הקדושה של הרבי לגב' אסתר קורן, העוסקת בטהרת המשפחה.

בהגרלה תשתתפנה כל הנשים שתתרומנה למבצע "אמצי יולדת בשנה" – תרומה של 36 דולר בחודש, כפול 12 חודשים בשנה. הזוכה המאושרת תקבל את השטר הנדיר במסגרת מיוחדת, שנעשתה בעבודת יד אמנותית.

להשתתפות בהגרלה טלפני כעת: 917-7531148, או תרמי באמצעות פייפאל:

[email protected]

יש לי עיניים כחולות, אבל היופי שלי לא מנקר. אני לא טיפש וגם לא חכם יותר מידי. לא עני או נזקק, אך גם לא הגביר של השכונה. סתם, אדם פשוט ונחמד, חי את חייו, משלם משכנתא על הדירה, מיסים, מחנך את ילדי בחינוך ליברלי- מתירני, ממש באותו בית ספר שבו לומדים הילדים שלכם.

אז למה, למה אתם שונאים אותי?

אנחנו גרים זה לצד זה, בהונגריה שבאירופה, ואוזננו 'ניצלות' לשמוע את חדשות הטריות: המפלגה מבקשת את רשימת יהודי המדינה ומקום מגוריהם…

לא, איננו מדברים על תקופת השואה. בשנת תשע"ה, 2014, עסקינן!

נסו לקחת שאינו יהודי ממוצע, המתפרנס ומגדל את משפחתו כאחד האדם ולהוציא ממנו תשובה הגיונית המתקבלת על הדעת: למה, למה אתה שונא את שכנך היהודי, שכל כך מנסה להידמות לך?

לא תצליחו. אין תשובה כזו.

אנו מכירים, הלכה היא עשו שונא ליעקב, מן גזירה כזו שכתובה בתורה. ובכל זאת, צובט בלב. גזירה.

כמה נפלא היה לי לגלות תשובה חסידית מאירה ומחממת את הלב: שונאים אותנו, לא כנקמה. שונאים אותנו לא מקנאה. גם לא בגלל חטאנו הרבים. סיבה אחת ויחידה: אהבת ה' אלינו. לטובתנו. לשמור על ייחודיותנו.

תארו לעצמכם, שיחס הגויים אלינו היה כאל כל אדם מכל עם אחר. מה היה מונע מיובל, מירין ומכל חבריהם המהגרים להתבולל עימם ולשכוח את מוצאם? מה היה מונע מקברניטי המדינה, המנסים ללא הצלחה לגרוף את אהדת העולם, להבין כי אנו 'עם לבדד ישכון'? אמנם, ההתבוללות קיימת, והרבה, אך ללא ספק, שנאת הגויים אלינו, משמרת את הגחלת היהודית. לא מאפשרת ליהודים לחמוק מייחודיותם ולחוש ככל העמים.

איזה ביאור נפלא.

מתוך כך, נפלה לי תובנה מרגשת נוספת.

חברה יקרה יש לי, יעל שמה ומוצאה גרוזיני. בחורה ערכית, חסידית, מקושרת לרבי בכל נימי נפשה, מוכשרת ומוערצת. בכל זאת, בעסקי שידוכים, כאשר מוצע לה בחור אשכנזי, היא בודקת היטב היטב מדוע נאות הבחור 'להתפשר' על בחורה אמנם מוצלחת במיוחד, אבל, שומו שמים, גרוזינית!

וכאן, כאן נשאלת שאלה דומה הזועקת ועולה מקירות הלב: למה, למען ה', למה 'גרוזיני' פחות טוב מאשכנזי? וכי דמו של גרוזיני איכותי פחות מדמו של אשכנזי טהור? מה חטאו בכך שנולד במשפחה שמוצאה אינה מרוסיה?

שאלו נא אשכנזי ממוצע, מדוע, באמת מדוע, אינך מחבב תמנים/מרוקאים/עירקים… וכי נפגעת מהם פעם? האם מנת המשכל שלהם נמוכה יותר? וכי הם נחמדים פחות? האם ההתקשרות לרבי פגומה חלילה? כל התשובות שליליות. בכל זאת, אחר התנצלות, יאמר לכם כי לבנו הוא רוצה אשכנזיה.

אולי, וזו רק מחשבתי, אולי זוהי גם כן גזירה/חסד משמיים. ה' כל כך אוהב את עדותיו השונות, התפילות הייחודיות, המנהגים, הלבושים המאפיינים והמיוחדים כל כך, שחבל לו לוותר עליהם.

תארו לעצמכם שהיתה חלה ערבוביה טבעית בין עדות המזרח (המיעוט) לאשכנזים (הרוב), כפי שמתקבל בשכל ישר,

מי היה מכיר את המימונה, חינה, חריימה, מופלטה, נשמת כל חי, שיר השירים, סעודת אמנים….

לא חבל?

שמחו, עדות המזרח, במי שאתם., ה' אוהב אתכם ככה, כעדה שלימה. המשיכו לשמור על מנהגיכם היפים, על הניחוח המופלא והייחודי שאין דומה לו בכל העולם כולו.

ואם יהווה טור זה מעט מרפא לפצע כואב, והיה זה שכרי.

את האמרה החסידית הידועה "הרבי אינו בודד והחסידים אינם בודדים" למדתי על בשרי באופן מרגש במקרה אחד פרטי שהוא גם כללי.

לא, לא נסעתי לקצווי עולם לשם כך. לא נתקעתי בג'ונגל שכוח א-ל ולא נסעתי להתבודד על אי קטן בקאריביים. גם שפר עלי מזלי ולא התגלגלתי למקדש עבודה זרה בהודו או במקום שמם מיהודים באתיופיה. מסתבר ששליחי הרבי, שנמצאים בכל מקום ומהווים רשת איתנה של אהבת ישראל ונתינה ללא תנאי נמצאים גם במקומות טריוויאלים בהרבה, כמו אילת, למשל.

אמנם, העיר הדרומית זקוקה לחיות יהודית ואור חסידי מהסוג שמחייה גם מקומות רחוקים, פיזית ורוחנית כמו אילת, שם נרדף לבילויים ופיתויים, אך אצלי הסיטואציה היתה אפרורית בהרבה:
במסגרת עבודתי, נדרשתי ליומיים של השתלמות מקצועית באיזור הדרום בואכה אילת. מקום הלינה נקבע באחד ממלונות הכרך ולאור בקשתי המיוחדת, היה זה מלון כשר. דא עקא, לא כולם קוראים את האותיות הקטנות, ובערב הנסיעה מצאתי את עצמי משובצת בחדר ובמלון עם תעודת כשרות רגילה לחלוטין. שיחה קצרה עם המשגיח הבהירה לי כי אין ולא תהיה אפשרות למנות מהדרין, הירקות כולם בשיטת "היתר מכירה" משמע- נגזר עלי צום ליומיים, מה שיכול היה להפוך לדיאטה אפקטיבית אם לא לוקחים בחשבון את התוקפנות הבלתי צפויה שעלולה להפוך אותי ליצור בלתי חברתי בעליל.

היות ואני עובדת בגוף שומר טבע, אך כזה שפחות מכיר את מה שמעל לטבע, ממילא גם המודעות והיכולת היו מוגבלים ונאלצתי לאלתר פתרונות במהירות מבלי להכביד על חבריי לצוות ולהיות נטל על הציבור.
כל אדם דתי או חרדי העובד בסביבה חופשית יודע כי יש לו שתי אופציות. האחת: להתגמד ולהצניע אורחותיו והליכותיו, לנסות שלא לבלוט ולמשוך יותר מידי אש,להסתיר את דעותיו במידת הניתן ואם נדרש להסברים, אז באופן תמציתי ובשפה מרוככת. האופציה השניה- להיעלם ולא להיות שם. אך כחסידי הרבי אין לנו את הפריבילגיה לבחור לא את זה ולא את זה אלא להיות שליחים במקום בו אנו נמצאים ולייצג נאמנה את היהדות ואת המשלח. מסתבר שבפועל זה הרבה פחות מסובך ממה שזה באמת אבל תמיד ההפחדות שמתחילות בראש משמיעות צלילים רמים מאוד. כך יצא שלקחתי הצידה את מנהלת הצוות, הסברתי לה את הסיטואציה והצעתי פתרונות אפשריים. היא כמובן תמכה והביעה אמפתיה אך מעבר לכך, הרבה לא היה לה מה לעשות.

"מה עושים?" סימסתי לבעלי. אני תקועה פה בלי אוכל בכשרות מהודרת ליומיים הבאים ואין לי שום אופציה באופק.
"יתקשרו אלייך" הוא עונה בסמס קצר ולקוני המסמל תקופת לחץ בעבודה ואכן כעבור זמן טלפון לא מוכר מהבהב על הצג. בעצם, קצת מוכר. הוא כולל בתוכו את המס' 770. אני עונה חיש. "שלום, מדברת רוחמה, שליחה מאילת. הבנתי שאת זקוקה לאוכל בכשרות מהודרת. נשמח אם תרצי להגיע אלינו ואם לא אארוז לך. יתכן שבעלי יוכל להקפיץ לך אם הוא באיזור". כך, בפשטות, ללא שום בקשת תמורה או הרגשת חשיבות הציעה לי השליחה פתרון מושלם לבעיה. "תודה" התרגשתי מהצד השני "אעדכן אותך בהמשך"

אני נפרדת וכעבור זמן מה שוב מתקשרת להציק "ראומה.." "רוחמה" היא מתקנת בסבלנות ואני מנסה לרכז את דעתי המפוזרת "כן, סליחה. אני מתנצלת. יחול עכוב של כחצי שעה.. זה בסדר?" אני מגמגמת. "אין בעיה. רק תגידי לפני שאת באה. שאחמם הכל" הכל?.. אני חושבת, חשבתי על משהו סמלי..מקווה שהיא לא תגזים. והיא הגזימה, ועוד איך. כבר בכניסה חיבוק חם, חיוך ופניו המאירות של הרבי הבהירו שהגעתי למקום הנכון. קופסאות מושקעות עם כל טוב ארוזות בקפידה. 'שיספיק לך גם למחר' היא אומרת. אני נפרדת בחום וחוזרת למלון. לנגד עיניהם המשתאות של חבריי אני פורסת את השלל. 'מה, את כל זה נתנה לך מישהי שמעולם לא פגשת? וזה בחינם?' הם נדהמים.

תבינו, אני מסבירה. הרבי דואג שאף יהודי לא ישאר לבד. בעפולה ובאילת. בטוקיו ובמוסקבה. בכל העולם. שלוחיו נמצאים שם בכל מקום לכל אחד.גם בשבילכם. אני חותמת את ההסבר הקצר וממשיכה הלאה עם השלל. אחרי הכל, ארוחה כזאת לא פוגשים כל יום. גם לא במלון 5 כוכבים.