אתמול נרשמה הצלחה בהתוועדות בשכונה כאשר נשים רבות התיישבו לערב לכבוד הרבנית אם המלכות.

הנשים שמעו מהגברת סוניה סודרי על שהעלתה בחכתה מתוך יומנה של הרבנית קווים לדמותה וכיצד בהצלחה, דמותה המלכותית ומסירותה לבעלה באו לידי ביטוי בהצגה שהעלתה ואיזו קונפליקטים נוצרו אצלה בין שמירה על רוממותה מחד ורגישות מאידך.

הנשים רותקו בהעברת המסר של הבמאית שחוותה על בשרה את השינוי שחל בה ובמי שראתה את ההצגה מאופיה המיוחד של הרבנית.

מאת: חיה רחל, עטרת חיה

קורות ביתנו לא הורגלו עד עתה לבקשות רוחניות, המקסימום היה "אני רוצה ללכת עם אבא לשיעור / התוועדות" וגם זה לא על–מנת לשבת ולהקשיב. הפעם זה היה שונה, ניכר היה שבקשתו של שמואל נבעה ממקום טהור ואמיתי ואותי זה ריגש עד מאד! לא אכחיש שממש הזדהיתי עם בקשתו, שנים שאני כמהה להגיע לחצרות קודשנו והדבר נדחה ונדחה מסיבות שונות, עתה הופיע מי שהשמיע בקול ובנחישות את משאלת ליבי הכמוסה! אשרינו! הוא קלט את הנקודה! הוא רוצה לנסוע ולהתקשר לרבי. כמה נפלא! רבות ייחלתי והתפללתי שאזכה לכך שילדיי יהיו חסידיים, מקושרים בלב–ונפש לרבי שליט"א מלך המשיח וכמהים להגיע אליו.

באינסטינקט חסידי ראשון חפצתי לומר: "בוודאי, יש קבוצה של ילדים מאורגנת עם מדריכים ותוכנית, אין שום בעיה!" אך טרם הוצאתי מפי הבטחה מפורשה נצרתי לשוני ונרגעתי קמעה, רגשותיי ורצוני הכנה לענות בחיוב נתקלו בהגיון ובשכל הקר ומלחמה של ממש התחוללה בקרבי – היטב ידעתי שהמציאות הכלכלית אינה במיטבה, החובות תפחו מאד לאחרונה ולבעלי לא שילמו כבר חצי שנה בישיבה… מה גם שזה פשוט יעורר קנאה! שטערני תרצה אף היא לנסוע… והקטנים, איתם יש כבר פחות בעיה כעת אבל בשנה הבאה, הם בוודאי לא ינוחו ולא ישקטו ובצדק! הרי גם להם מגיע?! עמדתי נבוכה. בני לא חיכה ופנה לרכוב על אופניו, ואני ניצלתי את ההזדמנות לברר לעצמי את הסוגיה. הרמתי טלפונים לכמה מחברותיי היותר חסידיות ומנוסות בכל עניני החינוך ובנסיעה לרבי בפרט, על מנת לשאול את חוות דעתן והרי הבירור לפניכם.

הילד מתאים למסגרת?

תחילה, צלצלתי לשושי, שליחה בדרום אמריקה ששלחה בעבר שני בני מצווה לתשרי (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת).

כשליחה בחו"ל, אם ומחנכת, האם את נוהגת לשלוח את ילדייך לחצרות קודשינו בחודש החגים ללא הורה מלווה?

"בדרך–כלל איני שולחת. שני ילדיי הגדולים זכו לנסוע כשהגיעו לגיל מצוות, אך לא נראה לי שאעשה זאת שוב ללא אביהם, הם התקשו להסתגל לתנאים, להמוניות ולמנטליות".

איך בכל אופן כדאי, לדעתך, להעצים אצל הילד את חשיבות הנסיעה לרבי אם בפועל אין אפשרות שיסע ללא ליווי הורי?

"יש את 'קעמפ מחנה משיח', וצריך לבדוק התאמה של כל ילד בפני עצמו, ילדיי לא ישראלים והגיעו למקום חדש שבו הילדים והמנטליות מאד שונים וזה הקשה עליהם. חשוב לברר על כל ילד האם הוא אישית מתאים לחיי פנימייה למשך חודש ימים. לפעמים יש לחץ חברתי במעטה מאד חסידי והורים נוטים לשלוח ילדים בגיל צעיר וממש לסמוך על הנס. על ספק לא צריך לשלוח! כמובן שאם יש שם משפחה או בחור שישימו לב, ידאגו לכביסות, ממתקים מדי פעם וכדומה, והינך בקשר טלפוני עם המדריך – זה כבר יותר הגיוני. בכלל חשוב, בכל עניין חינוכי ובפרט בהחלטה כה משמעותית האם לנסוע לרבי – כן או לא? להסתכל מנקודת מבטו של הילד איך הוא יקבל את ה'מכבסה' וכדומה, דברים שאנו כמבוגרים לא היינו שמים דגש עליהם כלל"!

לפי דברייך אני מבינה שניתן לגדל ילדים חסידיים גם בלי נסיעה לרבי?

"מוכרחים לחנך ילדים לרבי, משיח, 770 – בכל האופנים האפשריים, שילדים ישתוקקו ויצפו לזה, ולא פחות חשוב שכאשר זוכים ומגיעים ל"בית חיינו" בפועל, לדאוג גם לכל התנאים הגשמיים והרוחניים האופטימאליים. כמובן יש להכין אותם הרבה קודם, כדי שהשהות שם תביא את התועלת הרצויה ולא חלילה להיפך. לא חייבים גם לנסוע לכל החודש.

התקשרות אמתית ופנימית לרבי לא מתחילה ונגמרת בתשרי, זו עבודת הנחלה יומיומית שיכולה להתעצם שם".

האם לפי דעתך, המצב הכלכלי מהווה גם כן גורם מכריע בהחלטה חשובה זו?

"המצב הכלכלי הוא בהחלט גורם משמעותי הן אצל ילדים והן אצל מבוגרים. כשאין כסף וצריך ללוות זה אפשרי רק אם את יודעת בבירור שיהיה לך מניין להשיבו בחודשים הקרובים. איני חושבת שבמצב של חובות הרבי רוצה שניסע, וזאת למרות כל האמירות הנפלאות כמו "רבי לא שנה חיא מנין" והפירוש החסידי הידוע. כמובן זה תלוי ברמת החובות, ואם זה על חשבון קניית אוכל לילדים, וצרכים בסיסיים דומים, ברור כי זה פסול! מדובר במשהו אישי וצריך להתייעץ על–כך עם משפיע וכמובן לשאול את הרבי מה"מ".

פניתי אל רבקה מהשומרון השולחת את ילדיה בקביעות לתשרי.

ידוע ומפורסם שילדייך זוכים להגיע לחצרות קודשינו מדי שנה בתשרי, האם הם נוסעים לבד?

"בעלי נוסע איתם. ברור לי שלבד לא הייתי שולחת אותם כל עוד הם בגיל בית ספר יסודי. בנותיי כבר גדולות והן מצטרפות ל"מחנה משיח" ו"אחות התמימים", הבנים צעירים יותר והם נמצאים עם אביהם כל הזמן ב–770!"

נשמע אידיאלי, אך בכל אופן, מה עושים הבנים הצעירים בלי תוכנית מסודרת שמתאימה לגילם?

"הילדים סופגים את העוצמות והאווירה, הם צופים בילדי 'מחנה משיח' כיצד הם מכריזים את ה"יחי" ומתפללים בעוצמה וחיות וזה משפיע עליהם הרבה מאד! במשך השנה אני יכולה לשמוע בבית זכרונות טובים וחוויות שהם חוו שם וממש להתרגש! זה קורה הרבה כשמנגנים ניגון מסוים ואחד מזכיר לשני בעיניים נוצצות 'זה מההתוועדות ההיא' וכדומה. בפועל, הם נמצאים ב–770 כל הזמן וסופגים עוד ועוד – שם הם מחוברים להטענה.

"מכיוון שאנו גרים בשליחות ולא בסביבה חב"דית חשוב לי שהילדים יתחזקו בזהותם כחיילי הרבי ובגאוות היחידה שלהם. וזאת הם מקבלים הרבה ב'מבצעים', כשהם הולכים ורואים איך שאין מה להתבייש ו'אל יבוש מפני המלעיגים'. לגבי הבנים, התוכנית השנה היא בעז"ה לצרף אותם ל"מחנה משיח" וזאת למרות שאחד מילדיי ביישן ומופנם – הצמוד לאביו בריקודים וכדומה".

מדוע החלטתם כך, האם זה עדיף מהשהות עם אביהם?

"הגענו למסקנה זו כי אין תחליף לקבוצה, יש סדר יום ואין פיזור וטשטוש בין יום ולילה. התוכנית צפופה כך שאין זמן להסחות דעת ורצון לטייל וכדומה, ממוקדים ברבי. אני אישית כששהיתי אצל הרבי בפעם הראשונה, זכיתי להיות אצל משפחה מקסימה שהאווירה הנפלאה שהייתה אצלה וההתוועדויות בביתה, גרמו לכך שהשהות אצל הרבי הייתה מהנה ומחזקת פי כמה בזכותה. מה שאני רוצה לומר זה, שמשמעותי מאד מה עושים כשמגיעים אל הרבי. עוד דבר חשוב: למרות שהילדים נמצאים במסגרת קבוצתית ובהשגחת מדריך, מדי יום הם נפגשים עם אביהם, השנה גם אדאג להתקשר למדריכים, אשתדל לא לנדנד אבל אעשה כמו שאני עושה עם המלמדים והמורות של ילדיי – יצירת קשר עקבי שוודאי יגרום ליחס והשגחה יותר פרטית על הילד".

אם הבנתי נכון, הסדר הקבוע אצלכם הוא שבתשרי נוסעים לרבי! האם זה תלוי ברצון הילדים, בתקציב, או בגיל מסוים?

"זה לא מובן מאליו! כל שנה הדיון צף מחדש. אנו לוקחים בחשבון כל ילד מכיתה א' ומעלה, כמובן בהתאם לאישיות ולבגרותו. אנו מאמינים ובטוחים שנסיעה לרבי היא חיונית עבור הילדים לא פחות מצרכים גשמיים כמו אוכל, שתייה ובגדים ולכן איננו ממתינים שהילדים ירצו לנסוע. ורואים שעם "האוכל" בא התיאבון! השנה ביקשנו מהבנות הגדולות לסייע במימון הכרטיס, בתחילה הם לא כל–כך אהבו זאת… אך בהמשך ראינו שהרצון לנסיעה גבר על העצלות והן עכשיו עושות מאמצים כבירים ועובדות קשה לצורך כך".

האם לדעתך נסיעה לרבי היא פריווילגיה של אנשים עשירים או שגם פשוטי עם כמונו, השקועים בחובות, יכולים להרשות זאת לעצמם?

"כל השנים לא היה לנו כסף עד שבעלי החליט שיש לו כסף! ומאז כל שנה הוא דואג שיהיה כסף שמוכן מראש לצורך הנסיעה. וזה לא שאנו מחשבים כל השנה כמה חסכנו עד כה… אין לי הסבר הגיוני לכך כי לדברים אחרים אין תקציב! למשל, כבר הרבה זמן שאני רוצה לשפץ את האמבטיה ואין כסף… זה פשוט עניין של סדרי עדיפויות! פעם שמעתי שזה כמו הוצאות שבת ויום–טוב שה' משלם, אפשר ממש לראות איך שהרבי לא נשאר חייב!"

לסיום. מתי תפרגני לעצמך נסיעה לרבי?

"שאלה טובה! כל אחד רוצה להגיע ל'דובדבן שבקצפת', לתשרי. בשלב זה, הדבר אינו מעשי כי אני עם הקטנים בבית, אז או שאחכה שהם יגדלו או שהיצר הטוב יתגבר ואסע בזמן אחר במהלך השנה. כרגע אני עובדת על עצמי לעורר בתוכי רצון והסכמה על מנת לאפשר לבעלי לנסוע. כל שנה מתחוללת בקרבי מלחמה של ממש, להסכים או לא. שנה אחת הייתי בסוף הריון ולא רציתי שבעלי ייסע. בעלי כתב לרבי והמשפיע הבהיר לו שלפי התשובה הוא לא יכול לנסוע לפני שאסכים בלב שלם, הייתי מאד מתוחה מהעניין וממש נרגעתי כאשר הרבי הבין לרוחי ונתן לגיטימציה לתחושותיי. בסופו של דבר מצאנו פתרונות, ובהשגחה–פרטית מיד לאחר שהסכמתי בעלי מצא כרטיס מאד זול למרות שזה היה כבר באמצע אלול…

בעלי תולה את נסיעתו בהסכמתי כפי שהורה לו המשפיע וזה משמעותי לו, הוא יודע שלולא אסכים הוא פשוט לא ייהנה! כמו–כן בעלי יודע שמחובתו למצוא פתרון לכל מה שאצטרך כשהוא נעדר מן הבית, למשל עליו לבנות סוכה לפני שנוסע, לדאוג שיהיה מי שירקוד עם הילד בן ה–5 בשמחת תורה, לדאוג לתקציב לעוזרת ולעוד דברים קטנים שיהפכו את ההתמודדות שלי לשמחה וקלה יותר. להיות אצל הרבי זו זכות גדולה וקבלת שפע רוחני עצום, אז כדי שנספוג כמה שיותר צריכים להכין כלים רחבים ככל שניתן ופשוט לתכנן ולדאוג מראש לדברים הקטנים גם כן."

להשקיע בבסיס החיים

השיחות עם שושי ורבקה תרמו לי רבות אך עדיין לא הצלחתי לגבש החלטה, רציתי לברר טוב יותר מה קורה שם בפועל ולכן לא התעצלתי והרמתי טלפון לשיפי ויסגלס מכפר חב"ד, מי שהדריכה ב'מחנה' כבחורה.

כמדריכה לשעבר ב"מחנה משיח", מה דעתך לגבי נסיעת ילדים לרבי – לתשרי, ללא הורים?

"הדרכתי בשנה הראשונה של "מחנה משיח", לא זכור לי הרבה אבל נראה לי שתלוי באיזה ילד מדובר, גם ילד שחשוב לו יותר מהסטנדרט, לקבל יחס אישי וקירבה אל ההורים, אפשר לשלוח, אבל לא לכל החודש. גם כשקשה לילד לפעמים, רואים שהעניינים מחלחלים. עד היום אני שומרת על קשר טוב עם בת אחת שהייתה אז בקבוצה. כשם שאישה המניקה את תינוקה, דואגת להשביח את החלב באמצעות תזונה בריאה כי היא יודעת שהיא משקיעה בבסיס של החיים וזו השקעה הכרחית, כך גם לגבי נסיעת ילדים לרבי, משקיעים ולוקחים אותם כשהם קטנים ולטווח רחוק זה משתלם.

"צריך לעורר את רצון הילדים ולדעת שזהו חלום שצריך להגשים להם. מהרגע שהיית אצל הרבי אתה כבר משהו אחר! לא מספיק להישאר בתאוריה צריך גם ליישם ופשוט לנסוע, לצאת ממצרים – מכל המיצרים. הרבה בעיות נפתרות כשמגיעים לרבי. באופן אישי, לי ולאחי היו בעיות בריאותיות שנפתרו לאחר שהגענו לרבי בפעם הראשונה! מה יכול ליצור חיבור יותר גדול מלהיות אצל הרבי? הרבי הוא אבא שלנו! תארי לך ילד שלא מבקר את הוריו, איך הוא יהיה מחובר אליהם?!… רוצה לעשות לילדייך ביטוח לכל החיים? תשלחי אותם לרבי זה צ'ק עם כיסוי לכל ונתינת כוח לכל החיים. שמעתי פעם סיפור על מישהו שחווה מוות קליני והוחזר לחיים, בזכות פעם אחת(!) בה נכנס להתפלל מנחה ב–770. ומהקירות של 770 אפשר גם לקבל!"

מבחינה יותר פרקטית: אני יכולה לשלוח ילד ל'מחנה משיח' ולהיות רגועה?

"את יכולה לשלוח בוודאי, אבל הילד צריך הכנה. יש להסביר לו שלא יהיו לו את כל התנאים הגשמיים כמו בבית ולפרט… ואם הוא עדיין רוצה, צריך לכתוב לרבי ואם יש ברכה לשלוח בשמחה. מובן שעדיפה נסיעה עם ההורים אך אם אי אפשר, בדיוק בשביל זה יש את "מחנה משיח". חשוב להיות בקשר עם המדריך. ו…כן, צריך מסירות נפש, כמו שברוסיה שלחו ילדים בתנאים הרבה–הרבה יותר קשים ללמוד תורה וחסידות בערים רחוקות. גם היום הנסיעה לרבי, היא מה שנתנה ונותנת כוח לילדים לעמוד בניסיונות".

אנרגיה לשליחות ב"מחנה" ו"אחות"

חשבתי מי תוכל להשלים לי את התמונה, מן העבר ההורי והעדכני, ונזכרתי בנחמי גינזבורג מרמת אביב שבנותיה כבר שבע שנים(!) רצופות נשלחות אחר כבוד לחצרות קודשינו.

מאיזה גיל את שולחת את הבנות לרבי והאם יש לך עוד פרמטרים הקובעים שהבת מוכנה לנסיעה?

"כל ילד הוא עולם ומלואו. בהחלט לא לכל אחד מתאים לנסוע. הנסיעה הראשונה שלהן היא כמתנת בת מצווה שאז ברוב המקרים הבנות כבר בשלות לנסיעה. אני בוחנת את רמת הבגרות של הילדה: האם יש לה משמעת עצמית בתורה ומצוות – כלומר, האם יש לה קבלת עול, אחריות אישית כלפי ההנהגה שלה, האם היא מתפללת, מברכת מעצמה או שהיא צריכה תזכורות. כמו כן, אחריות בסיסית בגשמיות חשובה לא פחות: האם היא נקיה ומסודרת ודואגת לעצמה בלבוש ומזון, והאם היא יכולה לקחת אחריות על אחיה הקטנים וכדומה. אם אני בטוחה שאפשר לסמוך עליה אני מצרפת תפילה ומעניקה לה כרטיס במתנה לרגל הנסיעה הראשונה.

"כמובן שכל ילדה היא עולם מלא ושונה מאחיותיה, בת אחת שלי מאד קשורה לבית ומרבה להתגעגע, נוכחתי לראות שהיא לא ממצה ונהנית בצורה הזאת, ולכן בשנים האחרונות היא נוסעת רק לשבועיים למרות שמחיר הכרטיס יקר יותר.

סדר היום אצל הרבי לא שגרתי, לעתים הולכים לישון מאוחר לאחר התוועדות וקמים ב–5:00 לפנות בוקר לצפות בריקודי "שמחת בית השואבה", לצורך כך צריך הרבה אחריות אישית כפי שאמרתי כבר קודם"…

את סומכת על המסגרות "מחנה משיח ו"אחות התמימים"?

"אני מאד מרוצה! השגחה מעולה, מדריכות וכללים טובים, זו לא סתם מסגרת שרק שומרת שהילדות לא תתפזרנה ולא תעשינה מה שהן רוצות, אלא גם מעניקה שיעורי תורה, התוועדויות, מבצעים וכו' עושים שם עבודה נפלאה: הן מחדירות חיות לכל החיים, זו האנרגיה של השליחות ולכן כל–כך חשוב לי שהן תסענה. ב"אחות התמימים" – המסגרת לבנות העל–יסודי – נמצאים הרבה יותר ב–770 יש יותר לימוד במסגרת "בית מדרש לנשים ובנות" ורצינות. אחת מבנותיי שניכר היה עליה שהיא בשלה מבחינה שכלית וחסידית, הצטרפה ל"אחות" כבר בכיתה ח'. בהחלט שווה לי לשלם למסגרות ולא לחסוך וכך אני יכולה להיות רגועה ובטוחה שבנותיי נמצאות בידיים טובות".

לסיכום, מה יותר טוב מלפנות למנהלת של "מחנה משיח", הגב' רחלי זקס, מ"צבאות השם", שהייתה בעצמה גנרלית ב"מחנה משיח" ולשמוע ממנה כאם לילדים וכמנהלת, מה דעתה…

מה יש לך לומר לאמהות שמתלבטות האם לשלוח את ילדיהם לרבי, לחודש תשרי?

""מחנה משיח" הוקם כשירות להורים ששולחים את ילדיהם לרבי, וצריכים עבורם מסגרת חסידית שתעזור להם לקלוט ולהפנים את 'האורות בכלים'. צוות ה'קעמפ', לוקח אחריות מקסימאלית על הילדות, שלא תלכנה אפילו כמה מטרים בארץ זרה ללא ליווי, והדאגה היא עד לפרטים הקטנים בגשמיות ורוחניות. אך, חשוב מאד לבדוק את ההתאמה של כל ילדה למסגרת שכזו, 'קעמפ' כזה שמתקיים בחצרות קודשינו מטבעו אינו רגיל, הוא מורכב דבר ראשון מ–3 תפילות ביום עם הרבי, כאשר כל פעילות ה'קעמפ' היא בין התפילות.

"המסדרים, הפעילויות בעלות התכנים החשובים, ההתוועדויות והשיעורים היומיים יוצרים יחד חוויה מיוחדת לילדה, כפי שרואים ב"מחנה משיח" – שהבנות מגיעות ויוצאות מן ה'קעמפ' בצורה שונה לגמרי! אך חשוב לדעת שזה 'קעמפ' בסגנון 'עיוני' יותר. אמנם יש טיולים מעטים וכדו' אך זה לא העיקר".

אם שולחים ילדה ל'קעמפ', במה יש להכינה מראש?

"כששולחים ילדה או ילד לרבי, חשוב להסביר להם שהם לא נוסעים לאמריקה, הקניות והממתקים זה לא מה שילווה אותם לאורך היום. למרות שמאפשרים לבנות מידי יום לקנות לעצמן אוכל וממתקים בצורה מבוקרת, אך שלא יצפו לזה כל היום… יש כמובן לבדוק האם הילדה עצמאית, תדע לבחור לעצמה מן המזוודה בגדים ללבישה, להתקלח, לדאוג לחפציה, לאכול אוכל שהיא לא רגילה אליו במהלך השנה ועוד".

האם לפי ראות עינייך יש חשיבות לליווי אחד מההורים, כאשר הילדה ב'קעמפ'?

"בוודאי, רואים בבירור מי הילדות שאחד מהוריהם נמצא בשטח, או בני משפחה קרובים, וזה עוזר מאד לילדות – הן מבחינת געגועים שהמרחק הפיזי יוצר, והן מבחינת מעקב אישי של התנהגות הילדה והקשר עם צוות ה'קעמפ'. אני ממליצה מאד לשלוח ילדות בליווי אחד ההורים".

יהי רצון שעוד לפני שנחליט, נעלה יחד עם טפנו על ענני שמיא לבית המקדש השלישי והמשולש ונחגוג שם את תשרי יחד עם הרבי מה"מ שליט"א בקרוב ממש!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד

זה היה לפני שנה, קצת יותר. יום שישי בהיר, הבחור מבואס.

מה קרה? אני שואלת. אני רוצה לנסוע לרבי, הוא עונה ללא כחל וסרק. אבל כבר דיברנו על זה. אני משיבה. אי אפשר. אין לנו תקציב לזה. יש לי עומס גדול בעבודה, וגם אצלך אין מצב שיאשרו נסיעה, תקופת בחירות עכשיו, זוכר? וזה אחרי ההנחה שאם בכלל אני אאפשר.

נכון. הוא עונה בפרצוף מבואס עוד יותר. את צודקת.

משהו בתוכי מרחם עליו, למרות שאני יודעת כי כל הסיבות שבעולם מצביעות על כך שאני צודקת. אל תדאג, אני מעודדת אותו. אתה תהיה שליח הרבי פה, זוכר שאתה מתוועד עם ציבור הנשים לרגל ר"ח כסליו? זה יהיה ערב גדול. מושקע. זה לא פחות חשוב.

נכון, הוא שוב עונה, ופרצופו הולך ומתכרכם.

טוב, אין מה לעשות, אני אומרת בלב. נעביר נושא ודי.

ערב שבת, העננה עדיין שם, אך מתאמצים להכניס אווירה חגיגית ושמחה ולשים בצד מה שמעיק.

שבת בבוקר, הבחור קם בפרצוף זורח ומאושר. צעדיו קלילים וכולו אומר שמחה לא מוסברת. מה קרה? אני חוקרת שוב.

לא יודע מה להגיד לך, ואיך להסביר את זה, הוא עונה אבל אני נוסע לרבי! הוא עונה בביטחון מוחלט

הכיצד? אני תוהה, לא השתנה הרבה מאז אתמול.

תשמעי, היה לי חלום מוזר. חלמתי שאני נמצא שם בבית חיינו ומתוועד עד בלי די. קמתי בבוקר עם טעם של 'לחיים' בפה ואני אומר לך, זה לא סתם!

עכשיו אני קצת מתעצבנת. מה זה 'קמתי עם טעם של לחיים בפה?' אולי לא צחצחת שיניים? ובכלל, לא הבנת מה שדיברנו אתמול? מספיק לדוש בזה. אני חותמת את הדיון אך נדמה שדברי מתפזרים בחלל הריק וכלל לא מגיעים אליו. הבעת האופוריה לא משה מפרצופו והוא מחייך אלי חיוך אווילי שרק חסידים שעשו הרבה 'לחיים' מחייכים והולך להתפלל בצעדי ריקוד מרחפים.

הזוי לגמרי, אני חושבת בקול רם, 'חלם שהוא עושה לחיים'.  אבל משהו בתוכי כבר יודע- הוא ייסע אל הרבי.

אבל איך???

מוצאי שבת. הבדלה.

החסיד מתיישב לעבוד, מדליק מחשב, פותח את המייל ומזעיק אותי מייד: בואי בואי בואי דחוף!! תראי!!

מה? מה קרה? אני רצה. אולי הודיעו שזכינו בלוטו?

יותר טוב! הוא שואג. תקראי.

אני מתיישבת, מייל ממענדי כלשהו.

עיני רצות על השורות:

ב"ה

יחי המלך!

מתי הנכבד שלום רב. אני מתנצל על ההתראה הקצרה מאוד, אבל אנחנו מחפשים נואם לכינוס השלוחים שיערך בשבוע הקרוב והחלטנו שאתה תתאים לכך מאוד. אי לכך אנו מעוניינים שתאשר הגעתך והשתתפותך בכינוס, ותגיע לכאן בהקדם האפשרי. הוצאות הנסיעה והשהיה עלינו. מצפה לתגובתך המיידית.

לסתי נשמטת בתדהמה. זה אמיתי! זה קורה! אבל איך?..

לוקח לי כחמש דקות להתאושש מההלם ועיני הנדהמות פוגשות את עינו הנוצצות מאושר. מי זה? אני שואלת. אין לי מושג!! הוא עונה, אבל הוא שליח של הרבי, את רואה?

אני רואה, אני עונה לו, אבל מה עם העבודה? בחיים לא יאשרו לך! זה בחירות.

נכון, הוא מרצין. אבל אם הרבי הזמין אותי, זה יקרה. הוא עונה שוב, בוודאות גמורה.

טוב תשמע, אני נכנעת. אם בעבודה יאשרו לך, אני לא אהיה זו שאחצוץ בינך לבין הרבי. אם הם מאשרים- אני מאשרת.

יעס! הוא קופץ מייד למלאכה. שולח מייל דחוף לעורך הקפדן והנוקשה ושוטח את בקשתו בכמה שורות קצרות. אין מצב שהוא יאשר לו, השכל אומר לי. הבנאדם לא נותן לזבוב לצאת מהמערכת בתקופת בחירות, אז לכתב פוליטי בכיר? לא יקרה.

אבל הלב שלי שוב מזכיר לי: הוא ייסע, ואת יודעת את זה.

למרת בבוקר הוא מתקשר אלי בזעקות שמחה: את לא מבינה איך הרבי פועל!! אישרו לי את הנסיעה! מה?? שוב אני נדהמת. איך? מי?

העורך הקבוע חולה, הוא מתרונן, ובמקומו מחליף אותו ראש הדסק. אני והוא ביחסים חמים. הוא יודע עד כמה אני אוהב את הרבי וכשאמרתי לו שאני חייב לנסוע לימים ספורים, הוא אמר שרק בגלל שזה אל הרבי- הוא מאשר.

מדובר בבחור תל אביבי, שאינו שומר תורה ומצוות וספק רב אם המילה 'רבי' עלתה על דל שפתיו קודם לכן, אני מהרהרת. פשוט לא יאומן.

אבל אני עדיין לא יכול לנסוע. הוא אומר. הכיצד? אני שואלת.

כי אם את לא שולחת אותי בלב שלם, אז אני לא יכול.

תגיד לי, אתה נורמלי??? הפעם תורי לשאוג. אתה חולם שאתה מתוועד, קם לי בבוקר עם טעם של 'לחיים' בפה, ניסים קורים בשרשרת ואתה מתחיל עכשיו להתפלסף לי? סע כבר! סע ותביא איתך דליים של שמחה ושל אורות! אני מדרבנת אותו. אני שומעת אנחה של אושר בצד השני. 'את חסידה אמיתית' הוא קובע. איפה.. אפילו לא קרוב. אבל באמת, רק מי שאין לו עיניים בראשו יכול שלא לראות את ההתרחשות הניסית פה, ואם הרבי קורא לו, מי אני שאעכב בעדו.

אבל דבר אחד אני לא מוותרת, אני מזכירה לו. אתה מתוועד עם הנשים כמו שקבענו ורק אחרי זה אתה טס.

תני רגע לבדוק הוא מנתק, וחוזר אלי כעבור דקה: תראי, זה גבולי לגמרי. זה משאיר לי פחות משעה להגיע לטרמינל, לכרטס ולעלות למטוס. אבל סיכום זה סיכום. נצטרך להיות מדוייקים אבל אני בא להתוועד. מצויין, אני חותמת. קדימה לדרך.

כבר בערב אורזים מהר מהר מזוודה. הוא מגלגל אותה איתו ברעש לבית חב"ד, אבל כשהוא שם, הוא שם. מתוועד ומדבר בהתלהבות ובמרץ ובסוף מודיע: כל מי שרוצה למסור לי פ"נ לרבי, אז זה הזמן כי מפה אני טס היישר לבית חיינו!

קריאת הפתעה פורצת מפי כולן ואפילו מפי. אני באמת עוד לא עיכלתי שהוא באמת נוסע. כולן מקוששות מהר פתקים ועטים ותוך דקות הוא חופן פ"נים, רץ למונית ונפרד ממני בנפנופים ובקריאות "יחי המלך"

את האוצרות שהוא הביא אתו מהנסיעה ההיא אני עד היום סופרת. חיות חסידית ואור חדש ועז.

מהסיפור הזה למדתי שני דברים:

1.      שאם הרבי קורה לך- את תבואי. זה לא משנה איך, מתי, בכסף של מי ולכמה זמן. זה כמו זימון מלכותי שמייחלים לו, מחכים ומצפים או שאפילו לא מודעים לקיומו ואי אפשר לדעת מתי הוא יבוא, אבל כשהוא יבוא, את כבר תדעי, וזה יקרה.

2.      לעולם לא לזלזל בחלום של חסיד שעושה 'לחיים'

.היום נדבר על איפור בסטייל שנות החמישים

.שנות הפיפטיז

.תמה האפרוריות של שנות המלחמה והשפל הכלכלי והצבעוניות הפכה לשמחה ופסטלית

עור מושלם

הבסיס לכל איפור בסגנון הפיפטיז הוא מראה עור מושלם. בשנות ה-50 נהוג היה להשתמש במייקאפ "קייק" – מייק אפ קרמי כבד שהגיע בצנצנת. גימור העור הנפוץ היה מאט וההצללות נעשו מאוד בעדינות לאורך עצמות הלחיים כדי להדגיש אותן. להשגת המראה, כל אחת יכולה להשתמש במייק אפ שנוח לה ולעבור עליו בפודרה כדי לרכך אותו ולהפוך אותו ליותר מאט. להדגשת עצמות הלחיים, מומלץ להשתמש בסומק חום ולא בברונזר כדי שהתוצאה תהיה טבעית ומעודנת

עיניים מלוכסנות

בשנות ה- 50 השימוש בצלליות היה מינימלי. את הצורה יצרו על ידי שימוש באייליינר נוזלי שנמשח לאורך קו הריסים העליון, והשלימו את המראה עם גבות חזקות בעלות מבנה מוגדר. כדי להדגיש את הגבות אפשר להשתמש בעפרונות או בצלליות, כל עוד שמים לב לכך שצבע המוצר זהה לצבע השיער. את החצי החיצוני של העפעף צריך לפסל עם גוון חום בינוני מאט ואת החצי הפנימי להבהיר בגוון וניל. לאחר מכן שרטטו אייליינר עבה והוסיפו כמה שכבות של מסקרה (ואפשר גם ריסים מלאכותיים), ולסיום אפשר להוסיף עיפרון לבן בתוך העין כדי לשוות לעין מראה פתוח, מואר ונקי

שפתיים אדומות

שפתיים בסגנון הנ"ל צריכות להיות חזקות, באדום בוהק עם ברק קל. הצורה האופיינית לתקופה היא מלאה ומעוגלת. בעזרת תוחם בגוון אדום בוהק מומלץ לתחום וגם לצבוע את כל השפה. מעל התוחם, משחו שפתון אדום עמיד, מאוד חשוב לעשות זאת עם מברשת כי עבודה על שפתיים כהות חייבת להיעשות בצורה מדויקת. כדי להוסיף ברק אפשר להוסיף מעל הליפסטיק גלוס שקוף

כתיבה וחתימה טובה לכולכן

—

 <תשרי אצל הרבי מלך המשיח

.איפור חגיגי לשבת וחג אצלי במחיר של תשרי

אני נמצאת במלון של אשל קומה 7. וזמינה בוואטצפ: 052-7365770

ניפגש ב770

נעמי שניאורסון, מרמת אביב זכתה לנסוע לרבי מלך המשיח שליט"א כמה פעמים לפני שנסעה בתור נערה בשנת תשנ"ד, אז הדברים היו שונים לחלוטין מהיום.

את שנת תשנ"ד זוכרת נעומי כשנה של ציפייה חזקה, כשצמודים ל770 ומחכים בציפייה ליציאה של הרבי לתפילה, שלא ידוע אם ומתי תהי'ה. הכמיהה לזכות לראות את הרבי אפילו לרגע קצר הורגשה בכל משך החודש. התקיימו שיעורים בחדרים הכי קרובים למקומו של הרבי ולא פעם התבשרו האורחות כי הרבי יוצא ומיד התרוקנו כל הספסלים לטובת עמידה בחזית עזרת הנשים – לראות ולהראות.

חדר האוכל באותה תקופה היה מן אולם קטן ושימש את האורחים והאורחות.

האם היה צפוף אז? אני שואלת את נעומי בסקרנות.. היה צפוף מאוד, היא משיבה, וגם תושבי השכונה הציפו בהמוניהם את 770 בציפייה לזכות לראות את הרבי.

לסיום, אני מבקשת מנעומי טיפ לניצול זמן לאורחות של היום. היום, מציינת נעומי בהתפעלות, האורחות מגיעות מוכנות מאי פעם כשבאמתחת דור דעה פרקי תניא בעל פה, ומאחוריהן שעות שינון ומאמץ – וכשמגיעים, במיוחד לכל החודש, קיימת הרגשה שיש המון זמן… ההרגשה הזו לא ממש תורמת לשיקולים שלנו בניצול הזמן. ב770 קל מאוד למצוא את עצמך שורפת זמן ב'דברים בטלים חסידיים'… וחבל. לעומת זאת מסייעת מאוד המחשבה שכל יום עומד בפניי כ'בן יחיד'. כאילו הוא היום היחיד בו אני אצל הרבי ולכן עליי לנצלו בצורה הכי מקסימלית.

נטע ביכובסקי, קריות, משתפת על תשרי ראשון בשנת תשנ"ט, גיל 17, הזכרון הכללי הוא של עוצמה חזקה, ורגעים שלוקחים אחר כך לכל החיים, שנותנים כח לשליחות היום יומית.

היום חדר האוכל כל כך מנוהל ומתוכנן שקשה לתאר מציאות בה עלייך להשכים קום, לא כדי להתארגן יותר לפני התפילה אלא כדי לטגן חביתות, לפרוס מפות ולחתוך ירקות קפואים… היתה תורנות רישמית בה כל הסועדות נכנסו למטבח. לפעמים יותר מאשר בבית…

הייתה בשנה הראשונה דירה אחת בלבד. כמו היום, שיעורים קבועים התקיימו מטעם בית מדרש לנשים, היתה מערכת מסודרת ורבנים שהיו מגיעים ללמד אך תארו לעצמכן עזרת נשים ריקה כשכל השיעורים מתמקדים בעזרת הנשים הראשונה…

האווירה הייתה מאוד חדורה ומעוררת אמונה, שזה בוודאי דומה להיום. גם אז היה צפוף מאוד בשורה הראשונה, אם כי לדעתי היום צפוף יותר. מעניין שבשמחת בית השואבה היו קומץ של פחות מעשר בנות שנשארו עד הבוקר, אפילו בימים עם המוזיקה. מה ששונה מאוד מהיום, זה שאז לא הייתה הכנה כמעט. לא הי'ה משהו שיסביר את מהלך התפילות. את השיעורים. הי'ה פחות פיקוח. כיום זה ברוך ה' הכל מאורגן יותר ואין כל כך בנות שנופלות 'בין הכסאות'..

אם מקדישים זמן לקניות, מדגישה נטע, עליהן להיות ממוקדות מטרה, היום גם את הכל אפשר למצוא בארץ, אז בשביל כמה דולרים, חבל על הזמן…

טיפ לניצול הזמן אצל הרבי? לדעת שכל רגע הוא רגע שלא יחזור. כל דקה שתאבד אין להחזיר אותה. שאי אפשר להחזיר את הסליחות של תש"ס למשל. כדי להצליח לקחת 'צידה לדרך' מומלץ לסכם את השיעורים או לפחות נקודות חביבות שדיברו אלייך במיוחד ולתת להן ללוות אותך גם בארץ…

יהודית לבקיבקר, צפת, מספרת על תשרי ראשון בתשנ"ה בו נסעו הוריה- הרב בצלאל ורחל קופצ'יק בהרכב משפחתי מלא, היום לא נדיר למצוא משפחות שמשקיעות להגיע לרבי, אבל אז, באותה שנה היתה זו תופעה נדירה. דווקא לכן החליטו להתאמץ ולעשות זאת. מבחינה גשמית, לא היה אז בכלל ארוח לנערות או נשים – תארנה לעצכן שפשוט לא היה ביקוש. רק חדר אוכל לאברכים ובחורים ששם אכלו.

גם יהודית מחווה את דעתה על התלבטות תמידית שמלווה את הנוסעות- כמה לצאת מהשכונה לקניות, אם בכלל?

באופן כללי, על כל אחת ללבן את הנושא עם משפיעה. לכל אחת יש צרכי התאווררות שונים ומה שמיותר לאחת, מתגלה כחיוני לשניה. כדאי לקחת בחשבון שיש הוראה של הרבי להשתדל לחזק את השכונה, אז זה עוד רווח, מלבד החיסכון בזמן. חוץ מזה, אם החסכון בכסף הוא השיקול הרי שהנסיעות גם עולות ונקודה נוספת- כל אחת מהנוסעות השקיעה המון כדי להגיע לרבי, אז יש ערך לכל תפילה ולכל השהות ב770 וגם הוא מצטרף להפסדים. ואם החלטת לצאת מהשכונה, מומלץ לרכז את הקניות כמה שיותר. כך, כשמתוכננים, ולא סתם יוצאים ל'סיבוב' אלא ליעדים ברורים עם רשימה מסודרת, הזמן שמתבזבז יקטן פלאים…

מצד שני, לפעמים "ביטולה זהו קיומה" לכן מה שמתאים לאחת עלול לא להתאים לאחרת ויש לברר ענינים אלו מול משפיעה באופן אישי.

וטיפ קטן לניצול הזמן ב770?

כדאי לשוחח לפני הטיסה עם משפיעה/מורה ולהציב יעדים ברורים, לכל אחת לפי המצב שלה- מה נקרא בשבילה ניצול זמן מקסימלי, כך הציפיות מלכתחילה ריאליות וקלות יותר למימוש. כדאי לפרט את זה לכמות שיעורים, התוועדויות, מאמרים שתלמדי… את התפילות עם הרבי צריך לראות כמשהו שלא מפסידים ויהי מה, ומנקודה זו של הגעה שלוש פעמים ביום ל770 קל להוסיף ולפתח.

תשע"ה זהו תשרי חדש… לא המשך ולא כמו, וזה בבחירה שלך מה את עושה איתו, איך את מוצאת בו נקודות שילכו איתך וילוו אותך להמשך החיים… נקודה חשובה נוספת שאפשר לקחת מסיפור שסיפר פעם ר' ראובן דונין בסגנונו… פעם בזמן כפרות, היה יהודי אחד שסובב את התרנגול סביב ראשו כנהוג, אך אבוי! בדיוק באותו רגע לא מתאים החליט התרנגול ללכלך את אומר הכפרות. "מה הלה יעשה?" היה ר' ראובן שואל? ישב ויבכה את בגדיו שהתלכלכו? ינקה וימשיך הלאה…"

 ובנוגע לחודש שבו זוכים להיות אצל הרבי, לפעמים טועים, לא מנצלים את הזמן או שמנצלים אותו לדברים שלא כל כך מפתחים את ההתקשרות שלנו לרבי. וכשהנפש הבהמית קצת מפנה את השטח, מתחילים להתחרט… חשוב לזכור שמאנחות לבד לא ניוושע, לפעמים צריך לקום, להתנקות… ולהמשיך הלאה!

בשבוע שעבר התקיימה פתיחה לארגון "אחות התמימים" בבנות מנחם.

הנושא השנתי הוא “Be a Player” – לזכור שאנחנו לא רק צופים במשחק ה"גלות", אנחנו השחקניות בעצמינו. לשחקן אין אפשרות לצאת באמצע משחק, אנחנו משחקות בכל כוחותינו בלי הפסקה והמאמן שלנו – הרבי – הבטיח לנו שאנחנו ננצח, ואנחנו בטוחות בזה! אנחנו נביא את הגאולה!

ליד קיר "אחות התמימים" עומד מכשיר משחקים חמוד וצבעוני, וכל חודש יוצג שם משחק אחר שילמד את הבנות איך להיות שחקניות אמיתיות, וכיצד לנצח במשחק.

הבנות תמלאנה דו"חות שבועיים, תצבורנה נקודות, תשתתפנה בהפסקה חסידית עם תוכניות והפתעות, עד.. שננצח במשחק!

יישר כח למורות הסמנרסטיות: ש,אוסבייצקי, ש.בקרמן, ש. גלזמן. פ.לאזאר, ח.לנדא, ח. מונדשיין ח. פבזנר, ב. קארפוב