אני חושבת שבאיזשהו מקום באמת חשבתי שלא יכאב לי יותר, שלא תידרש התמודדות. שמעכשיו והלאה מסלול ההתקדמות הוא אחר והוא מורכב בעיקרו מסיפורי הבעל שם טוב, מהתפעמות שמקורה במבטים בשמי הערב ואולי גם מדי פעם התמוגגות על זכרונות העבר. באמת שלא יכולתי לדמיין לעצמי, ששום דבר רדיקלי לא הולך להשתנות, שחסידות לא משנה את המהות רק ע"י זה שאני אלבש פאה ואתפלל מחת"ת.
אני זוכרת את עצמי, נוחתת במדרשה עם מכנסי אלאדין מקופלים עדיין בתיק ובטוחה שהנה, חודשיים, גג שלושה, ואני אראה אפילו לר' הלל מפאריטש מה זה הלוואי בינוני. עוד כמה שכלולים בתחום הצניעות, עוד כמה שיחות דבר מלכות שאני לומדת ואני אחת מזקני החסידים. קשה באמת לשכוח, את הבטחון העצמי חוצה הגבולות הזה, כי הוא עיצב את תקופת הבראשית שלי בתור חסידה של הרבי. מי היה יכול לחשוב אז, שתהליך ההתבטלות שלך לרבי יכול למלא אותך ישות בקנה מידה שלא הכרת קודם, ישות חיננית, מעוטרת חולצה מכופתרת ומנשנשת בייגלה בד"ץ העדה החרדית?
אני חושבת שהפעם הראשונה שבה הבנתי שזה כנראה לא הולך להסתדר עם לוח הזמנים המתוכנן הייתה כשנסעתי לרבי. בתוך ההדר האפור של 770, כשנכנסתי פעם ראשונה לקינגסטון והייתי בטוחה שזה בכלל המחסן או משהו, ראיתי לפתע, למטה, את הקיר עם הטפט המפוספס, דהוי משנים ומתקוות. ראיתי את הכסא האדום, המלכותי. הכל נשם אמריקה של פעם, אבל זה בכלל לא מה שנגע לי. מה שנגע, הייתה התחושה המציפה, והבלתי נתפסת כמעט, שהנה, אחרי כל התלאות וכל המקומות הלא מדוייקים, הגעתי ככלות הכל הביתה. זה היה כל כך חזק שלא באמת יכולתי לתקשר את זה במלים אז, אפילו לעצמי, ולקח לי זמן לקלוט ולעבד. תוך כדי, תשרי התחיל להקיף אותי מכל הצדדים, תשרי ההומה, הרווי, האינטנסיבי. בשלב מסוים הרגשתי שאני הולכת בתוך מרק סמיך של אלוקות, וזה שבכלל נדמה לי שהרגליים שלי נוגעות בקרקע זו אשלייה אופטית. הבניינים הגבוהים של מנהטן, שראינו אותם מבעד לעלי הלולב, נראו כמו תפאורה מקרטון להצגה הגלובלית שהנה הנה עומדת להפציע. ואז בתוך כל זה, באופן מפתיע וחד, הן התחילו לבוא. בהתחלה קטנות ושובבות, ואז יותר ויותר מעיזות, צבעוניות, זדוניות – המחשבות הזרות. נדהמתי, איך יכול להיות שבמצבי הרוחני המרומם אני נגישה בכלל לדברים האלה?
כשחזרתי לארץ, אל החדר השקט בבית אימי שכבר לא הרגיש בית כמו פעם, ולא ניצבתי מדי יום ביומו מול מציאות אלוקית, העבודה הפכה להיות קשה הרבה יותר. ויעקב הלך לדרכו זה נחמד, אבל לכל יעקב יש את הדרך שלו ללכת בה ולפעמים מרוב מהמורות בכביש הוא מפיל את כל מה שהביא איתו. אורות, מטבעם, דוהים ומתעמעמים, וזכרון בלבד של אור, ללא החייאה וחידוש תמידיים, הוא לא מספיק כדי לחיות ממנו.
ועם כל זה – עדיין הייתי בת מדרשה, החיים לא דרשו כ"כ הרבה התמודדויות כדי לסדוק באופן משמעותי את התמונה העצמית השגויה שהלכה ונרקמה. המפנה האמיתי קרה אחרי החתונה. מנותקת מחבל הטבור המדרשייתי, מכונסת בבית שאף אחד לא יעצב בשבילי חוץ ממני, פתאום גיליתי, שכל השינויים העצומים האלה שחשבתי שעברתי, היו מהרבה בחינות תגובתיות למקום הנשגב שהייתי בו. כשמצאתי את עצמי חזרה במקומות המוכרים, היומיומיים, גיליתי שהמידות שלי עדיין בכלל לא התחילו להשתתף במשחק, וכל התובנות העצומות שלי, נתקעו איפהשהו בתוך גלגלי הענק של מנגנון הדעת. זה היה תהליך לא מאוד נעים, הגילוי הזה, בעיקר כי מאוד הופתעתי. הדימוי שבניתי לעצמי על עצמי, התנגש פתאום במהירות של 120 קמ"ש בקיר הבטון של ההוויה האמיתית של עצמי שמצאתי עומדת מולי. בשבילה, כל ענייני החסידות היו עניינים גבוהים ששייכים לזמן ומקום מסוים, גינונים שבעלי כובעים שחורים ובעלות פאות נוצצות נוהגים בינם לבין עצמם. עצם הרעיון של להכניס את זה הביתה, לחיי היומיום, היה רחוק ממני מאוד, מסתבר. אז גיליתי שהנוכחות של הרבי בבית שלי מסתכמת מהרבה בחינות בתמונות וספרים, ואילו אני מתכווצת לדפוסי תגובה רגשיים של פעם, דפוסים חרושים שמוכרים לי מקדמת דנא וכל קשר בינם לבין החסידות הוא מקרי במקרה הטוב.
וכך התחילה העבודה.
מדי יום ביומו, ממודה אני ועד ההברות האחרונות של קריאת שמע (כי עם כל הבחילות אל המפיל בכלל לא הצלחתי להגיע) הייתי מנסה בעקשנות להזיז עוד פיסה רגשית מאובנת ממקומה. זה מדהים לגלות, עד כמה אנחנו מקובעים רגשית, ולא משנה מה רמת המודעות העצמית שלנו. אנחנו נאחזים בדפוסי תגובה לא יעילים ולא פרודוקטיביים, רק כי התרגלנו אליהם. הם הופכים להיות הבית החם והמוכר שאליו אנחנו חוזרים מנדודינו בעולם, ובזה טמון הקסם שלהם. לא מצליחים להפעיל שם שום חשיבה ביקורתית או יכולת התבוננות, אלא צוללים, שוב ושוב, אל אותן סערות רגש שכבר הוכיחו את עצמן כמיותרות בעבר ויוכיחו את עצמן כמיותרות בעתיד. זה גם לא חייב להיות סוער – יש כאלה מאיתנו שהנסיגה שלהם היא אל תוך שתיקה, אדישות, עוינות מאופקת, רפיון ידיים, וכן הלאה וכן הלאה, אין סוף וריאציות. המשותף לכולם הוא האמירה הפנימית "כזאת אני, לא באמת מצליחה לשלוט בזה. זה התגובה האוטומטית שלי." ומתחת לפני השטח, אנחנו מוסיפות בלחש לעצמנו "ותעזבו אותי בשקט". וההתמודדויות האלה, הכאבים האלה, הם הם ליבה של העבודה החסידית.
אתן בטח מצפות בכליון עיניים שאבשר לכן, שהנה הגיע היום, ופתאום הכל התבהר לנגד עיניי, וראיתי מידות מתוקנות יותר, דפוסי תגובה מוצלחים ובונים יותר. אולי שפתאום הבנתי שבכלל לכל אורך הדרך לא נתתי לעצמי מספיק קרדיט, ואני בעצם צדיקה נסתרת.
אני אאלץ לאכזב אתכן. אני עדיין רק בהתחלה. לא ברור כמה זמן ההתחלה הזאת תימשך והאם יש בכלל שלבים אחריה. מה שכן התבהר לי, עם הזמן, זה שגם מחשבות הגדלות החסידיות של ימי הבראשית, שחשבתי שעברו ואינן, נוכחות עדיין במלוא עוצמתן. אפילו בתוך העבודה החסידית, שבנויה על ההבנה שכל דבר ששווה משהו מגיע ביגיעה, אנחנו יכולות ליפול קורבן להן, בדרך מתוחכמת יותר. הישות החסידית הזאת, שהיא בעצם יצר הרע בתחפושת די מרופטת, יכולה עדיין לעשות בנו שמות. אז איך זה עובד בעצם?
זה שאני מציבה לעצמי כל פעם רף גבוה מדי, כי ככה ברור לי שאמורה להיראות אישה חסידית. הסיכוי להגיע אליו מהמקום שבו אני נמצאת כרגע, מלכתחילה שואף לאפס וכך אני מוצאת את עצמי (כצפוי) מול שוקת שבורה ועם בטחון עצמי מעורער. כל זה במקום להציב לעצמי יעדים ריאליים, שתואמים את המקום שלי ואת היכולות שלי. יעדים קטנים, צעד אחרי צעד, וגם זה תחת עינה הפקוחה של המשפיעה.
זה שאני לא שמחה בהצלחות הקטנות, היומיומיות. בערב שהעברתי עם הילדים בחיוך, בכעס או קושי שהתגברתי עליו מול הזולת, בעוד קצת מקום שפיניתי לבעלי בחלל האישי שלי שעליו אני שומרת בקנאות. כי באמת, אומר לי התחמן הפנימי, מה כל זה שווה אל מול ללמוד את כל המשך ע"ב בעל פה?
אבל בעיקר, זה שאני מזלזלת בתפקיד שלי כעקרת הבית, שאני לא באמת מעריכה את תפקידי כאישה. ואיך זה ניכר ביותר? כשאני מודדת את ההצלחה שלי בכלי מדידה שראויים יותר לגבר – בכמות המבצעים שעשיתי, תפילות שהתפללתי, מקורבים שקירבתי, מאמרים שלמדתי. כל אלה הם דברים חשובים ומרכזיים בחיי האישה החסידית, אבל גם הם משניים לניהול תקין של הבית, בגשמיות וברוחניות. לגידול הילדים בשמחה, לפינוי מקום עבור הבעל והצרכים שלו, וגם לפינוי המקום עבור עצמי, כך שלא אגיע לסוף כל יום עם הלשון בחוץ ועם רצון מכריע ודחוף לישון מעכשיו ועד אלול.
כשאני מציבה בפני עצמי סטנדרטים בלתי אפשריים, התוצאה בקלות מובילה אותי למקום של אכזבה וממילא פריקת עול פנימית. "אוילים מדרך פשעם – ומעונותיהם יתענו". הבעיה העיקרית זה לא העוונות עצמם, מלמדים אותנו רבותינו נשיאינו. הם רק תוצר לוואי לא נעים ובלתי נמנע, אבל הנפילה עצמה התחילה הרבה לפני שהם קרו. עצם התנועה הפנימית של "אין לי כח" היא זאת שמובילה אותי אליהם. הקב"ה לא דורש מבריותיו אלא לפי כוחם, אבל אני, בהיותי הרבה יותר רצינית מהקב"ה, אדרוש מעצמי את מה שבאמת צריך! אז איך אחרי כזה דבר אני מצפה שיהיה לי כח? קול קטן פנימי לוחש לי בערמומיות – למה לך בכלל לשאוף למקום שברור שאף פעם לא תצליחי להגיע אליו? הרבה יותר יעיל ללכת לאכול בייגלה.
צריך, צריך לרדת מהגבעה הנישאה הזאת, לנופף לשלום לדמויות הפנימיות של "החסידה המושלמת" שפוגמות ביכולת שלנו לעשות עבודה פנימית ואמיתית עם עצמנו. צריך לשנס מתניים, להציב לעצמנו יעדים ריאליים, ולהפנים שהדשא של השכן הוא צהבהב וקצת מיובש, בדיוק כמו שלי. בעיקר להפנים שמותר לי להשתהות. הדרך העולה בית א-ל היא לא אוטוסטראדה ואני לא רכב מירוצים, וגם הנוף מהחלון הוא בכלל לא רע. וגם הפיכת העולם לא קורה בום-טראח-כאן-ועכשיו, תראו מה כותב הרבי בדבר מלכות של ג' תמוז.
יש סדר בליובאוויטש.
