מאת: תמר שור

טוב, בסדר, מתחתנים. אני מוכנה לגמרי, אני חושבת, אני לא בטוחה, מה זה אומר בעצם להתחתן? מה צריך להכין? אני והרשימה שלי בוהות זו בזו, ליד כל פריט יש תוספת: יינות (כשרים), שמלה (צנועה), בעל (חסידי)… מה אני עושה?! אני מסתכלת היום על בנות מדרשת "פנימיות" למשל, חוזרות בדרך הארוכה והלא פשוטה הביתה, אל אבינו מלכנו, אל הרבי, ואני קצת מקנאה בהן. הן מקבלות כזה בסיס עמוק, התוועדויות, רבי, 770, משפיעות, אמונה. ואני… אני חסרת כל בסיס. "סיימתי" מדרשה אחת בחיים, לא יודעת אם שמעתן עליה, "מדרשת" אלת"ה (או בשמה המלא: אל–תגיד–לי–מה–לעשות) אומנם סיימתי אותה בהצטיינות יתרה, אבל זה לא עזר לי הרבה בחיים… מה שכן, באמת אף אחד לא אמר לי מה לעשות. והנה פתאום, אני צריכה שיגידו לי, שיכוונו, שירגיעו, שיבטיחו שהכל יהיה בסדר…

כמה קליפות אני צריכה לקלף, כל האמונות שלי על הממסד ועל המגזר עוברות שינוי קיצוני, פתאום אני מוצאת את עצמי מעברו השני של המתרס, הולכת להירשם ברבנות (אוי לאוזניים שכך שומעות), עוברת הכנה לחתונה עם מדריכה "מטעם" (שהייתה בהשגחה פרטית חב"דניקית חביבה ומכילה) ויושבת ללמוד על טהרת המשפחה. התמונה עדיין מעורפלת, יש כאן המון כללים חדשים שעוד לא ברורים לי וטוב שכך, כי אם הייתי יודעת למה אני נכנסת הייתי בורחת רחוק. את הגבר שלצידי כבר ברור לי שבחרו עבורי בהשגחה פרטית מופלאה וזה ממלא אותי שמחה ושקט ובטחון, אך מעבר לזה הכל מאוד לא מוכר.

אני חיה בשני עולמות מקבילים כרגע, מצד אחד אני עדיין אני, עם שינויים קלים בלבוש, עדיין צמודה למכנסיים כאילו זה מה שמגדיר את החופש שלי ומתעסקת באותם הדברים הרגילים. הולכת לשיעורים, נפגשת עם חברות, רואה קצת טלוויזיה ומטיילת עם הכלבה. חיים.

מצד שני, הכל סוער וגועש ולא ידוע, שיחות טלפון ליליות הופכות עלי את עולמי, מגלות לי סודות ומסתירות פלאים שלא ידועים לי עדיין. הראש שלי עסוק בתכנונים ומחשבות וגם בתהיות על איך זה יהיה. אני הולכת עם מירי לקפה של יום שישי, יושבים, מדברים,  עוד קפה, הזמן עובר, תיכף ירושלים תרמוז לנו בצפירה ארוכה שאי אפשר להתעלם ממנה, שעוד מעט נכנסת השבת, צריך לעצור, לנסוע להורים לעשות להם קצת נחת ואז לחזור לבילוי הבא. אבל אני כבר לא שם, הכל נראה לי כל כך ריק, אני כבר יודעת שיש יותר מזה, שיש הרבה מעבר, התגלו לי כבר דברים חדשים ואני מאוד סקרנית לגלות אותם בעצמי.

מצד שלישי, כל העניין שאני הולכת להתחתן עם חרדי, חב"דניק שחור שכזה – לא נתפס לי! אני מתרגשת מהחתונה, מהקמת בית, מקשר אמיתי, אבל אין לי מושג מה יהיה שם. האם אני אשתנה? האם ימאס לי? אני אצליח להרים את הפרויקט הזה של חיים שפויים ביחד? מה, אנחנו נקים בית וזוגיות ברוח התורה והמצוות או איך שלא קוראים לזה ונצא מהסרט הזה שחייתי בו…? אין לי מושג אם זה יצליח לגעת בי, לעורר לי את הלב. אין לי מושג עד כמה זה הולך לגעת בכל פרט ופרט בחיי. אבל ממש, בכל פרט…

שבועיים לפני, אני מתרגשת, הולכת עם אמא שלי לקנות שמלה לחתונה, זו אולי הפעם הראשונה מאז הבת–מצווה שאני קונה משהו צנוע. הלכתי על המראה הפשוט, לא עיצובים ולא חידושים, פשוט ונקי כמו שאני רוצה להיות. כמו שהחתונה הזאת הולכת להיות. יש מקום ברמת גן ששם מתקיימים השיעורים שלנו ב"ימימה", זה מעין מתנ"ס חביב בו בעצם התהווה הקשר שלנו, החלטנו להתחתן שם. מי צריך אולם, מי צריך צלם, יש חברים והכל מסודר.

אני מרחפת קלות וארז מפעיל את החבר'ה מהשיעור של הבנים בראשות שלומי המורה הצדיק שלנו, שיסדרו הכל: קייטרינג מבני ברק, סידורי פרחים מאחת הלומדות, הזמנות – אין, הודענו לחבר'ה בלימוד, עשינו כמה טלפונים, וההורים הזמינו את מי שלא התעלף מהמשפחה המצומצמת. לי נשאר לדאוג ליין – אנינת טעם שכמותי, שעות חיפשתי את מה שהתגלה כמשימה בלתי אפשרית כמעט – יין באיכות מעולה (כראוי לשתיינית מבינת דבר), בהכשר הכי מהודר (כראוי לבעלי לעתיד). אין כזה דבר! בסוף התפשרתי על איכות תמורת כשרות. משימה נוספת – לדאוג לברכונים לאורחים. זהו, בזה יצאתי ידי חובת סידורים לחתונה, הכל נסגר תוך שבועיים וחצי בערך. אחד התנדב לצלם, השני לנגן והשלישי לארגן. לנו נשאר רק למצוא דירה עם מנעול טוב, ולא לתת לאף אחד להיכנס לנו לחיים לאיזה שנה–שנתיים.

מדי פעם אני מתפנה לנחיתה קלה בעולם הזה ומבינה משיחות עם ההורים שאין להם מושג מה אנחנו עושים. אבא שלי לוחץ על שידרוג התפריט, חמותי לעתיד מנסה לסחוט הבטחה שלא אלבש כיסוי ראש… מאידך כולם מרוצים שכל העניין לא הולך לעלות הרבה כסף, מהנסיון שלהם איתי אי אפשר לדעת אם אני לא אשנה את דעתי ברגע האחרון ואחליט לטוס לניו–זילנד או משהו כזה. אבל אני יודעת שהפעם זה שונה. זו לא עוד גחמה, וזו לא עוד פגישה אקראית, זה גם לא הולך להיות פשוט, אבל אין ספק שזה הדבר האמיתי.

חוג החברות המצומצם שלי נפרד ממני בשקט, מבחוץ הן שמחות, אבל בפנים הן יודעות כבר שהדברים השתנו ולא יחזרו אל מסלולם הרגיל. אני מברכת על כך כי כבר עשיתי כל כך הרבה סיבובים במסלול הזה, שהמחשבה על בילוי שארית חיי באותו אופן מעוררת בי בחילה. אולי יש קצת צער על מה שנגמר, כי זה ההרגל המוכר והידוע. מה? אני לא אעשה את זה שוב, לעולם?

הכל נראה כל כך סופי ומוחלט. אבל יש גם ידיעה נוספת במקביל, היא קטנה עדיין וחסרת כוח וביסוס במציאות אבל ההבנה הזו לוחשת לי ששום דבר לא נגמר באמת. להיפך, הכל מתחיל עכשיו.

האתגר הגדול מכולם, למצוא את הריגוש בשיגרה, למצוא את ההתחדשות באותו הבית, עם אותו הבעל, באותם חיים שיכולים להיראות מאוד משעממים אך דווקא בהם נמצא הקסם האמיתי. בתכל'ס הכל עוד נשמע לי כמו קלישאות לעוסות היטב שמשננים אותן לחוזרות בתשובה טריות כדי לעזור להן להעז ולעבור את הקו הזה הבלתי נראה בין החיים שלפני לחיים שאחרי.

ארז שואל אם ארצה לצאת לעבוד או שאהיה עקרת בית (איך אומרים את זה בלי להסמיק?), אנהל אותו ואגדל את הילדים. כמה שזה נשמע מפחיד ותלוש מהמציאות שהתרגלתי אליה – מציאות של עבודה אובססיבית שבה התנהלתי בעשור האחרון, אני אומרת כן. מסכימה לשחרר אותי מכל ההגדרות הקודמות שלי ולהתחיל משהו חדש.

ערב לפני, כולי נרגשת. הרגשתי שמשהו ירד ממני, אולי הקליפה הראשונה מעוד רבות אחרות שאצטרך לקלף מעלי בהמשך. קיוויתי שזה כל החלקים הלא טובים שאין צורך שאכניס אותם לביתנו החדש. מה שזה לא היה, הרגשתי טובה יותר.

•

בבוקר החתונה קיבלתי על עצמי לצום ולעבות את ההינומה שלי בעוד פיסת בד חצי שקופה. גם ככה ניפצתי לארז כל רסיס חלום על חתונה חבד"ית כהלכתה. הכלה אומנם תבוא בלבוש צנוע, הבטחתי לו, אבל אין מצב ללבוש את מסך האופל הזה על הפרצוף שלי, כמו כן אין אפשרות נפשית מבחינת הכלה הנ"ל להכיל את הקונספט של מחיצות והפרדות. מצידי שלא יהיו ריקודים, אבל מחיצה לא תהיה, וגם כל הנושא המדובר של כיסוי ראש על שערי, לא יופיע בתפריט, לא היום ולא בעתיד הקרוב.

הוא הסכים, כי הבין כנראה שעם הנפש הבהמית שלי לא כדאי להתעסק. לא ככה לפחות. חכם שכמותו, הוא בא אלי בהפוכה, נתן כל מה שאני רוצה, הסכים, הבין, הציב גבולות שהיו אפשריים לי לשאת וחיכה שהרבי יעשה את שאר העבודה.

היום עבר במעין ריחוף קליל. חברה באה לאסוף אותי ונסענו למרכז. נפרדתי מירושלים, מכל השנים שגרתי בה. אני אוהבת אותה, את ירושלים, אבל היום אני מסתפקת בלשלוח לה גלויה וד"ש עם ההורים. אני לא יכולה לגור בה יותר, כל הגלגולים שלי, כל הזיכרונות שלי חבויים בה. אנו נפרדות כידידות, היא הייתה טובה אלי הרבה שנים, אבל בית חדש אני אקים במקום אחר, שונה.

אני משאירה את ביתנו החדש עם הבטחה לחזור בקרוב עם בעלי. מבט אחרון במראה משכנע אותי שהביקור אצל הספרית היה בזבוז זמן וכסף, אני שוטפת הכל ב'טוש', משאירה פזור ופשוט כמו שאני אוהבת והולכת לפגוש את ההתחלה של שארית חיי.

את החתונה ערכנו כמו התוועדות ענקית. הבנים בדיוק סיימו שיעור והחתן שלי הלך לשבור איזה צלחת. אני יושבת על כסא יפה שהכינו עבורי, לא יודעת אפילו איזו תפילה לקרוא. ההורים שלי לידי נרגשים, אבא שלי מזיע כל הזמן, הלחות של תל אביב גומרת אותו. אנשים מתחילים להגיע. קומץ חברות שלא ניתקתי איתן עדיין קשר – אבל גם הן וגם אני יודעות שזה יקרה בקרוב – מגיעות, מחבקות, שמחות בשבילי ובוודאי מציינות לעצמן שאף פעם לא הייתי טיפוס של אמצע. תמיד או שחור, או לבן. הפעם בחרתי שחור. מאוד מאוד שחור.

החיים שלי משתנים לי מול העיניים, אני עושה היסטוריה, בוחרת במשהו והולכת עליו עד הסוף.  חנוקה מהתרגשות, לא מצטערת על כלום ולא מבכה שום הפסד. אני יודעת שכל מה שהיה עד עכשיו היה ריק, קליפה, שקר, האמת האמיתית מתחילה כאן.

ואז הוא נכנס. מתקרב אלי, החתן שלי, מכסה את פני בהינומה והולך. כעבור זמן מה, באים ללוות גם אותי. אני באה. שומעת את הניגון היפה הזה ברקע ומשתדלת לשמור על הספירה. שבע הקפות, אולי בשביעית תיפול חומת המגן שמקיפה אותי כבר שנים ומונעת ממני לחיות.

הכוס נשברת, הניגונים פורצים בשיא העוז, אנחנו ביחד. הוא שלי ואני שלו, ושנינו ביחד של הרבי.

אין שמחה כהתרת הספקות.

אין לי ספק בכלל שזו הדרך הנכונה והשמחה פורצת ממני בדליים.

חיים חדשים מתחילים עכשיו.

"והמלך דוד זקן, בא בימים", המלך ספון בביתו ושוכב על מיטת חוליו. באותו זמן, היה מישהו שכבר הכין את הקרקע "ליום שאחרי" ולטש את עיניו לכיסא המלוכה. הוא לא הסתפק בלטישת עיניים גרידא, אלא החל בסדרת פעולות ממשיות להשתלטות על הממלכה ולקבלת הכרה ציבורית כממשיכו של דוד אביו.

הוא ניצל את הזמן הקשה, כשהציבור טרם ידע על ההוראה הברורה של המלך, ושום קול מחאה לא נשמע נגדו. הוא החל להכין את טקס ההכתרה שלו למלך, עוד בחיי דוד…

באותם שעות גורליות, נחלצה אישה גדולה לפעולה. בת-שבע אם שלמה – אותו הועיד דוד למלוך אחריו, פונה לנתן הנביא, אשר זכה לקבל את הנבואה מפי ה' על המשך מלכות דוד על ידי בנו שלמה. הם נכנסים למרתון של פעילות קדחתנית לסיכול המזימה. יחד איתם התכנסו "הגיבורים אשר לדוד", העקשנים נאמני המלך, שעיניהם לא הסתנוורו מברק הכסף והכבוד שהוצע לכל מי שיצטרף לצד השני.

הם נכנסים אל המלך ומספרים לו על המצב החמור, דוד מבהיר את הדברים מיד ונשבע לבת שבע בה' אלוקי ישראל כי בנה שלמה ימלוך אחריו.

ואז, מגיע הרגע הגדול… היא עומדת לבדה, אל מול פני המלך "ותאמר בת-שבע: יחי אדוני דוד לעולם" היא מכריזה את ההכרזה שתיחרט באותיות זהב בהיסטוריה היהודית ובדברי ימי מלכות בית דוד. הרלב"ג מסביר במקום, הכי הכרזת המלכות באה דווקא ממנה – כי היא היתה "יותר עצמית בזה", אפילו יותר מנתן הנביא..

זוהי ההכרזה המבטאת את האמונה בנצחיות מלכותו של דוד המלך שנמשכת במלכותו של בנו שלמה – עד לשלימות המלוכה בחולייה האחרונה והמסכמת בשלשלת – מלכותו של הרבי מלך המשיח שליט"א, שימלוך על העולם כולו ויתקן אותו לעבוד את ה' ביחד, בגאולה האמיתית והשלימה!

***

אלפי שנים חולפות מאז אותה הכרזה. במוצאי שבת וארא, אור לכ"ח טבת ה'תשנ"ב, נראה כי ההיסטוריה משחזרת את עצמה, או יותר נכון – מגיעה למטרתה והשלמתה של קבלת מלכות בית דוד.

בשכונת המלך – קראון הייטס, בבית משיח 770, מתכנסות אלפי נשי ובנות ישראל לכינוס מיוחד שכותרתו: "סעודת קבלת פנים למשיח צדקנו". בערב זה, הוכן כסאו של המלך במקומו הקבוע בשולחן ההתוועדויות, נישאו נאומים נלהבים על חשיבותה של קבלת המלכות.

רגע השיא היה, בעת שכל המשתתפות נעמדו יחדיו והכריזו בהתרגשות את אותה הכרזה עתיקת-יומין – בגירסתה העדכנית: "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".

והמלך אישר ועודד, בירך ושיבח את הפעולה המיוחדת לקבלת פניו, ואף ציין את החגיגה הזו, כמודל מצליח ודוגמא לחיקוי – בסניפי נשות חב"ד במדינות נוספות. ערב זה, היה ללא ספק פריצת דרך גדולה בנושא זה של קבלת מלכותו של הרבי כמלך המשיח והוא מהווה דרך מרכזית וחשובה בדברי ימי תקופת הזוהר המיוחדת של שנות הנפלאות – בהם זכינו להתגלות מלך המשיח, טרם הגאולה השלימה.

חגיגה זו, היה כמו "בניין אב" לשאר ה"תולדות מלאכות" בעבודה עיקרית זו של קבלת פני משיח צדקנו.

במסגרת פרוייקט 'נקודת האמונה' של אתר נשי ובנות חב"ד, נחזור אל אותם ימים ונבחן מקרוב את יחסו המיוחד של הרבי, כמו גם, קטעי וידאו מהמעמד ומענות מופלאות היחידות מסוגן – שהתקבלו ממנו לאירוע.

בזכות נשים צדקניות…

מאחורי השיר:

מסופר על הרב בצלאל קופצ'יק (כיום שליח הרבי שליט"א מה"מ לפונה, הודו) שמספר חודשים לפני שנהיה חתן שהה בחודש החגים אצל הרבי ב770 ובנוסף לכך התנדב בארגון אש"ל הכנסת אורחים.

לפני יום כיפור, רגע לפני ברכת הבנים האחרונה שלו (מיועד לתמימים בלבד והוא היה לפני חתונה), תוך שהוא תופס מקום טוב, מרוגש כולו – מישהו לחש באזנו שיש אורחים בחוץ שהגיעו עכשיו וממתינים למזרנים ואין מי שיטפל בהם. (הרב קופצ'יק ידע שלאחר חודש החגים הוא נוסע בהוראת הרבי להפגש למטרת שידוכין)

הרב קופצ'יק עמד נבוך והתלבט. מצד אחד, למה שהוא יעשה זאת? יש הרבה צוות, אני חייב להיות בברכת הבנים, מספיק טרחתי עד כה. מישהו בסוף נשאר ללא מקום? תמיד כולם מסתדרים, מצד שני, הוא נזכר בדבריו של הרבי על מעלת ארגון הכנסת אורחים – בכך שהפועלים בארגון הנ"ל עוברים מצד האורח לצד המארח, כך שאם הם לא היו עושים את זה – הרבי בכבודו ובעצמו היה צריך ללכת וטפל בלינה, באכילה ובשאר ענייני האורחים.

ממשיך הרב קופציק להרהר – אם אני נשאר פה עכשיו, הרבי יצטרך לצאת ולטפל באורחים, ואז כולם יפסידו את הברכה החשובה. אני אצא, וזה יהיה הרווח שלי. אמר ועשה, וכן פספס את ברכת הבנים האחרונה שלו כתמים.

זו ההתמסרות של צוות הכנסת אורחים – בשקט, ללא אורות וצלצולים, עם תנאים לא תנאים, ובעיקר – עם הרבה שמחה של מצווה, של זכות ושל רצון עצום לעשות נחת רוח לרבי מלך המשיח.

מילים: תהילה חכימיאן

שירה: חני נפרסטק, עדינה נפרסטק

אולפן: יפוש ברכהן

להאזנה:

מילות השיר:

היכל צפוף, הכל עטוף דממה

בנים עומדים ברטט ואימה

בעוד דקות מספר תשקע חמה

יחול היום יטהר עולם

הכל חשים בכמהון העז

כל בן עומד על מקומו לא זז

להתברך מפי האב,

ברכת הבנים

הם ממתינים

ובינם חייל פשוט של הרעבע

מייחל גם הוא אל הרגע

ולפתע מגיעה שמועה

בחוץ עדיין ממתינים אורחים

כך באזניו לו חרש לוחשים

לעזרתך עכשיו זקוקים

בהחלטה של רגע קם להתמסר

נחוש בדעתו אף רגע לאחר

הרי לא ייתכן שיתעכב האב

בברכת בניו

ובגבורה מהמקום בו עמד

יצא ולא נכח בזה המעמד

אך ידע כי יש לו אב

שמצפה ממנו זאת עכשיו!

רעבע גם אני שלך

רצוני הוא רצונך

על גבי האחריות נוטלת

בשבילך כמו חיילת

להשליך עצמי עכשיו מנגד

ברגע אמיתי

כן קבלתי רעבע הכוחות

לבצע את כל הפקודות

להתמסר לעם שכה צמא

שבצלך כעת חוסה

וממתין ומייחל

לחזות בניצחון גואל!

ובגילוי המעמד

יביט, יחייך לעד

כדאי, היה שווה הכל!

ג'ינגל פתיחה:

שירה: תהילה חכימיאן

כלל 1: הבהירו לילד באופן חד משמעי שאינכם מרשים לקחת מכספיכם ללא רשות

כלל 2: השתדלו גם שלא לקחת מחפציו של הילד ללא רשות

כלל 3: אל תכנו את הילד בשם: גנב! גזלן! פן ינסה להצדיק את התואר.

כלל 4: אל תשוו ילד לילד. אל תאמרו: הילד הזה נוטל מארנקי והשני מעולם לא.

כלל 5: המשיכו לאהוב את הילד, הפרידו בין אהבתכם לכעסכם.

כלל 6: אל תאפשרו למטבעות להסתובב חופשי בביתכם, פירצה קוראת…

כלל 7: שלחו את הילד לחנות, בדקו יחד עמו את העודף והחשבון, שיתרגל להביא עודף מדוייק.

כלל 8: תנו לילד דמי כיס, יהיה לו כסף מעצמו ולא יזדקק לבריות

כלל 9: אל תהפכו את הכסף לנושא מדובר בביתכם, המעיטו בדיבורים סביבו

כלל 10: חזקו ועודדו את הילד כשנוהג ביושר.

באדיבות 'כל ישראל'

נשים ובנות יקרות,

בטח יצא לכם לא פעם לשמוע את המושג פריימר ולא הבנתם מהו הצעצוע הזה?

אנסה לתמצת בקצרה, כדי שכולנו נבין במה מדובר:

פריימר זהו חומר המקשר בין המייקאפ לבין העור. פריימר בא מהמילה פריים-ראשון. זאת אומרת, מורחים אותו על העור מיד לאחר קרם הלחות ולאחר שהוא נספג, מורחים מעליו את המייקאפ.

מדובר בקטגוריה חשובה שעשויה לעשות את כל ההבדל בין איפור שיעלם אחרי 4 שעות, לבין איפור שיחזיק 10 שעות ויותר.היא גם עשויה לעשות את ההבדל בין מייקאפ שמדגיש כל קמט ונקבובית, לבין מייקאפ שיחמיא לפנים חלקות.

לפריימר מספר תפקידים:

1. החלקת עור הפנים לקראת המייקאפ- כדי שההנחה של המייקאפ תהיה קלה וחלקה יותר

2. מילוי וטשטוש נקבוביות פעורות, כחלק מהחלקת עור הפנים.מילוי וטשטוש קמטים וקמטוטים.

3. שיפור עמידות המייקאפ.

יש מגוון גדול של פריימרים מעולים בשוק, מותגים שונים יקרים יותר ופחות. היקר ביותר לא בהכרח הכי טוב.

אם אתן שואלות אותי: אני ממליצה לכן לנסות את הפריימר השקוף של פופה שמתאים לכל סוגי העור וגם מתאים לכל כיס.

בהצלחה בנות

יש לכן שאלות?

כתבו לי

__________

ליצירת קשר עם דבורה לאה לוי:

0527395770

לחצי כאן

או דרך כתובת המייל: [email protected]

 ראיון ראשון בסדרת ראיונות בלעדיים עם נשים ובנות בפרוייקט 'נקודת האמונה', לקראת ג' תמוז

____________________________________________________________________________

מירי שניאורסון, יועצת עסקית, בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

1. ג' תמוז ה'תשנ"ד, עשרים שנה. מה אומר לך התאריך הזה?

זה אומר לי שהתבגרתי בשני עשורים. איפה הייתי באותו היום?! זאת אומרת מבחינה פיזית הייתי בדרום תל-אביב עם הארכיטקטית ותכננתי את חנות המפעל של העסק שלי לשעבר (קידי-שיק), כששמעתי על מה שקרה לא הייתי מסוגלת לעשות כלום. פשוט יצאתי לאוטו ובמהדורות החדשות כבר היו כל הדיווחים. הייתי חודשיים לאחר לידה חמישית ופשוט לא ידענו מה לעשות. הגעתי הביתה מבולבלת ומשותקת, בעלי קנה כרטיס וטס לרבי.

 מבחינה רוחנית, לא ממש קלטתי מה קורה ומה הולך איתי. נדרשו ממני עשרים שנה כדי להתחבר, להתקשר ולהבין מה זה רבי ומה זה אבא בשבילי. ההבנה הזו התעצמה לפני שלוש שנים כשאבי נפטר.

 2. מהי אמונה בשבילך?

אמונה היא הכוח החזק בעולם, הכוח המניע. השורש של האמונה זה א.מ (אם) שזה הבסיס והחיבור הכי ראשוני למי שילדה אותי. ההתפתחות של א.מ זה א.מ.ן שזו היצירה שלי. ואחר כך 'אמנות' – שאני בודקת מחדש את הכישורים והאמנות המיוחדת שה' נתן דווקא לי.

בנוסף, חוויתי אמונה גם כבעלת עסק. בכל יום מחדש הרגשתי שבלי הניסים הגלויים שמלווים אותנו – אין מצב לקום בבוקר ולשרוד את הקשיים. בזכות האמונה שהיא הכוח החזק שעוזר להתמודד, הכל נעשה הרבה יותר קל ופשוט.

3. כחסידים שמאמינים ברבי, האם יש לאמונה זו גם את הכוח לשנות בנו, אותנו?

 עצם העובדה שהרבי מאמין בי, סומך עלי ונותן לי את הכוח לפעול, לעשות ולהתקדם – כבר פועלת את פעולתה. זה שיש לי את הרבי ואני מציירת את דמותו לנגד עיניי, שמה תמונה של הרבי בכיס שלי, ב'שומר מסך' שלי, זה כבר כוח עצום. כאשר אני מגיעה למקום מסוים בו אני אמורה למלא שליחות מסוימת, אני מסתכלת על התמונה ומבקשת מהרבי שייתן לי את המילים – כי הרי הרבי הוא המשלח, וכמו במעשה קסמים – זה תמיד עובד ברוך ה', וזה מוכיח את עצמו.

 4. כיצד משלבים באימון האישי את האמונה בנשיא?

כמאמנת ומאומנת אישית, אני נותנת למאומנות שלי את הכלים להאמין בעצמן ולקדם את המטרות והיעדים האישיים שלהן. אני מלמדת אותן בדיוק את מה שאני עושה. כנ"ל.

5. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", מהי משמעותו של פסוק זה בחיינו הפרטיים, לדעתך?

 אני מאוד אנושית. אמנם הקב"ה איתי תמיד, אך לעיתים אני צריכה לשאול ולהתייעץ עם מישהו שנמצא כאן. ולכן הרבי הוא זה שמשמש צינור לברכת ה'. במקרים שאני מרגישה שיש צורך – אני פשוט כותבת לרבי. לא משנה אם זה הרהורים או שאלות, ואז מכניסה לאגרות קודש ותמיד מוצאת במכתב שהתקבל משהו מעודד עבורי. גם אם זה לא בצורת תשובה ברורה, תמיד אפשר לקשר את המכתב של הרבי לתקופה ולמצב המסוים עליו כתבתי.

הייתי רוצה לספר משהו אישי ומיוחד, הפרק של הרבי נוגע לי תמיד במקום אישי חדש שהגעתי אליו באותה שנה. לדוגמא: השנה, עם כל האימונים האישיים והעצמת נשים ופלורליזם וכו', אני מתחברת במיוחד לשני פסוקים בפרק קי"ג:

א. "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון" – זה נותן לי תקווה שגם במצב הכי קשה, ה' יעזור לי וירומם אותי.

ב. "אם הבנים שמחה הללוי-ה"- זוהי המשמעות שלי. זאת שמחתי במשפחה שלי, זה נותן לי את העוצמה הנשית שדרושה לי כדי להמשיך ולעמוד בגאון מול האתגרים בתוך הבית פנימה והחוצה.

בנוסף, פרק קי"ג מלא באופטימיות ושמחה. שמחה פורצת גדר וזה נותן לי כוח לפרוץ את כל הגדרות והמחסומים האישיים שלי.

 6. אמונה לפני ג' תמוז ואחריו, יש הבדל?

כפי שכבר אמרתי בתחילה, הייתי אז צעירה. היום אני יותר בוגרת. אז הייתי פחות שקועה בענייני חסידות והיום יותר.

לפני ג' תמוז הייתי אצל הרבי; קבלתי דולר, ביקרתי, הייתי ביחידות כללית ועוד. למרות זאת אני מרגישה היום הרבה יותר קרובה לרבי. ככל שאני מעמיקה במכתביו, במיוחד אלה המופנים לנשי ובנות ישראל, אני מתקרבת יותר למקור האור והחיות שלנו – זה נותן לי המון המון כוח ובמיוחד בתקופה האחרונה – הנוכחות של הרבי בחיים שלי הרבה יותר גדולה ומשמעותית.

שליחות על תקן מילוי מקום

"את בית חב"ד סרי לנקה הקימו במסירות נפש הרב מנדי ורעייתו טלי'ה קרומבי. בגלל אילוצים שונים הם שוהים בארץ ישראל למשך תקופה זמנית, לכן בינתיים אנו ממלאים את מקומם, כשהניהול הכללי והכלכלי תחת אחריותם כל העת. בפועל אנו כבר בשליחות כאן שנתיים וחצי".

שליחות כדרך חיים

"גם לפני שיצאנו לסרי לנקה ראיתי עצמי כשליחה, הרי בזכות קיומם של בתי חב"ד בעולם הכרתי את בורא העולם, את הרבי מלך המשיח ואת דרך התורה ומצוותיה".

סרי לנקה

"מקום השליחות. סרי–לנקה היא אי השוכן באוקיינוס ההודי ומונה למעלה מ–18 מיליון נפש. האי גדול יחסית, ה–25 בגודלו בעולםויש בו כל מה שמושך תיירים ומטיילים: חופי ים מנוקדים בעצי קוקוס, נופים טרופיים, שדות אורז וערים קטנות פסטורליות הבנויות על גדות אגמים. מצויות בו שמורות טבע, שבהן סוגי פרחים וחיות נדירים וכמובן מטעי התה המפורסמים שלו.

"עיר הבירה של סרי לנקה היא קולומבו. זו העיר הצבעונית והגדולה במדינה, היא מלאה בשווקים ובה פועל גם נמל מרכזי. המדינה אמנם חברה במועדון 'המכובד' של הודו ושאר מדינות העולם השלישי שבמזרח, אבל היא נקיה מאוד ואין בה את כל הקבצנים ברחובות… המקומיים חביבים יחסית, חייכנים ונעימים.

"המיוחד בסרי לנקה שהיא מוקפת ים גלי במיוחד, עבור חובבי הגלישה זו חוויה מענגת שלא מצויה במקומות אחרים, כך שחלק גדול מן המטיילים הם גולשים המגיעים רק למטרה זו (ואף שנה אחר שנה). מאפיין נוסף של המקום, היא בחירתו על ידי זוגות רבים כיעד לירח דבש. חוץ מים לנופש ולגלישה, יש במדינה ר"ל, את העבודה–זרה המסקרנת לצערנו מטיילים. 70% מהאוכלוסיה כאן היא בודהיסטית".

באי ביתי

"לבית חב"ד מגיעים מכל הסוגים והמינים, בני כל הגילאים: אם זה משפחות עם ילדים קטנים/גדולים; 'חברה' אחרי צבא או אחרי השלמת התואר; גולשים; זוגות שחוגגים ירח דבש ומטיילים פנסיונרים בני 50–60 ואף בני 70–80. כן מגיעים לבית חב"ד אנשי עסקים ומטיילים שנאלצים להאריך ויזה ולערוך סידורים שניתן לעשות רק בעיר הבירה. לדאבון הלב, מגיעים גם אנשים הנזקקים לטיפול רפואי"…

24/7

"הבית פתוח 24 שעות ומי שרוצה מקבל מיטה לישון. כך שמגיעים אלינו כאלה שרק נחתו בסרי לנקה, ובאים להתאושש מהטיסה ולקבל מידע והכוונה. או כאלה שצריכים להתארגן לקראת הטיסה שלהם חזור (טיסה שבדרך כלל ממריאה לארץ ישראל באמצע הלילה). אנו משמשים גם כבחירה האולטימטיבית של אוכלי כשרות ושומרי שבת כי יש לנו כאן מסעדה עם תפריט ישראלי מאוד מגוון. אמנם הדבר נשמע קצת מוזר, אבל בסרי לנקה אין שגרירות ישראלית, כך שחוץ מלהנפיק דרכונים… אנחנו ממש הכתובת לכל עניין גשמי ורוחני".

מקפיא לשנה!

"מבחינה כשרותית, אנו חיים בדרך–כלל ללא מוצרי חלב! וללא ממתקים ומוצרים בסיסיים שיש בכל מטבח. התפריט מתבסס אך ורק על מוצרי יסוד: פירות, ירקות, עוף (גם הודו ובקר אין כאן), וגם השימוש בהם כרוך בטרחה והוצאות מרובות. למשל כדי שיהיה עוף, צריך להטיס שוחט, להשכיר מקפיא ענק שיכיל עופות לתקופה של שנה (הוצאה לא קטנה כלל). לחם, חומוס, מיונז (ועוד) אנו מכינים לבד. כמו בשאר המדינות בסביבה, מוצרי הבסיס נגועים ביותר ואנו נאלצים לפקח על הכשרות בחומרה – מהקטניות יש לברור עשרות תולעים ומיני חרקים זעירים שונים, ביצים רבות מכילות דם ועוד ועוד…".

החלום שלי

"אנו מגדלים שישה ילדים, כן ירבו. שתי הגדולות הן בכיתות א' ו–ב', אחריהן שתי בנות בגילאי גן, פעוט בן שנה וחצי ותינוק בן שלושה וחצי חודשים. אין כאן קהילה מקומית, עובדה שאומרת שאין לנו או להם חיי חברה סדירים כלל!

"אני צריכה לספק להם מסגרת לימודית הכוללת סדר יום, גבולות, משמעת, תכנים, קידום לימודי, פיתוח מיומנויות, ערכים וכו'…

"נקודה זו היא–היא ההתמודדות שלי. כיוון שזוהי משימה מאתגרת ביותר לאם להיכנס לתפקיד המורה (נראה לי שכל אמא היושבת עם ילדיה על הכנת שיעורי הבית, יכולה להבין במעט מה עובר עליי… רק שתפקידי לא מסתכם רק בלתרגל עם הילדים את הנלמד בכיתה, כי אם ממש להיות זו המלמדת ומקנה את בסיס הקניית הקריאה והכתיבה, חשבון וכו'…) ואינני מוסמכת להוראת תלמידי יסוד.

"אם משיח ימשיך להתעכב (לא עלינו), החלום שלי הוא שתבואנה לכאן שתי בחורות חסידיות, בעלות מידות טובות ובוגרות, שתיטולנה את התפקיד החינוכי: אחת כמורה ושנייה כגננת. אני מנסה לפרסם, חולמת ומתפללת על זה, אבל לא קל למצוא.

"הבנות צריכות להיות מיוחדות, עם אופי לא רגיל: שתאהבנה ילדים, שיהיה להן ידע בחינוך, שתהיינה מסוגלות לחיות בבדידות – הרחק מבני משפחתן ומחברותיהן, בתנאי אקלים חם (ללא מזגן) ומלא ביתושים. בנות המסוגלות לחיות עם פרטיות מוגבלת, בבית פתוח ומקבל אל תוכו בכל שעות היממה מטיילים/ות (שלא תמיד יהיו בסגנונן…); בית המשרת אותם ומספק את צרכיהן. כמובן שבנוסף עליהן להיות חסידיות, צנועות וב'ראש אחד' איתנו, ההורים".

בדידות

"הבדידות בהחלט מורגשת. אנו רחוקים מההורים – הסב והסבתא של הילדים שלא זוכים להיות שותפים לתהליכי הגדילה שלהם ואך בקושי מצליחים להתעדכן דרך תמונות… מציאות ההופכת אותם ל'נכדים וירטואלים'.

"תוצאה נוספת של המרחק הגדול היא, שכשבעלי איבד את אביו לפני כשנה הוא לא זכה להיפרד ממנו כפי שהיה רוצה (בגלל המרחק שמצריך רכישת כרטיס טיסה יקר מאוד).

"חברותיי בארץ הקודש הינן ב"ה, חסידיות ואינן מכניסות אינטרנט לביתן; ומבחינת עלויות אני יכולה להתקשר רק למי שלה טלפון נייח ולקוות שהפרשי השעות אינם מפריעים לה ביותר… לצערי, יש לי חברות שגם טלפון נייח אין להן, כך שכל שנותר לי הוא לתקשר איתן בצורה טלפתית – אני נזכרת בהן, שואלת את עצמי 'מעניין מה איתן?' ושולחת להן המון חום ואהבה במחשבה".

רפואה שחורה

"אפילו בתחום הבריאות אני חשה את הניכור. אפשרות בסיסית של התייעצות עם רופא כאן היא דבר שאינו מבטיח שקט נפשי… ארע לי מקרה שסמכתי על הרפואה המקומית ונטלתי תוסף ברזל מייצור מקומי וכתוצאה מכך נצבעו שיניי בשחור… כך נאלצתי להסתובב כמספר חודשים, ורק בעזרתה של שיננית הצבע ירד. מאז אני חווה את הבדידות גם בתחום המאוד מתבקש הזה, שלא מאפשר לי לבטוח ברפואה המקומית… אני מעדיפה שרופא מהארץ יביע את דעתו או יתן מרשם".

חסרים רוחניים

"דבר נוסף שקשור לבדידות כאן וקשה לי עימו ביותר, הינה העובדה שלבעלי אין מניין לתפילה. לא בימי חול ואפילו בשבתות – קיומו של מנין נתון תמיד תחת סימן שאלה גדול. שיעורי תורה והתועדויות, כנסים וסדנאות אף הם צורך שמאוד–מאוד חסר לי.

"ומאידך, בעלי ואני לא יכולים לצאת לשום מקום לבדנו בכל התקופה הזו. כי מי ישמור על הילדים? מטיילים?! אז אנחנו איתם. מתבטלים. מתמסרים להיות להם זמינים, לו רק יצטרכו משהו, ובפרט משתדלים להשקות אותם בבשורת הגאולה".

קשיי מנטליות

"אתגר ספציפי אחר הוא ההתמודדות עם המקומיים החיים תרבות אחרת לחלוטין, ויש לא מעט אי הבנות בתקשורת עימם.

"אם זה עם העובדים שעובדים אצלנו – אחת לתקופה נעלמים חפצים שונים או מוצרי מזון מהבית. בעלי ניסה להרגיעני באומרו: 'מה את מתרגשת?! הם כמו קופים שרואים בננות על העץ וקוטפים… כך גם הם, רואים משהו מעניין ו…המבין יבין'.

"כך הדבר גם עם נותני השירות. למשל תיקון של מחשב, מזגן או אם נוצר צורך לשפץ או להחליף משהו בבית, הדבר אומר לקחת סיכון של 50/50 או ש'עובדים עלי' ומרמים בדרך פלונית או ש'עובדים' ומרמים בדרך אלמונית… אין שקט פנימי המאפשר לסמוך על השירות אותו מקבלים".

חינוך בפעולה

"בית חב"ד משמש כבית פתוח. כאמור הבית כאן פתוח 24 שעות. ואורחים מגיעים אליו בחופשיות גם באמצע הלילה. באותה מידה, פועלת כאן המסעדה: עד השעה 16:00 נמצא הטבח, ולאחר מכן בעלי ואני מוציאים מנות.

"חלק לא קטן מההפצה זה דווקא להוות דוגמה של כיצד משפחה חסידית מנהלת את חייה, איך מדברים ומתייחסים לילדים… ודווקא כשמטיילים מתבוננים בנו, הם חשים שלמדו יותר מכל שיעור או סדנא, וב"ה, משבחים על כך. לא מזמן קיבלתי את המשוב הכי טוב בעולם: זוג שנישא לפני שנה, קיבל על עצמו כהחלטה טובה להתחיל לשמור טהרת המשפחה וזאת בזכות ההתבוננות של האישה בילדינו והתפעלותה מהם. היא הסבירה לי איך ההחלטה קשורה לחלוטין בילדים שלנו. ילדים שמחונכים בקדושה וטהרה, ב"ה".

פרטיות

"זהו מושג שדי שכחתי ממנו. ב"ה שלחדר השינה מטיילים לא נכנסים למעט מתי–מעט שחצו את ה"גבול", אף למטבח אנו מבקשים שלא יכנסו. הבית בנוי משתי קומות. למטה ממוקמים: בית הכנסת והסלון, המטבח והמסעדה, חדר האורחים, חדר השירותים והמקלחת. בקומה השני'ה אנחנו והילדים ישנים. שם מצויים גם חדרי הלימוד שלהם – הגן ובית הספר – ובקומה זו אנו מלינים מטיילים נוספים. אחד הויתורים אליהם התרגלנו הוא, שאם יש אורחים הנמים את שנתם באחד מחדרי הלימוד בשעות הלימודים, אנו לא נעיר איש גם אם כבר מאוחר. עבור הילדים זה לא הכי מוצלח, כי חשוב מאוד שתהיה להם קביעות במקום, אבל אנו מאמינים ומרגישים שהילדים סופגים את מצוות הכנסת אורחים ואהבת ישראל בצורה מוחשית ואף שמחים עם האורחים.

"ניראה לי שהאיזון שעולה אצלינו קיים תודות לעובדה שהשנה מתחלקת כאן לארבע תקופות: עונת שיא של מטיילים שמתפרשת על תקופה של ארבעה חודשים בערך, רגיעה של כחודשיים, שוב עונת שיא (ארבעה חודשים) ושוב רגיעה של כחודשיים. עם זאת מבחינתנו, הפעילות מתקיימת לאורך השנה כולה, כי גם כש"לפי הספר" תקופה זו אינה נחשבת לעונת טיולים בסרי–לנקה, בכל זאת אפשר לטייל בה בהנאה גדולה. ולכן בפועל, מגיעים אלינו מטיילים בכל חודשי השנה".

צניעות

"ב"ה, יחסית אנשים מכבדים ואיך שהוא שמים לעצמם את הגבולות. לעיתים נדירות, יוצא לי לשאול בחורה אם זה בסדר שאביא לה משהו לכסות את עצמה (אני עושה זאת רק אם זה ממש מוגזם …). אתמול בדיוק נכנסה מטיילת שלבשה 'טישרט' סגור ורחב ומכנס שרוואל נפוח והתנצלה מאוד על–כך שהיא לא צנועה! היתה לי צביטונת בלב, על איך שהחושים מתכהים… כי מבחינתי היא היתה 'סופר צנועה'".

חזרתיות

"כיצד שליחה הופכת למנהלת מטבח ציבורי עם מצרכי בסיס מוגבלים? זו נקודה שאין לי כל–כך מה להרחיב בה. נראה לי שהסוד טמון ביצירתיות ויכולת האלתור (שני תכונות שב"ה תמיד היו לי בשפע).

"ולהיפך, כאן דווקא למדתי לקבל את הרעיון של לאכול את אותו האוכל, את אותו התפריט, משהו שלפני כן לא הייתי מסוגלת לחשוב עליו – היה לי צורך כל הזמן לגוון".

נשלחתי ונתרמתי

"השליחות תרמה לי את יכולת הניהול שהתפתחה כאן מאד. מתבקש פה לנצח על כמה וכמה תחומים במקביל ובגדול, ואין על מי להתלות או להסתמך. השליחות גם גרמה לי לחוות על בשרי את ההכרה כי ה' הוא המנהל את העניינים, והתיכנונים שלנו הם בגדר בדיחה"…

המלצות לאחיות לקרב

"ראשית, חובה ללמוד לקחת דברים בפרופורציות! ושלנגד העיניים תעמוד העובדה שהרבי הוא המנהל. לא תמיד רצונותיי יבואו על סיפוקם, ופשוט להיזכר ולשנן 'כך הוא רצון הרבי!'

"שנית, לדעת להעלות חיוך, 'לצחוק למציאות בפנים' ולדעת לקבל את הדברים כפי שהם ולהרבות בתפילה. תפילה כזו שמתפללים אותה מעומק הלב עם מילים אישיות תוך כדי עשיה.

"שלישית, לזכור שהגשמיות של הזולת היא הרוחניות שלי ולשמוח בזה!

"ובתוך תוכי לדעת שאין תעמולה שחוזרת ריקה! מאידך, להפחית בגאוה – להוסיף בענוה ולא להמתין ל'פידבקים' (היזון–חוזר)!

"רביעית, נכון שעל–פי החסידות, היכן שקשה לי שם אתר העבודה שלי, אולם יחד עם זאת הרבי מבקש שהשליחים יהיו במקום שהם יודעים לראות ולמצוא את הטוב אותו הם מקבלים מעצם היותם במקום שליחותם. לא מספיק רק להתעודד 'טוב אני עושה מצוה… אני עושה את רצון הרבי' ומבפנים רק לחוות את הקושי והויתור שעושים… אלא, שליחה מוכרחה להתעודד ולהתחזק בתוך–תוכה, מהדברים שהיא מקבלת מהשליחות שלה ולשמוח ולהודות עליהם.

"ואחרון חביב: מי שמתכננת לצאת לשליחות, עליה לעשות בראש ובראשונה הכנה נפשית של ביטול מוחלט לרבי מלך המשיח. חשוב שבדם שלה תזרום הכרה של היותה במקום של נתינה, כי חיי השליחות הם חיים של התנדבות טוטלית!".

נולדתי לשליחות!

"הפרשה של השליחות, "חיי שרה", חלה בשבוע בו נולדתי. בה מסופר באריכות רבה על פעולותיו של אליעזר, עבד אברהם. בפרשה זו, ב"דבר מלכות" של תשנ"ב מלמד אותנו המשלח איך עלינו לנהוג בשליחות: מצד אחד השליח הוא אדם בעל דיעה משל עצמו, ומצד שני – וכאן המיוחד בשליחות – יש בו את כוח ההתבטלות למשלחו, התנועה של לציית לכל הפרטים.

"ואיך נדע מה מצופה מאיתנו? מה ההנחיות לגבינו? – כאן מתבקש הלימוד! כפשוטו, על שליחה החובה להקדיש זמן ללימוד".

סרי לנקה מוכנה למשיח!

"בשיחות שמתפתחות בסעודות השבת או סתם ביום–יום אנו מפתחים את נושא הגאולה וההכנות לקבלת פני משיח.

"בחגים שאינם יום–טוב כמו חנוכה, פורים, חול המועד פסח וכדומה, אנו נוסעים לעיירות החוף (היכן שנמצאים הגולשים) ומפיצים. אנשים שמחים לראות שבית חב"ד הגיע עד אליהם עם סופגניות, ארבע מינים, מגילה, מצות ועוד. הדבר מחמם מאד את ליבם בניכר.

"גם בבית חב"ד יש את אלה המעריכים ומודים מעומק הלב אישית, על שאנו נמצאים כאן עבורם וממש מהוים הצלה עבורם. אנו מבהירים להם חד–משמעית שהכתובת לתודות הוא הרבי – מי שמחזיק אותנו וזה שהכל בא ממנו. העובדה שיש כאן בית חב"ד שמציל אותם זה בזכותו. אם הם מתעקשים, אנו מבהירים כי ה"תודה" עבורינו זה לתרום בקופת צדקה ולהיות חלק מהפעילות או להוסיף אישית במשהו ששייך לתורה ומצוות. אנו משתדלים להיפרד מכל אחד שיוצא מכאן עם כרטיס משיח. ולנו נותר להודות לשליח הרב מענדי ורעייתו טליה קרומבי שיחיו הדואגים כל העת  לגיוס הכספים, שזהו חלק נכבד ועיקרי בכל השליחות כי "השליח צועד על ארנקו"".

הניסים שלי

"בוודאי לא לניסים מהסוג הזה אתן מצפות… אך עבורי היו אלה ניסים של ממש. חוויתי נס כשהגיעו אלינו לפסח שעבר שני בחורים נהדרים, מ. הלל וב. נחשון, וסייעו בהכנות ובעריכת הסדר ל–120 איש. וכן בחורה מקסימה בשם טלי'ה חנה גנץ שהייתה שותפה לכל חודש תשרי האחרון ולאירוחם של 50 איש בסעודות החגיגיות. גם כאן וגם כאן, הם אלו שיצרו איתנו את הקשר, מיוזמתם הם, הגיעו בהתנדבות מלאה – שילמו על עצמם את כרטיסי הטיסה – ופשוט התמסרו לשליחות של הרבי מה"מ בבית חב"ד. בשבילי הם היו כמו מלאכים שנחתו מן השמיים. אני מודה לרבי מה"מ ששלח אותם".

שתיים שאלתי

"אשמח לשמוע ולהתעדכן: 1. על בחורות חסידיות, שמעוניינות לתת מעצמן ולהתנסות בחוויית השליחות (בנות שיש להן אהבה לילדים וידע בחינוך). 2. פרטים אודות מי שמעלה ומפרסם שיעורי תורה, כנסים והתוועדויות און–ליין (אולי אפשר לעשות קוד סודי לשליחות) הדבר יתרום המון! ואם מארגני אירועים חב"דיים ידאגו לשידור 'און–ליין', זה בכלל יכול להיות מאד–מאד נחמד עבורי ועבור שליחות רבות נוספות".

סיוע לנשמות וחסרונן

"סיפורי נשמות מיוחדים לצערי אין לי. המבקרים מגיעים אלינו 'על הדרך' ושוהים עימנו בין שעות בודדות לימים ספורים, כך שאין לנו אפשרות להשפיע לאורך תקופה. אנו זורעים וכמעט לא רואים פירות… האדם שהתעכב כאן הכי הרבה, למספר שבועות, היה תמהוני שהסתגר רוב הזמן בחדרו ולפתע נעלם…

"המפגשים שמעבר לשיחות שמעסיקות 'חברה', הם לא הכי סימפטים. הי'ה לנו מקרה של בחור שהשתבשה עליו דעתו – מסמים שנטל, והוא בילה אצלנו תקופה עד שליווינו אותו חזרה לביתו בארץ ישראל.

"מקרה נוסף, ה' ירחם, אירע עם זוג צעיר שבילה ירח דבש באיי המלדיבים הסמוכים והבחורה טבעה. בעלי נאלץ להתעסק עם טהרתה, ולהכנס לכל העניינים המשפחתיים והבירוקרטיים של העברת הגופה.

"מקרה מוות נוסף קרה עם אדם שהגיע לבצע כאן ניתוח ולאחריו איבד את הכרתו. לא אשכח כיצד ניסיתי לחזק את אישתו בחשיבה חיובית חסידית, בכך שהוא יתעורר מהניתוח בעז"ה. בעלי ישב עם בנו (בחור כבן 35) שכתב לרבי, קיבל ברכה, הניח תפילין ואמרו עליו יחדיו תהילים. ואחרי כל זה קיבלנו את הבשורה שהוא נפטר והם עומדים לטוס בשבת עם הגופה. עם כל כאב הלב, אי–הנעימות והצער, בעלי השתדל להסביר להם שלא טוב לנשמת הנפטר שגופתו מוטסת בשבת… (וגם להם כמובן)".

יש לי בית בסרי–לנקה!

"בחורה שהייתה אצלנו בפורים בשנה שעברה יצרה קשר. היא מספרת שמאז שביקרה אצלינו המשיכה לטייל במזרח, ולפני שלושה חודשים חזרה ארצה ורוצה לשלוח לנו חבילה. היא ציינה שמתוך כל החוויות שחוותה במהלך טיול של קרוב לשנה, בית חב"ד סרי לנקה השאיר אצלה משהו מיוחד בלב שמלווה אותה להמשך חיי'ה. זכרונותיי ממנה מסתכמים בכך שהיא נחתה בסרי לנקה כבחורה בודדה, נכנסה לבית חב"ד עם רגשות מעורבים של בילבול והתרגשות. אני זוכרת, כי צילמתי אותה מדברת בוידיאו והיא סיפרה, איזו גאווה הייתה לה להגיע לכאן, לדעת שיש לה בית (באמצע מדינה שלא מאירה פנים לבחורה בודדה בשעת ליל); בית חב"ד שיקבל אותה ללינה, במקום לשכב ככלב על רצפת שדה התעופה בהמתנה ליום שיאיר… במקצועה היא משמשת כקונדיטורית, אז במהלך שהותה היא ישבה והכינה עם הילדים אוזני המן מתוך הנאה הדדית, ובכלל התחברה לבנותינו ואליי, כאילו מצאה חברים חדשים לחיים".

התחפושת שהוסרה

"ערב אחד נכנס לבית חב"ד נזיר עם גלימה כתומה ושאר הציוד של נזירים כמוהו. מסתבר שזהו יהודי כבן חמישים שהגיע ממנזר אי–שם, חי ביערות – נפגש עם דובים ואריות במשך 13 שנה ו…החליט לסיים עם התחפושת הזו ולשוב הבייתה. ישב כאן כך כפי שהוא. לאחר שלושה ימים ביקש בגדים להחלפה. הוא ישב ולמד כאן חודש ימים ולקח על עצמו הנהגות חב"ד".

שליחות בכל מקום!

"המסר שלי לקוראות הוא: שעם כל הקשיים, כל עוד נמצאים בגלות, אז לפחות להיות בשליחות. זה לא בהכרח מחייב לטוס למרחק כזה, העניין הוא לחיות נתינה. כשעסוקים בצורך של השני, מה חסר לו? מה ישמח אותו? מה יקרב אותו? – עסוקים בלמלא את מחסור הזולת, וממילא נשכח החסר העצמי (הרי המחשבה יכולה להתעסק רק בדבר אחד!). כך שברגע שאני עם צרות האחר, אני שוכחת מצרותיי האישיות. וזה לא שאחר–כך הן חוזרות ומתעוררות, כי אחרי שעושים מצוה ועוזרים לאחר, ה' עוזר לנו!!! זו עובדה. ומומלץ לנסות.

"מתאים להביא כאן את דברי המלך (התוועדויות תשמ"ה, כרך ב', עמ' 1255): "על כגון דא – ידוע הפתגם של אדמו"ר הזקן שענה לאחד שהתאונן שחסר לו דבר פלוני ודבר פלוני: כל הדברים הנ"ל – זהו מה שאתה צריך; ובכן, הגיע כבר הזמן שתחשוב על מה צריכים אותך!…

"ועל מה צריכים אותו – שיעסוק בהפצת התורה ויהדות!".

ליצור גאולה

"יהודי הוא חלק אלוקה. וכוח מחשבתו הוא כוח חזק ביותר!!! כשהינך שוכבת לישון, אחרי שאמרת "המפיל", שנני (במחשבה) משפט קצר בעל מסר חיובי (בלי המילה לא!) למשל "אני מצליחה לחנך את (…) בצורה חסידית", או מי שבשלב השידוכים תחשוב "אני כלי לזוגיות!!!". חשוב שזה יהיה משהו מאוד ספציפי ולא כללי. ואת אותו משפט להעלות במחשבה עם היקיצה, ובכלל בכל הזדמנות, כמה שיותר, יותר טוב. זהו שימוש נכון בכוח הדמיון, ומומלץ לצייר ציור מתאים מול העיניים, זהו דבר שיכול מאוד לסייע. הרבי אומר שמחשבה טובה יוצרת מציאות טובה ולהפך… אני מזמינה כל אחת ואחת להתנסות בקסם הזה. להיות שותפות ליצירה של ה' – ביצירת מציאות!

"ובעזרת ה' כולנו יחד נזכה ליצור מציאות של גאולה תיכף ומיד ממש! נדמיין א' גדולה, שהיא האור האלוקי החודר אל תוך הגלות ומאיר כל פינה וכל עניין בחיים שלנו. גאולה! ובעיקר נהיה עסוקים בלעשות זאת בפועל – נחדיר אלוקות בכל תחומי חיינו ובחלקנו בעולם ונביא גאולה".

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

ליצירת קשר: [email protected]

עשרות נשים ובנות התאספו יחד באיסרו חג שבועות באולם ביכנ"ס בית מנחם בכפ"ח לכנס הצדעה מושקע לצוות 'הכנסת אורחים' מכל השנים. את המשא המרכזי נשאה הרבנית יפה קדוש שהתוועדה ברגש רב ובדמעות שזלגו מעיניה ללא הרף. הרבנית הוסיפה בדבריה את גודל המעלה והחשיבות בהתעסקות בטיפול באורחים, הן בגשמיות והן ברוחניות.

ההתוועדות נערכה סביב שולחנות ערוכים כיד המלך ונסובה אודות הזכות והחובה להתעסק במפעל האדיר.

לאחר מכן נערך סימפוזיון מיוחד ומצחיק עד דמעות על נושאים ומקרים שקרו לבנות הצוות עם האורחות במשך החודש כשעליו ענו נציגות מכל מהארגונים הפועלים: מרחביה טויטו, רבקי לבקביקר, שינדי פיזם כשהגב' חיה הלפרין מנחה בטוב טעם.

לאחר הסימפוזיון הושמע שיר מרגש שהוקלט במיוחד עבור האירוע.

ולבסוף נערכה הגרלה על דולר שנתקבל מידו הקדושה של הרבי שליט"א מלך המשיח בחודש החגים וזו זכתה חני אקסלרוד מצוות האגף הרוחני.

אחראיות הארגון מוסרות תודה מופלגה לכל מי שעזרה, תמכה והשתתפה באירוע.

באמונה ובטחון שבחודש תשרי הקרוב נזכה לשרת את האורחות בבית המקדש השלישי, ביתר שאת, בהתגלות השלימה של מלכינו משיחנו שליט"א

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד

בשבוע שעבר התקיימה התוועדות וכנס הצדעה עצמתי לצוות אש"ל המסור, המתמסר בכל מאודו לטיפול באורחות המלך בחודש החגים אצל הרבי מלך המשיח. בסיום ההתוועדות נערכה הגרלה על דולר שנתקבל מידו הקדושה של הרבי שליט"א ובו זכתה אחת המתנדבות המסורות מהאגף הרוחני.

הזוכה: חני אקסלרוד, שפעלה תחת האגף הרוחני שעל ידי בית מדרש לנשים ובנות ב770.

ברכותנו שתזכה להמשיך ולשמש את אורחות המלך מתוך מסירות הקרבה, ותחושת שמחה אמיתית לנחת רוח הרבי מלך המשיח שליט"א,

ועוד השנה, בביה"ק השלישי שבירושלים עיה"ק.