המתכון:

הכיני את עוגת השוקולד המועדפת עלייך.

ציפוי העוגה:

2.5 כוסות אבקת סוכר

כוס אחת קקאו

לערבב ולהוסיף רבע כפית מלח ולערבב. בהדרגתית להוסיף 8 כפיות מים חמים עד שהיה נוזלי למרוח ולשים את העדשים… אם הם לא נדבקים טוב אז אפשר להרטיב קצת את העוגה ואז להדביק.

בהצלחה רבה!

שנזכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות!

בית ספר 'אוהלי תורה' ביסוד המעלה בשיתוף עם 'גן מנוחה רחל' יזמו יום פעילות לרגל "קבלת התורה" לתלמידי המוסדות וגני ילדים נוספים בישוב.

הילדים נהנו מסבב סדנאות, שביניהן: פגישה עם סופר סת"ם, הכנת זר לשולחן החג, סדנת אפיה ומשחק חוויתי.

בסיום התוכנית צפו הילדים בהצגה מרתקת, אודות המלאך והאומות, בה הופיעו בנות בית הספר, מלווה בתלבושות שהמחישו את הסיפור בעיני הילדים.

 ליבי עמדה מול ה"אגרות קודש", מציצה במכתב שכתבה לרבי שנתיים קודם לכן, המילים הצפופות החזירו אותה אחורה בזמן. הקושי, הניסיון… שם על הדף נחה הבקשה אותה כתבה בדם ליבה – שתזכה גם היא להיות כלה, בשעה טובה.

אז למה כעת, ברגע האמת היא לא נהנית מכל דקה ושעה שקשורה לטובה הזו?

• •     •

כמה שבועות קודם לכן.

הכלה הטריה פקחה עיניים אל בוקר חדש. שמש חזקה העירה עליה באחת. מבט מהיר בשעון הראה לה שהיא מאחרת. כמעט.

היא לא הייתה בטוחה לרגע שמה שקרה אתמול אכן קרה. מיליוני הודעות בפלאפון שלה אותתו איתות ברור על צעד משמעותי שביצעה אמש. האומנם היא כלה? של יוסי? רגילה כל כך לזה שאחיותיה הקטנות כלות, תלמידות שלה לשעבר, בנות דודות – אך היא???

לא היה לה זמן רב להרהורים, השעון והשמש המשיכו להתקדם יחד, מסמנים לה ברורות שהיום בעשר עליה להתייצב בכיתה ו' שלה.

אגב התארגנות היתה ליבי עמוסת הרהורים. הבית השקט והמסודר לא העיד על ה'לחיים' שהתרחש בו אתמול ורק פתק אוהב שהשאירה לה אמא טרם צאתה לעבודה נשאר למזכרת.

כיצד תגבנה המורות שעובדות איתה? והתלמידות שלה? תחושת התרגשות בעוצמה לא מוכרת פיעמה בה. היא, הראציונאלית, המאופסת והשכלית הרגישה לפתע כמו בתוך איזשהוא חלום. נעלה את הבית, לקח לה שניה להיזכר בפלאפון שלה, שנותר לכוד והיא מיהרה לשחרר אותו, משתדלת להשיב למאחלות הרבות אגב התנעת הרכב.

קדימה.

• •     •

ליבי ישבה בחדרה, ראשה אחוז בין ידיה והיא מנסה לחשוב. היומן שלה מעיד על פיצוץ זמנים. למרות ניסיונותיה למצוא פנאי להכל והטפותיה הרבות על כך ש"הכל עניין של תכנון, הכל". זה היה נשמע מצוין כשאמרה זאת לאחיה ולאחיותיה, אך כשהדברים נגעו אליה… נראה שיש גבול למה שניתן לדחוס בעשרים וארבע שעות.

ודירה? מתי היא תמצא דירה? היא הציצה שוב ביומן, סימונים אדומים העידו על מפגשים עם מדריכת הכלות, בכתום זרחו לעבריה תיכנוניה מה תקנה ומתי, מה נשאר לקנות… כאילו זה בור בלי תחתית.

אויש! והפאה.

"ליבי? כדאי שנקבע זמן לפאנית". הזכירה אימה לפתע, בתזמון מושלם. ליבי הבינה את אימה, אחרי כל שנות ההמתנה והקשיים, אחרי שמושקי ואסתי התחתנו לפניה, כמה תפילות השקיעה אמה ברגעים האלה שבו תצעדנה יחד למדוד פאה. אז חייבים להוסיף את אמא לרשימת התיאומים והקביעות ולוודא שהלו"ז של הפאנית, מתאים גם לה.

אולי זו הייתה טעות להקריב את היום החופשי שלה על מזבח התואר השני? טוב, היא לא תיארה לעצמה שתצטרך את הימים האלו לסידורים כלשהם…

התנערה וצעדה מהבית ממהרת, לבחור כמה בגדים לשבע ברכות, בדרך (מה בדרך? ליתר דיוק – חצי שעה מחוץ לדרך…) תלך לראות דירה ולקינוח – תנסה לסיים עם המצעים, סוף סוף.

המזכירה אוסנת חייגה שוב ושוב למספר של ליבי. האם שכחה את בקשתה של המנהלת? המזכירה המסורה בדקה שוב ושוב את התא של ליבי. המורה שלעולם לא שכחה להגיש ציונים בזמן (או לפני הזמן…), שקירות כיתתה תמיד היו מוכנים ומושקעים והמיפויים ותוכניות הלימודים היו מאורגנים לתפארת, היא איננה עונה לטלפון! והתא שלה, כמה אופייני, נקי, מסודר ואין בו זכר לבקשת המנהלת…

הקניות היו מוצלחות, אך ליבי היתה עייפה מלמדוד בגדים, עייפה למדוד במבטה ולהחליט. זה תואם? צנוע? יפה? היא הודתה בכל ליבה לאחיינית שלה, חני, שהגיעה איתה וסייעה לה בכל מיני דברים קטנים. הקפיצה אותה הביתה, מיהרה לדירה שהיה עליה לראות, בוחנת בזהירות את גודל הסלון והחדרים, מצב המטבח. בפנקס קטן כתבה את מסקנותיה, מרוב דירות היא כבר לא רואה את היעד…

כשיצאה מהדירה, נפרדת מהדיירים ומבטיחה להם להיות בקשר, שמה לב לשקט מוזר. משהו היה חסר לה. ספרה שוב ושוב את השקיות, הכל איתה. כרטיס האשראי, הארנק, מפתחות הרכב… הפלאפון!

עייפה ועצבנית מהשכחה המתסכלת החלה לחלוף שוב על פני החנויות. המוכרות האדיבות סייעו לכלה העייפה (שהייתה גם לקוחה יקרה, תרתי משמע…) לחפש את הסלולרי האבוד.

בחנות אחת לפני האחרונה התגלה הפלאפון, זרוק בחדר ההלבשה, מתחת לכמה בגדים וקולבים.

"סוף סוף" מלמלה אוסנת לעצמה. "ליבי? מה שלומך?" ירתה לתוך הפלאפון. "שלחת את הקובץ שהמנהלת ביקשה?" היא פיהקה שוב ושוב – המזכירה המסורה מצאה עצמה עובדת אחרי שעות העבודה. רק הקובץ של ליבי חסר כדי לסגור את העסק…

"קובץ?" אגב התיישבות ברכב והכנסת השקיות אל תא המטען ניסתה להיזכר על מה אוסנת מדברת? נשמע שזה משהו משמעותי מאוד. חשוב. משהו שהיא הייתה אמורה לעשות – ולא עשתה!

אוסנת החלה להבהיר לה במה מדובר, וליבי הרגישה כיצד היא קרובה כבר לפיצוץ… מתי, ריבונו של עולם, היא אמורה לטפל בדבר הזה?

אגב נסיעה הביתה ניסתה להרגיע את אוסנת. "אטפל בזה… אהמ…" היא לא האמינה שזה באמת קורה לה. "בהמשך הערב". הבטיחה, כשמחוגי השעון מציצים אליה, נדהמים. מדובר על שעתיים עבודה, ויש מנהג משונה גם לישון בלילה. איך כל זה מסתדר? יסתדר… הפטירה לעצמה בקיצור.

כששבה הביתה עמוסת שקיות ועומס, הזכירו לה הריחות הטובים שטרם אכלה היום בצורה נורמלית… אחחח…

אמא קיבלה את פניה בחיוך מאושר. כמה חיכתה לרגע הזה בו ליבי תהיה כלה ותערוך את הקניות הקטנות האלו… מבטה הזורח של אמא נתקל במבטה העייף של ליבי. היתקלות די חזיתית.

ליבי השתדלה לשתף אותה מעט במה שקנתה, לספר לאבא על הדירה שראתה ומיהרה אל חדרה, המשמעת העצמית שלה הצליחה להדביק אותה לכיסא כשהיא נלחמת להשאיר את עיניה פקוחות… מנסה להחליט שהמחר יהיה יפה יותר מהיום, רגוע, שמח יותר, אך המחר רק טמן בחובו משימות נוספות, הכרעות וקניות. אויש, וגם מדידה של שמלת הכלה.

יש משהו שהיא שכחה?

בימים כתיקונם היתה בטוחה שלא, כעת לגמרי לא הייתה בטוחה…

• •     •

נחמה חייגה בהתרגשות. לא בכל יום היא מתקשרת לכלה שלה, לכלה של יוסי! רבקי ילדה אתמול, בשעה טובה. ליבי כבר התקשרה לומר "מזל טוב" וכעת היא רצתה להודיע לה על הברית.

צליל חיוג נשמע. אך קולה הרגיל של ליבי בושש מלהשמע על הקו. נחמה נאנחה. כל כך רצתה לספר לה ולשאול אותה מתי ילכו לבחור את הפמוטות. או! סוף סוף ליבי השיבה, מתנשמת ומתנשפת. לא כך תיארה לעצמה את שיחותיה עם השוויגער העתידית, לא כך.

נחמה תפסה אותה באמצע מדידה של השמלה, היא עזבה הכל ומול עיני התופרת התעקשה להשיב רגע לטלפון, מזהה את הצלצול המזוהה של השוויגער.

ליבי נשמעה לחוצה, מנסה לקצר בשיחה ככל יכולתה. הסיטואציה היתה מוזרה, שמלת הכלה עליה, בתוכה נעוצות הסיכות.

נחמה נשמעה מסויגת. ליבי לא הצליחה לזהות מה בדיוק, גם לא היתה ממש פנויה לכך. היא ניסתה לספר לכלה על ריבקי שילדה בן אחרי חמש בנות, לקבוע איתה זמן לבחירת הפמוטות…

כשסיימו את השיחה, שתיהן ניתקו בתחושה כבדה. ליבי שאלה את עצמה אם גם זה מתוצאות העומס הרב?

כשסיימה עם השמלה, חפצה לשאול מהיכנשהו קצת רוגע ושלווה. מישהו מכיר גמ"ח כלות לרוגע?

• •     •

מרסל פתחה את החלונות, התריסים, המרפסת. הביטה סביבה בזהירות, אם יש משהו נוסף לפתוח, הרי שתפתח גם אותו… חג השבועות בפתח, מעדני החלב הידועים של סבתא מרסל היו להיט אמיתי. הם גרמו לילדיה ונכדיה להתקבץ מכל רחבי הארץ ולהיזכר בחג, זה טוב.

היא הדליקה בווליום מלא, פיוט שסלסל בכל הבית, יתכן שגם אצל השכנים. "למה שרק הריח יגיע לשכנים? שיחושו גם את האווירה, אה אלברט… אלברט?" אלברט נרדם על הספה, עייף מהקניות המקיפות שערכו לכבוד החג. "כן מהגבינה הזו", "לא מהשמנת ההיא", "כן מהתפוחים האלו". "וכמה גבינה צהובה"… הוא שקע בשינה נעימה ומרסל שקעה במלאכת האפיה והבישול האהובים עליה. עירבבה, טעמה, תיבלה, הקציפה.

דפיקה מנומסת בדלת, ואחת נוספת.

"יבוווווא". צעקה לכיוון. תוהה לעצמה מי הגיעה להפריע לה כעת? אם זו אנג'לה שהגיעה לכוס קפה, תאמר לה שתכין לבד. צעדים מהוססים נשמעו מהכניסה. לא, זו לא אנג'לה. בחורה צעירה ודי חיוורת נכנסה. לאט מכיוון הסלון. מרסל קינחה ידיה במגבת, מופתעת.

"אהמ, דיברתי איתך לפני זה, בקשר לדירה". הפטירה הבחורה.

"איתי? לגבי הדירה? מה יש לדבר לגבי הדירה"? שאלה בצעקה, אגב עירבול נמרץ של הביצים. "כאן זה רחוב הדגנים שמונה עשרה"? מרסל נענעה בראשה לחיוב. "ואת רחל"? כעת הכל היה מובן ומרסל כיוונה אותה לדלת השניה ממול. הנערה נראתה חיוורת מידי ועייפה, כל שניה הציצה לכיוון השעון, הסתובבה ונכנסה לדירה של רחל, לא לפני שמרסל הפטירה לכיוונה: "זה בסדר, תשאירי את  הדלת פתוחה".

לאחר הסיבוב שערכה ליבי בדירה של רחל, מביטה די מרוצה על הגודל ושומעת את המחיר תהתה לעצמה אם הגיעה אל המנוחה והנחלה וסוף סוף תוכל לסמן 'וי' על  קטגוריית הדירה.

מרסל כיבתה את המיקסר כשהבחינה בליבי יוצאת מהדירה ממול. "הי, גברת". צעקה. ליבי נפנתה לרגע אל הדלת של מרסל. אולי היא צריכה עזרה. מרסל פתחה איתה בשיחת דא והא, איחלה לה מזל טוב בהתרגשות כששמעה על כך שהיא או–טו–טו מתחתנת.

מרסל הציעה לה לטעום מעוגת הגבינה הטריה שריחה התפשט בחדר המדרגות, ליבי סירבה בנימוס.

"הכל כשר כאן". החוותה מרסל לעבר כיוריה הנפרדים. ליבי חייכה, מחפשת לסיים את השיחה.

אבל מרסל לא התכוננה לתת לצעירה הזו לצאת מבלי להסביר לה משהו חשוב.

"את יודעת למה אני מדליקה מוסיקה, מאווררת את הבית, ושרה תוך כדי הבישולים"? ליבי הנהנה לראשה לשלילה. מה לה ולשיקוליה של סבתא מרסל שאולי תהיה שכנה שלה?

– "כי אני רוצה להנות גם מהעבודה של הבישולים, לא רק מהטעימה בסוף. את מתחתנת, תיהני גם מהריצות, מהקניות, מההכנות. מחכים לזה כל–כך הרבה למה לא לקנות – בשמחה, לחפש דירה – ולהודות לאלוקים. איך אומרים אצלכם? שידוך זה כמו לעבור את ים סוף, או משהו כזה…" אלברט התנער לפתע ממעמקי הספה ותיקן אותה "כקריעת ים סוף… מרסל". ליבי חייכה, שיספרו לה על זה…

• •     •

וכעת מצאה עצמה עומדת מול המכתב שכתבה לרבי, אי–שם לפני שנתיים בעודה במעבה החיפושים והספקות… מיד אחר כך, שוב פגש אותה העומס, הוא לא נעלם. אבל הדברים שאמרה מרסל עמדו מול עיניה של ליבי מלווים בריח חזק של עוגת גבינה ובפיוט מסתלסל,

אז איך מתמצתים את זה למשפט?

לקבל את ההכנות בשמחה ובפנימיות.

בימים אלו נשלמות ההכנות לכנס האחדות לצוות אש"ל – הכנסת אורחים, מכל השנים. לאתר נשי ובנות חב"ד נמסר שעשרות בנות צוות כבר אישרו את השתתפותן, גם כאלה שעסקו בשנים קודמות והיו בצוות תשרי; אש"ל, בימ"ד לנשים, אחות התמימים ומחנה משיח, וכיום נשואות ומשמשות כשליחות במקומות רבים ברחבי הארץ.

"המון בנות אישרו השתתפות", אומרת אחת המארגנות, "אך עדיין ישנן בנות שמתלבטות האם הן שייכות. כולן שייכות! כל מי שפעלה בתפקיד ולו הקטן ביותר. הרבי מוקיר את כולן, וזו המטרה של ההתוועדות, להוקיר, להתאחד ולתת כח לתשרי נוסף, בירושלים בעז"ה".

בנוסף, ביקשו המארגנות לציין שההתוועדות עם הגב' יפה קדוש תיערך סביב שולחנות ערוכים, והתפריט חלבי.

הרבי מסביר שהמושג "מתן תורה" צריך בעצמו להיות הוראה נצחית. אין זה רק חג שאותו אנו חוגגים, מדי שנה, לזכרון המאורע ההיסטורי, אלא חייבים אנו, בכל שנה, לחיות עם "מתן תורה" כמאורע המתרחש כאן ועתה.

מה מלמד אותנו מתן תורה? אחד המקומות הטובים ביותר לחפש בו את התשובה, הוא "פרקי אבות", כפי שחכמינו ז"ל קבעו שלימוד פרקים אלו הוא ההכנה הטובה ביותר לקבלת התורה, והורו ללמוד את ששת הפרקים הללו בשש השבתות שבין פסח לשבועות.

נעיין במשנה הראשונה של פרקי אבות, כי כל ראשון בסדרה יש לו תמיד חשיבות משל עצמו ולכן הוא הוצב במקום הראשון. מה אומרת המשנה הראשונה של פרקי אבות? "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". הלקח הוא שמיד עם קבלתך את התורה, עליך למסור את דברה למישהו נוסף. משה לא אמר, "איזה בר-מזל אני, קיבלתי את התורה; עתה, אשב לי לבדי, ואלמד אותה". הדבר הראשון שמשה עשה, מיד לאחר שקיבל את התורה מה' – הוא מסר אותה לתלמידו יהושע. האהבה שהיתה בלבו של משה רבינו לאחיו היהודים חייבה אותו לשתף אותם בתורה שקיבל.

בפרקי אבות מוזכר רק שהוא מסר את התורה ליהושע, אך כל מי שלמד חומש יודע שהוא לימד אותה גם לאהרון ולבני אהרון, ואחר כך גם לשבעים הזקנים, וכן הלאה. הם מצדם אף הם לימדו אותה לאחרים. במלים אחרות, זה היה הרעיון מאחורי קבלת התורה. אנו מקבלים אותה כדי להקנותה לאחרים.

זהו הרעיון של החובה להיות פנסאי. לא לשמור שום דבר רק לעצמנו. יש לך תורה? נפלא! עכשיו לך ולמד אותה למישהו.

נקודה נוספת שמעלה הרבי היא, ששום דבר ממה שאנו לומדים אינו צריך להשאר תיאורטי, אלא צריך לבוא במעשה בפועל. לא כמו במקצועות-חול, שכאשר מישהו הולך לאוניברסיטה כדי ללמוד חשבון או בוטניקה, אין מצפים ממנו שיעשה שינוי בדרך חייו. הוא לומד פשוט על מנת להשיג ציון טוב בבחינה. בוטניקה אינה עושה את האדם יותר מוסרי, היא אינה עושה אותו טוב-לב, היא אינה עושה אותו בעל טוב לרעייתו, או שום דבר מעין זה. הלימוד פשוט מתמקם שם במוח. אך, כפי שהרבי אומר, אם התורה נשארת בבחינת עיסוק אינטלקטואלי, או רכישת עובדות, אין זו תורה אלא מקצוע לימוד בבית-ספר. התורה חייבת להשפיע על הדרך שבה את מרגישה, חושבת או מדברת – והחשוב ביותר, הדרך בה את עושה דברים בפועל.

בחג השבועות שזורים יחדיו שלושה אישים מאד ידועים. האחד, משה רבינו שנתן לנו את התורה בשבועות. השני, דוד המלך שנפטר בשבועות, והשלישי, הבעל שם-טוב שאף הוא נפטר בשבועות. כל אחד משלושה אישים אלה קשור עם חלק חשוב מאד בתורה. משה רבינו קשור עם התורה שבכתב, אלה חמשת חומשי התורה שכתב ולימד. דוד המלך, כפי שכולנו יודעים, מזוהה עם ספר התהילים. הבעל-שם-טוב נתן לנו את תורת החסידות המקופלת בספר התניא שנכתב על ידי האדמו"ר הזקן, שני דורות לאחר הבעל-שם-טוב.

הרבי הקודם, רבי יוסף יצחק שניאורסון, ייסד את המנהג של לימוד קטע מכל אחד מן הספרים הנ"ל, מדי יום. למי שאמון על דברי הרבי ברור ששמירת מנהג זה היא לתועלתנו המרבית, הן בגשמיות והן ברוחניות. כי הרבי ציין בהרבה הזדמנויות שאמירת החלק היומי של החומש, התהלים והתניא (חת"ת בראשי תיבות), היא צינור וכלי לשפע ברכות, גשמיות ורוחניות. במידה מסוימת, יש במנהג זה מעין קבלת התורה – להביא את התורה לתוך החיים היומיומיים שלנו.

ו' סיוון, ה'תשע"ד

לבסוף הגיע הבוקר.

אחרי לילה של שינה קטועה, שבו הבנים עסוקים בתיקון ואמא עסוקה עם התינוק ועוד כמה… השמש זורחת, ואין ברירה אלא להישלף מהמיטות, ועוד להתארגן ולארגן את כולם במהירות, ליציאה אל בית הכנסת. עוד מעט קוראים את עשרת הדיברות.

הדקות הבאות מוקדשות להתאוששות מהלילה תוך כדי התארגנות. חנה'לה, סיימת להתלבש? בואי תעזרי לקטנים. בינתיים כדאי להכין שוקו, רק תיזהרו לא ללכלך את הבגדים כי אין זמן להחליף שוב. מי כבר מוכן? יש פרוסות של עוגת גבינה ועוד עוגיות בצלחת. מענדי, התלבשת? ואיפה הנעל השנייה? ילדים, מי יכול לעזור למצוא את הנעל של מענדי?

איכשהו במקביל למחוגים הממהרים יש גם התקדמות בהכנות ליציאה, הנעל האבודה נמצאת ולא נורא שהעליונית לא מגוהצת, ואת השוקו שבכל זאת נשפך מנגבים מהר מהשולחן לפני שיגרום לנזק נוסף. סוף סוף, יוצאים לדרך… הולכים לקבל את התורה, לשמוע את  עשרת הדיברות.

ו' סיוון, ב'תמ"ח

הבוקר הגיע. איזה לילה זה היה! איך הצלחנו לישון, שינה חזקה כל כך, כאן באמצע המדבר? נראה כאילו מישהו דאג שהשינה תערב לנו במיוחד. אף חרק לא הגיע לעקוץ… מי היה מאמין שבלילה כזה נצליח לישון? היום, אחרי כל הספירה הארוכה שספרנו במשך 7 שבועות, ואחרי ההכנות של שלושת הימים האחרונים – מקבלים את התורה!

קודם כל להעיר את הילדים. שישיית הבוגרים כבר מתעוררת, נטפל בשישייה הצעירה יותר. ראובן! שמעון! מחלי! אליצפן! היום מקבלים את התורה הקדושה! בואו נתארגן מהר ונתקדם להר, אתם רואים אותו?

אליצפן טוען שההר, שמולו אנו חונים כבר כמה ימים, נראה מוזר היום. שמעון מסכים איתו, ההר היה נמוך ועכשיו הוא גדל, וחוץ מזה צמחו עליו פתאום צמחים ופרחים. אבל עוד משהו מושך את תשומת הלב של כולם… ענן של עשן שמרחף כאילו תלוי מעל ההר. ובשמים מופיעים ברקים! ברקים בחודש השלישי? מוזר…

ההתרגשות גואה, מרגישים משהו מיוחד באוויר. קולות וברקים, ענן וערפל, כל אלה מצטרפים לתחושת ההתרוממות של התקופה האחרונה. קול אדיר של תקיעת שופר משלים את התחושה ש… לא, מילים לא תוכלנה לתאר זאת בשום אופן! אלפי-אלפי אנשים עומדים מסביב להר, אומרים שנמצאות פה גם הנשמות של הדורות הבאים… דממה מוחלטת שוררת, אף ציפור לא מצייצת ועוף אינו פורח. ומתוך כל זה אנו שומעים ממש את קולו של אלוקים… אנוכי – ה' – אלוקיך!

ו' סיוון, ה'תשע"ד

זהו, הגענו לבית הכנסת. רגע לפני התחלת הקריאה… אפשר לנשום לרווחה, ולחלק חטיפים לילדים שיעמדו יפה בשקט. הנה, אתן גדולות ויכולות לעקוב, פרשת יתרו… מצאת? להקשיב בשקט. קצת קשה להתרכז, כשכל הילדים מסביב, אבל כולנו מנסים לעקוב אחרי הקריאה ואולי גם קצת… להרגיש. מתן תורה היה רק פעם אחת, אבל בכל שנה אנו מקבלים את התורה מחדש. הימים האלה נזכרים ונעשים… באימה וביראה, ברטט ובזיע. האמנם?! אפשר באמת להרגיש את קבלת התורה, בתוך המצב הרגיל שלנו? עם חומש ביד אחת ומוצץ ביד השנייה, כשילד קטן מושך בשמלה?

ו' סיוון, ב'תמ"ח

אני מעבירה מבט מסביב, לעבר אלפי האנשים שמקיפים את ההר.

כו–לם נמצאים כאן. וכולם עומדים ושומעים. כן, אפילו נועה שהתחרשה מהמכה שקיבל בראשה מהמצרי … וגם דינה העיוורת, נראה שהיא ממש מתבוננת. איזה נס! כל החולים התרפאו. אחרי התקופה מלאת הניסים שעברנו מאז יצאנו ממצרים, הרגעים האלה הם שיא השיאים. מכאן אפשר רק להמשיך ולהתעלות, להיות תמיד קרובים אל ה'. אחרי גילוי כל כך נעלה, איך אפשר אחרת?

ואולי… אולי לא? מי יודע בעצם, מה יהיה מחר? ומחרתיים? עכשיו מרגישים את האלוקות. אומרים שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה, שחפצים גשמיים יכולים ממש לקלוט ולהכיל את הקדושה. אבל מה יקרה בעתיד? לא תמיד נעמוד מול ההר ונשמע את קולו של אלוקים. אולי לא תמיד נראה את משה רבינו בגלוי. ולא בטוח שניסים ילוו אותנו הלאה על כל צעד ושעל. איך נתמודד במצבים כאלה?

כן. זה מה שה' רוצה מאיתנו באמת. כאן אנחנו מקבלים כוחות, אבל האתגר האמיתי הוא להשתמש בהם בחיים הרגילים שלנו. כשנחזור לאוהלים, לשגרה היומית של ליקוט המן. אולי יהיו ניסיונות, הרי כולנו נשארנו בני אדם, לפעמים עלולים להרגיש חשק לאכול בשר דווקא או להתלונן על ההליכה הארוכה… אבל זו ההתמודדות האמיתית שנדרשת מאיתנו. ואנחנו נשתדל, נעשה – ונשמע!

 ו' סיוון, ה'תשע"ד

הקריאה הסתיימה, ואנחנו ממשיכים הלאה.

להשלים את התפילה, ולהרגיע ילד בוכה. לחמם את מאכלי החג, ובינתיים לקרוא עוד פרק תהילים. לדאוג לסעודת החג, למאכלים  וגם לדברי התורה שייאמרו. לזכור את מתן תורה (כן, הנשמות של כולנו היינו שם!) ולהכניס את הקדושה בכל דבר גשמי. ו'אין קידוש, אלא במקום סעודה…' – הקדושה נמצאת דווקא פה.

שנזכה כולנו, לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות!

המורה רבקי ישבה בביתה, על הכורסא האהובה עליה. סוף סוף הואילו בטובם חיילי צבאות ה' היקרים שלה, לנוח מעט מהמלחמה כדי לאגור כוחות. גם היא הייתה סחוטה אבל בהחלטיות ישבה וניסתה לחשוב.

יש כאלו שקיפול כביסה או שטיפת כלים מביאות להן את מבול הרעיונות, אצלה זה עובד בשיחה עם חברה, בעלה, אחותה. בקיצור- יצור חי כלשהו, לא מבד או זכוכית… לאחר שהטרידה כמה כאלו, ידעה סוף סוף מה תהיה התוכנית המקורי השנה לפני שבועות.. גם אחדות, גם תוכן. וגם היתה בטוחה במישהי שמוכל לבצע אותו…

השעון האיר והעיר שהשעה כבר אחרי אחת בלילה אך נחמי היתה עדיין שקועה בתיכנונים ובמחשבות. היום, אחרי המתכונת (מה זה משנה איזו? מחר או בעוד שבוע תבוא אחרת ותתפוס את מקומה..) ניגשה אליה המורה ובאמתחתה חיוך צופן סוד. מהחיוכים האלה שמורה עוטה על עצמה כשהיא רוצה לשכנע תלמידה ליטול משימה לא פשוטה, ואף להבהיר לה שהיא הכשרון המתאים למשימה הקדושה…

"אני?" זה מה שנחמי היתה מסוגלת לומר. למורה, בכל אופן. לחברותיה מאוחר יותר, היו לה שלל תגובות להציע. "מה הסיפור הזה עכשיו עם העל יסודי השני? מי צריך את המפגש הזה?" לחלקן גם סיננה את דעתה המדויקת על התלמידות הלומדות שם, מקובעות, סנוביות. מתנשאות. עדיף להתוועד לבד. מה הגאונות בלצרף אותנו יחד?

וכעת, באישון לילה כשאמרה קריאת שמע היתה בטוחה עוד יותר שמדובר ברעיון טיפשי מאין כמותו…

• *  *

למחרת, כשחזרה מהלימודים ראתה על צג הפלאפון שלה מספר לא מוכר. כשחזרה אל המחייגת גילתה שמדובר באחת מהשליחות האיזוריות. לארגן כמה חברות ולבא להתוועדות יום הולדת? בטח. דמיונה הוצת, היא ראתה כיצד ההתוועדות המוצלחת למקורבת קורמת עור וגידים, החלה שולחת סמסים לחברותיה וכצפוי ההענות היתה רבה. "נעשה שמח." הבטיחה נעמה להביא את הגיטרה. "אולי נחפש מתוועדת?" הציעה שטערני. ונופר אישרה את בואה בשמחה. נחמי כמעט וטפחה לעצמה על השכם, אשרי החסידה של הרבי שכך אכפת לה מהזולת… אחחח… אשרינו!

•  *  *

המורה רבקי ישבה בחדר המורות מוטרדת וציירה בפיזור נפש עיגולים לא ברורים בעט ירוק. היום, כשקראה לנחמי כדי לשמוע על התקדמות התוכנית להתוועדות הגיבוש המתוכננת השיבה לה בחוסר עניין מוחלט. "כן, בוודאי שאחשוב על משהו. היום בדרך הביתה אשב על זה ומחר בעזרת ה' אביא תוכנית מוכנה…" ריבקי ניסתה לשים את האצבע על מה שהטריד אותה כל כך.. היא היתה מאוכזבת, וודאי. היא צפתה מנחמי ליותר. חשבה שתתלהב, שתשמח מהפרוייקט שנפל בחלקה, תגלה עניין בהצלחת ההתוועדות. במקום כל זה-מגלה נחמי בציוד להכנת התתוועדות חוסר אכפתיות וזלזול. כנראה שציפיתי ליותר מידי. סכמה עם עצמה המורה רבקי ובאנחה הכניסה את העט והעיגולים אל התיק ומיהרה אל הכיתה…

נחמי אף היא נזכרה במורה רבקי אולם היה זה שוב בשעות האהובות עליה של אישון לילה, כשסיימה לקפל ערימת כביסה נכבדת. אויש! התוכנית! לא נעים… שלשום, אמרה מחרתיים, אתמול אמרה מחר והיום הבטיחה שבצהריים, אבל במקום אף פעם לא מאוחר, כפי שמתאים לצביון החודש קויים בה- מאחר ונדחה יידחה ויידחה ויידחה… מה יהיה מחר? כיצד תעמוד שוב מול המורה רבקי? 'אחרי קריאת שמע'. אמרה לעצמה בדבקות והניחה ערימה נוספת בארון…

•  *  *

השליחה נפעמה מהמסירות של נחמי הזו שכולן המליצו לה עליה. נחמי השקיעה את נשמתה בהתוועדות יום ההולדת של המקורבת. היא רק התכוונה שתבואנה לנגן, אולי לספר סיפורים אך נחמי לא מפספסת אף פרט… מציעה רעיונות לתוכנית, מגוונת עם מישהי שתנגן בגיטרה, ושולחת לה הודעות מרנינות מידי יום על התקדמות התוכנית.

"חלק גדול מהמשתתפות הן מקורבות שלא שומרות הרבה בפועל, אך הן מגיעות מידי שבוע לשיעור ומגלות עניין." ניסתה השליחה להכין את נחמי לכך שלא מדובר על התוועדות בליובאוויטש. "אדרבה," השיבה נחמי. "נראה להן מה זו התוועדות, נלמד אותן ניגונים. נזרום איתן, את תראי…"

•  *   *

לבסוף, נחמי פגשה את המורה ריבקי לאחר שיעור דינים וסיפרה לה בנקודות על הרעיון שלה לתוכנית. "אבל המורה.." נחמי לא טובה בלהסתיר את דעתה האמיתית על דברים למרות שלעיתים זו אומנות הכרחית… "כל המפגש הזה נראה לי מיותר. כל הבנות בעל יסודי הזה, וזה ידוע! הן שטחיות ומרגיזות, מנגנות כל הזמן ניגונים מאותו סוג וכל מה משעניין אותן זה בגדים וחיצוניות…" המורה רבקי נעצה מבט לא מוגדר בנחמי והחליטה לא להגיב על דבריה האחרונים. "אז כשהתוכנית תהיה מוכנה אשמח לראות אותה, יישר כח ותודה." סיימו שתיהן את השיחה.

•  *  *

מענדי בן השבע עשרה, אחיה הקצת יותר גדול של נחמי, לא הצליח להבין מה קורה עם אחותו. היא עובדת על איזו תוכנית כבר שבוע וחצי. בלק מהזמן היא קורנת כמו לבנה באמצע החודש ובחלק לא מבוטל של הזמן היא נראית כמו לבנה של תשעה באב… הוא יכול לעקוב אחרי הכל מקרוב כי היה חולה ומשועמם.. לאחר כמה ימים הבין את המצב ונדהם! האם גם הוא כל כך עיוור למה שמתרחש עם עצמו. הוא קיווה שלא, למרות שפקפק בכך… אם זה קרה לנחמי זה יכול לקרות גם לו.. מה עושים? חשב, כששתה את הכוס השלושים עם לימון. אוף! מי נהיה חולה בקיץ?… מהיכרות טובה עם נחמי ידע ששיחת מוסר פלוס ביטוש רציני לא תועיל. אם היא היתה בחור מהישיבה היה מרכך את דבריו במעט משקה וגורר אותה לאיזו התוועדות עם המשפיע. הוא סיים את התה בלגימה, מקיץ מחלומו על אח. אחיו היחיד קטן ממנו באחד עשר שנים תמימות….

אז מה כן?

יומיים לאחר מכן, ערב לפני המפגש שהמורה ארגנה שב מענדי אל הישיבה כשהוא משאיר לנחמי קצת- הרבה חומר למחשבה…

נחמי קראה עם עיניה את השורות בכתב המפוזר והמוכר שזעק 'מענדי' מכל שורה ושורה. יש בזה משהו… חשבה במחשבה שניה. יש כאן איזו סתירה… להרגיש סוג של ריחוק וחוסר הכלה כלפי בנות חסידיות! 'חסידים איין משפחה!' כשהחלה לברר עם עצמה מה גרם לה ליחס כלפי כל אחת מהמשימות זה קצת כאב.. הזכיר לה את מה שמוציאים מהגומי של המקרר בערב פסח… תרכובת לא מחמיאה במיוחד…

"גדלות מוחין זה היכולת להכיל את השונה, זו מעלה עצומה וקטנות מוחין זה חוסר יכולת לסבול מי ששונה ממני, מי שלא ב'סגנון' שלי…." המשיך מענדי להתוועד על גבי הדף…

האם אפשר לשנות את זה? מה עושים? איך מגדילים מוחין?

כשהמורה רבקי התקשרה לדבר איתה באותו ערב עם כמה רעיונות בנושא התפלאה למצוא את נחמי מתענינת מאין כמוה וחפה מכל עוינות… היא לא ידעה שהיא חבה את התובנות החדשות למענדי, האח הקצת יותר גדול. האמת? שגם הוא לא ידע מכך…

נחמי שינסה מותניים, היא ידעה שזה לא יהיה קל, אבל לפחות היא יודעת מה המחלה, וזה כידוע, חצי תרופה. במיוחד שהתרופה החסידית בידיה…

מקלות גבינה מתוקה:

ו חבילת בצק עלים קפוא ( מגולגל)
200-250 גרם גבינה לבנה יבשה לאפיה
ביצה אחת
חצי כוס סוכר
שקיק סוכר וניל ( שתי כפיות)

לפזר מעל:

רבע כוס סוכר
חצי שקיק סוכר וניל

הפשירי את בצק העלים במקרר במשך לילה אם אפשר. השאירי אותו במקרר כל עוד אין בו צורך.

בקערה בינונית שימי את הגבינה.
הוסיפי את הביצה והסוכרים.
עם מזלג וכף לחילופין (לפי הצורך) ערבבי עד שמתקבלת תערובת קרמית חלקה. להתאזר בסבלנות! לערבב עוד ועוד עד שמתאחד.

הוציאי את בצק העלים מהמקרר.
פתחי והשאירי על גבי הניילון. מרחי באופן אחיד את מלית הגבינה.
עם הסכין הכי חדה שיש, חתכי את הבצק לאורכו. עכשיו יש לנו שתי מלבנים מרוחים בגבינה.

המטרה עכשיו היא להרים מלבן אחד ולהניחו על המלבן השני. (שמנה לב: לא לעשות מהבצק סנדויץ אלא הגבינה כלפי מעלה כל הזמן). הדרך הפשוטה ביותר שמצאתי היא לחתוך מלבן אחד לכמה ריבועים. כך קל יותר להרים ולהניח, והבצק לא ימתח ויאבד את צורתו. (ראו תמונה.)
עכשיו יש לנו ארבע שכבות: בצק עלים, גבינה מעל, בצק עלים, ושוב גבינה מעל.

בקערה נפרדת קטנה:
ערבבי רבע כוס סוכר עם חצי שקיק סוכר וניל. פזרי את הסוכר על גבי השכבה העליונה של הגבינה.
(אפשר גם  לפזר שקדים פרוסים למי שאוהב)

עם הסכין החדה לחתוך רצועות רצועות. בערך ארבעים רצועות דקות או 35 עבות יותר. להחזיק בשני הקצוות ולסובב לשני כיוונים הפוכים. לא להבהל האצבעות הולכות להתלכלך! נסי לעבוד במהירות מבלי למתוח את הבצק. ואם נמתח, לא נורא! הטעם עדיין יהיה נפלא.
(כדאי להכין מראש כמה תבניות עם ניר אפיה כך אפשר להכין את כל הכמות מהר.)
להניח על גבי נייר אפיה.
לאפות בחום של 200 מעלות בערך עשרים דקות או עד שמשחים.
למי שאוהב מאוד מתוק אפשר לפזר אבקת סוכר.
מצויין בהקפאה! לצנן, לשים בתבנית או בקופסאת איחסון ולהקפיא.

ערב נשים מיוחד נערך ביום רביעי שעבר, בבית חב"ד מרכז העיר באשקלון, המנוהל ע"י שליח הרבי הרב אורי כהן שיחי' בשיתוף מרכז רוחני "רולר".

בערב השתתפו עשרות נשים, מהן חברות המדרשייה המצליחה הפועלת במקום, ומהן נשות הקהילה.

הערב נפתח בדברי ברכה מענייני דיומא עם הרב אורי כהן, כשלאחר מכן הוזמנו כל הנשים להשתתף בחגיגת טעימות מבר חלבי עשיר שהוגש במקום.

בהמשך הערב רותקו המשתתפות להרצאה מאלפת על חג השבועות מאת הגב' הני אלישביץ מקרית גת, שהדגישה בדבריה את חשיבות קבלת העול שבמתן תורה.

לאחר שספגה הנשמה את דרכה כיצד להתכונן לחג, לא נפקד מקומה של הנפש הבהמית- שמתכוננת אף היא לחג בקדושה.

כעת השתתפו הנשים בסדנת בישולים וקינוחים טעימה ומחכימה עם השפית הגב' לילך אלקובי. את הערב הנחתה הגב' חני מקמל– מנהלת המדרשייה, ובסיומו קיבלו הנשים שי- חוברת מתכונים מיוחדת ממטבחה של השפית, וכן נערכה הגרלה על פרסים יקרי ערך. הנשים נהנו מאוד והודו בחום למארגנים על הערב המרומם.