מכון אלטע הוא מכון חבד"י ללימודי יהדות לנשים ובנות חוזרות בתשובה בצפת, מנוהל על ידי הרב יוסף רוזנפלד.

המכון נוסד על ידי הרב זלמן יהודה דייטש, ומיועד להיות מסגרת לנשים ובנות בשלבים שונים של חזרה בתשובה, חלקם הם בוגרות מרכז ממעל ממש.

באייר תשס"ח חנך המכון אולם שמחות מפואר ורחב מימדים לטובת הבנות שמחונכות במכון ומגיעות לפירקן. אולם השמחות יכול להכיל 500 איש וישמש את בנות המכון המבקשות להנשא בכבוד, כשהאמצעים העומדים לרשותן של בנות בעלות תשובה הם דלים. האולם נתרם על ידי בני זוג מברזיל מר ששון ורעייתו קלרי דיין והוא נקראה 'אולם אליסה דיין' – לזכר אימה של הגברת דיין, והוא נבנה בקמפוס מכון אלטע בצפת השוכן בעיר העתיקה בעיר.

בנוסף מפעיל המכון סמינר לבנות אמריקאיות המתגוררות בחו"ל ובאות ללמוד שנה של לימודים בארץ הקודש.

כתובת: רחוב ירושלים 33

יצירת קשר: 04-6974306, 04-6820051

(באדיבות חב"דפדיה)

בסתר כבגלוי…

ישנם מחרחרי ריב שהולכים ומסיתים חסיד אחד נגד חסיד שני, ויהודי אחד נגד יהודי שני, והם מציתים שלהבת של מחלוקת  ופרוד לבבות… והוא עצמו אינו מתרוצץ בגלוי משום שהוא אינו רוצה שידעו שהוא המצית, אלא הוא עושה זאת בהחבא, כך שאף אחד לא יראה  אותו…

בגלוי הוא מתבייש להראות מיהו ולכן הוא מתהלך בהחבא ומסית. איי- כלפי שמיא גליא? זה לא אכפת לו- משום שהוא בכלל אינו חושב אודות שמיא.

על מה מסתכל אדם ועל מה בהמה? ועל מה המחרחר ריב?…

וכפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר הסביר פעם את ההבדל בין אדם לבהמה, שמבנה גופו של אדם, שהולך בקומה זקופה, מאפשר לו מזמן לזמן על כל פנים הוא יישא מבטו ויביט בשמים, ואילו מבנה גופה של בהמה הוא באופן כזה שהיא רואה רק את הארץ, ואינה רואה את השמים.

לכן מי שהוא כמו בהמה- אינו חושב בכלל אודות "שמיא" , הוא רואה ורוצה רק "ארץ" ורוצה לעשות מהארץ מידה רבה יותר של ארציות ורשות הרבים על ידי הפצת פרוד לבבות.

ועל מה חושב בעל המחלוקת בשבת?

הוא מתהלך ומסית חסיד אחד נגד חסיד שני. ועושה זאת רק משום שיש לו הנאה בשעה שיהודים מתקוטטים רחמנא לצלן- הוא בוודאי אינו טיפש שמשכנע את עצמו שיקבל עקב כך גן עדן וש"י עולמות… אלא מדוע הוא עושה זאת?- משום שהוא מתענג למראה יהודים רבים רחמנא לצלן.

וגם עתה בשבת זו הוא חושב… מתי כבר יבוא הרגע שיוכל להשתמש בטלפון ולגשת ל"עבודה"…

בנוסף לכל האמור סחבו גם 'אותי' לכל הענין.

כבודו האמיתי של המלך…

הוא טוען שהנהגתו בנויה על 'רמז' שלי… ומי שאינו 'מחזיק' מרמז זה הרי הוא 'נפרד'. וצריכים ללכת ב"מסירות נפש" על שמירת כבודי!

וזהו היסוד לכל הענינים: הוא עושה את כל הענינים כדי לשמור על כבודי, ובכך להראות שהינו 'מקושר'!

כמדובר כמה פעמים, את כבודי איני מבקש, אינני צריך לקבל מכם כבוד, אינני מבקש מאיש להגן על כבודי…

ואין להאריך בדבר המבהיל ולבזבז את זמן ההתוועדות בשבת.. אבל אין ברירה. אי אפשר לערוך התוועדות בשבת ולהתעלם מהמחלוקת. מוכרחים, איפה לדבר על כך…"

(ש"פ משפטים תשמ"ז)

ככה פתאום נפלה ההחלטה – נוסעים למדבר…

טוב. לא בדיוק מדבר ולא פתאום, אלא בנערינו ובטפנו, בסירינו ומזוודותינו.

ה"מדבר" שאני מדברת עליו, הוא למעשה כמעט מרכז הארץ. בצומת פלוגות, בעיר של 'אינטל' בונים שכונה חדשה. חול וחול, שכונה בהתהוות, פיגומים והתחלות בנייה, פארק בחיתוליו ושלט "כאן ייבנה בית כנסת". ובין כל אלה, קהילה הולכת וגדלה של מתיישבים בכיפות סרוגות וזקן של ספירת העומר ממלאת את הקרוואן שעונה לשם בית כנסת.

נסענו לשם בערב שבת לחגוג את שמחת ה"שולם זכר" לנכד החדש שלנו יחד עם יושבי ה"מדבר". אחרי שסיימנו להשיב על כל שאלותיהם של יושבי בית הכנסת המאולתר אודות המאכלים ה"עגולים" (ארבעס) שהבאנו עמנו. ואת המנהג לקבל את ה"זכר" החדש ולומר לו שלום בחברת קבוצת גברים לומדי תורה בליל שבת קודש, נותרתי עם שאלה. מדוע כאשר קוראים אדם לעלות לתורה מציינים את שם אביו ולא את שם אמו כפי שנהוג כאשר מזכירים אותו לברכה וישועה. אולי יש לכם תשובה.

—

מדוע ניתנה התורה דווקא במדבר. למה לא בירושלים עיר הקודש? למה לא במרכז העסקים הישראלי, בתל-אביב או אפילו במתחם הבורסה היוקרתי. למה דווקא במדבר השומם וחסר החשיבות. התשובה לשאלה הזאת נעוצה בשאלה עצמה.

לא היה בורא העולם בוחר לתת את התורה במקום יישוב, הייתה מתקיימת תחרות בין המקומות השונים. היה מתנהל ויכוח סביב ה"שליטה" בתורה. למי היא שייכת. מי יעמוד בראש מועצת המנהלים שלה. מי יהיה המנכ"ל שלה ולמי הזכות לנכס אותה לעצמו.

התורה ניתנה במדבר, מקום הפקר, מקום בו איש לא חפץ. מקום בו אין היררכיה. להעביר לנו מסר ש"כך החפץ ליטול יבוא ויטול". התורה לא שייכת לאיש. היא שייכת לבורא העולם ולכל מי שרוצה להתחבר אליו. אין בעלי מניות בתורה. אין מבנה ארגוני. אין הקשר פוליטי או חברתי. אין משמעות לגיל או לידע. אין שום הֶקשר בכלל, רק אנחנו – כולנו ביחד וכל אחד לחוד – והתורה.

המדבר יבש. ההולכים בו צמאים למים, ואין מים אלא תורה. ולא, חג השבועות שיגיע בקרוב אינו חג המים… התורה ניתנה במדבר כדי ללמד אותנו שהיא החיות של העולם בדיוק כמו שהמים הם החיות של הטבע ובלעדיהם לא היה לו קיום.

המדבר הוא הפקר. ההבדל בינו ובין רשות הרבים הוא שהוא אינו "שייך" לאיש. רשות הרבים שייכת לאנשים רבים. המדבר לא שייך לאף אחד. התורה, כאמור, אינה בבעלות של אף אחד.

ויש עוד משהו, המדבר נושא בשמו את עניין הדיבור. התורה נועדה לדיבור. לימודה צריך להיעשות על ידי דיבור שמביא לידי הבנה והשגה. במילה מדבר יש שתי משמעויות סותרות. אפשר לנקד אותו 'מְדַבֵּר', ואז הוא מורה על האדם שמדבר, מדבר בתורה. ואפשר לנקד אותו 'מִדַבֵּר' מאליו ואז היא מורה על האדם כפי שהוא במדרגה הנעלית בה הוא בטל לקב"ה לגמרי עד כדי כך שלימוד התורה שלו נעשה באופן של מדבר מאליו שאין בו יישות עצמית. שכולו הפך כלי להקב"ה.

פרשת השבוע, במדבר, מגיעה תמיד לפני ובסמיכות לחג מתן תורה על מנת ללמד אותנו שהשלמות האמיתית של לימוד התורה היא "במקום הפקר", דהיינו, שעלינו ללמוד תורה מתוך ביטול המציאות שלנו ולא להחזיק טובה לעצמנו בזכות התורה שלמדנו. עלינו לשים את עצמנו כמדבר על מנת לזכות בתורה. והזכייה נעשית באמצעות דיבור בתורה, דיבור שאינו פוסק – ודברת בם.

—

כאשר קוראים לאדם לעלות לתורה נוהגים לציין את שם אביו משום שמדובר בעניין של כבוד, ולכן מזכירים את שם האב מה שמתאים לביטוי "כבוד בית אבא". ואילו כאשר מברכים מישהו, מזכירים את שם אמו, כי מדובר בסגולה, לא בכבוד, ומי ראויה יותר לסגולה מאימא?

נכדי, שאת ה"שלום זכר" ערכנו קרוב למדבר, נולד למשפחה של שלוחים שפועלים בשכונה החדשה שהולכת ונבנית בצפון מערב קריית גת. במהלך השבת בה עשינו בשכונה לא הפסקתי להתפעל מאיכות האנשים שבחרו להתגורר במקום. לשיא הגיעה התפעלותי כאשר אחרי תפילת מוסף החלו ילדי הקהילה לומר בזה אחר זה את המשניות מפרקי אבות של אותה שבת כפי שנהגו ישראל לומר מידי שנה בין פסח לעצרת. ניכר היה שהקרבה למדבר משפיעה גם על לימוד התורה שנעשה בשמחה וברצינות. אני שמחה שהנכד שלי נולד במקום בו גם ילדים קטנים "מדברים" בדברי תורה.

גם אני לומדת תורה. ואת?

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

הטור מתפרסם מגזין משפחה חסידית של עיתון כפר חב"ד

[email protected]

בשנים הראשונות של הקמה " רשת אוהלי יוסף יצחק " הרבי עודד כל זמן , לפתוח עוד ועוד בתי ספר , בשביל שכמה שיותר ילדים ירשמו לבתי ספר של רשת , ולא לבית ספר אחר אשר שם מלמד רק בקושי יהדות .
ומכיוון שכך , לא היה ברור כ"כ מהו קו של בית הספר . אמנם הנהלה וכל צוות מורים היום חב"דניקים , אבל ילדים שהיה בבית ספר , מנה את שכבות אוכלוסייה מכל גווני קשת . החל מהילדים בלי כיפה רחוקה מייהד , וכלה בילדים מהבתים חבידיים שורשי .
יום אחד , בזמן הפסקת אוכל , פרץ מהומה ודיון סוער באחת מן הכיתות . מורה שהיה עד לאירוע שמע , כי אחד ילדים מביא בתוך לחם פרוס בשר של " דבר אחר " .
מורה לא ידע את נפשותיו . ושאט בריצה לעבר חדר המנהל לדון בבעיית הבשר של ילד . מנהל לא חסך זמן ותכף צלצל לאמא של ילד החל שוטח לפניה את הבעיה חמורה של אכילת בשר " דבר אחר " ויותר מכך שזה פוגע פגיע חמור בנשמתו הטהורה של ילד , אלא גם עלולה לגרום לבעיה אצל שאר ילדים כיתה !
אמא שהייתה רחוק מכל עניין של יהדות , החל מתלהם לעומתו בטענה שהזכות שלה הוא בלעדית לשלוח עם הילד איזה מאכלים שיחפץ . וכי אינו מעוניין לשמוע עוד שום טלפון על אוכל שילדה מביא מבית לבית ספר .
מנהל היה אובד עצות , והחליט להתקשר למזכירות רבי לשאול מה עושה במצב חמור שכזה .
ואכן צלצל למזכירות רבי לקבלת עצה . תוך שניות אחדות הייתה תשובה מהרבי מה"מ ומענה היה כך : . " . ילד יישאר בבית הספר , ושידאג שיטול ידות ויברכו ' המוציא ' על לחם "
כן , זה רבי שלנו . מלך משיח . נשיא דור , מנהיג נערץ .
דווקא לראות את הכל באור אחד , הפוך ומסובבת . דווקא לסנגר על כל יהודי את כל טוב שיכול להיות .
וכשמגיע אלינו לחברה בפנים , כמה קשה לנו לראות את החברה שלידי בכזה אור ?
כמה קשה בנינו לבין הסובבים אותנו , להתנהג כפשוטו באהבת ישראל ובכבוד מינימאלי לשנייה ?
ימי ספירת עומר , זמן שבו נפטר 24,000 תלמידי ר ' עקיבא .
הסיטואציה הכי תמוה , שר ' עקיבא זה שהנהיג והחדיר בתלמידיו " ואהב לרעך כמוך " . אהבת ישראל הכי אמיתי – כמוך ! דווקא אצלו נפטר כל תלמידים . וזאת למה ? רק משום שלא נהג כבוד זה בזה ? ? !
שאלה הוא ,
האם הסיטואציה הזו מוכרת לנו קצת מחיים האקטואלים של דורנו .. ?
לדעתי כן , והרבה . דווקא בחב"ד שרבי זה שהחדיר בנו כל כך את האהיב ישראל אמיתית ופשוט שצריך להיות לנו לכל יהודי . קיימים בתוכנו כאלה מחלוקות ופילוגים עד כדי שנאת אחים ממש ! ! ( ל"ע ) אבסורד הוא , ששגרה של גלות גורמת לנו לחשוב , שלכאורה מחלוקת פה הוא בצדק …
אבדתי מספיק , יקר בשביל שנפנה – שדרוש כאן שינוי רציני ומהותיות !
אסור להשלים עם מציאות גלות שאין מה לעשות . ולשבת בחיבוק ידות עד ביאת גואל בתקווה שירד מלאך מהשמיים ויחבר את חלקי פזל מפורק .
רבי מלך משיח מכוון אותנו כל זמן , וידע שבמקום הכי קשה לנו , בו תהיה קליפה והכי בתוקפה . לכן דורש מאיתנו דווקא כאן ( !) באהבה ישראל מינימאלית , שנעשה את המהפך ושינוי . ובאופן בו חנך אותנו הרבי כל זמן . לראות בטוב את אחינו דם ובשר מבשירנו , ולא רק את האנשים רחוקים , ( שאותם באמת קלים לאהוב ) . כי חסידים יודעים שאין מצב אבוד ! תמיד אפשר לשנות , לתקן , ולהוסיף בעוד ועוד פעולות . ובעז"ה שזאת תהיה הדרישה האחרונה שלנו לפני ההתגלות אמיתית ושלם !

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד !

צילום אודליה ש. 

בישוב אליכין שבעמק חפר, מורגשת התעוררות לקראת הגאולה האמיתית והשלימה.

כמאה וחמישים ילדים השתתפו בתהלוכה לכבודו של רבי שמעון בר יוחאי, נשאו שלטים עם קריאה להוספה באהבת ישראל, קראו את 12 הפסוקים, נהנו ממשחקים במתנפחים, קיבלו קרטיבים וספרונים.

 היא תתקתק, תארגן, תפעיל ותדריך. אכפת לה גם מהבית ולא רק מהחוץ ולא אכפת לה לשלם מחיר עבור דעותיה, כל זה אם היא לא תיפול בשבי של החרדות והצפיה לקבל ביטחון מהסביבה…

טיפוס מספר שש, קבלו אותו..

נאמנות ומסירות או תוקפנות מתוך הרגשת נרדפות.

טיפוס 6 מצטיין בעשייה. מה שחשוב לו זה נאמנות וביטחון. הוא פעיל מאוד בחברה, יש לו מרץ ורצון לארגן, נאמן ומסור בצורה בלתי רגילה למשפחה, לחברה, למנהיגות ולקהילה. טיפוסים אלו בעלי רגשות עזים ונוטים לא לבטוח בעצמם ובכוחותיהם, אולם הם מעשיים ופעלתנים. הם אוהבים להשתייך, ללבוש מדים של קבוצת השתייכות, ולשכנע אחרים להצטרף לדעותיהם.

בעיקרון, יש להם רמת חרדה טבעית גבוהה מהרגיל. הם מסוגלים להיות מאוד אמיצים, בד"כ בתחום הציבורי והם יסכימו לייצג גם את הצד הפחות אהוד בעימות. הם מושכים תשומת לב חיובית בהיותם חברים טובים ובני אדם נאמנים, חביבים וחברותיים.

צורת ביטוי גבוהה של תכונות ה-6:

*נותנים אמון באחרים, ואחרים יכולים לתת אמון בהם.

*אוהבים להיות בפעולה, וליצור ביטחון עבור אחרים.

*עצמאיים, אולם עם זאת ערים לתלות ההדדית בינם לאחרים.

*מצפוניים מאוד ומהימנים.

*מנהלים, מארגנים ומדריכים.

*יודעים לעבוד קשה, לעשות מעל ומעבר עבור בני משפחתם ושותפיהם האחרים.

*מזדהים עם המקופחים ונלחמים למענם.

*מסוגלים לקבל, לאזן ולהשלים את הניגודים שבאישיותם.

*יצירתיים, חברותיים ופתוחים.

ברמה הנמוכה

 טיפוסים אלו מפתחים חרדות עמוקות עד שהתפקוד שלהם נפגע כליל. התביעות שלהם לתשומת לב ולהרגעה, נהיות בלתי נסבלות. לעומתם, הטיפוסים הקשוחים שגם הם ביטוי ירוד של טיפוס 6 יהיו שתלטנים, רודנים ומרדנים.

סיכום

משימתם העיקרית היא לפתח ביטחון עצמי שנובע מתוך פנימיותם, מתוך הקשר שלהם עם הקב"ה, ומתוך תחושת הכוח האלוקי שבתוכם. במקום לחפש אדם שיעניק להם ביטחון. הם יוכלו לעשות זאת ע"י תפילה אמיתית וע"י הכרה בחשיבות של כל התגברות.

עליהם להכיר בכך שהם מסוגלים לחשוב בעצמם ולהגיע לפתרונות מצויינים. הם צריכים להשתדל לפתח קשרים הרמוניים עם בני אדם המבוססים על ראיית הטוב. לשם כך עליהם ללמוד לדון את הזולת לכף זכות.

כאשר ילמדו לתת אמון בכוחות של עצמם, יהיה להם קל יותר לתת אמון באנשים אחרים.

באדיבות עלון אחות התמימים

4-6 תפוחי גרנד

3 ביצים גדולות
3/4 כוס סוכר
חצי כוס שמן קנולה
כוס קמח תופח מאליו ( או כוס קמח רגיל פלוס כפית א״א)

הכנה:
1. בקערה גדולה לערבב ביצים שמן וסוכר.
2. להוסיף את הקמח (וא״א).
3. לטרוף יחדיו לעיסה סמיכה.

4. בקערה קטנה לקלף ולחתוך התפוחים לקוביות.
5.להוסיף את התפוחים לבלילה.
לערבב עם כף.
6. לשים כף כף בתבניות אלומיניום.
אפשר להשתמש בתבניות בגדלים שונים לפי הצורך.
7. למלאות עד חצי התבנית, או שתי שליש הגובה כי זה תופח.
לאפות בחום של 170 מעלות עד ששחום , וקיסם שמוחדר פנימה יוצא יבש. ( בערך שלושים דקות תלוי לפי גודל התבנית)

הכמות פה לא גדולה אז כדאי להכפיל כמות ולהקפיא. להפשיר על השיש כשעתיים לפני שרוצים להגיש. לחמם בעדינות על גבי סיר או על תבנית הפוכה. טעים גם קר!

יפה מאוד לחתוך לקןביות ולהגיש בתוך מנגטים. או לאפות בתבנית אינגליש קייק ולפרוס לפרוסות יפות על מגש ארוך.
ולמי שממש אוהב מתוק אפשר לפזר מלמעלה סוכר.
בהצלחה

מידי שנה אנו חסידי חב"ד, הצבא של הרבי נרתמים למשימת התהלוכות מי בהדרכה, האחר בהנחיה,  אבל כולנו שם פועלים במרץ למלא פקודה.

אך למרות הכול כנראה שההרגל נעשה טבע שני או שסתם מרוב העיסוק בהצלחת האירוע.. לא תמיד אנו חשים (אני בכל אופן) בעוצמתו של המעמד הנשגב. ורק לפעמים אנשים מבחוץ מעוררים אותך לחשיבה מחודשת ששוב איך לא הרבי שלנו הוא "הרמטכ"ל הגדול מכולם"…

בשנה שעברה ביום ל"ג בעומר נסעתי באוטובוס בדרכי לסייע בתהלוכת ל"ג בעומר, בדרך עברנו במצעד התופים של תהלוכה בשכונה אחרת הנהג עצר את האוטובוס כל היושבים התרגשו מהמפגן המיוחד ולא הסירו את עיניהם מחלונות האוטובוס. וכנראה במקום שבו הקדושה קיימת בשיאה גם הצד שכנגד צריך לומר את דברו…חיכיתי לזה וזה בא… מהר מאוד מצאתי את עצמי מאזינה לדו שיח מרתק של שני בחורות( כנראה משויכות לחוגים ליטאיים).

האחת אומרת לחברתה "ממש לא מובן כל עניין התהלוכות הזה" והשנייה מוסיפה "הכול כל כך חיצוני ובומבסטי.. ל"ג בעומר אמור להיות יום שבו מוסיפים בלימוד תורה, בקדושה, ופה מצעד שמזכיר מעמדים שלא מעולמנו"…

ככה זה כשאנשים "חיצוניים" באים בסודם של קדושים, ומתיימרים להגדיר מהי "חיצוניות" ומהי "פנימיות"

"רבבות יהודים זוכים לקבל על עצמם במעמדים מעין אלו עול מלכות שמיים ולכך אתן קוראות חיצוניות"? שמעתי לפתע קול נוסף שהתערב בשיחה, וכך הבנתי שאני לא החב"דניקית היחידה באוטובוס (ויש כבר מי שהקדימה אותי בקנאת ה'…).

הבנות שתקו במבוכה והיא המשיכה "יישנם עוד אירועים כאלו שעשרות אלפי יהודים המוגדרים במבט "חיצוני" כ"רחוקים" מתוודעים לערכי התורה והמצוות ברחובה של עיר"?

היכן מצאנו כמות גדולה כל כך של ילדי תשב"ר טהורים השואגים בקול גדול פסוקי תורה?

שאלותיה כמובן לא זכו למענה… כי מול עזות שנובעת מקליפות וסטרא אחרא רק אמת טהורה מנצחת!

חג הפסח נגמר, מותיר אחריו מין שובל של התחדשות ורעננות – רובנו סיידנו או חידשנו משהו בריהוט, קנינו אביזר כזה או אחר. ריח הפריחה משתלב בשרידים של ניקיון יסודי, והחלטות מעשיות בתחומי הניקיון או התזונה עוד מלוות אותנו למשך זמן מה… אבל כדרכו של עולם, אט–אט פג הקסם והחידוש ומפנה את מקומו לימים של שגרה אפורה ורגילה.

רק הקטנצ'יק, זה שסוף–סוף למד לשיר "מה נשתנה", עדיין מתקשה לקלוט שהתשובה לשאלה 'איזה חג מתקרב אלינו' שוב עברה שינוי. לא פורים, גם לא פסח, עכשיו עונים: ל"ג בעומר. אחרי כל הכוסיות של מיץ הענבים ששתה במהלך ה'מגיד', הוא באמת לא ידע בין ארור המן לארור פרעה, ועכשיו פתאום אלה – 'הרומאים הרשעים' שרצו לתפוס את רבי שמעון… תודו שזה קצת מבלבל.

איכשהו, דווקא הקטנים המבולבלים עוזרים גם לנו לעשות קצת סדר בראש. יש משהו בסיפור שמספרים לילדים, שמבהיר ומחדד את הדברים גם למבוגרים. הצורך לספר, להסביר ולענות לשאלות תמימות של למה וכמה, מחייב אותנו להיות ברורים גם לעצמנו.

"והגדת לבנך" – זה לא רק בשביל הילדים, כי כשאנו מספרים להם על בני ישראל שיצאו ממצרים, מול ההתפעלות בעיניים הקטנות, גם לנו פתאום נרגש מין 'וואו' כזה: יותר ממיליון אנשים, עבדים, יצאו מארץ שאיש לא העז לצאת ממנה! ואלו ניסים קרו להם!  וכשמסבירים איך ספרו את הימים וחיכו למתן תורה, גם לנו יש סיכוי להרגיש פתאום מין ציפייה אמיתית.

כל מורה תוכל לספר שכשהיא מלמדת פירוש רש"י, ולא משנה כמה פעמים כבר קראה אותו בחת"ת, ההבנה שלה עצמה עוברת שדרוג. כשנדרשים להעביר מסר למישהו אחר, גם אנחנו מפנימים אותו יותר טוב.

•

ערב שגרתי, ואני מתכוננת למסור שיעור לנשים על פסח שני. מעיינת במהירות בשיחות, מצרפת רעיונות מוכרים וחושבת לדקלם שוב ש'לעולם לא אבוד', ושההתעקשות של יהודים לקיים מצוה הוסיפה מצוה לתרי"ב[ג], ושההתעקשות והבקשה שלנו על הגאולה יכולה לפעול…

כמה פעמים כבר קראתי את השיחות, ולא קשה להעביר שיעור בנושאים האלה. אבל איכשהו, מול קבוצת נשים קשובה ומתעניינת, קורה משהו לדברים שתכננתי לומר…

אחת מספרת על מקרה לא נעים, של מריבה בין שכנות שהפכה לסכסוך מתמשך. איך אפשר לומר שאין מצב אבוד? היא שואלת בכאב, השכנות האלה כבר לא מדברות ביניהן המון זמן, וזה משפיע על כל השכנות בבניין…

אני לא מספיקה לחשוב על תשובה, כי מישהי אחרת מקדימה אותי ומתארת כיצד הצליחה היא לפשר בין שתי חברות שלה שהסתכסכו ביניהן. לא, היא לא שמעה קודם שהשיטה שהשתמשה בה היא של אהרן הכהן… אבל האישה הראשונה שומעת ומשתכנעת שיש תקוה.

מישהי אחרת מספרת על 'מצב אבוד' של ילד מתקשה מאוד בלימודים, ואחרת מייעצת לה לפנות לאבחון מסוים וטיפול, שממש הציל לדבריה, את הבת שלה.

אני מוצאת את עצמי מקשיבה בהתפעלות, איך משפט שאצלי נשאר כסיסמה ותו לא, הופך כאן לנושא אמיתי לדיון, עם מסרים ורעיונות מעשיים.

השיעור נמשך, ואני מסבירה כמה חשוב לחכות למשיח ולבקש על בואו. מישהי שואלת: "איך את אומרת שמשיח צריך להגיע עכשיו? את יודעת איזה מצב נורא יש עכשיו בעולם? זה ממש לא נראה שמשיח עומד להגיע"…

בלי הרבה לחשוב אני מדקלמת, שדווקא לפני שהשמש זורחת יש חושך כפול ומכופל, ושהגאולה נמשלה ללידה, וצירי הלידה החזקים מבשרים שהנה הלידה מתקרבת… ושוב, מה שאצלי נשלף כרעיון שחוק שקראתי ושמעתי פעמים רבות, מתקבל כאן כחידוש מעניין. ויש להן הערות ותגובות ושאלות…

תארנה לעצמכן, שבתשע"ד יש עדיין אנשים שלא שמעו את המסר שלנו! וכשאנחנו מעבירים אותו אליהם, גם אצלנו מתחדש משהו בהבנה ובהפנמה.

כן, הרבי אומר להפיץ את בשורת הגאולה גם אם אנחנו עצמנו לא מספיק חזקים, למה הזולת צריך לסבול מכך שאצלך יש ספקות או אי בהירות?! אבל כשמסבירים לזולת מגלים עוד יותר, שזו הדרך הטובה ביותר לחזק את המסר גם אצלנו. ואם עדיין לא ניסינו… לעולם לא אבוד.