לא יודעת אם שייך בכלל לכתוב את מה שאכתוב עכשיו.. אם שייך לומר כאלה דברים בכלל.. אבל זה כבר עבר את הגבול מבחינתי.. אני רוצה הסבר.. לא יכולה לשמוע את זה יותר!!! אני ב"ה זכיתי להצטרף לחב"ד לפני מספר שנים. אני מגיעה מבית דתי מאוד שבו הקב"ה מוזכר בכל הקשר ובכל רגע אפשרי. כשהגעתי לחב"ד ההרגשה הראשונה שלי הייתה שפה אין הקב"ה. פה הוא נעלם. מתגמד למול הרבי. אני חלילה וחס לא מזלזלת ברבי ואני אוהבת אותו והוא הרבי גם שלי ואני הולכת בדרכיו ובהוראותיו.. אבל…..האם לא הטשטשו הגבולות?!?! האם אין מידי עירבוב בין הקב"ה לרבי?!?!! לא ברור לי איפה הקב"ה נמצא מבחינת חב"ד. ההירהורים האלה התחילו לי כשנכנסתי לחב"ד והתעצמו בכל מיני סיטואציות.. למשל, יום אחד ישבנו כמה חברות בבית לארוחת ערב. אחת הבנות התחילה לאכול מאכל חלבי ואז נזכרה שהיא בשרית. בספונטניות מצידה (ובזעזוע מצידי) היא הסתובבה לתמונה של הרבי ואמרה 'רבי סליחה סליחה סליחה. שכחתי שאני בשרית'. הסתכלתי עליה המומה ושאלתי אותה למה רבי ולא הקב"ה?! כמובן שתשובה לא הייתה לה. מי ציוה אותנו על בשר וחלב?! מי אמור לסלוח לנו על העוונות?! הרבי או הקב"ה?!?? מקרה נוסף שזכור לי אירע בתקופה האחרונה. לאחר שמספר שליחים נלקחו מאיתנו בפתאומיות. ישבנו קבוצה של בנות במכללה ודיברנו על זה ואז הודיעו שעוד שליח נפטר. ואז אחת הבנות צעקה 'רבי דיי!! מה אתה רוצה מאיתנו?!?! למה אתה לוקח את כולם???' ואני שאלתי את עצמי למה שוב הרבי?? הרבי מחליט מי יחיה מי ימות?! הרבי אחראי על החשבונות פה בעולם הזה?! הרבי או הקב"ה?!?!? אני תוהה לעצמי למי באמת אנחנו מתפללים.. האם אנחנו מבקשים מהרבי עצמו או מהרבי שימליץ ויבקש בשבילנו מהקב"ה?!?! באחד השיעורים במכללה למדנו שאסור בשום פנים ואופן להתפלל לצדיק שיושיע. שירפא. שיצליח. צריך לבקש מהצדיק שיתפלל בשבילנו. לבקש שבזכות הצדיק ניוושע. אבל לא מ-הצדיק בעצמו. לא לצפות לישועה ממנו. אלא דרכו. אולי בזה אנחנו חוטאים?! אולי שכחנו מי זה שמנהל את העולם והוא מנסה להזכיר לנו?! הרבי הוא שליח של הקב"ה. כמו שיש לנו חובה לזכור תמיד שאנחנו שליחים של הרבי כך יש לנו חובה לזכור תמיד שגם הרבי הוא שליח. שליח של הקב"ה. ואסור לנו לשכוח את זה!!! מצטערת אם זה לא היה שייך לכתוב את כל זה. אותי לימדו שבחב"ד לא צריך לפחד לשאול. ושהרבי היה בעד. אז הנה….. שאלתי. ואני רוצה תשובה!! ואולי אהיה חוצפנית ואגיד שאני דורשת תשובה. לא יכולה להמשיך לחיות עם המחשבות והתהיות האלה. שיהיו בשורות טובות!! ושנזכה להיות בנים טובים של הקב"ה וחסידים אמיתיים של הרבי. שלא נשכח אף פעם מי האבא הגדול שלנו……

את טרנד ה'סלפי' כמעט אין מי שלא מכיר, ולטובת מי שלא, נספר כי מדובר באופנה הפושה מכל עבר: אותה תמונת פורטרט עצמית המצולמת לבד או עם חברים. התיעוד הוא עצמי ומכוון ונעשה לרוב בעזרת מכשיר טלפון חכם המאפשר שיתוף מיידי של התמונה ברשתות חברתיות, הודעות ויראליות, מיילים וקבוצות שיתוף. כל עניינו של טרנד זה הוא לומר: הנה אני! תראו אותי!  בטיול. באירוע. אצל הרופא . בפיצה השכונתית או על פסגת הקילימנג'רו.

הרקע פחות חשוב, יותר חשוב האני שמצולם ומופיע שם בחיוך או מבט רציני, בצד או באמצע, מבוים או טבעי, זה לא משנה. אני שם? אני קיים. ואדאג שכל העולם ידע זאת.

בפראפרזה על הבדיחה העבשה כי מדור שכולו 'לך'-בייגלך, קניידלך, קרפלך עברנו לדור שכולו – 'לי' – קינלי, ביסלי… (טעמי גם נחשב?) וכעת אפשר לומר שביצענו עלית מדרגה לכיוון ה'איי'- אייפון, אייפד, איי טיונס ועוד.. זה ממש לא מקרי. בעולם שבו אור וחושך משמשים בערבוביה, דור עיקבתא דמשיחא, הניסיון הנואש של אדם לחפש ולמצוא את עצמו בכל מחיר מגיע גם לרמות של אבסורד. רזולוציות החשיפה לא ייאמנו.  אנשים מוכנים להראות את עצמם אוכלים, שותים, ישנים, רבים ומה לא. גם בסיטואציות פרטיות ואישיות כמו חינוך ילדים, זוגיות ואפילו לידה (!!) מאפשרים למצלמה לחדור, לתעד ולחשוף. אולי דרכה יידעו על עצמם משהו שלא ידעו קודם.

אני מהרהרת בדמותה הרבנית חי'ה מושקא נ"ע. אם יש דמות כלשהי שאין סיכוי בעולם שהייתה עושה לעצמה 'סלפי' זוהי דמותה של הרבנית. עצם הצירוף נשמע הזוי. הרבנית נ"ע עסקה באופן אינטנסיבי בדבר הכי הופכי ואבסורדי שיכול להיות: לא להיות. רמות הצניעות והענווה הביטול וחוסר ההתבלטות שלה הגיעו למקומות מדהימים. כאשת נשיא הדור, מלך המשיח, הדמות היהודית המפורסמת בעולם ואדם שהמונים שיחרו לפתחו השכם והערב, ניתן היה לצפות שהרבנית תקנה לעצמה סוג של מעמד. השפעה. חשיפה כלשהי. אמירה פומבית. אך לא! יש אולי 2-3 תמונות אותנטיות שלה, תיעודים נדירים של הנהגות ודברים שעשתה ואמרה, ודברים שהרבי מסר אודותיה וזהו. פשוט זהו. לשאלת אחד המזכירים מדוע לא תבוא לבית הכנסת ב-770 לשמוע קריאת מגילה עם כלל הנשים ענתה: 'איני יכולה לסבול את העניין והמהומה שנוכחותי תיצור שם'. הרבנית הייתה מוכנה לוותר על כל הופעה ציבורית ולמדר את עצמה מחיי הכלל באופן מוחלט בשם ערך הצניעות והענווה. היא סלדה מעצם הרעיון כי יתעורר סביבה עניין כלשהו. יש מדהים יותר מזה?

מי שיכלה בעפעוף אחד לזכות בכבוד מלכים, להפוך לדמות נערצת בעולם כולו, לרבנית ומשפיעה דגולה, בחרה להיחבא אל הכלים באופן שיחידי סגולה נדירים פגשו אותה ונחשפו ליקר גדולתה וחוכמתה. דווקא עומקה של דמותה הרבנית יצרה את ההתבטלות הזו. זה לא שלא היה לה מה לומר ולמי. היה גם היה,  אך היא בחרה את ה-'איך'.

בעידן שלנו זה אפילו קשה יותר להבנה: מי לא רוצה אישור לקיומו על ידי איתות חברתי כלשהו? לייקים, תגובות, שיתופים, העברות, חיקויים… כל מה שישקף לנו שהשארנו איזה טביעת אצבע.ראו אותנו. שמעו עלינו. אנחנו כאן. אפשר לומר שדמותה של הרבנית מסמלת כל מה שהפוך מהמסרים החברתיים הנוכחיים ובהיעלמותה העדינה מהתמונה היא באופן פרדוכסלי מהווה מעין 'עמוד האש' של צניעות ופנימיות שכן, יש לזכור: ככל שנוכחותה וישותה היו מעטים ומצומצמים כך השפעתה הייתה אדירה עד בלתי נתפסת. כשהביאו פעם לרבי ערימת מכתבים לברכה הוא מסר אותם לרבנית. להשתוממות המזכירים ענה 'נו, גם היא יכולה לברך. ואדרבא ברכתה נעלית יותר. כשאני נותן הברכה אז המקבל צריך לעשות 'כלי' שהברכה גם תתגשם. כשהיא נותנת הברכה אזי ההתגשמות מובטחת!'

וביחס אלינו, הרבנית הייתה כל מה שחסיד שואף אליו כל חייו. היא הייתה ביטול גמור לרבי. מילה שיצאה מפיו כפקודה מיידית הייתה בעיניה, ולמרות הכבוד הרב שרחש לה הרבי וניסיונותיו לחסוך  ממנה כל מידע שעשוי לצער אותה, היא עקבה אחריו בשבע עיניים, דאגה לבריאותו וביקשה מהמזכירים לוודא שבאינסוף עבודתו הציבורית יאכל וינוח.

בעידן של סלפי'ז, כשכל אחד רוצה שיראו אותו ויאשרו את קיומו, נוכחותה הנפקדת במודע של הרבנית, מרצון ובחירה מכל תמונה, אירוע, התקהלות או שמץ כלשהו של כבוד או הכרה – הם כמגדלור לנו באפלה.

לסיום, סיפור קטן שמלמד אותנו שיעור גדול: לרבנית היה מגש כסף שקיבלה ממשפחתה והי'ה שייך לאדמו"ר הריי"צ. היה זה מגש לפמוטים. הרבנית לא העיזה להשתמש במגש שכן כלשונה, כיצד 'אישה פשוטה' כמוה יכולה לגעת בחפץ כזה? די היה לה להביט בו ולחוש התקשרות לרבה… כך אמרה.

ובמקום שאתה מוצא ענוותנותה – אתה מוצא גדולתה. שאזכה ללמוד. אמן.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

מוקדש להדס יהודית בת חי'ה ולרחל בת חנה לרפואה שלמה תיכף ומיד ממש בתוך כלל ישראל!

לפניות ותגובות: [email protected]

עינת רוזנפלד גדלה בירושלים, בבית עם ניחוח דרום אמריקאי. במסגרת עבודתו, אביה נסע מידי פעם לדרום אמריקה והיה מביא לה תקליטים של מוסיקה ברזילאית, עליהם גדלה. בתיכון לאומניות בירושלים למדה קולנוע וסרט הגמר שלה הציג בפסטיבל סרטים בגרמניה. בהמשך למדה שנה אומנות באקדמיה 'ריטפלד' באמסטרדם ואחר כך ארבע שנים בבצלאל – במחלקה לאומנות פלסטית, כאשר לכל אורך הדרך מלווה אותה המוסיקה.

לאחר פטירתה של אימה, תוך כאב עמוק חזרה לירושלים והחלה בתהליך תשובה איטי בו עברה דרך זרמים רבים. מתוך התעניינות וסקרנות לאחר 3 שנים הגיעה ללמוד במכון אלטה בצפת, שם נחשפה לרעיון שכחלק מתהליך ההתנקות הרוחנית יש להיפרד מהשפעות מסוימות וכך זרקה המון מהמוסיקה שאהבה. מהמוסיקה הברזילאית בכל זאת לא יכלה להיפרד וכך בנסיעות הרבות עם חברות מצפת לירושלים "היינו שרות לסירוגין ניגוני חב"ד ובוסנובות אהובות…". חמש שנים חלפו והכירו לה את בעלה – אמן מברזיל. הם נישאו בירושלים, נולדו להם בת ובן ומיד לאחר מכן החליטו לנסוע לברזיל. עינת הגיעה לשם ונקרעה בין העולמות.

לפני כשנה אביה הגיע לבקר, ראה אותה מנגנת בהתוועדות לנשים בסאן פאולו והציע לה להתמקצע במוסיקה. "באישור הרב שלי, התחלתי ללמוד בוסה-נובה ממורה מקצועי ותוך כדי כך באה ההשראה לשלב את המנגינות שהכרתי מילדותי עם תפילות פרקי תהילים ופסוקים. כל פעם הייתי מתאמנת הרבה על מנגינה מסוימת עד שהייתה מגיעה ההשראה המדויקת למילים המתאימות" – משחזרת עינת – "העסק התחיל להישמע טוב,  והתחלתי לאסוף חומרים לאלבום. השמעתי לחברות והתגובות היו נלהבות".

אדון עולם – הוא הסנונית הראשונה מתוך האלבום שבדרך ומלווה בהשגחה פרטית מעניינת. כבר מספר שנים שעינת שרה את הלחן העממי והמוכר לנשים ולילדים ומסבירה בפרטוגזית את הפירוש שלה למילים, שעיקרן הוא שהקב"ה היה, הווה ויהיה  ואחרי ככלות הכל- לבדו ימלוך נורא; תתגלה מלכותו הבלעדית ויתחיל עולם חדש שכולו אמת. מנגינת הבוסנובה הזאת התנגנה אצלה בראש מספר שבועות ודווקא בעיצומו של יום הכיפורים, ירדו המילים של התפילה הנושנה והתאימו במדויק, כאילו שהמנגינה נכתבה מיוחד עבור המילים.

האזנה ערבה!

לפני עשרות שנים, ברוסיה הסובייטית, ישבו חסידים מאמינים, כמהים וצמאים לראות את הרבי, ולקחו להם כסאות לרכבת. בשבת החולפת, 500 בנות תיכון מרחבי הארץ, מאמינות ועקשניות, לקחו להן כסאות וחברו לרכבת. שבת שכולה משיח, שבת "נחיה ונראה".

השבת התקיימה בקמפוס המרהיב בכפר הרואה, בהשתתפות הרב יוסף יצחק ניסליבץ, הרב אלישע קצבי שליח הרבי לטירת הכרמל, הרב בועז סגל שליח הרבי בתל אביב, והרב מאיר ווילשאנסקי. השבת התקיימה מתוך שפע רוחני וגשמי, ובתנאים מצויינים. התוועדויות סוחפות התקיימו בלילה עד לשעות הקטנות של הבוקר. גולת הכותרת בשבת היו סדנאות מרתקות אליהן נרשמו הבנות מראש.

בבאנקעט המפואר שנערך במוצאי שבת, צפו הבנות בסרט שהופק במיוחד לרגל המאורע, ולקחו כולן החלטות טובות בנושא לחיות עם הרבי, לחיות משיח.

סייעה בהפקה: אסתי קרניאל. ישר כח לכל העוסקות במלאכת הקודש!

 סקירה אישית על השבת, מיומנה של ח.מ. פ.

יום שישי יט  אדר ב:

כבר משעות הצהרים המוקדמות התחילו לזרום אוטובוסים רבים שהורידו את הבנות מכל רחבי הארץ לקמפוס המפואר בכפר הרואה. כולן ידעו שהם הגיעו לשבת שכולה משיח והן ייהנו… אבל רק אחרי השבת הבינו עד כמה … נפגשנו עם חברות מתשרי, מכנסים, ומכל הזמנים. מתארגנים בחדרים המפוארים לכניסת שבת. כשהשבת תתחיל, בטוח שלא יהיה לנו זמן לבקר בחדר יותר מידי.

ערב שבת:

ש ב ת   ש כ ו ל ה   מ ש י ח תשע"ד יצאה לדרך

חג של ממש היה לי לראות את כולן לבושות בבגדי שבת, מדליקות נרות ומתפללות לבוא הגאולה. משם התחלקנו לשלוש מקומות לפי כיתות, סיור קטן בשטח הוביל אותנו לחדר אוכל שהיה מסודר בצורה מיוחדת… הייתה שם אפילו איזו רכבת עם כסאות ממש כמו זו של החסידים מרוסיה שאמינו בביטחון והכינו רכבת לנסוע לרבי בגשמיות!! אחרי הדלקת נרות נערכה לכל כיתה פעילות חווייתית שכללה הצצה לעולם של גאולה, לקול ההקראה המרגשת דמינו והרגשנו שהנה הנה משיח נגלה. ומכאן אנחנו ממשכיות לבית המקדש.

התכנסו שוב לחדר האוכל לתפילת קבלת שבת מתוך חיות מיוחדת שהסתימה בשירת יחי סוחפת, והמשכנו לסעודת שבת כיד המלך את דברי התורה שמענו מפי הרב ווילשנסקי .

שיא השבת הייתה בהתוועדות בלילה 500 הבנות חולקו ל3 ההתוועדויות שונות שנמשכו עד השעות המאוחרות של הלילה (והמקודמות של הבוקר) עם הרבנים: סגל ניסלביץ וקצבי, והתוועדות נוספת עם הגב' ווילשאנסקי. לחיות משיח, לראות משיח, – צמד מילים שחזר והופנם הרבה מאוד במשך ההתוועדות עם הרבה סיפורים ומשלים והורדה לחיי היום יום במעשים. עד שבשעה שלוש לפנות בוקר היה אפשר לראות רכבת ספונטנית של כסאות מלאה בבנות נחושות בדעתם להצטרף במעשה לרכבת להוביל ולהכריע לגאולה. הניגון טייער ברידער הוחלף לריקוד שמחה סוערים – יצאנו לדרך.

בוקר שבת:

למרות השעה המאורחת שנפגשנו אתמול עם המיטות נפרדנו מהם על הבוקר מהר מאוד בדרך לטעימת בוקר עשירה ומשם לשיעורי חסידות לפני התפילה  עם הרבנים סגל, ניסלביץ, ולישאנסקי, קצבי.

 ה ת פ י ל ה. התכנסו לתפילת שבת מרוממת שלוותה בניגונים מרגשים וסוחפים, אווירה של חיבור למקור, 770. לראות מאות בנות לקולות הניגונים עם עיניים בסידור, מתכוונות בתפילה- מחזה לא שיגרתי במיוחד. לאחר סעודת שבת עשירה עם דברי תורה מפי הרב ניסלביץ וניגונים בחיות והתלהבות התחלקנו לסדנאות מרתקות שהחדירו את המסר שלחיות משיח זה בכל פרט בחיים ביום יום, במשיחי, בניסיון, ואפילו במודעות ולא מתוך חלום…

הסדנאות הסתיימו במסע קניות גאולתי, עברנו בין החניות השונות וקשרנו מוצרים שונים לעולם הגאולה.

סדר ניגונים, רעווא דרעווין, ישבנו כולנו מאות בנות בסדר ניגונים עוצמתי חי וסוחף שלווה בסיפורים  ומשלים. הזמן של כל אחת לקחת החלטה טובה, להחלטי שהיא עולה על הרכבת הנוכנה בדרך לגאולה.

מוצאי שבת נערכה פעילות סיכום עוצמתית שהונחתה על ידי הגב שפרה לבקיבקר שמענו דברי סיכום מהרב קצבי, צפינו בווידאו של הרבי ולסיום הוקרן סרטון מרתק על תוכן השבת אז – החסידים ברוסיה האמינו בדברי הרבי הרייצ שעוד ניפגש ויצאו ברכבת זכו באמת לראות את הרבי והיום  אנו מצטרפות במעשנו לרכבת המובילה לגאולה.

יצאנו לאוטובוסים ברכבות רכבות בטוחות שאנחנו עלות לרכבת הנכונה ופועלות את ההתגלות היום…

עֲנִיָּה סֹעֲרָה וְלֹא נֻחָמָה

 (יְשַׁעְיָה נ"ד, י"א)

 צוֹלַחַת אֶת הַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה

בְּדִמְדּוּמִים שֶׁל אֵשׁ;

בִּפְתֹחַ ה' אֶת יְמֵי רַחֲמָיו

לְקָרֵב קִצִּין.

"בְּיוֹמוֹ תִּתֵּן שְׂכָרוֹ… כִּי עָנִי הוּא",

וּבַלֵּילוֹת בְּטוּב לֵב מִשְׁתֶּה תָּמִיד –

לַחוּשׁ אֶת שַׁוְעַת הָאֲנָשִׁים –

בּוֹכִים וּפְנֵיהֶם מֻטִּים.

וּבְעֶגְלַת הַפָּרִיץ הָאֲמֶרִיקָאִי שׁוֹרָה הַשִּׂמְחָה:

שִׁטְּפוֹנוֹת מִנִּי יָם מְכַסִּים מְלַחֲכֵי הַפִּנְכָּה;

וּבְאַרְצֵנוּ הַקְּטַנָּה שׂוֹרֵר הַשָּׁרָב –

לְהַטִּיל חֻקִּים זֵדוֹנִים עַל אַבְרֵכִים יְרֵאִים,

בְּקָהָל וְעַם רָב.

"… וְאֶת עַם עָנִי תּוֹשִׁיעַ…"

בהקשר לפטירתה הטראגית של בת השלוחים באמפי שבהודו: הפעוטה דבורה לאה גאולה גרומך ע"ה, אנו מפרסמות קטע שהגיע למערכת האתר בו כותבת בכאב רב אחת מבנות המשפחה. עד מתי? 

יום רביעי אחרי שבת פרשת: "אחרי מות". לקחת לנו את דבורה לאה גאולה שלנו.

אומר הקב"ה "בקרובי אקדש"!!

"וידום אהרון"- רעבע!!!!

אבל אנחנו לא אהרון ואנחנו לא דוממים!!!

אנחנו לא מפסיקים לצעוק עד מתי???עדי מתי כבר רעבע?? תיגאל אותנו!!!

מה זו המגפה הנוראה הזאת בקרב השלוחים?? רעבע אני לא מבינה אותך… אתה דורש מאיתנו לחיות בכזאת מסירות נפש אליך. לחיות בתנאים ללא תנאים. כדי להגדיל את צבא השלוחים שלך!!! כל חלום של אמא זה עוד ילד – עוד חייל שלך. אני יודעת כמה כל אמא משתוקקת לכך!!

ובסוף מה?? אתה קוטף בכזאת קלות שליח ושליחה ועוד שליח ועוד שליחה…. על מה ולמה רעבע? זה לא הרצון האמיתי שלך??!!

חיה ילדה קטנה בהודו המזוהמת כדי לעשות לעוד יהודי טוב בגשמיות ורוחניות. ואז מה?? הילדה הקטנה הזאת משלמת על זה בחיים שלה??? היתכן?!

רעבע אני מאמינה שזה חייב להיות עוד צעד לקראת הגאולה, הרי זה השם של הילדה שלקחת אליך. אבל אני מבקשת אני מתחננת אני לא מפסיקה לבכות ולבקש שזה יהיה הצעד האחרון לגאולה!!

שניראה אותך עכשיו על עננים בבית המקדש מביא איתך בידיים את דבורה לאה גאולה שלנו. בישבילך רעבע! בישביל ההורים! בשביל סבא וסבתא! בשביל הדודים והדודות! ובשביל כל עם ישראל!!!

די די דיי כבר…

'תגיד לי השתגעת?? שאני אשים פאה על הראש? מה זה פורים?? אני אראה מגוחך לגמרי. וחוצמיזה, אני חובבת נוחות ידועה. איך אני אסתובב עם זה יום שלם? אתה יודע כמה זה לוחץ?? לא בא בחשבון!'

סיכמתי את הדיון החד צדדי ומילמלתי לקינוח 'פאה נו באמת.. כשאתה תשים פאה אז גם אני אשים..'

נו טוב. אני עוד מחכה שהוא ישים כי אני את שלי כבר מזמן שמתי.

***

במסגרת עבודתי אני נפגשת הרבה עם אנשי פרסום, יח"צ, מדיה ותקשורת ושמתי לב לתופעה מרגיזה: מבטם של 'אנשי הברנז'ה' נמשך כמגנט למטפחת שעל ראשי ומעין מסך שקוף ובלתי נראה יורד על עיניהם: 'או, יש לנו עסק עם דוסית'. יש כאלה שאפילו לא מבינים מה פשר הסמרטוט הכרוך על ראשי ובתקופות שחבשתי בנדנה, כי חשבתי שזה מגניב, הם ראו ילדה בי שנתקעה במחנה קיץ של בני עקיבא. אכן, סוגיית כיסוי הראש במגזר הדתי לאומי היא מורכבת. חייבת להיות פשרה או במראה או בהלכה. לדאבון הלב, האחרונה הולכת ומפסידה לראשונה. וכך היה גם אצלי. השיער בצבץ מכל כיוון: פוני, שוונצים, צמה. טוב – זה לא נראה. לא עליי. אבל פאה?? מי בכלל חשב. אפילו לא בהרהור. פאה זה לאימא שלי. כך שכשבעלי העלה בעדינות את הרעיון צחקתי מכל לב. פאה. נו באמת. רק אני.

לפאה צריך אופי, כך חשבתי. מסודר. מהוגן. רציני. כל מה שהפוך ממני. אז זה לא בא בחשבון.

יום אחד, לאחר פגישה לא מוצלחת פלוס הערה נבזית של קולגה על 'החתול שיש לך על הראש' (חבשתי כובע שעיר במיוחד): נכנסתי לשירותים והבטתי במראה. לא אהבתי את מה שראיתי. נזכרתי במה שהרבי שליט"א אמר על אישה שלובשת פאה, שגם אם הנשיא איזנהאואר יכנס פתאום לחדר היא תרגיש בנוח ולא תחוש שכיסוי הראש שלה בוער על ראשה. גם הדיבור על חלקיות הכיסוי והעובדה שהוא 'נושר' מהראש, מבחירה או בטעות הדהד בי פתאום. 'יכול להיות שהוא צודק?' הרהרתי וברחתי משם מהר. לא בא בחשבון, כאמור.

***

"בקרוב אני חוגגת 30 ", סחתי לחברתי בשבת בבית הכנסת. "חשבתי על 'התוועדות'. לא יודעת בדיוק מה זה אבל נראה לי מגניב. תבואי?"

החברה מביטה בחיוך ערמומי ואומרת: "בטח אני אבוא. גם יש לי מתנה לתת לך."

 "מה?" אני מסתקרנת

"אני אתן לך דולר של הרבי!" היא מפגיזה "אבל, רק אם את לוקחת על עצמך לשים פאה", היא מוסיפה ללא בושה. "מה?? דולר של הרבי? וואו. זה כבר סיפור אחר… רציני?" אני אומרת לה, "הכי רציני", היא עונה. שימי פאה, קבלי דולר מהרבי.

***

"אבל אם זה ילחץ לי אני מורידה!" אני מתרה בו. "ואם אני אראה מגוחך חבל על הזמן!" מוסיפה. "וזה גם צריך להלום את האופי שלי", אני מקנחת ברשימת הדרישות הסבירה שלי. "יאללה בואי", הוא אומר ושנינו דוהרים על הטוסטוס לסלון הפיאות במהירות לא חוקית, שמא אתחרט לרגע.

"תנו לי משהו צעיר, שובב, קופץ", אני מבקשת מהפאנית. היא מנסה נואשות להתאים לי משהו. לא. זה יפה מידי. זה ארוך. זה ממש לוחץ וחם. פה הצבע לא מתאים.. "עזוב, בוא נלך". אני אומרת לבעלי שבדיוק מדד על עצמו פאה בלונדית ששיוותה לו מראה של רוקר מזדקן. אני נקרעת מצחוק. הלחץ קצת יורד. "יודעת מה? יש לי משהו בול בשבילך". נזכרת הפאנית ורצה למחסן. חוזרת עם פיאה חומה בידיה. "שבי", היא פוקדת. "נסדר לך. סיגי!!!" היא שואגת לעבר בחורה צעירה. "בואי תעשי עיצוב רגע!!!"

רגע? מה רגע? זה צריך לקחת שעות! להשקיע! לא כל יום אני מחליפה פרצוף!

סיגי באה, זריזה כשד. ידיה רצות עם המספריים על ראשי וכמעט אי אפשר לעקוב. "חכי רגע", אני מתחננת. "תני לראות איך זה". "לא. עכשיו אין מה לראות גיברת. תני לסיים ותראי שזה יהיה יפה". "אבל… מה שגזרת זהו, הלך…", אני מנסה שוב. אבל סיגי בשלה: סניפ-סניפ-סניפ גוזרת ומתעלמת ממני באכזריות.

"טוב, עכשיו חפיפה ופן. לכי ותחזרי עוד 45 דקות" היא מגרשת אותי.

"תשמע." אני אומרת לבעלי מודאגת בתחתית הקניון. אם זה לא מתאים אני משאירה את זה שם. לא'כפת לי הכסף. אני לא אתבזה." הוא מהנהן בשתיקה.

 45 דקות עוברות בעצלתיים. גורסים פיצה דלוחה וממתינים. יאללה, הגיע הרגע.

מתיישבת בדחילו ורחימו על הכסא, סיגי באה כולה חיוכים: "חבלך על הזמן איזה יפה יצא", היא מודיעה: "לא תורידי אותה גם בשינה!" "פסדר…" אני מגחכת. הגיע הרגע. עוטה את ה'שייטל' על ראשי מרימה אחורה ומסתכלת בראי. וואו. יפה! קצר! שובב! כמו שרציתי! עשתה עבודה טובה סיגי. בעלי מתפעל: "אה!? אמרתי לך! הרבי לא פראייר"

חח לא?? אני צוהלת בליבי. גם נראית מדהים וגם מקבלת על זה דולר!

בסוף סיגי גם מבינה שזו פאה ראשונה ומפרגנת לי אביזרים בחינם. יוצאים לאוויר הירושלמי הקר. נו, לוחץ לך? שואל בעלי. בטח לוחץ!! למי אכפת! אני צועקת דרך הקסדה, כולי מאושרת. בכל זאת, לא כל יום משדרגים פרצוף.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

מוקדש להדס יהודית בת חי'ה ולרחל בת חנה לרפואה שלמה תיכף ומיד ממש בתוך כלל ישראל!

לפניות ותגובות: [email protected]

דקה לפני נרשמת לשנת הלימודים הבאה, כבר התחלת לשאול חברות שסיימו שנה א', חקרת אצל הבני דודות, קיבלת שיחת עידוד מההורים . ונו ו… החלטת?! כבר 3 שנים שהשאלות האלו לאט לאט הולכות ונעלמות. מאז הקמת הסמינר החדש שמציע מגוון אלטרנטיביות לימודיות וגם תחושה חדשה ומאווררת של הסאגה החסידית. כן כבר לא צריך להתפשר על רמה לימודים אבל העיקר שיהיה מסגרת חסידית או להיפך לא משנה שנה אחת במקום דתי אחר העיקר שיהיה לי תואר אקדמאי רצוי ומכובד בסקאלת שוק העבודה.

לא עוד! סמינר חיה מושקא שזו השנה השלישית ברציפות שם קץ להתלבטות ולבחירות הנאלצות ונותן מענה גם לתואר אקדמאי מובהק וגם אווירה חסידית גבוהה והעיקר שמחה.

היום נערך "יום פתוח" שמדי שנה מגיעות אליו יותר ויותר בנות המתעניינות במקצועות לימוד שלא רק הוראה אלא גם מקצוע שמתאים לחפץ ליבן ונושא חן בעינם אשר מבטא את הכשרון היחודי שיש לכל אחת מהן.

תוכלו למצוא בסמינר זה מקצועות כמו – הנדסת תוכנה, ביוטכנלוגיה, ניהול עסקים, ראיית חשבון, מדעי החברה, אוטומטריה, מדעי המחשב ועוד… וכמובן מי שחפצה נפשה גם בהוראה תוכל למצוא גם כאן את המסלול הלימוד הנוח ביותר והמהנה.

הסמינר הוא בניהולו הרוחני של הרב נפתלי רוט, אשר מכהן שנים רבות כאיש חינוך וכיו"ר צעירי אגודת חב"ד. מנהלת הסמינר הינה גב' תהילה מרזל, שהייתה שליחה בלאוס וכיום משדרת רוח חסידית וצעירה לתלמידות הבאות ללמוד בסמינר יחד עם ניהול חם ומסור. ולצידה בליווי הערכי והבינאישי עומדת גב' מירי שניאורסון , אשת עסקים מצליחה ומנחה סדנאות להכוונה והעצמה אישית.

להלן תמונות מהיום פתוח ומצגת שערכנו, הממחישה מעט את האווירה במקום.

על יום פתוח הבא תוכלי להתעדכן באתר הבית של "אור חיה"
www.orchaya.org.il
יח"צ אודליה ש