שידוכים. מכירות את השיחות המוזרות האלה של ההתחלה? שום דבר לא ברור, תמיד היה לי קשה לנהל שיחות היכרות חדשות שכאלו גם בעולם הקודם, וזו כנראה הסיבה שה' חסך לי התעסקות חוזרת ונשנית בשידוכים, והראשון והיחיד שהייתי צריכה לערוך איתו שיחה כזו בתחילת דרכי הפך לבעלי.
בשיחת ההיכרות הראשונה שלנו, אמרתי לו: "תקשיב, אני חייבת להבהיר משהו, הבנתי שאתה דתי, ואני… אני לא ממש בעניינים, אני לא לובשת חצאית…"
"זה בסדר, גם אני לא"…
דממה.
משעשע ה'דוס' הזה, אפשר לדבר איתו עוד קצת.
וכך דיברנו, שעה שלמה, על תפיסות עולם ועל הבנות אישיות. הוא לא חיכה לשום דבר, הוא פשוט צלל פנימה ואני יחד איתו, לתוך שיחה טובה ומיוחדת שמזמן לא הייתה לי.
בערב המשכנו לדבר וקבענו להיפגש כעבור כמה ימים, בלובי של מלון. כמה נדוש.
באתי כמובן עם מכנסיים, וגם הוא מצידו עמד במילתו ולא בא עם חצאית. אני לא אשכח לעולם מה הוא לבש בפגישה הראשונה: חולצה לבנה, מכנסיים שחורים… וגם בפגישה השנייה, וגם בשלישית…
ישבנו בלובי של המלון והעיר שושן נבוכה. מצד אחד, כמעט התעלפתי ממבוכה, נכנס גבר חרדי, גבוה מאוד (2 נקודות זכות), מדבר לעניין (עוד 5 נקודות), ומתחיל להכתיב לי חלקים של ימימה ששנינו למדנו. בחיים שלי לא נתקלתי בתופעה כזו, להיפגש עם מישהו ולדבר בלי מתח. מישהו שיושב איתי ומדבר איתי ולא עסוק בלנסות להרשים אותי. הכל בצורה כל כך צנועה ונקיה. זה הרגיש לי כל כך נכון עד שהייתי מסוגלת להתעלם מהעובדה ההזויה, שאני יושבת ומדברת עם אדם חרדי במין 'דייט' של דוסים בלובי של מלון – דבר שלא היה עולה על דעתי בחיים!
שלוש שעות עברו כהרף עין והדרך לירושלים הייתה מהירה מתמיד. בבוקר, מוקדם מדי, אמא שלי לא התאפקה והעירה אותי מלאת סקרנות "נו, איך היה?"
"מעניין", עניתי לה "אבל הוא 'דוס'"…
'דוס', 'דוס', אבל נתפסתי. שיחות טלפון מאוד ארוכות על נושאים מרתקים ביהדות, בחסידות, בלימוד ופנימיות, אבל בלי שום קשר לעובדה שאני עדיין לא… והוא ממש כן!!! פשוט חיבור ישיר, עוקף כל מיני מהמורות ובליטות ושאלות ובעיות, חיבור נשמתי.
פגישות בפארק יהושע, כי בית קפה בכשרות מהודרת אין, והרבה שיחות נפש. אחרי חודש ידעתי שנתחתן. זה לא היה קשור אפילו למה שהרגשתי, זה היה פשוט מחוייב המציאות. שני ניצולי ספינה טרופה ומטורפת, חוברו בכוח עליון, האם אפשר להתווכח שזה מה שצריך להיות? אפשר, אבל חבל על הזמן. זה מה שטוב אצל ה'דוסים' האלו, אין אפשרות למרוח את הזמן, להציע חברות, להתלבט במשך שלוש שנים האם זהו גבר חלומותיי ולבסוף לגלות שאני לא אשת חלומותיו… אין זמן, צריך לעבוד, צריך להתקדם, צריך להתחייב. טוב, בסדר, אז פעם אחת נתחייב למשהו. נראה מה יקרה.
כל הזמן יש התרגשות כזו ברקע, פתאום החיים שלי כבר לא ריקים. הם התמלאו בתוכן, בהיכרות עם אדם באמת ולא רק בשביל ללכת איתו לבתי קפה ולהעביר את הזמן. יש פה בסיס וסיכוי למשהו אמיתי שלא ידעתי עד כמה הנשמה שלי כמהה אליו. שילוב של חרדה והקלה, פחד מפני הלא נודע אבל גם ידיעה ברורה שזה הדבר הנכון.
יושבים, מדברים, שותים, מתקרבים מרחוק, הנפשות נפגשות ומרגישות. אנחנו מדברים המון, וכל הזמן זה בהתחדשות, איזו נעימות מבורכת יש בהליכה הזו בשביל סלול ובטוח מבלי צורך להוכיח את עצמי בתחומים אליהם מעולם לא הייתי שייכת.
אני לא יודעת הרבה על המקומות בהם הוא היה, אנחנו ממעטים לנבור בעבר, אבל אני כבר יודעת שהוא "הכיר את אלוקיו" בגיל 35, בטיול בתאילנד חיפש מנזר טוב שייתן שקט ותשובות ובסופו של מסע ארוך רווי אנשים ו'חומרים' מוזרים, מצא עצמו מגיע לבית חב"ד בצ'נג–מאי, מול שורה של התניא – נוסק למעלה, ישר לאמת. הנחיתה בארץ ישראל הובילה אותו היישר לרמת אביב ומשם הוא כבר 7 שנים בתשובה, חסיד של הרבי הקשור אליו בכל נימי נפשו, רוצה להקים בית חסידי, עם אשה טובה ו…איך אני בדיוק משתלבת בתמונה הזו? תשאלו את מי ששידך בינינו. לי אין מושג מה יהיה. אני הולכת עם הג'ינס המשופשף שלי לפגישות, לפעמים הייתי באה לקראתו, ולובשת חצאית קלילה עם משהו שקראתי לו חולצה עם שרוולים (שהיום אני יודעת שבגיל 3 הבת שלי כבר לא תלבש אותם)… הכל מעורבב, ידיעה מול חוסר ידיעה, הרגשת בטחון גמור באיש מולי שיוביל אותי לחוף מבטחים ומצד שני חוסר הבנה מוחלט לגבי מהותו של החוף הזה.
אנחנו לא מדברים על מה יהיה, חווים את הרגעים הזכים האלו שניתנו לנו ובוטחים זה בזו שיהיה בסדר. יש דברים שברור לי שאקבל על עצמי, שמירת שבת, כשרות (מי אמר עוף אנ"ש ולא קיבל?) ובטח טהרת המשפחה, אבל המושגים האלו עוד ריקים מתוכן ואני עוד לא יודעת כמה רבדים של מידע ורגשות טמון בכל אחד מהתחומים האלו.
יש נושאים שברורים לי יותר, למשל פאה, אני יודעת מה מקומה של פאה – בחנויות של מאה שערים או על ראשיהן של חסידות מבוגרות… זה דבר שלא יקום ולא יהיה, לא בבית ספרינו לפחות. אני גם ככה לא שוקלת בכלל את עניין כיסוי הראש כאופציה עתידית. אבל אולי, פעם, לשבת, אולי אשים איזו מטפחת לבנה. זה קליפה קשה העסק הזה עם הכיסוי ראש. השיער שלי, למה לכסות אותו? ואם כבר לכסות למה לשים שיער אחר, זה לא נתפס לי במוח מה הרעיון בכך, איפה הצניעות בזה, וכל ההרעלות שקיבלתי לווריד במשך השנים – על הצביעות של החרדים ואיך אפשר, ומה הם חושבים, וככה היה בגלות… ומה שמדהים הוא שההרצאות הנוקבות האלו תמיד הגיעו מכאלו שחושבים שחתיכת בד על חלק מדגמי מהקרקפת מוציאה מישהי ידי חובת כיסוי ראש…
אבל, כפי שעוד אלמד הרבה פעמים בעתיד, לתובנות שלי אין שום קשר למציאות אותה רקם לי הקב"ה, ומה שאני יודעת בביטחון ובוודאות ש"לעולם" לא יקרה, עוד עלול לקרות ובגדול.
לקח עוד חודשיים ובשבת מברכים חודש תמוז, הוזמנתי בחגיגיות נרגשת לעשות שבת בתל אביב. זה נשמע רציני ומחייב, אך הוא דאג לי למקום נעים, לאוכל טוב במיטב ההידורים ולעזרת נשים מבודדת מכל השפעות גבריות. חשבתי שאני מתעלפת. עד עכשיו הצלחתי להתמודד עם עובדת היותו כה שחור, אך להיכנס לעובי הקורה ולהעביר שבת שלמה עם חבורה שלימה שכזו… זה לא נראה לכם קצת מוזר?!?! ועוד בתל אביב ממנה ברחתי לפני כמה חודשים. השם יעזור, הסכמתי.
ערב שבת, בתל אביב שמעולם לא היכרתי. שקט ברחובות לפני המסיבות של הלילה, אבל הפעם השקט הזה מספר לי על שבת וקדושה והליכה לתפילה. על רחוב יהודה הלוי, דקות ספורות מפלורנטין שלי, הוא בא לפגוש אותי, מרשים בבגדי השבת, גבוה ומוכר, כבר לא "עוד דוס שעובר ברחוב, מילא כולם נראים אותו הדבר"; אני עם חצאית (בסוף נשברתי). הולכים זה לצד זו אך שומרים מרחק, לעבר בית הכנסת הוותיק והטוב שבנחלת בנימין. שם הוא מתפלל כבר כמה שנים ושם היה לו מפלט מכל הקריה ההומה שמסביבו. הרב חיים אשכנזי ז"ל אימץ אותו לליבו, וסעודות שבת בחברתו הפכו אותו מיצור רדוף וביישן להתחלה של חסיד שיכול גם לנהל שולחן שבת.
ישבתי בעזרת הנשים הצרה והמיושנת, כמעט לבד, ולא ידעתי בדיוק מה עושים עכשיו, אבל השלווה הברוכה והטובה ששרתה שם דבקה אפילו בי. כאשר חזרנו לסעודה, חשבתי פתאום שראיתי מישהי שהייתה חלק מתל אביב של פעם, כולי נרעדתי ונסערתי, לא רציתי לראות אף אחד מאז, ובטח לא הייתי מוכנה עדיין שיראו אותי, ולמרות שהיה לי ברור שאני הולכת בדרך נכונה היא הייתה עוד כל כך מעורפלת ולא יכולתי שיהיה שם אף אחד חוץ ממנו וממני. התבלבלתי כולי ו'נכנסתי לסרט' וארז ההולך לצידי לא ידע מה עובר עליי. עברה עלינו שבת מאוד מוזרה וקשה, ניהלנו שיחות נוקבות ומלאות בכי על המקום ממנו באתי ולאן אנו הולכים, רבנו, צעקנו, בכינו ושתקנו, ובסוף – קבענו תאריך. זהו, אין ברירה… מתחתנים.
מאחר וכל השידוך הזה היה משמיים ולא בדיוק בדרכים המקובלות אצל חסידים מבית, ה'ווארט' היה התאספות שקטה וחגיגית בבית הוריי, כאשר אורח הכבוד היה סבא שלי מהקומה למטה. פתחנו בקבוק בירה, אמרנו "לחיים" והודענו חגיגית שנקבע הדבר, ובחודש הבא חתונה.
ההורים שלי היו קצת מאושרים וקצת בהלם. הם אמנם התפללו תמיד שאחזור לדרך הישר, אעשה תשובה ואולי אפילו אקים בית שומר מצוות; אולי אפילו אשים בנדנה סימלית על הראש; אך כמו שאומרים, הם התפללו טוב מדי, ואני הלכתי עם התפילות שלהם עד הסוף. רצו תשובה, קיבלו חב"דניק…
40 יום טרם היווצרות הוולד יוצאת בת קול ומכרזת בת פלוני לפלוני. הקריאה שלנו נקראה מזמן, וכבר היו כמה מלאכים שם שבטח התייאשו ממנה, זה לא היה קל, זה לא קרה מיד, אבל מצד שני זה היה ברור ונכון ופשוט כל כך. אנחנו מתחתנים.
