במוקדם או במאוחר כל ילדה מבקשת מאמה לעשות לה חורים באוזניים.האפשרות לענוד עגילים קוסמת לנשים קטנות כל כך, שגם אלה שבוכות וצועקות בכל בדיקת דם, פתאום מגלות אומץ רב לנוכח הכאב הצפוי. הכאב של הניקוב עצמו הוא רק חלק אחד מהבעיות המתלוות לתהליך החשוב הזה, הרי יש גם את הפן של הטיפול בחורים במשך חודש אחרי הניקוב.

לפעמים אמהות מביאות לחנות התכשיטים ילדות קטנטנות שבקושי התחילו ללכת, דווקא מתוך המחשבה כי בגיל הזה הילדה שוכחת מהר מאוד את התחושות הלא נעימות. ובגיל מבוגר יותר היא תהנה מהעגילים לא חוויות לא נעימות שמתלוות לזה. אף שאין איסור רפואי חד משמעי לניקוב האוזניים לתינוקות,הרופאים בכל זאת לא ממליצים לעשות זאת עד גיל שנה. יחד עם זאת, יש הטוענים כי אחרי גיל בת-מצווה עור האוזניים כבר נהיה גס מדי והדבר מגביר סיכוי להווצרות צלקות סביב החור. לכן ניתן לומר כי הגיל האופטימאלי לניקוב החורים נע בין 3 ל-10 שנים. ככל שהילדה פעלתנית יותר כך עדיף להמתין עם החורים, כי הגננות מרבות לספר סיפורים לא נעימים על ילדות שרצו, השתוללו, נתפסו בעגיל וחזרו הביתה עם פצע ענק ומדמם במקום שהיה פעם חור באוזן.

את הניקוב עצמו מומלץ לעשות באביב או בקיץ, כדי לא לשפשף את אזור החור הטרי עם הכובע. כמובן, לא רצוי לעשות חורים באוזניים כשהילדה חלשה, מתאוששת אחרי מחלה או עברה זה עתה חיסון כלשהו שעלול לגרום לחום שיקשה מאוד על הטיפול בחורים.אם הילדה סובלת ממחלה כרונית כלשהי,מומלץ להתייעץ עם הרופא לפני שניגשים לעשות חורים. המחלות הכרוניות הבעייתיות ביותר במקרה הזה הן: מחלות הדם, סכרת נעורים, מחלות אוזניים, מחלות עור, מחלות נוירולוגיות שונות.

לפני שניגשים עם הילדה לעשות חורים, חשוב מאוד להסביר לה את כל התהליך. הבנות מטבען נמשכות מאוד לכל הפן היפה של התהליך שכולל בחירת עגילים והצגת העגילים החדשים לקרובים, חברים,שכנים וסתם עוברי אורח. אבל יחד עם זאת חשוב מאוד שהילדה תהיה מודעת לכך שהתהליך עצמו מכאיב, ולאחר מכן יש צורך לסובב את העגילים ולחטות את האזור, מה שגם עלול להיות לא נעים בימים הראשונים.

יש כאלה שמעדיפים לשטוף את האוזן עם חומר חיטוי ולסובב את העגילים, יש כאלה שמשתמשים במשחה עם אנטיביוטיקה. בכל מקרה חשוב מאוד למנוע את הזיהום של החור הטרי. לפעמים גם החיטוי הקפדני לא עוזר ובמקום מתפתחת דלקת. אם שמים לב שמתחת לעגיל ישנה מוגלה, כדאי לפנות מיד לרופא.במקרים קלים ניתן לטפל בבעיה ע"י אנטיביוטיקה מקומית. לצערנו, במקרים רבים נאלצים להוציא את העגיל, לרפא את האזור ולחזור על כל התהליך מהתחלה כעבור מספר חודשים. במקרים רבים הדלקת בחור נגרמת בגלל שערות שנתפסות בעגיל ומזהמות את האזור. לכן בימים הראשונים אחרי הניקוב מומלץ לאסוף את השיעור, ובמהלך חיטוי החור לבדוק שאין שערות שנתפסו בעגיל.

כעבור חודש ניתן להוציא את העגילים שאיתם נעשו החורים ולשים כל עגיל אחר.המתכת המומלצת היא כמובן זהב כי הוא נחשב למתכת היפואלרגית שלא גורמת לדלקות, אלרגיות וגירודים בחורים. יחד עם זאת, לא כדאי כמובן לתת לילדות קטנות עגילים יקרים מדי, כי הסיכוים של העגלים האלה ללכת לאיבוד גדולים למדי. העגילים הראשונים צריכים להיות קטנים ונוחים. הכי טוב שיהיו קטנים מספיק כדי לא להיתפס בשום דבר ולא לגרום לפציעה, ונוחים מספיק כדי שהילדה תוכל לישון אתם. אף שאוסרים להוציא עגילים רק בחודש הראשון, חשוב להבין שגם לאחר מכן החור עדיין טרי מדי, ולעיתים קרובות מספיק שהילדה תשכח לענוד עגילים במשך מספר ימים בודדים כדי שהחורים יסתמו.

באדיבות אתר MAME

אמנם עברו שלושה שבועות מאז התקיימה "עצרת המיליון" שאיחדה את כל הציבור החרדי ועוררה שיח ציבורי שהתאדה בתוך ימים ספורים.

באותו בוקר של יום ראשון ראש חודש אדר, החלטתי גם אני לעלות לירושלים עיר הקודש ולהשתתף בגופי בעצרת התפילה ולו רק על מנת לא לפרוש מהציבור. אזהרות המשטרה עשו את שלהן והביאו אותי לבחור במסע ארוך ומפותל באדיבותה של רכבת ישראל. כמעט שעתיים נסעתי בהרגשה חגיגית של חול המועד. לצידי ישבו עוד מאות יהודים שומרי תורה ומצוות שעשו את דרכם לירושלים.

בין הנשים הרבות מצאתי גם את העיתונאית הניה שוורץ מעיתון 'משפחה'. תעודת העיתונאית שלה הקלה עלינו את המעבר במחסומי המשטרה והביאה אותנו חיש מהר אל עמדות התקשורת השונות שהתמקמו ברחובות העמוסים לעייפה.

את ה"בום" חשתי בלבי כאשר הגעתי ל"עזרת הנשים" ברחוב יפו. כיתות כיתות של בנות סמינר מצפת ועד אופקים מלאו את הרחוב ובידיהן סידורים ופיהם מלא תפילה לבורא עולם שלא ייטוש את צאן מרעיתו ולא יראה בחוק הגיוס הכרזה ש"אין לנו חלק ונחלה"…

היה ברור שגם הן, שעומדות ומתפללות בחום היום מוקפות באובך שעמד באוויר, מודעות לעובדה שזכויותיה של משפחה יוצאת צבא גדולות יותר ממשפחתו של אברך. ברור לכל אחת מהן שהיא זו שתפרנס את הבית שעה שבעלה יעסוק בתורה, אך הדבר לא מנע מהן לשאת פרקי תהלים למען עתידו של כל העם היהודי.

כשהסתיימה העצרת, מצאתי עת עצמי צועדת אל מחוץ לעיר בחיפוש אחר אוטובוס שיוריד אותי אל מרכז הארץ. עברתי את גינות סחרוב ועדיין לא נתקלתי באחד כזה. המשכתי לרדת לכיוון מוצא עד שמצאתי את מבוקשי. תוך כדי חיפושים קיבלתי טלפון מתחקירנית של אחת מתוכניות הבוקר בתקשורת החזותית. "שמעתי שהיית בהפגנה למרות שבנך משרת בנח"ל החרדי", אמרה. "תרצי לבוא ולהסביר לנו זאת בשידור". לא הערתי לה על השימוש במילה "הפגנה" ונעניתי בחיוב. ראיתי בזה שליחות שהקב"ה הטיל עליי.

בבוקר התברר לי שמפיקת התוכנית היא ערבייה גאה. איך אסביר לה ש"עם ישראל זקוק לתורת ישראל על מנת לשרוד". גם שאר האורחים באולפן לא היו ידידותיים לרעיון. אך הרגשתי שה' שם לי מילים בפה והצלחתי להעביר את המסר מבלי להיכנס למחלוקת מיותרת.

– – –

הכל היה מוכן לפתיחה הרשמית של עבודת הקודש במשכן. אבל אהרון הכהן עדיין חש בושה בשל חלקו במעשה העגל. אחיו, רבן של כל הנביאים, ראש בני ישראל, קורא לו ואומר: "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך".

משה רבנו אינו עוסק בתחושת האשמה של אחיו, הוא פשוט קורא לו למלא את תפקידו. ואולי זו הדרך, אולי זה מה שרוצה משה רבנו ללמד אותנו. גם כאשר יש לנו רגשות אשם כי חטאנו, אין מקום לנבירה בעבר, יש לקום ולעשות מעשה. גם כאשר אנו חוששים שדברינו לא יתקבלו, שאין לנו די ביטחון עצמי, עלינו לקום ולפעול.

ההוראה הזו מפרשת השבוע פועלת לשני הכיוונים. גם לאלו שעוסקים בהפצת המעיינות וקירוב ישראל לאביהם שבשמיים וגם למקורביהם שחשים פעמים רבות "אבודים" בתוך בית הכנסת, בסדר התפילה והמצוות. קומו ועשו את חובתכם ואל תעסקו בחששות. "קרב ועשה" אומר משה רבנו לאחיו ומלמד אותנו דרך בעבודת ה'.

– – –

השבוע הזה בו התקיימה העצרת היה שבוע מלא אתגרים עבורי. אך הדרך שהתווה לנו משה רבנו הקלה עליי את ההתמודדות. את הכוח שואבים מהקב"ה. כך כאשר משה רבנו מגיע לפרעה, הוא חושש, אך הקב"ה מבהיר, אני אהיה איתך. נשאתי תפילה לקב"ה שייתן בפי את המילים הנכונות והרגשתי את הרבי מלווה אותי בכל ראיון, בכל משפט ובכל מילה שהוצאתי מהפה.

אבל, משהו אחד הצליח לטרוד את מנוחתי בשבוע הזה. תחושת פספוס עצומה שליוותה אותי לאורך כל השבוע ההוא. נתכנסו במקום אחד כמה וכמה עשיריות מישראל. לא משנה כמה בדיוק, זה ממש לא עקרוני אם היו שם 800 אלף או רק 600 אלף. ולא זעקו מקירות לבם "רוצים משיח". נכון אמנם שבין הדוברים היה מי שאיחל שהשם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו ישמע לשוועתנו ויקבל תפילותינו לרחמים ולרצון ויחיש לגאלנו ולהוציאנו מצרה לרווחה ומאפילה לאור גדול בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, ונכון אמנם שאת העצרת חתמה שירת אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח, אך מדוע לא צעקו כל מאות האלפים וביניהם נשים וילדים רכים את הזעקה המהדהדת באוזנו של כל חסיד ליובאוויטש מעת בואו לעולם – עד מתי? רוצים משיח עכשיו!

אני חשה פספוס. ואת?

בהתוועדות שהתקיימה בחג הפורים תשט"ו, דיבר הרבי באריכות על המעלה של עבודת ה' מתוך הרחבה גשמית כפשוטה, שפע בגשמיות הוא כלי להרחבה ברוחניות.

אומנם מוסבר בחסידות, שמותרות עלולות לבלבל את האדם מעבודתו, וזו עבודה בכלל לא קלה, אבל שומה על חסיד פיקח שימצא את הדרך להשתמש בכל השפע הגשמי שמושפע עליו לטובת ענייניו הרוחניים ולא להיפך.

הצמח צדק מביא משל למותרות המבלבלות, מבגד שלא במידת האדם: כשאדם לובש בגד שהוא גדול עליו, לא נוח לו עם זה והוא עלול להסתבך ואפילו ליפול.

כך גם כל ענייני הגשמיות כשהם במידה גדולה מידי, הם עלולים להיות דבר לא רצוי, מבלבל ומפריע, וכפי שרואים, למרבה הצער, שעשירות היא ניסיון קשה וגדול, שלא כל אחד יכול לעמוד בו.

ואז הוסיף הרבי בבת שחוק – אבל אף–על–פי–כן הלוואי שיהיו כולם גבירים ויצטרכו להתייגע ביגיעה עצומה יגיעת נפש ויגיעת גוף, גם אם יצטרכו להקדיש לזה זמן לא מועט.

לפתע, פנה הרבי לקהל הנוכחים, בהצעה יוצאת דופן שלא לומר מרעישה: באמריקה – אמר הרבי – נהוג שכל דבר מעמידים להצבעה, ובכן: "אלו שמסכימים לקבל על עצמם שהקדוש–ברוך–הוא ייתן להם עשירות בהפלגה, ולא אכפת להם שיצטרכו להתייגע במלחמה עם היצר–הרע שלא יכשיל אותם – יגביהו את ידם הימנית בלבב שלם".

קשה להאמין, אבל, רק בודדים הגביהו את ידם לקבלת הברכה, ועל פניו של הרבי ניכרה אכזבה רבה.

הרבי אמר: באים אליי ומתאוננים שקשה וחסר, והנה יש הזדמנות וגדולה ומחמיצים אותה – "פראוועט מען חב"ד'סקע שטותים"…

כשזה בא לענייני מסחר, ואדם מזהה הזדמנות עסקית, הוא מכניס את עצמו לספק, בתקווה שההשקעה תצליח ותניב פירות, והנה עכשיו, נמצאים ב'עת רצון' במעמד של יותר ממניין אנשים, וישנה הזדמנות נדירה לפעול  שפע גדול בגשמיות, ומה בסך–הכל צריך לעשות, לחטוף את ההזדמנות ולהצביע בעד, אלא שאין זה לכבודו הוא הרי בעל מוחין, ומה לו ולעניינים כאלה…  ומה עוד יכולני לעשות… חתם הרבי, בכאב, את ההזדמנות שהוחמצה.

(מיותר לציין שאותם בודדים שהרימו את ידיהם זכו לעשירות מופלגה).

אני מרשה לעצמי להניח שאם הצעה כזאת הייתה עולה בהתוועדות בשנות הנו"נים ואפילו בשנות המ"מים, ככל הנראה ידיים רבות היו מתרוממות.

אז מה השתנה?

כשהרבי קיבל עליו את הנשיאות, הוא 'הבטיח' שההנהגה שלו תהיה בחסד ורחמים.

הנהגה זו, הכלולה מחסד ורחמים באה לידי ביטוי בכל מיני מישורים, ואין כאן המקום להרחיב, אבל ניגע בנקודה אחת הקשורה לענייננו.

כשמתבוננים לאחור, ניתן לומר בוודאות, שעם תחילת נשיאותו של הרבי התחיל עידן חדש בתולדות עם ישראל.

אם עד י' שבט תש"י, לאורך כמעט כל שנות הגלות הקשות, רוב היהודים בארץ ישראל ובעולם חיו חיי דחק ולחץ מעונים ומדוכאים, דווים וסחופים.

הרי שמי' שבט תש"י ואילך, מתחיל עידן חדש, שבא לידי ביטוי בחיי רווחה וחופש, שהלכו והתפשטו ברוב מדינות העולם, מי פחות ומי יותר.

פתאום, אחרי אלפיים שנות גלות, יהודים יכולים, סוף סוף, לחיות חיים יהודיים תוססים ועשירים בגשמיות ורוחניות, בלי רדיפות והשמדות, ובלי הצקות מצד השלטונות.

וככל שחולפות להן השנים ומתקרבים עוד ועוד לזמן הגאולה, השפע הגשמי, כמו גם הרוחני הולך ומתרבה, הולך ומתעצם.

בשנות הנשיאות הראשונות, עוד היה קשה לאנשים להשתחרר מהתפיסה הגלותית הרווחת, ששפע גשמי סותר ומפריע לרוחניות, עד כדי כך שאנשים פשוט התביישו ופחדו מעשירות גשמית, וגם אחרי שהרבי דיבר על רווחה גשמית ככלי לרוחניות, ורצה מאוד להשפיע אותה, עדיין היססו ולא ממש הפנימו את השינוי המתחולל.

והרבי בעקביות ובסבלנות אין קץ, התוועדות אחר התוועדות, משנה לחסידים את דפוסי החשיבה ונוטע בהם רעיונות רעננים ולא פעם מהפכניים.

הפור המקשר

מובא בתיקוני זוהר ומוסבר במאמרי חסידות שיום כיפורים הוא כ–פורים.

לכאורה לא מובן איזה דמיון יש כאן, אדרבא מדובר כאן על שני ימים מנוגדים בתכלית.

ביום כיפור אנו נדמים כמלאכים, מתנתקים מהעולם, לא מתעסקים בצרכי הגוף, צמים ומתפללים; יושבים כל היום בבית הכנסת, ומתחברים לקב"ה באמצעות חמשת העינויים שמקיפים את האדם מכף רגל (נעילת הסנדל) עד ראש (אכילה ושתייה).

מאידך בפורים, מצוות היום במשתה ושמחה ו"השתייה כדת אין אונס", השפע הגשמי מתפשט גם לזולת, ובא לידי ביטוי במשלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים, שמחה וריקודים והכול באופן של "עד דלא ידע", מתחברים לקב"ה בדרגה הכי גבוהה, אבל עם הגשמיות במיטבה.

אם תרצו, יש כאן שני קצוות של הגישה היהודית לעבודת ה', כמו גם ביטוי לשתי תקופות בחיי עם ישראל, גלות מול גאולה.

הגישה הראשונה (כ–פורים) בוחרת בהתבדלות, בהתכנסות אל תוך בית הכנסת והקהילה המגוננת, תוך מיעוט העסק בעניינים גשמיים, עד לכדי הסתפקות במועט על גבול הסגפנות – במילים אחרות 'מתנגדים'.

גישה שנייה (פורים) בוחרת לחיות חיים יהודיים מלאים ושופעים בתוך העולם, כשאת כל השפע הגשמי רותמים לטובת חיי קדושה וטהרה בהרחבה. נו, לא קשה לזהות – אלו החסידים.

אומר התיקוני זוהר יום הכפורים הוא רק כ–פורים, דומה לפורים בכ' הדמיון…

אז בואו נבין טיפה יותר לעומק את המשמעות הפנימית של פורים.

הנקודה המשותפת לשני הימים הנעלים הללו, היא הפור, הגורל, מה שלמעלה מהשכל, היציאה מההגבלות והמניעות של גדרי העולם, מסירות נפש על תורה ומצוות, כך ולא אחרת, בלי סיבה למה ומדוע, בלי חשבון, חיבור לקדוש–ברוך–הוא מהמקום הכי עמוק בנפש.

ההתקשרות לבורא יכולה לבוא לידי ביטוי בשני אופנים: באופן של עינוי והתנתקות מהגוף, עד שנדמים כמלאכים, או באופן נעלה יותר שביחד עם הגוף ועם ענייני העולם מתעלים למצב של עד דלא ידע.

וזה החידוש וגם המעלה של פורים ביחס ליום כיפורים – מה שפועלים ביום–הכיפורים באמצעות עינויים פועלים בפורים על ידי משתה ושמחה.

ביום הכיפורים משאירים את העניינים הגשמיים למוצאי כיפור, ובפורים דווקא על ידי אכילה ושתייה גשמיים מגיעים ל"עד דלא ידע".

אומר הרבי מה"מ, עניינו של פורים הוא מסירת נפש. משך למעלה משנה, מעת תחילת הגזירה ועד לביטולה, עמד העם היהודי במדרגה של מסירות נפש תמידית; לא יום ולא יומיים ולא רק בזמני חג ומועד, אלא מידי יום ביומו עמדו כל ישראל, מנער ועד זקן, בהתעוררות, בתנועה של מסירות נפש, ולא עלתה בהם מחשבת חוץ – הם ידעו והרגישו שעליהם לחיות חיים יהודים, מבלי להתפעל או להתחשב בכל המפריע ומעכב; היה בהם להט, ונחישות בלתי מתפשרת, למסור את הנפש,  אפילו על 'קוצו של יוד' – אם צריך.

פורים קשור עם מידת הנצח, מידת הנצח היא החלטה בלבד, שכך צריך לנהוג ולא אחרת, אין בה הגיון וטעם או תענוג, לא חיות או חמימות, רק עקשנות, דבקות במטרה, כך ולא אחרת.

מפורים אנחנו לוקחים מסירות נפש לכל השנה ובכל מצב. גם בעידן החדש, כשברוך ה' אנו חיים חיי חופש ורווחה, ולא נדרש מיהודי למות על קיום התורה ומצוותיה.

אומר אדמו"ר הזקן בתניא שמסירות נפש היא יסוד בחיי היהודי תמיד! בכל זמן ובכל מצב, בלי מסירות נפש אין קיום ללימוד התורה וקיום המצוות, שכן היצר–הרע תמיד אורב לאדם מעבר לפינה ומחפש את הסדק, ולו גם הקטן ביותר, שדרכו יוכל לחדור ולהסיט אותו מדרך הישר.

לכן, צריך מסירות נפש על תורה ומצוות גם כשחיים חי חיי נוחות ורווחה, ואין סכנת חיים מרחפת מעל הראש; כשיש פרנסה בשפע ואפשר לקבוע עיתים לתורה, ולקיים את המצוות בהידור, גם במצב כזה צריך לעורר את הנקודה הפנימית בנפש עד לכדי נכונות להשקיע את כל כוחות הנפש בעבודת ה'.

אומר הרבי מה"מ: מסירות נפש זה לא לקפוץ מהגג, אלא למסור את הרצון וכל ענייניו לה'. כאשר אדם מוותר על רצונו לטובת הרצון העליון. יתכן לפעמים שאדם ימסור את נפשו, וחברו שעומד לידו, כלל לא יבחין בכך, ורק ה' ידע על המאבק הפנימי שיתחולל בקרבו ועד כמה קשה לו לפעול על עצמו עניין מסוים.

מסירות נפש זה לעורר את הניצוץ הפנימי, את ה'פינטעלע איד', לא רק בשעת הנעילה ביום הכיפורים, אלא גם בסתם יום של חול, כשאדם עסוק וטרוד במסחר, ויש אלף עניינים שמבלבלים אותו, אבל ברור לו שכשזה מגיע לשאלה בדבר הלכה, ואפילו למנהג, או דקדוק קל של דברי סופרים, אז הוא הולך עם זה עד הסוף, בלי קולות ובלי היתרים, כי כך ה' רוצה.

אמנם בימי מרדכי ואסתר מסירות הנפש הייתה כפשוטה, אבל דווקא בימינו, כשחיים במצב של רווחה, יש מעלה למסירות נפש. על דרך המעלה של פורים על יום–הכיפורים, שכן במובן מסוים, הרבה יותר קשה לחיות חיים של מסירות נפש כשחיים חיי שפע ונוחות, מאשר לבא למסירות נפש מתוך מצב של עוני ועינוי.

בימים ההם היה צורך בהסרת טבעת (= של אחשוורוש, שהיוותה ומסמלת גזירות קשות) כדי לעורר ביהודים מסירות נפש, כפי שהגמרא אומרת: "גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים, ושבע נביאות, שנתנבאו להן לישראל, שכולם לא החזירום למוטב, ואילו הסרת הטבעת החזירתן למוטב".

ואילו בזמן הזה יכולים וצריכים לעורר את המסירות נפש מתוך הרחבה, מתוך חיי מנוחה, כשהקדוש–ברוך–הוא נותן לאדם את כל צרכיו בשפע – בני, חיי ומזוני ובכולם רוויחי, ובכל זאת אדם מתקשר לקב"ה – ולא רק כשהוא בבית הכנסת אלא גם שהוא ברחוב, וכשיש לו עסק עם ענייני העולם.

במכתב בקשר לי"ב תמוז כותב הרבי מה"מ:

"…מסירות נפש (רצונו וכל ענייניו) מתוך הרחבה אמיתית, שהרי גם במצב שמתקיימת במילואה ההבטחה, פחדכם ומוראכם ייתן ה' וגו' צריך להיות קבוע בליבו תמיד ממש עניין מסירת נפשו לה' לעמוד חזק נגד כל מונע ומעכב אויב ומתנקם – הן מחוץ והן מבית.

ולהיות בטוח אשר סוף סוף יבטלו כל המניעות ועיכובים ותצליחנה הפעולות הלוך והוסיף הלוך ואור" (אגרות קודש, אגרת ט'תקיד, חלק כ"ה עמוד קעב).

להתבדל או לקדש?

תרשו לי להוריד זאת לאקטואליה בת ימינו, אך לפני כן הקדמה קצרה.

בשיחת פורים תשכ"ג, שגם בה הרבי עסק בהרחבה בסוגיית פורים כפורים, אמר הרבי:

"ישנם רבים שעומדים בהתפעלות גדולה מהתגליות שנתחדשו בחכמות חיצוניות בשנים האחרונות, ובכן האמת היא שאין כל חדש תחת השמש, שמפורש הדבר בזוהר (שנכתב לפני מאות שנים)… 'בשנת שש מאות לחיי נח נבקעו כל מעיינות תהום רבה… בשית מאה שנין לשתיתא יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא וכו" היינו שהחל משנת שש מאות לאלף השישי תתרבה החכמה בעולם, והמדובר הוא לאו דווקא בנוגע לחכמת התורה ואלוקות, אלא בנוגע לחכמה סתם.

…כלומר שלא כדעת הטועים שחכמות חיצוניות מביאים ראיה על היפך הקדושה, אלא אדרבא, ככל שיודעים אותם לאמיתותם, הולך ונתווסף הכרח העניין דאחד בארץ, היינו שהעולם כולו חדור בעניין של אחדות…

ומזה באים לידי הכרה במה צריכה להיות המלחמה בדורנו – דור שנתנו לו אפשרויות כאלו שלא היו מעולם…"

אנו חיים בתקופה בה החידושים הטכנולוגים, מציפים את העולם בסער גדול ומחוללים תמורות ומהפכות גדולות.

אין ספק שלא מעט סכנות ופרצות טמונות בהן, וברור שמה שאסור אסור ואין על–כך שאלה, אבל כל התחום ששייך לקליפת נוגה, שיש בו טוב ולא רק רע, צריך לגשת אליו בתבונה חסידית.

גם כאן הגישה יכולה להיות בשתי האופנים, הראשונה בוחרת לברוח, להתבדל להסתגר, ולא לבוא במגע כלל עם התגלית החדשה. והשנייה בוחרת לקחת את הטוב שבחידוש ואותו לרתום לצד הקדושה.

זו הדרך שהרבי מה"מ התווה לנו, לאורך כל השנים ובמיוחד בתשנ"ב במעמד ה'סאטלייט' (=הלוויין) המפורסם.

זכיתי להיות נוכחת ב–770 באותו מעמד מרגש ומיוחד וזכור לי גם ה'שטורעם' הגדול לפני ואחרי האירוע, המשאבים העצומים והאנרגיות הרבות שהושקעו, הלוגיסטיקה המורכבת שנדרשה, ומעל הכול ההתרגשות הגדולה והתחושה שהייתה באוויר על פריצת הדרך שכמו סימנה עידן חדש.

הרבי דיבר אז בהרחבה, איך שכל החידושים הללו נועדו לשרת את הקדושה. מהסאטלייט (הלויין) לומדים שניתן לאחד יהודים בכל קצות העולם, ולחבר ביניהם עד לעניינים שבמעשה.

"כל התגליות המדעיות שנתחדשו ומתגלים בשנים האחרונות, תכליתם ומטרתם להוסיף בכבודו של הקדוש ברוך הוא, על ידי זה שמנצלים אותם לענייני קדושה ותורה ומצוותיה".

והנה היום, יכול/ה כל אחד ואחת להתחבר בו זמנית לכמה אנשים ברחבי העולם, בלי מאמץ, בלי הוצאה כספית, ובלי לוגיסטיקה מורכבת.

ניקח לדוגמא את ה'ווטסאפ' – אפלקצית המסרונים שמשגעת את העולם; נכון שיש כאלה, בעיקר בני נוער, שעושים בה שימוש קלוקל, ומשתמשים בה להפצת תכנים ירודים ולשון הרע, ונכון שיש כאלה שמתמכרים וחייהם אינם חיים.

אבל גם אלכוהול יכול להיות ממכר, וכל בר דעת יודע שחלק גדול מבעיות האלימות והרוע בעולם קשורות בנוזל המסוכן הזה, ובכל זאת חסיד בלי משקה 'מאן דכר שמי', למה? כי המשקה יכול להביא את החסיד למקום שככל הנראה היה הרבה יותר קשה להגיע אליו בלעדיו.

זה לא אומר שהגישה למשקה צריכה להיות חופשית ולא מבוקרת, ידועות ומפורסמות ההגבלות שקבע הרבי, במיוחד בנוגע לצעירים ובני נוער, שעדיין לא גיבשו את אישיותם החסידית וצריכים זהירות גדולה.

אם בעבר הלא רחוק, שליחה שעברה לגור ב'חור' נידח בעולם, נגזר עליה בדידות קשה וריחוק ממשפחה וחברים, הרי שהיום באמצעות ה'ווטסאפ' למשל, ושאר אמצעי טכנולוגיה חדשנים, קשה להגיד על מקום בעולם שהוא 'חור', העולם באמת הפך להיות כפר גלובאלי קטן.

שליחה שנמצאת בקמבודיה, למשל, יכולה לנהל שיחה בו זמנית, עם עוד עשרות חברות או בני משפחה הפזורים על כל פני הגלובוס, להחליף רשמים ולחלוק תובנות, כשהתגובה בקצה השני של הגלובוס היא 'אונליין', מלווה בצילומים חמים מהשטח, שלא לדבר על האפשרות להפיץ בין המקורבים, 'ווארט'ים חסידיים קטעי ווידאו של הרבי מלך המשיח ועוד.

אפשר להחרים, לברוח ולהסתגר, אבל, החכמה היא לקחת את הכלים החדשניים הללו ואותם לרתום לקדושה. כמובן שזה צריך להעשות בהתאם להנחיות רבני חב"ד על סינון ובקרת אמצעים אלו.

בהיום יום של כט אדר א' כותב הרבי: שבאמירת לחיים יש שתי נוסחאות: ל'חיים טובים ולשלום' ו'לחיים ולברכה', כך או כך,  הטעם לברכה בעת שתיית יין היא, היות ובשתיית היין הראשונה היו תוצאות לא טובות."ויחל נח"… ו"עץ הדעת גפן היה"… לכן מברכים שיין זה יהיה לחיים טובים, אז בואו נקווה שתהיה בנו התבונה ונדע להשתמש בכל השפע הגשמי, שמושפע עלינו, לחיים ולברכה.

לחיים, לחיים ולברכה!…

הכנס השישי של ארגון "אפריון"- ארגון להפצת טהרת המשפחה, התקיים בבית כנסת חב"ד "בני מנחם" בבני ברק.

סביב שולחנות ערוכים בכל טוב ישבו עשרות נשים ונהנו מהרצאות מרתקות, שמעו דברי התעוררות ובעיקר- קיבלו כלים מעשיים להפצת מצוות הנשים.

בשלוש השנים האחרונות קיים ארגון "אפריון" שישה כנסים בכמה ערים ברחבי הארץ; בנתניה, חיפה, צפת ועכשיו בבני ברק.

מכנס אל כנס הולך וגדל מספר הנשים, אשר מביעות רצון לפעול בהפצת מצוות הטהרה בשליחותו של הרבי; נשים המתנדבות לקחת חלק במגוון הפרויקטים של ארגון "אפריון".

בין כנס לכנס פעילות הארגון נוהגות להתאסף ל"ישיבות צוות" אצל יושב ראש הועד הרוחני של ארגון "אפריון"- הרה"ח הרה"ג ר' אהרון שפירא, רבה של פרדס כץ.

"זכינו בעז"ה לראות פרי טוב לעמלנו", אומרת מנהלת הארגון, גברת רוחמה רוזנשטיין;
"חיים שניצלו, בעיות שנפתרו, שלום בית ושמחה שחזרו… ואת הילדים שנולדו בזכות הפצת טהרת המשפחה על ידי האם."

יוסף יצחק, תינוק בן חודשיים, הגיע מצפת עם אמו אורה לברך את המשתתפות בכנס.
אמו, אורה זייצב, הינה חב"דניקית צעירה מצפת. היא זכתה לקבל הוראה ברורה מהרבי להפיץ טהרת משפחה כסגולה לפרי בטן.

וכך היה. אורה הפכה לאחת הפעילות היוזמות בארגון, 'שר החוץ' של "אפריון" – והנה כעבור שנה היא אוחזת בידיה את התינוק המתוק ומרגשת את קהל המשתתפות בסיפורה ובדוגמתה האישית.

הכנס הוקדש לעילוי נשמתה של מרת דינה גלפרין ע"ה אשר מסרה את נפשה על חינוך בטהרת הקודש בשליחותו של הרבי.

בעלה של המנוחה, הרב ראובן גלפרין, ריתק את הנוכחות בסיפור יחידות אישית לה זכו הוא ואשתו זכרונה לברכה אצל הרבי. ביחידות זו הוטלה על הגברת גלפרין שליחות להפיץ בקרב נשים את מצוות טהרת המשפחה.

אחריו נשא את דבריו המאלפים הרה"ח הרה"ג  ר' י.י. בלינוב שליט"א.

הרב התמקד ברגישות המיוחדת של נשים יהודיות לקדושה; על תפקידן, אחריותן וזכותן של הנשים בביאת משיח צדקנו והגאולה.

הרב בלינוב הביא משל נפלא. "לכל נשמה יהודית ישנו לבוש", כך אמר, "דרכו עובר אליה השפע האלוקי. היכן קונים לבוש איכותי, עדין ומעודן, כזה שלא יחסום בעד השפע כי אם להפך?"

הרב שאל וענה: "במקוה!"

הרב בלינוב הרחיב עוד את הדיבור על גודל ויוקר הזכות של נשים להעביר הלאה לנשים נוספות את חשיבות וחביבות המצווה.

  את הערב הנחתה בטוב טעם, הרבנית רינה גרשוביץ.

בין הרצאה להרצאה- שיתפה הרבנית גרשוביץ את הנשים בחוויותיה האישיות מתחום הפצת הטהרה.

היא סיפרה על תופעה מפליאה שמתרחשת בכל הסדנאות אותם היא מעבירה ברחבי הארץ.

במשך תקופת הסדנה, נפקדות רוב רובן של (!) הנשים המשתתפות בה. חלקן, כאלו שהמתינו זמן רב לפרי בטן.

מנהלת הארגון והרוח החיה שבו, הגברת רוחמה רוזנשטיין, שפעה סיפורים מרגשים מהשטח, ניסים שקורים בכל יום ויום.

רוחמה סיפרה על ליווי צמוד של הרבי דרך אגרות הקודש בכל עת ובכל שעה בפועל ממש.

"גם את יכולה!" – זו הסיסמה, זו הקריאה וזו האמונה של רוחמה.

גולת הכותרת של הכנס הייתה ההתוועדות עם הרבנית רחל הנדל.

יום קודם לכנס חזרה הרבנית הנדל מהרבי והנה היא עומדת לפני הנשים, "נשים של דור המשיח", כהגדרתה, ומעניקה להן כוח ועוצמה.

"העולם מוכן לגאולה – זו לא אמרה וזה לא פתגם!!!

כל אחת ואחת חייבת ללכת אל הנשים אשר כבר רוצות לשמור ולקיים, אבל לא יודעות איך… יש להביא לנשים נש"ק וחומר הסברה".

הרבנית הנדל הציגה בפני ציבור המשתתפות את הספר "שיישאר בינינו ", אשר יצא לאור לקראת הכנס בתרגום לעברית.

מקור הספר הינו ברוסית, והוא לוקט וחובר ע"י ליבא פרלוב. הספר יצא לאור כבר פעמיים ברוסית ופעל בעז"ה תשועות וישועות. הספרים, בפורמט אישי ובעיצוב מרהיב עין, הודפסו על ידי "אפריון" לעילוי נשמת מרת דינה גלפרין ע"ה.
הספר מורכב משני חלקים. בחלק הראשון – סיפורים עוצמתיים, אמיתיים, בנושא טהרת המשפחה, והחלק השני – "צוהר לטוהר"- למה, כמה ואיך! חלק זה ליקטה וחיברה הגברת מלי קופצ'יק.

הספר חולק כשי למשתתפות הכנס.

את הספר ניתן להשיג ע"י פניה לאימייל: [email protected]  ו/או לנייד: 052-6761787.

נציגות הארגון "אפריון" מוכנות להגיע לכל מקום על מנת להרחיב בעזרת ה' את הפעילות.

אין ספק כי הנשים יצאו מהכנס בהתעוררות גדולה.

לארגון כבר החלו להגיע דיווחים מהשטח על פעולות שנעשו, חופות שנקבעו ושיעורים שנפתחו.

גם את, קוראת יקרה, מוזמנת ליטול חלק. זו הזכות שלך!

יהי רצון שבזכות הפצת מצוות הטהרה, נזכה ל"וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" בביאת משיח צדקנו, נאו!

בתוך מסגרת:

בכנסים הקודמים שאורגנו על ידי "אפריון" נשאו דברים הרבנים:

הרב בלינוב, הרב שפירא והרב ברנשטיין.

וכן הרבניות החשובות:

הרבנית ברוריה אשכנזי, הרבנית רחל גלוכובסקי, הרבנית רינה גרשוביץ, הרבנית רחל הענדל והרבנית טויבי הענדל.

בעקבות מכתב שהתפרסם באתר בו הפנתה רינת יצחקוב שאלה לנעמה טוכפלד שם היא מעלה שאלות נוקבות המפעמות בלב כל אחת מאתנו בימים קשים אלו העוברים על כלל חסידי חב"ד ברחבי הארץ והעולם, אנו מפרסמות את תגובתה המחזקת והמעודדת של נעמה לרינת:

רינת היקרה,

בטרם אנסה בכוחות דלים להגיב לפנייתך המרגשת אני רוצה לסובב ולהפוך את השאלה לכיוונך:

רינת, מאיפה הכוחות? מאיפה הכוחות שאת אוזרת, לשאול עד מתי? מאיפה הכוחות שלך להמשיך להאמין חרף כל הקושי? מאיפה האומץ לשאול שאלות ובאותה נימה להמשיך ולקיים כי כך ציווה השם?

אני חושבת שבעלת האמונה האמונה האמיתית, מפה עד השמיים היא דווקא את! לא סתם נכתב 'להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות'

בבוקר, לאור היום המאיר, קל להגיד ולהודות על החסדים שה' גומל איתנו בכל רגע ורגע. אבל בלילה? בחושך? במצוקה? בכאב? זה מבחן האמונה האמיתי! ולדעתי את יכולה ללמד את כולנו.

ומכאן, שאין לי אלא לחזק אותך ולהזיל איתך דמעות כמים.מבלי להכיר אותך אני אוהבת ומחבקת! עד מתי. באמת עד מתי. עד מתי נמשיך לצעוק עד מתי???

אין לנו שום נחמה אלטרנטיבית חוץ מגילוי משיח בגוף גשמי עכשיו. מיד. ממש. בלי מליצות. כפשוטו!

ובכל זאת, בתוך סבך האפלה המעובה הזו ננסה את ואני לגשש את דרכנו לכיוון האור שמפציע מולנו, אור הגאולה.

אני נזכרת בתנא שאמר 'יתי מר ולא אחמיניה' ובמדרש המספר על הדור הזה שבו הקב'ה ביקש להוריד נשמות לעולם ואף נשמה לא רצתה לרדת מפחד החושך הכפול והמכופל של הגלות. אנו נמצאים בדור שרק לחיות בו מאוד קשה. בטח להיות עובדי השם. בטח ובטח להיות חסידים של הרבי. ובטופ של הטופ: חסידיות. אז תני לעצמך צלש כפול ומכופל ויותר מזה על עצם העמידה והשרידה במקום הזה. מעבר לכך, את השאלות שאת שואלת, גם אני שואלת. וגם הרבי שאל. וזעק. ודרש. הרבי לימד אותנו לבקש מהשם את הטוב הנראה והנגלה. בלי קונצים, בלי הסתרים והעלמות, בלי צמצומים והגבלות שבדיעבד נגיד: אה..באמת זה היה לטובה..יסורין ממרקים וכו'..

לא! מגיע לנו לקבל את הטוב כמו שהוא נתפס במציאות שלנו: בריאות! עשירות! זיווגים ופריון! נחת! שמחה! יופי! הצלחה! בגדים יפים בארון! אוכל טעים במקרר! שיעור תניא מרתק! שפע גשמי ורוחני מהפרטים הגדולים ביותר ועד לזוטות שבזוטות. מגיע לנו.והכי מגיע: משיח. תמה עבודת הבירורים. נגדשה סאת הייסורים. ככה אמר הרבי.

אל תטעי לחשוב שמדברת אלייך דמות חסידית למופת. לא מינה ולא מקצתיה. אפילו לא בכיוון. כמוך, אני מגששת את דרכי באפלה, אלף פעמים ביום נתקלת ונופלת. שואלת.תוהה קובלת רוגזת ונכשלת.

אבל כמוך אני נאחזת חזק בדבר היחיד שיכול להפוך אותי לגרסא הטובה ביותר של עצמי: הרבי.

זה לגמרי ממקום של אינטרס, וזה בסדר.

אז למה זה לא קורה? למה??

אין לי תשובות. אולי איזה טופס לא הגיע? אולי הועדה תתכנס שבוע הבא? אולי מחר הקב'ה ופמלייתו יחליטו : זהו. הגיע הרגע! אולי היום? חייב להיות היום. לא כי אנחנו כאלה צדיקים וזכאים אלא כי זה מה שהרבי אמר.

האם עלינו לשבת ולהמתין לכך?

ודאי שלא. כמו שהילדים שלי מנדנדים לי: אמא, איפה הממתק שהבטחת? אבל הבטחת! אמא עוד לא קיבלנו! אמא מה קורה? ככה עלינו לפעול! לנדנד.לדרוש. לא לוותר. לפעול כל אחת בכליה: להדליק נר בזמן. לשים עןד צדקה. ללמוד עוד פרק תניא. לייסד עוד שיעור. ללדת עוד ילד. לשמוע על עוד הצעה לשידוך.לרקוד עוד ריקוד.לאפות עוד חלה. לארגן עוד התוועדות. לחייך גם כשקשה (וזה הכייייי קשה!!) ולהאמין.

לך ולי יש את הכח. ולכולן.בזכות נשים צדקניות. אנחנו נעשה את זה יחד, בלי לדעת מתי זה יקרה ואיך פשוט כי אנחנו לא יכולות אחרת. ואנחנו נצליח!! אין אופציה אחרת בכלל.

לסיכום, שני דברים:

1.ברגעים קשים במיוחד (וגם טובים) יקירה, הרימי טלפון למשפיעה. כי חיבור למשפיעה זה חיבור לרבי. וחיבור לרבי זה חיבור לאינסוף ברוך הוא. מומלץ בחום ומנסיון

2.אם יורשה לי להעיז ולהחציף פנים, רבונו של עולם, כתוב בתורתך הקדושה: 'יתום ואלמנה לא תענון' אנא רבונו של עולם, קח את תפילתה של רינת ואת תפילת הדור כולו ותביא לנו משיח עכשיו!

מאת: רחלי דיקשטיין, עטרת חיה

הדרך לאמנות

כל החיים שלי סבבו סביב האמנות. גדלתי בבית דרום אמריקאי להורים ארגנטינאים ואנרגטיים. אבא שלי עבד ב"סוכנות" ואחר כך ב"קרן ירושלים", כך שאפשר לומר שגדלתי בבית של שליחים, רק לא חב"דניקים… כשהייתי בגיל שתיים עשרה הגענו לשליחות של שנתיים בבואנוס איירס, ובשנתיים ההן ספגתי המון אמנות ממוזיאונים שונים. האמנות הכתה בי שורשים עוד לפני השליחות בבואנוס איירס, כשנשלחתי בגיל צעיר לחוג פיסול ולחוג ללימוד גיטרה.

אהבתי את האמנות, והיה לי ברור שאמשיך בקו הזה גם הלאה. בגיל חמש עשרה נכנסתי לתיכון אמנויות בירושלים. בתקופה שאנחנו מדברות עליה, היו רק שני בתי ספר לאומנויות בארץ ישראל. זאת בשונה מהיום, שבתי הספר הללו צצים כפטריות אחרי הגשם.

הייתי צריכה להחליט על כיוון מסוים בתוך כל האמנות, והפור נפל על מגמת קולנוע. בסיום התיכון יש להכין שתי עבודות. אחת תיאורטית ואחת מעשית. העבודה המעשית שלי היתה סרט קצר שהתקבל לפסטיבל סרטים בגרמניה ואף זכה.

מקולנוע לציור

לכבוד הפסטיבל טסתי לגרמניה לשלושה חודשים. בזמן הזה 'חרשתי' את אירופה בחיפושים אחר בית הספר הטוב ביותר ללימודי קולנוע. בתום שלושת החודשים חזרתי לארץ ישראל עם החלטה לגבי בית הספר שאמשיך בו ועם הבנה שעליי לחסוך די הרבה כסף בשביל ללמוד בו.

גרתי בתל אביב במשך שנתיים, ואז… פרצה מלחמת המפרץ. היום אני יודעת מה אמר הרבי מה"מ על המלחמה ההיא, אבל בימים ההם אפילו לא ידעתי מי הרבי. חזרתי לירושלים, לבית ההורים, ומשם המשכתי לאירופה. השגרה של קפיצות לחדר האטום בלי התראות מוקדמות היוותה בשבילי טראומה של ממש, והעדפתי להגיע לאירופה מוקדם מהמתוכנן, מאשר להשאר בארץ ישראל עם האווירה המפחידה של המלחמה.

כיוון שהגעתי מוקדם מידי לאירופה, לא יכולתי להתקבל לבית הספר שרציתי, ובמקומו הגעתי לבית ספר בשם 'ריטפלד' בהולנד. ריטפלד, בדומה ל"בצלאל" בארץ ישראל, זוהי האקדמיה הכי טובה לאמנות. כן, רציתי קולנוע, אבל הגעתי לאמנות.

כשחזרתי לארץ ישראל כעבור שנה, התקבלתי ל"בצלאל", ובמשך ארבע שנים למדתי אמנות פלאסטית. סדר היום שלי התחלק לשניים: לימודים בבוקר ועבודה בערב – לצורך מימון הלימודים. בסיום הלימודים, חזרתי לתל אביב והקמתי סטודיו לאמנות בפלורנטין. גם באמנות, כמו בקולנוע, רציתי להיות כמו הציירים הכי גדולים…

החיים החלו לעלות על מסלול מוכר ובטוח, ואז נפטרה אימי. הפטירה הגיעה לאחר מחלה קשה של עשר שנים. אבל למרות שידעתי שהיא תגיע מתישהוא, עדיין קיבלתי את זה בצורה קשה מאוד. הרגשתי רצון חזק לחזור לירושלים – מקום מגורי הוריי. וכך, נארזו ה'פקלאות' ועזבתי את פלורנטין לטובת נחלאות.

ניצוצות ראשונים

בנחלאות יש קבוצה גדולה של 'קרליבך'ים. אני רוצה להקדים ולספר שהייתי אנטי–אנטי–אנטי–דתית. הייתי מאלו שארגנו הפגנות נגד הדת בגיל חמש עשרה: הפגנות על מדרגות ה"סינמטק" כדי שיפתח בשבת. האנטי החזק שלי היה, בעיקר, נגד כפיה דתית. הקדוש ברוך הוא, שמכיר אותי, שלח אליי מורי דרך אליו בדמות אנשים שהייתי מסוגלת להתחבר אליהם. למרות ה'אנטי' החזק שלי, היה בהם משהו שמשך אותי: הם טבעוניים, מסתובבים עם גיטרות, מבינים באמנות… היום, כשאני רואה לאן הגעתי, אני מבינה שלכל השמאלנים יש סיכוי לחזור בתשובה…

מנקודת ההכרות הזו עברתי המון שלבים. בתחילה רק האזנתי לשיעורי תורה במוסד של ברסלב מהרבנים ארז משה דורון ומיכי יוספי. התייחסתי לדבריהם כ"משהו מעניין". לא כחזרה בתשובה, אלא כלימודים מרתקים. באיזשהוא שלב, הזמין אותי מישהו לטוס לאומן – לרבי נחמן.
זו היתה נסיעה בת חמישה ימים. שלושה מתוכם באומן, והשאר בברדיטשוב ובמעזיבוז. אמרתי "כן". למה לא? חופשה נעימה ומעניינת בחו"ל… בפועל, זו היתה נסיעה ששינתה לי את החיים.

נוגעת באור

במשך הדרך כולה הסביר הרב איך להתפלל, מה לעשות בציון של רבי נחמן ואיך. ההקדמה שלו היתה חשובה, כי על אף שהייתי בת שלושים ואחת ועל אף שהייתי ירושלמית, מעולם לא הייתי בכותל. רק כשהוא דיבר, הבנתי שנשמת היהודי ממשיכה להתקיים.

התובנה הזו עזרה לי בהתמודדות עם פטירתה של אמא שלי. הבנתי שגם הנשמה שלה ממשיכה להתקיים, והתחלתי לדבר איתה. כשחזרתי לארץ ישראל כבר הייתי מישהי אחרת: התחלתי ללבוש חצאית ולשמור שבת. את האמנות שבי זנחתי. ראיתי בה פספוס: נפגשתי עם נשים בנות עשרים וחמש עם שבעה ילדים, והרגשתי החמצה אמיתית. אני – בת שלושים ואחת – עוד לא נשואה, והן, כבר חיות את העולם האמיתי. בתקופה מאוחרת יותר הבנתי את נקודת ההשגחה הפרטית, והפנמתי שזה מה שה' רצה. אבל על זה נדבר בהמשך.

לפני הנסיעה לאומן, עבדתי במנהל קהילתי "לב העיר" – מתנ"ס עירוני שדואג לכל השכונה. הייתי רכזת אמנות והרמנו כמה פרוייקטים גדולים כמו צביעת כל הרחובות שליד השוק. המטרה היתה להפוך את העיר לצבעונית יותר. והפרוייקט היה כל כך מוצלח, עד שהוא ממשיך עד היום. כשחזרתי מאומן הם פנו אליי עם פרוייקט חדש: קישוט חנוכיה שתעמוד באמצע שוק "מחנה יהודה".

הרעיון בתחילה לא היה נראה לי בכלל… אבל אחרי יומיים, התחלתי לחשוב על הפן האמנותי והיהודי שבדבר, ועניתי בחיוב. זו היתה תחילתה של החזרה שלי לאמנות. בחרתי לעצב את החנוכיה עם פסיפס וויטראז' – זכוכיות צבעוניות קטנות.

השגתי זכוכיות בצבעים שונים מאומן ויטראז', ויחד עם חברה ופטיש גדול שברנו את כל הזכוכיות לפיסות קטנטנות והדבקנו על החנוכיה. התוצאה היתה נפלאה, רק שיחד איתה קיבלתי גם תפר במתנה. בדיעבד אני יכולה לומר שנס שמדובר רק על תפר אחד. צורת העבודה הזמינה עוד תפרים רבים…

החנוכיה הועמדה במרכז השוק, צעיר חב"די, שהקים את מרכז שמיא בנחלאות מאוחר יותר, הדליק אותה, והמחמאות זרמו מכל עבר. הרגשתי גאווה על החנוכיה הזו, ותכננתי לחזור לחיי הרגילים. אלא שפתאום התחלתי לקבל כל מיני טלפונים מ"חב"ד". פה שיעור, שם חתונה… באתי אל החברה החב"דניקית היחידה שהיתה לי באותם ימים – מאיה אפריים, ואמרתי לה שקורה כאן משהו מוזר. היא צחקה ואמרה לי: "זהו, הרבי לקח אותך בידיים".

מאיה

את מאיה הכרתי לגמרי 'לא בכוונה'. שמעתי על בחורה בשם מאיה שמחפשת בית למסור בו שיעור תורה. הצעתי את הבית שלי, והיא הגיעה. לא לבד: עם עגלה עמוסה בארבעה ילדים, כיבוד בתחתיתה וארבע–חמש חברות מאחוריה. היא היתה נכנסת לבית עם ניצוץ בעיניים. הניצוץ הזה לכד אותי. זה היה מסוג הניצוצות שיש אצל "אומנים שמשוגעים לדבר". כבר הרבה זמן לא ראיתי עיניים כאלו, ופתאום הגיעה מאיה עם כל הלהט ועם הניצוץ החזק הזה. מצאתי את האדם הראשון הדתי, שגם משוגע לדבר, רק במובן החיובי.

'מכון אלטה'

שמעתי על המכון באחת הסדנאות של הרב דורון. הרגשתי שאני צריכה להגיע למקום הזה. הודעתי בעבודה שאעדר למשך שבוע ונסעתי לנסות. אחרי שבוע של התרשמות הודעתי במכון שאני נוסעת לירושלים, לארוז חפצים, ואחר כך אחזור. אף אחת שם לא 'לקחה' אותי ברצינות. רוב הבחורות מגיעות לשם עם תרמיל ונשארות עד החתונה. מי שהולכת – הולכת. אבל מישהי שהולכת וגם חוזרת?

הסיבה שהייתי צריכה לחזור הייתה היותי מסודרת: הייתי צריכה להיפרד ממקום העבודה ומחברות שהכרתי, להשכיר את הדירה שלי ועוד כל מיני סידורים טכניים, שחשבתי שאסיים תוך חודש.

התארגנתי וחזרתי. התאריך העברי היה ערב ראש חודש אדר א', וכשהגעתי, 'נפלתי' ישר להתוועדות מלאת שמחה. הסתכלתי סביבי, משועשעת, וחשבתי לעצמי 'עם כל השינויים שעברתי, מעניין כמה זמן אשאר כאן…'. הרבי לא השאיר אותי במתח הרבה זמן, ואחרי יום–יומיים אמרה לי מישהי את הרעיון של 'שנה מלשון שינוי'. אז, לא הבנתי שזו התשובה בשבילי, אבל כן – נשארתי שם שנה בדיוק.

באותה שנה השתניתי מאוד. 'מכון אלטה' עובד בצורה מאוד אינטנסיבית: מהבוקר עד הערב לומדים. החזקתי מעצמי בחורה אינטליגנטית – רכשתי שפות בקלות, למדתי ב"בצלאל"… אבל כשנכנסתי לשיעור חסידות הראשון, ישבתי ולא הבנתי כלום. ממש, ממש כלום!

זה היה מתסכל. כשפרקתי תסכול, הסבירו לי שחסידות נכנסת לנשמה, גם כשלא מבינים כלום. אז ישבתי לי בביטול והקשבתי. כמעט שנה לקח לנשמה שלי להבין על מה מדובר.

אגב, אחד השלבים ב"'מכון אלטה'", הוא 'לזרוק את ההשפעות החיצוניות'. כלומר, לזרוק כל מיני דברים שעדיין מקשרים אל העולם הישן. זרקתי המון, אבל מדבר אחד לא יכולתי להתפטר – מוסיקה ברזילאית. הלב אמר לי להשאיר. בהמשך, גם הבנתי מאיפה הגיע לי הקשר החזק לברזיל.

תשרי

לקראת חודש תשרי נכרה תכונה במכון. כולן–כולן נוסעות לרבי. הצלחתי לארגן כסף לכרטיס ונשארתי אצל הרבי חודשיים. אם כבר – אז כבר. בהתייעצות עם המשפיעה שלי, לקחתי איתי את מצלמת הוידאו שלי. לפני הנסיעה, הייתי צמודה למצלמה הזו. צילמתי כל היום וכל הזמן. אבל ל'תשרי' לא רציתי להגיע איתה. כשמצלמים, נמצאים, בסופו של דבר, מהצד. ואני רציתי לחוות את הדברים עד הסוף. אבל המשפיעה שלי עודדה אותי לקחת את המצלמה ולצלם גם שם.

בחודשיים ב–770 הכרתי את הרבי יותר. הבנתי כמה הוא חושב בגדול, שזו חשיבה שאני מאוד אוהבת. חוץ מזה, שמעתי כי שליחותו של האדם היא הכישרון שקיבל. המשפט הזה גמר לי את החרטות ואת תחושת הבזבוז והפספוס. הבנתי שפיתחתי את הכישרון, ובעצם כעת אני מסוגלת לפעול איתו ולבצע את השליחות שלי טוב יותר.

כשחזרתי, בהוראת המשפיעה, פניתי אל עורך וידאו מקצועי על מנת לערוך את החומרים מ'תשרי' ל'קליפ' קצר וממוקד. כל ה'קליפ' תוכנן להיות כבן ארבע דקות. כמה שעות עבודה והכל היה אמור להיות מאחוריי, אבל בפועל, כיוון שהכל נעשה מתוך קדושה וכוונות טובות, היו גם המון מניעות ועיכובים:
כל החומר שצילמתי בריקודים של שמחת בית השואבה הפך להיות לא רלוונטי, כי לא השתמשתי בתאורה והיה חשוך מידי. אז כתחליף, בחרתי בצילומים מתוך 770.

בעצת זוג חברים חב"דניקים, אמנים אף הם, פניתי אל זמר מפורסם ששר את הניגון "אבינו מלכינו" במיוחד עבור ה'קליפ'.

עם ה'קליפ' התחלתי לפנות אל קהלים שהכרתי מהעבר – סינמטקים, פסטיבלים, תחרויות ועוד. אבל ה'קליפ' נדחה מכל מקום. אפילו כשרציתי להפיץ אותו על דיסקים באופן חינמי נתקלתי בבעיות. בסופו של דבר, הגעתי לבחור שעוסק בשכפול עותקים, והוא סיפר לי על אתר אינטרנטי בשם 'יוטיוב'. היום, כנראה שכולם מכירים, אבל אז, לפני שמונה שנים, לא שמעתי ולא ידעתי איך לגשת אליו בכלל. ה'קליפ' הועלה לשם תחת השם "אבינו מלכינו 770", וזכה ב–223,284 צפיות, 138 תגובות מילוליות ו–324 תגובות אוהדות בלתי מילוליות. כל זה – נכון לעת כתיבת השורות…

השידוך

את ה'קליפ' יצרתי לכבוד הקדוש ברוך הוא והרבי. מתוך תמימות, אהבה ורצון לחבר אנשים נוספים לקדושה. קצת אחרי שביצעתי את ה'קליפ', הביא לי הרבי את בעלי. כששמעתי על הצעת השידוך אמרו לי: "אמן מברזיל". שמעתי 'ברזיל' וצחקתי בלב. תמיד אהבתי סמבה (מוסיקה ברזילאית). הייתי בת שלושים וחמש והוא היה בן ארבעים וחמש. ידעתי שהפרש של עשר שנים הוא הפרש טוב, לא יותר מזה. אז הסכמתי.

הגיעה הפגישה הראשונה. הוא נכנס עם כל הלבוש השחור והמראה החסידי. בתחילה קצת נרתעתי. התכוונתי להתחתן עם חסיד, אבל עד כדי כך?… הרתיעה עברה אחרי פחות מעשר דקות. הוא הוציא אלבום עם תמונות של הציורים שלו. ראיתי ציורים בסגנון נאיבי ובצבעוניות עזה על הגאולה, והתחברתי.

בפגישות הראשונות הראינו אחד לשני יצירות שביצענו, וחלמנו שיהיו לנו פרוייקטים משותפים באמנות. בפועל, יש לנו באמת פרוייקטים משותפים – שני ילדים מקסימים: בן ובת. פרוייקטים באמנות לא שייך לעשות כשיש שתי מתנות קטנות כאלו. בתקופה ההיא, כל מה שהצלחתי להוציא מעצמי מבחינת אמנות היתה שורה מחורזת אחת: "בין חיתול לחיתול, אני ממש בביטול"…

השליחות הברזילאית

אנחנו לא שליחים פורמאליים בברזיל, אבל בגלל ש"מה' מצעדי גבר כוננו" וכיוון שכל יהודי הוא שליח, אנחנו משתדלים לעשות את שלנו בדמות הכנסות אורחים, מלווה מלכה שבועי בבית עם גיטרה ושירה, פרוייקטים אמנותיים משותפים שונים לשם שמיים ועוד.

כשהגעתי לס. פאולו גיליתי שאין שם כל כך את התופעה של שירת נשים, בשונה מהארץ. כבר סיפרתי שאת המוסיקה הברזילאית מאוד אהבתי, אז התחלתי לחזור אל הגיטרה שלי. בכל מלווה מלכה פתחתי את הבית לקבוצת נשים, ויחד עם הגיטרה חשפתי אותן לעולם הניגונים והשירה. אבא שלי הגיע לביקור בברזיל, וכשראה אותי מתכוננת להתוועד עם הקבוצה והגיטרה, אמר לי – תמצאי מורה טוב ותלמדי את הנושא כמו שצריך.

בהיותו אבא שלי, הוא הכיר אותי מצוין, וידע שאני עוברת באמנות מתחום לתחום. העצה שלו היתה להתמקד כרגע רק בתחום המוסיקה. התלבטתי האם נכון ללכת ללמוד ולהיחשף למוסיקה שברחתי ממנה, כשליחה של הרבי ואישה חסידית. התייעצתי עם הרב שלנו, והוא אמר שדרך הלימוד הזה אוכל להעלות את הנושא לקדושה. וכך התחלתי ליצור את הפרוייקט האחרון והמרכזי, לעת עתה – דיסק בשם "טאטע, תודה".

הדיסק מאגד בוסאנובה (מוסיקה ברזילאית) מקורית, כשעל היצירות הברזילאיות הלבשתי מילות קודש – פסוקים מתהילים, אדון עולם, התעסקות בנושא הצניעות… השיר האחרון בדיסק הוא שיר על צניעות ותשובה. מתוארות שם ארבע נשים שונות, כל אחת עם קוד לבוש שונה, אבל למרות הכל – הרבי אומר שכולם וכולן כבר עשו תשובה. זו השורה שמסיימת את השיר.

בחרתי בו לחתום את הדיסק, כדי להשאיר את השומעות עם הרבי באזניים…

ליצירת קשר עם עינת ולהזמנת הדיסק, ניתן לפנות למייל: [email protected].

נעמה,
אני רואה לפי הטורים המהממים שלך שיש לך אמונה מפה עד הגג אז אולי תוכלי לענות לי בפרטיות:
קראתי את הטור של איטי בשניה שראיתי שהוא עלה והתלבטתי אם להגיב או לא. גם כרגע, כשאני כותבת את השורות האלה, אני מתלבטת אם להמשיך לכתוב…
אני חס ושלום לא (!!!!!!!!!!!!!) מזלזלת בהחלטות הטובות המקסימות שלקחו בעקבות הטור, אבל… קשה לי. כבר קשה לי לחשוב שזה ב-א-מ-ת יעזור במשהו… אולי אלו דברי כפירה,  אבל זה פשוט מציק לי!
כמה תהילים אמרו כדי שהשלוחים האלה ירפאו? כמה החלטות טובות קיבלו בשביל שכל השלוחים יחזיקו מעמד וימשיכו להיות איתנו כאן, בגשמיות? כ-מ-ה החלטות טובות קיבלו בשביל לזרז ביאת משיח?? כ מ ה ?… נו, וזה עזר במשהו…? אנחנו בגאולה כרגע? בטוב מוחלט…?
ופליז, אל תגידי לי עכשיו את הדברים הנדושים שכוווולם אומרים (אנחנו רואים רק חלק מהפאזל, אולי התהילים נתנו להם עוד כמה ימים לחיות, אולי ההחלטות מקדמות אפילו קצת… וכו').
די כבר די! זה לא אמיתי!!! למה צריך לקבל החלטות כל הזמן?? למה לא אומרים שצריך לדרוש משיח וזהו?? נמאס לי כבר לקבל החלטות ולקבל ולקבל ולהגיד תהילים ולהתחזק ועדיין… עדיין להישאר בגלות הזאת!
אני יתומה בעצמי, כואב לי כמו שכואב ליתומים החדשים שנוספו למשפחת היתומים של חב"ד. אני רואה את הכאב של אימי האלמנה יום יום, שעה שעה! אני יודעת כמה זה קשה, כואב, מזעזע וגורם לגעגוע, אני יודעת! אז למה? למה הוא לא בא? ולמה לנו להמשיך להאמין אחרי כל האסונות האלה?? השלוחים הם עמודי התווך של חב"ד, הם מעודדים הם מחזקים- אז למה הוא לקח לנו אותם??????? למה?? איך אנחנו אמורים לשרוד ולהישאר שפויים עם המקרים המזעזעים האלה??
עד מתי נשאל עד מתי?? עד מתי…?

ביום השמיני למילואים, נסתלקו בפתע פתאום, שני בני אהרון- נדב ואביהו. ה' מצווה על אהרון שלמרות אבלו הכבד- לא להשבית את השמחה ולאכול את בשר המנחה. בשר המנחה היה בעצם 'קורבן שעה'- קורבן שהצטוו בו בני ישראל רק באותו זמן. באותו יום היה על אהרון להקריב גם קרבן 'חטאת',  'קורבן דורות' (-אינו קורבן חד פעמי). אהרון ובניו אכן אוכלים את קרבן המנחה אך את קורבן חטאת הם אינם אוכלים אלא שורפים. משה רבינו כועס על אהרון על כי לא שמע לציווי ה'. אהרון מסביר לו כי ציווי ה' היה שלא לנהוג באבילות ולכן לאכול את קורבן המנחה. אך ציווי זה אינו חל על קורבן החטאת. שמע זאת משה "ויטב הדבר" בעיניו.

בנות, חיילות צבאות השם – השנה זה גם עבורכן! בואו יחד: נהנה, נלמד, נשחק, נשתתף בראלי, נתוועד, והעיקר נעשה הרבה נחת לרבי! האירוע כולו בהפרדה מלאה כמובן!

השנה צפויה תכנית מושקעת ביותר, עליה עמלו במשרדי התנועה בחודשים האחרונים, כשהם לא חוסכים במאמץ ובכסף על מנת להשיג את המירב.

אחד החידושים הגדולים השנה הוא המחיר המיוחד להשתתפות. מנהל צבאות ה' הרב דוד נחשון אומר כי הוא מודע לכך שעבור משפחות ברוכות ילדים, ערב חג הפסח הוא לא זמן קל מבחינה כלכלית, ולכן החליט לסבסד את העלות ממחיר של שלושים שקלים, למחיר של עשרה שקלים בלבד, עבור אלפיים הילדים הנרשמים הראשונים.

בימים הקרובים תיחשף כאן התכנית המלאה. מהרו להירשם!

יש קטע של תיאטרון בובות עממי, שלמרות שנראה מיועדת לילדים, זה בכלל לא לילדים! למעשה, מדובר בפיסת הרהור פילוסופי עטוף בבובות שעירות וחמודות ובדיבוב גאוני.  הבובה החביבה רוצה להיות ׳שם׳ אך כשמצביעים לה על ׳שם׳ הוא משתנה והופך להיות ׳כאן׳ ואז החבובה המתוסכלת מתעצבנת ורצה רצוא ושוב בכדי להיות ׳שם׳ ובכל פעם אומרים לה: עכשיו את כאן.

מעבר לקומיות הנדירה של אחד מנופי ילדותי, אני יותר ויותר מוצאת הקשר רלוונטי לקטע הזה בחיינו העכשוויים. אנחנו לא ׳כאן׳ יותר. אנחנו תמיד רוצים להיות ׳שם׳. אם זה בבהייה האינסופית במכשירים שמעבירים חוויה מלאכותית ממקום אחר. אם זה הסימוס הטורדני והכפייתי ב׳וואצאפ׳ שלא חדל לרגע לתפוס את תשומת הלב.

אם זה ההתראות ששולחות אלינו הרשתות החברתיות בין אם נרצה או לא. שטף המיילים והאסמסים ומי דיבר בכלל על טלפון?? שכחנו שגם לזה משמש המכשיר…  מדובר לא רק בחוויה טכנית אלא נפשית. הפרעה של דור. תמיד מישהו ׳שם׳ נראה מצליח יותר. מאושר יותר, מעודכן יותר. התמונות המצולמות והמבזיקות מכל עבר מעבירות סיפור שאני לא חלק ממנו. כולם שותפים להרגשה שכולם נהנים איפשהו כרגע ביחד בעוד אני יושב/ת ונמק/ה לבדי מול מסך כלשהו. הבדידות הזו, גם כשאני מוקף אנשים גורמת לנו לרצות לברוח כל הזמן למשהו אחר. להודעות. לעדכונים. ללייקים. משהו מעניין יותר קורה שם עכשיו. בטוח.

זה לא נדיר לראות בני זוג יושבים ומסמסים במרץ כשהם אחד מול השני. במפגש משפחתי כל אחד מחטט בטלפון שלו לראות ׳מי חיפש אותו׳ (אלה שיושבים כרגע מולך!!) ואמהות שמעלות סטטוס על הבן המהמם שלהן בעוד הוא מתחנן לתשומת לב אנושית ומרוקן את האגרטל על הספה כדי שיבחינו בו. כמעט כל אחד מאיתנו מוצא את עצמו בסיטואציות השכיחות האלו.

אחד הדברים שחוזרים על עצמם באופן עקבי וקונסיסטנטי ללא הבדלי גיל ומעמד, מין צבע ודת הוא עדות של אנשים שביקרו ביחידות אצל הרבי. לא רק הם. גם אנשים שעברו בדולרים. כל מי שזכה לפגוש את הרבי שליט׳א פנים אל פנים.

עיתונאים, ראשי ממשלות, אנשי מוסד, ידוענים, רבנים, עקרות בית, תלמידי ישיבה, ילדים, מבוגרים, יהודים, גויים, זקנים, צעירים, נשים וגברים מכל קצווי תבל. כו-לם ציינו שני דברים: 1. המבט החודר של הרבי, בוחן כליות ולב, קורא מחשבות. 2. תחושת תשומת הלב הבלעדית שהעניק הרבי למי שמולו ללא הפרש אם יום או לילה, מאוחר או מוקדם, חשוב או זניח וכו׳ אנשים התרגשו עד עומק ליבם רק מהתחושה שקיבלו שם בחדר הקטן והפשוט: שיש רק דבר אחד שמעניין את האיש נשוא הפנים ומלא ההוד שמולם: הם עצמם.

הרבי נתן לכל אחד תחושה שהוא איתו, לא מתוך רחמים או נימוס אלא ממש, איתו, מבפנים. כאילו הוא משכפל ומעתיק את עצמו לאדם שיושב מולו, ומתנחל לו בנשמה. זו אחת הסיבות שאנשים יצאו נרעשים ממפגשים אצל הרבי ולא משנה מאיזה מקום חברתי, תרבותי או דתי הם באו. גם עם האנטי הכי גדול הם נמסו מהחום ומהקרבה שהרבי הקרין עליהם. הביטוי הכי עז למשפט: אני כאן בשבילך. המהות של צדיק, היא שהוא חי את ההווה. הוא לא רודף אחר העתיד והוא לא רדוף על ידי העבר. הוא פשוט כאן. ועכשיו. ובמיוחד בדור שלנו, כשהבריחה ל׳שם׳ היא כמעט אוטומטית אנחנו צריכים להיאחז חזק בנשיא דורנו. כי אם הוא כאן, אז גם אנחנו.

יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד!

באדיבות פנימיות