לאתר נשי ובנות חב"ד נמסר זה עתה ממארגנות מבצע הנש"ק לפני הזמן פורץ ושועט לקראת הגאולה. נשים ובנות עקשניות החליטו להמשיך במלוא התנופה וצברו עד כה 1637 שעות שחטפו מהחול אל הקודש שהם 68 ימים ו 5 שעות!!

ילדות רבות השתתפו ביום הכרות ופעילות, שהתקיים ביום שישי ב' אייר, לקראת כניסתן בשנת הלימודים הבאה לבית חינוך 'אוהלי תורה' ביסוד המעלה.

הבנות בליווי אמותיהן נהנו מיום חוויתי ומגוון.

תחילה הוצגו לפני הילדות דילמות וחששות העולים בראשה של ילדת גן לקראת המעבר והבנות העלו יחד פתרונות להצלחה.

בשלב הבא עברו הבנות לדוכן אפיית חלות. הן קיימו במשותף את מצות הפרשת חלה. ואחריה כל בת קיבלה חתיכת בצק ויצרה לחמניה אישית.

לימוד רעיון מפרשת השבוע חתם את היום, כשבהמשכו יצרו הבנות יצירה הממחישה את הנלמד ושחקו משחק לסיכום.

הבנות חזרו הביתה, ביד אחת אוחזות בערכה אישית שכללה משחק אותיות, שי אישי והלחמניה  שנאפתה על ידן. ביד השניה – קרטיב. ובליבן, אושר וציפיה לקראת השנה הבאה.

ליצירת קשר 054-2527704 / 0584419770

יצאתי לדרך בטוחה ומאורגנת.

"עכשיו אני הולך ללמוד גיור" הכריז בני ראובן בשבת בבוקר. "הנושאים שנתחיל ללמוד בכולל בזמן הקיץ, הם מילה וגרות". טוב, אני מבינה שיש ללמוד מילה שכן האב חייב למול את בנו, מה גם שרק השבוע הוא זכה לחבוק בן שני ברוך ה', אבל גרות? מה יש לו ללמוד על-כך?

ב-18 החודשים האחרונים ליוויתי את תהליך גיורן של שתי בנות צעירות ונחמדות. מדובר בשתי בחורות ישראליות לכל דבר. צבא – עשו. במזרח – טיילו. הן לומדות לתואר ראשון ועובדות בחברת כוח אדם על מנת לממן את הלימודים. הן מתגוררות בחולון ובת-ים, ממש ישראליות קלאסיות. אלא מה, ככה, פתאום, באמצע החיים, הן גילו, כל אחת בדרכה, שהן לא ממש יהודיות.

"זה היה שם כל הזמן", סיפרה לי סאשה, "אבל אף פעם לא התפניתי לבדוק זאת ברצינות". עכשיו, כאשר הן מתקרבות לסוף העשור השני בחייהן, החליטו השתיים לעשות את השינוי המתבקש וכמו כל בוגרות החינוך הבולשביקי הנוקשה, הן לקחו את הלימודים ברצינות. "אנחנו לומדות כל שבוע את ההלכות ואת המנהגים שעלינו לדעת. אנחנו לומדות כיצד להקפיד על קלה כבחמורה".

הקושי הגדול שלהן היה למצוא משפחה שומרת מצוות שתלווה את התהליך ותארח אותן למשך חודש בביתה. הבנים בבית לא כל-כך אהבו את המעבר ליין מבושל, אבל הבינו את חשיבות העניין. זה לא נגמר באירוח. אנחנו נדרשים לענות להן על המון שאלות בעיקר בשבתות ובחגים. נזקקתי לא אחת לפתוח ספר על מנת לענות להן על שאלות שכלל לא היו עולות בדעתי.

רגע השיא של התהליך היה כאשר הבנות ביקשו ממני לבוא לבית הדין ולספר על התקדמותן. התייצבתי בשעה היעודה ומצאתי אותן רועדות וסמוקות. בהגיעי יצאה מחדר הדיונים בחורה אחרת, לבושה בצניעות כיאה לבת ישראל. היא ניגשה לבחורות "שלי" ואמרה להן בקול רועד: "עברתי. זהו. אני יהודיה כשרה". הן חיבקו ונישקו אותה והיה ניתן לחוש את המתח שבאוויר.

סופו של דבר, אחרי חצי שעה מורטת עצבים בה תושאלה ונחקרה כל אחת מהבנות, הוזמנתי אל הדיינים על מנת לענות על כמה שאלות. הדיינים רצו לדעת עד כמה מתכוונות הבנות להמשיך ולשמור תורה ומצוות. דקות ספורות לאחר מכן נכנסה אולגה לחדר ולאחר אמירת "שמע ישראל", פרצה בבכי חסר מעצורים. לא יכולתי שלא להתרגש. הרגע הזה בו את רואה מול עינייך כיצד אדם ממש "נולד מחדש",

הופך מגוי ליהודי ומשנה את מהותו הרוחנית, הוא רגע מרטיט. אולגה הייתה לאסתר וסאשה התעקשה על רבקה. בשבת הבאה כאשר חזרו לביתנו, הן כבר היו יהודיות לכל דבר ועניין. שוב לא נזקקנו ליין "פטישים" מבושל. כבר לא נדרשנו "לדאוג" שהן תחללנה שבת לפחות פעם אחת. פתאום הרגשתי שנולדו לי שתי אחיות כאשר הן עמדו לידי בבית הכנסת בעת שבירכו את החודש. עכשיו רק צריך למצוא להן שידוך יהודי כשר. רעיונות יתקבלו בברכה…

—

בפרשת השבוע בה נצטווינו על השמיטה (שאוטוטו מגיעה אלינו), מסבירה התורה הקדושה את הרציונאל שמאחורי המצווה – "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי". נסו לרגע להיכנס לראשו של גר ותבינו עד כמה אנו צריכים להודות לה' יתברך שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ואת מצוותיו.

ואם כבר הר, הר סיני, אז הנה סיפור מימי ילדותי. כבר בגן הילדים קיבלתי סירוב. היה זה כאשר המחזנו את "ריב ההרים". ומה לעשות, אני נבחרתי להיות הר תבור. לא עליי בחר ה' לתת את התורה. לא אשכח את הבגדים היפים שלבשתי יחד עם חברותיי ההרים הגאים: חרמון, כנען, תבור וכרמל. רק הילדה שנבחרה להיות הר סיני הולבשה ביוטה אפרורית ללא פרחים וצמחייה ודווקא היא זו שזכתה לקבל את התורה.

מאוחר יותר, כשבגרתי, הבנתי מדוע חיפש הקב"ה הר לתת עליו את התורה הקדושה ולא בחר במישור או בבקעה. באחת משיחותיו של הרבי, מצאתי את התשובה לכך. הרבי הסביר כי כדי להיות יהודים, כדי לשמור ולקיים את המצוות, אנו נדרשים לתקיפות של הר. יהודי צריך לעמוד בגאון ובתוקף על יהדותו ולרומם את בטחונו העצמי, לא ליבוש מפני המלעיגים ולהיות גאה בדרך שבחר. ויחד עם זאת להיות כמו הר סיני – שפל רוח המצמצם את מקומו ומתבטל בפני הקב"ה.

אני גאה להיות יהודייה וחסידה של הרבי. ואת?

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

[email protected]

עוגיות בצורת ציצית לכבוד כוכבי ל״ג בעומר ילדי החלאקה:

כעשרים עוגיות. מומלץ להכפיל או אפילו לשלש כמות אם יש הרבה מוזמנים!

125 גרם מרגרינה רכה
1 חלמון ביצה
2 כפות מים קרים
100 גרם אבקת סוכר
2 כוסות קמח

שמים בקערת המיקסר עם וו לישה K את כל החומרים מלבד הקמח.
מעבדים לתערובת קרמית וחלקה.
מוסיפים את הקמח וממשיכים לעבד עד לקבלת בצק גמיש ורך נח לעבודה. (אם הבצק דביק להןסיף מעט קמח.)
מקמחים משטח עבודה. מרדדים את הבצק לעלה בעובי 3 מ״מ.
עם סרגל ארוך מודדים וחותכים בסכין חלקה קוביות בגודל 5×7 ס״מ.

בעזרת הקצה השני של צנטר גדול עגול ( או על קורצן עגול אחר שיש לכם)  קורצים 3/4 עיגול מהרוחב של המלבן למעלה כדי לקבל צוואר לציצית.
אופים בחום של 150 מעלות כ25 דקות עד שהעוגיות נאפות. העוגיות נשארות בהירות וזה בסדר.

מכינים ציפוי אייסינג:

בקערה אחת מכינים ציפוי סמיך. עם ציפוי זה נסרטט  מסגרת סביב העוגיה. אחר כך נכין את אותו הציפוי רק דליל יותר. עם הכפית הכי קטנה שיש נמזוג את הציפוי הדליל שיזלוג עד ׳המסגרת׳ שיצרנו. כך הציפוי יהיה מדוייק ומקצועי ככל האפשר.

לציפוי הסמיך 2 כוסות אבקת סוכר ו4 כפות  מים.
לציפוי הדליל 2 כוסות אבקת סוכר 6 כפות מים.

להתחיל עם הציפוי הסמיך- למלאות שק זילוף או שקית עבה עם חור ולשרטט פס מסביב לעוגיה.

עכשיו למלאות שק זילוף עם הציפוי הדליל ולמלאות- לצפות את שאר העוגיה בעדינות.

מצפים כך את כל העוגיות.

נותנים קצת להתקשות.

לפסים השחורים של הציצית:

להמיס 50 גרם שוקולד מריר בשקית קשורה בעדינות במיקרוגל.
או לשים את השקית עם השוקולד בתוך קערה עם מים רותחים למספר דקות עד שהשוקולד נמס.
לחורר חור קטנטן ולייצור שני פסים שחורים לציצית.
טיפים:
אם מכפילים כמות כדאי לכסות את בבצק בניילון כי הוא מתייבש די מהר.
החום בכל תנור שונה אז כדאי לבדוק את העוגיות לפני סוף זמן  האפיה לוודא שהן לא משחימות. העוגיות אמורות להשאר לבנות.

אם נגמר לכם האייסינג ונשארו עדיין עוגיות אפשר להכין כמות נוספת קטנה יותר.
בצק זה מצויין לכל צורה שתרצו להכין כדאי לשמור את המתכון!

בתחתית המתכון:
החורים שרואים בתמונות היו אמורים להיות בכדי להשחיל חוט רקמה לבן שהציצית תראה ממש אמיתית אבל מפאת קוצר הזמן החלטנו לוותר על שלב זה… עמכם הסליחה!
נקודה נוספת לפני תחתית המתכון:
הבצק בתמונות מסויימות נראה כאילו עבר רעידת אדמה! הוא נראה כך כי ישב הרבה זמן ללא כיסוי והתחיל להתייבש. לכן הטיפ הנל קורא לכולם לכסות את הבצק בניילון עד שמוכנים להשתמש בו.

וטיפ נוסף- העוגיות אינן מתפשטות. אין צורך לשים במרווחים בתבנית אפשר לצופף

כדאי להכין כבר השבוע ולהקפיא עד ל"ג בעומר ולהפתיע את הילד והאורחים עם העוגיות המושקעות!

בהצלחה רבה!

__

הכנת את המתכון? נהנת? כתבי לנו פיבדקים במערכת התגובות.

ובנוסף, שתפי את הגולשות במספר תמונות מהתוצר המוגמר. 

[email protected]

עבודת מידות הוא נושא חשוב ויקר ערך ביהדות, מה שבעולמות אחרים יחשב כפרייריות כניעה ביטול ערך עצמי ייחשב אצלנו כשיא העידון ויעמוד בפסגת השאיפות. ולמה בעצם? כי היהדות מעריכה אנשים שמתגברים על הנטיות הטבעיות שלהם, כיוון שכל בסיס אמונתנו נשען על האמונה שצריך להתקדם ולעלות, יהודי תמיד מהלך, תמיד בשאיפה להיות טוב יותר.

אז כולם באמת עולים ומתקדמים? זהו, שעל הפרוטוקול זה נשמע פשוט מאוד אבל בעצם בהתמודדויות הקטנות של החיים זה לא קל בכלל. אך יש פעמים שאת עצמך רואה דמויות שונות ומיוחדות שמאירות לך את הדרך והם נותנות לך את הכוח, את חושבת לעצמך טוב, זה רק הם אבל בתכל'ס זה מעלה גם אותך.

השבוע זכיתי להיפגש במקרה מסוג זה, זה קרה ביום שישי לחוץ במיוחד עמדתי לי בתחנת האוטובוס עם כל המשפוחה בדרכי לבית הורי, לפתע הגיעה לתחנה אישה צעירה מתנשפת עם תיק צד קטן ביד אחת היא שאלה אותנו בלחץ האוטובוס לשכונה מסוימת בירושלים כבר חלף?  בשכונותינו האוטובוסים לשכונה זו מוגבלים ועל כן פחדה שהפסידה אותו, עניתי לה שאני עומדת בתחנה למעלה מחמש דקות ועדיין לא ראיתי אותו עובר.

המשכנו להמתין בתחנה עוד מספר דקות. הגברת הייתה נראית דרוכה במיוחד כשמסוף הרחוב ראינו את האוטובוס המיועד "מאיר תזדרז", לחשה לטלפון הנייד שלה "האוטובוס מגיע ואני חוששת שהוא האחרון". האוטובוס כבר היה ממש בתחנה ו"מאיר" עוד לא הגיע.

ההיא התחננה בפני הנהג "בבקשה בעלי עוד דקה פה"… אך הנהג יתעקש שהוא עוזב ונסע לו לדרכו. את האכזבה הרבה בהבעת הפנים שלה לא ניתן היה לפספס, מבטי לכד אותה עוד משחררת ת"אוף" המעוצבן הזה, שלא תמיד חושב ברגע הנכון על מושגים כמו "השגחה פרטית"…

ואז ראיתי דבר פלא ברגע שבעלה הגיע בריצה מעוייף לעבר התחנה בבת אחת הבעת פניה השתנתה לגמרי ממבט כועס ומכווץ למבט מאיר ומחייך.

"אז מה, הפסדנו"? הוא שאל בחשש

"כן", היא ענתה ברוגע "אבל לא נורא אפשר לקחת מונית"…

"אני כל כך מצטער"…הוא ניסה להתחיל להגיד..

 והיא "נו שטויות הייתה לך עוד עבודה רבה בבית, אני זו שברחתי"…

 לא משנה מה היה בבית ומי הוא האשם אני שעקבתי מבלי משים אחרי כל המהלך, הייתי מוקסמת!

 הבחנתי במאמץ הרב שעלה לה החיוך, המילים הטובות, והערכתי!

 לא בשמיים ולא מעבר לים היא, כל אחת אם רק תרצה באמת ותעמוד בתנועה של רצון להתעלות,

 תוכל לעשות זאת!

 באחת משיחותיו הקדושות אומר הרבי, ספירת העומר נקראת כך על שם קורבן העומר שהיה מוקרב משעורים-מאכל בהמה. הבהמה מסמלת את הנפש הבהמית, הנטיות הטבעיות שלנו, הכעסים, הפינות הקטנות שדווקא בהם עולה לנו "הפיוז"… דווקא עליהם יש להתגבר ולהקריב אותם לכבודו עידויתברך!  בעז"ה שנזכה לנצל ימים אלו ואת הנתינת כוח שבהם! לחיים! לחיים ולברכה!

אהבת חינם- גאולה פרטית

רציתי לשתף אתכם בגאולה פרטית שאני מרגישה בימים האחרונים.

כתוב: "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"- אז אולי זה גם משובח להרבות לספר ביציאת המצרים הפרטית שלנו?

וכן הרבי מעודד ומבקש שנספר ניסים, נראה לי שמה שגיליתי זה ממש נס, כי זה מאוד מציל אותי בחיים ועוזר לי לראות את העולם נכון יותר ואמתי יותר ואולי זה גם יעזור לעוד אנשים להרגיש   גאולה פרטית, ואם כן היה לי שווה לשתף אתכם.

נו… אז באיזו גאולה מדובר?

נקדים ונסביר על שיטת אית"ן ע"פ התניא, בהנהלת הגב' חנה רות  אברהם כדי שיהיה מובן יותר.

לפני שנים מועטות השתתפתי בהתוועדות בה הגב' אברהם לימדה והסבירה מהי עבודת ה' בעוה"ז.

היא אמרה שהמשקפת של הקב"ה היא מכוונת לתוך ליבו של האדם איך האדם עובד בפנימיותו ולא איך הוא נראה כלפי חוץ ולא מה ההצלחות שלו וכדו'.

כל העבודה שלנו זה לנסות לזהות את הרגשות השליליים שפועלים בתוכנו, להתגבר על רגשות אלו, ולא להשתכנע מהיצה"ר  שאומר לנו שאנו לא יכולים להסתדר בלעדיהם.

בהמשך גם למדתי שכאשר מעיזים לזהות בתוכנו את הרגש השלילי ולקרוא לו בשמו, זה עוזר לנו להשתחרר ממנו. (כל רגש בפני עצמו).

מאז ששמעתי את הגב' אברהם בהתוועדות,  אני משתדלת כמה שאפשר לזהות בתוכי מתי עולה בי רגש שלילי, לתת לו שם ולנסות להסתדר בלעדיו. וב"ה ראיתי הרבה טוב ושמחה בזכות זה והשתחררתי הרבה מהמיצרים שלי (בהתחלה היה לי מאוד מאוד קשה לעשות את השינוי ולהתמקד בעולמי הפנימי ולא במה שנראה "יפה" כלפי חוץ- "כל ההתחלות קשות"- אך לבסוף זה נהיה חלק ממני- ב"ה).

הרגשות שגיליתי אצלי והיו לי בולטים זה: כעס, התנשאות, לחץ, מתח, עצבות. ולאט לאט השתחררתי מהם. (ועדיין הם מופיעים אצלי אך יותר קל לי להתמודד איתם ולהשתלט עליהם).

מה שגיליתי ממש עכשיו זה רגש שלילי שיודע להסתתר ולהקשות עלי שלא אצליח לחשוף אותו, וזה בהשגחה פרטית מתאים לספירת העומר- שתלמידי ר' עקיבא נפטרו בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה.

שמו של הרגש הוא: "דחייה".

ממש גיליתי שאין ספור פעמים ביום אני מרגישה רגש של דחיה לאנשים סביבי ובתוכם לבני משפחתי הקרובים ביותר, ותמיד הרגשתי שמשהו אצלי דורש תיקון ולא הצלחתי לזהות מה והנה סוף כל סוף זה הגיע, תודה לקל.

ההתמודדות שלי עם רגש זה: זה לשים לב כאשר הוא רוצה לעלות בי, לקרוא לו בשמו, לנשום עמוק ולהגיד לעצמי רק אהבה לא דחייה, אלוקים לא רוצה ולא אוהב רגש זה, העבודה שלי- להפיג רגש שלילי זה. ולהשתדל להרגיש אותו כמה שפחות. עד שיעלם לגמרי (הלוואי).

נראה לי שצריך עדינות מיוחדת כדי לזהות זאת, אולי בזכות זה שעבדתי והתאמנתי על הרגשות הגסים והמורגשים יותר, קל לי יותר לתפוס רגש זה על חם!!! מקוה שגם אתם תגלו את השיטה ותרגישו הרבה גאולה בחיים.

ובעז"ה שבזכות אהבת חינם יבנה בית המקדש! ושתבוא הגאולה האמיתית והשלימה!

נ.ב: יש רשימה של רגשות חיוביים ושליליים באתר של מכון איתן, מומלץ לכולנו…

היה זה ביום בהיר אחד, ט"ו באב, ה'תש"ע, כשחייהם של בני משפחת נמנוב השתנו לנצח.

משפחת נמנוב היא משפחה אמריקאית הנמצאת בתהליך התקרבות לתורה ולמצוות. האבא – יונתן, עובד למחייתו בבורסה במשך היום, ובערבים מתנדב בארגון 'הצלה' כבר למעלה מעשרים שנה. האמא – שרלין, עקרת בית, מטפלת במסירות בארבעת ילדיהם הקטנים: יעקב, 6; זקרי, 4; אביגיל (גלי) 2; ועליזה בת החודשיים.

באותו יום גורלי, שהו בני הזוג וארבעת ילדיהם בנופש בעיר מיאמי שבפלורידה. יונתן ושרלין השאירו את בתם אביגיל בת השנתיים בבית עם המטפלת, ויצאו לערוך סידורים שונים. בסביבות השעה שלוש אחר הצהריים חזרו בני הזוג לביתם, ולא דמיינו כלל את המצפה להם…

בהלה גדולה אחזה בהם כשהתקרבו לכיוון בריכת השחייה ושמעו קריאות וזעקות רמות "תזמינו אמבולנס מהר"! כשפנו לבדוק על מה כל הרעש וההמולה, ראו אדם מבוגר עומד בבריכה ומחזיק גופה קטנה ללא רוח חיים ר"ל. זעזוע עמוק חדר לגופם כאשר לחרדתם הגדולה התברר שאותה גופה היא לא אחרת מאשר גלי שלהם בת השנתיים!

בתור מתנדב ותיק ומומחה בארגון 'הצלה', נכנס אבא יונתן ישר לעניינים והחל לבצע החייאה לבתו הקטנה, בזמן שאישתו שרלין נעמדה מן הצד אחוזת חרדה, משותקת ומזועזעת מן המצב המפחיד אליו נקלעו. מעומק ליבה, החלה שרלין לזעוק אל ה', והתחננה לרחמי שמיים עצומים. בזעקות שבר החלה להבטיח כל מיני הבטחות לקדוש–ברוך–הוא לזכותה של בתה, בניסיונה להטות דין שמיים לכף החיים.

בינתיים, בעלה יונתן המשיך בניסיונותיו המרובים להחייאה ומסביבו גדלה ההתקהלות, הדאגה והפאניקה.

במשך אותן דקות שהרגישו כנצח, שרלין קיבלה על עצמה החלטות טובות רבות – אך פתאום נזכרה במצוה מסוימת שטרם קיבלה על עצמה…

המצוה היחידה שלא הצליחה לקיים עד כה.

כשדמעות זולגות מעיניה זעקה שרלין לריבונו של עולם:

"בסדר! בסדר! השם! אני אכסה את השיער שלי! אני מבטיחה! אני אכסה את השיער שלי!

בבקשה, רק אל תיקח אותה ממני"…

בהנף יד, שרלין אחזה בבגד הראשון שמצאה, וכיסתה את ראשה.

באותו רגע, בעלה יונתן החל לצעוק: "יש דופק! יש דופק!"

לאחר שלושים שניות נוספות של הנשמה, ה' ענה לתפלותיהם וזעקתם של בני הזוג, גלי קמה לתחיה, והחלה להשמיע קולות בכי חלושים.

ההורים ההמומים הרשו לעצמם לנשום מעט לרווחה, והחלו להעמיס את גלי על אלונקת האמבולנס, בכדי לקחתה לבית הרפואה הקרוב.

גלי התאשפזה בבית הרפואה ושהתה במעקב צמוד במשך 24 שעות. כאשר צוות הרופאים סקרו את ההקלטה של מצלמות האבטחה מהבריכה הם שמו לב לכך שגלי הייתה מתחת למים במשך שלוש דקות ועשר שניות! זה נדיר מאוד שילד או מבוגר ישרוד בלי חמצן למשך זמן כה גדול מבלי שיפגע בנזק ניורולוגי כלשהוא.

בחשש רב, בני הזוג התכוננו לפגישתם עם צוות הרופאים בטיפול נמרץ, והכינו את עצמם לגרוע מכל.

"אין לנו מושג איך דבר כזה קרה" פנה ד"ר מיירס להורים המודאגים. "לא מצאנו שום זכר לטביעה! אנו לא רואים שום נזק שנגרם לבתכם. בתכם בריאה לחלוטין! הרצנו את הבדיקות שלה שוב ושוב, ואנו פשוט לא מצליחים להבין מה קרה פה, זהו ללא ספק נס גלוי"!

במילים אלו, גלי קיבלה את 'תעודת הבריאות שלה' ונשלחה חזרה הביתה, הישר אל תוך ידיהם של הוריה הדואגים והאוהבים.

לאחר התאוששות קלה בבית, שמעה שרלין את הצד השני של הסיפור מפי בעלה.

יונתן, בזמן שביצע הנשמות על בתו הקטנה, שמע את אשתו זועקת הבטחות שונות לקב"ה, והחל גם כן, ב'משא–ומתן' איתו. וכך אמר לקב"ה: "ה'! עשרים שנה נתתי מעצמי להצלת נפשות בארגון 'הצלה', ולעולם לא ביקשתי שום דבר בתמורה. עכשיו הגיע הזמן לפרוע את ה'חוב'. אם תציל את הבת שלי, אני מתחייב להתנדב עוד עשרים שנה בארגון"…

למעשה, לאחר עשרים שנה, זו הייתה הפעם הראשונה בה יונתן ביצע החייאה על ילד קטן, כך שסיכויי ההצלחה שלו לא היו מרובים כלל. נס גדול מזה היה שהוא הצליח להציל אותה ללא שימוש במכשירי הצלה מקצועיים, שבדרך כלל מצויים באמבולנסים.

שישה חדשים לאחר מכן בני הזוג לקחו את בתם גלי לרופא אא"ג (אף, אוזן, גרון) על מנת להוציא את השקדים שלה שגרמו לה לבעיות בשינה מאז שנולדה. יונתן סיפר לרופא על הנפילה של גלי לתוך הבריכה ועל הנס הגדול שהיה כרוך בהצלתה. הרופא הסתכל על השקדים של גלי ואמר שהם במצב גרוע ביותר ושהם מפריעים לנשימתה באופן חמור מאוד. ככל הנראה ההפרעה בנשימה עזרה לה להיות מתחת לפני המים, במשך כל–כך הרבה זמן וצמצמה את כמות המים שנבלעו על ידה. לו היו ההורים מוציאים לה את השקדים בגיל צעיר יותר, כפי שהרופאים דחקו בהם, גלי לא הייתה שורדת מתחת למים כל–כך הרבה זמן…

סוף דבר

יונתן ושרלין, מאמינים שהגורם המכריע בהצלת בתם הייתה החלטתה של שרלין לכסות את שיערה הארוך והיפה. הם נדרו נדר לערוך סעודת הודאה, בכל שנה בט"ו באב, לפרסם את הסיפור, את גודל הנס, ולספר על רחמיו העצומים של הקב"ה. יתרה מזאת, הם החליטו לפרסם גם את ה"סוד" שגילו – הזכות הגדולה שיש לכל אישה לכסות את ראשה, ובכך פתחו חברה משלהם לייצור פאות. מטרתם הינה למכור פאות באיכות מעולה, במחירים סבירים ובכך לעודד נשים רבות אחרות לקיים מצוה חשובה זו.

הודו לה' כי טוב. היום גלי, בת ה–5, הינה ילדה רגילה ובריאה לחלוטין, ובזכותה נמכרו יותר מ–800 פאות ברחבי ארה"ב.

(מתורגם מה'נשי חב"ד ניוזלטר' ע"י ר.ס)

• המערכת תשמח לקבל סיפורים נוספים על נשים שכיסו ראשן בפאה כרצון המלך וראו ברכה וישועה.

באדיבות עטרת חיה