היום האחרון של השבעה. הבית מלא באנשים טובים שבאים לנחם ולעודד. פה מילה טובה, שם חיבוק, חיזוק צחוק ובכי משמשים בעירבוביא. מדהים עד כמה כולנו מחוברים. אנשים ששכחתי מהם לגמרי פתאום הופיעו ובשיא הטבעיות יושבים כאילו היו בני בית.

ואז מגיע הרב יצחק גנזבורג ומבקש מהמשפחה להיכנס לחדר במטבח, שם במעגל של חברי המשפחה הקרובים ביותר הוא מסתכל בעיניים חודרות על כל אחד ואחד מאיתנו.  שקט… הנוכחות שלו חזקה ועוצמתית, הוא יושב מולנו ושותק. לידו יושב הרב גלוכובסקי מצונף משהו… נועץ עיניים ברצפה, ולפתע מרים את הראש ואומר: ״יש מצבה מאבן משיש דומם, אבל יש מצבה חיה וזה אתם! הילדים שלו ממשיכי דרכו, גם אני קברתי אבא והיתה לי את ההרגשה שחלק ממני נקבר ביחד עם אבי, אבל החלטתי שאני מעדיף שחלק ממנו יחיה איתי ודרכי. היה לכם אבא נהדר…", והרב פרץ בבכי.

שוב שתיקה חזקה, עשרות אנשים נדחפים לחדר ושקט. ״אבא עלה למעמד נעלה יותר כדי להביא גאולה, אבא שלכם זה חיל בית דוד״, אומר הרב גנזבורג.

מה עושים? אנחנו שואלים, איך גורמים לגאולה להגיע?

הרב גלוכובסקי אומר: כל פעם שיש לכם שאלה תשאלו את עצמכם ״מה אבא היה אומר?״

אחי אבי אומר: אבא היה רוצה לעשות שינוי ולפעול אחדות בחבד ובכלל.

מפה לשם מתחילה התוועדות סוערת על הצורך באחדות כדי לפעול גאולה.

אחי יוסי אומר: אנחנו דומים לקבוצת כדורגל שנמצאת בחדר הלבשה ומתווכחת אם החולצה צריכה לשבת כך או אחרת, בתכלס השחקנים במגרש יש להם מטרה אחת, להבקיע גול ומשחק משחקים ביחד, את אף אחד זה לא מעניין חילוקי הדעות הטיפשיים האלה… אבא התחיל לאחד את הקרעים, פתח לנו את הפתח ועכשיו אנחנו יכולים!

ההתוועדות עוד היתה ארוכה אבל אני את המסר שלי לקחתי לעצמי.

השינוי מתחיל בפנים, אם אני רוצה לגרום לאחדות מחוצה לי אני צריכה לבוא ממקום בריא, יותר פירגון, פחות אגו, יותר הערכה, פחות ביקורת, יותר טוב פחות רע. חשבתי על זה שלאחרונה הקמתי מרכז שנקרא מדרש לאה וזה מקום שרק מאחד זרמים אנשים ורעיונות, ואני מקבלת על עצמי מכאן ולהבא בלי נדר למצוא את הנקודה היפה בכל זרם, למרות גאוות היחידה שיש בתוכינו צריך להבין חב״ד לא יותר טובה מאף אחד, ועם ישראל, היופי האמיתי שלו זה דווקא ריבוי הצבעים והגוונים. לנסות כל הזמן מצוא את המכנה המשותף והמחבר ולאהוב כל אחד, ולהגיד את זה, זה חשוב… זו דרכו של הרבי לעודד לשבח למצוא את היפה בכל דבר.

אין לך דבר העומד בפני הרצון ויפה שעה אחת קודם. דווקא עכשיו כשיש רצון של הקליפה ללבות ולעודד את ההפרדה בין דתיים לחילונים, בואו נתחיל מבפנים. לפרגן, לתת מקום, להפסיק לפחד!!

תודה לך אבא שפרצת לנו את הדרך, אני מבטיחה לך שאנסה והלוואי ואצליח להביא גאולה – קודם כל פרטית והלוואי ולעולם כולו.

כזה היית אבא, בתוך מחלה ששוב ושוב לוקחת עוד חלק ועוד יכולת, משתלטת לאט ובשיטתיות על כולך, תמיד ראית את חצי הכוס המלאה, לא הפסקת לומר שהמחלה בשבילך היא מתנה. בשנתיים האחרונות התחלת לחיות באמת. גילית את החברים שלך, את המשפחה את כל האהבה והערצה סביבך כמו בפיצוץ של הר געש התפרצו ממך כוחות אדירים. הטרפת את כולנו ובנית צבא של חיילי אור סביבך, כל רגע איתך היה קסום ופנימי ומשנה תפיסת עולם.

אתמול אמר לי ילד צעיר אלוף הטניס בארץ שהגיע לנחם, שאמרת לו ״אף פעם אל תנסה להיות טוב יותר ממי שמולך, תנסה להיות יותר טוב מעצמך״. משפט כזה חכם שאפשר לחיות איתו כל החיים.  יום אחד בחייך זה כמו שנה אצל כל אחד מאיתנו. משפט אחד שלך זו תורה שלימה.

נכנסתי אתמול לחדר שלך ואתה שם. הנוכחות שלך כל כך חזקה אי אפשר לטעות ריח ממכר של סיגרים, עץ עמוק והריח שלך. כמה כסף הייתי נותנת רק כדי להחליף איתך עוד מילה, לתת לך עוד נשיקה על המצח, לקבל ממך עוד עידוד עוד חיוך. הזמן כאילו קפא, והגעגוע…

נגעת בכולם, נכנסת עמוק לתוך הלב ולא תצא משם על כך מהר.

בשבילי אתה לא רק אבא, אתה החברותא, אתה המנטור, חבר נפש, והמשפיע הרוחני. בזכותך יש לי אהבה לרבי ולחסידות, רצון לעשות טוב, יכולת ראייה מרחבית, רוגע שלווה ובעיקר אמונה וביטחון.

כמו שאני מכירה אותך, אתה אינדוידואליסט צבעוני מלא כריזמה והומור, תזיז שם את העניינים למעלה ביחד עם רמי ועוד כמה חברים טובים שעלו לפניך.

איך מישהי אמרה לי: אין לנו מושג מה זה החיים בלי מוטי גל… זה כמו סרט בטלויזיה שהוציאו ממנו את הצבע ונשאר רק שחור לבן.

אבא, תן לנו כח להמשיך את מפעל החיים שלך, לזרוע אמונה באלפי לבבות יהודים, להגדיל את השליחות ולהמשיך את דרכך הכל כך מיוחדת.

אתה לא מסוג האנשים שאוהבים שמאלץ וגעגוע אבל מה לעשות אנחנו רק בני אדם… אני מרגישה שאותם האנשים שמגיעים לנחם צריכים נחמה בעצמם, והנחמה הכי גדולה זה לקחת אותך איתנו, להמשיך בכל הכח ולתת.

בעקבות הכתבה "שתי אחיות תאומות – האחת בהודו, השניה בכוש", המספרת את סיפור שליחותן יוצא הדופן של התאומות מבית גרומך, כותבת אחותן מינה, מכתב מרגש לשתי אחיותיה הגדולות:

*

שום כתבה בעולם (טובה ככל שתהיה) לא תוכל לתאר את השליחות העוצמתית, את ההקרבה ואת המסירות נפש שאתן עושות כל יום ויום, שעה שעה, דקה דקה.

גם אני, ששומעת מכן יותר ויודעת די הרבה, לא באמת יודעת מה אתן עוברות!

תמיד ידעתי שלגדול בבית של שליחות, זה לגדול לעולם מיוחד, זה לגדול עם אופי מיוחד ועם כוחות מיוחדים. אף פעם לא ידעתי עד כמה…

מסתבר שלגדול בבית של שליחות, זה לקבל חומרים שונים לדם. זה לקבל את האמביציה לוורידים, היכולות המיוחדים לתאים, ה"משיח" בעורקים, והנתינה בעצמות..

ההוכחה הכי גדולה לכך היא, שכל אחד מבני המשפחה שלנו זכה ב"ה להיות שליח במקום אחר, ולפעול להבאת הגאולה. באר שבע, אהמפי- הודו, דלהי- הודו, אתיופיה, בית דגן, גנות ומשמר השבעה.. כל המקומות האלו ב"ה צועקים משיח ומקבלים מאיתנו בירושה את התורשה הנ"ל…

כל פעם מחדש שאני חושבת עליכן, ועל הפעילות שלכן, אני מתמלאת תחושת גאווה. אחיות שלי הגדולות- הגיעו רחוק. אחיות שלי הגדולות- מגשימות לרעבע חלום! אחיות שלי הגדולות- מתמודדות עם דברים שאני אפילו לא חולמת עליהן- וצולחות עם ניסים מיוחדים.. מדהים!!

אני מוכנה לחשוף מעצמי עוד קצת ולומר, מלבד תחושת הגאווה שמציפה אותי בכל פעם מחדש, מציפים אותי גם געגועים עזים!! געגועים לאחיות המדהימות בעולם, שהקפיצו פה את הבית חב"ד לשמיים, ונתנו מעצמן המון לאווירה הקהילתית והמשפחתית..

אחיות, כמה שאני מתגעגעת, אני בטוחה שהגעגועים שלי לא מתדמים כלל לגעגוע שלכן.. להכל פה בארץ!!! למשפחה, לחברות, לאוכל [חלבי.. בשרי…], לשפע, לחשמל [!], לתרבות ולנורמה הסביבתית [!!!!]

אני לא יודעת לומר בפה מלא מה נמצא בתוכי יותר, הגאווה- או הגעגועים../ שניהם נמצאים בעוצמה, ודבר אחד מקשר ביניהם- הרעבע. העשייה. השליחות..

נכון, גם אני בשליחות, אבל אני ממש מתגמדת לעומתכן! אני חיה עם החברה הרגילה שלי, בסביבה דוברת עברית. אני יכולה להבין את מה שמדברים סביבי, להגיע לכל מקום בקלות, להשיג כל דבר בלי הרבה מאמץ…

ואילו אתן, אתן חיות את הלא מוכר. אתן נושמות את הזר! קמות כל בוקר לעולם שונה, בו השחור –לבן [תרתי משמע…], המותר הוא האסור והנדיר הוא השגור.. עולם של רפש, לכלוך וזוהמה. עולם תחתון שאין תחתו מאומה. עולם של בלי סוף קשיים ונסיונות, [ מושקא, למרות שאת מעדיפה שלא לדבר על הקשיים, אנחנו יודעים שיש, ומעריכים את התמסרות שלך להתמקד בטוב, בסיפוק ובמה שכן יש..] עולם שהוא מלא, אבל מ-ל-א בחשבונות.. מאיפה נשיג תרומות למקווה? – כמה מצות לייבא? – איך נכסה את השכירות של לפני חודשיים? – איזה ציוד דרוש לחגים?- הכל מראש – עם ראש גדול!

וגם מעבר לחשבונות.. הקשיים של היומיום, ה"פשוטים" לכאורה, הרגילים.. לחייך גם כשמאד קשה, להקשיב, להכיל, לתת, לחנך את הילדים [אין גן או גננת, יום עמוס במטיילים..], לוותר על פרטיות מינימאלית, ולעבוד 24 שעות ביממה…
אין כמותכן!

בתור אחותכן הקטנה יש לי משאלה.. הלוואי, הלוואי ואצליח לפעול ולעשות כמותכן. להקים בית חב"ד פעיל לתפארת! לתת, ולתת, ולתת….

גאה בכן ומעריכה בלי סוף,

מתגעגעת, מינה.

אתר החדשות ynet מדווח:

קצינת משטרה שהתנדבה לארוז משלוחי מנות לילדים עם צרכים מיוחדים, גילתה שמעשים טובים מולידים מעשים טובים נוספים. טבעת היהלום שלה שאבדה בין אלפי משלוחי המנות שנארזו באותו יום, נמצאה באורח פלא.

לצד עשרות מתנדבים הגיעה גם רב-פקד אירית ניצן, תושבת מזכרת בתיה, להתנדב בפרויקט "משלוח מיוחד", של עמותת "יד לילד המיוחד" בכפר חב"ד, ובשיתוף ערוץ המעורבות של ynet. "יום המעשים טובים" דרבן את אריזתם של אלפי משלוחים שיצאו לבתיהם של ילדים עם צרכים מיוחדים בכל הארץ, על מנת לחבר אותם לחוויית הפורים, ולהביא שמחה לבתיהם.

בשיטת "הסרט הנע" (או הרץ) ארזו גם אירית ניצן ו-14 מחבריה – כולם קציני משטרה בכירים מהאגף הלוגיסטי של המשטרה ברמלה – אינספור משלוחי מנות.

אך עם סיום ההתנדבות הבחינה אירית שטבעת היהלום שאותה ענדה – איננה עוד. "ככל הנראה, היא נשמטה מאצבעה תוך כדי אריזת המשלוחים", מספר הרב ישראל מיידנצ'יק, סמנכ"ל העמותה. ניצן המבוהלת החלה בחיפושים קדחתניים, בסיוע צוות העמותה.

סוחר התכשיטים הציע תחליף

לאחר שעתיים של חיפושי סרק, לא נותר עוד היכן לחפש, ועלתה ההשערה שמא הטבעת נפלה לתוך אחד ממשלוחי המנות שהיו כבר בדרכם לילדים המיוחדים. "הדבר הסב לה צער עצום, מאחר שלטבעת יש ערך נוסטלגי – ולא רק כספי", הסביר הרב. "היא קיבלה אותה מאמה לרגל הולדת בתה, והיא הייתה עבורה הרבה יותר מתכשיט".

עדי ראייה למתרחש סיפרו כי רב-פקד ניצן סירבה לקבל את אובדן הטבעת כעובדה מוגמרת, ומיררה בבכי. למקום הוזעק מנכ"ל "יד לילד המיוחד", הרב מנחם מענדל בליניצקי, שהבטיח לעשות כל שביכולתו למצוא את הטבעת.

ניצן, חבריה ומתנדבי העמותה נשאו תפילה שהילד המיוחד שזכה בטבעת, ישים לב למשהו קטן ונוצץ בין עשרות החטיפים והמשחקים – ויסב את תשומת לבם של הוריו לכך. הסיפור הכה גלים, ולקראת ערב התקשר סוחר תכשיטים מפורסם, מידידי העמותה, והציע לשחזר את הטבעת האבודה חינם אין כסף. ניצן סירבה בעדינות להצעה הנדיבה.

בזמן שארזה במרץ עשרות רבות של ארגזים, החליקה הטבעת מהאצבע לתוך אחד המשלוחים. רב-פקד ניצן בפעולה (צילום: מנדי הכטמן)

המוקדן חשב שעובדים עליו

יממה חלפה, והרב בליניצקי התראיין בערב הבא בתחנת הרדיו "קול ברמה", שם סיפר על מבצע המשלוחים שיצא לדרך, תוך שהוא מוסר את מספר הטלפון של העמותה. בעמותה מספרים כי מאות הורים לילדים מיוחדים שביקשו לקבל אף הם משלוח מנות, מיהרו להתקשר למשרדיה.

בין שלל הפניות כמעט ונשכחה פנייה "מוזרה" משהו, מזוג הורים ברחובות, שטענו כי מצאו טבעת יהלום במשלוח המנות של בנם בן השנה, שאותו קיבל באותו הבוקר בגן הטיפולי שב"אסף הרופא".

"המוקדן שלא היה מודע לסיפור המרגש, חשב כי מישהו חומד לו לצון", כך הרב, "ורק ליתר בטחון סיפר זאת לרכז הפרוייקט, דניאל נתנאלוב, וכפר חב"ד צהלה ושמחה". כאשר התקשר הרב בליניצקי לבשר לניצן על "נס הפורים" הפרטי שלה – נעתקו המילים מפיה. היא רק הצליחה לומר שהיא מאוד-מאוד מתרגשת.

משלוח חוזר

תוך שעות ספורות נערכה פגישה בין ניצן למשפחת מהצרי ברחובות. "ההורים סיפרו כי ראו את הטבעת מיד כשפתחו את משלוח המנות, ותוך זמן קצר התקשרו להודיע. לקראת בואה של אירית הניחו את הטבעת בקופסת – מתנה, והעניקו אותה יחד עם משלוח מנות שהכינו לקצינה הנרגשת, תוך שהם מודים לה על הזכות לקיים את מצוות 'השבת אבידה".

רב-פקד ניצן אמרה כי כל העת ליוותה אותה תחושת בטן חזקה כי הטבעת תימצא.

"את הבטחון נסכו בה צוות 'יד לילד המיוחד', כשאמרו לה ש'שלוחי מצווה אינם ניזוקים".

הרב מיידנצ'יק ציין שהסיפור ממחיש היטב את המשנה "מצווה גוררת מצווה" – "המוצרים שנתרמו, כמו גם האריזה והשינוע שנעשו בהתנדבות, גררו את מצוות השבת האבידה שעשו ההורים שהיו מלאכי השרת עבור אירית, והחזירו לה את החיוך והשמחה לקראת פורים".

פרוייקט "משלוח מיוחד" נערך זו השנה השלישית על ידי עמותת "יד לילד המיוחד " של חב"ד, בשיתוף ערוץ המעורבות של ynet. העמותה פתחה קמפיין אינטרנטי לגיוס תרומות לפרוייקט על מנת להגיע לכמה שיותר ילדים בעלי צרכים מיוחדים. לתרומות: 054-2535770 050-5848770 לבירורים: [email protected]

הוריו של הילד המיוחד לא הסתפקו בהשבת אבידה, ואף הכינו משלוח מנות חוזר לקצינה (צילום: מנדי הכטמן)

מאת: רחלי דיקשטיין

גם באתיופיה לא חסרים הפכים. אתיופיה היא מדינה שאנשים משכירים בה דירות באלפי דולרים לחודש, אבל לא מוכנים למכור מאה ביצים כי "זה כל מה שיש במלאי". אלו חיים במדינה המדורגת במקום העשרים ושבעה מבחינת שטחה, אבל קשה למצוא בה בית עם מטבח בעל שטח הגיוני, יש בה שגרירויות כמעט מכל ארץ אפשרית, אבל בית כנסת אחד בלבד. בדיוק שם בחרו הרב אליהו ודבורה לאה חביב להקים את בית חב"ד, שהוא הראשון במדינה.

שליחות מלידה

"בית דגן" אומרת דבורה לאה, "זה הבית שלנו. בית גדול, שהוא לא רק הבית הפרטי של המשפחה, אלא של הישוב כולו. ההורים שלי הגיעו לישוב בברכתו של הרבי: אבא שלי הציע כמה אפשרויות, והרבי הקיף את הישובים בית דגן, משמר השבעה וכפר גנות.

הפעילות שלנו, הבנות, התבטאה בעבודה עם הילדים. לדוגמא, בכל יום שישי, לפני הדלקת נרות מתאספות בבית הוריי, הרב שמואל ורות גרומך שיחיו, כשלושים בנות. היינו מדליקות נרות יחד ועורכות קבלת שבת עם שירים ומשחקים. זה תפקיד שעובר מבת לבת כבר חמש עשרה שנה. היינו עורכות גם פעילות 'צבאות השם' בימי רביעי במספר אזורים בבית דגן. את ההדרכה התחלנו בכיתה ו', וסיימנו כשהגענו לכיתה י"ב".

ואז, גדלו השתיים והתחתנו. מושקא הגיעה לדלהי שבהודו

"שלושה חודשים אחרי החתונה" נזכרת מושקא, "זה לא היה משהו שתוכנן מראש, אבל פנה אלינו הרב שמוליק שארף, וביקש ממנו להגיע ולהחליף אותם למשך שלושה חודשים. ממשלת הודו נותנת לישראלים ויזה לחצי שנה בלבד. לכן, השלוחים צריכים בכל חצי שנה לצאת מהודו, ולשהות מחוצה לה למשך תקופת צינון עד שיוכלו להגיש בקשה חדשה לויזה.

הסכמנו. בעלי היה בדלהי כבחור בשליחות לחצי שנה, וזו היתה הסיבה שהרב שארף פנה אליו.

מבחינת לימודים ועבודה היה מדובר בזמן מצוין ליציאה, לגבי ויזות – שנינו בעלי דרכונים זרים, כך שהכל הסתדר במהירות. מה גם, שקיבלנו מהרבי מכתב מפעים שעסק בנושא דוגמא חיה ושליחות, אז לא היה לנו שום ספק: היה לנו ברור שזה מה שאנחנו הולכים לעשות.

היו רק שתי בעיות: הראשונה – מה נעשה עם הריהוט והציוד החשמלי שרכשנו כשנשאנו. השניה – שמעולם לא ביקרתי במקום כמו הודו קודם לכן. גדלתי בבית של שליחות ובית חב"ד מגיל אפס. חיים של בית חב"ד לא היו זרים לי, ואפילו רוב המשפחה שלי הייתה במזרח בשליחות. אבל עדיין – כשאתה בעצמך מגיע ומתחיל לפעול – זה קצת שונה מאשר לשמוע סיפורים.

את הבעיה הראשונה פתרנו במכירה. גילינו שיהיה לנו זול יותר למכור ולקנות חדש כשנחזור, מאשר לשלם דמי אחסון על תכולת דירה שלמה. את הבעיה השניה גיליתי רק כשנחתנו, וזו בעיה שרק הזמן פותר".

דבורה לאה, לעומתה, הגיעה לאדיס אבבה שבאתיופיה

"הגענו בזכות הרבי" צוחקת דבורה לאה, "לפני שהתחתנו בעלי היה בשליחות בהאמפי שבהודו, אצל אחי הגדול, במשך חצי שנה. יום אחד הוא קיבל שיחה ממספר שבתוכו היו הספרות '770'. היה לו ברור שמדובר באחד מחבריו, ולכן ענה לשיחה כמו שהוא עונה לחברים שלו. בפועל זה היה מטייל מאתיופיה שקצת זעם על כך שהם, קבוצה של ישראלים שמטיילת בכל אפריקה, לא מוצאים ולו בית חב"ד אחד לרפואה… מאז, הסתובבה בדיחה בין החברים שאליהו חביב יקים בית חב"ד באתיופיה.

אני, לעומתו, הבטחתי לעצמי בתור בחורה שלא אגיע לשליחות בצורה כזו. ראיתי את אחי וגיסתי, שהם שליחים בהודו, ואת שגרת החיים שהשליחות מזמנת להם: זה לחיות בצורה שונה ממה שרגילים, לדאוג לכמויות עצומות של כספים ולא לסיים להתמודד: בוקר, צהריים, ערב… אני רציתי חיים אחרים: שליחות, אבל בארץ ישראל, עם משכורת קבועה ומסודרת, שאני יודעת כמה נכנס לחשבון הבנק וחיה בהתאם לכמות הזו.

שבועיים לפני פסח של השנה שעברה, מצאנו את עצמינו: זוג צעיר עם תינוקת קטנטנה בסוג של חופשה: בעלי היה ב'בין הזמנים' מהכולל ואני הייתי בהפסקה של לימודים, ואז הוא הציע לחגוג את פסח באתיופיה. לא בשביל להישאר שם, רק בשביל לראות מהי אתיופיה ולעזור למטיילים שנמצאים שם לחוג את חג הפסח כראוי".

נקודת ההתחלה

מושקא – הודו: "ההתאקלמות היתה מאוד מעניינת וקשה. הודו היא ארץ מאוד יפה, ואנשים מגיעים אליה לתקופות של חצי שנה ויותר, אבל בדלהי, שהיא עיר הבירה שלה, הם נשארים יום–יומיים לכל היותר, וגם זה רק משום ששדה התעופה נמצא כאן.

דלהי היא קיצונית מאוד מבחינת צורת המחיה בה. יש כאן עשירי עולם ומוצרי יוקרה מול אנשים שרעבים לפת לחם ומסתובבים בלי קורת גג. דרום העיר 'שייך' לעשירים, ואם אני רוצה לצאת לקניות – הדרום מציע אפילו קניונים. אבל האזור של המטיילים, הזול יותר, הוא אזור מאוד מלוכלך, וזה תיאור די עדין למה שקורה כאן. בקיץ כל כך חם כאן, שהתענוג של סיבוב ברחוב מקביל להרגשה של פתיחת תנור בשיא האפיה: חום שקשה לסבול…

למשפחת שארף היתה מסירות נפש אמיתית ועצומה. אי אפשר להבין באלו תנאים הם התגוררו, אל הבנין הנוכחי – אליו הגענו – הגיעו הם אחרי גלגולים רבים, ונחשב למפואר ממש לגביהם. ה'פאר' הזה כלל ארבע קירות ותקרה. לא ארונות, לא מזגן, כלום… לא יודעת איך זוג עם ילדים הצליח לחיות בצורה הזו. אז הדבר הראשון שעשינו היה לשפץ את המקום".

דבורה לאה – אתיופיה: "לא ידענו על אתיופיה שום דבר, וגם לא היה לנו את מי לשאול. כאמור, לא היה בית חב"ד במקום… בסופו של דבר, בדרך לא דרך, קיבלנו כתובת דואר אלקטרוני של מדריך טיולים ישראלי שחי שם. ארגנו לנו רשימה מה צריך בשביל להעביר פסח כהלכתו, והתחלנו לשאול אותו: מה יש ומה צריך להביא מהארץ? היינו צריכים לרדת לפרטים קטנים כמו: יש חד פעמי? יש אגסים בשביל חרוסת?… ושאלת השאלות: כמה אנשים יש שם?

למרות שאותו מדריך מאוד השתדל לעזור, עדיין, כשהגענו למקום, גילינו שחסרים לנו המוני דברים בשל חוסר מידע ברור. מדריך הטיולים המשיך ללוות אותנו גם בבואנו למקום. מצאנו בית מלון שקרוב לאזור בו המטיילים נמצאים, אך גם קרוב לבית הכנסת של הקהילה העדנית – בית הכנסת היחיד באתיופיה, והתחלנו לברר על כמויות האנשים. מהר מאוד הבנו שאין הרבה ישראלים שגרים שם, אנשי העסקים – חוזרים לארץ ישראל ומטיילים – יש, אבל בכמות קטנה. החלטנו להתארגן לכמות של ארבעים אנשים. היו לנו רק שבועיים, ולכן היה דחוף להתחיל את העבודה כמה שיותר מהר.

ניגשנו למנהל וביקשנו ממנו להקצות לנו מקום במטבח אותו נכשיר לצרכינו. זו לא היתה האופציה הכי טובה בעולם, כי בצד השני של המטבח יבשלו נבלות וטרפות, ונצטרך להשגיח כל הזמן שאף עובד לא יתקרב לאזור 'שלנו' או יניח בטעות משהו על השיש… אבל זה היה נראה לנו המקסימום האפשרי.

כשישבנו אצל המנהל, נכנס אליו חבר קרוב – יהודי מהקהילה העדנית בשם שלום, שנמצא במקום בשביל עסקים. שלום גר באנגליה, ומגיע לניהול עסקיו מקרוב לכמה חודשים בשנה. הרבי סידר את העניינים שבדיוק בזמן הזה הוא יהיה באתיופיה. שלום התלהב ממטרת בואנו, וכיוון שהיה חבר של המנהל, לא חשב פעמיים והסביר לו ב ד י ו ק מה אנחנו צריכים. אנחנו חשבנו על מטבח המלון, אבל שלום דאג שיערכו הסבה של אחד המשרדים למטבח עם שני כיורים, שיש ומקום לתנור ומקרר. שלום גם דאג לכך שהלובי של המלון ינתן לנו בחינם, ולא בסכום השווה לעשרים שקלים לאדם, כמו שסוכם מראש. המנהל כל כך רצה לבוא לקראתנו בזכותו, עד שהציע שחלק מהאוכל הוא יכין. כשהבין שזה בלתי אפשרי, הציע שיספק סודה על חשבונו. התייעצנו עם רב והשבנו בשלילה, אבל האווירה היתה נעימה ומקבלת, וסך ההוצאות פחת קצת.

המשפט האחרון מהווה מופת של הרבי מה"מ: הגענו עם כמות כסף שחשבנו שתספיק, אך בפועל זה ממש לא היה כך… חשבנו שבשל העובדה שזול כאן כל כך, יהיה לנו קל להסתדר. אך לא לקחנו בחשבון שעלינו לקנות סירים ומוצרים חשמליים – שעולים באתיופיה פי שלוש מאשר בארץ ישראל… לא היה שייך להכין פסח בלי תנור או מעבד מזון, וכך יצא שהכסף נגמר במהירות…

בחזרה להתארגנות: תוך שבוע סיימו את השיפוץ במשרד, והיה לנו מטבח נפרד לגמרי. למרות שהמטבח ההוא היה ממש קטן, ראינו בו ממלכה של ממש. מקרר השגנו מאישה ישראלית, שגרה במקום, קנינו תנור והתחלנו להתארגן. רק כדי שתהיו מעודכנות: עד ליל הסדר נותרו שלושה ימים בלבד. בכל הימים שחלפו, קיבלנו טלפונים בטפטופים. עשינו הערכה מחדש והבנו שאמורים להיות כחמישים–שישים אנשים בליל הסדר שלנו. החלטתי להיות 'לארג'ית' ולהכין לשבעים אנשים. בלילה האחרון שלפני ליל הסדר, הטלפון כמעט קרס מרוב שיחות: קבוצות מטיילים של שמונה אנשים ומעלה הודיעו שהן בדרך, ואז הבנתי: אולי הכנתי לשבעים, אבל אין לי שום דרך לדעת כמה יגיעו באמת… ועדיין, שום דבר לא הכין אותי להפתעה של הלילה: מאה ושלושים אנשים הגיעו לסדר! אוכל של יומיים (יום טוב ויום טוב שני של גלויות ר.ד.) הוצאתי בלילה אחד…

הגיעו אנשי שגרירות, ליקטנו יהודים מכל השגרירויות, והם העבירו את המסר לשאר חבריהם. כל איש שגרירות הגיע בלבוש מכובד ועם מאבטח או שניים, מהשגרירות הישראלית הגיעו העובדים כולם – שזו כמות מכובדת של אנשים. חוץ מהם הגיעו גם המטיילים. אלו האחרונים לא חשבו שיגיעו לאירוע כל כך מכובד, והגיעו בבגדי הטיול שלהם. היה להם קצת לא נעים, אבל הקרח נשבר די מהר. ישראלים מרגישים בבית ליד ישראלים, ולא משנה איך הם נראים… הגברים יצאו לבית הכנסת, וחזרו לעריכת הסדר. הסדר כולו התנהל כהלכתו בצורה יפה ומכובדת, והיווה הצלחה מרגשת".

פעולה נמשכת

מושקא: "כאמור, היינו אמורים להיות בדלהי רק שלושה חודשים. אלא שאחרי שלושה חודשים משפחת שארף לא סיימה את הבירוקרטיה של הויזות. ידענו שתחלופה גבוהה של שליחים בבית חב"ד כמו זה שבדלהי, לא עושה לו יותר מידי טוב, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה אנושית – שלושה חודשים אינם זמן מספק בשביל להתאקלם ולהתרגל. וכך למרות שכבר תכננו את השיבה הביתה, לאוויר הרענן של ארץ ישראל ולאזור המוכר, החלטנו להישאר עוד שלושה חודשים, לטובת העניין.

בסיום התקופה הזו הייתה משפחת שארף מוכנה לשוב, אלא שלקדוש ברוך הוא היו תכניות אחרות… היום שנשא את אחת החוויות הקשות והשחורות בחיי היה היום בו שמעתי על האסון הנוראי של משפחת שארף… הבנו שבינתיים, עד שהרב שמוליק יחזור, אנחנו כאן".

דבורה לאה: "אחרי פסח חזרנו לארץ ישראל, ובמשך כמה חודשים זרמו אלינו פניות שונות: 'שמענו שהייתם כאן בפסח, איפה אפשר להשיג מזון כשר?', 'איפה נמצא בית חב"ד?' וכן הלאה. היינו בארץ ישראל, אבל אנשים דיברו כאילו אנחנו עדיין שם. עשינו חושבים והחלטנו – לחזור.

קיבלנו ברכה מיוחדת מהרבי מה"מ, התייעצנו עם המשפיעים: בעלי עם המשפיע שלו ואני עם המשפיעה שלי, ובהחלטה משותפת החלטנו לשוב חזרה. זה היה בסוף הקיץ. רצינו להתארגן – גם כספית וגם פיזית, ולהגיע לשם באזור חנוכה. אלא שהמשפיע של בעלי אמר לו: 'ומי יתקע בשופר בראש השנה באתיופיה? מי ידאג לכפרות?…' כך יצא שתוך פחות מחודש, סיימנו להתארגן ועלינו על מטוס בדרך לאתיופיה.

ההתארגנות שלנו הייתה זריזה: התארגנו כספית והעמסנו את כל הבית, אבל הרבה דברים השארנו מאחור – כמו מכונת כביסה ותנור חדש. אמנם המחירים שלהם יקרים מאוד באתיופיה, אך עלויות ההובלה והמכס מקזזים עלויות… בסופה של האריזה היו לנו שלושה משטחים שמשקלם כחצי טון: הרבה ספרים, ביגוד, סדינים, כריות, כלים ואוכל… המשלוח נעשה דרך דואר אוויר וקיבלנו הכל שלושה ימים לאחר הנחיתה.

חזרנו למלון של פסח. היה נחמד להיזכר במה שהיה ממרחק של כמה חודשים, הפעם עם ילדה גדולה ומבינה יותר. התמקמנו בחדר המלון, וחשבנו שתוך יומיים–שלושה נמצא דירה ונעבור. בפועל, זה לקח קצת יותר זמן. מסתבר שמאוד מסובך למצוא דירה באתיופיה. הדרישות שלנו היו לא כל כך בשמיים: רצינו דירה קרובה ככל האפשר לאזור מגורי המטיילים – שזה אחד האזורים הכי מוזנחים, מלוכלכים ולא נעימים באתיופיה, אבל הגענו בשבילם… רצינו מטבח גדול, בית שיתאים לצרכי בית חב"ד ושכירות חודשית ברמה סבירה.

פנינו למספר מתווכים, והסברנו את הדרישות בצורה הכי ברורה. רק שהראש האתיופי עובד בצורה קצת שונה. הם סחבו אותנו לדירות שלא הצלחתי להבין מה הקשר בינן לבין רשימת הדרישות שלנו, ואז עמדו לשכנע אותנו שזה ב ד י ו ק מה שאנחנו צריכים.

מטבח גדול, כמעט שאין: את האנג'רה (מאכל אתיופי הדומה לפיתה גדולה ושטוחה ר.ד.) הם מכינים מחוץ לבית על גזית או פחמים. כל הריח והעשן נשאר ברחוב, אין מקרר בבית – אז בשביל מה הם צריכים מטבח? גם כשיש מטבח, הוא מאוד קטן ובלי מקום למקרר ותנור… לגבי שירותים ומקלחת: הרבה אתיופים לא רואים צורך בחדרון הזה בבית: יש להם שירותים ומקלחות ציבוריים, והם מסתדרים עם זה יופי…

בנוסף לכך, המינוח 'שכר דירה סביר' קצת שונה מהמושגים שלנו. ראינו דירת שני חדרים טיפ–טיפה משופצת בשלושת אלפים דולרים לחודש(!!!). הסיבה שהמחירים גבוהים כל כך היא שהדירות מיועדות בעיקר לעובדי שגרירות. האתיופים מתגוררים בפחונים קטנטנים בשלווה ובנחת. מי שמשלם את השכירות של עובדי השגרירות זו השגרירות, כך שלעובדים לא משנה אם מדובר בחמישה דולרים או באלפיים דולרים, ולמרות שהאתיופים לא יודעים לעשות עסקים בכלל, הם קלטו את הפוטנציאל והעלו מחירים.

אחרי שראינו כמאתיים (!) דירות, כמעט התפשרנו על שכירות של כמה חדרים ב'גסטהאוס' שומם (בית הארחה ר.ד.). אמרנו לבעל המקום: נשכיר ממך שלושה חדרים צמודים, ונשלם לך לחצי שנה מראש. אלא שהוא לא רצה. לטענתו, יש זמנים בשנה שאנשים מתחלפים בחדר אחד שלוש פעמים ביום, וכל אחד משלם מחיר של חדר. 'אם אתם רוצים' הוא אמר לנו, 'תשלמו פי שלוש'. לשלם פי שלוש לא היה שייך, ולכן המשכנו לחפש. אחרי חודש תשרי נכנסנו לדירה שהיתה די קטנה והפכה ליותר ויותר קטנה ככל שזרמו אליה אנשים. אנשים רצו להישאר לישון, אבל לא היה לנו איפה למקם אותם. פרשנו מזרונים בסלון, ובכל לילה הסלון היה נראה כמו מסיבת פיג'מות… זה לא היה כל כך לעניין, כי בבוקר היינו צריכים את הסלון בשביל תפילה ובצהריים היינו צריכים אותו בשביל ארוחה, ולא אמורים להעיר בנאדם כי אתה צריך להתפלל… אבל כך היה…

באותה דירה היה גם רק חדר שירותים אחד, כך שלפני שבת יכולתי למצוא את עצמי עומדת בתור עם מושקא – התינוקת שלנו, אחרי שישה אנשים שממתינים שהאמבטיה תתפנה… מה שהיה טוב בדירה הזו שהיא הייתה במרחק של כחמש דקות נסיעה משדה התעופה והמיקום שלה היה על הרחוב הראשי של העיר. היה מאוד קל לכוון אנשים אלינו והרבה אנשים עצרו אצלנו לאכול ארוחת ערב ולהתארגן לטיסה.

בכל הזמן הזה המשכנו לחפש דירה. בזכות הדירה הקטנה הבנו טוב יותר מה הצרכים שלנו: הדירה צריכה להיות ממוקמת מקסימום חמש דקות מהכביש הראשי, כדי שיוכלו למצוא אותנו בקלות: אין כמעט שמות רחובות באתיופיה. בשביל לכוון אנשים אומרים מה השגרירות או מה המלון הקרוב ביותר למיקום שלך, אבל אם נמצאים בעומק הרחובות, מאוד קשה למצוא אותך. כמובן, שהדירה צריכה להיות קרובה לאזור המטיילים, צריכים להיות בה שני חדרי שירותים לפחות, מטבח בגודל הגיוני וגם קומה נוספת – כדי שיהיה למושקא מקום פרטי קבוע למשחקים ולשינה ושיהיה לנו מקום בו נוכל לנקות את הראש מכל הרעש ששורר למטה…

לאחרונה, ברוך השם, עברנו לדירה רחבה יותר עם מטבח גדול יותר. המיקום שלה מרכזי, אבל היא לא נמצאת 'על הכביש' אלא טיפה פנימה: עשר דקות הליכה מ"גלובל הוטל". מעניין לציין שלדירה הראשונה נכנסנו עם רכב אחד. יצאנו ממנה עם שתי משאיות ושני רכבים קטנים, כולם מלאים עד אפס מקום בציוד. וזה למרות שהכסף שהגענו איתו נגמר כבר בשבועיים הראשונים. כל הזמן רואים ניסים ברורים שהרבי מחולל במקום…

בשבת הראשונה לשהותנו בדירה החדשה חששתי מאוד: איך אנשים יגיעו אלינו? החששות היו לשווא, ברוך ה'. הגיעו שלושים וחמישה אנשים. רובם כבר היו אצלנו שבת או שתיים, הם ידעו שאנחנו מתכוונים לעבור דירה והיו אתנו בקשר לפני השבת בשביל להבין בדיוק איפה המיקום החדש. שאר האנשים הגיעו בזכותם".

קהל היעד

מושקא: "דלהי היא 'השער' של הודו, כל מי שמגיע למדינה, מגיע אלינו. חשוב לנו שהכל יהיה יפה, אסטטי ונקי. לדוגמא, אחד הפרוייקטים המופלאים של משפחת שארף, שאנחנו משתדלים לשכלל ולפתח כל הזמן, הוא מקוה טהרה. המקוה מעלה דמעות בעיני רוב האנשים שמגיעים: זה לפתוח דלת בכל הזוהמה לעולם שקט עם נברשות נוצצות…

אחת הסיבות לכך שאנחנו שמים משקל על הגשמיות כאן היא שבית חב"ד בדלהי הוא נקודת המפגש הראשונה של מטיילים עם חב"ד. הם מוצאים אצלנו מקום מפלט, שבו אפשר לשבת באזור נקי וממוזג ולהכניס משהו לפה. אם כל בית חב"ד מהווה בית, אז כאן זה יותר מזה: בית חב"ד פותח דלת לעולם בתי חב"ד בהודו.

מצד שני, כאמור, אנשים נמצאים כאן יום–יומיים. הם מניחים את התיק, והולכים לחפש 'גסטהאוס'. בקיץ עוברים כאן כמאתיים איש בכל יום (!), הילדה שלי זוחלת בין כל התרמילים ומנסה לפלס לעצמה שבילים בכל הבלאגן. בחורף, לעומת זאת, יש פחות אנשים וגם מזג האוויר יותר נעים, אז בית חב"ד נראה פתאום יותר גדול…

העובדה שאלפי איש עוברים פה גורמת לכך שמצד אחד המפגשים הם מאוד קצרים. זו השקעה נקודתית, ולא רואים את פירותיה, אבל מצד שני אנחנו נחשפים להמון סיפורים אנושיים. כל אדם נושא סיפור, וכל מפגש עם אדם הוא סיפור מעניין. אנחנו מקבלים את פניהם כשהם מגיעים להודו, ושולחים אותם חזרה הביתה. אלו רגעים משמעותיים. רואים איך אדם הגיע ועם מה הוא חוזר. סיפורי נשמות מפעימים – אין לי, אבל סיפורים קטנים ומרגשים יש כל הזמן.

לדוגמא, היה בחור קיבוצניק בשם אלעד. הוא היה אצלנו בשמחת תורה. מכירת הספרים היתה תמורת החלטות טובות. בחורה שרצתה לקנות ספר עם החלטה טובה, יכלה לזכות אחר כך מישהו מעזרת גברים. אלעד קיבל על עצמו להניח תפילין בכל בית חב"ד שיכנס אליו. אחרי מספר ימים הוא נכנס לבית חב"ד בסביבות תשע בלילה. הוא ניגש אליי ואמר: 'טוב, נו, באתי'. לא הבנתי מה הוא רוצה… ואז הוא הסביר שבא בשביל התפילין. הסברנו לו שצריך להגיע מוקדם יותר, אלא שהיו לו סידורים במקום, שגרמו לו לפספס את השקיעה במשך שבוע שלם… הוא היה ממש שבור מהפספוס שלו. רק ביום שישי, הוא הספיק להגיע כמה דקות לפני הדלקת נרות. בעלי הניח לו תפילין, וההתרגשות שלו הצליחה לרגש את כל הנוכחים".

דבורה לאה: "קהל היעד שלנו מתפלג לארבעה ציבורים עיקריים: מטיילים, מתנדבים, אנשי עסקים ישראלים ואנשי שגרירות יהודים.

אתיופיה הולכת והופכת לנקודת תיירות מושכת, בערך כמו הודו או דרום אמריקה. יש הרבה מה לראות באתיופיה: מבחינת נופים – יש כאן מדבר מלח, שבזכות המלח שבו האדמה זוהרת וצבעונית, יש אגמים, חיות שמסתובבות בשטח, הרים גבוהים, הר געש פעיל ועוד. מלבד הנוף, יש גם את השבטים. הם חיים בלי חשמל ובלי קשר לעולם. הם מנסים לגוון מאכלים ממה שיש בסביבה שלהם ובונים בתים מבוץ, קש או פחונים קטנים.

קבוצת מטיילים סיפרה לי שבני שבט מסויים כל כך שמחו לארח אותם, עד שהם כיבדו אותם בכל מה שהיה להם: כוס חלב חמוץ, כמה זרעונים ובננה עטופה… כמובן, שבשל המראה השונה, בני השבטים האתיופים לא ממש יודעים איך 'לבלוע' אנשים לבנים: הם נוגעים בבגדים של המטייל, מנסים להבין בשביל מה הוא צריך כל כך הרבה בגדים, נוגעים בגוף של המטייל, לוודא שהוא אמיתי… ובאופן כללי, לא מבינים מאיפה נחת עליהם היצור המוזר הזה. המטיילים כאן הם שונים מהמטיילים בהודו, למשל, כי אלו מטיילים עם יעדים 'רציניים', שבאים לחוות את הטבע וללמוד על תרבויות שונות ומעניינות של השבטים שחיים באתיופיה. המטיילים יכולים להיות סטודנטים, לפני צבא ואחריו, אנשים מבוגרים ואפילו משפחות עם ילדים.

שוני נוסף בין המטיילים בהודו למטיילים באתיופיה הוא שעם המטיילים כאן יש אפשרות ליצור קשר אישי. בדלהי, למשל, מטיילים קופצים לבית חב"ד לכמה שעות וממשיכים הלאה. גם אם הם יחזרו מאוחר יותר, קשה לזכור אותם… באתיופיה, לעומת זה, אופי הטיולים הוא יציאה לדרום וחזרה ל"אדיס אבבה" – בירת אתיופיה לכמה ימי התארגנות, אחר כך יציאה לצפון וחזרה לאדיס אבבה וכן הלאה. אנחנו, שנמצאים באדיס אבבה ודי קרוב לשדה התעופה ולכביש הראשי, צריכים רק לאחוז ראש: מי יצא, מי חזר ולאן.

לעומת המטיילים, אנשי עסקים מגיעים לכאן כי הם רואים באתיופיה הזדמנות למינוף עסקי: כח העבודה מאוד זול ומשאבי הטבע אדירים. אחד ועוד אחד שווה פתיחת עסק מצליח. מלבד זאת, גם באתיופיה עצמה יש מה לעשות: פיתוח כבישים, לדוגמא, 'הולך' כאן מאוד. אנשי עסקים אחרים מתעסקים עם חקלאות: מייצאים טונות של תותים בכל שבוע לכל העולם, מייצאים פרחים להולנד ועוד. אנשי העסקים הללו מוצאים בבית חב"ד מקום פורקן: יש לנו שיעור תורה פעמיים בשבוע רק בשבילם. הם באים ללמוד, אבל גם לשמוע אחד את השני. לקבל עצות, לעזור במה שאפשר ולתפוס קשרים.

המתנדבים הם אנשים מכל העולם שהחליטו להגיע לאתיופיה ולסייע בהתנדבות לילדים המסכנים כאן. הם מלמדים אותם אנגלית ומתמטיקה, עושים להם פעילויות שונות וגם עוזרים בפן הבריאותי, שברוך ה', המודעות אליו הולכת וגוברת. הם נמצאים באתיופיה בדרך כלל כשלושה חודשים, והיהודים שביניהם נמצאים אצלנו המון.

כל אלו הם בעצם ישראלים או יהודים מחוץ לאתיופיה. עם האתיופים עצמם אנחנו לא מתעסקים בכלל, למעט עם בני 'הקהילה העדנית', שהם בעצם לא אתיופים אלא תימנים. הקהילה העדנית היא קהילה עתיקה שהתפתחה באתיופיה לפני כמאה שנה. עדן היא סמוכה לתימן ולים. לכן, אנשי עסקים תימנים, שרצו לקשור קשרי מסחר עם מצריים והודו הגיעו אליה. חלק מבני אותה קהילה העתיקו את מקומם לאתיופיה. הם קצת מזכירים תימנים, אבל שונים מהם גם במראה וגם במנהגים ובשמירת המסורת. בבית הכנסת שלהם, אנחנו מתפללים. כשהבריטים השתלטו על האזור, הם קיבלו אזרחות בריטית, ורבים מהם עזבו לארץ ישראל או לאנגליה. כיום הם מונים בסך הכל כחמש משפחות מבוגרות – כולם דוברי עברית ויודעי קרוא וכתוב. הסיבה שהם נשארו כאן היא לצורכי עסקים או בגלל התבוללות, לצערינו.

הקבוצה האחרונה שאנחנו עובדים איתה הם אנשי שגרירות. באתיופיה יש מעל מאה ושתיים עשרה שגרירויות, והיא מדורגת במקום הרביעי בעולם בנושא זה".

עשייה ללא הפסקה

מושקא: "התפקיד שלי הוא לקבל כל מטיילת. להיות אוזן קשבת למי שצריכה ולתפעל שיעורי תורה. מלבד זאת, אני נמצאת הרבה בצד התפעול הלוגיסטי. בכל יום מגיעים עשרות מיילים, ואני דואגת להשיב לכולם. הקמנו מערך קייטרינג שדואג למשלוחים של ארוחות כשרות ולתפעול המסעדה של בית חב"ד. כעת, לדוגמא, מתקיימת בהודו תערוכה גדולה של תעשייה אווירית: כל מדינה מציגה מספר פיתוחים אוויריים מתקדמים, והתערוכה מושכת אליה אנשים מכל רחבי העולם. מיד זיהינו שמדובר בפרוייקט עם פוטנציאל אדיר ל'מבצעים', וברוך ה' גם הצלחנו להשתלב בפנים. החלק שלנו בכל הסיפור הוא הקמת דוכנים של אוכל כשר וטעים וכמובן – דוכן תפילין.

אגב, דלהי, כעיר בירה היא המקום הכי מתקדם בהודו מבחינת רפואה ובתי כלא. אז אנחנו לוקחים אחריות על ביקורים אצל כל המטיילים שמצאו את עצמם בבית הכלא, או כאלו, שח"ו, נפצעו במהלך הטיול. ברוך השם, בשנה הזו יש הרבה פחות מקרים של פגיעות ופציעות בקרב מטיילים.

חוץ מהעבודה עם המטיילים, אנחנו עובדים גם עם הקהילה ההודית: מדובר על כמה משפחות יהודיות בודדות שנשארו מתוך קהילה שלמה ומפוארת. בני הקהילה ההודית הגיעו לכאן בערך בתקופת גירוש ספרד, והשנים גרמו להם לקבל את צבע העור והמראה ההודי. לאחת המשפחות יש ילדים, ואני מלמדת אותם יהדות ברמה בסיסית ועברית פעם בשבוע. צריך להבין שאלו שלושה ילדים שהם היהודים היחידים מבין חמש מאות ילדי בית הספר המקומי… אני זוכרת שכשסיפרתי על חג החנוכה, הילד הקטן שאל למה היוונים השחיתו את בית המקדש. הסברתי לו, אבל הוא לא הצליח להבין מה גרם ליוונים לרצות להתנכל ליהודים. כדי לפשט את הדברים אמרתי לו שהיהודים הם מאוד חכמים ומוצלחים, והגויים מקנאים בהם ושונאים אותם. אז הוא אמר לי: 'איך יכול להיות שיש בכיתה ילד שמקבל ציונים טובים יותר ממני אם אני היהודי היחיד בכיתה?…'

בדרום העיר יש בית חב"ד נוסף של הרב שניאור ושרה קופצ'יק. דרום העיר היא עולם אחר לגמרי מהאזור שלנו. שם מתגוררות יותר ממאה משפחות ישראליות של אנשי עסקים, אנשי שגרירות ואנשי תעשייה אווירית. פעם בשבוע אני מגיעה לשם להעביר פעילות לילדים. זה שיש בית חב"ד נוסף בעיר מאוד עוזר: יהיה לנו גן לשלוח אליו את הילדה שלנו כשתגדל ובינתיים – יש לנו אחד את השני".

דבורה לאה: "אין כמויות של ארבע מאות איש בליל שבת כמו בבוליביה או בהודו… אופי הפעילות הוא שונה. בסעודת שבת יכולים להיות אצלנו חמישים אנשים. כל ארוחה נפתחת בסבב הכרות: כל אחד אומר איך קוראים לו, מהיכן הגיע ואיזו 'נקודת אור' הוא ראה השבוע. 'נקודת אור' היא 'איפה פגשת את אלוקים', או במילים אחרות – השגחה פרטית. אנשים נעצרים וחושבים מה היה להם ואיך, וזה מאוד מלכד ונחמד.

יש פעילות עם ילדים ישראלים שגרים במקום: פעילות גדולה לקראת החגים ובכל יום שני שיעור עברית ושיעור יהדות שכולל פרשת שבוע ולימוד אותיות הא'–ב'. חילקנו את הילדים לשתי קבוצות: קבוצה של ילדים קטנים – מגיל ארבע עד גיל תשע וקבוצה של בנות בוגרות. השיעורים האלו הם סוג של 'סנדיי סקול', אבל בחרנו ביום שני כי ביום ראשון כולם יוצאים לטייל. הם מגיעים אלינו אחרי הצהריים, אחרי הלימודים בבית הספר. בית הספר, אגב, הוא בית ספר אמריקאי גויי לכל דבר, כך שהפעילות עם הילדים האלו היא הצלה. אגב, כאן מושקא הקטנטנה מתגלית כשליחה של ממש: מלבד העובדה שחשוב שהיא תראה ילדים ותשחק איתם, היא גם מצליחה לשבור את הקרח. ברגע שהם רואים אותה, הם מוציאים כיפה ומראים לי שיש להם סידור…

בכל שבוע ביום חמישי אנו עורכים חלוקת חלות. אני מכינה מעשרה קילו קמח שבעים חלות מעוצבות. יש לי אמנם עובדת, אך היא לא מצליחה להסתדר עם קליעת החלות. לא ממש ברור לי איך היא מצליחה לבצע כל כך הרבה צמות בשיער שלה ולהסתבך כל כך הרבה במטבח שלי…

לכל חלה אנו מצמידים עלון שבו מידע על זמן הדלקת נרות, קצת על פרשת השבוע וסיפור נס של הרבי. אחרי שהמשלוחים מוכנים, אנחנו יוצאים לסבב בין כל המשפחות והמשרדים ומעניקים את החלה באופן אישי. כל הסיבוב עורך כארבע וחצי שעות ברכב.

החלוקה גם מחזקת את הקשר האישי: אנחנו מגיעים עד הבית, ומנהלים שיחה ידידותית של כמה דקות, ששוברת את כל המחיצות. לפעולות כאלו יש השפעה לטווח ארוך, כמה וכמה אנשים התחילו בזכות החלות, להקפיד על קידוש בליל שבת".

קשיים

מושקא: "אני לא אוהבת לספר על קשיים. לכל אדם ובכל מקום יש קשיים, וטוב זו הרגשה פנימית. בסך הכל ממש טוב כאן. השליחות ממלאת אותנו מבפנים. זו הרגשה מיוחדת, כי כשנתקלים בבעיה, מרגישים שזו לא הבעיה שלנו, אלא של הרבי מה"מ. בארץ ישראל אדם שלא גומר את החודש וצריך לשלם שכירות, מסתובב לחוץ. אבל כאן, כשאין כסף לשכירות, אנחנו מרגישים ש'לא נורא – עוד מעט הרבי ישלח', והוא באמת שולח. כל פעם בצורה ניסית אחרת. אלו חיים בלי דאגות".

ובכל זאת, מה השוני בין החיים בארץ ישראל לחיים בהודו?

מושקא: "יש כאן המון הפסקות חשמל, ועדיין אין לנו גנרטור. אפשר לתאר מה זה להיות בחמישים מעלות חום בלי יכולת להדליק מאוורר. בשנה שעברה העברנו בצורה הזו יומיים… זה אולי היה יכול להיות קשה פחות, אם לא הייתי מאבדת נוזלים ומגיעה לסוג של אשפוז…

יש כאן גם בעיה של מים. הממשלה מספקת מים שעה אחת ביום. בזמן הזה צריך להפעיל משאבה, ששואבת מים וממלאת מיכל שחור גדול שנמצא על הגג. כמו שיש לערבים או בדואים בארץ ישראל. הכמות הזו אמורה להספיק לכל היום. אם שכחנו להדליק, או שהדלקנו מאוחר, או שהממשלה החליטה פשוט לא לספק היום מים – אז אין, ומתקלחים עם בקבוקי מים מינרלים… זו צורת חיים שמתרגלים אליה. לאט, אבל מתרגלים".

דבורה לאה: "מלחיץ אותי הנושא הכספי. הוצאות של בית חב"ד הן גבוהות מאוד וגיוס הכספים הוא לא פשוט. משום מה, אנשים בטוחים שמשלמים לי ולבעלי משכורת בשביל שנהיה שם. הם גם בטוחים שאם רק אבקש שישלחו לי משהו מארץ ישראל – מיד אקבל את זה… בפועל, החלום שלי במשך חצי השנה האחרונה היה לחם פרוס וגבינה לבנה 5%…

התקשורת עם המשפחה שבארץ ישראל ובעולם קשה – אפילו הודו יותר מתקדמת מבחינת אפשרויות התקשורת. פעמיים בשבוע לפחות נופל החשמל. אף פעם אי אפשר לדעת מתי זה יגיע ומתי יחזור החשמל. אם זה קורה בשעות היום – קל, יחסית, להסתדר. אבל כשזה קורה בערב ואנשים מגיעים בשביל לאכול, קצת לא נחמד לחפש את השניצל שבמחבת בתוך העלטה. בהפסקות חשמל הראשונות, מושקא היתה נאבדת ולא מוצאת את עצמה בין כל האנשים שבבית. היום היא כבר מתורגלת, ושתינו מצליחות לגשש ולמצוא זו את זו יחסית מהר. קנינו גנרטור, אבל הוא מצליח להחזיק רק את התנור החלבי. פעם אחת הייתה הפסקת חשמל מיום חמישי עד שבת בבוקר. בשביל שנוכל לחלק את החלות כמו תמיד, הכשרנו אותו – שיהיה פרווה, ואפיתי חלות ועוגות לכבוד שבת, כמעט כרגיל.

עם האוכל ההתמודדות היא מעניינת. אחד הניסים שלנו זה שבעלי שוחט. השחיטה הראשונה הייתה של העופות מהכפרות. בארץ ישראל כל העופות מגיעים בארגזים והם כולם לבנים, צחורים ומלאי בשר. כאן המצב קצת שונה: התרנגולים מסתובבים חופשי ברחובות ומתרוצצים כל היום. המשמעות היא שהם רזים ושריריים מאוד, מה שהופך את הבשר שלהם ללא טעים. חוץ מזה – האזור לא נקי בכלל, כך שהנוצות שלהם הופכות לאפורות והריח הוא בלתי ניתן להסרה… חיפשנו תרנגולים טובים יותר. אחרי מחקר ממושך מצאנו כפר מרוחק מהעיר, שם מגדלים תרנגולים בחוות. הם נתנו לנו מאתיים עופות, מפעל נקי ואנשי צוות. אפילו מכונה למריטת נוצות היתה לנו. לוקסוס של ממש.

יש רק דג אחד כשר בשם 'טרפיה'. הוא אמנם מלא בעצמות ולא כל כך טעים, אבל אני משתדלת להוציא ממנו את המקסימום האפשרי: מוסיפה לו ירקות, מכינה קציצות… דגים אחרים אין בנמצא, כי באתיופיה אין ים – רק אגמים: דגים – מייבאים, וזה מעלה את המחיר שלהם והופך אותם לקשים להשגה.

עם החלב היה לנו קל פחות. הגענו מהארץ עם שתי אריזות קורנפלקס, והן עמדו סגורות במשך ארבעה חודשים. פשוט לא הצלחנו למצוא פרה… גם כשמצאנו אחת כזו התהליך לא היה פשוט: צריך לקום בחמש בבוקר לחליבה. לא תמיד יש לפרות מספיק חלב, אז בכל פעם היינו מנסים לערוך חישוב – לכמה זמן זה יספיק… עכשיו אני רוצה להתחיל ליצור גבינות מהחלב. זה יעשיר לנו את התפריט החלבי.

אגב, סיפור מעניין בקשר לחלב: יום אחד הגיע אלינו ישראלי, שראה את החלב ומאוד התלהב. שאלתי אותו למה הוא כל כך מקפיד לגבי חלב עכו"ם, והוא סיפר שפעם כתב לרבי עם חב"דניק, והרבי כתב לו להקפיד על חלב ישראל. ההוראה הזו נשמעה לו מוזרה – הוא חי בארץ ישראל וקונה הכל בארץ ישראל… אבל בכל זאת, כשחזר, עבר על הארונות וגילה שיש לו המון מוצרים עם חלב עכו"ם. הוא התפעל איך הרבי ידע מה יש לו בבית, בעוד הוא – בעל הבית – לא ידע. מאז הוא מקפיד מאוד על הנושא".

מבט לעתיד

מושקא: "בית חב"ד בדלהי עבר גלגולים רבים. הוא התחיל בחדרון ב'גסטהאוס', והיום הוא, ברוך השם, במבנה מסודר. אנחנו כל הזמן מפתחים ומשכללים את בית חב"ד: בעלי ניחן בראש ש'רץ' קדימה וחושב בגדול. כשהמטיילים חוזרים אלינו אחרי מספר חודשים, אני תמיד שומעת קריאות התפעלות על ההתקדמות. אבל עדיין זה לא מתאים לצרכים: צריך מקום מרווח וגדול, שיוכל להכיל את הכמות העצומה של האנשים שמגיעים לכאן. לכן, החלום שלנו הוא הקמת בנין בית חב"ד גדול ומפואר שיקרא 'בית מירה', על שמה של השליחה מירה שארף הי"ד, ויתאים לכל מה שבית חב"ד בדלהי צריך".

דבורה לאה: "הפרוייקט הגדול הבא הוא בניית מקוה. אנחנו מקבלים הרבה טלפונים בנושא. אין מקוה בכל המדינות הקרובות אלינו, ומתקשרים אלינו כי בטוחים שבית חב"ד כולל בתוכו גם מקוה. בכל טלפון כזה אני או בעלי מסבירים שיש אגם במרחק ארבע שעות נסיעה וצריך להגיע לשם… אני רוצה להקים מקוה יפה ומרווח, שכל מי שרוצה וצריך יוכל להתפנק ממש.

חוץ מזה, בכל המדינות שנמצאות במסלול הטיול של הישראלים, אין עדיין בית חב"ד. אז מי שיכול להרים את הכפפה – יבורך".

בימים אלו שאמורים להיות ימי שמחה קבלנו כמה ידיעות מעציבות על פטירתם בטרם עת של ארבעה שלוחים מרחבי הארץ והעולם. מתוכם שליחה אחת. ראשי מינקוביץ מאטלנטה. אחת השליחות  שיגרה אלינו קטע שפורסם בפורום השליחות, שם מפורסם סיפור שריישי העלתה על סבא שלה. אחותה של ראשי מוסרת שסיפור זה מגיע מתוך רצון להעניק כח לכל האבלים – מתוך המסר שהותיר להן הסבא. זה שלאשתו, הסבתא, קראו ראשע – והכנדה – השלחה ראשי ע"ה השלום קרויה על שמה

שמחת תורה תש"ל: באש ובמים

נכתב על ידי ר' מענדל יעקובסון בשנת תשס"ז

הוא מתבונן באדם שרוקד כאילו אין שום דאגות בעולם. רגליו נוקשות בקצב שרק נפשו יכולה להפיק. הוא נראה כלהבה מפזזת בעולם עוד ועוד, שואפת למקום שמעבר למקום שאי פעם ידע. "וואו", חושב הנער לעצמו, "כיצד הוא מסוגל להיות כל כך שמח?"

"מי מסוגל?"

מופתע, בן הארבע עשרה לא הבחין שהוא שאל את השאלה בקול רם.

"מי?" חזר אביו על השאלה.

"היהודי הזה", הנער הצביע על הרקדן הנלהב. "הוא בוודאי האדם הכי שמח בעולם".

וכשאביו מפנה את ראשו לראות לאן בנו מצביע, הוא רואה את היהודי בעל הזקן השחור שחמישה ילדים נגררים אחריו, עיניו מתמלאות בדמעות והוא נאנח. "יהודי זה איבד את אשתו הצעירה (ראשא) רק לפני שישה ימים".

"אבל אם כן, איך הוא יכול להיות שמח כל כך ולרקוד כך?"

"משום שהיום שמחת תורה וזו מצווה לרקוד ולשמוח. זה מה שיהודי עושה; זה מה שחסיד אמיתי עושה".

למרות שהסיפור הזה ארע עוד לפני שנולדתי, שמעתי אותו פעמים רבות.

השנה היתה תש"ל. ביום השני של חג הסוכות, חסיד צעיר בן 42 איבד את אשתו במחלת הלוקימיה ר"ל.

כפי שהונהג על ידי הרבי, בכל שנה, בשמחת תורה, מאות חסידים צעדו למקומות קרובים ורחוקים לחגוג עם יהודים בבתי כנסת במרחבי העיר ניו יורק. יהודי זה היה אחד מחסידים אלו. בכל שנה בשמחת תורה הוא נהג לקחת את ילדיו הרכים לבית כנסת קטן במזרח פלטבוש, מקום בו הם רקדו עם התורה, שמחו ושימחו ביחד עם בני הקהילה. באותה שנה, תש"ל, היהודי נהג אותו דבר. הסבתא של הילדים, אם-אשתו, הלבישה אותם בבגדים חגיגיים ושלחה אותם עם האב למזרח פלטבוש.

זה היה בבית כנסת זה, שהדיאלוג בין האב לבנו התרחש.

אחרי שהריקודים הסתיימו במזרח פלטבוש, האב הצעיר וילדיו צעדו חזרה לקראון הייטס. הוא הביא את הצעירים שבילדים הביתה, לסבתם, ומיהר ל-770, שם התוועד הרבי במשך מספר שעות, דן בצדדים המורכבים של שמחת תורה והקפות. פארבריינגען כלל מספר שיחות שכל אחת מהן נחתמה בניגון. החסיד אשר אודותיו אנו מספרים, היה זה שהתחיל את הניגונים בהתוועדויות אצל הרבי.

בית מדרש ב-770 בשדרות איסטרן פרקוויי היה מלא עד התקרה;  אנשים נתלו בספסלי היציע ובקורות שונים, כפי שהם נתלו בכל מילה של הרבי. כשהרבי סיים חלק אחד מהשיחה, אנשים בקהל הביטו לכיוונו של האלמן הצעיר שיתחיל ניגון. מה שקרה לאחר מכן היה אחת החוויות הדרמטיות ביותר בחייהם של אלו שהשתתפו בהתוועדות. דקה נדירה של אמת…

דרך הדממה של אלפי בני אדם, קול עדין, אם כי נחוש החל לשיר: "מי ואדיום ניע פאטונים, אי ואגניום ניע סגורים", מנגינה רוסית חסידית תוססת שמשמעה "במים לא נטבע, באש לא נישרף". הרבי הביט כלפי מעלה אל החסיד במבט חודר, יודע, שאי אפשר לתארו.

לפתע, הרבי נעמד על רגליו מכיסאו, דוחף את הכיסא אחורנית בכזו עוצמה, עד שהכיסא כמעט נפל. הרבי החל לרקוד במקומו, מתנועע מעלה ומטה, מתנדנד קדימה ואחור, בריכוז ועוצמה מדהימים. עדים מספרים שבכל השנים שהרבי רקד, הוא אף פעם – מעולם לא רקד בצורה כזו.

בעוד הרבי מניף בזרועותיו, מנצח על השירה, הקהל נהיה יותר ויותר משולהב, חוזר שוב ושוב על המילים "במים לא נטבע, באש לא נישרף; במים לא נטבע, באש לא נישרף". מהר יותר, מהר יותר הם חזרו על המילים, כמו בטראנס.

אנשים תיארו אחר כך את המראה הבלתי יאומן של אותו חסיד שברירי שלא מכבר חווה חורבן טראגי, מתנועע הלוך ושוב – מוקף בגלי אנשים המונהגים על ידי הרבי בעצמו – שרים: "במים לא נטבע, באש לא נישרף", שום דבר לא יוכל לכלות את רוחנו – כאילו שהקב"ה לא לקח את אשתו, כאילו שהוא האדם החי השמח

מטבע לצדקה 🙂

הבונוס במתכון זה הוא שאפשר להכין את הבשר הטחון ולהשתמש בו לשני סוגי מאכלים.

להכנת הבשר:
שני קילוגרם בשר טחון
שני בצלים גדולים קצוצים לקוביות קטנות ככל האפשר.
4-5 כפות שמן לטיגון
מלח, פלפל, פפריקה
שנים עד שלושה כפות רסק עגבניות.

במחבת גדולה או סיר רחב לשים את השמן. לחמם מעט ולהוסיף את הבצל הקצוץ. לטגן את הבצל עד להזהבה, על אש בינונית עד נמוכה. לא לשרוף! רק להזהיב בעדינות, בערך 15 עד 20 דקות.

להוסיף את הבשר הטחון. להגביר לאש גבוהה. עם כף מעץ או מתכת לשבור/ להפריד את חלקי הבשר תוך כדי טיגון. המטרה היא לטגן את רוב הבשר תוך כדי עירבוב. להמשיך לטגן את רוב הבשר עד שמשנה צבעו מאדום לחום. יש להתאזר בסבלנות ולא למהר.. כמות כזו של בשר תיקח בערך עשר דקות לטגן.

עכשיו יש להוסיף מים עד לגובה פני הבשר ולא יותר. לפזר מלח, פלפל, פפריקה. להנמיך את האש ולבשל כשעה עד שהבשר רך ורוב הנוזלים התאדו. לשים לב שלא יחרך, לערבב מידי פעם עם כף.

עכשיו כשהבשר מבושל אפשר להוסיף רסק עגבניות להוספת טעם. ( מי שלא אוהב לא חובה)
לערבב הרסק עם הבשר ומעט הנוזלים שנותרו. אם אוהבים יותר נוזלי אפשר להוסיף קצת מים רותחים (חצי כוס). לערבב היטב ולבשל עוד חמש עד עשר דקות.
הבשר מוכן.
כעת ניתן להרכיב שתי מנות נהדרות:

האחת- בשר טחון עם אורז.
לבשל שתים וחצי כוסות אורז לפי הוראות שעל האריזה. לערבב חצי מכמות הבשר הטחון עם האורז ולהגיש.

השניה- ״פשטידת הרועים״
לשטח את הבשר בתבנית לשכבה אחידה. לבשל שמונה תפוחי אדמה עם בצל בינוני, מעט מים, מלח פלפל ושמן. למעוך לפירה ולשטח מעל הבשר. לזגזג עם מזלג צורות מענינות , לרסס בספרי שמן ולשלוח לתנור לחצי שעה על חום בינוני, עד שנהיה קרום עדין וזהוב. לחתוך לריבועים ולהגיש.

פורים שמח לכולן!

טיפים:
1. לא להבהל מכמות הבצל, בסוף הבישול לא ניתן  יהיה לזהות אותו.. הוא נמס לתוך הבשר ונותן טעם נפלא.
2. אם רוצים אפשר להכין כמות זו ולהקפיא. או אפשר לעשות חצי כמות.
3. פשטידת הרועים מצויינת במקפיא. להפשיר ולחמם בתנור עם כיסוי אלומניום לשעה על 180 מעלות.
4. האורז עם הבשר אפשר להקפיא אך הוא יהיה פחות עסיסי אחרי הקפאה וחימום מחודש אז כדאי להכין טרי. או להקפיא את הבשר נפרד או להקפיא את הבשר בנפרד, האורז בנפרד, להפשיר שניהם ולהרכיב את המנה. ( האורז חייב לעבור אידוי אחרי הקפאה ; במיקרו- עשר דקות לפחות או חצי שעה בתנור- עם כיסוי אלומיניום ומגבת נייר מתחת לאלומניום)

עבודה רבה ניצבת לפניי. עוד מעט פורים. ובתור שליחה, מנהלת בית חב"ד עליי להספיק רשימת דברים ארוכה, עוד יותר מהמגילה.. המשימה הראשונה: לקחת חופש מהעבודה ולהתחיל לעבוד..
והמשימות הבאות?! אפילו אין לי כוח להתחיל לחשוב עליהם!

משרכת את רגליי בעייפות ובאיטיות מצאתי את עצמי חוזרת מארגון הבית חב"ד לקראת מסיבת פורים הגדולה שאנחנו מתכננים. אני כבר גמורה!! אני ממש לא מתכוונת להמשיך לעבוד ככה!! זה לא שעבדתי לבד. דווקא באו לעזור לי סיוון ונעה, אבל כל הבלאגן הזה- לסדר אותו, וכל המשימות הארגוניות האלה- פשוט נמאס לי! אני הייתי בהחלט מעדיפה רק לדבר עם מקורבות ולא לעשות כלום. ולא שזה הדבר שהכי קל לי!

דבורה לאה הקטנה בכתה, ואני ניגשתי אליה, במוחי כבר מוותרת על עיצוב המודעה שתכננתי. נפרסם מודעות פשוטות, לא צריך להשקיע בפרסום. גם ככה כולם יודעים שיש בית חב"ד יפה שעורך כל שנה מסיבה.

כשגם שניאור חזר מהגן עם חום והקאות, טילפנתי לבעלי. ובכן, גם את קניית ה'חד פעמי' אני משאירה לו. אם אני טיפה יתאמץ אני ימצא זמן. גם עוד שניה שניאור נרדם ויש לי מלא זמן פנוי. אבל גם לי מגיעה מנוחה פעם!

כשירדו מרשימת המשימות שלי עוד כמה דברים חשובים, עליהם ויתרתי די מעצלות, הרגשתי שזה כבר בעיה. אני צריכה קצת לתפוס את עצמי. אבל- גם לזה לא תמיד יש כוח… הנס שלי היה כשמענדי, חזר מהבית חב"ד, התיישבנו קצת על קפה של ערב ועוגה שלי ומענדי 'פצח'- כיוצא לקרב- בשיחה, חזרה גנרלית לקראת השיעור של היום בערב.

****

פרשת השבוע- 'צו' פותחת, כמובן, במילים: "צו את אהרון" רש"י מביא על כך את דברי חז"ל: 'אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות". אני בטוחה ששמתם לב שהביטוי 'צו' הוא די נדיר בתורה. בד"כ נאמר: "דבר אל בנ"י, אמור אל…" וכאן, ה' בוחר דווקא במילה צו. בחסידות מוסבר, כי "צו" זה לשון צוותא וחיבור. כשיהודי מקיים מצווה, צו הוא מתחבר ומתקשר אל ה', מצווה המצווה. הקשר הזה בולט יותר דווקא במילה 'צו' יותר משאר מילות הקריאה. כי כשה' אומר: "דבר" או "אמור" לא מורגש כל כך הציווי כי אם הבחירה החופשית והברירה. הלשון 'צו' מבטא פקודה, כבר מוצר ה'חיבור'. (תמיד יש בחירה חופשית. גם ב'צו' אך כשהוא עובר על ה'צו' הוא מתנגד לחיבור הפנימי שיש לו כבר עם הפקודה). מצוות שנאמרות בלשון 'אמור' ו'דבר' מגיעות רק לחיצונית של הנשמה ואיו 'צו' חודר לפנימיות. לכן דווקא 'צו' מבטא "זיורז מיד ולדורות" כי כשמגלים את פנימיות הנשמה אין שום עיכובים וניתן לפעול בזריזות ובמלוא התוקף.

האדם רק צריך לסלק כל מיני עכבות שאולי יש בו, ואז יתגלה כמה הוא קשור בכל נימי נפשו לציווי ה' וקיום רצונו יתברך.

****

בזריזות שלא הכרתי בעצמי כבר הרבה זמן, (כל הריון והעייפות שמתווספת עימו) פניתי לנקות את השולחן משיירי הקפה והעוגה. עבודת ה' צריכה להיעשות בזריזות וביעילות. התקשרתי לללי, איך לא חשבתי על זה קודם? היא הרי גרפיקאית במקצועה ובטוח תסכים לעזור לנו בעיצוב המודעה. גם רעיון למרצה אורח, דרכי תכנון למחר כבר עלו בראשי, ומסיבת פורים בבית חב"ד? אתם מוזמנים לבוא בעצמכם!

****

בוא ניקח את ההחלטה הזאת של הזריזות, ונפעל במהירות וביעילות להבאת הגאולה, אז נאמר לכל צרותינו די, ושה' יעזור לכל המשפחות שאיבדו בזמן האחרון את יקיריהם, ולכל הבתי חב"ד שאיבדו עכשיו שלוחים נאמנים, האריות שבחבורה ע"ה.

פורים שמח!

מתנות לאביונים עם חיוך. בנות חמ"ש במיזם חדשני ומרענן: חפשו אותי! תרמו מתנות לאביונים עם חיוך! מעולם לא היה קל יותר וגם משעשע לקיים את מצוות מתנות לאביונים בפורים! בנות חמ"ש "שתלו" קופות צדקה מחופשות לדמויות המגילה בבתי כנסת ברחבי קראון הייטס. הכנס תרומה וענה על השאלות בלינק הבא כדי להשתתף בהגרלה עבור שור מתנה על סך 25 דולר בקינגסטון בייק שופ.