וואו, אני בוכה.
יושבת מול המסך, המילים הכל כך טעונות שלה מרצות לי מול העיניים וממלאות אותן בדמעות.
לא, אני לא משחקת בדרמות ולא מנסה לרגש בכח. אני באמת בוכה.
רק הכותרת עשתה לי צמרמורת. "הורי גרושים. האם אני סוג ב'?"
תקראו אותה שוב. ושוב. ואם עדיין אין לכן צמרמורת אז, שוב.
זה הפרצוף של החברה שלנו. זו הרמה. עצוב ומאכזב.
חזרתי כמעט עשר שנים אחורה בגלל הטור הכאוב הזה, כמעט בבום. עדיין לא התאוששתי לגמרי, הלב צובט, אבל באנחות לא ניוושע. אז טוב שיש מקלדת, ולוואי והמערכת תפרסם את הטור הזה, כי מישהו צריך לאמר את האמת.
האמת היא שהופתעתי. לא באמת חשבתי שנושא כזה יעלה לסדר היום באינפו. גם לא באמת חשבתי שיש בחב"ד כל כך הרבה בנות כמוני, שבאות מהמקום הזה, בנות להורים גרושים.
אולי אני עושה רוורס קצת אחורה מנושא השידוכים, אבל אני חושבת שהבעיה לא מתחילה שם. היא מתחילה הרבה קודם.
ההורים שלי התגרשו לפני שנים רבות. גדלנו בבית מאד מפורק.
הפתיע אותי לקרוא את התגובות המזדהות של הבנות לטור הקודם, כי מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי נחשבת לעוף מוזר.
לא יכולתי להזמין חברות הביתה, לפעמים לא יצאתי לטיולים, מגיל צעיר מאד עבדתי המון כדי לעזור, ולקחתי אחריות עצומה על אמא והאחים הצעירים שלי. תוסיפו לזה את העובדה שהמצב הכלכלי השפיע על המראה שלי כמתבגרת, ובכלל, תמיד היתה לי אמת פנימית מאד חזקה ולא יכולתי לשתוק מול עוולות, מה שלא הוסיף לכך שבנות "יעופו עלי". פלוס זה שדברים שעניינו את בנות גילי נראו לי חסרי חשיבות, ותקבלו ילדה שאף אחד בעולם לא ממש מבין אותה.
אני זוכרת שתמיד, מהיסודי, המורות שלי הרגישו צורך לשוחח איתי.
אני בטוחה שהיתה להן כוונה טובה. שרובן באמת דאגו לי במידה כזו או אחרת, וניסו איך שהוא לעזור. לילדה מהבית הבעייתי הזה. באופן קבוע היו קוראים לי לחדר היועצת או הפסיכולוגית של התיכון וכל הכיתה היתה יודעת לאן אני יוצאת באמצע השיעור. תארו לעצמכן שיום אחד הגדילו לעשות שתי בנות עם נשמה טובה ולשון מושחזת, ושאלו אותי בפני כל הכיתה איך היה אצל הפסיכולוגית…
שלא תבינו לא נכון. לא התלוננתי אז, ואני לא מתלוננת גם היום.
אני מעריכה מאד את מה שעשו בשבילי. בפרט את המורות שהקדישו לי מזמנן האישי.
אבל הנקודה שאני מנסה להגיע אליה היא, שהן אצל החברות והן אצל המורות שלי- תמיד הייתי חריגה.
למה? כי ההורים שלי גרושים.
כי ההורים שלי… מה אני בעולם? מי אני בכלל?
מה זה משנה? ההורים שלי גרושים. כולם כבר הסיקו לגבי את כל המסקנות הנדרשות…
בטח יש לי בעיות מפה ועד לירח, כי ההורים שלי גרושים.
זה דרש ממני כמה שנות נישואים כדי להבין, שהשאלה היא לא מה חושבים עלי. אלא מה אני חושבת על עצמי.
פתאום הבחנתי, שעד לפני כמה שנים, כל פעם שהצגתי את עצמי זה היה נשמע כך- שלום, אני… וההורים שלי גרושים.
מה?!
אלה ההורים שלי! זה הרקע שלי! לא אני!
אז מי אני?
לפני שיקפצו המבינות והמבינים הגדולים לנפש ויאמרו שאדם מושפע יותר מכל מהוריו וממה שראה בבית,
(והם יצדקו בדבריהם),
אומר אני-
נכון. הושפעתי מאד מהבית. יש דברים שהשפעתם היא כה גדולה עד שלא ימחקו מליבי לעולם.
החוויות שחוויתי, הנסיונות שהתנסתי בהם, הדוגמאות הרבות מה לא עושים בחיים שראיתי מול עיני יום יום,
כל אלה, לא יעלמו ולא יצאו מראשי לנצח.
ואלה, כל הדברים האלה, הם בדיוק מה שעושה אותי לסוג א'.
יצאתי עם בחורים ממשפחות בעלות שם ונחשבות.
עם אחד מהם, כמעט נסגר שידוך. בחור טוב, שחשבתי שהוא באמת בשבילי,
והיה ברור לי בפגישות שהוא ממש רוצה לסגור.
ההתרגשות היתה עצומה. דיברנו כבר על 'לחיים'.
ואז התחילו פתאום הגמגומים. הוא התקשר וניסה להסביר לי שיש איזה עיכוב, ואני יודעת ששמעתי אותו בוכה.
לא הבנתי מה קורה.
בערב התקשרה השדכנית וגמגמה שהם מתלבטים כי…
ניחוש אחד- כן. כי ההורים שלי גרושים.
באותו רגע, בדיוק כשהדמעות מהלב השבור שלי עמדו לפרוץ מהעיניים, הקב"ה נתן לי,
הנערונת שלא היה שום גב מאחוריה, אומץ, לאמר לשדכנית המבולבלת את המשפט הזה-
מי שלא רוצה בי ככלה- רק משום שהורי גרושים- אני לא רוצה בה כשוויגער.
סוף טוב, שהיה רק התחלה, האמא הזו דחפה אותי כמה קילומטרים הלאה, אל עבר חתני האמיתי,
בעלי היקר, בעל המידות העדינות ויראת השמיים, האבא המדהים לילדי והבעל המושלם בשבילי.
אה, ויש לי שוויגער מדהימה שמשוויצה בי בכל הזדמנות ואחת החברות הכי טובות שלי…
לא הייתי מחליפה את החבילה הזו באף חבילה אחרת.
ולא הייתי מחליפה את הבית שנולדתי אליו בשום בית אחר.
ועם כל הטעויות שעשו הורי- ככלות הכל- אלה היו הטעויות שלהם ולא שלי- וגם אותם לא הייתי מחליפה לעולם.
לא את הורי, ולא את הטעויות.
זו הדרך שהקב"ה בחר עבורי. זו הדרך שעשתה אותי לאישה חזקה, נחושה, מכילה ומבינה, אמיצה ואמיתית ובעלת אמונה עצומה בקב"ה שהכל לטובה.
זו הדרך שזיכתה אותי בבעל מופלא, ובשלושה ילדים מדהימים כ"י, שירשו עם הגנים את האינטלגנציה הרגשית המיוחדת, את הסבלנות והיכולת לחוש את הזולת, ואפילו את היופי החיצוני שפתאום הסתבר שיש לי. ותסלחנה לי הקוראות על גאוותי.
זו הדרך שהאירה את עיני בשנות שליחותנו אי שם, להבחין ברגישות ברמזים של מקורבת על סדקים בשלום בית, להטות אוזן קשבת ושכם לעזרה ולהפנות לייעוץ מקצועי.
זו הדרך שהביאה אותי להקדיש את יכולותי לאבחון, ייעוץ ומתן עזרה לנערות ובנות בגיליים שונים ובמגוון התמודדויות.
להגיע לבנות מבתים חבדיי'ם שסוחבות בעיות של הפרעות אכילה, משברים בזוגיות של ההורים ועוד כאלה ואחרות, לזהות אותן ולהושיט את כל העזרה שיש ביכולתי ומעבר. כי הייתי שם, כי אני יודעת.
חיה יקירתי,
דרך החתחתים הזו שצעדנו בה, מיועדת למיוחדות בלבד.
יחידה מובחרת של הקב"ה, סיירת לוחמת מנוסה ומחושלת. לא כל אחת זוכה להיות בה.
את בנבחרת שאליה הקב"ה מצרף רק את אלה שהוא מחזיק מהן באמת, את אלה שהוא מצפה מהן ומייעד להן את הדברים הכי גדולים!
אני יודעת שיש בך המון. הרבה יותר ממה שאנשים יתארו לעצמם.
הרבה יותר ממה שאת מתארת לעצמך.
יש לך ארגז כלים עשיר כמו שלחברות שלך יהיה רק בעוד כמה שנים.
את רק צריכה ללמוד להשתמש בו.
כולנו, בלי הבדל מאיפה באנו, צריכים לקבל כלים וללמוד להשתמש בהם.
בדור הזה חובה להיות צמודים לייעוץ.
כששני בני הזוג ילדים להורים שחיים יחד, ברוך השם, אולי יש צורך ב'פוש' לגשת לייעוץ ולהדרכה לפני שמגיעים לקצרים בנישואים.
אצלנו, הילדים להורים גרושים, ברוך השם, יש הרבה הרבה יותר מודעות, והרבה יותר נכונות להתייעץ וללמוד לפני כדי להימנע.
אגב, לחברה ההיא, בת להורים מופלאים שלא נחשפה בחייה לשום דבר בעייתי כמוני, זו ששאלה אותי בבוז בפני כל הכיתה איך היה אצל הפסיכולוגית, יודעת מה עניתי לה?
"היה מצוין. את צריכה לנסות את זה פעם. "
החברה הזו התגרשה אחרי נישואים קצרים.
ורק ה' עדי שלא הקפדתי עליה מעולם. בכיתי כששמעתי על גרושיה.
אבל הקב"ה יודע הכל.
היי גאה ושמחה במה שאת.
זו לא קלישאה, ואת לא מנסה לשכנע את עצמך. זו האמת-
את טובה. את טובה יותר. את סוג א'. זן נדיר ויפהפה.
ומי שלא מסוגל לראות את זה, רחמים עליו ועל כושר הראיה השטחי שלו!
והקב"ה ישמח את ליבך בבעל חסיד, ירא שמים ולמדן, בעל מידות טובות ומעשים טובים, והוא יכיר בזכות העצומה להיות בעלך,
בקרוב ממש!
לקריאת הטור עליו ניתנה תגובה זו לחצי כאן
