מאת: רחלי דיקשטיין, עטרת חיה
הדרך לאמנות
כל החיים שלי סבבו סביב האמנות. גדלתי בבית דרום אמריקאי להורים ארגנטינאים ואנרגטיים. אבא שלי עבד ב"סוכנות" ואחר כך ב"קרן ירושלים", כך שאפשר לומר שגדלתי בבית של שליחים, רק לא חב"דניקים… כשהייתי בגיל שתיים עשרה הגענו לשליחות של שנתיים בבואנוס איירס, ובשנתיים ההן ספגתי המון אמנות ממוזיאונים שונים. האמנות הכתה בי שורשים עוד לפני השליחות בבואנוס איירס, כשנשלחתי בגיל צעיר לחוג פיסול ולחוג ללימוד גיטרה.
אהבתי את האמנות, והיה לי ברור שאמשיך בקו הזה גם הלאה. בגיל חמש עשרה נכנסתי לתיכון אמנויות בירושלים. בתקופה שאנחנו מדברות עליה, היו רק שני בתי ספר לאומנויות בארץ ישראל. זאת בשונה מהיום, שבתי הספר הללו צצים כפטריות אחרי הגשם.
הייתי צריכה להחליט על כיוון מסוים בתוך כל האמנות, והפור נפל על מגמת קולנוע. בסיום התיכון יש להכין שתי עבודות. אחת תיאורטית ואחת מעשית. העבודה המעשית שלי היתה סרט קצר שהתקבל לפסטיבל סרטים בגרמניה ואף זכה.
מקולנוע לציור
לכבוד הפסטיבל טסתי לגרמניה לשלושה חודשים. בזמן הזה 'חרשתי' את אירופה בחיפושים אחר בית הספר הטוב ביותר ללימודי קולנוע. בתום שלושת החודשים חזרתי לארץ ישראל עם החלטה לגבי בית הספר שאמשיך בו ועם הבנה שעליי לחסוך די הרבה כסף בשביל ללמוד בו.
גרתי בתל אביב במשך שנתיים, ואז… פרצה מלחמת המפרץ. היום אני יודעת מה אמר הרבי מה"מ על המלחמה ההיא, אבל בימים ההם אפילו לא ידעתי מי הרבי. חזרתי לירושלים, לבית ההורים, ומשם המשכתי לאירופה. השגרה של קפיצות לחדר האטום בלי התראות מוקדמות היוותה בשבילי טראומה של ממש, והעדפתי להגיע לאירופה מוקדם מהמתוכנן, מאשר להשאר בארץ ישראל עם האווירה המפחידה של המלחמה.
כיוון שהגעתי מוקדם מידי לאירופה, לא יכולתי להתקבל לבית הספר שרציתי, ובמקומו הגעתי לבית ספר בשם 'ריטפלד' בהולנד. ריטפלד, בדומה ל"בצלאל" בארץ ישראל, זוהי האקדמיה הכי טובה לאמנות. כן, רציתי קולנוע, אבל הגעתי לאמנות.
כשחזרתי לארץ ישראל כעבור שנה, התקבלתי ל"בצלאל", ובמשך ארבע שנים למדתי אמנות פלאסטית. סדר היום שלי התחלק לשניים: לימודים בבוקר ועבודה בערב – לצורך מימון הלימודים. בסיום הלימודים, חזרתי לתל אביב והקמתי סטודיו לאמנות בפלורנטין. גם באמנות, כמו בקולנוע, רציתי להיות כמו הציירים הכי גדולים…
החיים החלו לעלות על מסלול מוכר ובטוח, ואז נפטרה אימי. הפטירה הגיעה לאחר מחלה קשה של עשר שנים. אבל למרות שידעתי שהיא תגיע מתישהוא, עדיין קיבלתי את זה בצורה קשה מאוד. הרגשתי רצון חזק לחזור לירושלים – מקום מגורי הוריי. וכך, נארזו ה'פקלאות' ועזבתי את פלורנטין לטובת נחלאות.
ניצוצות ראשונים
בנחלאות יש קבוצה גדולה של 'קרליבך'ים. אני רוצה להקדים ולספר שהייתי אנטי–אנטי–אנטי–דתית. הייתי מאלו שארגנו הפגנות נגד הדת בגיל חמש עשרה: הפגנות על מדרגות ה"סינמטק" כדי שיפתח בשבת. האנטי החזק שלי היה, בעיקר, נגד כפיה דתית. הקדוש ברוך הוא, שמכיר אותי, שלח אליי מורי דרך אליו בדמות אנשים שהייתי מסוגלת להתחבר אליהם. למרות ה'אנטי' החזק שלי, היה בהם משהו שמשך אותי: הם טבעוניים, מסתובבים עם גיטרות, מבינים באמנות… היום, כשאני רואה לאן הגעתי, אני מבינה שלכל השמאלנים יש סיכוי לחזור בתשובה…
מנקודת ההכרות הזו עברתי המון שלבים. בתחילה רק האזנתי לשיעורי תורה במוסד של ברסלב מהרבנים ארז משה דורון ומיכי יוספי. התייחסתי לדבריהם כ"משהו מעניין". לא כחזרה בתשובה, אלא כלימודים מרתקים. באיזשהוא שלב, הזמין אותי מישהו לטוס לאומן – לרבי נחמן.
זו היתה נסיעה בת חמישה ימים. שלושה מתוכם באומן, והשאר בברדיטשוב ובמעזיבוז. אמרתי "כן". למה לא? חופשה נעימה ומעניינת בחו"ל… בפועל, זו היתה נסיעה ששינתה לי את החיים.
נוגעת באור
במשך הדרך כולה הסביר הרב איך להתפלל, מה לעשות בציון של רבי נחמן ואיך. ההקדמה שלו היתה חשובה, כי על אף שהייתי בת שלושים ואחת ועל אף שהייתי ירושלמית, מעולם לא הייתי בכותל. רק כשהוא דיבר, הבנתי שנשמת היהודי ממשיכה להתקיים.
התובנה הזו עזרה לי בהתמודדות עם פטירתה של אמא שלי. הבנתי שגם הנשמה שלה ממשיכה להתקיים, והתחלתי לדבר איתה. כשחזרתי לארץ ישראל כבר הייתי מישהי אחרת: התחלתי ללבוש חצאית ולשמור שבת. את האמנות שבי זנחתי. ראיתי בה פספוס: נפגשתי עם נשים בנות עשרים וחמש עם שבעה ילדים, והרגשתי החמצה אמיתית. אני – בת שלושים ואחת – עוד לא נשואה, והן, כבר חיות את העולם האמיתי. בתקופה מאוחרת יותר הבנתי את נקודת ההשגחה הפרטית, והפנמתי שזה מה שה' רצה. אבל על זה נדבר בהמשך.
לפני הנסיעה לאומן, עבדתי במנהל קהילתי "לב העיר" – מתנ"ס עירוני שדואג לכל השכונה. הייתי רכזת אמנות והרמנו כמה פרוייקטים גדולים כמו צביעת כל הרחובות שליד השוק. המטרה היתה להפוך את העיר לצבעונית יותר. והפרוייקט היה כל כך מוצלח, עד שהוא ממשיך עד היום. כשחזרתי מאומן הם פנו אליי עם פרוייקט חדש: קישוט חנוכיה שתעמוד באמצע שוק "מחנה יהודה".
הרעיון בתחילה לא היה נראה לי בכלל… אבל אחרי יומיים, התחלתי לחשוב על הפן האמנותי והיהודי שבדבר, ועניתי בחיוב. זו היתה תחילתה של החזרה שלי לאמנות. בחרתי לעצב את החנוכיה עם פסיפס וויטראז' – זכוכיות צבעוניות קטנות.
השגתי זכוכיות בצבעים שונים מאומן ויטראז', ויחד עם חברה ופטיש גדול שברנו את כל הזכוכיות לפיסות קטנטנות והדבקנו על החנוכיה. התוצאה היתה נפלאה, רק שיחד איתה קיבלתי גם תפר במתנה. בדיעבד אני יכולה לומר שנס שמדובר רק על תפר אחד. צורת העבודה הזמינה עוד תפרים רבים…
החנוכיה הועמדה במרכז השוק, צעיר חב"די, שהקים את מרכז שמיא בנחלאות מאוחר יותר, הדליק אותה, והמחמאות זרמו מכל עבר. הרגשתי גאווה על החנוכיה הזו, ותכננתי לחזור לחיי הרגילים. אלא שפתאום התחלתי לקבל כל מיני טלפונים מ"חב"ד". פה שיעור, שם חתונה… באתי אל החברה החב"דניקית היחידה שהיתה לי באותם ימים – מאיה אפריים, ואמרתי לה שקורה כאן משהו מוזר. היא צחקה ואמרה לי: "זהו, הרבי לקח אותך בידיים".
מאיה
את מאיה הכרתי לגמרי 'לא בכוונה'. שמעתי על בחורה בשם מאיה שמחפשת בית למסור בו שיעור תורה. הצעתי את הבית שלי, והיא הגיעה. לא לבד: עם עגלה עמוסה בארבעה ילדים, כיבוד בתחתיתה וארבע–חמש חברות מאחוריה. היא היתה נכנסת לבית עם ניצוץ בעיניים. הניצוץ הזה לכד אותי. זה היה מסוג הניצוצות שיש אצל "אומנים שמשוגעים לדבר". כבר הרבה זמן לא ראיתי עיניים כאלו, ופתאום הגיעה מאיה עם כל הלהט ועם הניצוץ החזק הזה. מצאתי את האדם הראשון הדתי, שגם משוגע לדבר, רק במובן החיובי.
'מכון אלטה'
שמעתי על המכון באחת הסדנאות של הרב דורון. הרגשתי שאני צריכה להגיע למקום הזה. הודעתי בעבודה שאעדר למשך שבוע ונסעתי לנסות. אחרי שבוע של התרשמות הודעתי במכון שאני נוסעת לירושלים, לארוז חפצים, ואחר כך אחזור. אף אחת שם לא 'לקחה' אותי ברצינות. רוב הבחורות מגיעות לשם עם תרמיל ונשארות עד החתונה. מי שהולכת – הולכת. אבל מישהי שהולכת וגם חוזרת?
הסיבה שהייתי צריכה לחזור הייתה היותי מסודרת: הייתי צריכה להיפרד ממקום העבודה ומחברות שהכרתי, להשכיר את הדירה שלי ועוד כל מיני סידורים טכניים, שחשבתי שאסיים תוך חודש.
התארגנתי וחזרתי. התאריך העברי היה ערב ראש חודש אדר א', וכשהגעתי, 'נפלתי' ישר להתוועדות מלאת שמחה. הסתכלתי סביבי, משועשעת, וחשבתי לעצמי 'עם כל השינויים שעברתי, מעניין כמה זמן אשאר כאן…'. הרבי לא השאיר אותי במתח הרבה זמן, ואחרי יום–יומיים אמרה לי מישהי את הרעיון של 'שנה מלשון שינוי'. אז, לא הבנתי שזו התשובה בשבילי, אבל כן – נשארתי שם שנה בדיוק.
באותה שנה השתניתי מאוד. 'מכון אלטה' עובד בצורה מאוד אינטנסיבית: מהבוקר עד הערב לומדים. החזקתי מעצמי בחורה אינטליגנטית – רכשתי שפות בקלות, למדתי ב"בצלאל"… אבל כשנכנסתי לשיעור חסידות הראשון, ישבתי ולא הבנתי כלום. ממש, ממש כלום!
זה היה מתסכל. כשפרקתי תסכול, הסבירו לי שחסידות נכנסת לנשמה, גם כשלא מבינים כלום. אז ישבתי לי בביטול והקשבתי. כמעט שנה לקח לנשמה שלי להבין על מה מדובר.
אגב, אחד השלבים ב"'מכון אלטה'", הוא 'לזרוק את ההשפעות החיצוניות'. כלומר, לזרוק כל מיני דברים שעדיין מקשרים אל העולם הישן. זרקתי המון, אבל מדבר אחד לא יכולתי להתפטר – מוסיקה ברזילאית. הלב אמר לי להשאיר. בהמשך, גם הבנתי מאיפה הגיע לי הקשר החזק לברזיל.
תשרי
לקראת חודש תשרי נכרה תכונה במכון. כולן–כולן נוסעות לרבי. הצלחתי לארגן כסף לכרטיס ונשארתי אצל הרבי חודשיים. אם כבר – אז כבר. בהתייעצות עם המשפיעה שלי, לקחתי איתי את מצלמת הוידאו שלי. לפני הנסיעה, הייתי צמודה למצלמה הזו. צילמתי כל היום וכל הזמן. אבל ל'תשרי' לא רציתי להגיע איתה. כשמצלמים, נמצאים, בסופו של דבר, מהצד. ואני רציתי לחוות את הדברים עד הסוף. אבל המשפיעה שלי עודדה אותי לקחת את המצלמה ולצלם גם שם.
בחודשיים ב–770 הכרתי את הרבי יותר. הבנתי כמה הוא חושב בגדול, שזו חשיבה שאני מאוד אוהבת. חוץ מזה, שמעתי כי שליחותו של האדם היא הכישרון שקיבל. המשפט הזה גמר לי את החרטות ואת תחושת הבזבוז והפספוס. הבנתי שפיתחתי את הכישרון, ובעצם כעת אני מסוגלת לפעול איתו ולבצע את השליחות שלי טוב יותר.
כשחזרתי, בהוראת המשפיעה, פניתי אל עורך וידאו מקצועי על מנת לערוך את החומרים מ'תשרי' ל'קליפ' קצר וממוקד. כל ה'קליפ' תוכנן להיות כבן ארבע דקות. כמה שעות עבודה והכל היה אמור להיות מאחוריי, אבל בפועל, כיוון שהכל נעשה מתוך קדושה וכוונות טובות, היו גם המון מניעות ועיכובים:
כל החומר שצילמתי בריקודים של שמחת בית השואבה הפך להיות לא רלוונטי, כי לא השתמשתי בתאורה והיה חשוך מידי. אז כתחליף, בחרתי בצילומים מתוך 770.
בעצת זוג חברים חב"דניקים, אמנים אף הם, פניתי אל זמר מפורסם ששר את הניגון "אבינו מלכינו" במיוחד עבור ה'קליפ'.
עם ה'קליפ' התחלתי לפנות אל קהלים שהכרתי מהעבר – סינמטקים, פסטיבלים, תחרויות ועוד. אבל ה'קליפ' נדחה מכל מקום. אפילו כשרציתי להפיץ אותו על דיסקים באופן חינמי נתקלתי בבעיות. בסופו של דבר, הגעתי לבחור שעוסק בשכפול עותקים, והוא סיפר לי על אתר אינטרנטי בשם 'יוטיוב'. היום, כנראה שכולם מכירים, אבל אז, לפני שמונה שנים, לא שמעתי ולא ידעתי איך לגשת אליו בכלל. ה'קליפ' הועלה לשם תחת השם "אבינו מלכינו 770", וזכה ב–223,284 צפיות, 138 תגובות מילוליות ו–324 תגובות אוהדות בלתי מילוליות. כל זה – נכון לעת כתיבת השורות…
השידוך
את ה'קליפ' יצרתי לכבוד הקדוש ברוך הוא והרבי. מתוך תמימות, אהבה ורצון לחבר אנשים נוספים לקדושה. קצת אחרי שביצעתי את ה'קליפ', הביא לי הרבי את בעלי. כששמעתי על הצעת השידוך אמרו לי: "אמן מברזיל". שמעתי 'ברזיל' וצחקתי בלב. תמיד אהבתי סמבה (מוסיקה ברזילאית). הייתי בת שלושים וחמש והוא היה בן ארבעים וחמש. ידעתי שהפרש של עשר שנים הוא הפרש טוב, לא יותר מזה. אז הסכמתי.
הגיעה הפגישה הראשונה. הוא נכנס עם כל הלבוש השחור והמראה החסידי. בתחילה קצת נרתעתי. התכוונתי להתחתן עם חסיד, אבל עד כדי כך?… הרתיעה עברה אחרי פחות מעשר דקות. הוא הוציא אלבום עם תמונות של הציורים שלו. ראיתי ציורים בסגנון נאיבי ובצבעוניות עזה על הגאולה, והתחברתי.
בפגישות הראשונות הראינו אחד לשני יצירות שביצענו, וחלמנו שיהיו לנו פרוייקטים משותפים באמנות. בפועל, יש לנו באמת פרוייקטים משותפים – שני ילדים מקסימים: בן ובת. פרוייקטים באמנות לא שייך לעשות כשיש שתי מתנות קטנות כאלו. בתקופה ההיא, כל מה שהצלחתי להוציא מעצמי מבחינת אמנות היתה שורה מחורזת אחת: "בין חיתול לחיתול, אני ממש בביטול"…
השליחות הברזילאית
אנחנו לא שליחים פורמאליים בברזיל, אבל בגלל ש"מה' מצעדי גבר כוננו" וכיוון שכל יהודי הוא שליח, אנחנו משתדלים לעשות את שלנו בדמות הכנסות אורחים, מלווה מלכה שבועי בבית עם גיטרה ושירה, פרוייקטים אמנותיים משותפים שונים לשם שמיים ועוד.
כשהגעתי לס. פאולו גיליתי שאין שם כל כך את התופעה של שירת נשים, בשונה מהארץ. כבר סיפרתי שאת המוסיקה הברזילאית מאוד אהבתי, אז התחלתי לחזור אל הגיטרה שלי. בכל מלווה מלכה פתחתי את הבית לקבוצת נשים, ויחד עם הגיטרה חשפתי אותן לעולם הניגונים והשירה. אבא שלי הגיע לביקור בברזיל, וכשראה אותי מתכוננת להתוועד עם הקבוצה והגיטרה, אמר לי – תמצאי מורה טוב ותלמדי את הנושא כמו שצריך.
בהיותו אבא שלי, הוא הכיר אותי מצוין, וידע שאני עוברת באמנות מתחום לתחום. העצה שלו היתה להתמקד כרגע רק בתחום המוסיקה. התלבטתי האם נכון ללכת ללמוד ולהיחשף למוסיקה שברחתי ממנה, כשליחה של הרבי ואישה חסידית. התייעצתי עם הרב שלנו, והוא אמר שדרך הלימוד הזה אוכל להעלות את הנושא לקדושה. וכך התחלתי ליצור את הפרוייקט האחרון והמרכזי, לעת עתה – דיסק בשם "טאטע, תודה".
הדיסק מאגד בוסאנובה (מוסיקה ברזילאית) מקורית, כשעל היצירות הברזילאיות הלבשתי מילות קודש – פסוקים מתהילים, אדון עולם, התעסקות בנושא הצניעות… השיר האחרון בדיסק הוא שיר על צניעות ותשובה. מתוארות שם ארבע נשים שונות, כל אחת עם קוד לבוש שונה, אבל למרות הכל – הרבי אומר שכולם וכולן כבר עשו תשובה. זו השורה שמסיימת את השיר.
בחרתי בו לחתום את הדיסק, כדי להשאיר את השומעות עם הרבי באזניים…
ליצירת קשר עם עינת ולהזמנת הדיסק, ניתן לפנות למייל: [email protected].
