Author Archive

מתוסבכת?! • טור כאוב לבנות הנעורים

התסבוך הזה!

די! כואב לי כבר! דיייי!!!!

הוא היה בקעמפ. היה בתשרי. הגיע לבית ספר, השתלט על השיעור ועל ההפסקה.

התסבוך הזה… הוא הפך אותי לשפוטה, פשוט שיפחה שלו.

כן, גם אני חשבתי שאני לא קשורה לדברים האלה, הייתי בטוחה בעצמי, בקשרים שאני יוצרת ושיוצרים איתי. ואת האמת, הרבה זמן האמנתי שקשרים מסוג כזה, הם לא קשורים אליי. זו הרי לא אני. עד שיום אחד, מישהי הציעה לי להסתכל על עצמי במראה, להיות טיפה יותר אמתית עם עצמי… במבט ראשון, הייתי ממש סבבה, במבט שני, הכחול הזה, מתחת לעיניים, מספר לאמא שלי כל יום מחדש, שגם את הלילה הזה ביליתי בהתכתבות עם מושקי. אז לא הבנתי מה באמת מדאיג את אמא שלי. זה לא ההודעות, זה כל הקשר הזה… התלות הזו.. התלות הזו!!!

אחרי המבטים של אמא, השיחות עם היועצת, ההתענינות המוגברת של המחנכת שלי, משהו בפנים התחיל להציק לי…. אולי באמת משהו בקשר הזה לא בסדר? מושקי היא פצצה, אני גם כן, אבל אולי ביחד זה לא הולך?? דיברתי על זה עם מושקי, היא לא חשבה כמוני. האמת, גם אני לא מי יודע מה רציתי להאמין בזה.. הגרסה של מושקי היתה באמת נוחה לי.. אז זרמנו, פשוט המשכנו הלאה.

אני לא הרגשתי בכלום, אבל יום בהיר אחד, היא פשוט לא ענתה לי לפאלפון. שלחתי לה הודעה שתחזור אליי, כשגם על זה היא לא ענתה, התקשרתי שוב. היא נתקה עליי. הלכתי לישון. התעוררתי הרבה בלילה, לא בגלל ההודעות, אלא בגלל השקט המוזר הזה! כשעליתי להסעה היא היתה עם האוזניות. היא אפילו לא הסתכלה עליי!!!!

הייתי בהלם.

אותו יום לא דברנו. גם היום שאחר כך. הגיע סוף שבוע. לא יכולתי להחזיק יותר! הניתוק הכואב הזה פשוט שבר אותי..

מה, היא לא רואה את העיינים הנפוחות מבכי בבקרים?! היא לא רואה מה היא עושה לי?? היא לא חושבת אפילו לשניה מה אני מרגישה? מה עובר לי בפנים?!?! הזמן עבר.. כמה שהוא עבר הבנתי יותר ויותר שפשוט הייתי בצרות..

ב"ה הכל עבר, יצאתי מזה, באמת אחרי קיץ שלם של 'טיפולים' שמחתי שכל זה נגמר.. חזרנו ללימודים, לשיגרה. פתאום משהו צרם לי, קלטתי שמושקי ואני לא היינו ה'זוג' היחיד. היו שם עוד…

בנות,

אל תתנו לאף אחד להרוס לכם שנים, שבועות או הימים שלכם! זה לא שווה!!!!!!!

תסתכלו מסביב, תחשבו רגע, תשימו לב, תעמדו רגע מול המראה, תסיקו מסקנות.. תחשבי שניה, אולי את מתוסבכת? אולי משהי מתוסבכת עליך?? תחשבי שאם זה באמת ככה, את יכולה למנוע ממנה כאב! את יכולה למנוע מעצמך את הכאב!!! את התלות הלא בריאה הזו.. את הקשר הלא טבעי.. את כל ה..  רק תחשבי.

אני סתם אישה פשוטה…

לא. אני יודעת שאני לא יכולה. אני יודעת. תמיד! עוד מהתיכון והמכללה אמרו לנו שצריך לעבוד, לעשות נחת רוח לה', כל השיחות האלה של הרבי שהעיקר זה העבודה למטה בעולם הגשמי. אבל באמת, להיות כנה באמת עם עצמי – אני יודעת שאני לא יכולה.

כן. זאת אני. עם ה'בהמה' הכי גדולה שראיתם אי פעם בחיים, אני פוגשת אותה כל יום. במראה. זאת שאין לה כוח כבר מזמן להעיף מבט על החומש/תהילים/תניא/יום יום/רמב"ם/שיחה/מאמר או כל דבר בגנון. אני שכל יום מחדש מנסה ורוצה שבבית יהיה רגוע, שהילדים יהיו שמחים, שכל הבעיות עם מענדי/דובי/שניאור/לויק יפתרו ובסופו של דבר הכל חוזר- הכעסים, העצבים על הבוקר להכניס אותם לאוטו, להסעות ולאוטובוסים

אני לא יכולה לעשות 'דירה' לה'. אני לא מצליחה לגרום לו נחת! אין לי את היכולות האלה פשוט. אני לא מקימה מדרשה או בית חב"ד ענק לאלפי מקורבים, אני סתם… אישה פשוטה.

****

"אמא" אני שומעת את הקול של חני במסדרון ונאנחת. אין לי כוח. עכשיו זה בטח מבחן עם ציון נמוך שצריך לחתום עליו, עבודה לא פתורה או כמה מאות ועשרות תרגילים של פרבולות, פונקציות, נוסחות שורשים או לא יודעת מה. מה באמת לומדים בכיתה ו'? אני כבר מזמן שכחת באיזה גיל למדתי מה-

"אמא" היא ניערה אותי מהרהורי. "המורה נתנה דף עבודה". כן. דף. עבודה. מה זה קשור אליי? המוח שלי מתחיל לפעול בקדחתנות."אמא" "מה?" "מה עושים פה?? מה אני ממלאה בקושי? זה שיחה כזאת של הרבי, אני גם לא יודעת מה התירוץ ומה ההוראה לפועל. גם חסר לי הריבוע הזה בתרשים. מה עושים?" עם כזאת קדמה אני נאלצת להיאנח שוב ולהתחיל:

****

ידוע שבתורה כל אות וכל תג שקולים ומדודים. אין שום אות מיותרת. אז אם כך- חשבתם פעם למה פרשת הנשיאים (שכל נשיא מביא קורבן משלו. נו… אומרים את זה בשבוע שלפני פסח… ) ולצדיקות מביננו שאומרות חת"ת- אולי שמתם לב שהשבוע ושבוע שעבר אנחנו אומרים בעצם את מה שאמרנו לפני שלוש וארבע שבועות? כלומר, פרשות ויקהל-פקודי הם חזרה על פרשות מטות-מסעי? אז מי שקצת למדה את החת"ת ולא רק קראה יכולה לומר- שבפרשות מטות מסעי- ה' מצווה על בניית המשכן ובפרשות ויקהל-פקודי מתואר כיצד עשו זאת בנ"י. אבל למה היה צריך לחזור על זה שוב? (העיקר שאין רש"י…) לא היה מספיק לומר שבנ"י עשו את המשכן כפי שציווה ה'?

פעם, בשנות התיכון או אולי היסודי (אם אתם זוכרות) למדת בטח איזה שיחה של הרבי על פרשת נשא. שם בעצם הרבי מביא שאמנם כל נשיא הביא בדיוק את אותו קורבן אבל הכוונה והמשמעות הפנימית של הדברים היתה שונה לגמרי. זה לא היה אותו קורבן.

זה בעצם העניין כאן. אמנם כשה' מצווה על בניית המשכן ומראה למשה בהר סיני את המשכן השמיימי והרוחני הוא בעצם אותו משכן חומרי שבנ"י בנו במדבר. אך בעצם שני אלו מקדשות שונים לגמריף"אלה פקוד המשכן, משכן העדות"- שני משכנים.

אף על פי שהמקדש שהראה ה' למשה בהר סיני הוא מקדש הרבה יותר רוחני ונעלה, הרצון האמיתי ש ה' מתבטא דווקא בכך שהשכינה שורה כאן למטה. ההוכחה לכך- מי כשגמרו בנ"י לבנות את המשכן- "ויכס הענן את אוהל מועד".

ומזה אנחנו לומדים הוראה חשובה- לפעמים אנו מזלזלים בכוחותינו וביכולותינו. אדם עלול ומר- מי אני שבכוחי לגרום נחת רוח לקדוש ברוך הוא? מורה לנו התורה שאדרבה, דווקא בזה ה' הכי חפץ, שנעשה לו ית' דירה בתחתונים".

****

אני שומטת את הדף (על השולחן, אל דאגה) בטעות. חני לא כל כך מבינה מה בדיוק קורה לי אני מתחילה להרצות לה והיא מסתכלת עליי במבט של ילדה בת 12: "את מבינה חני?? אנחנו לא יכולים לומר שאנחנו לא יכולים, שמי אנחנו שנעשה את הרצון של ה'. ה' חפץ דווקא במעשים הפרטיים שלנו, בתוך השגרה האפורה, דווקא אנחנו עושים לה' את הדירה!!!"

(לקו"ש א' עמ' 195)

נתניה: ערב עם הזמרת נועה בן אלכסנדר

השבוע: הכנס הארצי להפצת טהרת המשפחה

Fullscreen capture 01032014 202047

מתנות לאביונים למדרשת פנימיות

חברות יקרות, בראש חודש אדר משמיעים על השקלים. מנהגינו כיום הוא להרים תרומה זכר למחצית השקל ששימש לבניית המשכן, תרומה זו כדאי לתת עד חג הפורים. וביום הפורים מצווה להרבות במתנות לאביונים. עכשיו יש לכם הזדמנות לחטוף שתי מצוות בבת אחת!

מדרשת 'פנימיות' מאכסנת 50 בנות שלומדות סועדות ולנות בה. בתרומתכם אתם מאפשרים לנו להמשיך ולתת להן את כל התמיכה הגשמית והרוחנית שיהודי זקוק לו בעולם.

זכר למחצית השקל מקובל לתרום 20 ש"ח לנפש, ומתנות לאביונים מינימום 40 ש"ח לנפש. הצטרפו אלינו והשלימו אותנו… בלעדיכם אנחנו רק חצי…

מדרשת פנימיות הינה עמותה רשומה, בעלת אישור ניהול ספרים תקין, ומוכרת לצרכי מס לעניין תרומות לפי סעיף 46.

שיהיה לכולנו פורים שמח!!!

כלא נווה תירצה בתעודת הוקרה לנשי חב"ד בלוד

בטקס רב רושם הוענקה תעודת הוקרה לנשות חב"ד לוד המתנדבות למעלה מ-30 שנה בכלא נווה תירצה. המתנדבות פעילות בכלא בכל ערב שבת, חגים וימים מיוחדים, מדליקות איתן נרות שבת וחג ומחזקות אותן.
התעודה הוענקה למתנדבות המסורות: חיה אברהם, חיה מדוויל, רויטל תעיזי, אורלי דמרי, מלכה קפלן, חדווה אפרתי, צילה מעטוף ובראשן האחראית על המבצעים בכלא נווה תרצה, הרבנית כוכבה תעיזי.
התעודה הוענקה לנציגת המתנדבות ע"י מפקדת הכלא סג"ד שרה פרידמן  ורב הכלא  הרב מאיר אזולאי.
21728

סיפורה של שליחה במסירות נפש • לאה ברוד

התחלה

הכל החל לפני עשרים ושש שנה. בעיר החרדית ביתר עילית, נולדה בת למשפחת אופן החב"דית, ילדה שלישית בבית חדור שליחות חינוכית ("שני ההורים מחנכים והבית תמיד פתוח"). מגיל קטן מאד אהבה לצאת ל'מבצעים'. בתיכון ריכזה פעילות בבית חב"ד מטה בנימין בניהולו של הרב רפאל סלומון. "שם קיבלתי את ההכשרה המקצועית שלי לשליחות" היא מטעימה.

בסמינר בצפת הרב חיטריק 'טיפטף' שליחות כל הזמן. בפועל לאה החלה לפעול כשליחה חינוכית בפנימיית "בית חנה" בצפת: שנה מדריכה בפנימייה, ובשנה שלאחריה כמרכזת. היא מאד התחברה לתחום החינוכי והייתה בטוחה שבו תמשיך. בכל הפגישות שקדמו לנישואיה עם בעלה הרב חיים שיחי', הם דיברו על שליחות כאחת ממטרותיהם המשותפות, "ידענו שזה מה שאנחנו רוצים, ואמרנו שאיפה שהרבי ישים אותנו לשם נלך" והרבי שם אותם, בחגי תשרי לפני שלוש וחצי שנים, בפלאיה ומאז הם שם.

קטנה ותוססת

"אזור הפעילות שלנו סמוך לחוף" משרטטת לנו לאה את פני השטח, "מצד אחד חופים מדהימים ומן העבר השני שוכן לו ה'ג'ונגל'. העיר שלנו מורכבת מאוכלוסיה עממית, אנשים נוחים, חמים ושמחים. בסמוך ממוקמת העיר קנקון שהינה מאוד תיירותית, אמריקאית בסגנונה. אולם כיום, יותר ויותר מעדיפים את פלאיה שהינה פשוטה, זורמת ומקורית יותר והפופולאריות שלה גוברת משנה לשנה דווקא בגלל שהיא קטנה ואינטימית אך מאידך תוססת מאד.

"זו עיר חוף, שתמיד חם בה. בחורף מגיעים תיירים אמריקאים ואירופאים לרוב כדי לנוח וליהנות מהחום. ועם זאת היא עיר של מסיבות, 'אקשן' ובילויים, כך שכל ישראלי היוצא למרכז אמריקה מסיים או מתחיל את טיולו פה, כשהוא שוהה באיזור בין שבועיים לחודש. העיר מאד צבעונית, בעבר הייתה כפר דייג מקסיקני קטן ובשנים האחרונות הפכה בקצב מהיר לאחת הערים המתפתחות בעולם, מה שמביא אנשים מכל העולם להשקיע כאן. בשל כך, לפעמים הבית חב"ד פה יכול להראות כתחנת רכבת…" חושפת לאה את אחת ממורכבויות השליחות במקום.

"זו עיר מרכזית שממנה יוצאים לכל האזור, אנשים באים והולכים כל הזמן. גם את היהודים שמתעכבים פה לתקופה ארוכה יותר קשה מאד 'לתפוס', מכיוון שהעיר בסימן של מסיבות רעשניות, הראש במקום אחר; המקום אינו רגוע כלל, על אף הנוף הקסום והחופים המהממים… לכן לפעמים קשה מאד למקד את האנשים שיהיו איתך, לגמרי, שיקשיבו. הם רק במרדף אחרי".

"הקהילה" המקומית בפלאיה, אף היא מגוונת מאד, מעין קיבוץ גלויות. היהודים בעיר הגיעו מהעולם כולו, דוברי כל השפות, אין בעיר יהודים ילידי המקום, כולם נקבצו בשנים האחרונות. ומכיון שהכל נע סביב התיירות גם המתגוררים כאן אינם ממש קבועים. במילים אחרות, תושבי העיר מתחלקים לשניים: התיירים, ואלו שנותנים להם שירות.

קהל היעד של בית חב"ד בפלאיה מחולק לשלושה סוגים:

משפחות הקהילה המקומית המכילה: ישראלים, מקסיקנים, אמריקאים, צרפתים ורוסים. בהם עשירים בעלי מלונות, מורים ואף…שרברבים. הישראלים בקהילה הם בעיקר צעירים המנסים את מזלם בסחר המקומי – שנה–שנתיים–שלוש.

קהל היעד השני והמרכזי הינם המטיילים הישראלים המגיעים כל השנה, לפי תקופות. ישנם זוגות הבאים לירח דבש, יש המטיילים חצי שנה בדרום אמריקה ומסיימים בפלאיה. רובם תרים את מרכז אמריקה ופלאיה הינו יעד שלא מפספסים אותו. גם מבוגרים באים כי זה כמעט ארצות הברית… וגם צעירים באים להשתולל ו'להתפרק'.

קהל היעד האחרון הינו התיירות היהודית העולמית המונה יהודים מארה"ב, אירופה, ארגנטינה וברזיל המגיעים בחורף לחופשות. יש אפילו יהודים ממקסיקו סיטי בה יש קהילות יהודיות גדולות וחמות, המגיעים לנפוש בפלאיה לתקופת קצרות, ועמם נוצר קשר חם. קיומם של בית חב"ד, מקוה ובית כנסת מהווים זרזים לבואם דווקא לכאן, למקום בו יוכלו גם לנפוש וגם לספק את צרכיהם הרוחניים והגשמיים בקלות. הם מאוד מעריכים את הפעילות ועוזרים ככל יכולתם בשליחת ציוד, מחזורים וכדו'. דווקא כאן, רחוק מקהילות האם, הם חשים כמה נחוצה והכרחית פעילותם של שלוחי הרבי מה"מ והם שמחים ומופתעים לגלות את הבית חב"ד, ובהמשך שולחים דרישות שלום אוהבות.

פעילות כפולה ומכופלת למקום – עלינו!

"בעצם, בית חב"ד הוא כמו מגדלור", מבהירה השליחה, "אתה רק מציב את השלט והצרכים מגיעים מאליהם, ומדהים להיווכח כיצד אנשים מתעוררים כשיש נקודת אור קטנה. רואים ממש מהפך בעיר. לפני שלוש וחצי שנים לא היה בעיר מאומה מבחינה יהודית. כשבררנו על המקום כולם אמרו שאין כמעט יהודים וגם המעטים לא מעוניינים… וכיום רואים במוחש איך העיר מתעוררת ליהדות". הפעילות בפלאיה ברוך השם, עניפה ויש עוד עבודה רבה.

בני הזוג ברוד משתדלים להגיע לכל יהודי בכל ענין. מתחיל מן הטף לו מוצע גן ילדים חסידי בבית השליחה; "סנדיי סקול" לגדולים בימי ראשון או אחרי צהריים; פעילויות לפני חגים; חוג בת/בר–מצוה וקייטנות בחופשות החורף והקיץ. "מבחינה כמותית, הילדים הם הקהילה הכי קטנה שלנו, אבל באיכות – כפי שהרבי אומר – ההשפעה על ילד רך בשנים יש לה כח ועוצמה רבה, אז אנו משתדלים להשקיע הרבה בתחום הזה" מדגישה לאה.

מבצע כשרות משגשג לו בעיר, באמצעות מערך כשרותי לכל דבר. במקום מסעדה הפעילה במהלך השבוע כשצוות מקסים של תמימים דואג למטיילים הרבים הפוקדים אותה – בגשמיות ורוחניות. במשך תקופה בית חב"ד מספק בשר ושאר מוצרים כשרים, ובעקבות ההענות הרבה נפתחה במקום חנות גדולה למוצרי מזון כשרים, אטליז כשר וחנויות אוכל כשרות נוספות; "אנו ממש מרגישים שכשאתה עושה השתדלות קטנה ומוסיף אור, האור ממשיך ומאיר ויהודי מקומי מעצמו משקיע ופותח את החנות הכשרה, ויהודים נוספים רוצים שמסעדותיהם יהפכו לכשרות. כיום בית חב"ד מפעיל ב"ה מערך כשרות על עסקים חיצוניים" – טופח על מנת להטפיח.

הקהילה נהנית מפעילות יחודית המותאמת לחבריה. הרב ברוד מוסר שיעורים ליחידים או לקבוצות קטנות בהתאם לרמות ידע  ושפה. התמימים יוצאים למבצע תפילין בכל יום ובימי שישי לחלוקת ערכות שבת וחלות לתושבי המקום. ולא נפקד מקומן של פעילויות ערבי חגים: חלוקת ערכות לפני ראש השנה וזמני הדלקת נרות, חנוכיות, משלוחי מנות, מצות לפסח, וכל מבצעי הרבי שליט"א מה"מ. בית חב"ד הינו הכתובת לקניית כל מוצרי היודאיקה כולל תפילין ומזוזות.

בונוס צדדי מהפעילות מתבטא בקשרים שנוצרו בתוך הקהילה בעקבות פעילות השלוחים, יהודים שלא האמינו שיש עוד יהודים בעיר, גילו אחים והפכו לחברים. מלבד הפעילויות הציבוריות נערכים ביקורי בית ונרקמים קשרים אישיים עם משפחות ופעילות של "אחד על אחד".

בקהילה מקום של כבוד לנשות חב"ד – קבוצת נשים שהתגבשה ונפגשת למסיבת ראש חודש קבועה שארגונה ותכנונה מחולק בין הנשים הנהנות להשתתף ולקחת חלק. בעזרת השם ועם רוב ברכות מהמשלח, נחנך בחודשים האחרונים מקווה הטהרה המהודר של פלאיה שיופיו והדרו מדרבן לשמירת המצוה החשובה והמדהימה הזו.

במקביל נערכת פעילות עם המטיילים הישראלים והתיירים הרבים הפוקדים את העיר התיירותית. פעילות זו שונה לגמרי עקב אופיה האינטנסיבי והעמוס. זמן קצר וקצוב צריך להכיל הכל… זו אינה עבודה לטווח ארוך והשקעה איטית ומתמשכת, פה אנשים באים לתקופות שבין יום–יומיים לחודש ובזמן הזה, מנסים כמה שאפשר לחבר אותם לרבי מה"מ, ליהדות ולעורר בהם את הניצוץ האלוקי.

גולת הכותרת הן סעודות השבת והחג, ישנה מודעות רבה בקרב המטיילים, כך שאלו הזמנים העמוסים בבית חב"ד: מאות צעירים יושבים יחד בעונג שבת, שרים ונשארים להתוועדות אל תוך הלילה, התוועדות הכוללת החלטות טובות. "יש תקופות ששולחנות השבת מאד ססגוניים", מתארת לאה את אורחיה, "כי יש אורחים בפועל מכל העולם. כמובן שבשבתות כאלו אנו נותנים מקום לכל אחד ומוצאו! בעונות מסויימות, מגיעים עשרות תיירים יהודים מרחבי העולם לפלאיה, בעיקר בחורף כשקר בארצות הברית וארופה וכאן נעים, הם 'בורחים' לחופשה פה. מדהים לראות את כולם ישובים יחד בסעודה, בליל של שפות וסגנונות, אך יחד בשמחה ואהבה. עם ישראל חי.

"בשבת האחרונה, ישבנו כמה עשרות יהודים מארץ ישראל, מקסיקו, מיאמי, שיקגו, צ'כיה ועוד. ה"שבת אחים גם יחד", מתוך אהבת ישראל, כשהדבר המאחד את כולנו הוא היותנו יהודים היושבים יחד בסעודת שבת, משפיע בלי מילים המון. מטיילים רבים נפעמים מהאכפתיות המתגלה כאן בליבו של כל יהודי, אפילו כזה שנראה רחוק מעניינים יהודיים. הרבה בנות שלא היה להן שום קשר לדת, נחשפות לעולם שלם, ושבת זה הזמן לשבת ולדבר, לשמוע ולהכיר. מידי מוצאי שבת קודש, עשרות מטיילות יושבות וכותבות לרבי ועד היום אני בקשר עם חלקן. השבוע הגיעו שתי קיבוצניקיות המגדירות עצמן כ'לא יודעות כלום', ובאמת אפילו אחרי שלוש וחצי שנות שליחות ופגישה עם מאות יהודים התפלאתי מרמת חוסר הידע העצום שגילו. בהבדלה הן הסתכלו בהלם על הטקס המוזר ולא הפסיקו לשאול מה בדיוק עושים ולמה… וממש רצו לשמוע".

בפעילות עם מטיילים יש גם את הפן הפחות מרנין, "מטיילים רבים נקלעים לצערנו לתסבוכת עם החוק המקסיקני. קורה רבות שבעלי נזעק בכל מיני שעות ללכת להוציא מטיילים שנתקעו בכלא מחוסר שפה, תקשורת או ידיעת המנטליות המקומית. אנו מגישים גם עזרה וסיוע למטיילים חולים. בית חב"ד הוא בית המטיילים בחו"ל, וגם הורים דאוגים כבר יודעים את הכתובת ומתקשרים לברר על ילדים אבודים או כאלה שלא יצרו קשר זמן רב עם הבית; בעלי מרגיע בכך שברוב המקרים אי יצירת קשר הינה בעיה של מיקום, חוסר שימת לב וכדו'. בגדול, בית חב"ד משמש כשגרירות העיר, בכל בעיה וענין השגרירות פונה אלינו בבקשת טיפול ועזרה".

ביקור בבית חב"ד, גם אם מתחיל בשאלה טכנית קטנה או בעיה, מעורר פעמים רבות ביהודי את הרצון להניח תפילין, להחליט החלטה טובה וכדו'. השאלות שמגיעות על הרבי, המשיח, פותחים דיון ורבים יושבים וכותבים לו. בימי רביעי ישנה תוכנית מיוחדת למטיילים ומטיילות: השליח והבחורים הולכים לבית משפחת ברוד ל"על האש" והתוועדות, והבנות נשארות בבית חב"ד עם לאה השליחה, לסדנת הפרשת חלה ושיעור שלרוב נהפך להתוועדות על מהות האישה ומצוותיה הייחודיות. הקשר עם המטיילים ממשיך גם בשובם ארצה, דבר עליו עובדים במשותף כל הבתי חב"ד באזור מרכז אמריקה כגוף אחד, כיוון שמדובר באותם המטיילים; בארץ ישראל נערכים שבתונים, סמינריונים לבנים ולבנות, קישורם לבתי חב"ד בארץ ישראל ועוד.

אין כמעט מקסיקנים בקרב ציבור היעד של בית חב"ד בפלאיה, הפעילות היא בעיקר עם הישראלים ובני הקהילה המקומית שהיא עצמה כאמור, לא ממש מקסיקנית. אולם אני בכל זאת מתעקשת לקבל איזה שהוא ניחוח מקסיקני לכתבה, לאה מגישה לי אותו בעובדה שלעיתים היא מכינה אוכל מקסיני בערבים המיועדים לבני הקהילה. "מה שכן", היא מתארת הוראת הנהגה בעבודת ה' שקיבלה ממקום השליחות, "אימצתי לי את המעלה שבמנטאליות המקסיקנית. הכל כאן מאוד נינוח, "מניאנה" שפירושה מחר היא מילת מפתח כאן… שום דבר 'לא בוער' ולא לחוץ, גם אם יש תור של שמונה–תשע שעות איש לא נלחץ ממנו… אמנם, לפעמים זה מפריע לשליחות כשזקוקים לשירות כלשהו בהקדם, אבל בגדול, מקסיקו מחנכת אותנו להיות רגועים יותר".

אתגרים

הכל נשמע כה רגוע אך מהר מאד אני מגלה שמשפחת ברוד מתמודדת עם אתגרים וסערות אמיתיות לגמרי. "עד לאחרונה לא היה מקוה, והאפשרות היחידה הייתה לטבול בים. לפני כשנה הגיעה הישועה בדמות המקוה באי השכן, קוזומל (ששלוחיו מלווים ועוזרים לנו רבות מיום הפתיחה) אך לא הסתפקנו בכך וב"ה זכינו בתחילת שנת התשע"ד לחנוך מקוה טהרה חדש ומפואר בפלאיה!".

לגבי בעיית הכשרות, הם חשים כי ב"ה הם "מסודרים" יחסית למקומות שליחות נידחים אחרים. כי במקסיקו יש קהילה גדולה והכשרים רבים, והם בקשר עם הרבנים המכשירים ויודעים מה ניתן לרכוש ומה לא, כך שהרבה מוצרים הם כשרים ומגיעים לכל רשתות השיווק. אך לא הכל… חלבי אין בינתיים. ומכיוון שהבשר לא 'שחיטת ליובאוויטש', הם שוחטים עופות במקום. בקר אין בנמצא אך כעיר השוכנת לחוף הים היא משופעת בדגים ויש את כל מוצרי הבסיס ב"ה. ממתקים לילדים אין, מידי פעם מגיעים קצת במשלוחים… "כעת אנו עובדים על 'סופר כשר' ומידי פעם מייבאים "ביסלי", "במבה", שוקולד וכדומה" (כשאני חושבת על מלאי הממתקים בהם מוצפים הילדים במקומותינו, אני חושבת שאולי כדאי לצאת לשליחות רק כדי ליצור תקופת גמילה קצרה מכל אלו… – מ.ק.).

לאה לא מתקשה להצביע על הקושי המרכזי בשליחותה – חינוך הילדים כמובן.

לאה משמשת כגננת לשלושת ילדיה ולמספר ילדים נוספים מן הקהילה. "מעט ילדים, אך זה גם משהו משמעותי עבור ילדיי החיים פה, ללא בית ספר או גנים רגילים המלאים חברים. בתקופה האחרונה ביתי ובני (בני שלוש וארבע) החלו לומר שהם רוצים להגיע לכיתה א', כי אז – לפי סרט שראו – הם יהיו בכיתה עם הרבה ילדים… בעזרת השם עם משיח בירושלים! בינתיים החברה העיקרית שלהם היא המטיילים וגם זה לפעמים לא קל, כי כשהם נקשרים למטיילת מסוימת שאיתנו כבר זמן ארוך ולפתע היא עוזבת, לא תמיד פשוט להם".

אני תוהה בקול מתי זוכים שלוחים לקורטוב פרטיות, אך לאה לא נבהלת מן השאלה ומספרת כי ביתם הפרטי נפרד מהבית חב"ד. והם עברו דירה לבית מרווח, שבו הגן. כך שהם מגיעים לבית חב"ד אחרי הצהריים והפעילות מחולקת בצורה ברורה לזמני בית ולזמן השליחות בבית חב"ד. "זה דבר שלומדים עם הזמן שצריך לתת פרטיות וזמן לילדים ולבית. ברגע שאתה מכבד זאת, באופן אוטומטי גם האנשים מכבדים את זה". אולם היא מעלה נקודה שבה זה מתנגש בכל זאת, "בשבתות אנו בבית חב"ד ובגלל שאצלנו הפעילות שנתית ואינטנסיבית – כל שבת אנו מארחים בין 100 ל–250 איש שזה לא תמיד קל… אנחנו אוהבים את זה ולא מוותרים, אבל לפעמים, פעם ב… מתחשק איזו שבת לבד, אך כמעט ולא יוצא לנו". תאוות של שלוחים.

כשמדברים על בישול ואוכל בכמויות, לאה מספרת בצניעות כי היא הולכת ומשתפרת, ומתנצלת "בכל זאת, הגעתי כאישה צעירה בלי הרבה ניסיון. אני מאד אוהבת מטבח והתנסות במתכונים חדשים. ביום–יום, הזמן לא תמיד מאפשר, אבל בערבי חגים ובערבי נשים וקהילה צריך להכין 'פנסי' כי הקהילה אוהבת את ה'סטייל' – ואז זו הזדמנות ליצור דברים חדשים, להתנסות וללמוד. היום זה אחרת לגמרי מן ההתחלה. למדתי הרבה מהקהילה ומחברות". היא מסכמת את התחום הקולינארי.

שליחת המלך = הדרגה הנעלית ביותר

"מה תרמה לך השליחות?" אני שואלת ומופתעת מן התשובה.

"בדיוק השבת ישבו כמה מטיילים בבית חב"ד וכל אחד דיבר על הטיול שעושה ועשה. אחת הצטערה שלא הספיקה לטייל מספיק… ולאחר מכן נשאלתי איפה טיילתי, אם טיילתי בכלל… צחקתי, ואמרתי להם שבקושי את האזור שלי אני מכירה, אבל הטיול שלי הוא טיול מסוג אחר – לא של מקומות, אלא של חיים. של אנשים". ועכשיו היא עוברת לתרומות המהותיות יותר:

"השליחות נותנת לך את הזכות להיות של הרבי, אפילו אם אתה בכלל לא מונח שם, אפילו אם אתה כלל לא זכאי לכך. השליחות חישלה אותי בהמון–המון מישורים ונתנה לי לראות ניסים במוחש, על בסיס יום יומי. נכון שהרבי אומר שצריך לחיות בדרך הטבע, אבל אפילו הדברים הטבעיים בשליחות הם נס, זו זכייה מדהימה להיות שליחה.

"כזוג צעיר לאחר החתונה הגענו לשליחות קצרה בבוליביה על מנת לעזור בפורים – פסח, לא אשכח שהשליח שהיה שם – הרב יותם קליין, לקח אותנו פעם לסיבוב קניות, ובוליביה היא עיר לגמרי לא קלה מבחינה גשמית, ואמר לנו: 'דעו לכם שלהיות שליח של המשיח זו הדרגה הכי גבוהה שאפשר להגיע אליה בבריאה'. ואת המשפט הזה לא שכחתי! יש קשיים ולפעמים את חושבת אולי לחזור, לחיות חיים רגילים בקהילה חב"דית חמה. אך המשפט הזה חקוק לי, כן, זה לזכות להיות בדרגה הכי גבוהה בבריאה, לא בזכותך בכלל, אלא כי אתה שליח של המשיח! אני רואה את ילדיי, איך הם חיים, זו רמה אחרת וגדילה אחרת לגמרי למעליותא". היא לא מתכחשת לעובדות, "יכול גם להיות שחסרים להם דברים, בטוח, הם לא גדלים בסביבה נורמאלית; אבל אני רואה איך הם בטבעיות של ילד מקבלים כל אחד, אוהבים ושמחים לחוות את החוויות שהשליחות יוצרת סביבך, ויש בלי סוף…

"לפעמים, בנקודות תורפה, כשאני חוששת על הילדים, ומתמלאת בייסורי מצפון: האם משהו בא על חשבונם? האם הם יאהבו את השליחות, או ישנאו חס ושלום?! – אני הולכת צעד אחורה, מביטה בהם, ושואלת את עצמי, עם כל מה שחסר להם ויש להם, האם הם שמחים? וב"ה אני רואה שהם שמחים, שהם חיים ואוהבים ומהווים חלק בלתי נפרד מבית חב"ד. פעם חיה מושקא הבחינה שמטיילת הניחה מצלמה על שולחן השבת ואמרה: 'תכניסי לתיק! שבת!' והילדים יודעים גם להאיר בתום: 'את צריכה חצאית', 'את צריכה שאל' וכשהם אומרים, הדברים מתקבלים".

ללאה ראייה מאד אופטימית. היא לא מהססת לשבור מוסכמות וטוענת חד משמעית ששלוחים לא צריכים לסבול. "לפעמים נשמע כאילו בתור שליחים יש "התמודדות תחרותית" למי יותר קשה… הרבי אומר כל הזמן ששליחות היא טובתו הגשמית של השליח! הרבי מה"מ לא רוצה ששליח יסבול, זה לא רצון המלך, וצריך לדאוג ולעשות מה שניתן כדי לא להיות במצב כזה! כשמודעים לכך שהשליחות היא גם טובתי הגשמית, נקודת המבט משתנה ולפתע אני מגלה למשל, שאם הייתי בארץ ישראל לא היו לי את העוזרות שיש לי כאן אחרי לידות ובכלל".

נפלאות באגרות קודש

"בכל הזדמנות, אנו משפיעים על אנשים לכתוב לרבי דרך "אגרות קודש"", מספרת לאה על אפיק ההתקשרות בו הם משתמשים תדיר. "אנשים ונשים כותבים לרבי בכל עת והסיפורים שופעים. מטיילת סיפרה לי לאחרונה שחברתה הייתה ב–770 וכתבה לרבי, היא לא הבינה את התשובה, אולם שמרה בזיכרונה את תאריך המכתב. כעבור זמן היא ציפתה לבשורות טובות וילדה בדיוק בתאריך שהופיע בתשובה.

פעם במוצאי שמחת תורה התיישבו שלוש בחורות לכתוב למלך, אחת לא הבינה את הקשר אליה… הרבי כתב שם לבחור, שכבר דובר עימו לפני החגים ולמה עדיין לא התחתן?! ושלא ידחה זאת אלא שיינשא כמה שיותר מהר.

לפתע היא קלטה, נפתחה ואמרה שאכן היא בקשר עם בחור כבר חמש שנים, ומאוד התלבטה אם להינשא לו, ואז הוחלט שהיא עושה 'הפסקה' ויוצאת לטיול עם חברות וכעת הן סיימו את הטיול והיא צריכה להחליט! הרבי התייחס שם לבעיה בקשר עם הורים וכתב לנהוג כראוי ואז יתקיים "כמים הפנים לפנים", היא אמרה שאכן אחת ההתלבטויות היא בעיית הקשר שלה עם אימו. והרבי מלך המשיח נתן לה הוראות ברורות 'אחד על אחד'.

"היה בחור שרצה לנסות את ה"אגרות קודש" ושאל האם לנסוע או לא, במבט בעמוד שנפתח הוא טען שאינו מבין ומיהר לדרכו, אולם בעלי שלח איתו את המכתב שיעיין בדרך. הוא התקשר אחר כך וסיפר: 'אני שאלתי אם להמשיך בדרכי או לא, אבל זו סתם הייתה שאלה חיצונית, באמת הייתי המום מהתשובה… אני מאוד עצבני ולחוץ וכל מטרתי בטיול זה היה למצוא מרגוע לנפשי ולהשתחרר מהלחץ התמידי בו אני נתון. אך כל הזמן אני טרוד בשאלה – "איך אני יוצא מזה?" וכל המכתב של הרבי הופנה לאדם הסובל מבעיות של עצבים! והרבי שלח אותו לתניא. הבחור מיהר להגיע לבית חב"ד הבא ומיד החל ללמוד וליישם את ההוראה הנפשית הברורה שקיבל".

תתאמץ ותתנוסס!

פרסומי ניסא כידוע מזרזים את בוא הגאולה, אני מנצלת את הבמה כדי שפלאיה תפרסם קצת ניסים מכוח המשלח.

"מרוב שכל הזמן חיים ניסים קשה לספר". מתקשה גב' ברוד לבחור… "יש בלי סוף. הרבי רוצה שנעבוד ונפעל בדרך הטבע, אבל בסוף, תמיד יש ניסים. כל צעד בבית חב"ד זה נס. לא חושבת שיש בית חב"ד בעולם המתנהל בטבעיות. בית חב"ד הוא מילה נרדפת לנס! כל שליח שקופץ לים השליחות הוא נס. בא מישהו מהקהילה ואמר שצריך שנהיה מקצועיים ורשמיים לפני שנתפתח… אמר בעלי: 'אם הייתי מחכה להיות מקצועי, לא הייתי פה היום! הבית חב"ד לא היה נפתח'.

"בית חב"ד הינו נס בטבע. והרבה פעמים יש גם ניסים כפשוטם – מעל הטבע. אתן דוגמא, אחת הבעיות הרציניות כאן היא תשלום חשבון החשמל שהוא גבוה במיוחד. פעם לא היה לנו מהיכן לשלם ולא נותרה ברירה אלא לעשות את מה שאיננו אוהבים, ללוות כסף ולשלם את החשבון. מניסיוני ראיתי כי הרבי רוצה עבודה, לא משנה במה יש עניין לעשות כלי לברכה והכסף יגיע איכשהו. באותו יום הגיע מישהו מהתושבים פה בפלאיה, אחד שמגיע פעם בשנה… בעיקר באים אליו. ומושיט לי מעטפה "את זה …לחיים". היה שם סכום מדויק של חשבון החשמל שלא היה סכום עגול! הרבי בעצם אמר לי: 'אני איתכם צמוד כל הזמן'!

"בפסח הראשון שלנו היו הרבה בעיות כספיות. בערב החג ממש, אחרי שכמעט הכל כבר היה מוכן, ואני כבר הלכתי לארגן את האולם – קנייה משמעותית ביותר עדיין חסרה: החד פעמי למאות המשתתפים. שעה לפני החג צריך לקנות ולשלם, אך כסף אין!

בעלי ישב לכתוב מכתב למשלח ונענה במכתב שמוען לרב חיים הלוי בנימיני. שם בעלי הוא 'חיים בנימין' – הלוי, והמכתב הכיל איחולים לחרות מכל העניינים וההפרעות וברכות לחג פסח כשר ושמח. מיד לאחר מכן, 3/4 שעה לפני החג, הגיע מישהו ו…'שם' 1000$ על השולחן! מיד נשלחו הבחורים לרכוש את כל כבודת הכלים החד–פעמיים שהיו חסרים. אלף דולר מן השמיים.

"המקוה הוא נס. יהודי מקומי שמאוד מסייע קנה בהזדמנות שטח למקוה, בשלב מסויים התוכנית ירדה מהפרק. אולם לבסוף הוא עמד בדיבורו ובנה מקווה מהודר תוך דאגה לכל פרט מהמסד ועד לטפחות. המקוה מפואר חיצונית והלכתית ברמה הגבוהה ביותר!

"גן הילדים – הינו נס שמלובש בטבע. כאמור מנסיוני, הרבי רוצה שנעמול ובהמשך הנס מופיע. כשהחלטתי על פתיחת גן הייתה לי בעיה תקציבית והחלטתי לארגן קבוצת "נשים למען הגן". פניתי לנשים ממקסיקו סיטי וניו יורק שתעזורנה. נפגשתי עם אנשים ובפועל דבר לא התקדם. אשה אמידה מסויימת ממקסיקו סיטי התחמקה במשך חצי שנה, מידי פעם התקשרתי אליה בבקשת סיוע אך לבסוף הפנתה אותי לאחותה. התברר שהאחות משמשת כגננת בגן יוקרתי המחליף ציודו בכל שנה מחדש, את הציוד המפונה תורמים הם לגנים לא יהודיים נזקקים. מאז שיצרתי קשר עם האחות היא שולחת לי משאיות עם ציוד יקר: משחקי חצר וגן, כסאות, שולחנות, משחקי חשיבה. כל הנ"ל מלבד חומר ועזרה בירוקרטית כיצד להפוך לגן רשמי מוכר. חצי שנה השקעתי ללא תוצאה נראית לעין, ופתאום נפתח צינור ושפע יורד דרכו בלי סוף.

עובדת קיום הגן מביאה ילדים לעיר כי הוריהם יודעים שיש חינוך יהודי במקום. כאן נוכחתי שכשעושים כלי בטבע האורות מגיעים. הגן הוא הפרוייקט שלי ואני מקווה להתפתח בו". מסכמת לאה את הנס בו היא משקיעה…

צאנה לדרך!

אני מבקשת מלאה המלצה לשליחות מתחילות והיא תורמת בשמחה: "צריך להתבונן כל העת מיהו קהל היעד ולהבין מה הוא צריך. לפעמים פועלים, בחוסר התאמה לקהל ולא מבינים מדוע לא מצליחים. יש לראות מה המקומיים עושים באזור, מה האופי המיוחד של המקום, וכך לומדים כיצד לעבוד. יש קהילות שאנשיהם אוהבים 'רוב עם' – המוניות, יש אחרות שבהם לא יאהבו לבוא לכנסים המוניים ואינך מבינה מדוע. יש אנשים שלא אוהבים לצאת מהבית ומאד יעריכו שבאים אליהם. יש 'לקרוא' כל הזמן את קהל היעד לגווניו".

בעניין היחס עם הציבור איתו באים במגע, לאה ממליצה שני דברים נוספים: "חשוב לשתף את הקהילה והמטיילים, אנשים אוהבים ליטול חלק. ו…יש לדעת לא לקחת באופן אישי הערות. את בעמדה גבוהה יותר. את פה בשבילם. אם עשית משהו שהוא הדבר הנכון, לא משנה מה יגידו.

בנוסף, ראיתי נשים רחוקות כל כך שכאילו לא קשורות, ולפתע נחשפות ככאלה שעניין הטהרה כל כך נוגע להן! ברמה של קנאות דקדושה. אין אחד שלא מחובר ואיכפת לו. צריך להגיע אל האנשים מהמקום שבו הם כן בסדר ומחוברים לה' וכשמעצימים מקום זה הנפש האלוקית משפיעה הלאה".

פעמים רבות איננו יודעים את תוצאות הפעילות, מוסיפה לאה, וממחישה בעזרת הסיפור הבא:

"מנהלי בית חב"ד באי קוזומל הסמוך, הרב דודי כפלין והרב שלומי פלג, סיפרו שיש להם קשר טוב עם יהודי המתגורר שם, אך הלה מוכן לדבר על כל דבר מלבד יהדות. יום אחד הוא נכנס לבית חב"ד ומודיע שבקייץ משפחתו הגרה בניו–יורק תגיע, וילדיו יהיו בקייטנה של הבית חב"ד וביקש 'תסבירו לבתי בת השש איך להדליק נרות שבת'. השלוחים הופתעו ושאלו כיצד ארע המהפך, הרי עד כה אסור היה להציע לו דבר על יהדות?! האיש סיפר כי הייתה לו פגישת עסקים בפלאי'ה והוא המתין בקניון, בינתיים הביט על הבחורות הישראליות מאחורי עגלות מוצרי "ים המלח", ובחן כיצד הן, הדיילות, פונות ללקוחות. לפתע, רואה אחת מהן עוצרת ומתכופפת אל מתחת לדוכן, מוציאה שני נרות ומניחה על הדוכן, מדליקה ומברכת. הוא היה המום. יום שישי שבת נכנסת, באמצע פלאי'ה, בעיצומו של יום עבודה, הבחורה עוזבת הכל, מדליקה ומברכת! הוא החליט שהוא רוצה שכך תהיה גם בתו שלו. ומאז הוא מתקשר אליה כל שבוע להזכיר לה להדליק. אנחנו אכן עושים סיבוב כל יום שישי ומחלקים נרות לעובדות הישראליות והיה מדהים לגלות איך נר בפלאיה השפיע על ילדה יהודיה אי שם בניו יורק. המפתיע הוא שבאותו שבוע אותה בחורה הישראלית עזבה, היא אפילו אינה יודעת את משמעות ועוצמת הפעולה שעשתה.

לסיום, ממש חשוב לה להדגיש כי אין לשכוח את המטרה, "צריך לחשוב כל הזמן מה הרבי רוצה ולמה אני בשליחות. אפשר להיסחף הרבה בסדר היום, וברצון להספיק הרבה ולשכוח את המטרה. כל הזמן עליי לשאול את עצמי: 'למה אני פה?'. וזה מוביל אותנו אל הנושא הבא – המטרה.

"השער לכל עניני השליחות – קבלת פני משיח" כפי שהתווה המשלח חודר בפלאיה כל שלב ופעולה בשליחות. "הנושא כל כך מפורסם בעולם, רק צריך להיות זמינים כדי לענות על שאלות העולות מאליהן – פשוט מחוסר ידע. רוב רובם של הבאים מקבלים בפשטות ומתעניינים מאוד. אין שבת שמשיח לא עולה לדיון. עצם המצאות תמונת הרבי, שלט ה'יחי' וההכרזה אחרי התפילה כבר מגלה את אמונתנו, אנו רק נותנים מקום לשאלות להישאל ולדיון להיפתח. כשמציגים דברים בצורה ברורה, מאמינה ובוטחת, אנשים מקבלים. אפילו אנשים הרחוקים מאד מיהדות מקבלים בפשטות.

נמצאת כאן קיבוצניקית לשעבר, שבתחילת הקשר עימנו היא ומשפחתה לא ידעו מהם תפילין בכלל! היא אמרה לי: 'למדנו בארץ ישראל שהחגים קשורים לחקלאות, ופה אני לומדת מחדש את החגים'… מדהים לראות איך מלימוד, התודעה משתנה. יום אחד היא מספרת, 'הסתכלתי ב'פייסבוק' של חברים מהקיבוץ והם כתבו שהם מצאו עלוקות בשדה שלהם, ובשנייה הראשונה עלה לי אסוסיאטיבית המושג "אלוקות", וחשבתי מה היא עושה בשדה שלהם, ורק אחר כך קלטתי'… סיפורה הזכיר לי מה שהחסידות אומרת שהסיטואציה והמונח הראשוני הם אלוקות – אלוקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות! אגב, באותה אישה חל שינוי תפישתי מדהים למשל, יום אחד ראתה בספר טלפונים של מישהו כי בעלי מופיע בשם "רבי חיים" והיא התלוננה בפניי, 'איך הם לא מבינים שיש הבדל בין רבי לרב?!'…

אני מבקשת מלאה מסר לקוראות והיא עונה חד משמעית: "צאו לשליחות! כל אחד יכול להיות שליח והעיקר צריך לעשות. פעמים רבות אני מתלבטת, לא יודעת מה מתאים. אך צריך פשוט להחליט שעושים פעילות! ואחר כך לחשוב מה בדיוק לעשות בה.

ב"ה שהרבי זיכה אותנו הקטנים להיות נרותיו בעיר הזו, כי כפי שאמרתי יכולתנו וכוחותנו מוגבלים אבל רואים במוחש בשליחות, שאפילו בלי לעשות הרבה הרבי הציב אותך כמגדלור, ואור מושך אחריו אור. זכינו להיות אורות, ומשתדלים לעשות בכוחותנו מה שאפשר, וכפי שמאחל בעלי תמיד כשמדברים על "הצלחה בשליחות", הצלחה בשליחות זה לא איחול נחמד, זו גאולה וכל עוד אין גאולה… חסר בשליחות! אז שנזכה כבר לגאולה ולא נצטרך להיות כאן, לא אנו ולא שלוחי חב"ד אחרים בעולם, כי נזכה כולם להתראות עם הרבי מלך המשיח המשלח, נאו!

•

ב"ה, הפעילות היא רבה וכרגע אנחנו מחפשים מבנה קבוע וגדול עבור הפעילות העניפה וההוצאות רבות בהתאם, כל מי שמעוניין ורוצה להיות שותף יכול ליצור איתנו קשר.

לאה, פלאיה דל כרמן, מקסיקו. פל': 984.178.5001 בית: 987.8030828 [email protected]

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד

דינר לשפרה ופועה רעננה • גלריית פרצופים

9

11

DSC_2513

DSC_2519

DSC_2522

DSC_2532

DSC_2539

DSC_2646

DSC_2653

DSC_2669

DSC_2690

DSC_2700

DSC_2719

DSC_2873

DSC_2877

DSC_2878

DSC_2881

DSC_3126

עוגיות גרנולה קלות טעימות ובריאות • מתכון ותמונות

עוגיות גרנולה קלות טעימות ובריאות:

(מדידת הכוס במתכון זה היא של 230 גרם)
2 כוסות קמח מלא
1 ורבע כוסות סוכר חום דחוס
כפית א״א
חצי כפית סודה לשתיה
רבע כפית מלח
כפית וחצי תמצית וניל
2 ביצים
חצי כוס שמן
3 כוסות קוואקר (שיבולת שועל)
חצי כוס שוקולד ציפס
חצי כוס שוקולד ציפס לבן
חצי כוס חמוציות מיובשות או צימוקים
הכנה:

1. חממי תנור למאה ושמונים מעלות. רפדי תבנית של התנור בנייר אפיה ורססי בספרי שמן.
2. בקערה גדולה שימי קמח, סוכר חום, א״א, סודה לשתיה, מלח. ערבבי היטב בכף. נסי לפתוח את גושי הסוכר החום שיתערבב היטב עם הקמח.
3. הוסיפי תמצית וניל, ביצים, ושמן. ערבבי היטב.
4. הוסיפי שיבולת שועל. ערבבי שוב.
5. הוסיפי שוקולד ציפס בשני צבעים וחמוציות או צימוקים.
6. פזרי את הבצק הפירורי על נייר האפיה שבתבנית. פזרי באופן שיהיה אחיד ואז לחצי לגובה אחיד. אל תדאגי אם הבצק לא מספיק התאחד ונראה פירורי ויבש, באפיה זה מתאחד נהדר.
7. אפי כעשרים וחמש דקות. צנני לחמש עשרה דקות לפני שאת פורסת.
8. פרסי לרצועות ארוכות וצרות.
9. אחסני בקופסא סגורה, ושימי נייר אפיה בין השכבות שלא ידבקו זה לזה.

בהצלחה!

IMG-20140217-WA0007

IMG-20140217-WA0008

IMG-20140217-WA0009

IMG-20140217-WA0010

IMG-20140217-WA0011

IMG-20140217-WA0012

IMG-20140217-WA0003

IMG-20140217-WA0004

IMG-20140217-WA0005

IMG-20140217-WA0006

למתכון הנוסף:

שווארמה חזה עוף ביתי

גם וגם – בו זמנית • טיפ שבועי

גבורה וחסד- צריך גם וגם.

למשל, בחינוך הילדים- רק חסד ונתינה, כמובן שלא זו הדרך, וכן רק גבורה והגבלות, כמובן שגם לא הדרך, אז מה כן? פעמים כך ופעמים כך, תלוי בסיטואציה.

המדדים שעוזרים להחליט מה נכון לעשות בכל סיטואציה: 1. מה נכון ע"פ ההלכה. 2. מה יותר קשה לעשות.

לגבי המדד השני: מה שמביא יותר תועלת, יותר קשה לעשות אותו, היצה"ר רוצה נגד הקדושה, נגד הטוב האמתי ולכן הוא מערים הרבה קשיים ונותן תירוצים לא לעשות את מה שמביא יותר תועלת ומה שנכון לעשות באמת. טוב להיות מודעים לכך, להתחכם ביצה"ר ולעשות דווקא את מה שהכי קשה.

יוצא מכך, שאם ממש לא מתחשק להעניק, למשל- זה בדיוק הזמן. וכן אם ממש קשה להשים גבול- זה בדיוק המקום לגבול.

בנוסף לכך לעיתים רוצים להיות מאוד טובים ונותנים- 'חסד'(- הרי זה מצוה לתת וכן זה תורם הרבה וכדו'), אך לא תמיד זה נכון לתת, לא תמיד זה מביא תועלת אמתית, גם אם כלפי חוץ זה נראה נתינה וזה נראה "יפה", אך יכול להיות שבאמת יש יותר תועלת מאי הנתינה. אז כדאי להיות כנים ולהבחין מה מביא יותר תועלת ה'חסד או ה'גבורה'. (ואפשר להיעזר במדד מס' 2: שאם קשה לתת- סימן שצריך להתאמץ וכן לתת, וכן להפך).

בנוסף לכך כדאי  להשים לב לאמת הפנימית ולהיזהר מ"אחד בפה ואחד בלב". למשל, כאשר מרגישים בלב התנגדות לדברים שנעשים/ נאמרים וצריך להביע דעה בנושא  ולא 'נעים', כדאי לשאוף ולנסות (כמובן בדרכי נעם) ככל האפשר להביע בכנות את מה שבלב- ולהביע  'גבורה' גם כשמאוד מתחשק להראות  'חסד' (וכן להפך), כי זאת האמת שלי…

בנוסף לכך, השאיפה היא- ללכת בקו האמצע, בכל המידות- מהרמב"ם(- חוץ מכעס וגאווה, שהם אסורים בתכלית), לא להיות קיצוניים לצד החסד וכן לא לצד הגבורה, כאשר יש קיצוניות, כדאי להשים לב ולנסות להתאזן לכיוון האמצע…בהצלחה!!!

(המקור לנכתב: שיעורי חסידות, שכאשר משתדלים ליישמם ביום- יום, מתחדדים הדברים ויוצרים תובנות- מזווית אישית)

הופעת זמרות חב"דיות

שבת משיח: הג'ינגל להורדה

להורדה לחצי כאן (קליק ימני ושמירה בשם)

אסון ההדברה: הילד מיכאל גרוס הובהל שוב לשניידר

הכנס השתים עשרה של נשי ובנות אח"ת • גלריה ענקית

 זו השנה ה12 שארגון נשי ובנות אח"ת מקיים כנס ארצי. ארגון אח"ת –  'ארגון חברת תהלים' מכנס נשים ובנות לומר תהילים מידי שבת מברכים בהשכמה. לארגון קיימים כבר 48 סניפים בכל רחבי הארץ וכמות המשתתפות בו הולכת וגדלה. את הארגון מנהלת ביד רמה גב' מוסיא מנדלזון מבני ברק, בסיועה של גב' שיפי נפתלין.

השנה עסק הכנס בנושא: מחבר ספר התהילים, דוד המלך – נעים זמירות ישראל. המשתתפות נהנו ממופע שכלל פרקים מחייו, בשילוב רעיונות מתורתו של הרבי בכיכובה של השחקנית גב' מיכל לויטין.

את המופע כתבה גב' נ.דינה קוזלובסקי. הפיקה אומנותית גב' חיה גלייזר. מצגות ומולטימדיה גב' רחלי אופנר והפקה בפועל גב' רחלי בלוי.

גב' שרה רוחמקין – מארגנת סניף ביתר, סיפרה על המניע להקמת הסניף. בתה חיה מושקא ע"ה שהצטרפה לסניף בביקוריה בבני ברק. לאחר פטירתה הקימו את הסניף לעילוי נשמתה ומאז רואים כי הוא פועל ישועות.

גב' דבורה לויטין הקריאה את מכתבו של הרבי מה"מ למייסדת הארגון, בו מופיעה המילה 'אחת' פעמים רבות, ואף כתוב בו כי מעלתם של הכלל גדולה לאין ערוך ממעלתו של פרט ויחיד (לגבי אמירת תהלים בציבור)

בסיום האירוע נערכו הגרלות בהם השתתפו המתמידות והמצטיינות וזכו בפרסים יקרי ערך. כמו כן נערכה הגרלה על כרטיס טיסה לרבי מה"מ, דולר ומטבע שנתקבלו מידו הקדושה.

DSC_4910

DSC_4911

DSC_4914

DSC_4926

DSC_4936

DSC_4939

DSC_4944

DSC_4950

DSC_4959

DSC_4966

DSC_4987

DSC_4996

DSC_4998

DSC_5008

DSC_5010

DSC_5095

DSC_5096

DSC_5133

DSC_5176

DSC_5208

DSC_5209

DSC_5234

DSC_5248

DSC_5252

DSC_5258

DSC_5287

DSC_5292

DSC_5299

DSC_5313

DSC_5323

DSC_5339

DSC_5341

DSC_5346

DSC_5377

DSC_5384

DSC_5400

DSC_5405

DSC_5414

DSC_5415

DSC_5415-676x449

DSC_5433

DSC_5446

DSC_5464

DSC_5470

DSC_5478

DSC_5519

DSC_5524

DSC_5557

DSC_5600

DSC_5617

DSC_5621

DSC_5628

DSC_5640

DSC_5647

DSC_5660

DSC_5663

DSC_5673

DSC_5679

DSC_5721

DSC_5741

זה קורה בבתים הכי טובים • סיפור לאמהות

אלי חזר מהעבודה עייף, כרגיל. כלאחר יד שאל את ברוך מה שלומו והמשיך אל המטבח. שם הכינה מירי, אשת חיל, ארוחת כמעט גורמה מפוארת.

התיישב, אוכל, תוך כדי דפדוף בשבועון חרדי. העביר דפים הלוך ושוב והאזין בחצי אוזן לברוך שכבר היה עם פיג'מה בדרך למיטה.

ברוך רק התחיל את לימודי הגמרא השנה. האמת היא שאלי רק ראה את כריכת הגמרא והחל לנוע בחוסר נוחות במקומו. הרי מהמפגש הזה התחמק כל כך הרבה שנים. הסתפק בכך שמאז היותו חתן פיאר הסט את ספרייתם הנאה, גם זה משהו, לא?

חני, בכורתו החרוצה, הציעה בנדיבות את עזרתה בשיעורי הבית אבל במקצוע הזה לא היה לה הרבה מה להציע… הוא התבונן שוב בברוך. "נו, אבא, חיכיתי לך כל היום כדי שתחזור איתי על הסוגיה הזו…" אלי הביט במירי. היא פרשה ידיים כאומרת 'מה לעשות' וזרזה את התאומות השובבות בנות השנתיים להכנס למיטות.

"קדימה אלי, ניסה לשדל את עצמו, אתה כבר לא הקטן וחסר האונים העומד מול בנימין המלמד הקפדן, אתה מנהל משרד עוצמתי. בכיר בתחומך. למדת הרבה מאז". השיח הפנימי לא ערך יותר מאשר אורך המסלול שבין השולחן הנאה לשולחן הכתיבה בחדרו של ברוך. הוא רכן לעבר המסכת הענקית והתחיל לנסות לצאת מהעסק הזה בכבוד…

•      •      •

המלמד עבר שוב ושוב על המבחנים. ליד שמו של ברוך רשם לעצמו סימן שאלה ענק. הוא לא מצליח לפענח את הילד הזה. שיחות עם המלמדים משנים קודמות לא פיזרו הרבה את הערפל אלא רק האביכו אותו עוד יותר. "נבון אבל לא ממצה את הפוטנציאל, מסוגל ליותר" ואפילו "עצלן, תינוקי, לא מסתדר עם החברה".

הוא קימט את מצחו ושיחק שוב בעט, הוא שנא את שיחות הטלפון האלה אבל לא ראה לפניו ברירה אחרת.

השיחה כצפוי לא היתה נעימה במיוחד. אלי עצמו הרגיש כאילו הוא חוזר אחורה עשרים ומשהו שנים בזמן. הוא כל כך לא רצה שברוך יעבור את אותו מסלול לא סלול שהוא עבר, או יותר נכון לא הצליח לעבור.

•      •      •

ברוך ישב בכיתה אל מול הלוח אבל הרגיש מנותק, לגמרי מחוץ לענינים. שוב עליו להעתיק מהלוח שורות ניצחיות צפופות של כתב לא מפוענח. כשהמורה דיבר או סיפר סיפור נהנה ברוך להאזין אך כשהחלו הענינים להסתבך בדמות דף עבודה או גרוע מכך העתקה מהלוח הרי שהעדיף לפנות לשניאור או לדובי שיגאלו אותו מן המשימה המשמימה. לעיתים נתפס מעביר פתקים או סתם יושב ובוהה במבט חולמני. כל זה היה בשיעורים רגילים, אך בשיעור גמרא כבר לא יכל ברוך להתאפק והיה מחפש את פורקנו בכל תעסוקה שהיא, מציור ציורים ועד לפטפוטים על הסדרה החדשה של 'במחנה' – "מה קרה שם בדיוק עם נוחם? ואיך בעצם זה מסתדר עם ה…"

"ברוך!" קולו הנוזף של המורה חותך שוב את האויר.

"עליי להאיץ בהורים לראות מה אפשר לעשות, זה נהיה בלתי אפשרי…"

תלמידים התרוצצו במסדרון הלוך וחזור, הוא הרהר בברוך. שלא מסוגל לשבת במקום כשעובדים, שאמצעי ההמחשה לא ממקדים אותו ושממהר לפטפט ולהתחצף.

בדרכו לחדר המורים נתקל חזיתית ביועץ החינוכי של ה'תלמוד תורה'.

אחחחח, איזו השגחה פרטית!

הוא פרס בפניו את עומק ורוחב הבעיה, מקבל כמה טיפים ומבטיח להשתדל לנסות אותם בכיתה אבל שניהם סיכמו את השיחה בכך שיש לשלוח את הילד לאיבחון. דחוף! "שמא זו בעיה ריגשית?" חשב המורה בקול. "האבא איש עסקים, האמא גם היא עובדת. יתכן ואינם נמצאים מספיק עם הילד…" היועץ החינוכי הנהן.

יש לבדוק את הנושא בזריזות… אין ספק.

בהזדמנות אחרת, כשהגיע ברוך במבט מתריס לקבל הערה מהמנהל, לחש המנהל למחנך "אני מכיר את אבא שלו, למדתי איתו בכיתה… לא היה לו 'ראש' ללימודים יותר מידי, זה בדיוק המבט המתריס שבו גם אביו היה מצטייד בעת הצורך… כנראה שהוא באותו כיוון. אבל תזמין אותו לשיחה. לא יתכן שהילד יפריע גם לכיתה כולה בלימודיה".

עוד באותו יום קיבל אביו של 'הילד' – הלא הוא ברוך, מכתב חמור לאסיפה דחופה עם המנהל, המחנך והיועץ. נוסח המכתב ושיחות הטלפון עם המורה גרמו לו להרגיש שוב כמו אותו תלמיד שניצב מול מבחן בגמרא ואינו מבין דבר מהנאמר…

•      •      •

"מה קורה אלי, אתה נראה מוטרד?" ניסה אחד מעובדי המשרד למשש דופק. מה קרה לבוס החייכן שלהם? – "חזרתי היום לכיתה ד'". התבדח ללא חיוך ושיתף את העובד במפגש המשולש. "'ברוך מסוגל ליותר, לא ממצה את הפוטנציאל, משהו חוסם אותו', והדובדבן שבקצפת כשהיועץ החינוכי פנה אליי במתק שפתיים והתעניין בקול מלא חמלה 'יש משהו יוצא דופן בבית לאחרונה?'".

העובד הביט שוב בבוס שהתגלה לפתע בפן האנושי שלו כאב מודאג.

"בקיצור", המשיך אלי, תוך כדי ערבוב קפה. "שלחו אותנו לאיבחון פסיכו–דידקטי או משהו כזה". הוא חייך במבוכה. "אני מפחד שהוא ייצא כמוני בסוף… יהיה לו קשה ביסודי, מורכב בישיבות עד שיעוף החוצה, אל העולם הרחב. זה לא נעים…"

העובד פזל אל ערימות העבודה שמחכה לו בסבלנות בחדר.

"אתה קצת נסחף, לא?"

זו הייתה מחשבה חדשה ונבונה, ודווקא מדודי, עובד שעד היום לא החשיב כחכם מידי. "אולי הבעיה שלו בכלל לא קשורה לשלך? וגם אם כן, אולי תעזור לו להתמודד אחרת ממה שאתה התמודדת?"

אלי נזכר פתאום בערימות העבודה הזכורות לטוב ובטלפון על שולחן העבודה שלא מפסיק לצלצל.

"קדימה לעבודה!" פנה לפתע בחדות לעבר חדרו. התלבט שנייה, והסתובב חזרה לדודי "תודה". חייך והמשיך בדרכו.

•      •      •

מירי הרימה את הטלפון והורידה.

הערב רד, הילדים במיטות. ושוב ושוב ניסתה להשיג את מכון 'יכולת' כדי לקבוע תור לאיבחון הזה. לא ניסתה להשיג. כן ניסתה…

עצם האיבחון גרם לה לסערת נפש. אף אחד במשפחה שלהם מעולם לא דרך במכוני איבחונים ודומיהם. מה זה אומר עליה כאמא? מה זה אומר על הבן שלה? הנבון והחכם? האם זה אומר שהוא טיפולי? מה קורה כאן?

אלי נכנס הביתה בדיוק באותו הרגע משיעור הבית היהודי לאברכים. כנראה בהשפעת נושא השיעור ('חשיבות השיחה המשותפת והצפת בעיות בבית') החליט לשים קץ לשתיקה בנושא. מספר הטלפון של המכון שהיה על יד הפלאפון הבהיר לו פחות או יותר מה קורה.

הוא נכנס למטבח והכין לשניהם קפה, לאחר מכן תר בארון אחרי 'מזונות' ראויים לשמם. מירי החליטה שלטובת השיחה המשותפת תוותר הערב על הדיאטה.

"לא פשוט, אה?" פתח, ולגם מהקפה. חם מידי ומתוק מידי.

"אני מרגישה תחושת כישלון עמוקה מכך שהבן שלי צריך את האיבחון המרגיז הזה". שיתפה מירי.

"תארי לעצמך שהיינו מגלים אצלו איזושהי אלרגיה והוא היה צריך לעבור בדיקות… גם אז היינו מרגישים כל כך רע?" שאל את שניהם.

"יש בזה משהו. סך הכל רוצים לבדוק כאן מה מפריע לו, הוא הרי ילד כל כך מוכשר…" מירי.

"אבל הטונים והיחס של ההנהלה, כאילו שאם הוא מפריע בכיתה וקשה לו אז נכשלנו כהורים". חשב אלי בקול. "חשבון נפש זה תמיד טוב, אבל ההתקפה שלהם נראית לי מוגזמת. נתאבחן ונראה". השלימה מירי.

"ועוד משהו", כוסות הקפה כמעט הגיעו לסיומן וה'מזונות' הפכו כבר מזמן ל'על המחיה', אבל היה לה עוד משהו חשוב שהיא חשבה שעליה לומר. "אתה יודע, אולי זה נשמע מוזר לומר, כי זה הבן שלנו, אבל נראה לי שנכנסנו עמוק מידי לסיפור".

"עמוק מידי?" הוא אכן הופתע. עמוק מידי? הרי זהו בנם יקירם הנפלא, ציפור נפשם ו…

"שים לב, אתה כבר רואה אותו במצב שבו אתה היית בישיבות",

"מחוץ לישיבות". תיקן בחיוך עצוב.

"שיהיה, ואני כבר בוחנת דרך האיבחון שלו את תיפקודי כאמא. הוא בכל אופן בן אדם קטן ונפרד, לא?" הוא החליט להשאיר את המשפט שלה כסיכום לשיחה. במיוחד שאחת התאומות (הוא מעולם לא הצליח להבדיל ביניהן על פי קולות הבכי…) התעוררה והיוותה אקורד סיום לשיחה.

•      •      •

שבועיים חלפו והיום הגורלי הגיע. האיבחון.

הירידה במדרגות למכון נעשה בחיל ורעדה וברוך, אלוף ההרגשות, שאל "זה כואב הדבר הזה?" הם שוב הסבירו לו שרק ידברו איתו ויתנו לו עבודות לעשות כדי לעזור לו.

משהו התנגש בין המנגינה הרגועה של ההסבר לאווירה שסביבו.

המזכירה חייכה בנחמדות.

והפנתה אותם לחדרון קטן.

המאבחנת ערכה את האבחון, שאלה ומילאה, כתבה והתבוננה. היא הביטה בריכוז במירי. "ערכתם לו בדיקת ראייה?" מירי הנהנה בחיוב. לפני כיתה א' היא תמיד לוקחת לבדיקת ראייה. "כדאי גם שתבדקו את הראייה". המליצה. מירי קבעה תור מיידי, שיהיה. אם כבר הם באווירה של בדיקות ואיבחונים…

•      •      •

"סוף סוף ההורים של ברוך לקחו אותו לאיבחון". סיפר המורה למנהל.

"נו…" ריטלין? קשב וריכוז? תרפיה? הפניה לפסיכולוג?

"משקפיים." זו פחות או יותר הייתה התוצאה. פלוס כמה הצעות לייעול ההקשבה.

"משקפיים"? היו גם אלי ומירי המומים, בדרכם חזרה מהאופטיקה.

זהו?

איפה ההוראה המתקנת? התרפיות? הנחיית הורים? המלצות לתיקון תיפקודם כמשפחה? הנער הנושר העתידי?

"מסתבר שלפעמים צריך להסתכל על בעיות דרך משקפיים אחרות", צחקה מירי,

וברוך השלים: "יש שיחה כזו של הרבי לפקוח את העיניים, לא? למדנו על זה לא מזמן…"

אלי החליט שזו הארה נבונה והוריד את המשפחה בבית כשהוא פונה להמשיך לבית הכנסת. הוא הציץ בשעון. שיעור גאולה ומשיח ממקורות בגמרא, השיעור שהוא מתחמק ממנו כבר שנתיים רק בגלל הגמרא, כבר מתחיל.

"אבא, אתה תמיד כזה עייף בשעות האלו. לאן אתה נוסע עכשיו?"

"לאופטיקה, לפקוח את העיניים…." הצביע לכיוון בית הכנסת, וחייך.

צ"ה: גם ילדייך יכולים לטוס לרבי בחינם

שיעור לחיים • מושקי ג.

לא פעם במשך חיינו אנו נתקלים באין ספור פעמים שמישהי אמרה לנו איזה כמה מילים, שיכולות להראות כאמירה שולית לגמרי, אבל בתוך תוכנו זה הפיל בניינים והפך עולמות.
כשהייתי בתיכון, נתקלתי פעמים רבות באמירות שונות ומשונות של מורות, שחשבו שהן יודעות יותר טוב ממני את מהלך חיי. לצערי הרב. ומי כמוני, בחורה ב"ה, גיל של החיים, חושבת ובטוחה שאין מישהו שמכיר אותה יותר טוב מאשר היא את עצמה. לכן בלעתי את האמירות בתוכי, נעלתי אותן פנימה והמשכתי הלאה. לא יחסתי להם כלל חשיבות רבה.
אבל בתוך תוכי, ברגעים שהייתי נופלת, או אחרי מבחן שנכשלתי בו, כל המשפטים וכל המילים שהיו נוחתים עלי כך סתם ללא שום סיבה, היו צפים מול עייני, ובאמת הייתי מתחילה לתהות, אולי אני באמת כזאת גרועה ונוראה כפי שאני נראת בעייני המורה?  ולמה ואיך נחרץ דיני שעד סוף ימי אקבל את אותו הציון הנכשל אצל אותה המורה? ועוד שאלות נוקבות וכואבות, שלא היה לי אף שום כיוון של תושבה ומענה עליהן.
באחת הפעמים אחרי גל של נסיונות כושלים, בהם הרגשתי שכבר נסחטו הכוחות האחרונים. החלטתי שהמצב לא יכול להמשיך בצורה נוראה שכזאת, וגמרתי אומר בליבי לשים לזה סוף.
וממקום סובייקטיבי שאלתי את עצמי, מה קורה פה עכשיו? ולמה העניינים לא זורמים? ואיך זה שהכל נתקע ולא מצליח להתקדם לשום כיוון?
הבנתי שאם אמשיך להישמע לקול שמקשיב לצד המיוסר והנכשל, לא אצליח להתקדם לשום מקום לעולם. אם לפני כל מבחן חשבתי שאין לי אף סיכוי להצליח בגלל רצף המקרים שהיו עד עכשיו, הסיכוי להצליח רק ילך וידעך. לכן החלטתי לעשות לזה סוף. אמרתי די למחשבות המטעות, די לציונים האלה,די לחוסר הצלחה וחוסר הבנה והשתדלות מצד המורה. הגיע זמן שנתסכל רק, אבל רק בחיובי. והתחלתי לשכנע את עצמי שאין סיבה שלא הצליח, הרי למדתי טוב, השקעתי הרבה. ה' בעזרי ואצליח באמת!
זה לא היה קל, ואפשר לומר שבהתחלה גם היה מאד קשה. אבל רק עם הכוח רצון והדחף הפנימי פשוט להצליח, התחלתי לראות תוצאות.
לא נתתי עוד מקום למילים שיכלו להפיל, להכשיל. וגם אם המורה אח"כ במבחן ראתה שידעתי טוב, ולמרות זאת בחרה להכשיל, כבר לא יחסתי לזה חשיבות בכלל! הספיקה לי הידיעה בעצמי, והביטחון שקיבלתי, שאני יודעת את החומר ועניתי מצויין על כל התשובות. שהמורה תראה ותכשיל כרצונה. ומצידי אף שתקתי ולא אמרתי מילה. ולאחר זמן, גם ראיתי שהמורה החלה להעלות את הציון בהדרגה וב"ה גם היחס השתנה.
לסיכומו של עניין,
לכל אחת מאיתנו חרוט על לוח ליבה איזושהי אימרה חיובית או שלישית ששמעה ממישהו אחר ואותו היא נושאת לכל החיים.
וכל אחת, צריכה לקחת אחריות על הדיבור והמילים שיוצאות מהפה. לפעמים אי אפשר לשער את גודל העוצמה של מילה טובה במקום לחברה, וגם להיפך ח"ו.  וידוע שלנשים יש כוח מיוחד בדיבור שבפה, וכל מילה שאנו מוציאות יש לה השפעות ותוצאות לדורות רבים.
תיקחי את הכוחות שנתנו לך ונצלי אותם לדברים שבקדושה, למילה טובה, עידוד קטן, בוקר טוב עם חיוך, זה לא דורש כ"כ הרבה מאמץ. ועם כל הרגישות הטמונה בך ובדיבור של התפילה שלך הרעישי והרעידי את העולמות למעלה, ושנזכה כבר לביאת משיח צידקנו נאו!

שבת שכולה משיח: הרב אלישע קצבי מצטרף

רוצה להיות יותר גבוה • ילדים

חיליק אמר שכל הילדים מעליבים אותו בכיתה.

טוב. הוא לא אמר את זה ממש. אבל אני אמא, ובשביל מה יש אמהות אם לא להבין דבר מתוך דבר?

זה היה בצהריים. הוא ישב על יד צלחת עמוסה אורז אדום וקציצות והביט בה בשאט נפש.

"אמא", אמר. "למה את מביאה לי כזה קצת"?

אין לי זמן להרהר בניגוד המוחלט של המשפט עם ההבעה, ולכן אני מסננת, "תאכל הכל, תקבל עוד, כמה שאתה רוצה".

"ואם אני אוכל כל יום בשר", הוא משחק במזלג בפיזור, "אני אגבה"?

"אתה בסדר גמור לגיל שלך", אני מודדת אותו בעיני, "רגע, מה, צוחקים עליך שאתה נמוך"?

"לא. יש אפילו ילדים גדולים ממני בגיל אבל יותר נמוכים", הוא מודה.

"אז מה – מה"?

"כלום. אני רוצה להיות יותר גבוה".

פעמון אזעקה מהבהב במוחי לראשונה. ידעתי. ידעתי שבסוף זה יבוא. חיליק הוא בין הקטנים בכיתתו. שילוב של איזו פסיכולוגית מימי הגן ומעבר דירה, גרמו לטעות הזאת לקרות. הוא רק בן תשע, בעוד קציני הכיתה ובריוניה נושקים לעשר וחצי. שבת אחת הגיע אלינו אחד מהם. איזה מוישי. מבטיחה לכם שהוא נראה בן ארבעים. יש לו נעליים כאלו מחודדות, חליפה, והוא אומד אותך במבט יציב כשאת מנסה לכבד אותו בעוגיות ריבה, ושואל אם יש קוגל.

"אז אני אהיה יותר גבוה"? הוא קוטע את הרהוריי. 

"יכול להיות", אני אומרת, "כן, כן, תאכל הכול".

"את אומרת את זה רק כי את רוצה שאני אוכל", מאשים אותי באלכסון.

"אני באמת רוצה שתאכל", אני מודה, "אבל בלי ספק מי שאוכל בשר וחלבונים, גובה. תאכל, נו".

"אני לא נורמלי איך אני נותן לך רעיונות", הוא ממלמל, וחותך קציצה אחת במזלג.

 

למחרת, בבוקר, לפני שהוא הולך, אני מנסה לברר עוד קצת. בערמומיות. כן. אצלינו הכל הולך בערמומיות. שום דבר לא חלק וישר על השולחן. כל אמא כנה וישרה תסכים איתי שזו הדרך היחידה לגלות את האמת.

"תגיד, חיליק", אני מכחכחת. "מפריע לך שאתה הכי קטן בכיתה"?

"לא". הוא אומר מיד. ואז… "קצת… ילדים לפעמים צוחקים עלי".

"כמה ילדים שמשעמם להם ונגמר להם על מי לצחוק", הוא מאבחן.

"תגיד להם", מצייצת איילה מאחורה, "שאתה הכי קטן בגיל, אבל הכי גדול בשכל".

"מה את חושבת"? מסתכל עליה מאחורי המשקפיים שלו במבט מוכיח. "אמרתי להם את זה ממזמן. זה לא עוזר. הם נזכרים עוד פעם ועוד פעם שאני הכי קטן מהם".

"אז תזכיר להם עוד פעם ועוד פעם שהם הכי טיפשים ממך".

"אתה רוצה לרדת כיתה"? אני שואלת ברכות.

"את נורמלית"? הוא מסנן להיות עם הצוציקים האלו מכיתה ג'"?.

"אבל הם צוחקים עליך"!

"רק לפעמים, אל תחשבי. בדרך כלל יש על מי ועל מה לצחוק עוד לפני", והוא לוקח את הפיתה וטס לו לדרכו, עלז.

 

לא משנה מה ואיך, קשה מה קשה לאם בישראל לשמוע את בנה מספר שחברים העליבו אותו. אנחנו יכולות לגונן עליהם מהיום ועד מחר, בבית, אבל ברגע שהם יוצאים מחוצה לו, הם משולים לפירות- הפקר.

שם אין מי שיפרוש עליהם רשת גדולה ומחוררת של תירוצים מחד על כל פשע או מעשה נלוז, צידוקים לכל התנהגות בלתי ראויה, ומאידך הגנה מהתנכלויות מהסביבה.

והסביבה, כידוע, שופעת כאלו. ואין לך, אמא רחימאית, אלא ללכת ולמלמל תפילה לבורא עולם תוך כדי עיסוקייך.

 

באותו יום לפני השינה אני מגניבה לחיליק- ורק לו- חטיף שוקולד שווה, מעשה המשדר תמיכה אהבה וביטחון עצמי, מלטפת אתו כמה לטיפות להבהרת הנקודה הכללית, (תמיכה, אהבה, אהדה וביטחון עצמי), הוא מביט בי במבט תוהה ומבולבל. אני מכבה את האור ממשיכה להתפלל חרש חרישית.

 

"חיליק אומר שילדים צוחקים עליו בכיתה", אני אומרת לבעלי מאוחר יותר.

לשניה אחת ארוכה פניו מקבלות את אותו גוון בדיוק שקיבלו וודאי אלו שלי למשמע הבשורה: שילוב של לביאה שנגעו לה בגורים עם צער כוס .

"..כי הוא הכי קטן", אני ממשיכה. "אולי עשינו טעות ששמנו אותו שם ולא בכיתה נמוכה יותר".

הוא מתעשת.

"לא עשינו טעות כי הפסיכולוגית והמבחנים אמרו שככה צריך", הוא מרענן את זכרוני. "גם אני הייתי הכי קטן בכיתה".. הוא מרענן את זכרונו. "עזבי אותך, זה יעבור להם",

"חיליק נעלב מאד בינתיים".

"הוא צריך להתחשל". הלביאה העגומה בפניו מפנה את מקומה לאריה אחראי וחזק. "כל הילדים צוחקים על כל הילדים", הוא מיידע אותי. " תגידי לו שאם לא זה, הם היו מוצאים משהו או מישהו אחר לצחוק עליו".

 

העידוד הגברי אינו מעניק לי כל נחמה. כל היום אני מסתובבת במין מועקה פנימית. חיליק המסכן, הממושקף והחמוד שלי. לפעמים אני מוצאת את עצמי מדמיינת איך אתפוס את ההוא בן הארבעים, אשחד אותו בקוגל ואז אראה לו מה זה. פעמים אחרות אני מחייגת לרב'ה, ואז נזכרת שעכשיו לומדים שם, עדיין, ומניחה.

אחר הצהריים אני מוצאת את עצמי משקיפה בחלון. מתחשק לי לראות איך הפנים שלו מייד כשהוא מגיע. מה מצב הרוח? אני מחכה בסבלנות שלא הייתה מביישת את אמו של סיסרא. למה הוא מאחר?

את הסרטים שרצים לי בראש קוטעת יבבה חדה.

חיליק נצפה. ידיו עמוסות בשני גורי חתלתולים, ומצב רוחו עליז ואימהי.

עד מהרה הוא איתם בבית, מפריח את הבנות לחדרן ביבבות ועסוק מכדי לתת לי הסברים.

הוא מכניס אותם למרפסת, ממלא פינג'ן בחלב ומרתיח אותו. ורק אז יש לו זמן להסביר לי.

"באמת עזר לי הבשר לגבוה". הוא אמר. "הצלחתי להוריד אותם מהמעקה.כל הין ואתמול הם יללו שם. כנראה אמא שלהם נעלמה"..

"אתמול לא הצלחת ואחרי שאכלת הרבה בשר פתאום כן"? כופרת איילה.

"כן.. בערך. מוישי עזר לי. הוא גבוה. כבר בן עשר וחצי.. סיכמנו שיומיים הם יהיו אצלי ויומיים אצלו. אני אוהב אותו. הוא מה זה חבר טוב"!

 

באדיבות MAME

פגישות, לבטים ובחורים חסידיים • שיר

קריאה וצהלה נשמעת בהמולה,
ורק אצלי בלב מתפשטת מבוכה.
שוב ושוב – מכרה וחברה,
ואני מצטנפת לי משום מה.

פנים שוחקת מראה לכולם,
אבל רק גופי יודע כמה הלב נכלם,
ללוות עוד חברה, בדרך לחופה,
להתרגש ולבכות אך לא רק משמחה..

חברות מפטפטות על עשרות הצעות,
פגישות, לבטים ובחורים חסידים,
יושבת בוהה, בצד בשתיקה,
רוצה לחלוק אך לא יכולה.

עברו שנים, עידן ועידנים,
מאושרת ושמחה הרגשה נפלאה,
בית חב"ד פעיל, בעל אציל,
שליחות של הרבי מבצעת בשלמות.

אך מתוך כל האושר, לא בורחת ונזכרת,
באותם ימים קשים, שחוייתי בחיים.
מחפשת, ובוהה, באותה הנערה
שאל פתחה עוד טרם הגיעה כל הצעה.

מזכירה לה ואומרת, מספרת וחוזרת,
מעודדת את רוחה, ומתחננת שתחרוט על לוח לבה:
ארבעים יום קודם הלידה, הוחלט כבר ונבנה,
הבעל הנפלא שאיתו תבני את המשפחה.