יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד
פורטל קהילתי
שחור משחור למלוא העין,
ארץ הגזירה
אור בקצה האופק אין,
חושך יכסה
בלב האפילה חסיד,
ובו בערה
באמונה כמו לפיד,
לוקח לו כיסא…
מערבולת מבוכה,
כולי בתמהון
להתקשר להיות שלך,
אפעל ואנסה
נחיה משיח ונראה
– אצלח הנסיון
אחיה ת'רבי ואראה
– לקחתי לי כסא
בכ' אדר זו השבת
בואי לשנות מבט
כי כשנחיה אזי נראה –
מלך המשיח מתגלה!
*יהודי לחוץ הגיע לרבי. אביו קיבל התקף לב קשה, המצב קריטי והם אובדי עצות. הרבי הורה לו לחשוב טוב.למחרת דווח לרבי כי אביו של היהודי יצא מכלל סכנה. מתי התרחש השינוי? שאל הרבי. כן, השינוי לטובה היה בדיוק כשבנו התחיל לחשוב טוב.
*מסופר שבתקופת רוסיה הקומוניסטית לאחר שהרבי הריי"צ יצא את רוסיה גברו געגועי החסידים ובאמצע התוועדות החלו לפתע לסדר כסאות בצורת רכבת, התישבו והחלו "לשחק" כאילו נוסעים לרבי. בחשיבה חיובית ובטחון עצום שהרי במציאות בה חיו על פי דרך הטבע זה היה מופרך. סופו של דבר, כל החסידים שהשתתפו ברכבת הדמיונית זכו להתראות עם הרבי ולצאת את רוסיה.
*מסופר על האחים הקדושים ר' זושא ור' אלימלך שפעם טפלו עליהם עלילה ונמצאו בבית הסוהר, שם היה דלי שאסור להתפלל לידו. ולכן לא יכלו להתפלל וללמוד תורה. העצבות כמעט ושלטה שם, הרי כיצד יוכלו ללמוד תורה ולעבוד את ה'?! אך רק שמחה היא הפתרון. כשם שרצונו של ה' הוא שנלמד תורה הרי כעת רצונו הוא שלא נלמד. הם התמלאו לפתע בשמחה עצומה. הרי כעת הם עובדים את ה', בעצם. כשראו השומרים את שמחת החסידים, היה בטוח שזה בגלל הדלי. ולכן הוציא אותו, כך פעלה השמחה את הפתרון.
"הרבי שליט"א חיזק במיוחד בדורות האחרונים את ענייני משיח וגאולה…"
"הרבי? איזה רבי?"
"מה איזה רבי, הרבי מליובאוויטש, כמובן"
"אה.. האדמו"ר מחב"ד, שנפטר…"
"הוא חי."
"מה?"
"הוא חי!"
"מה???"
שלוש, שתיים, אחת, אפס.. אני סופרת בלב והנה זה מגיע:
"מה זאת אומרת הוא חי? אבל הוא נפטר! את בטח מתכוונת שהוא איתנו ברוחו ובנשמתו, כמו שאומרים על צדיקים."
"לא, לא. אני מתכוונת שהוא חי ממש, בגוף גשמי. כמוני וכמוך. רק שאיננו רואים אותו בעיניים גשמיות".
כאן משתתקת סופית בת שיחי. שקט משתרר לכמה דקות ולאחר זמן מה היא מציינת בתבונה וברגישות אין קץ: "לזה אני קוראת – אמונה."
"נכון אני מסכימה. טוב, בואי נעבור על הבריף…" חוזרות לענייני היומיום. לא שאין מה להרחיב, אבל זה לא הרגע.
ככה זה, הפנים מתערבב בחוץ, וכשעיניו החודרות של הרבי מתנוססות מעל הקיר במשרד, אז אי- אפשר להתעלם ממנו. למעשה, אנו רגילים כבר לתגובות מכל קשת האפשרויות לאמונתנו המוזרה. משאינם שומרי תורה ומצוות לעת עתה, דרך דתיים לאומיים – העולם שממנו באנו, וכלה בחסידים מאנ"ש שאינם מקבלים את ההשקפה. אך מה לעשות, ישנם דברים שחודרים את המהות שלך גם אם אינך רוצה בכך ו"מאלצים" אותך לומר קבל עם ועולם דברים שאינם עולים בקנה אחד עם השכל וההיגיון הישר. ורק השכנוע הפנימי העמוק, יכול לשאת את המבטים המשתנים: לזעזוע, תדהמה, כעס או אפילו רחמים. זה קשה כשאדם משנה את תבנית נוף הולדתו ועושה סוויץ' לכיוון אחר. זה קשה שבעתיים כשבאים מעולם שהוא קרוב יחסית אך שונה מהותית. רוצה לומר: ייתכן, וכנראה, שהיה קל יותר אם היינו מגיעים לרבי שליט"א דרך קיבוץ כלשהו של השמו"צ, מסע חיפוש עצמי בהודו/דרום אמריקה, התנסות בחומרים חוקיים יותר או פחות ומפגש עם החבדניק התורן שיעשה לנו סדר בתמונה. אז הסיבוב בראש, שמיוחס לנו, היה מובן יותר. דא עקא, שהמקום שממנו באנו – כה קרוב ועם זאת כה רחוק, אילץ אותנו להתמודד קודם כל פנימה ואחר-כך החוצה עם הביטוי הכמעט ארכאי המכונה: אמונה.
כשבעלי ואני עשינו את כל תחנות החובה בדרך שהתוותה לנו הציונות הדתית, הכול היה נראה פשוט וברור: גן דתי, יסודי-דתי, אולפנא/ישיבה תיכונית, חניכ/ה-מדריכ/ה-קומונר/ית בבני עקיבא, שירות לאומי/צבאי מלא, יציאה לשליחות מטעם הסוכנות היהודית, חזרה ללימודים אקדמיים, חתונה, מגורים ביש"ע, שניים שלושה ארבעה ילדים וכלב… התסריט די מוכר, כתבו אותו לפנינו. אך פתאום נכנס 'באג' במערכת ומשבש את כולה. התמונה משתנה במהירות והדברים מקבלים פרספקטיבה שונה לגמרי. זה קרה לבעלי ששהה בארה"ב לצורך עבודה זמנית והרבי שלח אליו חסידים, שגררו אותו ל-770 מבלי שידע מה זה ומי. טוב, כשאתה עושה 'תשרי' אצל הרבי, זה לא משאיר לך הרבה סיכוי גם אם בחיצוניות אתה עם קוקו וסיגריה.
זה קרה לי בתהליך קצת שונה ואחר, של התפוררות אידיאולוגיות קיימות ובחינתן מחדש לאור המציאות – הטריגר היה תהליך ההתנתקות והמשיך הלאה. אך איפשהו, שנינו עלינו על היי-ווי שנקרא חסידות חב"ד, שועטים קדימה לכיוון הרבי ומוצאים את עצמנו עם אמונה (וידיעה) שהרבי הוא מלך המשיח, חי וקיים. עכשיו, לך תסביר. בעולם מפוקח, מה שלא רואים – לא קיים. אפשר לאפסן סיפורי ניסים במגרת האתוסים או לשמור לערבי פולקלור. אבל ללכת עם אמונה חי'ה ובוערת במשהו לא סביר לחלוטין? עד כאן.
זה בסדר להאמין בקריעת ים סוף. בשמש בגבעון דום. במתן תורה. זה כנראה היה מתישהו, מזמן. לא בדורנו. אבל גילוי משיח? עכשיו? בנאדם אמיתי? לאא… זה כבר יותר מידי הזוי. הדיסוננס הגדול בין התדמית, לכאורה, של אנשים חושבים, רציונאליים, עובדים למחייתם במשרות מכובדות יותר או פחות, בעלי קשר כלשהו עם העולם הסובב אותם, לבין התפיסה האישית כי הרבי הוא מלך המשיח, הוא כה גדול, עד כדי העתקות מילים, וכאן גם היתרון המשמעותי שלו. אותנו זה תפס לא מוכנים. גם אותי. לילות וימים של ויכוחים, דיונים ואפילו צעקות, לא הצליחו לעשות מה שפעולה שקטה של הרבי עשתה. ולא בפעם אחת, לאט. בשיטת הסלאמי. תובנה ועוד תובנה. רגע ועוד רגע. מכתב ועוד מכתב. סימן אחרי סימן. ידיעה שבאה בהתגנבות. שלא להבהיל ולהחריד. מדהים איך הרבי מגיע אלינו בכלים שלנו, לפי הצינורות שלנו והקיבולת. והנה אנחנו מסתכלים על עצמנו מהצד ולא מאמינים: מזוג דתי לאומי סטנדרטי ל"משיחיסטים הזויים". מאין-ציצית לגארטל, ציצית צמר (!!!) חולצה וסירטוק. מבנדנה וכפכפים לפאה וגרביים. אין אף אחד שיכול היה לגרום לנו לעבור את הדרך הזו, הפסיכית כמעט, ועוד ברצון ואהבה מתוך עונג פנימי אמיתי. אף אחד, חוץ מהרבי שליט"א מלך המשיח. חי וקיים.
יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד!
באדיבות אתר פנימיות
ביום שלישי י"ח אדר א' התקיים באודיטוריום היכל התרבות 'יד לבנים' ברעננה. ערב ההוקרה השנתי של 'שפרה ופועה' המקומי.
השתתפו באירוע קרוב ל-500 נשים מכל גווני האוכלוסייה שהמשותף לכולן הוא ההזדהות עם הארגון, חווית הלידה והרצון לעזור לנשים במצב העדין והרגיש שלאחר הלידה. בכניסה ללובי חיכה לנשים בר עשיר ומפואר שנערך בטוב טעם. סידורי הפרחים נתרמו ע"י המעצבת הגב' מריצה ניבש, חברת קהילת חב"ד ברעננה.
את תוכנית הערב הגדושה פתחה הגב' זיווה מאיר, מנחת הורים וזוגות, דברה על החשיבות המיוחדת שבנתינה דווקא ליולדת.
קרוב ל-100 ילדות בשלל תלבושות ססגוניות, הפתיעו את קהל הנשים בריקודים מרהיבים ברמה מקצועית גבוהה.
השחקנית אילנית לנסקי נתנה קטע מתוך ההצגה 'מרק זך', המתאר בצורה הומוריסטית מגוון דמויות נשיות. ההצגה מעוררת לחשיבה מחודשת על מציאות החיים.
גולת הכותרת של האירוע היה המופע החדש של דין דין אביב בליווי להקת נגניות. זו הייתה הופעת הבכורה של דין דין במגזר הדתי. היא כבשה את לב הקהל באישיותה הקורנת ובקולה המדהים! היא שלבה בהופעתה שירי חב"ד, קודש ושירים מהקריירה העניפה. המשתתפות קמו ממקומן ורקדו בהתלהבות מתוך שמחה והתרוממות הרוח.
בסיומו של הערב נערכה הגרלת פרסים יקרי ערך וכן הגרלה בין כל הנשים המתנדבות הותיקות והחדשות.
צילום אודליה ש.
נעמה ישבה מול הדף, לא מופתעת במיוחד, היא הרי ידעה שזה יקרה.
אתמול בלילה ישבה, תרגלה, שיננה ועמלה, כמו כולן לקראת המבחן במתמטיקה. טלפונים כיתתיים צלצלו בסבב, תשובות הושוו. המבחן הזה היה הנושא המדובר בכיתה.
אולי הפעם משהו שונה יקרה? אולי הפעם אצליח?
היא ניסתה לחשוב טוב, באמת ניסתה אך המציאות תפחה על פניה. תפחה? שמא נאמר התפוצצה בפנים. אוף! הרי ככה זה היה גם בשבוע שעבר בהיסטוריה, ובאנגלית ובתנ"ך. היא משננת, לומדת, אפילו בקיאה. מגיעה למבחן ומרוב לחץ החומר נשמט ממנה והופך לנכשל אחד גדול…
הטלפון צלצל, זו היתה דיני, אחת הבנות השקטות יותר בכיתה, על הקו. התגובה של נעמה נעה בין סקרנות לשיעמום. מה היא כבר יכולה לרצות ממנה?
"תוכלי להסביר לי את אחד הפסוקים בתנ"ך?לא בדיוק הבנתי מה הולך שם?" נעמה הסכימה ברצון, הלוואי וכושר הזיכרון שלה היה קרוב במשהו ליכולת ההסברה שלה…דיני ניתקה את הטלפון בהתפעלות, חוזרת אל החומר. בשבילה כל פסוק שהבינה היה הר, כל עניין משימה. ובכל אופן ציוניה גבוהים הרבה יותר מאלו של נעמה. מוזר…
נעמה גם היא החליטה שמוזר. מתי זה התחיל??? ניסתה להזכר, לא כל כך מצליחה. פעם, היא ידעה, גם היא היתה כותבת מבחנים בדיוק כמו החברות שלה. מתי מבחן החל לקבל צביון של הדבר המאיים ביותר??? אבל, היא נאנחה, טראכט גוט. אולי, אולי, אולי שמא הפעם התוצאה תהיה שונה?
דרך חורפית במיוחד הביתה. שלוליות בכל מקום, גשם שלא מפסיק לרדת… נפלא. בדיוק מזג האוויר החביב היותר על נעמה להליכה רגלית. רבקי החליטה להצטרף אליה. כך הן פסעו יחד בגשם. "מה עם השבת מחנה? היא תידחה בסוף בגלל הסופה? ותגידי, למתי צריך להגיש את הפרויקט באזרחות? את הולכת לשיעור היום?" כשהסתיימו כל הדא והא ודממה השתררה ביניהן שאלה לפתע רבקי שאלה על המבחן. שאלה שהייתה נשמעת המשך טבעי לחלוטין לשיחה שקדמה לה, אלא שנעמה נתקעה. "את יודעת איך אני עם מבחנים… לא זוכרת מה בדיוק עניתי שם." רבקי השתעלה ושאלה "תמיד היית ככה עם מבחנים?" נעמה לא כל כך אהבה לדבר על זה אבל הבהירה שלא, ואין לה מושג מתי זה התחיל. ענתה מראש לשאלה הצפויה הבאה…
"ואין מה לעשות עם זה? את בטוחה?"
"לעשות עם זה? לא יודעת. אומרים תחשוב טוב יהיה טוב." פרשה ידיה בייאוש. "בכל פעם אני מנסה ללמוד טוב יותר, לישון יותר, לאכול שוקולד לפני, לנשום עמוק." והכל חסר תועלת. עמד המשך המשפט באוויר ונאמר כמו מעצמו..
בצומת הקבועה הן נפרדו לדרכיהן, שניה לפני כן לרבקי בכל אופן היה מה להגיד. "'תחשוב טוב' זה לא להיות עם הראש בקיר ולנסות מליון פעם את אותו הדבר מתוך איזשהי אדישות או חוסר אונים…" וואו. איזה משפט.
נעמה נכנסה עם המשפט הזה הביתה ומשום מה הוא הרגיז אותה. מה זאת אומרת? תחשוב טוב, זה חסידי, הרבי אומר. זה חשוב, זו 'עבודה'. זה גם לא פשוט…
לאחר ארוחת צהריים ("היה מדהים אמא, תודה!") שטיפת הכלים הקבועה ("תודה, נעמה. הכלים מבריקים…" החזירה לה אמא.) התיישבה מוכנה לכישלון הבא, סיים קול מרגיז את המשפט באופן מתסכל… המשפטים התחביריים נותחו באופן כמעט מושלם. היא ידעה כי בנות רבות בכיתה היו מייחלות ליכולת הניתוח שלה, אך הכל מתנפץ מול הלחץ המרגיז הזה שבולע לתוכו את כל הידע שלה. "אבל הפעם יהיה בסדר…" ניסתה, איחלה , קיותה.
למחרת בשעת מבחן שוב כססה את העט, חשבה, התלבטה, סימנה את הנושא, הנשוא וכל ידידיהם ואז החלו כל המילים להתערבל. כן, זה קרה שוב.
דמעות תסכול עלו לעיניה, למה?למה?למה?
כשחזרה הביתה באותו יום, עצבנית מתמיד,החליטה שזהו. (איך השלב הזה מגיע בכל דילמה…) היא תנסה להשיג את המשפיעה שלה, אפילו שזו נראית לה בעיה טיפשית.
לאחר רבע שעה היא ניתקה את הטלפון, מופתעת, כועסת, מתוסכלת. משהו ביחד.
דבריה המשיכו להדהד בראשה הרבה אחרי סיום השיחה."לחשוב טוב זה לא להיות אדישה ולנסות את אותו דבר שוב ושוב ושוב… אלא לעשות כל מה שאת יכולה. את בטוחה שאת עושה כל מה שאת יכולה?" נעמה קפצה אגרופים, מה השאלה בכלל? וודאי שהיא עושה כל מה שהיא יכולה. היא לומדת, משננת, משתדלת. מה עוד אפשר לעשות?
"יש פטנטים לדברים כאלה. קודם כל להיות בטוחה שה' יעזור לך להגיע לפתרון מתאים ולהפטר מהדבר הזה." הוסיפה המשפיעה. פטנטים? שקונים בחנות? נעמה הבינה. "את מנסה לומרר שאנסה לחשוב טוב, אבל אם לא ממש מגיע לי להצליח במבחנים, אולי זו מן גזירה כזו?" את חוסר ההסכמה של המשפיעה יכלה לשמוע גם ממרחקים. "לא, לא, לא. הרבי מבטיח שאם נחשוב שהמציאות תהיה טובה היא תהיה." וכאילו חושבת לעצמה הוסיפה "רק צריך לחשוב מה יעזור כאן?" דממה הדדית שררה לרגע משני צידי הקו. "אולי, אולי אדבר עם מישהי מקצועית, כמו יועצת לדוגמא?" הציעה נעמה בהיסוס ומיד התחרטה.מה היא? אחת בעייתית? כמו כל אלה שהולכות ליועצת עם ויושבות שם שעות. היא לא חינוך מיוחד, מה יש לה לעשות אצלה? לאחר המבול הראשוני של המחשבות העלתה בעיני רוחה את דמות היועצת. איזה בושות! שהיא, נעמה, תדבר עם היועצת? ומצד שני, מה שקורה עכשיו זה כן נעים? כעת את עושה רושם טוב?
אחרי קריאת שמע, כששכבה במיטה ערה עדיין, התלבטה עם עצמה. ללכת? לא ללכת? היא לא אהבה את הרעיון, הוא היה נראה לה זר ומוזר…
למחרת, היא צעדה במסדרון המוכר, מנסה לחמוק במבטה מהחדר הקטן של היועצת. כן, לא, כן, לא. לא. מה פתאום? אבל אולי בכל זאת?
בזמן התפילה, שיעור תנ"ך, דקדוק. התלבטה עם עצמה.
מגמות. הכיתה התחלקה, כולן היו בכיתות. המסדרון היה שקט והיא שוב חושבת. אולי עכשיו? החדרון היה נראה פתוח והיא נכנסה. מרגישה קצת גיבורה וקצת טיפשה. מה היא עושה כאן בעצם? אולי היא סתם כאן?
היועצת ישבה מול ערימות של קלסרים, אבל כשראתה אותה נכנסת שמה את הכל הצידה. נעמה התכווצה על הכיסא והחלה לתופף במבוכה עם אצבעותיה על השולחן, מתחרטת על הרגע שהחליטה להיכנס.
"אהמ.. אז.. רציתי…" במה מתחילים את השיחה הזו? היועצת ניסתה לעזור לה להתחיל. השיחה לא זרמה בהתחלה, נעמה התקשתה להצביע על הבעיה. כלומר, היא ידעה על הבעיה ומהי אבל התקשתה להסביר אותה כמו שצריך. בסיוע כוס מים (של היועצת) והחלטה תקיפה (של נעמה) השיחה איכשהו יצאה לדרך… היועצת היתה אנושית להפליא ועזרה לנעמה לחשוב על מגוון פתרונות ולהכיר את עצמה מכמה זוויות שלא חשבה עליהם קודם לכן. הן קבעו לשוחח שוב. נעמה הביטה ימינה ושמאלה, בערך כמו שמלמדים לחצות את הכביש ורצה אל השיעור הבא.
היא לא האמינה שעשתה את זה. חלפו כמה ימים, היא נפגשה שוב עם היועצת והן חשבו יחד כיצד תתכונן בצורה רגועה יותר למבחן הבא. נעמה עדיין לא ידעה אם אכן זה יצליח והמבחן יזרום, אבל היא ידעה שהיא למדה כמה דברים חשובים קודם כל, להאמין שזה יקרה. כן, ה' רוצה שהיא תצליח רק צריך למצוא את הדרך. וזו כבר הצלחה בפני עצמה, לא?!
ענן זקן מביט תחתיו
ארץ עייפה רואות עיניו
דשא יבש וברושים צמאים
פרח חיוור ועליו נבוכים.
אדמה סדוקה מקמטי דאגה
ונער שמנגן לו מנגינה נוגה.
"אנא ה' הושיעה נא.."
ליבו הרחב מתכווץ בכאב
ודמעותיו החמות יוצאות מן הלב
הוא בוכה על הארץ ונחליה הגוועים
הוא בוכה על הנער ושיריו העצובים
אך כשניגב הזקן בלאות את עיניו
ארץ צוחקת נראתה תחתיו
דשא. עצים. ופרחים סמוקים
ונער אחד ששיריו עליזים
משפחת גרוס, ההורים שימי ומיכל ושני הבנים יצחק ומיכאל, חזרו בסוף השבוע שעבר לביתם בשכונת גבעת מרדכי, חודש לאחר אסון הרעל שגבה את חייהן של יעל ואביגיל.
בראיון לסיון רהב-מאיר בערוץ 2 ביקשו ההורים להודות לעם ישראל על התמיכה שקיבלו בשבועות הקשים שעברו עליהם.
"לא הצלחנו להגיד תודה לכולם אז עכשיו אנחנו מודים לכם באופן אישי", אמרה מיכל. אביהם של יצחק ומיכאל ביקש להודות לצוות הרפואי בבית החולים שניידר על שהציל את חייהם של הבנים. "צוות בית החולים היה שם יומם ולילה עבורנו. הם עשו מאמץ הירואי. אני לא אשכח את המשפט שהאחיות אמרו לי: 'עם ישראל זה כמו זיתים, עד שלא דופקים עלינו – לא יוצא שמן'".
"זאת מערבולת רגשית ומאוד קשה להכיל את זה", הסביר שימי. "מצד שני, למדנו להעריך את מה שיש. אנחנו מסתכלים על כל ילד ואומרים 'וואו, יש לנו עוד ילד'. זה לא דבר פשוט. על הכרית אף אחד לא רואה את הדמעות נשפכות".
"הייתי עסוקה יותר במה שקרה ובאבדן של שתי הבנות", סיפרה האם מיכל. "התרכזתי במה שאין לי, אבל אחרי הנס עם הבנים אני עסוקה בעיקר בהם. המצב של הבנים היה כל כך נורא עד שהתחלנו לברר כבר על מקום לעוד קבר גם עבורם".
"הבנים יודעים וזוכרים הכל ממה שקרה לפני שפונו לבית החולים", ציינה האם, "הם זוכרים את הסירנות והכול. היו שבועיים שיצחק מחק. לאחר שהתעוררו מתרדמת חילקנו לצוות הרפואי מתנות ומיכאל לקח שתיים. כששאלתי אותו מדוע עשה זאת הוא ענה לי כי לקח מתנות גם לאביגיל ויעל. הוא הסביר שכשתהיה תחיית המתים הן גם יקבלו".
אמרו עלינו כבר הכל, אמרו שאנחנו חוצפנים , כרונים בלעקוף תורות, חמי מזג, קצרי רוח, חסרי נימוס והיד עוד נטויה… אך הדבר היחיד שאנחנו באמת אוהבים להיות "המילה האחרונה" ובמיוחד שמדובר בלשלם…
אנו שמחות להגיש לכן את הטריקים של המשווקים, אלו שתוכלו לעקוף כדי לקבל הנחה בקלות.
המשווקים תמיד מתמחרים את המוצרים במחיר יותר גבוה. פעם ראיתם בושם שכתוב עליו מחיר פחות מ-400 שקל? פעם שילמתם 400 שקל? ברור שלא. זו שיטה פשוטה של המשווקים, לתמחר גבוה כדי שתרגישו שקיבלתם הנחה ענקית. אבל הם עושים זאת לא רק בשוק הבשמים, שם זה הכי בולט, אבל במקומות אחרים זה הרגל שבשגרה, לא להעלות את המחיר ב-50% אבל 10% זה הרגיל.
לכן, ברוב הפעמים תוכלו להוריד 10% (בלי קשר למבצע) במשא ומתן קצר ולא מבזה.
המשווקים לא רוצים להראות ליצנים, זוכרים את 'המוכר הערבי' שמציע לכם מכונת תספורת ב-1,500 שקל, ומיד עושה "תספורת" למחיר ומבקש 150 שקל? אף בעל עסק לא רוצה להראות כך.
השיטה היעילה ביותר, היא להציג מחיר מתחרה. תוך כדי שאתם בחנות, תבדקו באינטרנט באיזה מחיר מציעים המתחרים את אותו המוצר. אל תתביישו להראות את ההצעה המתחרה למוכר, ברוב המקרים תקבלו את ההנחה המבוקשת (את המחיר הזול יותר שהשגתם באינטרנט).
המשווק שיראה שאתם מעוניינים במחיר זול, ינסה להציע לכם פתרון זול יותר (אותה נעל, רק של מותג פשוט, אותו מגהץ רק תוצרת זימבבואה) אל תתפתו.
המשווק ינסה בשלב הזה נסה לעמוד על מרכיבי השירות או המוצר האם הם זהים וינסה לשכנע אתם שזה "בדיוק אותו דבר", הרעיון העומד בבסיס זה, שאתם תשתכנעו לקנות את המוצר הזול עליו אחוזי הרווח גבוהים, כך המוכר יגדיל את הרווחים במקום למכור מוצר יקר, עם אחוזי הנחה נמוכים. אם תתעקשו, תקבלו את המוצר היקר עם הנחה…
ולסיום טיפ לחיים: גם כשאת מחפשת עבודה, כששואלים אותך "מהם ציפיות השכר שלך" אל תתביישי לנקוט במחיר שוק x% + תוספת מיקוח.
ואם את מותג -מתמחה בתחומך, אחת כזו שבטוחה בעצמה ויודעת מה היא שווה ויש לך אומץ לומר בראיון למעסיק הפוטנציאלי "אני שווה את המחיר – ואתה לא תפסיד מכך".
עכשיו המשחק מתחיל…
באדיבות אתר 'כיכר השבת'
אאההההההההה……." צעקה בקעה מאחד הקרוונים בסמינר אלמוני שיעבור במקרה במתחם הסמינר יטעה ויחשוב שקרה אסון, שמישהי שברה רגל או יד, אולי נחש מסוג ארסי נמצא באחת הכיתות, אבל כל בחורה הלומדת בסמינר למדה כבר שכשאת יורדת לאזור הכיתות וצעקות נשמעות, התגובה הראשונית תהיה: מי כלה????!
ואז את מגלה שאת מכירה אותה! שהיא לומדת איתך! בשנה א'! מה????? את בשוק.
מה בעצם קורה פה את שואלת את עצמך בקול רם (אופס…) ואז את מוצאת את עצמך עומדת ברחבה בחוץ ותוהה לעצמך, איך זה בעצם קרה, שאת בשנה א' כשאת עדיין מנסה לקלוט איך בעצם עובד העולם כשלפני שניה יצאת מהבועה הזאת שנקראת תיכון וחמש מבנות גילך שלמדו/לומדות איתך, מתחתנות או כבר נשואות!
משום מה המושג הראשון שקופץ לי לראש הוא "לחץ חברתי".. ואז צצות השאלות: איך? למה? מההההההה?!
איך, איך בחורה בגילך מסוגלת לבחור את בן זוגה?! לבחור בעצם מי מתאים.. מי מתאים לה?? למה או למי בעצם אני מנסה להתאים אותו?!
עם כל המודעות העצמית שיש בגיל הזה או לפחות כבר אמורה להיות.. איך אפשר לבחור בעצמך?! להגיע להחלטות משמעותיות כל כך, הפחד הזה שאולי אני בעצם לא רואה.. אולי זה לא מה שאני חושבת, ואולי אני סתם מסונוורת?!
כביכול אלו שאלות שמתעוררות בכל גיל בהקשר לשידוכים ופגישות, אז אדרבה בגיל הזה.. בשנה א'.. (או המרחיקות לכת …בסוף יב'!) האם הבנות האלה באמת מבינות מה זה אומר?! להתחתן?! או שמה זה נראה כמו "משחק ילדים"?! בנוגע לבחירות המשמעותיות, אני מאמינה בזה שיש את אלה שעוברות הרבה עד שנה א', שכבר מגיעות לשנה הזאת אחרי שנקלעו לסיטואציות בחיים שגרמו להם לדעת לבחור! ובהחלט יש לבנות האלה איזשהו יתרון אצלי אבל עדיין.. לא כולם חוו התמודדות אמיתית מול העולם וגם מי שכן… זוגיות זו התמודדות מסוג אחר, זה שונה בכל דבר אחר, זה מאתגר, זו התחייבות, זו התמסרות מוחלטת! מה גורם לבחורה בשנה א' לרצות בהתמודדות מסוג זה בגיל כזה?! ואיך היא יכולה להיות בטוחה שיש לה את הכוחות?!
אז נכון שההתמסרות הזאת ממלאה , שהיא בעצם לא רק התמסרות לבית, לזוגיות, זו התמסרות בעצם לעצמנו, לחיים שלנו!
ונכון שזה גם הייחול הכי גדול של כל זאטוטה מאז ומעולם, זה בטבע שלנו, זה חדור, זה חלק מאיתנו! דווקא בגלל זה, זה הופך את הבחירה בעצם לדרמטית יותר, כי זו התגשמות הרצון התמידי שלנו, מכך שהחששות חזקות מתמיד..
ופה נכנסת העזרה מבחוץ.
כל כך חשוב שיהיה את המישהו הזה שיכיר, שידע, שיוכל לעזור, אבל לעזור באמת! כי הוא קרוב, דואג ואוהב. לפי דעתי זו עוד דעה וזה חובה!!
כמובן שכל מה שכתבתי היא הסתכלות של בחורה שאולי לא מבינה באמת, אבל אני בטוחה שהמחשבות האלה עוברות בראש של כל בחורה בגיל שלי, ולכן אני מרגישה שזה צריך להאמר.
אז לא, לא אצליח לקלוט את זהו ואני עדיין עומדת ברחבה פעורת פה, עומדת ומהרהרת, כולן כבר רצות לשיעור הבא ואני…
מחכה כבר להיות מופתעת שוב.
____
רבקה, כותבת הטור – לומדת בסמינר בית חנה בצפת בשנה א'
שיינדי ניתקה את הטלפון בסיפוק. שיעור התניא הטלפוני שהשתתפה בו היה כרגיל מיוחד מאוד. כבר כמה חודשים ששינדי, חסידת צאנז, נחשפת לעומק ולרוחב המדהימים של תורה חסידות חב"ד. באחת ההשתלמויות שהשתתפה בהן התחרה לחסידת חב"ד שלמדה איתה, וכששינדי גילתה יותר ויותר התעניינות הציעה לה החבדניקית שיקבעו חברותא בתניא.
היא נדהמה לגלות שחב"ד זה הרבה יותר ממה שהיא חשבה וממה שלימדו אותה בשיעורי היסטוריה. העומק החב"די כבש אותה ושיעורי התניא השבועיים היו בעבורה חוויה מיוחדת ומקום לבנייה עצמית והתקדמות רוחנית.
באחת השבתות הגיעו היא ובעלה, שאגב עודד מאוד את החברותא החדשה, להתארח אצל הוריה. היא שתפה את אביה ואמה בשיעורי התניא השבועיים שהתחילה ללמוד ובתרומתם הרבה לחיי היום יום שלה.
מבט מהיר חלף בין הוריה ואמה הפטירה: "נו, הרי תמיד היה לך קשר לליובאוויטש"..
שיינדי התפלאה מאד על המשפט המוזר. קשר לליובאוויטש?? היא העבירה בזיכרונה את כל ההיכרויות שלה עם חב"ד. מלבד השתתפות בתהלוכות ל"ג בעומר איי שם בתור ילדה קטנה ונרגשת, לא יכלה להיזכר בקשר משמעותי
היות ושבת עמדה בפתח ונותרו עוד פכים קטנים להשלים את ההכנות, הסכימה שיינדי להמתין עד אחרי הסעודה כדי לשמוע במה מדובר. ואכן, היה למה לחכות…
עשרים ומשהו שנה לפני כן, עמד ר' מוט'ל נרגש – כצפוי לאב הממתין מחוץ לדלת חדר הלידה. הוא התהלך הלוך ושוב, כבר הספיק לסיים את ספר התהילים פעם ופעמיים, אך נראה ששום דבר אינו מתקדם. משמרות מתחלפות, בכי מרגש של תינוקות נשמע וקריאות מזל טוב מציפות את המזדרון, אך בחדר שלו לא זז כלום. הוא עומד נבוך, ניסה לתפוס במבטו את המיילדת שיצאה לרגע. זו האחרונה פשטה ידיה לצדדים כאומרת: לא, אין חדש.
כעבור שעות המתנה ארוכות מאד, במהלכן הספיק לערוך היכרות מקיפה עם הצוות כולו, המבנה ומסדרונותיו – הגיח בנם הבכור לאוויר העולם.
בלידה הבאה, כשנה ומחצה אחר כף – קיוו ר' מוט'ל ואשתו לתהליך קצר יותר, כצפוי בלידה שנייה. אך לצערם שוב חזר התסריט על עצמו והתארך כמעט יומיים.
לקראת הלידה השלישית חששו ר' מוט'ל ורעייתו שהסיפור יחזור על עצמו. קרוב משפחה חסיד חב"ד לחץ עליהם שינסו להתברך מהרבי מליובאוויטש מלך המשיח. הוא שמע כי בתוכניתם ליסוע לארה"ב למטרה מסויימת וממש דרש מהם להגיע לחלוקת הדולרים המפורסמת ולבקש ברכה.
מה לנו ולזה? תמהו בהתחלה. הרי הם חסידי צאנז מדורי דורות! לבסוף גבר השכנוע על ספקותיהם ובאחד מימי ראשון שמו פעמיהם אל קראון הייטס – לחצר הרבי שליט"א.
התמונה הראשונה שצדה את עיניהם הייתה תור אינסופי ומגוון. מחסידים מסולסלי פאות ועד יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, חלקם אומרים תהילים וחלקם סוקרים את הקהל. עם ישראל על כל סוגיו ממש יוצג כאן בתורים בתורים ארוכים כל כך שלא הצליחו לראות את קצם.
ר' מוט'ל נעמד בצד הגברים ואשתו בצד הנשים. שניהם זכו לחלוף מול פני הרבי ולהתברך מפיו בברכה והצלחה. הם גם בקשו והתברכו בלידה שתהיה כשורה ובנקל, ובמהירות.
החוויה המיוחדת נחקקה בלבם וליוותה אותם הרבה אחרי הביקור. מכל מקום, בהתקרב מועד הלידה התכונן מוט'ל להמתנה ארוכה. הוא כבר רגיל לזה.
רעייתו כבר היתה בחדר הלידה כשהוא נדרך לפתע. התפילין שלו נותרו במכונית. הוא מיהר לרדת את המדרגות באיטיות. לפחות כך תעבורנה עוד כמה דקות של ציפיה.. כששב למחלקה נדהם לראות את המיילדת מחפשת אותו במבטה. "הכל בסדר?" שאל מתחילת המסדרון. "מזל טוב!" בשרה המיילדת, "בת".
מוט'ל נתן בה מבט לא מאמין לא מאמין. "מה??" לא הבין. היא היתה מומחית בבשורות לאבות מבולבלים וחזרה על דבריה שנית. "נולדה בת בשעה טובה ומוצלחת" מוט'ל התיישב על הספסל, המום. "מה? מתי??". באותו רגע הציף את זכרונו מראה פני הרבי מברך אותם בלידה קלה..
כוסות התה והעוגה שהוגשו לקינוח עוד ניצבו על השולחן בשלמותם. ר' מוט'ל, אביה של שיינדי סיים את הסיפור המרתק בו שיתף כעת לראשונה את המשפחה המורחבת.
"מעניין", הוסיף, "שבלידות שלאחר מכן, המצב חזר לקדמותו והלידות היו ארוכות מאד. אולי כדי שנפנים את גדולת המופת", סיים בחיוך.
באדיבות עלון "הגאולה מעניין ועכשווי"
סיפור מהחיים: פגשנו אדם שסיפר לנו את סיפור חייו הכואב, שהוריו עזבו אותו ואת אחיו הקטן והם גדלו במשפחות מאמצות ועברו קשיים ומהמורות. הוא אמר בצער שאחיו הקטן נשבר מזה והגיע למצב קשה, עד שכמעט התאבד ר"ל והוא לעומת זאת אוהב את החיים שלו ומרגיש טוב, תודה לקל.
לדעתו מה שעוזר לו להחזיק מעמד זה עזרתו לשני, כי כאשר הוא נותן מעצמו למען טובתו של האחר, הוא מרגיש טוב וחזק ושהוא שווה. וזה שיש לו יכולת לתרום זה מה שמחזיק אותו. הוא סיפר לנו על מעשים מאוד נדירים של תמיכה ועזרה לזולת שהוא עשה.
"שלח לחמך על פני המים כי בבוא היום תמצאנו", "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית"- כולנו מכירות ציטוטים אלו ולפעמים גם מגלות ומרגישות שזה קורה גם לנו.
אך חשוב לזכור: כאשר נותנים, צריך לחשוב על המטרה- על טובת השני ועל זה שאנו עושים את רצון ה' ולא על מה שנקבל מהנתינה, כי אז אנו חושבים על עצמינו ולא עוזרים באמת.
פעמים רבות כאשר מיטיבים לזולת, יש הרגשה מאוד טובה בלב, והנפש הבהמית רוצה מאוד לתפוס הרגשה זו, להגדיל אותה ולשכנע אותנו שהשגנו את המטרה- טובת עצמינו – 'ישות' ואין עוד למה להתייגע עבור הזולת, אך הרגשה זו, היא לא העיקר והיא נעלמת מאוד מהר.
העיקר הוא, שלנגד עיננו נשארת המטרה הברורה – טובת הזולת ואנו מרוכזים בזה עד הסוף וגם אם יש מזה הנאה, סיפוק ורגשות חיוביים, נבין שזה מן הצד, דרך אגב, (ככה בקשיש…), אך צריך להמשיך את העיקר- את הנתינה הנדרשת ולהתמקד בכך ואז נוכל להרגיש מלאים באמת, בהצלחה!!!
