שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע ה-36 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו הקדושים.

השבוע החולף מאז היוודע על שחרורם של 4 החטופים הפגיש אותנו עם הייחודיות שלנו כעם, השמח וחש את שמחת אחינו ואחותנו ששוחררו מהשבי במבצע נועז על גבול הבלתי אפשרי של חיילנו האהובים והיקרים שמוסרים נפשם על הגנת עם ישראל ארץ ישראל ותורת ישראל.

אחד הפרטים שהתפרסמו משחרור החטופים היה, כאשר הגיעו לחלץ את נועה ארגמני. החייל הלוחם מיחידת הימ"מ שחילץ אותה פנה אליה מחלון הבית והחדר בו שהתה עת שטפה כלים בשבת בבוקר החילוץ והפתע אותה "נועה זה צה"ל באנו לחלץ אותך". נועה תיארה שהייתה בהלם ולא ממש הבינה מה קורה כאן, היא חשבה שזה סתם מתיחה של החאמס, אך החייל חזר ואמר לה באנו לחלץ אותך זה בסדר אם אקח אותך על כתפיי? לנועה ההמומה 'נפל האסימון' ואז היא ענתה כן, כן בטח!

אחד הדברים המרגשים ביותר בסיפור הנועז הזה שנגע בי היה הרגע בו החייל שאל את נועה: 'זה בסדר אם אקח אותך על כתפיי'? כנראה שאין מי מאתנו שלא מודע למשמעות ויוקר הזמן במבצע שכזה, אך בכל זאת כדי לסבר את האוזן ננסה לתאר לנו את אותן שניות ה'זהב' במפגש הזה פנים אל פנים של נועה והחייל שבא לחלצה.

המשימה שהוטלה על הלוחם עליו הייתה, לחלץ את נועה בשלום. כל שנייה של עיכוב מסבכת את מבצע החילוץ ומסכנת את חייו ואת חייה של נועה. אך הוא כאדם רגיש בעל ערכים יהודיים אנושיים לא מתבלבל.

מדובר כאן על בחורה זרה לו, שאין לו היכרות מוקדמת עמה, הוא איננו קרוב משפחתה, מכר, ידיד, או חבר, פשוט חייל אמיץ שנפגש אתה לראשונה בחייו, פונה אליה בשיא הרגישות ושואל ברגע הכי קריטי והכי לחוץ בחייו, כאשר הוא מבין ויודע איזו אחריות 'רובצת על כתפיו' תרתי משמע, רגע לפני הוא שואל 'זה בסדר אם אקח אותך על כתפיי'?

זו התגלמותה בעיניי של הנפש האצילית שלנו כחברה וכעם!

בכדי להבין יותר ולשפוך אור על תופעה אנושית זו אנסה לגשת אל הסוגיא הרגישה הזו כפי שניבטת מפרשת השבוע מנקודת מבט יהודית תורנית חסידית ופסיכותרפית!   

'פרשת סוטה' הנה הזמנה: להתבוננות על הקשר ועל הנאמנות שבקשר בין בני הזוג, הנובעת מהבנה שקיים קושי אמיתי ביכולת לקיים קשר אינטימי ביניהם!

השבוע נקרא בפרשת נשא

אחד הנושאים היותר מורכבים בפרשתנו נוגע בפרשה שקיבלה מקום מכובד בפני עצמה בתורה הקדושה המכונה 'פרשת סוטה'- בפרשה זו נפרס לפנינו דיון מעמיק אודות אישה שנחשדה על ידי בעלה בהתייחדות עם אדם אחר וזר וכיצד ואיך התורה מכוונת אותנו להתמודד עם סוגיא מורכבת שכזו.

זה נושא שכולנו פחות אוהבים לדבר עליו ובצדק זהו נושא אישי ואינטימי שבין איש לאשתו והיה מתאים שסוגיא זו תידון בינם לבין עצמם בסיועם של רב מורה הוראה ואנשי מקצוע, לשם מה יש צורך בכלל לדבר על נושא שכזה בפורום כל כך ציבורי, מעל דפיה של התורה הקדושה?

בהתבוננות ראשונה אכן הסוגיא והדיון בפרשה אינטימית שכזו גורמת לכל אחד מאתנו להרים גבה, אבל בהתבוננות מעמיקה קצת יותר נוכל לגלות שהצורך לדון בסוגיא מורכבת שכזו דווקא פותח לפנינו צהר לדרכה המופלאה של תורתנו הקדושה בהתייחסה לסוגיות מורכבות ואינטימיות שבין אדם לחברו ובין איש לאשתו.

'פרשת סוטה' הנה הזמנה: שנועדה לבני זוג להתבוננות על מהות הקשר ביניהם ועל הנאמנות שבקשר שביניהם הנשענת על ההבנה שקיים קושי אמיתי ביכולת לקיים קשר אינטימי בין בני הזוג!

אינטימיות: הנו מצב ועמדה נפשית בה אדם מסוגל להתקיים ולקיים קשר במרחב בין אישי ולחוש את האותנטיות שבקשר הנובעת ממנו בבטחה ובנוחות לחשוף את עצמו ואת נבכי נפשו מבלי לחוש אבוד במרחב!

היכולת לקיים קשר אינטימי נשענת על יכולת לקיים קשר בין אישי עם כל אדם שהוא בעולם אך בעיקר ביכולת לשהות בקשר הזה במרחב אינטימי הדורש ממני חשיפה נפשית-רגשית ופיזיולוגית!

מהותו של דיון שכזה בא להבהיר לנו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: התורה לא חוששת לדבר על נושאים רגישים ואינטימיים ככל שיהיו, כאשר היא רואה שלפניה מונחת סוגיית המוגנות האישית והאינטימית שלנו התורה תעשה הכל, אבל הכל בכדי להעניק לנו ביטחון קיומי ואישי שישמור עלינו! על הקשרים שלנו, על הזוגיות שלנו, על שלום הבית שלנו, על שלום שבין אדם לחברו!

ככל שנעמיק בסוגיא זו נבין עד כמה הצורך לחדד עבורנו את ההתנהגות היהודית, התורנית, האנושית המוסרית בנושא כל כך רגיש ועדין הנה קריטית בכדי לאפשר לנו לקיים חיים מאושרים ובטוחים האחד לצד השנייה!  

הסוגיא של 'אישה סוטה' באה לחדד עבורנו את משמעות הנאמנות בקשר הזוגי האמורה להתקיים בין איש לאשתו. ולא שלא נבין נכון התורה לא פונה כאן לאשה, שבמקרה זה נחשדת על ידי בעלה שהתייחדה עם אדם זר.

התורה פונה לזוג החיים יחד ומכוון אותם איך לשמר את נאמנותם האחד לשנייה מצד מחויבותם האחד לשנייה!

מצב זה יכול להתאפשר על ידי שימור הנאמנות האחד לשנייה המבוססת והמתבססת על קשר אינטימי עמוק ביניהם, המבוסס על אמון עמוק, המעניק להם ביטחון קיומי בקשר ביניהם ומאפשר את חייהם זה לצד זו בשמחה ובאושר!

התורה ב'פרשת סוטה' פונה לגבר ופורסת בפניו את הדרך להתמודדות עם מצב רגיש בו התערער אצלו האמון באשתו.

הדבר הראשון שעליו לברר מה קרה והאם קרה? רק לאחר שהתברר שאכן קרה הדבר אפשר לברר איך זה קרה? על מה זה יושב ? אך בעיקר בניסיון להבין את משמעותה של התנהגות זו מצידה של אשתו ומה היא מספרת לו?

אדם המעוניין 'לחפש את אשתו'- (תרתי משמע), 'לרגל' אחריה, לבדוק אחריה ואחר מעשיה, להטיח את האשמותיו בפניה, לא רק שלא ימצא מענה ומזור לבעיותיו, להיפך הוא ימצא אישה שתתרחק ממנו ותחפש את המקום ואת האדם שרואה אותה, שמבין ללבה, שחושב עליה שרוצה בטובתה, לא את זה שמחפש אותה, ושאת כל מרצו וכוחו מפנה הוא בכדי להוכיח ולתפוס את אשתו בקלונה! להוקיעה ברבים ולבישה!

הדבר הראשון במעלה והחשוב מכל הוא שנדע ונזכור שהתורה מעניקה את זכות החפות מכל, לכל אדם ומכירה בתום ויושר לבו ובניקיון כפיו ומעשיו כל עוד לא הוכח אחרת! התורה דורשת לעשות הכל, אבל ממש הכל בכדי לברר את העובדות. רק לאחר בירור מקיף ומעמיק התורה נוקטת עמדה כלפי כל אדם באשר הוא!

לאחר מכן אנו ניגשים להבנה ולחקירה מעמיקה בניסיון להבין מה לא התקיים בקשר כפי שהיה צריך להתקיים ואפשר את המצב הזה בו נאמנותם של בני הזוג האחד בשנייה התערערה ונפגעה עמוקות?!

הדבר הראשון לבדוק במצב שכזה הנו מה המניע ומהי המשמעות העומדת מאחורי מעשה שכזה? לא בניסיון להתחקות האחד אחר השני, אלא בכדי להבין ללבו ונפשו של השני! כאשר אנו מגלים רצון להבין ללבו של האחר, אנו מגלים את הקשר העמוק השורר ביננו, המבקש להיפגש ולהבין מה עובר עלינו?, מה קורה לנו?, מה הצורך שלנו? ממקום משמעותי עליו נשענת היכרות שלנו!

היכולת להבין את הצורך עליו נשען המעשה הנו הדבר המשמעותי ביותר בגשתנו לפתור כל בעיה או קושי אליו אנו נקלעים בחיינו!

הבנת הצורך העומד מאחורי המעשה מעניק לנו ויוצר אצלנו מרחב מאפשר להמשיך לקיים את הקשר העמוק הקיים ביננו ועליו נשענת אהבתנו ומשם הדרך לגעת בלבו של הזולת קצרה!

הזולת חש את המפגש עמו, מה או מי בא לקדמו: הביקורת, השיפוטיות, האשמה, או הרצון להבין ללבו באמת בניסיון להתחקות אחר המשמעות והצורך שהניע אותו במעשה שעשה ולסייע לו להתמודד ולהתגבר על הקושי אליו נקלע!

אנחנו לא מקילים ראש בעצם המעשה או עושים הנחות למישהו בכך שאנו בוחרים לגשת למקרה בתבונה אנושית המעניקה לנו את המרחב הנפשי והרגשי לפגוש את האדם מהמקום בו הוא זקוק לנו ומשם אנו באים לפגוש אותו!

אנחנו יכולים לנסות להטיח בו את כל מה שרק עולה לנו ממוחנו ולבנו ולהשתלח בו כמה שרק נרצה, רק שלאחר מכן כבר לא יהיה שם את השותף שישמע את כל קיתונות הביקורת, השיפוטיות והאשמה שהטחנו בו!

הדרך לגשת ללבו של הזולת עוברת בשביל האנושי הרואה את הזולת האהוב בדיוק כפי שהיה כאן רגע לפני שחטא, פשע או עשה מעשה שלא יעשה!

מהותו של קשר לא יושב על רגעי הנוחות בה אנו רוצים מעוניינים או פוגשים בפועל את הזולת! קשר נועד גם לרגעי משבר בהם אנו מוצאים את עצמנו חסרי אונים, מבולבלים, שלא יודעים מה לעשות חוץ מלהשתגע!

רגעי המבחן בהם הקשר עומד בפני שבר, הנם הרגעים המהותיים והמשמעותיים בקשר! דווקא ברגעים אלה ניתן לזהות את מהות הקשר ועל מה הוא יושב: האם רק על הנוחות והאינטרסים האנוכיים שלי או גם על אכפתיות, ואהבה בלתי מותנים שפוגשים את הזולת כאשר הוא מועד ונופל לבור עמוק!

הזולת אף הוא מחכה לראות כיצד נגיב למעידה שלו? מה נעשה עכשיו? אך בעיקר האם נמשיך לאהוב אותו ללא תנאי!?

תפקידנו למצוא את הדרך לעורר בנו את האהבה החבויה בנו על ידי התבוננות אמיתית על הקשר הקיים ביננו ומשם לנסות ולהבין מניין נובע המעשה אליו נקלע חברנו או בן/בת הזוג שלי?

אחד הדברים המסייעים לכך הנו: הרגע בו בחרנו לבסס את הקשר שלנו ולהפכו לקשר מחייב עת עמדנו תחת החופה והחלטנו יחד להקים בית נאמן בישראל בית שיהיה בניין עדי עד המבוסס ומכונן על יסודי התורה והמצווה כפי שהם מוארים במאור שבתורה זוהי תורת החסידות!

רגע בו הבנו את מה שאף אחד לא יכול להבין חוץ מאתנו, שהשייכות שלנו זה לזו והקשר שלנו הנם שמימיים.

אני רוצה לשתף בדוגמא מהקליניקה שתשפוך מעט אור על הדרך בה בחרנו יחד (אני ובני הזוג) לגשת למקרים מורכבים שהתגלו בן בני זוג (כמובן שכל פרט מזהה של המטופלים לא קיים כאן, והכל בהסכמת ובאישורם המפורש של מטופלי!).

לא אחת (ממש לא אחת) אני מתבקש לסייע במקרים בהם הפנייה באה אלי או מהבעל או מהאישה. כאשר הגבר פונה הוא בדרך כלל מתוודה על כך שנפל בצפייה בתכנים מורכבים ואינטימיים מעוותים ומבקש עזרה. כאשר האישה לעומת זאת פונה ניכרת בדרך כלל הבהלה מורגשת בקולה של האישה, אך בעיקר אפשר לשים לב לחוסר אונים בו היא נמצאת ומתחננת לעזרה.

אחד הדברים הראשונים שאני מקפיד לעשות מיד בתחילת המפגש או השיח עם בני הזוג זה הנרמול לחוויה!

אני מסביר ופורש את התובנות הנובעות מהתיאוריה הטיפולית המקצועית הדנה במהות ובמשמעות הבעיה ככל שהיא נשמעת או נחווית כקטסטרופה לא פחות, בטח בקרב המגזר החרדי. 

אני אתאר בקצרה את התובנה המשמעותית ביותר בעיניי להסבר התופעה ונרמולה על מנת להגיש סיוע לבני הזוג ולהרגיעם עד כמה שניתן.

משמעות הבריחה לצפייה בתכנים מעוותים יושבת על הקושי הראשוני לקיים קשר משמעותי אנושי ואינטימי מצד אחד מבני הזוג במקרה זה הנו הבעל.

שאני אומר אינטימי בקשר כוונתי להמשגת המונח הרחב 'אינטימיות' – המבטא כאמור את משמעות הקשר הבא לידי ביטוי ביכולת לקיים קשר במרחב הבין אישי ביניהם תוך חשיפה אישית נפשית רגשית ופיזיולוגית.

בין היתר נוכל לצפות בקשר שכזה הבא לידי ביטוי במחוות וג'סטות בסיסיות המתקיימים בין בני אדם המקיימים ביניהם קשר אנושי.

בקיום קשר עין ביניהם, מחמאות, שהייה האחד לצד השני במרחב בו נדרשת מהם קרבה לבבית, נפשית ורגשית בשיח ביניהם, ביכולת להביע אהבה ביניהם:

 במחשבה- האחד על השני, כשאני חושב טוב על בן/בת הזוג שלי

בדיבור: היכולת לשתף את בן/בת הזוג שלי בדיבורים טובים האחד על השנייה.

במעשה: לחבק ולהרעיף אהבה בחום ובקרבה פיזיולוגית ביניהם.

ומשם אנו יכולים להתבונן ולהבין את מהות הקשר ביניהם כאשר הם נדרשים לקיים יחסי קרבה ואישות ביניהם.

הפחד והחרדה המשתקים הגורמים לבריחה מצדו של הבעל למרחב בו הוא מנסה למצוא מקום בו הוא יוכל למצוא תחליף לקיום קשר אנושי, משמעותי ואינטימי, מובילים אותו לאשליה לא מודעת שבמרחב בו קיימים תכנים מפצים מעוותים ניתן לקיים רגעים של קשר משמעותי ואינטימי גם אם הוא רק וירטואלי משום שהמוח מוצא דרך להפיק את אותה תחושת חוויה אשלייתית של מרחב וקשר אינטימי בו הוא מוצא נחמה רגעית.

שכן ככל שהבריחה למרחב הווירטואלי נמשכת התופעה רק הולכת ומחריפה עם הזמן, משום שהיא לא באמת מהווה פתרון לבעיה, להיפך היא מחריפה אותה בכל פעם מחדש בו הבעל מנסה להסתתר מאחורי תכנים ווירטואליים שיעניקו לו את האשליה שהוא מסוגל להתמודד עם מרחב אנושי ואינטימי בקשר זוגי!

והדבר החשוב בסיפור הזה איננו רק חוסר היכולת של הבעל להיות, לחיות ולקיים קשר אינטימי משמעותי בזוגיות!

הקושי המשמעותי האמיתי הנו בכך שהגבר לא מסוגל לקיים קשר משמעותי ואינטימי גם עם חבריו לחיים!

הקושי נשען על חרדה בין אישית, הנובעת ממשבר בין אישי עם אחד מהדמויות המשמעותיות בחייו, הורים, דמות סמכות, חברים, איתם הוא חווה משבר אמון בקשרים הבין אישיים אותם קיים לאורך חייו ושנות ילדותו המוקדמות!

והפתרון לכך עובר בעיבוד נפשי ורגשי של אותן חוויות עם אותן דמויות משמעותיות בחייו, איתן הוא חווה את המשבר הראשוני והמשמעותי אתו הוא מתמודד כעת בדמות קושי משמעותי ראשוני לקיים קשרים בין אישיים משמעותיים ואינטימיים!

חשיבות ההתבוננות על משמעות הקושי המאוד מבלבל והמסעיר בין בני זוג המתמודדים עם משבר זוגי בעקבות קושי מסוג זה שתיארנו בו הבעל המתמודד עם קושי לא מודע ושואל את עצמו, מה קורה לי? מדוע אני נמשך ומתמכר לתכנים כל כך מורכבים ומעוותים? שאלות אלו לא נותנות לו מנוח והוא מוצא את עצמו אבוד, בודד ומתוסכל עם קושי שהוא לא מעז לשתף בו אף אחד בטח שלא את אשתו, הוא מתבייש במעשיו ובעצמו ואף מפנה אצבע מאשימה כלפי עצמו בכך שהוא זה שאשם במה שקורה לו כעת ובכך שהוא ממיט אסון על חייו ועל חיי הזוגיות שלו ועל חייהם של משפחתו במעשים אלו! 

האשה אף היא מתמוטטת מבפנים ולא מבינה מה קרה לבעלה האהוב? מדוע הוא מתעסק עם תכנים מעוותים אלו? מה עובר עליו? מניין נובע 'השיגעון' הזה? מה זה אומר עליו? מה הוא הסתיר ממני כל התקופה הזו? מה עוד הוא מסתיר ממני? האם אפשר עוד לסמוך עליו בכלל?…

את ההתמודדות הזו אפשר וחייבים לפתור על ידי התבוננות כאמור במהות הבעיה והתבוננות לאן היא מפנה אותנו ומה היא מספרת לנו על הבעל שנפל לשאול תחתית?

כאשר העיסוק יהיה בנרמול של התופעה לא בכך שנגמד את עצם התופעה! אלא בכך שנדע איך נכון להתבונן, להביט בה ולהתמודד עמה?! ובעיקר מה לעשות אתה?

זו סוד הזוגיות: להבין את האהוב, להביט עליו מנקודת מבט חיובית, לחשוב עליו טוב, לדבר עליו טוב, להתבונן על מהות הקשר שלנו, על הרגע בו חברנו יחד ובחרנו האחד בשנייה להיות בני זוג. זו דרך מאפשרת להתמודד עם רגעי משבר הנרגשים עלינו כגלי הים ומאיימים להטביע את ספינת אהבתנו.

מהות האמון בין בני הזוג הנה כאשר אין בהלה מהמתח הקיים והעולה בין בני הזוג כאשר עולים מתחים בקשר הזוגי!

אנו נוכל לראות את האמון המשפיע על הרוגע, ועל הסבלנות המתגלה ברגעי משבר ומאפשרת לאהבה ביניהם לדבר, לעיניים להעביר את המסר אני סומך/ת עלייך/יך! אני יודע/ת ובטוח/ה שנעבור את זה יחד!

כאשר האמון חזק ומבוסס בין בני הזוג, המשברים מהווים מקפצה בקשר הזוגי. האמון הנו המסר הסמוי העובר ביניהם המספר על הביטחון הקיים בקשר ביניהם, אך בעיקר על כך שטעות, נפילה, מעידה, משבר, עמוק ככל שיהיה לא מהווה תנאי לאמון הקיים ביננו וממילא לא ישפיע על עצם הקשר והאהבה השוררת ביננו!

זהו גם המסר אותו מעביר אלינו ה' יתברך דרך 'פרשת סוטה': הקשר ביננו נשען על האמון שלי בכם! אני אוהב אתכם לא בגלל מצבכם הרוחני, להיפך מצבכם כפי שהיה במצרים עת בחרתי אתכם לי לעם היה בכי רע שקעתם ב-מ"ט שערי טומאה, אלא בגלל מי שאתם! בחרתי בכם לא בגלל שאתם הרוב מבין העמים להיפך דווקא בשל היותכם המעט מבין העמים! לא בחרתי בכם בשל היותכם פופולארים ומבוקשים להיפך רציתי בכם כפי שאתם דווקא, למרות היותכם העם הנרדף על ידי אויביו, המדוכא והשפל מבין העמים, רציתי בכם בשל מי שאתם מעצם היותכם אלו שהכריזו בגאון נעשה ונשמע, כאשר כל העמים 'עיקמו את האף' ששמעו מה יש לי להציע להם!

תבונת הלב של אישה שמשאלת לבה היחידה הייתה הרצון העז לנצחיות הקשר עם בעלה!

מעשה באשה אחת מצידון שחיה עשר שנים עם בעלה ולא היו להם ילדים.
באו אצל רבי שמעון בר יוחאי ואמרו לו אין חפצים אנו להתגרש חלילה אך חפצים אנו בילדים וה' יתברך לא זיכנו עד הלום, כך שלא נותרה לנו ברירה אלא להתגרש על מנת לזכות בילדים משלנו. (בתקופה זו היו נוהגים שבמידה ובני הזוג לא נפקדו בילדים עד 10 שנים הם היו מתגרשים על מנת לזכות ולהביא ילדים לעולם, למרות הקושי העצום הכרוך בפרידה האחד מהשנייה בשל הקשר והאהבה הגדולה ששררה ביניהם).

אמר להם, "חייכם כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה, כך אין אתם מתפרשים זה מזה אלא מתוך מאכל ומשתה". הלכו ועשו כדבריו ערכו לעצמם יום טוב ושיכרתו יותר מידי. כיוון שנתיישבה דעתו, אמר לה: "בתי, ראי כל חפץ טוב שיש לי בביתי, טלי אותו ולכי לבית אביך".

מה עשתה היא? לאחר שישן, רמזה לעבדיה ושפחותיה ואמרה להם: "שאוהו במיטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא". בחצי הלילה, נעור משנתו כיוון שפג היין, אמר לה: "בתי היכן אני נתון"? "אמרה לו בבית אבא". אמר לה: "מה לי בבית אביך"?
 אמרה לו: "לא כך אמרת לי בערב – 'כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך'?
אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך". הלכו אצל שמעון בר יוחאי התפלל עליהם ונפקדו בילדים.     (מדרש שיר השירים רבה א', פסקא ל"א).

הסיפור נוגע ומרגש כאחד משום ובעיקר בגלל איך שהוא נפתח: "מעשה באשה אחת מצידון ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה". רק לאחר מכן מתואר ששניהם באו להתייעץ עם רבי שמעון בן יוחאי מה נכון לעשות.

הסיפור נסוב על אישה חכמה ומופלאה שעוד טרם לכתה עם בעלה לרשב"י ידעה בלבה שהסיפור יסתיים בטוב. משום שהגישה שלה הייתה שונה מזו של בעלה!

היא נגשה באמונה תמימה שמכיוון שאין סיבה לפרידתם חוץ מכך שה' יתברך מנע מהם פרי בטן! דבר שאינו בשליטתם, כך שחייב לקרות נס שיוכל להשאיר אותם מאושרים יחד עוד שנים רבות.

חכמת ותבונת לבה היוו את ההבדל שבין לחיות אחד לצד השנייה, לבין לחיות האחד עם השנייה!

 היא אהבה את בעלה בכל לבה ונאמנותה לא הייתה מוטלת בספק אף לא לרגע, גם ברגע המשבר הגדול בחייהם, הרגע בו הם היו אמורים לקבל בהכנעה את העובדה שהם כבר לא יזכו כבר לפרי בטן, מה שיאלץ להפריד ביניהם. היא נשארה רגועה ושלווה, אך חדורת אמונה וביטחון למלא את משאלת לבם לזכות ולהמשיך לחיות יחד כזוג אוהבים.

ברגע שרשב"י ראה את נאמנותה ואת תשוקתה להישאר ולקיים את הקשר עם בעלה בכל מחיר גם אם לא יזכו להביא ילדים לעולם מהשיחה שקיים עמה, הוא החליט לאתגר אותם במטרה לבחון גם את הבעל ולראות את נאמנותם האחד לשנייה ועד כמה הם מוכנים ללכת רחוק וחפצים לקיים ולהנציח את הקשר ביניהם גם אם לא זכו להיפקד בפרי בטן!

האתגר אכן היה גדול, איך בכלל אפשר לקיים סעודה ולחגוג גירושין כפי שחגגו נישואין? אבל בהתבוננות מעט על העצה ניתן לראות איזו חכמת ותבונת חיים היו בה.

העצה החכמה והמופלאה שנתן להם רשב"י נועדה לעורר בהם את הקשר העצמי כפי שהיה בשעה בה נישאו זה לזה. כאשר יזכרו למה בחרו האחד בשנייה. כאשר יחיו את הקשר כפי שהיה על נשאו האחד לשנייה. זה כח עצום לשימור הקשר האותנטי בזוגיות ובכל קשר בחיינו!

בשלב זה כאשר היו הזוג בשיא החגיגה והרגש האותנטי בקשר ביניהם חי ובועט כבראשונה עת נישאו זה לזו האישה בתבונת לבה השכילה לנצל את ההזדמנות, את הפתח ואת הרגע שקיבלה כעת מרשב"י על מנת לקיים את הקשר ביניהם בכל תנאי גם אם זה אומר שיחיו את שארית חייהם יחד ללא ילדים, שכן באותו רגע לא חשבה על כך שהם יתברכו ויזכו לילדים!

בחכמתה הרבה ובתבונת ליבה הביאה את בעלה למצב נפשי ורגשי ועוררה בו את הרצון העז להמשיך ולקיים את הקשר ביניהם גם במידה ולא יזכו להתברך בפרי בטן.

  בכך שהביאה אותו לבית אביה הציבה וקבעה עובדה אותך אני לא עוזבת, עליך אני לא מוותרת!  גרמה שאף הוא החליט שהוא לא עוזב את הקשר הזה למרות שברור לו שלא יזכו כנראה לחבוק פרי בטן!

כעת ששניהם הביעו את רצונם להישאר יחד ולחיות אף אם לא יזכו בילדים נפתחה האפשרות הרוחנית בפני רשב"י לברכם שיזכו בפרי בטן באופן ניסי!

הרצון העצום של האשה בקיום הקשר יחד עם בעלה, הוא זה שהשפיע על גורל הקשר ביניהם ואף אפשר את המשכיותו ונצחיותו. יתרה מזו הוא אף שינה ושידד את מערכות הטבע עבורם בברכה לה זכו מאת רשב"י ונפקדו בפרי בטן באופן ניסי.

מעשה אצילי זה אפשר את המשכיות הקשר, ולא רק שהם זכו להישאר יחד ולחיות האחד עם השנייה כזוג אוהבים אלא אף להתברך בילדים!

כשהאדם מביע את נאמנותו ואת משאלת לבו לקיים את הקשר היקר לו מכל, מעומק לבו, ה' יתברך פותח בפניו שערי שמים ומברכו באופן של למעלה מדרך הטבע אך כפי שמתלבש בטבע.

 הקשר הבלתי מותנה שלנו עם בורא עולם מחייב את הרגישות האנושית לשמור האחד על השנייה בכל תנאי!

היכולת לעורר בנו את הרצון לקשר הקושר ביננו כעם וכחברה שנבחרו על ידי ה' יתברך היא זו המכריחה אותנו להישאר רגישים, אנושיים וערכיים דווקא בשעת לחץ או משבר, קשר ייחודי זה הוא זה  המשפיע על התנהלותנו בעולם ועל הבחירות אותם אנו מקבלים!

השמירה בה התברכנו על ידי ה' יתברך בכל מקום (עולם), בכל זמן (שנה), ובכל סיטואציה (נפש), מהווה את הבסיס למחויבותנו כלפי בורא עולם לשמור על עולמו, על מעשה ידיו, על הנבראים מעשה ידיו, שמים וארץ וכל אשר בהם בכל מקום (עולם), בכל זמן (שנה),  ובכל סיטואציה (נפש).

ה' יתברך רוצה שנראה עיין בעיין את מחויבותנו היהודית, האנושית, המוסרית באופן שבה הוא ברא את עולמו. כאשר ה' יתברך רוצה שהקשר האנושי הבן אישי יתבסס על רגישות אנושית ומוסרית האחד כלפי השני אנחנו חייבים לשמר את הקשר הזה בדיוק כפי שהוא רוצה.

מה שאומר שכאשר אנו נפגשים עם העולם סביבנו ומתמודדים עם שאלה של נאמנות ומחויבות כלפי בורא עולם ושמירה על עולמו, אנו מתכווננים ומישרים קו עם עמדתנו בקשר שלנו האחד עם השני.

כאשר מדובר בקשר זוגי, קשר שלמענו בחר ה' יתברך ואפשר את מחיקת שמו בכדי להשרות שלום בין אישי לאשתו, אף אנו צריכים לעשות הכל, אבל ממש הכל בכדי לקיים אותו בכל מחיר גם אם האתגרים עצומים, רגע לפני שנחליט שהגיע הרגע בו אנו נאלצים להיפרד!

שמדובר על קשר הורי כאן הרי צוונו על ידי בורא עולם 'כבד את אביך ואת אמך' המחויבות לקשר לא נשענת על שכלנו והבנתנו המוגבלת, אלא על קשר עצמי עם מי שהביאונו לעולם ואמונים על חינוכנו וגידולנו במסירות אין קץ, כך שאין תנאי לאהבה או לכבוד אותו אנו אמורים להעניק להם!

גם ברגעי משבר, ובתנאים בהם נוכל לטעון שאין לנו חלילה סיבה אמיתית לאהוב אותם בשל התנהגותם כלפינו ופגיעתם בנו, עדיין המחויבות לא נגזרת או מותנית בהבנתנו או ברגשותינו לקשר, אלא מכך שקשר זה הנו קשר עצמי בל ניתן לשינוי או פירוד לעולם! 

כשמדובר בקשר בין אחים זהו קשר דם, ואין ביכולתנו לערער עליו, אין לנו בחירה עליו, זהו מנת חלקנו וגורלנו אתו נולדנו ובאנו לעולם, כך שאנו מחויבים לעשות הכל, אבל הכל בכדי לשמר את הקשר ולהעמיק אותו על מנת לקיים קשר מיטיב בין אחים!

גם כאשר מדובר על קשר חברי אנחנו עושים ככל שביכולתנו לשמור האחד על השני ברגישות אנושית מתוך אכפתיות וערבות הדדית.

בטח שמדובר על קשר הנובע אך ורק מעצם היותנו עם שגורלו נקשר בגורל חברו, אנו חייבים אבל חייבים להזכיר לעצמנו בכל רגע נתון איך מקיימים את הקשר הזה מבלי לפגוע חלילה באף אחד, להיות רגיש, אכפתי ואמפתי, האחד כלפי השני, לגלות את המרקם האנושי השורר בינינו ולשמרו מכל משמר!

את  הביטוי לכך קיבלנו בשיעור מאלף מאותו חייל אלמוני לוחם הימ"מ בשעת וברגעי החילוץ הנועז והמסוכן, שאין לך זמן לחשוב או להרהר בשום דבר חוץ מלחשוב איך אני שולף את נועה מהבית ומחלץ אותה!

עוצר את כל הלחץ והמתח העצום בו הוא שרוי ומגלה את אישיותו האצילית בשאלה הכי רגישה אנושית ומוסרית נועה: 'זה בסדר אם אקח אותך על כתפיי'?

שנזכה ונהיה ראויים לייצג את בורא עולם בדיוק כפי שהוא רוצה שנייצג אותו כאן בעולמו הקטן

שבת שלום ומבורכת   

מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

הקלטת הזום

הצטרפי ללימוד להצלת עם ישראל!

להלן פרטי הצטרפות של בזכותך נגאל:

1. כדקה ביום, 30 יום

בקו 073-383-4197 שלוחה 1.3

או בקבוצה שקטה: https://chat.whatsapp.com/DjJLj5Jw2rl7vgLXyArfUf

2. פנינה יומית כ-5 דק ביום

בקו 073-383-4197 שלוחה 1.1

או בקבוצה שקטה: https://chat.whatsapp.com/GcNXw3APF6qHUkwaflaIO3

3. 3 פעמים בשבוע, כ-3 דק

בקו 073-383-4197 שלוחה 1.4

או בקבוצה שקטה: https://chat.whatsapp.com/E4ukW7bhQjN3LxWykVx6iD

אם את מעוניינת לקחת חלק בהפצה בכל השפות נשמח שתיצרי איתנו קשר בטלפון 054-848-6376

או בווטסאפ +1-845-850-8444

לקריאת הקובץ לחצי כאן 

אין ספק שהדבר שבו העידן שלנו מצטיין אפילו יותר מטכנולוגיות, הוא טיפול.

כו–לם מטופלים, ומה שיותר מפליא, כו–לם גם מטפלים.

התפוצה הרחבה של טיפול והיכולת להתקדם מבחינה נפשית זהו אחד מסימני הגאולה. בעיניי – הרבה אנשים בדורות הקודמים פשוט היו עסוקים מדי בלהישאר בחיים מכדי שיהיה להם זמן לחשוב על הנפש בכלל. אבל, ב"ה, אנחנו בעידן שבו מעדנים (כפשוטו וכמשמעו) מצויים כעפר, ואדם שצריך עזרה, או שתקוע בנושא מסוים, לא ייגזר עליו להזדקן כמו שהוא, תהיה לו הזדמנות לפעול ולשנות.

כמובן, שגם להתפתחות החשובה הזו יש מחירים וחסרונות. אחד מהם הוא פתולוגיזציית יתר – העובדה שהמון תופעות די נורמליות ונפוצות מומשגות כפתולוגיות, כמשהו בעייתי, רק כי אפשר לטפל בזה. אבל מומשג אוטומטית כמכה שלא ניתן להירפא ממנה, כל אדם שחווה טראומה מתוייג מיד כסובל מפוסט־טראומה ופעוט שמתקשה בגמילה חייב דחוף התערבות טיפולית. אבל על זה נדבר בהזדמנות אחרת.

ועמך כולם ״מטפלים״

היום אני רוצה להתייחס לחיסרון אחר, משמעותי לא פחות – העובדה שככל שגובר הביקוש, כך כמות המטפלים גדלה בהתאם, ושיטות טיפוליות, כמו גם הכשרות טיפוליות, צצות כפטריות אחר הגשם. כל זה היה מצוין, אלמלא המחיר הכבד של טיפול בבעיות רציניות אצל מטפלים ללא הכשרה מותאמת. לא אאריך בדבר המצער, במיוחד שכתבו על זה כאן לא מזמן, אבל אסתפק בלהזכיר מחדש את אפקט "דאנינג־קרוגר" – תופעה מתחום המחקר של הפסיכולוגיה החברתית, שמראה שככל שאנשים יודעים פחות בתחום מסוים, כך הם "מעריכים את יכולותיהם כגבוהות יותר מכפי שהן באמת ועל כן סובלים מתחושת עליונות שגויה ולא מבוססת" (ותודה לויקיפדיה על הניסוח המדויק במיוחד). כלומר, הכשרה מצומצמת מגיעה כמעט תמיד עם אשליית היותך־כל־יכול, אשליה שמטפל עם הכשרה רצינית נפטר ממנה בשלבים יחסית מוקדמים בקריירה המקצועית שלו.

הבעיה היא שבתחומים מסוימים אפקט דאנינג־קרוגר הוא שקוף יותר, בולט פחות, מאשר בתחומים אחרים.

אף אחד לא היה מדמיין הרי לעצמו אדם ללא הכשרה שפשוט נכנס עם חלוק לבן וסטטוסקופ למחלקה בבית רפואה ומתחיל לחלק הוראות לצוות המטפל. אבל יש משהו בטיפול פסיכותרפויטי שאנשים משום מה חושבים שהוא קל, ואינטואיטיבי, כנראה כי הם מדמיינים אנשים שרק יושבים ומדברים והרי "גם אני יודע לדבר, ואפילו יודע להקשיב, אז למה לא להתפרנס מזה?".

כך, אנו מוצאים את עצמנו מוקפים באנשים שמגדירים את עצמם כאנשי טיפול, אבל ההכשרה שלהם אפסית. במקביל, קשה לצפות מהאדם הממוצע, שלא קשור לעולם הטיפולי, שיבין מי נגד מי ומה המשמעויות של כל הכותרות האלה, ומה ההבדל בין פסיכולוג לפסיכותרפיסט למטפל רגשי למאמן רגשי ובהתאם יבחר לעצמו מתוך ההיצע את הטיפול הטוב והמקצועי ביותר (כאילוסטרציה, אני יכולה לספר שכמות הפעמים שפסיכולוגים נשאלים "האם הם עושים גם טיפול רגשי" היא עצומה. אני לא בטוחה איך השואלים מדמיינים לעצמם טיפול פסיכולוגי אל מול טיפול רגשי, אבל אני כאן רק לדווח מהשטח).

גבולות זה הסיפור

כאן כדאי להרחיב על הפער המרכזי, בעיניי, בין הכשרה איכותית לשאינה כזו.

אם תשאלו אדם ברחוב מה הדבר עליו שמים הכי הרבה דגש בלימודי פסיכותרפיה רציניים, הוא בטח יגיד משהו על אמפתיה, או על יכולת הקשבה, או על יכולת המשגה תיאורטית של מצבים נפשיים שונים. אבל התשובה היא פשוטה הרבה יותר – מתוך כלל הנושאים (החשובים בוודאי) האלה, הנושא עליו שמים את הדגש הרב ביותר בהכשרה טיפולית רצינית הוא – גבולות.

גבולות של הפגישה הטיפולית, גבולות של הקשר הטיפולי, גבולות של היכולת שלנו לעזור, גבולות של הזמן והזמינות המציאותית שלנו, גבולות של ידיעה תיאורטית וגבולות הגזרה של המיומנויות שמקנה לי ההכשרה שלי. כל אלה דברים שלא רק שלא תמיד מלמדים בהכשרות קצרות הטווח, אלא לפעמים מלמדים ממש ההיפך. ראיתי מספיק פרסומים, במיוחד בעולם החרדי, שגורסים שכל הטיפול המסורתי הזה הוא שטויות, אנחנו פיתחנו שיטה מנצחת שלא רק שהיא עוזרת בזמן קצר, ולא רק שהיא עוזרת לכל תופעה נפשית, אלא גם נלמד אותך איך להשתמש בה בזמן שיא. אחת–שתיים וגמרנו!

באחת ממרפאות הפרעות האכילה בהן עבדתי נחשפתי למשפחה שפנתה למטפלת בגוש דן שהבטיחה שהיא מרפאה אנורקסיה(!) בשתי פגישות(!). זה היה נשמע כל כך פשוט, התיאור שלה, כמו ביקור אצל שיננית, שכמעט הופתעתי שהיא גובה על זה כמה וכמה אלפי שקלים (למרות שבתכל׳ס לא הייתי צריכה להיות מופתעת. מחירים מופקעים לחלוטין זה סימן היכר מוכר של שרלטנים). אני אשאיר לכם להשלים מדעתכם מה קרה בסיום תהליך הבזק איתה, ולאחר שהאלפים כבר שולמו לה. אבל מה שאותי הדהים זה שהמשפחה האמינה להבטחות הגרנדיוזיות האלה, ולא עצרה להטיל ספק בגבולות היכולת של המטפלת הנ"ל.

באדיבות מגזין עטרת חיה

1."אנכי ה' אלוקיך"- אמונה היא הבסיס לחיים.

אנא נפשי כתבית יהבית – ה' אומר לנו :אני את עצמי(נפשי) כתבתי ונתתי בתורה.

איפה מרבית כוחות הנפש שלך מושקעים? השקיעי את ליבך בבית ובמשפחה וראי ברכה והצלחה. לעיתים אנחנו שקועות בהכול רק לא בבית.. בואי נאזן 💫

2. "לא יהיה לך אלוקים אחרים"- השוואות=בעיות. אל תחשבי שאצל השניה יותר טוב גם אם היא מעלה סטטוסים מחוייכים..תהני ממה שה' נתן לך כי זה הכי טוב עבורך!  ולא יהיה לך אחרים על פנייך..🌷

3."לא תשא שם ה' לשווא"-נשמור את ענייני המשפחה בתוך הבית. פחות פטפוטי שווא-  קשה לך ואת רוצה לפרוק תספרי לחברה או משפיעה שתנווט אותך בעין טובה שתוביל לצמיחה✌️

4. "זכור את יום השבת לקדשו" – נזכור וניצור זכרונות משמחים שיתנו לנו את הדרייב לעשייה מתוך קדושה ושמחה.

5. "כבד את אביך ואת אמך"- כבוד הדדי לשני זהו צורך בסיסי 👑 בכך את מראה דוגמא ומתווה הדרך להמשכיות ואריכות חיי המשפחה.

6."לא תרצח"-הענקת ביטחון עצמי לעצמך, לילדים ולסביבה זו הענקת חיים במלא מובן המילה. רצח ל"ע נעשה גם במילה או לפעמים במסווה של ביקורת בונה. אז אחותי, תני עידוד ומחמאה💕

7."לא תנאף"-נאמנות ושמירה על פרטיות הסביבה. גם אם זה נראה לך רק סיפור סתמי,

עצרי וחשבי אם כדאי לגלגל הסיפור הזה👑

8. "לא תגנוב"-אל 'תגנבי'  זהות אחרת, תהיי מי שאת.  ו..את נשארת גבוהה במעלה גם אם את לא במרכז הבמה. פזרי באשראי מילולי, גהצי חופשי ופנקי… זה שווה כל הון🎀

9." לא תענה ברעך עד שקר"- מציק לך משהו? תשתפי … אל תחכי שיבינו לבד ותתאכזבי… או תפזרי 'שקרים' לסביבה. אמרי בפשטות, תהיי כנה ותרוויחי את חייך מתנה.

10. "לא תחמוד"- קנאה הורסת כל חלקה טובה 'ומוציאה האדם מן העולם' אל תקנאי גם בבעל שיוצא לתפילת מנחה😉 ואת נשארת עם הכביסה.. קחי פסק זמן (תרתי משמע) וחשבי מה יקל ויחזיר לך  את האיזון והשמחה.

איפה אתם הולכים לשמוע את 10 הדברות בשבועות?

אנשים, נשים וטף…

שנזכה לקבלת התורה בפנימיות ובשמחה יחד כל עם ישראל עם השבויים, החטופים וכל החיילים שלנו ששבועות חיכינו להם🎗️

חג שמח

אסתי פרקש

יועצת חינוכית

ושליחת הרבי בפתח תקוה

לכניסה לזום

מכינים כל עוגה בחושה, לפניכן מתכון לעוגת מיץ קלי קלות:

4 ביצים שלמות – להקציף

כוס סוכר – להוסיף אחרי שהביצים כבר גבהו ולהמשיך להקציף.

לכבות את המיקסר ולהוסיף לקערה:

1 אבקת אפיה, 1 כוס סוכר, 2 כוסות קמח, 3/4 כוס שמן, 1 כוס יין/מיץ תפוזים/ מיץ ענבים

ולערבב במהירות איטית..

לשפוך עם כף לתבניות מאפינס אישיות, לאפות בחום 160 מעלות – 20 דקות עד חצי שעה.

לקישוט – תני לילדים ליצור כרצונם!

שמנת מתוקה (כפי ההוראות הכתובות לעיל, רק בלי חלב, כדי שתהיה יציבה לעבודה)

2 קוביות שוקולד צמודות עבור לוחות הברית.

מה שיש בבית: סוכריות עוגה/ טופי לפרחים, חמצוצים/גליליות – בשביל ליצור גדר סביב ההר ועוד..

ניתן להחליף את השמנת החמוצה בקצפת צימחית ולהשתמש במוצרים פרוה – תקבלו קינוח נפלא לסעודת חג בשרית.

רגע לפני שבועות, אנחנו כבר כולנו כאיש אחד בלב אחד. שבת אחדות אחרי כמעט חמישים יום של עבודה לתקן את ״לא נהגו כבוד זה בזה״. ועדיין, יש בנות שלא נמצאות שם. לא מרגישות מחוברות. ולהיפך. האחדות היא נגדן. הן מגיעות לכיתה ואף אחת לא פונה אליהן לשלום. הן יכולות לפנות לחברה ולא להיענות. מסביבן, משחקים, ויכוחים, התרחשויות וכל מה שמרכיב חברה בריאה, ורק הן נשארות בחוץ. כי הטילו עליהן חרם.

היום המילה חרם כבר לא מבטאת עונש המוטל על ידי רבני הקהילה במקרים חמורים מאוד. בזמננו משמעותו – גחמה של ילדה אחת או יותר שסוחפת אחריה כיתה שלמה. לא צריך סיבה מיוחדת לחרם הזה, והבת המוחרמת סובלת סבל שאי אפשר לתאר אותו.

קצת על התופעה, והכאב שיכול להמשיך ללוות אחר כך במשך שנים.

אמא אמיצה משתפת בתחושות ובעזרה אותה נתנה לביתה לאחר התייעצות. מורה יקרה שהחליטה לאחר חרם אחד לעשות פעולה שתמנע את החרם הבא. הרבה כאב ואומץ של ילדות, של נשים מבוגרות. "וברכנו אבינו כולנו כאחד".

לבד מאחורי קיר זכוכית

רבקי, נערה מקובלת מאוד בחברה, גילתה ביום לא בהיר אחד שהיא מוחרמת. בהתחלה היא אפילו לא ידעה למה. היא משתפת אותנו בתחושה הקשה, במחשבות שעברו לה בראש, ובקושי לסלוח.

"זה היה סתם יום רגיל לגמרי. היה לי מועדון ׳צבאות ה'׳ והפעילות היתה ממש בסדר. יצאתי מרוצה בסך הכל. היו קצת הפרעות, אבל זה נורמלי. אפילו למורות רציניות מפריעים לפעמים בשיעור, נכון? הכנתי שיעורי בית והלכתי לישון, לא מתארת לעצמי מה את מה שאני עומדת לעבור מחר. בדרך לבית הספר ראיתי אחת מבנות הכיתה. קראתי לה, אבל היא התעלמה ממני והמשיכה ללכת. זה היה לי מוזר, אבל עדיין, דנתי אותה לכף זכות. הייתי ילדה חברותית ומקובלת. לא הייתה לי שום סיבה לחשוב שמישהי לא תרצה לדבר איתי.

בכיתה הבנתי כבר שמשהו לא טוב קורה. בנות לא ענו לברכת השלום שלי, הפנו לי את הגב. רות, השכנה שלי לספסל, הזיזה את הכיסא שלה כמה שיותר לצד, והתרחקה. לא שאלתי אף אחת מה קרה, למה הן נוהגות בי ככה. לא הייתי מסוגלת לעמוד במצב הזה, שלא עונים לי. זה היה נורא!

כמה ימים עברו. רק אחר כך נודע לי דרך אחותי שלמדה כמה שנים מעליי שבת בשם חיה התסיסה את כולן נגדי. למה? כי צעקתי על אחותה הקטנה במועדון. בטח שצעקתי עליה! היא הציקה לילדות, שפכה בכוונה את הצבעים וליכלכה את בית הכנסת. מה הייתי אמורה לעשות? לתת לה פרס?

"אלו היו ימים נוראים. חייתי בכיתה כמו מאחורי קיר זכוכית. אני שם, שומעת, רואה, אבל לא קיימת. אין לי זכות דיבור. הייתי מגיעה לכיתה, לוקחת נשימה עמוקה וכאילו מפסיקה לנשום עד שיצאתי הביתה.

לפעמים נראה לנו כאילו אפשר להסתדר בלי חברה, אפשר לחשוב… אבל זה כמו חשמל… רק כשיש הפסקת חשמל, אנחנו מגלים כמה כל פעולה שלנו כמעט, תלויה בו. להרתיח מים לתה, להדליק בוילר, לחמם משהו במיקרוגל, להתקרר במזגן בקיץ הלוהט.

"בבית הכל היה טוב. לא סיפרתי לאמא. לא רציתי שהיא תצטער ולא חשבתי שהיא יכולה לעזור. היחידה שידעה הייתה אחותי הגדולה והיא פינקה אותי במתנות קטנות, שוחחה איתי אל תוך הלילה על משקה חם. מקסימה.

רק אותה שיתפתי במחשבות שמילאו אותי. חלמתי שיקרה לחיה משהו רע. אני יתומה כבר מגיל חמש ועד היום לא הרגשתי מסכנה בגלל זה, כולן הכירו אותי וקיבלו אותי כמו שאני. עכשיו פתאום הרגשתי את היתמות שלי מאוד חזק. ולא הבנתי למה.

"למדתי את הפסוקים מפרשת משפטים שנבחנו עליהם רק כמה חודשים קודם לכן, על עונשו של המענה יתום ואלמנה. בכיתי מכאב. היו ימים שהתפללתי שלי יקרה משהו רע. שאקבל מחלה קשה או אמות בפיגוע. ככה יהיו לחיה יסורי מצפון שלא יעזבו אותה לכל החיים. אני יודעת שהמחשבות האלו קשות, אבל הסיטואציה הייתה קשה לי.

לאחר שבועיים בערך החרם נגמר. בלי הכרזה רשמית. בנות התחילו להתייחס אליי בחזרה. גם חיה. כאילו כלום לא קרה. אולי הייתי אמורה לדרוש התנצלות, לשתף בתחושות שלי. לא הייתי מסוגלת. הפחד לאבד שוב את הכל היה חזק ממני. מיהרתי לחזור לעניינים כאילו לא קרה דבר, אבל בתוכי נשארתי פצועה.

ברוך ה', אפשר לומר שהיום אני בסדר. החרם לא חזר על עצמו ושנה לאחר מכן כבר התחלתי תיכון עם חברות חדשות. אבל התחושות האלו עוד חיות בי בכל פעם מחדש כשאני חושבת על זה. הבדידות. הכאב. הרצון המפחיד שלמישהו אחר יהיה רע, כל כך לא מתאים לי!"

סוף העולם

"הרגע הזה, בו את מגלה שהבת שלך עוברת חרם בכיתה, הוא רגע משתק. הוא סוף העולם. בשלב הראשון את פשוט לא נושמת, לא חושבת, אפילו עוד לא כועסת. פשוט מפסיקה לחיות. אני מתפללת בשבילכן שלא תבינו לעולם על מה אני מדברת."

רבקה כהנא היא אמא לגדוד שלם, בלי עין רעה, של בנות במגוון גילאים. כולן כמעט שוחות במיומנות ובהנאה בים החברה והבית שלהם נראה לפעמים כמו תחנת רכבת. שום דבר לא הכין אותה למכה שנחתה עליה. חרם על הבת שלה. חרם אמיתי, כמו בסיפורים של המדריכות בימי ילדותנו. כיתה שלמה על בת אחת.

"זה הגיע פתאום, בלי שום הכנה מוקדמת." היא מתנשמת כשהיא מספרת, חווה את הכל מחדש. "יש ילדים שיש להם קשיים חברתיים מכל מיני סיבות. כאלה שתלויות בהם וכאלו שפחות. ההורים כבר רגילים לקשיים, לדמעות, לדחייה ולכאב. אני מאמינה שהורים כאלה עושים מה שהם יכולים כדי לעזור לילד שלהם ולהקל על הקשיים החברתיים שלו. לטפח אצלו כישורים חברתיים. במקרה של חרם, לעומת זאת, לא מדובר בבעיה של הילד המוחרם. זה דבר פתאומי, שתלוי בדרך כלל במוביל חברתי, מלך כיתה, שפשוט מחליט על בגידה קבוצתית.

לילד היו חברים עד רגע לפני החרם. יהיו לו שוב חברים כשהחרם יסתיים. עכשיו הוא בודד ונבגד בגלל החלטה שרירותית של ילד אחד או חבורת ילדים.

המצב הזה בעצם מעמיד את הילד בחוסר אונים מוחלט. ממש. בלי שום אפשרות להגן על עצמו. בלי שהוא קיבל אי פעם כלים להתמודד מול דבר כזה.

"כשהחרימו את שייני, בסוף כיתה ו', לא ידעתי כלום. היא הלכה לבית הספר כרגיל וחזרה כרגיל. קראה ספרים ורבה עם האחים שלה. לאחר מעשה,  כשניסיתי לשחזר, באמת לא הגיעו אלינו חברות וגם היא לא הלכה לאף אחת, אבל זה קורה בחורף, לא? דסי, הבת שלי בח', עדכנה אותי. אמצע הלילה, הייתי בטוחה שכולם כבר ישנים. פתאום היא נעמדת לידי במטבח ומפילה עליי פצצה של ארבע טון. 'את יודעת, אמא? יש על שייני חרם בכיתה'. בהתחלה אני מכחישה, כמו כל אמא נורמלית שלא מסוגלת להאמין לדבר נורא כל כך. 'חרם…' אני מזלזלת. 'מה קרה? מישהי לא שיתפה אותה בחבל?'

היא מנענעת ראש. 'חרם, אמא. אמיתי. כבר שלושה ימים שאף ילדה בכיתה לא מדברת איתה. לא שמת לב שהטלפון פנוי פתאום?' לא שמתי לב? לא הצלחתי לנשום! חקרתי אותה, כל מילה עשתה לי יותר רע. אף אחת זו אף אחת. גם לא נחמי שחברה שלה מגיל שלוש, גם לא דבורי, שהיא בת של בת דודה שלי, גם לא שרה, השכנה מלמעלה. למה? כי כולן אומרות שהיא סיפרה למורה על הקשקושים ביומן של הכיתה. עם מלשינות לא מדברים. למה היא לא אמרה לי? כי זה מה שחסר לה עכשיו, להיות באמת מלשינה.

זה היה נס שדסי סיפרה לי את זה באמצע הלילה. אני חושבת שאם הייתי שומעת את זה בשעות אחרי הצהריים הייתי מסוגלת ללכת לכמה בנות הביתה, לנער אותן קצת. מה, אין להן לב?

"התקשרתי למשפיעה שלי מיד. בוכה.

היא הרגיעה אותי, סיפרה לי שזה עובר, שעוד אדבר על זה בלשון עבר באנחה. נתנה לי כמה עצות טובות שעזרו לי ולשייני לעבור את הימים המזעזעים האלה בשלום.

קודם כל, היא אמרה, צריך לתת לה המון ביטחון ואהבה. המון. לא להאשים בשום מקרה. לא 'למה לא סיפרת לי?' לא 'למה באמת הלכת והלשנת?' כלום. רק לספר לה שהיא הילדה הכי טובה בעולם, הכי אהובה. שיש לה ולי כוח לעבור את זה, כי כל החרם הזה זמני מאוד והאהבה שלנו היא נצחית.

הדבר השני שהיא אמרה, זה לא לכעוס על הילדות. הן לא אשמות. כל אחת מהן מחזיקה בחרם רק בגלל פחד, לא רוצה להיות מוחרמת כמו שייני. הסברתי את זה גם לשייני עצמה. חוץ מאותה נערה שארגנה את כולן, כל השאר פשוט מפוחדות. ראיתי את תמרי ברחוב, את שרה. חייכתי כאילו אני לא יודעת כלום, הזמנתי אותן לבוא, סיפרתי שיש גלידה. הן הגיעו בשקט, שיחקו וצחקו. בבוקר התעלמו ממנה כמו כולן. חיזקתי אותה. הזכרתי לה שההתנהגות האמיתית היא זו של אחרי הצהריים, אי אפשר לשפוט מי שמפחד. שבוע אחר כך נגמר החרם. כמה ילדות חזקות שנמאס להן לפחד התחילו לדבר עם שייני כאילו כלום לא קרה. החרימו גם אותן אבל ילדות נוספות עזבו את המשחק. הוא פשוט התפוגג. עד היום אני ממשיכה לחזק אותה ואת כל אחד מילדיי האחרים. הם נפלאים כמו שהם, לא משנה אם החברה עיוורת לזה או לא".

אומץ הוא מותג מנצח

חרם קורה בכיתה. בבית הילדה שלי מוגנת בחיק המשפחה האוהבת ותמיד יהיה מי שיקשיב לה, יענה לה, ישחק איתה. אבל כיתה עלולה להיגרר לחרם אכזרי על ילדה אחת, אשמה או לא. ומי שאחראית עליה בכיתה ואמורה לדאוג לשלומה הנפשי והפיזי בשש השעות הראשונות של היום היא המורה.

מה חלקה של המורה במיגור חרם, בשינוי האווירה הכיתתית, במניעה שלו?

"אצלי בכיתה היה חרם," מספרת דבורה, מחנכת כיתה ז׳. "זה היה נורא. לקראת סוף השנה פתאום החרימו בת אחת. ילדה נחמדה דווקא, שבדרך כלל מסתדרת מבחינה חברתית. משהו קרה, היא לא באה למלכת הכיתה בטוב, ומאז לא דיברו איתה.

הייתי די חסרת אונים. אני יכולה כמובן להיכנס לכיתה ולתת לילדה המחרימה בראש. לכעוס ולהסביר כמה זה נורא. זה רק יחזק את מעמדה של המחרימה. אם גם המורה נגדה אז בכלל המניות שלה עולות. כיתה ז׳, כן? והילדה המוחרמת? כמה משפיל זה יכול להיות עבורה. לא הייתי מסוגלת לעשות דבר כזה.

"התנהגתי במשך כמה ימים כאילו לא שמעתי על כלום. בכיתה נמנעתי מכל פעילות שעלולה להכאיב לילדה המוחרמת. לא התחלקנו לזוגות, לא לקבוצות. השתדלתי לפצות אותה בכל דרך. הזמנתי אותה לקרוא שיעורי בית, נתתי לה תפקיד נחשק. הזמנתי אותה בהפסקת האוכל לעמוד לידי ולפטפט. סתם. מישהו צריך לדבר איתה, לא?

בנות הכיתה חיכו למשהו שלא קרה. היה מתח בשיעורים. כמה בנות ניגשו אליי בסודי סודות כדי לספר לי שיש חרם על ברכי. שאני אעשה משהו. שאלתי אותן: 'מה אתן עושות בשביל לעזור לה?' הן משכו כתפיים. הן לא יכולות לעשות כלום. החרם יעבור אליהן. חייכתי. לא היה לי מה להגיד. כשהגיעה הבת החמישית הפגשתי ביניהן. 'חרם על שש בנות הוא חרם?' שאלתי. הן הבינו. יום אחר כך הפסיק החרם. ברגע שכל כך הרבה בנות מתעלמות מקיומו אין לו שום תוקף.

"למה נהגתי ככה? פשוט חיכיתי לעצה טובה. לא היה לי מושג מה לעשות כדי לעצור את החרם בלי להעלות את הנושא ולהשפיל את ברכי. בסופו של דבר זה היה טוב. היא עברה את החרם בקלות יחסית, קיבלה תשומת לב ממני ובעיקר – לא הושפלה על ידי העלאת הנושא בכיתה.

ציפיתי בסוף השנה לאיזו התנצלות מצד זו שהחרימה, לא הגיעה אחת כזו. תהיתי אם אחרי מעשה הייתי אמורה לקחת אותה לשיחה, להסביר לה כמה נורא היה המעשה שעשתה.

"שנה אחר כך, החלטתי לא לחכות שהחרם יגיע. קיבלתי כיתה חדשה והעליתי את הנושא של חרם כבר באחד משיעורי החינוך הראשונים של השנה. ראינו סרטון על ילד שעבר חרם, דנו ברגשות שלו. הכיתה הייתה כולה איתי כי עוד לא קרה כלום. אף אחת לא הרגישה כאילו אני פועלת נגדה. העלנו רעיונות לפתרון של מצב כזה. בסופו של השיעור כתבנו הסכם כיתתי. בהסכם, שנוסח כולו על ידי הבנות עצמן – שאף אחת מהן לא רוצה להיות מוחרמת – החליטו שלא יהיה חרם כיתתי. ובמידה ובת תתחיל חרם, על כל בת אחרת בכיתה מוטלת האחריות לסרב לו ולהתנהג כרגיל אל הבת המוחרמת.

התרגשתי. באמת.

"במהלך השנה, בהנחיית יועצת בית הספר, השתדלתי כל הזמן להגיע למצב בו כל בת יוצרת מגע קרוב עם כל בת אחרת. ערבבתי אותן כל הזמן. בפעילויות, במקומות, במשימות. מה המטרה? חרם אפשר להטיל רק על מישהי שרחוקה רגשית. אם כל בת הספיקה להתקרב לכל בת, אפילו לכמה דקות, למשימה אחת, כבר יהיה קשה יותר ליצור מצב של חרם כיתתי.

וגולת הכותרת, במהלך השנה הפכתי את כל הנושא של לעמוד מול החברה ולא להיכנע למותג. הבאתי סיפורים על ילדים וגם על מבוגרים שעמדו בתוקף מול החברה ולא נכנעו. ׳תפסתי על חם׳ בנות שלא נבהלו מהחברה. אפילו בדברים טיפשיים כמו להעדיף צבע אחד כשכולן בעד צבע שונה. או בת שהתעקשה על תשובה אחרת מכולן בחידון, גם אם טעתה בסוף, אבל היא עמדה על שלה ולא נכנעה.

יום אחד, אם יהיה חרם, מקווה שזה יתן להן את הכוח לעמוד מול כולן ולהתנגד. במיוחד שכבר דיברנו על זה, ככה שמי שזו לא תהיה, בעזרת ה' לא תהיה לבד.

בינתיים לא היה חרם, ב"ה. אני עושה את זה כבר כמה שנים, ומתפללת".

עד היום…

נשמע כמו פעולה נכונה, ללא ספק. וכל אחת הייתה שמחה שהבת שלה תלמד בכיתה מוגנת כל כך. אבל מה לעשות שלא כל המורות דומות לדבורי, והרבה ילדים שעברו חרם מספרים על ניכור והתעלמות מצד המבוגרים שסבבו אותם. חיה היום כבר אם למתבגר, אבל החרם שעברה בילדותה, משפיע, ככה היא מספרת, עד היום על חייה ועל הבחירות שהיא עושה.

"נולדתי בקהילה קטנה. חיינו יחד, גדלנו יחד באותם מוסדות. נפגשנו בשמחות, בחופשים, בכל רגע בחיים. אני הייתי ילדה דחויה, ממש. משום מה לא אהבו אותי. היו תקופות שממש עשו עליי חרם רשמי, בכל פעם מסיבה אחרת. בשאר הזמן סתם לא התייחסו אליי. אני זוכרת המון חוויות משפילות מילדותי. נסיעה לטיול של יומיים וכל הכיתה מתווכחת מי תהיה איתי בחדר. אף אחת לא רצתה. הדיון התנהל בפניי. 'המורה, אבל למה דווקא אני צריכה לישון איתה בחדר. מה עשיתי?'

כל חלוקה לקבוצות, כל הסתדרות בזוגות, היו השפלה עבורי.

אחרי כל כך הרבה מקרים הבנתי שמשהו בי לא בסדר, משהו בי דוחה. אני כנראה ילדה גרועה במיוחד. אם כי לא הבנתי למה. הבגדים שלי היו חדשים ונקיים. הייתי תמיד נקיה, השיער שלי היה נקי וגם הציונים היו בסדר.

"גדלתי והתרחקתי. בניתי את החיים שלי במקום אחר לגמרי ובחברה שונה וגיליתי שני דברים: קודם כל, שאני נורמלית לגמרי. אנשים אחרים מחבבים אותי, לא מתרחקים ממני ולא חושבים שאני מוזרה. דבר שני, גיליתי שהחרם והדחייה החברתית לא עוזבים אותי גם אחרי ששנים לא נפגשתי עם החברות שלי ואת רוב השמות שלהן אני כלל לא זוכרת.

אני פשוט לא מאמינה בעצמי. תמיד יש בי קול פנימי שמזכיר לי שלא יעזור כלום, משהו בי גרוע, דוחה. אין מצב שאני אצליח. ככה יצאתי לפגישות כשברור היה לי שלא מגיע לי בחור טוב ושאף אחד כזה לא ירצה בי. שידוך אחרי שידוך נכשל. בסוף התפשרתי על מישהו, הגעתי לנישואין חלשה וחסרת ביטחון. היום אנחנו כבר לא חיים יחד ורק הבן שלי, אותו אני מגדלת, מרפא אותי באהבה שלו, במבט המעריץ שהוא נותן בי. היו מקצועות שחלמתי לעבוד בהם, לא האמנתי שאני מסוגלת. ראיונות עבודה שנמנעתי מלהגיע אליהם. יודעת שאני לא מסוגלת לעמוד בפני תשובה שלילית.

יש בי מין רגישות לדחייה. מי שלא עבר את זה לא יבין.

אני מגיעה לאסיפה, לשמחה, אין מקום פנוי על יד השולחן. כל אחת אחרת חושבת: ׳אוף, חבל שהגעתי מאוחר׳. לוקחת כיסא, מזיזה מישהי, ומשתלבת. אני מיד מתכווצת. ׳אף אחת לא חשבה לשמור לי מקום. אני לא חשובה להן. אולי הן אפילו שמחות שאני לא שם, וחופרת להן׳. כשמישהי מחייכת, נחמדה. אני חושבת שבטח היא מרחמת עליי. אם מישהי לא עונה, כנראה הרגזתי אותה, נמאס לה ממני. אני ממש צריכה כל הזמן לתרגם לעצמי. ׳אף אחד לא שונא אותך. היא רק לא שמעה, לא חשבה. סתם לא נשאר מקום׳.

זה נורא. משהו שלא עוזב אותי. כאילו משהו נדפק אצלי לעד. אני ממש מתחננת, חנכו את הילדים שלכם לראות ילדים עצובים, לרחם על חלשים, לעמוד להגנתם. והקשיבו להם. ההורים שלי אף פעם לא ידעו מה קורה איתי, זה היה דור אחר. שימו לב לילדים שלכם. תראו מה קורה להם, תתעניינו. שלא יהיו מחרימים וגם לא מוחרמים. אתן יכולות להציל נפשות!"

באדיבות מגזין עטרת חיה

מעברים

הן ישבו שתי סייעות סביב השולחן ממתינות לשתיים הנוספות, והתלבטו בינן לבין עצמן:

"שילת, מה את אומרת – נקרא בינתיים למושקי כדי לא להתעכב?"

"אין טעם להפריע לה אם לא מתחיילים עדיין."

"אז אולי נתחיל? יש כל כך מעט זמן לשיעור הזה! לא נספיק לקרוא אפילו את הנקודות והתקציר, ועוד מעט מושקי תצטרך להכנס לכיתה…"

"רוית, אין לך סבלנות! איך אפשר להתחיל את השיעור שליטל יזמה כשהיא עצמה עוד לא הגיעה???"

ובדיוק ברגע הזה, הדלת נפתחה בתנופה וליטל נכנסת בסערה:

"תקשיבו, אני לא יכולה יותר!

לא אכפת לי לקבל דמי אבטלה עלובים, אבל ככה אני לא יכולה להמשיך!"

"מה קרה? ליטל, דברי! את נראית נורא!"

" תארו לעצמכן ששירה התקשרה אליי כעת כדי להגיד לי שמחר אני עוברת לסייע לתלמידה בבית ספר אחר!"

"לא, ליטל, אל תדאגי, לא יוותרו עלייך פה כל כך מהר… תגידי למנהלת שתדבר עם שירה."

"שילת, זה לא יעזור, שירה אמרה לי שאין על מה לדבר."

(היא כל כך נסערת… אולי ננסה טקטיקה אחרת:)

"אנחנו אמנם נפסיד אותך, אבל את יודעת שגם שם מייד תצרי קשרים חדשים וכולם יהיו משוגעים עלייך…"

"רוית צודקת, הנה – אלינו הגעת רק לפני חודש וחצי וכולן כל כך מעריכות אותך…"

"אבל אני לא יכולה עם השינויים האלה!!!"

"מה שמעתי ליטל? את עוזבת אותנו?"

"כן, מושקי, אל תשאלי כמה זה קשה לה!"

"אבל ליטל, תזכרי שזו אותה עבודה בדיוק! אמנם מקום אחר, ילדים אחרים, אבל אותו תפקיד, את לא צריכה ללמוד אותו מחדש. אותה משכורת, אותה בוס…"

"זו בדיוק הבעיה, הבוס… אני כל כך משקיעה ורוצה לסייע לילדים – ופתאום, רק מתחיל שיפור משמעותי – ובום! העברה!

ושוב, ושוב… נמאס לי, אני לא יכולה יותר."

רק התפאורה משתנה

"רגע למה באמת מעבירים אותך?"

"בגלל משפחה ממפוני העוטף שעברה כעת לעיר, והילדה שלהם זקוקה בדחיפות לסייעת."

"רגע, דווקא אותך בחרו? וואו. זו מחמאה גדולה…

ונותנים לך הזדמנות מדהימה לעזור!"

"נכון, מושקי צודקת! אנחנו הרי יודעות שתצליחי בעזרת ה׳! הרי את כל כך מסורה ומקצועית!"

"אתן יודעות מה? אתן צודקות. זו באמת הרגשה אחרת. אם אתייחס לזה כך – זה ירגיש כמו הצגה שאולי התפאורה שלה השתנתה, אבל זו אותה הצגה ואותו שחקן ראשי. אני עדיין נמצאת במקצוע שהכי מדבר אליי, ועושה את מה שאני הכי טובה בו, רק ה'תפאורה' משתנה, אז מה?…"

"מדהימה שאת, ליטל! אולי זה כמו ההבדל בין רופא במחלקה שמלווה את המחלימים, לבין רופא במיון שמקבל את האנשים ברגעים הכי קריטיים ועוזר להם שם…"

מטרה אחת שאופפת הכל

"ורק אנחנו נצטרך להסתגל להיות בלעדייך…  מושקי, השיעור ימשיך?"

"בוודאי! בואו נקרא לפחות את הציטוט הראשון מהדף, זה בדיוק בשבילך ליטל:

׳והביאור בזה – כפי שהוא בפשטות הדברים, בטבע בני אדם:

כאשר אדם אינו מרגיש את הכוונה והתכלית בחייו (ש"אני נבראתי לשמש את קוני"), אינו יכול להיות במנוחה והתיישבות אמיתית, כיון ששינויי הזמן והמקום וכל ריבוי הפרטים ופרטי פרטים שבחייו גורמים אי־שקט תמידי, ש"שובר" אותו;

דווקא כאשר הוא מרגיש את המטרה – הכוונה והתכלית – הטמונה בכל הפרטים, הרי זה מביא לו מנוחה, שהיא למעלה מתנועה ושינוי דפרטי החיים, ובמילא – לשלימות האדם,

וכפי שרואים בפשטות שאדם נמצא יותר בשלימות כאשר יש לו מנוחה, מנוחת הנפש ומנוחת הגוף.

ויתירה מזו: זה מביא מנוחה לא רק להאדם עצמו, אלא גם לכל העניינים שהוא עושה בעולם, שהם נעשים בשלימות יתירה וביתר הצלחה כאשר הם נעשים מתוך מנוחה, עד שזה מביא מנוחה בכל העולם כולו׳".

"אין כמו הרבי מה"מ!!! וכמו שאומרים – כשקשורים למעלה, לא נופלים למטה… תודה מושקי, תודה שילת ורוית. נשמור על קשר ונעשה את התפקיד הכי טוב שאפשר!"

באדיבות מגזין עטרת חיה

שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע ה-35 ובתחילת השבוע ה-36 למלחמת הקיום על עמנו ארצנו ותורתנו. אתמול התבשרנו על שחרורם של אחינו ואחותנו משבי החמאס בפעולת גבורה נועזת של אחינו חיילנו הקדושים והטהורים.

הדבר הנפלא שקרה עת התוודענו לשחרורם היה פרץ ספונטני של רגשות מכונסים שיצאו ופרצו להם מתוכנו בשירה ובריקודים, בזעקות שמחה וחיבוקים, בכי מלא שמחה שנמשך לאורך כל השבת ובמוצאיה ואף עתה.

הסיפור המטורף של עם ישראל המתגלה כעם המופלא על פני אדמה בא לידי ביטוי בעצמה יתרה ברגעים בהם אנו נפגשים עם עצמנו והאחד עם השני ברגעים שכאלו, רגעים בהם הקשר העצמי שלנו כעם מתגלה ופורץ לו החוצה ומספר לנו על היותנו עם אחד ומאוחד, החווה בעצב ובשמחה האחד את השני באופן שלא נראה כדוגמתו בשום מקום בעולם!

בכדי להבין יותר את עצמת הקשר ושותפות הגורל המיוחדים והנדירים הללו, ננסה לקבל הצצה מנקודת מבט יהודית חסידית ופסיכותרפית על מהותו ועצמתו של קשר זה.

כאשר אנו ניגשים לקירוב הזולת יש לעשות זאת מתוך תחושת שליחות המבטאת את העמדה והתנועה בנפש ולפיה אנו עסוקים ב-'לקרב את הקרובים'! בכך אנו יוצרים עבור הזולת מרחב המאפשר את תחושת השייכות שלו אל עם ישראל!

השבוע נקרא בפרשת במדבר

החומש הרביעי פותח בציווי ה' יתברך אל משה למנות את עם ישראל כפי שהתורה מתארת:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם".

רש"י על אתר מפרש:

וַיְדַבֵּר – בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. מִתּוֹךְ חִבָּתָן לְפָנָיו, מוֹנֶה אוֹתָם כָּל שָׁעָה. כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, מְנָאָן, וּכְשֶׁנָּפְלוּ בָּעֵגֶל, מְנָאָן, לֵידַע מִנְיַן הַנּוֹתָרִים, כְּשֶׁבָּא לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עֲלֵיהֶם, מְנָאָם. בְּאֶחָד בְּנִיסָן הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, וּבְאֶחָד בְּאִיָּר מְנָאָם.

הרבי מליובאוויטש התייחס לשבת שלפני חג השבועות בכמה ועמה הזדמנויות ובחר לקבוע ולהקדיש אותה לשבת אחדות בעם ישראל כחלק מהכנה למתן תורה, בכדי לחבר אותנו אל ההוויה שהנה חלק מהיותנו עם אחד שקיבל תורה אחת מא-ל אחד.

וכך אמר הרבי בשיחה זו:

"מהעניינים העיקריים בימי ספירת העומר הוא – אהבת ישראל".

הסיבה להנהגה המיוחדת לימי ספירת-העומר היא  -האבלות על תלמידי רבי-עקיבא "שלא נהגו כבוד זה בזה", כלומר, חיסרון בעניין של אהבת ישראל, ולכן, בימים אלו יש צורך להוסיף ולהרבות עוד יותר באהבת ישראל, ובפרט על יסוד הוראת רבי עקיבא שהציווי "ואהבת לרעך כמוך" הוא "כלל גדול בתורה".

ימי ספירת העומר הם הכנה למתן-תורה. ולכן, כשם שההכנה למתן-תורה בפעם הראשונה הייתה על-ידי זה ש-"וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". "וַיִּחַן שָׂם – כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד" (רש"י). וכמובא במדרש, "אמר הקב"ה הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חניה אחת, הרי השעה שאתן להם את תורתי" – הרי מובן, שגם ההכנה ל"זמן מתן תורתנו" בכל שנה ושנה היא על-ידי ההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל, "כאיש אחד בלב אחד". היינו, שה-"כלי" לכל הברכות הוא – "שבת אחים גם יחד", אהבת ישראל ואחדות ישראל

ועל-פי זה מובן שבימים אלו – הימים שלאחרי ל"ג בעומר, וככל שהולכים ומתקרבים יותר ל-"זמן מתן תורתנו" – יש צורך להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל העניינים של אהבת ישראל ואחדות ישראל.

 והנה, העניין של אהבת ישראל ואחדות ישראל מתגלה ומתבטא – לכל לראש – כאשר רבים מישראל מתאספים  יחד במקום אחד, "כאיש אחד בלב אחד", ולא עוד, אלא שתכליתה ומטרתה של האסיפה היא – כדי ש"איש את רעהו יעזורו" להתעורר ולהתחזק בכל הפעולות הטובות, ובמיוחד – בכלל הגדול בתורה אהבת ישראל ואחדות ישראל.

ובפרט כאשר מקשרים אסיפה זו עם סעודה כפשוטה, כולל ובמיוחד אמירת "לחיים" על היין – דבר המוסיף עוד יותר בתנועת הקירוב, "גדולה לגימה שמקרבת".

וכידוע פתגם אדמו"ר הזקן מייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן מליאדי אודות גודל מעלתה של התוועדות – כמשל האב הרואה את "התנהגותם הטובה של בניו באהבה באחווה בשלום וברעות, איש את רצון רעהו ימלא, וכל אחד דואג לטובת חברו כלטובת עצמו וכו', אזי האב נתמלא עונג ונחת-רוח מהנהגת בניו, ומפליא לעשות לקיים משאלותיהם", כאמור לעיל שעלי-ידי "שבת אחים גם יחד" נמשכים כל ענייני ברכה.

פרשת השבוע, פרשת במדבר: התוכן של פרשת במדבר ("לעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת-חג השבועות") הוא – מניין בני-ישראל, היינו, השלימות של כל בני-ישראל באופן של אחדות ישראל – שהרי ה"מניין" הוא באופן שכל ישראל שבמניין שווים, הגדול שבגדולים אינו נחשב יותר מאחד, והקטן שבקטנים אינו נחשב פחות מאחד.

והמניין סיבתו אהבת ישראל (של הקב"ה את עם ישראל – הנה סיבת אהבת ישראל זה לזה – "אוהב מה שהאהוב אוהב") – "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם".

ומזה מובן שיום השבת קודש פרשת במדבר, הוא הזמן הכי מתאים להדגשת אחדותם של ישראל!

לאור כל האמור לעיל – באה ההצעה והבקשה דלקמן, בקשה נפשית: ביום השבת הבא עלינו לטובה, שבת-קודש פרשת במדבר, יתאספו בכל מקום ומקום רבים מישראל, אנשים ונשים  וטף, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", "שבת אחים גם יחד", להתוועדות רעים, עד לסעודה כפשוטה ("גדולה לגימה שמקרבת") – אנשים לחוד ונשים לחוד. שבה ידברו דברי-תורה בכלל, ובמיוחד – בענייני אהבת ישראל ואחדות ישראל.

החל מהמפורש בתורה שבכתב: "ואהבת לרעך כמוך", וכן בתורה שבעל-פה: "רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה", ויתירה מזה: "זו היא כל התורה כולה והשאר פירושה הוא", וכן פרטי הדברים בגודל מעלת והפלאת העניין של אהבת ישראל .

כולל – ההדגשה שבדבר, שההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל מבטלת את סיבת הגלות, ובדרך ממילא מתבטל גם (המסובב) הגלות.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת בחוקותי, כ"ב באייר התשמ"ו – 'תורת-מנחם – התוועדויות' ה'תשמ"ו כרך ג' עמ' 361-367).

משה רבינו נצטווה לספור לא להעריך! מטרת הספירה הנה לגלות לנו ולעולם כולו שכולנו, אבל כולנו יצירי כפיו של בורא עולם!

המסר שעובר מדברי הרבי אלינו ברור: השלימות של כל עם-ישראל הנו באחדותם! שהרי ה'מניין'- עליו נצטווה משה רבינו נעשה באופן כזה שכל ישראל הנכללים במניין זה שווים! הגדול שבגדולים אינו נחשב יותר מאחד, והקטן שבקטנים אינו נחשב פחות מאחד!

מה שעוד עולה מדבריו של הרבי הנו שהדבר המאפשר את קיומו של עם ישראל הנו תורת ישראל המהווה את דרך החיים של כל יהודי וביחד של כולנו כעם ישראל בקשר שלנו עם ה' יתברך נותן התורה!

אמנם בכדי לזכות לתורה שתאיר את חיינו ודרכנו עלי אדמות יש גם להכיר בכל מי ששייך לנותן התורה. כלומר: כל יהודי באשר הוא הנו חלק בלתי נפרד מעם ישראל לא משנה כלל מה מצבו הרוחני, עצם היותו חלק מעם ישראל בכך שנולד לאם יהודיה הנו חלק בלתי נפרד מעם ישראל.

מה שנדרש אם כן מאתנו הנו לדאוג לאפשר את תחושת השייכות הזו בקרב כל חלקי עם ישראל באשר הם אלה השומרים תורה ומצוות ואלה שלעת עתה עדיין לא.

הזכות לתחושת שייכות לא תלויה בנו משום שלא אנו בעלי הבית של העולם לקבוע מי שייך ומי לא! אך היא בהחלט נתונה בידנו ובבחירתנו בכך שנוכל לגרום לכל מי ששייך לעם ישראל לחוש את תחושת השייכות הזו ללא תנאי!

הדרך לגרום לזולת את תחושת השייכות ללא תנאי עוברת בעמדה אתה אנו ניגשים לזולת, כיצד אנו רואים אותו, איך אנו תופסים את מעמדו וכיצד אנו בוחרים להתייחס לאליו!

כאשר אנו רואים את הזולת בגובהה העיניים, תופסים אותו ואת מעמדו כשווה בין שווים, ומעניקים לו את היחס לו הוא ראוי, אנו בדרך הנכונה להעניק לו את תחושת השייכות לה הוא ראוי!

באחת מחלוקת הדולרים לצדקה אותה נהג הרבי לערוך בימי ראשון עבר לפני הרבי רב שברך את הרבי לכבוד יום הולדתו ואמר לו: "שהוא מאחל לו שיזכה עד מאה ועשרים שנה ועד ביאת גואל צדק מתוך בריאות ועצמה להמשיך בקירוב רחוקים מכיוון שזהו אחד הדברים הנעלים ביותר"!

 הרבי השיב לו:  "אנשים רגילים להתבטא 'מקרב רחוקים' מבלי הבט על כך שבכל יום לפני התפילה אומרים 'ואהבת לרעך כמוך' וממילא יהודי אינו יכול להיות רחוק! אבל גם מי שהוא קרוב יכול להתקרב עוד יותר"! והרבי נתן לו דולר נוסף לצדקה באמרו: "זה עבור קירוב הקרובים עוד יותר"!

הבקשה של ה' יתברך ממשה רבינו הינה: 'שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', להגביה ולרומם את עם ישראל. התרוממות זו מתאפשרת אומר ה' יתברך אל משה רבינו דווקא כאשר אנו מונים את עם ישראל, לא מעריכים אותם לפי הון עצמי, מנת משכל, ואף לא לפי מדרגתם הרוחנית!

עמדת המוצא ולפיה עם ישראל לא נמדד או מוערך או מחולק למעמדות שונים בשל העובדה שיש לי איזה שהוא יתרון במישור כל שהוא כלכלי, שכלי, ואף לא רוחני יוצרת את ההזדמנות למפגש בו כולם שייכים באותה מידה!

נכון שיש ייחודיות הנגזרת מתכונות אישיות ואופי והצלחה במישורים שונים בחברה היוצרים מעמדות וחלוקה על פי תפקידים ומינויים שונים, אבל חלוקה זו אין בה בכדי לאפשר למי שהוא להשתמש במעמדו החברתי להתנשא או לגרום לזולת לחוש שהוא חשוב ממנו או עדיף על פניו בשייכותו לעם ישראל או בקרבה אל ה' יתברך!

הערכה מספרת על חילוקי מעמדות הנגזרות ממרכיב ואלמנט חיצוני שאין בהם בכדי לתאר ולו במעט את מהות אישיות האדם, אלא את ערכו הנמדד ונחשב לבעל ערך חיצוני בעיני העולם הנמדד כאמור בהון עצמי, מנת משכל, ואף מדריגה רוחנית!

 המניין לעומת זאת מספר לנו שנקודת המבט על האדם נשענת אך ורק על היותו אדם יצר כפיו של ה' יתברך ולא יותר מכך! בכך אנחנו אמנם מכמתים את ערך האדם לעצם היותו נברא ולא מעבר לכך! אך בכך אנו מאפשרים לבני האדם להיפגש בגובהה העיניים ממקום בו הקשר ביניהם נשען על היותם בני אנוש יצירי כפיו של בורא עולם! בכך אנו מגלים לעצמנו ולעולם כולו שכולם אבל כולם אינם יותר מראש אחד שנספר בדיוק כפי הראש של הזולת הנמנה עמך ולצדך! זאת הייתה מטרת מניין עם ישראל עליה נצטווה משה רבינו על ידי ה' יתברך!

הדרך לאחדות עוברת בהבנת ובהפנמת עומק  הביטוי 'ואהבת לרעך כמוך' הנחווה ומקבל משמעות ייחודית כאשר יש בך את היכולת להעניק לרעך את תחושת השייכות לה הוא ראוי בדיוק כמוך!

לשבת ביחד זו הדרך לאחדות, לאכול ביחד זו הדרך להתקרב יותר האחד לשני, להרגיש מאוחדים זה רק כאשר אנו חשים שייכים האחד לשני! הדרך לחוש שייכות עוברת בכך שהזולת מרגיש חלק מהמרחב בו מתקיים ואליו הוא רוצה להשתייך ובהכרה ללא תנאי למי שהוא חלק מאתנו, חלק מעם ישראל!

מהותה של אחדות נשען על היכולת שלנו להבין מה חשוב לנו ומה נוגע לנו ובנו כאשר אנו זקוקים להכרה בנו ללא תנאי, לעצם היותנו חלק מ…

היכולת לחשוב ולדבר בשפה בה הזולת יקר בעיניי ואני רואה אותו ואת צרכיו בדיוק כפי שאני רואה את עצמי הנה המפתח להעברת וחוויית תחושת השייכות לה ראוי הזולת!

החוויה והתחושה הפנימית בה ואתה אני מסתובב בעולם בייחס לייחס אותו אני אמור להעניק לזולת משפיעה על האופן בו אני מעניק את לזולת את היחס לו הוא ראוי והנגזרת מכך הנה תחושת השייכות שלו בעולם!

'ואהבת לרעך כמוך'- משמעה הנה שהיכולת לאהוב את זולת עוברת ב- כמוך! כלומר בכך שהזולת חש שהיחס והגישה שלך אליו נובעים מהתבוננות פנימה אל תוך עצמך, בשאלה איך אני הייתי רוצה שיתנהגו אליי או יתייחסו אלי? איך אני מעוניין שיפנו אלי או ייגשו אלי כשמדברים איתי? איך הייתי רוצה שיעריכו אותי ויכבדו אותי?

ההסתכלות פנימה אל תוך תוכי והנגזרת שלה האופן בו אני רוצה שהעולם יפגוש אותי ויתייחס אלי הנה הדרך הישרה והנכונה לפגוש את הזולת! זו המשמעות של כמוך! פגוש את הזולת באופן שבו אתה היית מעוניין שהזולת יפגוש אותך! והוא יחוש 'כמוך' בייחס למפגש אתך!

גישה זו יש בה בכדי להתקרב אל הזולת ולהיות מאוחד עמו. ההכרה הזו שהזולת חש ראוי ומקבל את אותו יחס וגישה שבה אנו מעוניינים שיפגשו ויתייחסו אלינו מאפשרת את האחדות ביננו!

המטרה הנה שתחושת ה'-ראוי' שבך תהיה 'כמוך' בייחס לחברך! הנה זו שתאפשר לך לאהוב אותו כמוך ממש! התחושה אתה חברך צריך להסתובב בעולם הנה שהוא ראוי ומגיע לו בדיוק 'כמוך'!

'כל יום יותר קרובים'!

בין ספרי הפסיכותרפיה בולט הספר 'כל יום יותר קרובים' בייחודו משום שהוא מתאר את תהליך הטיפול הן מנקודת ראותו של המטפל והן מנקודת ראותה של המטופלת. הספר למעשה הוא קובץ דו"חות שכתבו ד"ר דויד ארווין יאלום פסיכיאטר ופסיכותרפיסט וג'יני המטופלת שלו לאחר כל פגישה במהלך טיפול שנמשך ארבע שנים.

הכתיבה היא מרכיב מרכזי בתרפיה שבחר ד"ר יאלום למטופלת, צעירה בעלת כשרון כתיבה שאחת מבעיותיה היא הקושי להתרכז בכתיבה. העורכת הספרותית של הספר, אשתו של ד"ר יאלום מספרת: "הספר הוא תוצאה של ניסוי טיפולי של בעלי, ד"ר ארווין יאלום מאוניברסיטת סטנפורד, באחת המטופלות שלו ג'יני, שבעייתה הוגדרה כ'מחסום יצירתי'. ד"ר יאלום הציע שבמקום תשלום עבור הטיפול תכתוב ג'יני דו"חות של אחרי הפגישות וכך 'יעקפו' את המחסום היצירתי. במקביל הוא התחייב לכתוב דו"חות משלו על אותן פגישות. מדי שישה חודשים החליפו ביניהם את הדו"חות והחליפו רשמים. הם שמרו על מסגרת זו כשנתיים כשהם מוסיפים בכתב מחשבות, פירושים, הדגשים ואסוציאציות שלא עלו בזמן הפגישות ביניהם."

ספר זה נותן לקורא אפשרות להיות מעורב במצב שבדרך כלל הוא בלתי חדיר ובייחוד לאור העובדה שהן המטפל והן המטופל עוברים תהליך כפול של התבוננות ומשוב הדדי. מעורבותה היצירתית של מרילין יאלום, פרופ' לספרות ועורכת בעלת ניסיון מקצועי רב, מאזנת בין סגנונות הכתיבה השונים של הדמויות והופכת אותם למנוף לאפיון הדמויות.  זהו סיפור מעורר השראה על התקרבותם האנושית והאינטימית מידי יום של שני אנשים במפגש בגובהה העיניים במהלך טיפול נפשי. (מתוך הקדמה לספר עמ' 3-4)

אחת התובנות המהותיות העולה מתיאור טיפול זה על ידי ד"ר יאלום בספר הנה:  "העובדה שהתאוריה של היחסים הבין אישיים גורסת שמקורם של הקשיים הנפשיים והרגשיים של האדם נובעים מקשיים ביחסים בין אישיים!

 אנשים עשויים לבקש עזרת פסיכותרפיסט מסיבות שונות (דיכאון, פוביה כל שהיא, חרדה, ביישנות הימנעות ומופנמות וכו') אבל מתחת לסיבות הללו ומשותפת לכולן ישנה אי היכולת ליצור יחסים מספקים מעמיקים ומתמשכים עם אנשים אחרים. קשיים אלה ביחסים מקורם הרחק בעבר וביחסים מוקדמים עם ההורים. לאחר שהם מתקבעים, דפוסים מעוותים בהתייחסות אל הזולת ממשיכים להתקיים ולהשפיע על יחסים בהמשך עם אחים, חברים למשחק, מורים, ידידים, אוהבים, רעיות וילדים!

פסיכותרפיה היא תיקון היחסים הבין אישיים המעוותים. ההחלמה הטיפולית באה לידי ביטוי ביכולת להתייחס כיאות אל אחרים, במקום יחס הנשען ומתבסס על צרכים אישיים לא מודעים מעיקים!

למרות שמקורות דפוסי ההתנהגות המעוותת נעוצים בעבר, תיקון העיוותים יכול להיעשות רק בהווה! ואין טוב לעשות זאת במסגרת היחסים ההווים המידיים יחסי מטפל מטופל!" (שם עמ' 286-7).

תובנה פשוטה לכאורה אך עמוקה זו מלווה אותי לאורך כל ה-15 שנים האחרונות כשאני פוגש מטופלים שונים!

ההבנה ולפיה היכולת לקיים קשר אנושי בין אישי עמוק ואינטימי הנשען על התבוננות והעמקת הדעת בקשר הנוכחי בהווה, 'מולידה' אהבה ויראה בקשר הבין אישי ממקום של אהבת נפש ויראת כבוד כלפי הזולת!

קשר בריא מתאר אדם הפנוי נפשית ורגשית המסוגל לקיים יחסים בין אישיים קרובים לזולת, מבלי לחוש קושי רגשי ונפשי במרחב הבין אישי הקרוב והאינטימי הנוצר ביניהם.

הדבר בא לידי ביטוי באלמנטים וג'סטות רגשיות ונפשיות בשפת הגוף ביניהם כמו יצירת קשר עין, או ביכולת לשהות עם חברו בקרבת מקום יחד ולבלות עמו במרחב הזר לשניהם או לאחד מהם ולקיים את שגרת חייהם בטבעיות מבלי לחוש מאוים מהם! לאכול ולשתות יחד והאחד מול השני, לקיים שיח רגשי עמוק ופתוח ביניהם, 'להישען' האחד על השני כאפשרות לתמיכה נפשית ורגשית, לחשוף את מצפוני הלב והנפש האחד בפני השני, ועוד.

הדבר נכון כאמור בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, בין הורים לילדיהם!

הבנת העיקרון המנחה בקשרים וביחסים בין אישיים הנה היכולת לשהות במרב פיזי או נפשי במצבים אינטימיים ורגישים הן במקום (עולם), הן בזמן (שנה) והן בסיטואציות שונות (נפש).

פיתוח 'שריר' נפשי ורגשי זה הנו המפתח המהותי החשוב ביותר ביכולת האדם עלי אדמות לקיים יחסים בין אישיים תקינים בריאים עשירים ופורים!

"בכוחו של הנר החמישי להאיר את החושך הגדול ביותר":

אבי מורי, ר' אברהם צבי גרינוולד זצ"ל, נולד בלודז' שבפולין. בהיותו בגיל שמונה נתייתם מאביו. אמו נשארה אלמנה עם שבעה יתומים קטנים, ומחמת שאמי דאגה מאד לחינוכו של אבי, בנה בכורה, שלחה אותו לרבי מנחם זמבה הי"ד בן דודה, שהיה ידוע בגאונותו. הוא גידל את אבי כאב ודאג מאד לחינוכו.

כאשר התקיימה בוורשא חתונת כ"ק הרבי מליובאוויטש עם בתו של כ"ק הרבי הריי"צ "החתונה הגדולה" שבה השתתפו גדולי חסידי פולין זכה אבי שהיה אז בן שבע עשרה להתלוות למחנכו, רבי מנחם זמבה, לחתונה קדושה זו, ואף זכה להיפגש עם החתן פנים אל פנים.

למחרת החתונה הלכו רבי מנחם זמבה ואבי לבקר את החתן בבית המלון בו התאכסן. אבי התרשם מאד מהשיחה הלמדנית שהייתה בין רבי מנחם זמבה לרבי, בה גילה הרבי בקיאות מופלגה בכל הש"ס. אבי לא זכר את כל השיחה שהייתה שם. אולם דבר אחד נחרט בזכרונו מה שאמר החתן טרם נפרדו: "עוד כמה ימים חנוכה, ונר חמישי של חנוכה מסמל את שיא החושך, כי לעולם אינו חל בשבת, ובכוחו של נר חנוכה להאיר גם את שיא החושך, וזה תפקידו של כל יהודי, שבכל מקום שנמצא, בוורשא או בלונדון, עליו להאיר גם את המקום החשוך ביותר".

ר´ מנחם זמבה היה בהתפעלות כה עצומה מהחתן של הרבי מליובאוויטש, ובמשך ימים רבים לא הפסיק לדבר על כך גם בבית וגם עם כל מי ששוחח אתו באותם ימים.

קרוב לעשרים שנה עברו בינתיים, ואז אבי עבר את השואה על כל מוראותיה, בה איבד את כל משפחתו (אשתו וילדיו) שנטבחו נגד עיניו. גם אחיו ואחיותיו נספו בשואה. ב"ה הוא נשאר בחיים, אוד מוצל מאש, אולם היה שבור ומדוכה.

בשנת תש"ח נסע אבי לפילדלפיה שבארה"ב, שם קיבל אותו בשמחה דודו, ר' משה חיים גרינוולד חסיד אמשינוב, כך התחיל לחיות מחדש בסיוע הדוד ואדמו"ר מאמשינוב זצ"ל, וב"ה נשא לאשה את אמי ע"ה, שהייתה ילידת קרקוב ובתו של ר' זושא סינקביץ הי"ד, מחשובי חסידי אלכסנדר. אף היא ניצלה מן השואה האיומה יחד עם אחותה, על ידי שהוברחו ממדינה למדינה עד שהגיעו לקנדה, ושם גדלו בבית הנגיד החסידי ר´ קופל שוורץ, מחשובי יהודי טורונטו שהיה דוד אמם.

טרם נישואי אבי עם אמי נעתר אבי לבקשת דודו ר' קופל שוורץ להגיע עם הדוד לניו יורק על מנת להיפגש עם כ"ק הרבי הריי"צ. ר' קופל סיפר לרבי הריי"צ שאבי איבד את משפחתו בשואה ומעיני הרבי זלגו דמעות של הזדהות. לאחר שהרבי הריי"צ בירך את אבי בבניין עדי עד ואיחל לו אריכות ימים ושנים טובות, אמר אבי לרבי הריי"צ, כי הוא זכה להיות בחתונת הגדולה בוורשא, ואז הציע הרבי הריי"צ, שמכיוון שאבי היה בחתונה של חתנו, וחתנו נמצא כאן עכשיו, כדאי להיכנס אליו לומר לו שלום. ר´ קופל ואבי ירדו למטה, לחדרו של ה-'רמ"ש' (רבי מנחם שניאורסון כינוי שמו של הרבי לפני חתונתו), חתנו של הרבי הריי"צ, ואמרו לו שבאו בהוראתו הרבי הריי"צ.

להפתעתם, הרמ"ש הכירו מיד, וגם התעניין במאורעות שאירעו את ר' מנחם זמבה הי"ד בימיו האחרונים. בסיום השיחה אמר הרמ"ש לאבי: מאחר שהרבי אמר לכם להיכנס אלי, אני חייב לומר לכם דבר תורה, אנו בחודש כסלו סמוך לחנוכה, ולרוב החסידים יש מנהג לעשות "יומא-דפגרא" (יום משפחתי) בנר החמישי. מדוע? כי הנר החמישי לא יחול לעולם בשבת, לכן הוא מסמל את שיא החושך, ובכוחו של נר חנוכה להאיר גם את שיא החושך. ותפקידו של כל יהודי בכל מקום בו הוא נמצא, בניו יורק או בלונדון, להאיר גם את המקום החשוך ביותר.

אבי נדהם לשמוע את אותם הדברים בדיוק ששמע מה-"רמ"ש" לפני עשרים שנה בוורשא.

אבי נשא את אמי ולאחר חתונתו שימש אבי רב ומלמד בקהילת "עדת ישראל" ב"וושינגטון הייטס", שם נולדו לו בן ובת אני ואחותי. לאחר חמש שנים עבר לטורונטו שם שימש רב ומלמד בקהילת החרדים. וברבות הימים התקרב לחסידי סאטמר, אולם מעולם לא דיבר חלילה דבר נגד הרבי מליובאוויטש, להיפך, תמיד דיבר עליו בהערצה וכבוד ואת זה החדיר גם בנו. ואף לפני חתונתי בחורף תשכ"ט רצה שאקבל את ברכתו של הרבי מליובאוויטש, ואכן הגענו לרבי בשעה מאוחרת מאד בלילה. אז ראיתי את הרבי בפעם הראשונה פנים אל פנים, ודמותו עשתה עלי רושם כביר. אבי נתן לרבי את הפתק עם שמי ושם הכלה שלי לבקשת ברכה לבניין עדי עד. הרבי לקח את הפתק מידי אבי, ואמר בחיוך: אחרי למעלה מעשרים שנה באמת הגיע הזמן, במיוחד שחותני שלח אתכם אלי…

אבי התרגש מאד ולא יכול להגיב. הגבאי דפק בדלת לזרז אותנו לצאת, אולם הרבי רמז לנו להישאר. עכשיו לאחר שפתח את הפתק, הביט בו וברך אותי ואת כלתי לבניין עדי עד, ואת אבי לאורך ימים ושנים טובות. והוסיף ואמר: כמו ששמחת בחתונה שלי ה' יתברך יעזור לך לשמוח בחתונת הנכד שלך. אבי בכה מהתרגשות וגם אני התרגשתי.

לפני שיצאנו פנה אבי לרבי בדחילו ורחימו ואמר לו, שיש לו לשאול את הרבי שאלה שהציקה לו אם זה אפשרי. הרבי חייך וענה, שמכיוון שכ"ק הרבי הריי"צ שלח אותו אליו, הוא מוכרח לענות לו על שאלתו. שוב דפק הגבאי על הדלת, אולם הרבי הורה לאבי להמשיך. ואז הסביר אבי לרבי, שמכיוון שהוא חי בין חסידי סאטמר הוא שומע כל הזמן טענות נגד שיטת ליובאוויטש, ואף שאינו מקבל לשון הרע, הם הצליחו לעורר אצלו קושיה על שיטת ליובאוויטש בעניין 'קירוב רחוקים'. והרי מקרא מפורש הוא: "משנאיך ה´ אשנא"?" אבי ביקש סליחה על שאלתו וטען שהוא רק רוצה להבין את שיטת הרבי, כדי שידע מה להשיב לאחרים.

הרבי השיב לו בשאלה: מה יעשה איש קנאי הדר בשכנותך, אם חלילה בתו הייתה 'יורדת מן הדרך'- מדרכי התורה והמצווה גם אז הוא היה טוען "משנאיך ה' אשנא" ויתרחק מבתו ולא ינסה להחזירה למוטב? בוודאי אותו קנאי היה עונה שלגבי הבת שלו נאמר: "ומבשרך אל תתעלם" ויש לעשות הכל כדי להחזירה למוטב!

פני הרבי הרצינו והוא עצם את עיניו, דפק על השולחן ואמר: כל יהודי יקר אצל הקב"ה כמו בן יחיד. אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר כל יהודי הוא בחינת "בשרך" שאסור להתעלם ממנו! אחר כך הביט בי ובאבי, וסיים את דבריו במילים: ומסיימים בברכה. כידוע, נהגו כל החסידים לחגוג את נר חמישי של חנוכה. כי נר חמישי של חנוכה לעולם אינו יכול לחול בשבת, ולכן הוא מסמל את שיא החושך, ובכוח נר חנוכה להאיר גם שיא החושך. תפקידו של כל יהודי להאיר גם את המקום החשוך ביותר, בטורונטו או בלונדון או בכל מקום אחר. 'כל יהודי חלק אלוקה ממעל ממש'. בנו יחידו של הקב"ה, וכאשר מדליקים את נשמתו באור של קדושה מתעורר גם יהודי שנמצא בחשכת הגלות האפלה ביותר. אבי נדהם ביותר ולא יכול להגיב כלל. ובדרכנו חזרה לטורונטו הוא אמר רק שתי מלים: פלא פלאים, פלא פלאים!

אחי הצעיר התחתן בשנת תשל"ט בעיר לונדון, כל בני משפחתי, אבי ואמי, אחותי וגיסי ואני, נסענו לחתונה. כל הדרך אבי היה מוטרד ממשהו שהעיק עליו. שאלתי אותו כמה פעמים לפשר צערו, אולם הוא לא רצה לשתף אותי, לבסוף נאות וסיפר, שכמה דקות קודם עוזבו את הבית בטורונטו, נכנס אליו השכן, שהיה ממכובדי הקהילה, ובכה לפניו בדמעות שליש, בספרו לו בסודי סודות ובלית ברירה שהבת שלו 'ירדה מן הדרך', ושבועיים קודם לכן התברר, שברחה עם אינו יהודי ללונדון. מאז כל בני הבית בעצב ובכי נוראים. כל ניסיונותיהם לאתר את בתם עלו בתוהו. והוא מבקש מאבי, מכיוון שהוא נוסע ללונדון, שיראה מה יוכל לעשות כדי לאתר את בתו, כדי להשיב את הבת להוריה וליהדותה. אבי שהיה ידיד של השכן וגם אני התרגשנו מאד מן הסיפור והחלטנו לפעול כדי להציל את הבת.

יום למחרת החתונה, בלילה הראשון של שבע הברכות סיפר אבי למחותן מה שקרה עם בת השכן, ושאל אותו מה אפשר לעשות בנידון. המחותן אמר לאבי שאין לו שמץ של מושג, אבל יש לו ידיד חסיד חב"ד, ר' אברהם יצחק גליק, שהרבי הטיל עליו שליחויות מסוג זה וזכה להציל הרבה נשמות יהודיות מהתבוללות. המחותן מיהר לצלצל לרב גליק, וסיפר לו את סיפור הבת האובדת והדגיש לו כמה דחוף למצוא אותה. הרב גליק ביקש את הטלפון של הורי הנערה מטורונטו כדי לקבל עוד מידע על בתם, והבטיח להשתדל לעזור.

אבי ואמי החליטו להישאר בלונדון עד אחרי חג החנוכה. לילה אחד כעבור כעשרה ימים צלצל הרב גליק למחותן וביקש ממנו לבוא אליו בדחיפות. המחותן ואבי מיהרו לבית הרב גליק. הם נכנסו לביתו, ושם ראו בחורה היושבת מול החנוכיה בסלון ומתייפחת בבכיות תמרורים. אבי הסתכל על החנוכיה וראה את חמשת הנרות הדולקים כלא מאמין. הוא נזכר במשפט החוזר של הרבי לפני חמישים שנה, לפני שלושים שנה, ולפני עשר שנים: "נר חמישי של חנוכה מסמל את כוח החנוכיה להאיר גם את שיא החושך. תפקיד כל יהודי להאיר גם את המקום החשוך ביותר – בוורשא, בלונדון, בניו-יורק… מה יעשה קנאי אם הבת שלו תידרדר… אצל הקב"ה כל יהודי הוא כמו בן יחיד… אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר כל יהודי הוא חלק מבשרו שאינו יכול להתעלם ממנו".

בסופו של דבר הבחורה חזרה להוריה, וכמובן, חזרה בתשובה.

כשאבי חזר לקנדה הוא הרגיש צורך וחובה להיפגש עם הרבי מליובאוויטש. אז היה קשה מאד להיכנס לרבי ל"יחידות", ורק בתשרי תש"מ, לאחר מאמצים מרובים, הצליח אבי להיכנס לרבי ב"יחידות" עם קבוצת אורחים שהגיעו לרבי לחגים. אבי מרוב התרגשות לא יכול להוציא הגה מפיו. בסופו של דבר סיפר בקטעי משפטים מה שקרה עם הבת תוך שהוא בוכה. הרבי שמע וענה: לחותני היה מבט רחוק…

אבי לא הפסיק לספר את הסיפור המרגש הזה על הרבי ובכל פעם שסיפר את הסיפור היה אומר, שיותר משהתפעל מהמופת  של הרבי, התפעל מענוותנותו, שהכל זקף לרבי הריי"צ חותנו באומרו שהוא רואה למרחוק.

ועוד מופת מדהים בשרשרת מופתים זו. בי"ד כסלו תשמ"ט, כשנגמרו שבע הברכות של חתונת בתי הבכורה (הרי הרבי בירך את אבי שישמח בחתונת נכדו), שאז מלאו ששים שנה לחתונה הגדולה של הרבי בוורשא, מסר אבי נשמתו למרומים!

 ישנו פתגם חסידי האומר כך: "שמחתו של יהודי בשמחתו של הזולת וברכותיו מקובלת אצל ה' יתברך כתפילתו של רבי ישמעאל כהן גדול בקודש הקודשים".

זוהי האמת הנובעת מקשר עצמי בלתי תלוי הנשען על חיבור רוחני עמוק בין עם ישראל הנפלא והמיוחד שקשר את גורלו האחד בשני מעצם היותו נברא של ה' יתברך, זה שבחר בנו מכל עם ולשון וקרבנו אליו וקדשנו במצוותיו ושמו הגדול והקדוש נקרא עלינו!

אנחנו יוצאים בספונטניות כל כך טבעית לרחובות ולבנו יוצא בשמחה ובהתרגשות עצומה אל אחינו ואחותנו ששחררו זה עתה משבי האויב בשל היותנו עם שקשר את גורלו האחד בגורל השני, זו מהותו ויסודו של עם ישראל הקדוש והטהור!

אנחנו עומדים ערב חג השבועות ה'תשפ"ד חג מתן תורה, ניגש כולנו כאיש אחד בלב אחד כבסיס וכתנאי לקבלת התורה מאת ה' יתברך בשנה זו בפעם ה- 3,336!

ובמובא במדרש (לעיל): "אמר הקב"ה הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חניה אחת, הרי השעה שאתן להם את תורתי" – הרי מובן, שגם ההכנה ל-'זמן מתן תורתנו' בכל שנה ושנה היא על-ידי ההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל, "כאיש אחד בלב אחד". היינו, שה-"כלי" לכל הברכות הוא – "שבת אחים גם יחד", אהבת ישראל ואחדות ישראל!

על אהרון הכהן הגדול נאמר: אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה!

היכולת והתנאי לקרב אדם לתורה ולמצוות עובר ב-

 אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם '- אדם העושה ככל יכולתו ויותר מכפי יכולתו, הוא 'רודף' אחר השלום כאדם הרודף אחרי משהו החשוב והיקר ביותר ללבו, בכדי להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו!

'אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת'- אין לו שום סיבה צדדית לאהבת אדם מלבד היותו בריה של ה' יתברך!

ואז הוא יכול להתפנות למשימה של- 'וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה'!

שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות מתוך שמחה וטוב לבב בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!

מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה