שלום לכולם
אנחנו עומדים בסוף השבוע האחד עשר למלחמת הקיום על שלימות ארצנו הקדושה שלימות עם ישראל ושלימות תורת ישראל.
אחד האתגרים המשמעותיים במפגש עם חזרת החטופים הביתה זה אופי המפגש עמם: מי נכון וכדאי שיפגוש אותם תחילה? באיזה מרחב נכון לפגשם? איך כדאי לפגוש אותם? על מה נכון לשוחח איתם?
בכדי לענות על אתגרים ושאלות אלו אנסה להציף את האתגרים והשאלות מההיבט הטיפולי ומההיבט התורני החסידי של האתגר ואיך הם באים לידי ביטוי בפרשת השבוע.
השבוע נקרא בפרשת ויגש:
בפרשת השבוע אנו עדים למפגש מרגש עד דמעות ויוצא דופן מסוגו בין יוסף לאחיו ובפרט עם בנימין אחיו הקטן ואביו יעקב אבינו.
אחרי 22 שנה ומסעות מטלטלים יוסף ניצב מול אחיו לאחר שירדו מצרימה לשבור אוכל בעקבות הרעב הקשה שפקד את כל האזור כולל ארץ כנען. יוסף מתנכר לאחיו במטרה אחת ויחידה לראות האם הם באמת שבו בתשובה והתחרטו בלב שלם על מכירתו לעבד לאחר כל הסבל שהעבירו אותו?
יוסף ניצב בישורת האחרונה רגע לפני שהוא חושף את זהותו בפני אחיו שלא הכירוהו, ומנהל דין ודברים קשים עם יהודה אחיו.
השיח נסוב סביב האירועים התמוהים האחרונים שפקדו את האחים מאז ירדו מצרימה ונחשדו כמרגלים על ידי יוסף אחיהם. אך עיקר הדברים נסבו סביב בנימין אותו ערב יהודה והתחייב להשיבו אל יעקב אביו חי בריא ושלם!
יהודה מנסה כל דרך אפשרית להסביר ליוסף את חומרת המצב מצדו של יעקב אביו שלא יוכל לשאת נפשית ורגשית את העובדה שמלבד זאת שאיבד יוסף בנו אהובו, כעת גם לבנימין אשר נפשו של יעקב קשורה בנפשו יקרה אסון חלילה והוא לא ישוב אליו, זה עלול למוטט נפשית את יעקב ואף לעלות לו בחייו טוען יהודה בלהט!
לכן מסכם יהודה את דבריו בפני יוסף מכיוון שאני זה שערבתי לשלומו של בנימין כאמור, הדרך היחידה העולה על דעתי הנה שאני זה שאחליף אותו ואשא בענשו על גניבת הגביע שנמצא באמתחתו ואהיה עבד לאדוני, כלומר ליוסף.
כאן יוסף כבר לא יכול יותר להמשיך ולהקשיח את עמדתו מול אחיו הוא נשבר רגשית ונפשית לאור העצמה גודל האחריות והאכפתיות אותה מגלה יהודה כלפי בנימין אחיו גם במחיר של מלחמה עם משנה למלך מצרים!
יוסף מבין שאכן האחים שבו בתשובה שלימה והוא נערך נפשית לחשיפת זהותו והתוודעותו בפניהם.
אך רגע לפני שזה קורה יוסף נוקט במספר פעולות משמעותיות:
ראשית הוא מייצר שטח ומרחב סטרילי ואינטימי עבורו ועבור משפחתו בכדי שלא לבייש את אחיו בהתוודעו להם. כפי שמעיד הכתוב: וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו.
ורש"י על אתר מפרש כך: 'וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים – 'לֹא הָיָה יָכוֹל לִסְבֹּל שֶׁיִּהְיוּ מִצְרִים נִצָּבִים עָלָיו וְשׁוֹמְעִין שֶׁאֶחָיו מִתְבַּיְּשִׁין בְּהִוָּדְעוֹ לָהֶם. (מדרש תנחומא ה').
רק לאחר מכן הוא מרשה לעצמו להתפרק רגשית מול אחיו הוא פשוט בוכה. "וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה".
ואז הוא מטיל את הפצצה לאוויר: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו". רש"י: נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו – מִפְּנֵי הַבּוּשָׁה (תנחומא שם).
יוסף מתוודע לאחיו ומותירם בהלם ושוק טוטאלי. יוסף מבין את המעמד ואף צפה את התגובה הזו מאחיו מראש, אז הוא לוקח אחריות נוטל את המושכות לידיים ומנהל את האירוע בעדינות וברגישות אנושית: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה".
גְּשׁוּ נָא אֵלַי – רָאָה אוֹתָם נְסוֹגִים לְאָחוֹר; אָמַר: עַכְשָׁו אַחַי נִכְלָמִים. קָרָא לָהֶם בְּלָשׁוֹן רַכָּה וְתַחֲנוּנִים.
יוסף לא מסתפק בכך הוא בוחר לרכך את האשמה והבושה אותו חווים אחיו ברגעים מטלטלים אלו וממהר להסביר להם שלמרות האירוע המצער והקשה והטלטלה הגדולה אותה חווה בעקבות שנאתם אליו ומכירתו לעבד, האירוע עצמו התגלגל והתנהל כולו בהשגחה פרטית מופלאה על ידי ה' יתברך וכל מטרתו הייתה על מנת שאני אתגלגל ואהיה משנה למלך מצרים על מנת לדאוג לרווחתכם ולרווחת בני ישראל בשנות הרעב שפקדו את האזור כולו. וכלשון הכתוב: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם". "וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם".
יוסף מחבק ומנשק כל אחד מאחיו ונותן מקום לרגשותיו ולרגשותיהם להיפגש יחדיו.
לאחר שהאחים נרגעים מעט, יוסף לא מאבד זמן יקר ומיד ממשיך את דבריו בעוד 'הברזל חם': "מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד"
יוסף עושה ככל אשר ביכולתו בכדי לייצר מרחב מאפשר עבור אחיו בכדי שיצליחו להתמודד ולשאת את גודל המפגש המטלטל והקשה מנשוא עבורם. בכך שהוא שולח אותם חזרה הביתה לארץ כנען הוא מייצר עבורם מרחב מאפשר בזמן בו הם יהיו בדרכם הביתה, בכדי לעכל ולעבד את החוויה המטלטלת שחוו זה עתה בהתוודעות של יוסף אליהם.
יוסף אף נותן להם הוראה ברורה בנוגע לאפשרות שכעת יעלו ויתגלו מחלוקות ביניהם כעת לאחר שיוסף התוודע בפניהם ותתכן מריבה ביניהם בדרך חזרה הביתה מי נושא באשמה בעקבות מכירת יוסף וההשלכות שבאו בעקבותיה. כפי שמתאר הכתוב: "וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ".
רש"י: אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ – לְפִי שֶׁהָיוּ נִכְלָמִים, הָיָה דּוֹאֵג שֶׁמָּא יָרִיבוּ בַּדֶּרֶךְ עַל דְּבַר מְכִירָתוֹ, לְהִתְוַכֵּחַ זֶה עִם זֶה וְלוֹמַר: עַל יָדְךָ נִמְכַּר, אַתָּה סִפַּרְתָּ לָשׁוֹן הָרָע עָלָיו וְגָרַמְתָּ לָנוּ לִשְׂנֹאתוֹ.
אף הדרך בה טרח יוסף להביא את הידיעה לאביו הייתה מחושבת על מנת שיעקב אביו יוכל לעמוד נפשית ולשאת את הבשורה המרגשת מחד אך המטלטלת מאידך.
התורה מספרת שיוסף שלח לאביו עגלות על מנת לשאתו למצרים עם כל טוב ארץ מצרים. וכפי שמעיד הכתוב:
"וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם.
רש"י: וַיָּפָג לִבּוֹ – נֶחֱלַף לִבּוֹ וְהָלַךְ מִלְּהַאֲמִין; לֹא הָיָה לִבּוֹ פּוֹנֶה אֶל הַדְּבָרִים".
"וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם."
רש"י: אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף – סִימָן מָסַר לָהֶם בְּמָה הָיָה עוֹסֵק כְּשֶׁפָּרַשׁ מִמֶּנּוּ, בְּפָרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף' וְלֹא נֶאֱמַר 'אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה'.
וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב – שָׁרְתָה עָלָיו שְׁכִינָה שֶׁפָּרְשָׁה מִמֶּנּוּ (תנחומא וישב ב').
במדרש רבה (על הפסוק) מתואר, ששמחתו של יעקב הייתה כפולה – גם בשל עצם העובדה שבנו יוסף חי, וגם על כך שלא התבולל בין המצריים, אלא נשאר נאמן ליהדותו ולתורה שלמד מאביו. ברמז על העגלות ראה אישור לשני הדברים גם יחד.
מסביר הרבי מליובאוויטש: הרמז ששלח יוסף אביו בעגלות ששלח לו ממצרים הרומז על לימודם לפני שנפרדו בפרשת 'עגלה ערופה' אינו מקרי. כשאנו מתעמקים בתוכנה של מצווה זו, אנו מגלים עד מהרה את הקשר בין הנושא הזה לבין המצב המיוחד בו עמד יוסף. לכן דווקא עניין זה שימש סימן ועדות ליעקב לכך שיוסף בנו חי.
מהותה ומשמעותה של מצוות עגלה ערופה נסוב על כך, שכאשר מתרחש לו מקרה טראגי בו נמצא 'חלל' (אדם מת מסיבה לא ידועה) בשדה פתוח ואין יודעים מהם נסיבות המוות או מיהו הרוצח במידה ואותו חלל נרצח, יוצאים זקני וחכמי העיר אל מחוץ לעיר, ושם הם מכריזים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". הדבר מסמל על האחריות של זקני ושופטי ישראל לכל מה שמתרחש באזורם, והם מצהירים: "לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות". כלומר: מותו לא התרחש ביודעין ובמזיד כתוצאה מהפקרות או מחוסר אכפתיות כלפי ה-'חלל'
במובן הרוחני, יש כאן ביטוי לאחריותם של הזקנים לחיי הרוח של כל יהודי. אם מוצאים יהודי שהוא בבחינת "חלל נופל בשדה" – נטול חיות יהודית, והוא נופל תחת טרדות ה'שדה', המסמל את חיי העולם הזה המלאים אתגרים. אל מול מצב זה דרושה עמידה יציבה ואיתנה של מלאות בחיי הרוח אל מול חיי הגשם והחומר, כאן צריכים זקני העיר לדעת שדבר זה באחריותם. הם היו צריכים לצייד את היהודי הזה ב"מזונות" – בתורה ובמצוות, כדי שיעמוד מול קשיי החיים ב"שדה".
דבר זה רמז יוסף ליעקב: ציידת אותי בתורה ובמצוות, עד שגם לאחר שירדתי למצרים, "ערוות הארץ, ונשביתי בין הגויים, בכל-זאת עמדתי ביהדותי ובצדקתי ולא נעשיתי "חלל נופל בשדה".
כשראה יעקב את העגלות, שמח שמחה עצומה, עד ש-"ותחי רוח יעקב" – הוא כאילו קיבל חיים חדשים. שכן כאשר דואגים לחייו הרוחניים של יהודי שני, לבל ייפול מול קשיי העולם, זוכים לתוספת כוח ולתוספת חיים רוחניים גם במובן האישי (לקוטי שיחות חלק ל').
בנוסף לכך מתאר המדרש (מדרש רבה שם) שנכדתו של יעקב שרח בתו של בנו אשר שהייתה רגישה למצב והבינה שסבא שלה נצמא במצב נפשי רגיש מאוד והוא שרוי במתח נפשי רב זה 22 שנה שיוסף בנו אהובו נעדר.
וכעת נוספה לכך דריכות וציפייה לבואו של בנימין חזרה עם שאר בניו הביתה מצרים שהותירה אותו במתח נפשי גדול. היא עצרה ומנעה מבני יעקב להיכנס אל יעקב אביהם ולבשר לו את הבשורה. היא החליטה שיש לעשות זאת בהדרגה וברגישות גדולה. היא נהגה בחכמה כאשר נטלה כינור ובעדינות וברגישות רבה החלה לפזם לעצמה בשקט במטרה שגם סבה יעקב ישמע 'עוד יוסף חי' ולאט לאט הגבירה את קולה בכדי להקל עליו ולייצר מרחב נפשי מאפשר עבור יעקב שיוכל לשאת את הבשורה שהביאו איתם בניו.
על מהותו של מפגש והתפתחותו של קשר אנושי בין מטפל למטופל!
הספרות הטיפולית מרחיבה במשמעות המהותי של מהו מפגש? ולא רק מפגש אלא מהו מפגש אותנטי בגובה העיניים בין שני סובייקטים וכיצד ניתן ליצור ולאפשר אותו במפגש? בזרמים השונים בפסיכולוגיה ישנם גישות שונות לגבי אופי וצורת המפגש עם המטופל.
החל בזרם הראשון האסכולה הפסיכואנליטית אותה יסד זיגמונד פרויד הטוענת ומדברת על הצורך ביצירת מרחב סטרילי נקי ממגע ופנוי מהתערבות והתערבבות רגשית או קוגניטיבית של המטפל עם המטופל, מה שיצר את השדה המאוד מנוכר והמוכר בגישה זו כאשר אפשר לצפות מהצד כיצד המטופל שוכב או יושב על כורסת המטופל והמטפל עומד או יושב מאחוריו באופן כזה שלא יראו האחד את השני ולא יבואו במגע כל שהוא אפילו בזווית העין.
הדבר כמובן נובע משיקול מקצועי בו המטרה בגישה זו הנה להביא את המטופל על פי גישתו של פרויד למצב בו המטופל יעלה אסוציאציות חופשיות נטולות ונקיות מהתערבות של המטפל, הדבר יתרום להצלחתו של הטיפול, שכן ככל שהדברים העולים מהמטופל נטולי התערבות והתערבבות של המטפל כך יקבלו הדברים את ביטויים האותנטי כפי שהמטופל חש ומרגיש בתוכו.
גישה זו מכוונת מטרה להעלות את התכנים הלא מודעים מן המטופל כדי ליצור אפשרות לעבד חוויות משמעותיות אותן חווה המטופל בחייו שיושבות בחלק האחורי של המח ולא מתקשרות עם המודע בחיי האדם. הן מודחקות או מוכחשות בשל עוצמתן הבלתי מוכלת רגשית ונפשית, כך שבסופו של יום בהעלאת תכנים לא מודעים באמצעות אסוציאציות חופשיות יוביל הדבר לעיבוד חוויות לא מודעות של המטופל ויעזור לו להתמודד עמן בחיי היום יום.
הזרם השני ההתנהגותי קוגניטיבי כבר נתן מקום שונה ומשמעותי פיזית למפגש בין המטפל למטופל כאשר נוכל לצפות במטפל ובמטופל היושבים האחד מול השני ומשוחחים ביניהם. אמנם בהיבט הנפשי רגשי גם בגישה זו אופי ההתערבות הנו יותר טכני ולוגי המבוסס על תבניות ודרכי חשיבה אלטרנטיביות המוצעות על ידי המטפל כדי לסייע למטופל להתמודד עם הקשיים אותם הוא מביא לחדר הטיפול.
הדבר ניכר היטב באופי הטיפול בהפרעה הקלאסית O.C.D הפרעת מאשכול החרדה הפרעה אובססיבית (מחשבות טורדניות) קומפולסיבית (טכסי הרגעה לא מודעים להרגעת המחשבות הטורדניות) המשפיעות קוגניטיבית (מחשבות) והתנהגותית (טכסים) על האדם, הבאה לידי ביטוי באובססיות (מחשבות טורדניות) שונות המלוות לעיתים גם בקומפולסיות (טכסי הרגעה עצמית).
המטפל מתגייס ומנסה לארגן מחדש את תבניות החשיבה של המטופל בניסיון להפחית את החרדה ולהיטיב עם המטופל עד אשר האובססיות והקומפולסיות ייעלמו להן..
הזרם השלישי בפסיכולוגיה ההומניסטי והאקזיסטנציאליסטי (קיומי) שנולד לו לאחר מלחמת העולם השנייה הביא עמו בשורה חדשה ומרעננת וככל שהלכו ובאו להן השנים הדבר רק התפתח לעוד ועוד גישות הומניסטיות ואקזיסטנציאליסטיות העוסקות בעיקר בסובייקטיביות והכרה בנפרדות המוחלטת של המטופל על ידי המטפל ומתן ביטוי הולם ומותאם לצרכיו רצונותיו ומאווייו של המטופל.
הדבר בא לידי ביטוי במפגש בגובה העיניים ובעיקר באותנטיות בה נפגשים המטפל והמטופל. וביכולת של המטפל לפגוש אדם ולא מטופל! היכולת של המטפל להיות מכוון מטרה לצרכיו של האדם בעיקר על ידי קשב! לדעת להקשיב לקול האדם מולי, להבין מה הוא צריך ממני ולא מה אני רוצה להעניק לו! היכולת לחבור למטופל ממקומו וכפי שהוא רוצה שנפגוש אותו!
'לפתח אוזני ארנבת' (מושג אותו טבע ארווין. ד. יאלום, בספרו: 'מתנת התרפיה') וללמוד לקרוא את הדברים שלא נאמרו על ידי המטופל בפיו אבל כן נאמרו בין השורות!
עוד ראה ארווין יאלום את המטפל והמטופל 'כחברים למסע' משותף חברים שבעצם נעזרים זה בזה, וככל שיגדל ויתפתח הקשר ביניהם ויעמיק, הם יזכו להיות חברים למסע המסייעים זה לזה. הרואים זה בזה את הגדילה והצמיחה האישית והבין אישית שלהם תוך כדי מסע וככל שהוא מעמיק יותר.
ישנו סיפור אותו מנגיש יאלום אודות שני מטפלים בגישות שונות האחד צעיר בגילו ברוחו ובנפשו סייע למטופליו בהאזנה שקטה עמוקה שהביאה לריפוי שקט ושלווה את מטופליו שזכו לאוזן קשבת שסייעה להם לרוקן את אשר על ליבם. והשני מבוגר בגיל ברוח ובנפש מטפל זועם וטרחן שטרח להוכיח את מטופליו על מה שאירע להם בחייהם וכיוונם לתקן את דרכם ואת מעשיהם בכדי שיזכו לראות את האור בשוב בחייהם.
הגיע יום בו נזקק המטפל הצעיר לסיוע נפשי ופנה בעצת חבריו למטפל המבוגר, בדרכו הוא נעצר לנוח בנווה מדבר ולפתע פגש אדם שתוך כדי שיח אתו הציע לקחתו וללוותו אל המטפל המבוגר. הם הגיעו אל ביתו ואז חשף ההלך את זהותו אני הוא המטפל בכבודי ובעצמי.
המטפל המבוגר הציע למטפל הצעיר להישאר בביתו להתלמד ולעבוד אצלו, בתחילה חנך אותו המטפל המבוגר והוא שימש לו כבן לווייתו, עד אשר התפתח מקצועית והיה לבן טיפוחיו ונהיה מטפל מקצועי ועמית.
יום אחד חלה המטפל המבוגר קשות והרגיש שהוא על ערש דווי קרא למטפל הצעיר וביקש ממנו להיות לו לאוזן קשבת בסבלו, כמובן שהמטפל הצעיר שמח להשיב למטפל ולמורה דרכו המבוגר אשר טפחו ולהיות לו לסעד כעת שהוא חלה והיה על ערש דווי..
בווידויו שטח המטפל המבוגר את לבו בפני המטפל הצעיר ושיתף אותו באותה תקופה בה פנה אליו המטפל הצעיר לעזרה ואיך שהוא הצליח למלא את חלל לבו מבדידותו ומיכולתו להוות לעמית אשר לא נמנה על דרכו ואף היה יריבו סיוע ועזרה ותמיכה נפשית, מה שגרם לו לחוש משמעותי לראשונה בחייו ולקבל משמעות ייחודית ליכולתו להוות אוזן קשבת עבור הזולת ואף לטפחו ולהיות לו לאב ומורה דרך!
המטפל הצעיר שיתף אף הוא ושטח בפני מורה דרכו את לבו איך אף הוא באותה תקופה חש בודד ומיוסר מיואש ומרוקן מתוכו ואיך ההגעה אליו השפיעה על חייו והגביהה אותו ממצבו הנפשי והוציאה אותו מסבלו ומייאושו..
הסיפור הזה משקף נכוחה את מהותו של קשר טיפולי בין מטפל למטופל כאשר שניהם נתרמים ונעזרים אחד בשני באופן לא מודע בעיקר מצדו של המטפל, החש זה שמעניק למטופל תקווה ודרך חיים עם כלים בדרך לחיים של משמעות, אך בעצם הוא לא תמיד מודע לתרומה העצומה אותה העניק לו המטופל בחזרה בכך שבעצם פנייתו אליו ובחירתו לאפשר לו להיות זה שייתן לו סיוע וינסה להביא מזור לקשייו, כבר הפך המטפל למשמעותי בעיני המטופל ואף המטפל בעיני עצמו חש את תחושת המלאות בעיני עצמו מעצם פנייתו של המטופל אליו, בכך הוא אישר בעצם את קיומו ואת הכרתו בו כמטפל, עליו הוא יכול לסמוך ולראות בו שותף למסע בדרך אל השגת והגשמת יעדיו!
המטפל הצעיר נעזר במטפל המבוגר ובכך קיבל אדם שרואה אותו חש ומכיר בייחודיותו מטפחו ומכיר ונותן מקום לצרכיו רצונותיו ומאווייו. והמטפל המבוגר זכה לחוש משמעותי לראשונה בחייו כמטפל המעניק סיוע למטפל צעיר הנחשב לעמית ויריב מולו ונגדו, הם גילו את מהותו של הקשר האנושי בין בני אדם המסתייעים זה בזה ולא רואים עצמם יריבים אלא אנשים המבקשים מזור לנפשם כל אחד בדרכו שלו! הם גילו שהם אנושיים!
וארווין יאלום מסיים (שם): מי יודע מה היה קורה אלו נפגשו השניים עשור או שניים לפני כן איזה קשר היה נרקם ביניהם, אלו עוצמות ותובנות אנושיים נחסכו מהם לו היו מתגלים ומתוודעים לקשר שנוצר ביניהם ונמנע מהם בעקבות יריבות סמויה וגלויה ביניהם לאורך שנים מבלי באמת להכיר האחד את השני?
זוהי תפיסת עולם וראייה שונה מהותית מכל מה שידענו עד אז על מהו קשר בין מטפל למטופל!
'ללא תשוקה וללא זיכרון' דף חלק במפגש אנושי כתנאי להצלחתו!
"ללא זיכרון וללא תשוקה", כך מנחה הפסיכואנליטיקאי ווילפרד ביון את המטפל לפגוש את המטופל. במאמרו "הערות על זיכרון ותשוקה",(1967) אומר ביון: "פסיכואנליזה מתבוננת לא במה שקרה ולא במה שיקרה, אלא במה שקורה".
ביון חושב על המטופל ועל ההליך הטיפולי אותו הוא אמור לעבור, וכדי שזה יצלח מבחינתו, המטפל חייב להיות בעמדה נפשית ורגשית ולפיה למכלול הרגשות הבאות לידי ביטוי בזיכרון ובתשוקה של המטפל לראות את המטופל במקום אחר אין מקום במרחב הטיפולי!
ביון מדבר חינוכית וטיפולית אלינו בני האדם, ההורים, המחנכים השואפים לגדל את ילדנו הכי טוב שרק אפשר. בבואנו לצלוח אתגר כל כך משמעותי יש לזכור שני דברים
1. 'ללא זיכרון': כל הדעות הקדומות, הסטראוטיפים שיש לנו בראש על המחונך, מודרך, מטופל לא רק שאינם רלוונטיים, הם אף פוגעים בסיכוי של המחונך לצמוח ולגדול למי שהוא באמת!
2. 'ללא תשוקה': התשוקה שלנו לראות את המחונך בעמדה שונה ואחרת מהעמדה ומהמצב בו הוא נתון כעת, לא רק שאיננה רלוונטית לתהליך החינוכי או הטיפולי, להיפך היא מהווה מחסום בפני המחונך, מטופל להתפתח לסובייקט בעל דעות, רצונות, צרכים ומאוויים משלו!
המוקד בו ועליו המטפל, מחנך, הורה להיות נתון הנו ה-כאן ועכשיו של המחונך, מטופל. כאשר הדגש נתון על ההווה: כיצד הוא יכול להיות טוב יותר מהאתמול, וכיצד הוא יכול להיות יפה יותר מחר עבור המחונך, מטופל, אזי המטרה שלשמה נבחרנו תתמלא על הצד היותר טוב עבור המחונך, מטופל.
הדבר המתבקש העולה והזועק לו הנו מהות המפגש אותו אנו מבקשים ליצור בפגשנו אי מי מיקירנו, חברנו, תלמידנו מטופלנו, כיצד ואיך יתרחש לו המפגש? כיצד אצליח לגעת בו ממקומו ולהיות מכוון לצרכיו, רצונותיו ומאווייו? איזו רגישות נדרשת ממני בבואי למפגש שכזה? איזה אופי אשווה למפגש הזה? איך וכיצד אני אמור ויכול ליצור מרחב מאפשר עבור הזולת במפגש?
לשאלות הללו ישנה תשובה אחת בבסיסה והיא האם אני מכוון מטרה להשיג את מטרות הטיפול והיעדים אותם הצבתי לפני המפגש הזה עבור המטופל, החבר, יקיריי?, או שאני כאן בכדי להבין מה המטופל, החבר, או יקיריי זקוקים לו ממני? כיצד אני כאן ועכשיו עבורם? כיצד אני רואה אותם ואת צרכיהם? כיצד אני וכל כולי דרוך בכדי להבין אל לבם ורגשותיהם?
כשזו הגישה בבואנו אל מפגש אנושי אזי המפגש, אופיו והצלחתו מובטחים שיהיו בדיוק כפי שהם אמורים להיות!
אין שום יעד עליו אנו אמורים לסמן וי, להיפך אנו באים ממקום שה-וי היחידי אותו אנו אמורים לסמן הנו האם הצלחנו לפגוש את האדם ממקומו וכפי שהוא רוצה שנפגוש אותו!
אני נזכר באחד המטופלים שלי נער כבן 14 שהגיע אלי ולא היה מוכן לשוחח איתי, כשניסיתי לברר מדוע הוא פשוט סימן לי על הטלפון שלו ואמר אני מוכן לשוחח רק דרך הטלפון! שניסיתי להבין למה הוא מתכוון הוא הבהיר שהוא ישמח להתכתב איתי במפגש! אז פשוט ישבנו בכל מפגש במשך למעלה מחצי שנה האחד מול השני והתכתבנו בוואצאפ! ואז ביום בהיר בלי הודעה מוקדמת התרחש לו הקסם הוא נכנס לחדר הניח את הטלפון בצד והתחיל לשוחח איתי זה היה הרגע בו ישבתי ובכיתי מאושר!
היה זה הרגע המכונן בטיפול בו גיליתי שיש לו קול ועוד איזה קול נעים לאוזן היה לו ברוך ובעדינות המאפיינת אותו..
זו הייתה הדרך להשיב לו את הקול האבוד לו בחייו שמסיבות שונות אבד לו! לא חיפשתי להבין ולחפור בנבכי נפשו בניסיון להבין ולגלות את 'הסוד האפל' לאן נעלם קולך? מה גרם לו ללכת לאיבוד? או מי גרם לו ללכת לאיבוד? פשוט ישבתי שם מולו והקשבתי לקול הסמוי והלא נשמע שלו המבקש ממני לפגוש אות דרך הטלפון, זו הדרך הטובה עבורי כעת ואת זה אני מבקש ממך! כאשר הייתי שם בכדי להקשיב לבקשה הזו הכל כבר התרחש וקרה לו מאליו!
במקרה נוסף הקושי שלי היה גדול אף יותר כאשר במשך שנה וחצי פגשתי נער בגיל 16 שישב מולי ולא פצה את פיו לכל אורך המפגש! אף לא מילה אחת רק אני זה שישבתי ודברתי לכל אורך המפגש! לאחר שנה וחצי קרה לו הנס והוא הגיע עם חיוך רחב על פניו והתחיל לדבר, אני לרגע קפאתי על מקומי מבלי יכולת להגיב לרגע המכונן הזה המתרחש מול עיניי.
הוא אמנם לא הסתיר את התפעלותו מתגובתי, אבל תיכף אמר בשיא הטבעיות אני יודע שחיכית לרגע הזה! עכשיו אני יכול להרשות לעצמי לדבר כי עכשיו אני מרגיש שאני יכול לסמוך עליך!
הייתי בשוק מוחלט, אבל הפנמתי הוא היה צריך את האמון שהלך לו לאיבוד מחייו, הוא לא נותן אמון באף אחד, כל משך הזמן הזה, שנה וחצי הוא פשוט בחן האם ניתן לסמוך עלי או לא? אחרי המשברים האקוטיים שכבר עבר בחייו, הוא כבר ידע אני לא נותן אמון אבל באף אחד!
כאשר הפגיעה באמון מתרחשת לה דווקא מהאדם הכי לא צפוי בחיינו, במקרה שלו זה מהוריו שגרמו לו במעשיהם ובשיתוף הפעולה ביניהם אפילו בשתיקה לאפשר את הפגיעה וההתעללות בו הוא כבר ידע והחליט אני כבר לא נותן אמון ולא סומך על אף אחד יותר!
וכעת לאחר שנה וחצי של מבחן בו הוא העמיד אותי הוא זכה לאמון מחודש ממני, האמון שב והאיר לו פנים, יש עדיין אפשרות לסמוך על בני אדם בעולם הוא חשב, לא כולם יפגעו באמון שלי, גם אם הם לא הדמות המשמעותית הטבעית בחיי עדיין הם יכולים להיות ולהוות עבורי את הדמות המשמעותית לי ביותר לה אני זקוק מבני האדם כעת בחיי!
רק אז הוא הרגיש שיש לו על מי לסמוך, כך שהדיבור יצא ממנו ונבע ממנו בצורה כל כך טבעית שהותירה אותי אמנם המום ובהלם מוחלט מחד אבל לא היה מאושר ממני באותו רגע מאידך!
אנחנו חייבים לזכור שאין לנו אג'נדה במפגש אנושי, חברי, או טיפולי, אנחנו כאן בכדי לפגוש בן אדם, כל מה שיעלה מהמפגש כאשר נעשה את המוטל עלינו לפגוש את האדם ממקומו וכפי שהוא רוצה שנפגוש אותו כך נסייע לו בדרך הטובה המדויקת והנכונה עבורו!
זהו הרגע המכונן במפגש של יוסף עם אחיו בו הוא יוצר עבורם מרחב מאפשר בכדי להכיל את הרגע המכונן הזה במפגש חוזר אתו לאחר 22 שנים בהם לא ראו האחד את השני! יוסף מניח את כל השיקולים הצידה, הוא לא עסוק ב-איך להתנקם באחיו, או איך להוכיח אותם קשות על כל מה שעשו לו, הוא ממוקד אך ורק בדבר אחד כיצד ליצור מרחב מאפשר עבור אחיו כדי שיוכלו לשאת ולהכיל את הרגע המכונן הזה מבלי שיחושו בושה וכלימה על מעשיהם!
זהו גם הדבר הנכון הנדרש מאתנו בבואנו לפגוש את החטופים השבים לאחר שהייה קשה וממושכת בתנאים לא תנאים, ובסבל פיזי ונפשי בל יתואר כאחד, אנחנו אמורים להיות עסוקים אך ורק בדבר אחד והוא מהי הצורה והדרך המיטבית עבורם לפגוש אותנו? פשוט להקשיב ולהבין מה הם צריכים מאתנו כעת ברגע זה ממש? כיצד ואיך הם רוצים וצריכים שאנחנו נפגוש אותם? מי הם רוצים שיפגוש אותם? איפה הם רוצים שיפגשו אותם? מבלי לנסות ולהרוות את סקרנותנו למה עבר עליכם? או מה עשו לכם? איזה הרפתקאות עברו עליכם? או איזה סיפורים פיקנטיים ומסמרי שיער יש לכם לספר לנו מהשבי?
מפגש כזה המבוסס באופיו על לראות את האחר להבין את צרכיו רצונותיו ומאווייו ולהיות רגיש אליהם הנה הדרך הנכונה והמתואמת לבסיס במפגש אנושי עם בני אדם.
שבת שלום ומבורכת
נכתב ע"י מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה
