קישור לזום:

https://us02web.zoom.us/j/87516162731?pwd=KJiRpWiLueSsjDyHyp9bmS7kUTFAoh.1

או דרך הטלפון –

במספר  03-9786688

מקישים קוד פגישה:   87516162731  ואחר כך #, שוב #,

העבירי גם לחברות😃

בזכותך נגאל

למה דווקא באביב?

האביב הוא עונת הפריחה וההתחדשות, אך בעבור אנשים רבים הוא מסמן תקופה של גירודים, התעטשויות, עיניים דומעות ותחושת עייפות. הסיבה לכך היא אבקני הצמחים, אשר משתחררים בכמויות גדולות לאוויר ומעוררים תגובות אלרגיות אצל אנשים רגישים. האבקנים מגיעים ממקורות שונים, כגון עצים (אקליפטוס, ברוש, אלון, זית), שיחים, עשבים (כגון פריחת הדשא) ופרחים עונתיים.

מערכת החיסון של אדם רגיש מזהה את האבקנים כאיום ומפעילה תגובה חיסונית הכוללת שחרור היסטמינים, חומרים הגורמים לדלקת ולתסמינים המוכרים של האלרגיה.

תסמינים נפוצים של אלרגיה אביבית

התגובות האלרגיות יכולות להיות קלות או חמורות, ולכלול את התסמינים הבאים:

תסמינים נשימתיים: נזלת שקופה, גודש באף, התעטשויות תכופות, קוצר נשימה, שיעול יבש.

תסמינים בעיניים: אדמומיות, דמעות רבות, תחושת צריבה וגרד.

גירוי בעור: פריחה, גירודים, יובש או אקזמה מחמירה.

עייפות וחולשה: אנשים רבים מדווחים על תחושת תשישות כללית במהלך עונת האלרגיות.

כאבי ראש ולחץ בסינוסים: תוצאה של גודש באף ודלקת מקומית.

כיצד אפשר להקל את האלרגיות?

1. הפחתת חשיפה לאבקנים

אי אפשר למנוע לחלוטין את החשיפה לאבקנים, אך אפשר לנקוט צעדים שיפחיתו אותה:

• להימנע מיציאה החוצה בשעות הבוקר והצוהריים, שבהן ריכוז האבקנים באוויר גבוה יותר.

• לשמור על הבית נקי וסגור, לסגור חלונות בבית וברכב כדי למנוע כניסת אבקנים.

•  להשתמש במזגן עם פילטר HEPA, המסייע בניקוי האוויר מחלקיקים אלרגניים.

• לשטוף פנים ועיניים כמה פעמים ביום כדי להסיר אבקנים שהצטברו.

• להחליף בגדים ולהתקלח לאחר שהייה ממושכת בחוץ, כדי למנוע העברת אבקנים למיטה ולרהיטים.

• לעטות מסכה דקה בעת יציאה החוצה, כדי להפחית את החשיפה הישירה לאבקנים.

2. טיפול תרופתי להקלת התסמינים

במקרים שבהם האלרגיה גורמת לאי–נוחות רבה, אפשר להשתמש בתרופות המתאימות:

• אנטי–היסטמינים (כגון לורטדין, טלפסט, זילרג'י) – מפחיתים תגובות אלרגיות ומקלים את הגודש והגרד.

• תרסיס לאף המכיל סטרואידים (פליקסונז, נזונקס) – מקל את הגודש באף.

• טיפות עיניים אנטי–אלרגיות – מסייעות במניעת דמעות וגרד.

• שטיפת אף במי מלח (סליין) – פתרון טבעי שמנקה את האבקנים מדרכי הנשימה.

3. פתרונות טבעיים להקלת האלרגיה

תזונה נוגדת אלרגיה

לתזונה תפקיד חשוב בוויסות מערכת החיסון ובהפחתת דלקתיות בגוף. שילוב של מזונות מסוימים עשוי להקל את תסמיני האלרגיה:

מזונות עשירים בקוורצטין – נוגד חמצון טבעי המעכב שחרור היסטמינים בגוף:

בצל

תפוחים (עדיף עם הקליפה)

תה ירוק

פירות יער

ענבים אדומים

ברוקולי

מזונות עשירים באומגה 3 – מסייעים בהפחתת תהליכים דלקתיים בגוף:

סלמון

אגוזי מלך

זרעי פשתן וצ'יה

שמן זית

תבלינים נוגדי דלקת – בעלי השפעה מרגיעה על מערכת הנשימה:

כורכום (רצוי בשילוב עם פלפל שחור)

ג'ינג'ר

קינמון

דבש מקומי גולמי – יש הטוענים כי צריכת דבש ממקור מקומי עשויה לעזור לגוף להתרגל לאבקנים הנמצאים בסביבה ולמתן את התגובה האלרגית.

תוספי תזונה שיכולים לעזור

ויטמין C – מחזק את מערכת החיסון ופועל כנוגד חמצון להפחתת דלקתיות.

פרוביוטיקה – תומכת באיזון מערכת החיסון, וכך עשויה להפחית תגובות אלרגיות.

מגנזיום – עוזר להרפיית שרירי דרכי הנשימה ולמניעת עוויתות אלרגיות.

4. שימוש בצמחי מרפא ובפתרונות טבעיים

• תה קמומיל או תה נענע – בעלי השפעה מרגיעה על הגרון ועל הנשימה.

• אדים עם שמן אקליפטוס – פותחים את דרכי הנשימה ומסייעים בהפחתת גודש.

• אכינצאה ולענה – עשויות לחזק את מערכת החיסון ולהפחית את הרגישות לאבקנים.

מוצרים מומלצים לרכישה

מסכות פנים מסננות חלקיקים – להגנה בעת יציאה החוצה.

מטהר אוויר עם פילטר HEPA – מפחית חשיפה לאבקנים ולחלקיקים אחרים בבית.

תרסיס מי מלח לשטיפת האף – לשימוש יום–יומי להסרת אלרגנים.

טיפות עיניים אנטי–אלרגיות – להקלה על עיניים מגורות ודומעות.

מד לחות לחדר – לשמירה על רמת לחות אופטימלית, שכן אוויר יבש עלול להחמיר את התסמינים.

סיכום

אלרגיה אביבית היא תופעה נפוצה, אך אפשר להתמודד איתה בצורה יעילה באמצעות הפחתת החשיפה לאבקנים, נטילת תרופות מתאימות, שימוש בטיפולים טבעיים ושמירה על תזונה מאוזנת. חשוב להיות קשובים לגוף ולפעול בהתאם לתסמינים.

במקרה של החמרה כמו חום או תגובות קשות, מומלץ לפנות לייעוץ רפואי.

באדיבות מגזין עטרת חיה

אתמול הזמנתי דרייבר לכוון כפר חב"ד לבקור אצל קרובי משפחתי.

הנהג מספר שהוא בעצמו נוסע עכשיו לכפר חב"ד. כשאני מבקשת שיקנה אות ב"ספר התורה הכללי לאחדות עם ישראל" הוא אומר ששמו מנחם. אמו חזרה בתשובה דרך חב"ד. לכן קוראים לו מנחם.

הוא בעצמו צריך ליסוע ממש עכשיו לכפר חב"ד לקחת את אחותו ואחייניתו התינוקת, שניצלו מהשריפה הגדולה שהתפשטה ביערות בדרכן לירושלים. הרכב שבו נסעו נשרף כליל. היא נאלצה לברוח ולרוץ ברגל. הן אושפזו בבית רפואה בשל שאיפת עשן. ברוך השם הן ניצלו בניסי ניסים ושוחררו.

ברוך השם שהסכים לקנות לעצמו ולאחותו שניצלה מהשריפה אות ב"ספר התורה הכללי לאחדות עם ישראל".

ניסיתי לשכנע אותו לקנות אות לאחיינית. הוא אומר שאין לו תקציב.

התלוצצתי אתו ואמרתי שאני לא יוצאת מהרכב עד שיקנה גם לאחיינית אות ב"ספר התורה של ילדי ישראל". המחיר הוא ארבעה ש"ח חד פעמי. הוא אומר שהיא בסך הכל בת שבועיים והוא לא יודע מה שמה.

הוא אמר לי שהוא יתקשר אתי אחרי הנסיעה . ידבר עם אחותו ויעדכן. אני מכירה את הסיגנון. אחרי הנסיעה הנהגים לא עונים. אמרתי לו: "בבקשה עכשיו אתה מברר עם אחותך מה שם התינוקת".

בינתיים שאלתי מה הכתובת. הוא עונה לי שם של רחוב. במקביל אחותו עונה לצלצול הפל' שלו. אני שואלת בקול: "מה שם התינוקת" ? היא עונה. ואז אני שואלת מה הכתובת ? והיא מוסרת כתובת אחרת ממה שנתן לי הנהג רק דקה לפני כן…

מבקשת מייל. הוא מכתיב לי. אני מבקשת שיכתוב בעצמו וישלח בהודעת וואטסאפ. כדי שלא אטעה.

סוף סוף השלמתי את המשימה. מודה לו על שיתוף הפעולה ויוצאת מהרכב.

בסיום הביקור בדרכי חזרה לביתי, אני מקבלת התרעה על חדירת מחבלים לישוב….גבע בנימין.

זה בדיוק שם הישוב שבו מתגוררת הגברת אחותו.!

אני מודיעה לנהג והוא עונה לי: "תודה על הדאגה. ברוך השם…. היא בירושלים".

שני ניסים עצומים בלילה אחד.

היא והתינוקת ניצלו מהשריפה. ובנוסף נמנעה מהם החרדה להגיע לישוב שלהם שבו היתה התרעה על חדירת מחבלים. !!!

סיפור אמיתי.

טמה חורושוכין

"לא חשבתי שהבעיה חשובה מספיק"

ספרי קצת על עצמך, על ילדותך, על השנים שלפני החרם.

שמי אריאלה, (שם בדוי). את בית הספר היסודי התחלתי לא כל כך טוב מבחינה חברתית. הייתי ילדה נמוכה ורגישה מאוד, וחששתי מאוד שהחברות לועגות לי או לבני משפחתי. כל אמירה סתמית של אחת החברות הייתה גורמת לי להתכווץ לתוך עצמי, להסתיר, לפחד. לא יצרתי קשרים קרובים עם שום ילדה. בית הספר היה בעבורי למקום של התמודדות יום–יומית, מרחב לא נעים.

ההורים שלי לא ידעו דבר על ההרגשה הלא נעימה שלי. אימא שלי התמודדה באותן שנים עם 'המחלה', ועשתה הכול כדי להחלים, לא הייתה פנויה כל כך לעקוב אחריי ולבדוק מה מצבי. אבא שלי היה אבא טוב שדאג לנו לאוכל חם, לבית נעים, לקניות ולכביסות. לא התעמק הרבה מעבר לכך, ואפשר להבין. גם כך הוא עשה מעל ומעבר – החזיק בית עם ילדים, פרנס וגם תמך באישה חולה.

איש לא היה מצפה ממנו ליותר מזה.

ואת, מעצמך, לא חשבת לפנות אל ההורים? לשתף אותם?

לא סיפרתי להורים מה עובר עליי בבית הספר, לא רציתי להכביד עליהם. ידעתי שהם מתמודדים עם הרבה בעיות, ולא חשבתי שהבעיה שלי חשובה מספיק כדי להעמיס אותה עליהם גם כן.

יש עוד עניין שצריך להבין. הרבה ילדים שעוברים חרם לא משתפים את ההורים שלהם. חרם הוא רגע של מצוקה קשה, של קושי חברתי. ילד המתמודד עם חרם בעצם מתמודד בתוך שדה קרב. הוא דרוך כמו חייל בחזית, לא מאפשר לעצמו להראות חולשה, יודע שהוא צריך להיות חזק כל הזמן. לשתף הורים או מבוגר אחר בקושי זו חולשה בעיני הילד, לא משהו שהוא יכול להרשות לעצמו תוך כדי ההתמודדות.

דבר נוסף, התחלתי את בית הספר גרוע. בעיניי זה היה בית הספר. מקום שלא נעים בו. לא הייתה לי ההזדמנות להכיר את היופי ואת הכיף שיכול להיות כשיש אינטראקציה חברתית טובה.

החרם הגדול הגיע בכיתה ז'.

נוסקת ומתרסקת 

כל מה שסיפרת עד עכשיו היה רק ההקדמה לחרם, ולא החרם עצמו?

כל מה שסיפרתי בינתיים היה רק תיאור של חיי היום־יום שלי בבית הספר. לא נהניתי, לא היו לי חברות כמעט, אבל עדיין לא סבלתי מחרם. הייתי הולכת, מתמודדת עם הבדידות ועם החרדות וחוזרת אל ביתי ואל האתגרים שהיו בו.

כשעליתי לכיתה ז' עברתי שינוי פנימי. נמאס לי להיות מופנמת ושקטה, רציתי להיות חזקה ומקובלת בחברה. התחלתי ליצור קשרים, להבטיח הבטחות, למשוך אליי בנות ולהקים חבורות. בחודשים הראשונים הייתי כמו תלמידה חדשה בבית הספר, בנות הופתעו לגלות אותי, לשמוע את קולה של הילדה שלמדה איתן שנים, מכיתה א', ושתקה.

כדי לשלוט בכיתה, ליצור לעצמי מעמד של ילדה חזקה, הייתי כל הזמן מושכת בחוטים חברתיים כמו אומן שמפעיל בובות על חוטים. הייתי מספרת לשתי בנות סוד, מגלה לאחרת שיש סוד שהיא לא יודעת, מזמינה את זאת ולא את זאת… יצרתי לעצמי מן הילה של מלכת כיתה, אבל היא הייתה לא אמיתית, ומתחת לשליטה המדומה שלי הסתתרה בדיוק אותה ילדה מפוחדת ששתקה מאז תחילת בית הספר. רק שהפעם הפחד התבטא בדרך שונה.

כמה חודשים אחרי תחילת השנה התקלפה התחפושת שלי. התברר לכולן שמלכת הכיתה החדשה היא סתם אריה של קש. אין מאחוריה כלום. הילדות, שמעולם לא חיבבו אותי ועכשיו עוד פחות, לא היו רחמניות כלל. הן החליטו מייד להחרים אותי. ביום לא בהיר אחד הגעתי לבית הספר, והתגלה לי שמכל המעמד החזק שניסיתי ליצור לעצמי לא נשאר כלום. בתחילה היו צעקות ומריבה גדולה, שבה עוד ניסיתי להגן על עצמי ולהסביר. אחר כך פשוט הפסיקו לדבר איתי, התעלמו ממני לגמרי.

אלו היו ימים נוראיים. הלכתי, חזרתי. הייתי יכולה לצעוק, לצחוק, לשיר. איש לא ראה ולא שמע אותי. שום התייחסות. גם ככה הייתי חלשה ופגיעה כל כך, ועתה הרגשתי שאני נרמסת לגמרי. התחלתי לחשוב ברצינות על למות. לא היו לי מעשים של אובדנות ואפילו לא מחשבות. רק ידיעה ברורה שעדיף לי למות מאשר להמשיך לסבול כל כך.

תקופה מסוימת אחרי שהתחיל החרם, כנראה כשהוא כבר נעשה משעמם מדי, התחילו ההצקות. בנות מהכיתה היו רודפות אחריי וקוראות לי בכינויים מעליבים. כשהייתי יוצאת בהפסקות, הן היו מחטטות לי בתיק ואפילו מעלימות אותו, עד שפחדתי להשאיר אותו לבד אפילו לרגע.

נורא ואיום, ממש! איפה היו ההורים שלך באותם ימים? מה עם הצוות?

באותה תקופה אימא שלי כבר עברה, ברוך ה', לשלב ההחלמה. היא עדיין לא חזרה לעבודה, אבל כבר סיימה את הטיפולים ונשארה הרבה בבית כדי לנוח ולהתאושש. היא התחילה אז להרגיש שמשהו איתי לא בסדר. ניסתה לדבר איתי, להבין מה קורה איתי, אבל אני לא שיתפתי פעולה. אולי התביישתי? לא הייתי מסוגלת לספר מה באמת אני עוברת. פשוט הפסקתי להגיע לבית הספר.

אימא נלחצה מאוד. היא דיברה עם המורה, עם היועצת. קבעה לי מייד סידרת מפגשים עם פסיכולוגית נוער. נראה לי שהיא גם האשימה את עצמה שלא הייתה פנויה אליי מספיק בתקופת המחלה שלה.

לא שיתפתי פעולה. 

נשארתי בבית, ראיתי את מעט הסרטים שכבר היו אז לציבור שלנו שוב ושוב, ישנתי עד מאוחר, התנתקתי לחלוטין מהחברה, כל חברה שהיא. אפילו להתרכז בקריאת ספר בקושי הייתי מסוגלת. מתברר שהמורות לא ממש היו בעניינים, ילדות בכיתה ז' כבר יודעות להסתיר בעיות חברתיות, והשתיקה שלי בשיעורים לא הייתה נראית להן מוזרה. ככה הייתי שנים. המחנכת ניסתה ליצור איתי קשר טלפוני כמה פעמים. כשסירבתי לענות, היא פשוט הגיעה אליי הביתה. הציעה לי להשלים חומר לימודי שאני מפסידה.

לא שיתפתי פעולה, והיא ניסתה להביא אליי הביתה חברות. גם הן נשארו לחכות בסלון עד שהתייאשו. לא הסכמתי לצאת מחדרי.

ידעתי שיום יגיע ולכולן יימאס. המורה תפנה לטפל בבנות אחרות, החברות לא יגיעו. פחדתי מהרגע הזה, ובכל זאת לא מצאתי בי כוח לפגוש אותן.

מעניין שבכל התקופה הזאת, היחיד שלא נלחץ היה אבי. אבא שלי אדם חזק ומחוספס שעבר הרבה בחייו. הוא כל הזמן אמר לאימא שלי בביטול, "אז יש לה עניינים חברתיים, אז מה? למי לא היו? ככה מתחשלים". מעניין שבמבט לאחור הדאגה הכנה של אימא שלי והאדישות כביכול של אבא שלי חיזקו אותי באותה מידה. משהו בתגובה שלו שידר לי שאני נורמלית, שהמצב בגדר הנורמה, שזו צרה שאפשר לצאת ממנה, הרבה לפניי כבר עברו את זה.

התקומה

איך באמת מצאת את הדרך שלך החוצה מתוך הבור השחור שאת מתארת?

אחרי שלושה חודשים של הסתגרות בבית התחלתי לפקוד מדי פעם את בית הספר. עדיין נמנעתי מכל קשר עם הבנות, וגם הן מצידן לא ניסו יותר מדי להתקרב אליי. היחידה שדיברתי איתה הייתה יועצת בית הספר. היה לה תפקיד חשוב מאוד בתהליך ההבראה שלי, אם אפשר לקרוא לו ככה. הייתי יושבת אצלה שעות ומדברת, על הכול. על מה שהיה, על מה שאני מרגישה, על מה שיהיה. היא בעיקר הקשיבה לי. בהמון הכלה ובהמון קירוב הלב.

מדי פעם הייתה מגיבה במילה או בשתיים, קצת כיוונה אותי להמשיך לחשוב בכיוון שונה מעט. את כיתה ח' עברתי איכשהו, מתעקשת מאוד עם ההורים שלי שאני רוצה לפתוח דף חדש, ללכת ללמוד בבית ספר על־יסודי שבו לא אפגוש את החברות שליוו אותי כל הילדות. הייתי צריכה לנסוע דרך ארוכה מאוד בכל יום כדי ללמוד בעיר הסמוכה ולחזור הביתה, אבל זה היה לי שווה. אחרי כל מה שעברתי, ובזכות ההכוונה של היועצת, התחלתי לבנות לעצמי דמות פנימית חזקה, ולהכיר ביכולות ובכוחות שלי גם בלי אישורים חיצוניים. ברגע שלא הייתי תלויה בדעתן של בנות כיתתי עליי, ממילא הייתי מפוחדת פחות ויכולתי ליצור קשרים חברתיים רגועים וטובים בלי לשלוט בכוח ובלי להישלט. שנות התיכון היו בעבורי נחמה וריפוי לשנים הקשות בבית הספר היסודי.

אפשר לומר שהתאוששת לגמרי?

הייתי רוצה להאמין שעברתי את זה, שזה מאחוריי. זה עדיין לא. הרבה פעמים אני נזכרת בעלבונות שהבנות הטיחו בי, בהשפלות, ומצטמררת כאילו אני עוברת את זה מחדש. אני כבר נשואה ואם לילדים חמודים, עובדת בעבודה שרציתי, ויש לי משפחה טובה ואוהבת וחברות קרובות. ועדיין, ברגעים חלשים אני מוצאת את עצמי מתמלאת פחד מחדש כאילו הכול רק חלום, ואם אסתובב אחורה אראה אותן רודפות אחריי…

מדי פעם אני נפגשת עם חברות מאז, הן זוכרות אותי בתור אריאלה מהיסודי, במעורפל הן זוכרות שהייתה מריבה כלשהי בכיתה ז'. כשניסיתי מדי פעם לדבר על זה, אולי אשמע מסקנה עצובה אמיתית, מילה של התנצלות, גיליתי שהן בקושי זוכרות, וודאי שלא נותנות לסיפור הזה מקום קריטי כל כך כמו שאני מעניקה לו. "את רצינית? שלושה חודשים לא הגעת? אין מצב, הייתי זוכרת"…

זה גורם לי להבין שאנחנו לא באמת מעריכים את המעשים שלנו, לא באמת מבינים עד כמה הפגיעה שלנו מכאיבה למי שפגענו בו. אני מזכירה לעצמי שגם אני בתחילת אותה שנה לא הייתי נחמדה כל כך ויכול להיות שיש בנות שעד היום מסתובבות עם פגיעות שנפגעו ממני.

ילדים הם ילדים, אחרי הכול.

רווח לחיים

יש משהו שאת יכולה לומר, אחרי מעשה, שהרווחת מכל הסיפור המזעזע הזה שעבר עלייך?

יש שני דברים טובים מאוד שקיבלתי מהסיפור הזה ולא הייתי מוותרת עליהם.

הדבר הראשון הוא ההכרה שפיתחתי לעצמי בכוחות שלי וביכולות שלי. אני יודעת שאני טובה ויש בי מעלות שאינן תלויות כלל במה שחושבים עליי בחברה. זו עבודה פנימית לא קלה, ומי שלא התנסה באירוע משמעותי כל כך, פעמים רבות לא מגיע אליה גם אחרי הרבה שנים. כמה נשים שכולנו מכירות מודדות את עצמן גם בגיל ארבעים ומעלה לפי מה שאומרות השכנות, הגיסות או החמות? היום, אחרי מה שעברתי, אני מכירה במעלתי העצמית שאינה תלויה באיש. יהיה לי קשה אם ישפילו אותי או ירחיקו אותי, אבל זה לא יגרום לי להרגיש אפס וחסרת משמעות כמו שהרגשתי אז.

הדבר השני הוא הרגישות שפיתחתי לנושא. היום אני רגישה מאוד לכל מילה שאני אומרת או שהילדים שלי אומרים. אני משתדלת מאוד לחזק את ילדיי וללמד אותם להכיר במעלותיהם, ועם זאת אני כל הזמן עם יד על הדופק לוודא ששום ילד לא מנסה להגדיל את עצמו על חשבון חברו בעזרת השפלות או התעלמות. אני מספרת להם על מה שעברתי ועוד סיפורים המדגישים את סבלו של ילד מנודה, מעודדת אותם לקרב ילדים חלשים ולהיות רגישים מאוד לסבלו של הזולת.

מילה לסיום?

אימהות יקרות, היו תמיד קשובות מאוד. ודאו שהילד שלכן הולך בשמחה לבית הספר וחוזר מסופק ורגוע. בדקו אם יש לו חברים טובים שהוא שמח להיות איתם. אל תהיו בטוחות שהוא ישתף אתכן אם יקרה משהו, כי הרבה פעמים ילדים לא משתפים. גם לשאול אותו אם הכול טוב לא יעזור. הוא יענה שכן, סבבה. לא יספר מילה.

גם אם הילד שלכן מוקף חברים, עדיין תבדקו שהחברות שלו נכונה וטובה, ושהוא לא מנסה להשתלט ולנהל את כל הכיתה. גם מתוך דאגה לילדים החלשים שהוא אולי בוחר להשפיל, וגם מתוך רצון לעזור לילד שלכם עצמו. מלך כיתה משתלט הוא בעצמו ילד מפוחד המתחבא מאחורי שריון מפחיד. ילד שטוב לו הוא ילד רגוע ושמח, לא שתלטן.

באדיבות מגזין עטרת חיה

המרוץ אל המיטה מתחיל: ארוחת ערב, מקלחות, פיז'מות, קריאת שמע, סיפור חסידי, נשיקה למזוזה, הילדים כבר במיטות, ואת כבר מחשבת קדימה ומתלבטת באיזו מטלה להתחיל, הרשימה הרי ארוכה כל כך. שנייה לפני שאת נושמת לרווחה על עוד ערב שצלחת בשלום, אחד הזאטוטים מזדעק בעיניים חצי עצומות: "איממא! לא ספרנו ספירת העומר!"

נכון, ספירת העומר היא פרויקט קצר מועד, ארבעים ותשעה ימים בסך הכול. והיא גם באמת לא אורכת יותר מכמה דקות. אבל אולי דווקא משום שהיא לא נוכחת קבועה בחיי היום־יום שלנו, היא עלולה להישכח, ואנו עלולים לראות בה עול שרוצים לסיים איתו.

אז איך עושים זאת אחרת?

נתבונן קצת במשל שכולנו מכירות מימי הגן, וגם הגננות של הילדים שלנו ממשיכות לספר אותו. הסגנון אולי שונה קצת מגן לגן, וגם שמות הגיבורים, אבל העיקרון הוא תמיד אותו עיקרון. מישהו שמחכה למתנה גדולה שמובטחת לו בעוד ארבעים ותשעה ימים, והוא סופר את הימים בהתרגשות. משל עתיק וחביב, אבל כשמאחורינו שנים של לימוד חסידות, אנחנו יכולות להבין ולהרגיש יותר את גודל ויוקר המתנה, את הדרך שבני ישראל עברו ממ"ט שערי טומאה עד לקבלת התורה, חוכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא. את הדרך הזו שגם אנחנו למעשה עוברים בכל שנה ושנה, דרך של תיקון המידות, מסע של התקרבות, מסע של התחברות מחדש וקבלה מחודשת של התורה.

כשחושבים על כך, כל ספירת העומר מקבלת טעם שונה, אחר. מתעורר בנו החשק להיות שם יום־יום, לזכור לספור בברכה בכל ערב וערב.

כשהעניין של ספירת העומר יהיה חי יותר אצלנו בפנימיות, יהיה לנו קל יותר לאחד את הילדים סביבו. אף שהם עדיין בשלב הראשון של המשל שהגננת סיפרה. אבל כתמיד, כשאימא חדורה במשהו, מתלהבת ממשהו וחיה אותו, הילדים 'נדבקים' ממנה. וזה דבר שכל אחת מאיתנו יודעת, מניסיונה האישי.

מכאן הדרך קצרה להפוך את ספירת העומר לחגיגה משפחתית. לילדים הצעירים אפשר להכין לוח ספירת העומר גדול מבריסטול או מפוליגל, ולתלות על אחד הקירות בבית. אפשר לקנות מדבקות צבעוניות, ובכל יום אחרי שנספור נבחר ילד אחר להדביק מדבקה על המספר של היום או לסמן 'וי' או כל סימון אחר. (אומנם בדרך כלל הם כולם מצוידים בלוחות ספירת העומר שמקבלים בגן. אבל הלוח הגדול הופך את הספירה למשהו הרבה יותר בולט וחגיגי.)

כך לא שוכחים

כדי לא לשכוח, חלילה, אפשר לנקוט כמה אמצעים. אפשר לכוון שעון מעורר לשעת צאת הכוכבים, שאז כבר אפשר לספור ספירת העומר, או להכניס תזכורת לפלאפון. מניסיון, בדרך כלל, אם את ממנה את הילדים – או לכל הפחות את אחד מהם – להזכיר לך, הוא יעמוד על משמרתו ולא 'יפספס' את התפקיד החשוב שקיבל.

גם הכנסת הפעולה למקום מוגדר בסדר הערב עוזרת לא לשכוח. כשהילדים צעירים, זה מן הסתם יהיה אקט הסיום לפני קריאת שמע, אחרי הסיפור החסידי. וכשהם גדולים יותר, זה יכול להיות אחרי ארוחת ערב, למשל. כך או כך, ברגע המתאים קוראים בחגיגיות לכולם, כולם נעמדים יחד, מברכים, סופרים, ואם הכנתם לוח – גם מסמנים. ו… מחמיאים לעצמנו על כך שגם היום לא שכחנו. ואיזה כיף שאנחנו יכולים להמשיך ולספור בברכה!

מומלץ מאוד להתקשר למערכת 'נחייג ונשמע' ולהירשם לקבלת תזכורת ספירת העומר. התזכורת נשארת קבועה במערכת גם לשנים הבאות. ובכל ערב הטלפון מצלצל עם הקלטה של ברכת הספירה בקולו הקדוש של הרבי מה"מ, ויש ימים שבהם גם שומעים את הרבי עצמו סופר. זה מרומם את כל ספירת העומר שלכם למקום נעלה יותר.

החיסרון היחיד הוא שהתזכורת מופיעה אחרי השעה תשע בערב. מאחר שילדיי לא ויתרו על 'ספירת העומר עם הרבי', והשעה הזו מאוחרת מדי בעבורם, גיליתי שברגע שרשומים לתזכורת, אפשר להתקשר מוקדם יותר, לשמוע ולספור את הספירה היומית.

בעזרת ה', אחרי שתצליחו לספור ספירת העומר בברכה כל התקופה, תכיני מאכל מיוחד לחג השבועות, כצ'ופר בעבור הנפש הבהמית של הילדים (ושלך…) על ההתמדה במשימה.

וגם אם לא הצלחתם להחזיק מעמד כל הספירה בברכה, לא נורא. עדיין אפשר להמשיך לספור בכל ערב בשמחה ובחגיגיות, לבדוק עם הילדים עד כמה התקדמנו ועוד כמה זמן נשאר לחג השבועות.

וסיפרתם לכם

כדאי ומומלץ בספירת העומר המשפחתית שלנו לחשוף את הילדים, בהתאם לגילם ולרמת הבנתם, לנושא הספירות המתחלפות מדי יום ולהסביר את משמעותן. לילדים צעירים יותר כמובן אפשר להסביר בפשטות: חסד – לעשות אהבת ישראל, לעזור לאחים, לחברים וכדומה; גבורה – להתגבר על היצר הרע, על הרצון לעשות משהו לא מתאים; תפארת – לרחם על מי שזקוק לכך, להיות ערני לחלשים ולנזקקים בסביבה; נצח – לנצח את היצר הרע; הוד – להודות לה' על כל דבר, להיות בענווה; יסוד – להתקשר לרבי; ומלכות – דיבור של קדושה, תורה, תפילה, התחברות למלך העולם ולתורה שנתן לנו.

בכל שבוע נזכיר לילדים מהי המידה השבועית. כמובן, עם הבוגרים יותר אפשר להעמיק יותר בעניין, ולהסביר גם על ההתכללויות השונות: חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו'. ובכל מקרה, כדאי לתת דוגמות מחיי היום־יום שלנו לכל ספירה, לחשוב איתם כיצד נוכל להתקדם בספירה העיקרית של השבוע הנוכחי, להנכיח אותה בחיי היום־יום שלנו, ולהתקדם בהכנות שלנו לקראת קבלת התורה.

כמובן את השיח הזה לא חייבים לשמור לדקות של ספירת העומר עצמן, שבהן אנחנו כבר מסיימים את היום. אפשר לשוחח על זה במהלך היום, בזמן ארוחה משותפת או בכל זמן אחר שנכון לנו. רצוי לעודד את הילדים לשתף הן ברעיונות באופן כללי והן בחוויות אישיות שלהם מהיום שחלף, כיצד הם התקדמו ופעלו בהתאם לספירה השבועית.

ספירת העומר המשפחתית יכולה להפוך לחוויה של ממש אם הופכים אותה לכזו, ולשמש מנוף להתקדמות אישית ומשפחתית לקראת קבלת התורה, מתוך שמחה, פנימיות וחיות.

באדיבות מגזין עטרת חיה

תזריע- מצורע/ אסתי פרקש

ביקורת בחסות אהבה

לשון הרע מתוך דאגה

רכילות לצורך הגנה

ללא טיפת חמלה

כל זאת אצלינו בפרשה

בליווי צרעת בגוף ובדירה

נגעים לבנים המתפשטים

המסמנים ליקוי המעשים

בתחילה הסימונים מוצנעים

במקומות נסתרים בבתים

ומשם מתקדמים לבגד,לפנים

כדי לקבוע הנגעים

ולהחליט על מצורעים

פונים רק אל הכהנים

הם על רווחה נפשית אמונים

וכאן טמון הענין

היחיד שיכול לקבוע טומאה

ולהוביל אדם לשינוי וטהרה

הוא הכהן שעיסוקו בברכה

כי תוכו רצוף אהבה,

רואה הזולת בעין טובה

ושופט לכף זכות בקהילה

אם את שקועה ברעה

ולא מוצאת טוב בתמונה

עצרי..עדיף שתהיי בשתיקה

תנשמי..תתרחקי מהזירה

כי מכאן לא תגיע הברכה

רק תגבה הלהבה והשרפה

נרגעת?

את רואה גם טובה?

חבשי מצנפת כהנת גדולה

חשבי אם זה בא מאהבה

ואם את מסייעת בזו האמירה

אם התשובות חיוביות

טבלי בשבח ואמון האמירות

הפיחי תקווה בשינוי המידות

לסיכום

נ-ג-ע    ▪︎ ע-ג-נ    ▪︎  ע-נ-ג

כשאת לוקחת את ה ע' מהנגע

פועלת ב ע' 👁️ טובה

את עגן בדרך ל ענג וברכה

מטמוני זהב ממש את מגלה!

שבת של שלום, ברכה ועונג

אסתי

לצפייה בהרצאה של הרב קריצבסקי לחצי כאן

החיבור המושלם בין בחינת אחד עשר לבחינת עשר, אומר הרבי, החל בכ"ב שבט תשמ"ח.

בזכות העבודה של נשי ובנות ישראל בדור השביעי ובזכות העבודה מתוך עונג וחיות נזכה לשלימות הגילוי של אור אין סוף ברוך הוא בעולם הזה הגשמי.

הגב' חיה הרשקוביץ, שליחת הרבי למושב ציפורי הרחיבה בדבריה הנפלאים ובשיתוף אישי.

שבסיומו הזמינה את משפחתה לנגן את הניגון' טאטע ביסטו שהיה חביב על הרבנית חיה מושקא, ובו בקשה לגאולה מעומק הלב.

לצפייה בהרצאה ובשיר לחצי כאן

ניתן להזמין לערבי נשים את הגב' חיה הרשקוביץ במספר

054-987-4204

בתחילת הכנס הוקרן קטע וידאו שנמצא בארכיון ובו מצולם הרב וילשאנסקי ע"ה שמסביר שהכוח להביא גאולה זה רק ממשה איש האלוקים שנותן לנו הכוחות לעשות כל שביכולתנו להביא משיח בפועל ממש.

נושא הכנס – והזמן גרמא ימות המשיח – זהו לשון קדשו של הרבי במענה לרב וולפא בי"א ניסן תנש"א, שבו עודד את הרב לחזור דברי אלקים חיים ברבים.

הספרים מלאים מאמרים תורניים בסוגיית 'ימות המשיח', אך בכנס "לקחו" את דבריו של הרבי, לפירושם המילולי – ימות המשיח – ימים של משיח – ימים של הרבי! ימי מלך!

ומעשה רב – הרבי בעצמו התייחס לתאריכים של הרביים כימים המעניקים כוחות נעלים.

בשנים האחרונות התבטא הרבי בביטויים מופלאים על תוכנם ועניינם של "ימיו שלו", ובהיותו ראש בני ישראל אלו הימים שלנו – ימים אשר בכוחם להביא את הגאולה.

בכנס חוה הקהל מסע מעמיק, מרגש ומיוחד בין ימיו של משיח – וקיבל כוחות וחיות לשליחות שלנו – להביא משיח בזמננו, ימות המשיח, בפועל ממש!

מצורף סרטון מהכנס על יד' כסלו – יום חתונתו של הרבי. בתשנ"ב אומר הרבי שיום זה מרמז על שלימות הייחוד והנישואין של הקב"ה וכנסת ישראל. ייחוד עצמי שלמעלה מגילויים – הכח לגלות את העצם! לחצי כאן לצפייה בסרטון

מצורף סרטון מהכנס על כח' סיון – יום שהרבי והרבנית הגיעו לארה"ב – יום שנותן כח לגלות כוחות דווקא במקומות מאתגרים. לחצי כאן לצפייה בסרטון

לחצי כאן לקליפ שיר הכנס

קייטנת חב”ד בהר חומה – הקייטנה הגדולה בארץ – פותחת את הדלת לשלושה שבועות של הדרכה מתוך שליחות אמיתית באווירה חוויתית.

אם את מתאימה ומחפשת קיץ עם משמעות – זה הזמן לעשות את הצעד♟️

מזמינות אותך למלא את השאלון ולהצטרף למעצמה🩷

👈להדרכה בקייטנת בית הספר

👈להדרכה בקייטנת חב"ד לגילאי גן

את הבדיקות ביצעה ד"ר חיה זהבי, רופאת עיניים מתנדבת בעמותה, שמהווה חלק בלתי נפרד מצוות המסור של העמותה המגיע לשורדים בימים הכי קשים – עם ציוד רפואי, עם לב פתוח, ועם המון כבוד.

הפעילות בקריית גת היא חלק מהעשייה הרציפה של עמותת "למענם" שמגיעה לשורדי שואה בכל רחבי הארץ – עם מרפאות ניידות, ביקורי בית ו־1,500 רופאות ורופאים מתנדבים שפועלים ללא תשלום, כבר יותר מחמש שנים.

העמותה מזמינה את גולשות האתר שמכירות ניצולות שואה- אמא/שכנה/דודה/סבתא וכו' להפנות אותם או ליצור קשר ולהעזר בעמותה למענם.

לפרטים נוספים ניתן להיכנס לאתר העמותה או לחייג למספר 3191*.