שבת נעימה וחמה, סוף־סוף רגע לנוח מהמרוץ של כל השבוע, המבחנים, השיעורים, העזרה בבית וההדרכה בצבאות ה'. ספר טוב או שינה מתוקה יכולים למלא היטב את שעות אחר הצוהריים הארוכות והרגועות של השבת. סוף־סוף לנשום עמוק, לשכב בנחת…

בסוף לא.

בכוחות על־אנושיים הן מתרוממות, נועלות נעליים, שוטפות פנים ולוקחות את חבילת השלוקים מהמקפיא. יוצאות אל הגינות או אל בית הכנסת הקבוע, וצועקות בקול ניחר עוד פסוק ועוד אחד, מספרות סיפור ומפרידות בינתיים מריבה קטנה על המקום ליד החלון, מחלקות שלוקים דביקים, ומבטיחות שייתנו בשבת הבאה שניים למי שלא קיבל היום. ברוך ה' שהגיעו ילדים רבים כל כך!

כמה אימהות ניגשות להודות או להתעצבן או לשאול משהו. ביום ראשון הן כותבות דו"ח לרבי, גורמות נחת רוח מרובה.

חיילות בחזית החינוך.

"ויש לקשר האמור לעיל עם הוראה לפועל בעניין שהזמן גרמא:  להקהיל קהילות בכל שבת להיכנס בבתי כנסיות ובתי מדרשות ללמוד בהם תורה לרבים (כולל גם באופן ד'העמידו תלמידים הרבה'), אשר, אם הדברים אמורים בכל שבת, בשבת שממנו מתברך 'זמן מתן תורתנו' על אחת כמה וכמה." (דבר מלכות בהר־בחוקותי, אות י"ד).

לא סיפור גדול…

מספרת הגב' הניה ליין:

נכנסתי ליחידות אצל הרבי, עם אימי. הייתי נערה צעירה, בת שלוש־עשרה. הרבי אמר לי: "אימך סיפרה לי שאת מנהלת מסיבות שבת. האם את יכולה לספר לי מה את עושה?"

אמרתי: "אה, זה לא כזה סיפור. אנחנו מסתובבות ומביאות את כל הבנות מבתיהן ומביאות אותן לביתנו, ואז נותנות להן אוכל, מברכות ברכה, שרות שיר, רוקדות. מספרות סיפור מתוך 'שיחות לנוער' (זה כל החומר שהיה באותם ימים) ואז אנחנו מברכות ברכה אחרונה ולוקחות אותן חזרה לבתיהן."

למה אמרתי "אנחנו"? כי אני עשיתי את זה, וכל אחיותיי עשו את זה. לכל אחת הייתה קבוצה בבית.

הרבי הרים את מבטו אליי, חייך חיוך רחב מאוד מאוזן לאוזן ואמר: "זה נפלא מה שאת עושה, עלייך להמשיך."

ואז הרבי החל להרעיף עליי ברכות רבות כל כך שאמרתי לעצמי: "וואו, זה באמת כזה סיפור גדול?"

חשבתי לעצמי: בבת אחת נערה צעירה בת שלוש־עשרה גבהה לגובה של שלושה מטרים…

לפעמים עושים משהו ולא רואים תוצאות, ובכן, אני רוצה לרוץ קדימה, ברבות השנים. כש"האקדמיה העברית" של קליבלנד, אוהיו (מוסד חינוך יהודי) חגגה חמישים שנה מעת הקמתה, ההנהלה החליטה להעלות על נס את פועלם של הוריי, הרב והרבנית קייזן. אמרתי לאחותי, רבקה: "אני חושבת שעלינו לנסוע לקליבלנד". כשהיינו שם, כמעט כולם סביבנו היו דתיים, מישהי ניגשה אלינו ואמרה: "את יודעת מי אני? תראי אותי, רבקה! את היית המדריכה שלי ב'מסיבות שבת'. היינו מגיעות למסיבות שבת שלכן, רובנו היינו תלמידות בית ספר ממלכתי, הרבה מאיתנו למדו לימודי יהדות אחרי הצוהריים, הרבה מאיתנו עברו לאקדמיה העברית, וכל מי שאת רואה כאן למדה בסמינר להשכלה גבוהה בארץ ישראל או במקום אחר, כל אחת מאיתנו היא תוצר של מסיבות השבת שלך!"

פסוקים מתוך השטיח

אישה צעירה ומבוהלת פנתה לעזרתם של פעילי "יד לאחים". הסיפור האישי שלה היה קורע לב. היא עלתה בילדותה עם הוריה מאחת ממדינות חבר העמים, וגדלה כאן בארץ ישראל ללא זיקה כלשהי ליהדות. כשבגרה, הכירה בחור ערבי, ויחד עברו לגור באחד הכפרים.

לזוג נולדו שתי בנות. די מהר הבעל הערבי, שהיה כה נחמד כשהכירו, גילה את פרצופו האמיתי, והאישה סבלה רבות מנחת זרועו. הוא מנע ממנה כספים, אסר עליה לצאת מהבית, והיה משפיל אותה ומתעלל בה. באחד הימים הצליחה האישה להימלט מהבית בעור שיניה, אבל הילדות… הן נשארו אצל משפחת בעלה בכפר.

בוכה ומבוהלת ביקשה את עזרתם של פעילי "יד לאחים", מתחננת שיחלצו את שתי בנותיה הקטנות.

האב והבנות התבצרו בתוך בניין שהיה שייך לחמולה שלו, ונראה היה שחילוץ הבנות יהיה קשה מאוד. חיילי צה"ל הסכימו לאבטח את המבצע, ואולם התרו כי יש להוציא את הבנות מהבית בתוך דקות מספר בלי להתעכב.

הבית, שבו השתכנה כאמור כל החמולה, היה מלא ילדים וילדות, והאם התבקשה לתת סימן זיהוי מהיר והחלטי כדי שיוכלו להכיר את הבנות ולהוציא אותן מן הבית במהירות האפשרית.

התשובה הייתה מפתיעה מאוד: "הילדות יודעות את שנים־עשר הפסוקים!"…

ברגע האמת לא הצליחו הפעילים למצוא את הבנות. נראה היה שבני המשפחה התכוננו לרגע הזה, והם מחביאים אותן במקום סתר כלשהו. המשימה למצוא שתי ילדות לא מוכרות בבית ענק מלא אנשים נראתה חסרת סיכוי, ואז הכריז אחד הפעילים: "תורה!" "ציווה!" לאחר רגע של דממה שמע קולות ילדותיים עונים לו מתוך שטיח מגולגל…

מזועזעים, שחררו הבחורים את הילדות מהמחבוא הנורא, והחזירו אותן לאימא הדואגת.

"איך הילדות ידעו את הפסוקים?" שאלו אותה, עדיין המומים.

"כשהייתי ילדה קטנה," סיפרה, נרגשת, "היה בחור שהיה אוסף את כל הילדים בכל שבת לאמירת שנים־עשר הפסוקים. הוא היה מחלק ממתק, ואהבתי מאוד להשתתף בפעילות. באחת השבתות חילק לנו דף ובו שנים־עשר הפסוקים, והבטיח שמי שילמד אותם בעל פה עד שבת הבאה, יקבל ממתק מיוחד. כשגרתי בכפר והבנתי שהילדות שלי גדלות בלי שום סממן יהודי, החלטתי ללמד אותן לפחות את הדבר היחיד שאני ידעתי, שנים־עשר הפסוקים…"

מה גדולה הזכות של אותו בחור שיצא מדי שבת לומר עם הילדים את הפסוקים, כשאינו מדמיין לעצמו שיום אחד יצילו הפסוקים שהכריז שתי ילדות קטנות מכפר ערבי…

המחאות מן המזכירות

מספרת הגב' רבקה זקוטינסקי:

היינו בנות שתים־עשרה כשיצאנו לטיול שנתי בניו־יורק. לקחו אותנו מטעם בית הספר של יום ראשון לראות את הרבי. היינו נרגשות מאוד כשנסענו ברכבת מניו־הייבן. כמובן סיפרו לנו את מי אנחנו הולכות לבקר, קראו לו "הרב הגדול…" הרגשנו יראת כבוד כלפיו, וכאשר הוא דיבר איתנו ידענו שהוא רוצה בטובתנו. קיבלתי די השראה כדי לרצות לעשות משהו. רציתי להקים מועדון מסיבות שבת. ידעתי איפה הרבי נמצא ומה כתובתו, אז כתבתי לו מכתב: "אנחנו רוצות להקים מועדון מסיבות שבת, אבל אין לנו כסף בעבור הכיבוד שאנחנו צריכות לקנות."

כמה זה כבר עלה? אולי שלושה או ארבעה דולרים בשעתו…

אבל הרבי ענה לי במכתב לבבי: "אני גאה מאוד בכך שאת רוצה לעשות את זה, אני מעודד אותך לעשות זאת, אדאג לכך שהרב חודקוב ישלח לך מהמשרד, בשמי, כסף כדי לכסות את ההוצאות."

אנחנו רק היינו צריכות לשלוח לו את הרשימות ואת התוכנית, מה עשינו ומה קנינו. וכך עשיתי.

הגיעו הרבה ילדים, ואני, עם העוזרת שלי, סיפרתי סיפור, לימדתי אותם שיר, עשינו ריקוד, בירכנו ברכות, וכבר חלפה לה שעה.

ואז, אחרי השבת, כתבתי מכתב עם רשימה מפורטת: "עוגת שיש בעבור ברכת מזונות, בוטנים בעבור ברכת האדמה, ממתקים בעבור ברכת שהכול…"

הייתי שולחת את הרשימות, וההמחאות היו מגיעות…

עולמות שלמים

מספר הרב אליהו גבאי, רב ודיין בעיר רחובות:

בבחרותי החלטתי לעבור מישיבה ליטאית שבה למדתי לישיבת חב"ד. בדרך נכנסתי ללמוד בעתודה הטכנולוגית אלקטרוניקה. בינתיים לא הצלחתי לדחות את השרות הסדיר, והשתלבתי בטייסת להדרכת טיסה בחיל האוויר.

תוך כדי השירות החלטתי לעשות מבצעים ולפתוח בית חב"ד בבסיס חיל האוויר בחצרים שבו שירתי. הייתי מכין ילדים לבר־מצווה ובעיקר עשיתי מסיבות שבת לכל ילדי הבסיס. היו תקופות שהשתתפו במסיבות שבת למעלה ממאה וחמישים ילדים!

באחת השבתות התארחתי אצל זוג חב"די יקר בבאר שבע. הם היו שניהם יהודים מיוחדים, עובדים במקצועות נחשבים, ואולם לא זכו להתברך בילדים. במהלך השבת רק הרגשתי את השקט ואת החוסר, ואולם במוצאי שבת כבר ממש דיברנו על זה, והם שיתפו אותי שניסו להכין כלים גשמיים ורוחניים, ועדיין לא זכו להיפקד.

באותו רגע עלה הרעיון במוחי, וכמעט בלי לחשוב הצעתי בנדיבות: "את כל הזכויות שיש לי ממסיבות השבת אני נותן לכם!"

לא הרבה זמן אחר כך הם זכו ונפקדו בילדים.

לימים, כשהייתי ראש מתיבתא בקריית גת, זכיתי אף ללמד את מנחם מענדל שלהם, הילד הניסי.

נראה לנו לפעמים שמסיבות שבת הן לא עניין גדול, קצת פסוקים וממתק… אנחנו צריכים לזכור שמסיבות שבת הן עולמות שלמים!

שליחות שעוברת מדור לדור…

הגב' שושנה הורביץ משתפת:

כשהייתי ילדה, אימא שלי הייתה מארגנת את "קבלת השבת". גרנו אז בשכונה דתית־לאומית, ולא הייתה התנגדות מיוחדת לפעילות, חוץ מפעם אחת ששכנה התעצבנה והשפריצה עלינו מים מצינור… האמת? בעבורנו זה היה יותר "אקשן" מאשר הפרעה. בהמשך אחיותיי הגדולות לקחו את המושכות, וכשהגעתי לכיתה ה', האוכלוסייה באזור כבר התבגרה, אז התחלנו לנדוד לגינות רחוקות יותר כדי לחפש ילדים.

אני זוכרת שבת אחת שאימא הייתה אחרי לידה, ולא הייתה בבית. אבא שלי, כנראה כדי להפיג את השעמום שלנו, לקח אותנו לגינה רחוקה שהכיר בדרך למקווה. הוא פשוט התחיל לצעוק פסוקים, וכל הילדים התקבצו סביבו. הוא חזר על זה איתנו כמה פעמים, וככה אחיותיי למדו איך מארגנים מסיבת שבת בגינה ציבורית.

בהיותי נערה, עוד לפני שהיה בית חב"ד בכל פינה בראשון לציון, היינו הולכות מרחקים עצומים בשבת, מחפשות גינות מלאות בילדים. אני זוכרת שפעם, בכיתה ח' או ט', עמדתי בפארק עם ספסלים עגולים ענקיים והתחלתי את המסיבה. פתאום הגיע מישהו והתחיל לצרוח עליי. נבהלתי ומיהרתי לברוח מהגינה, אבל הילדים לא היו פראיירים, כולם רצו אחריי עד שמצאנו פינה שקטה, רק כדי לקבל את הממתק והפסוק. אחותי ואני היינו הולכות בדרכים ומדמיינות שיום אחד יהיו פה שלוחים שיפעלו הרבה יותר מאיתנו.

השנים עברו, ובשנה ג' בסמינר מצאתי את עצמי, בהשגחה פרטית מופלאה, מדריכה בפנימייה של הרווחה. הייתי אחראית על בנות מכיתה ט' ועד י"ב. בשבתות שרר שם בלגן לא רגיל; הצוות הבכיר לא היה, והמדריכות הרגישו שזה הזמן שלהן לנוח. 40 בנות הסתובבו משועממות בצוהריים, בלי תעסוקה.

פתאום חשבתי לעצמי: שנים הלכתי קילומטרים במסירות נפש כדי לחפש כמה ילדים בגינה, והנה כאן הקדוש ברוך הוא גלגל לידי עשרות בנות שרק מחכות לי. לקחתי כמה ממתקים שקניתי, פתחתי ספרי תהילים, והתחלנו פעילות. מהר מאוד זה הפך למסורת: כל המדריכות נחות, ואני עם הבנות. היו שם בנות שהכירו את הפסוקים, וזה היה נחמד ומרגש. בסוף גם החניכות האחרות ביקשו שאגיד איתן פסוקים, כדי שגם הן יקבלו משהו לנשמה.

היום אני גרה בביתר עילית. בשבת הראשונה בבניין לא הכרתי איש. בעלי יצא לתפילה, שמעתי ילדים משחקים בחוץ, והרגשתי צורך להכיר את השכנים, אז פשוט הזמנתי אותם אליי הביתה. מאז הפעילות הזו לא הפסיקה – כבר למעלה מעשר שנים.

בכל שבת, כמה דקות אחרי הדלקת נרות, הילדים כבר דופקים על הדלת. גם כשחזרתי מבית הרפואה אחרי לידה, כשהבית היה הפוך ובקושי הצלחתי לעמוד על הרגליים, פתחתי את הדלת. השכנות שואלות אותי לפעמים: "איך את עושה את זה?" ואני מסבירה להן שממילא אינני יכולה לנוח עם תינוק קטן וילדים, אז לפחות שיצא מזה משהו טוב למישהו אחר…

לא מזמן הייתה לנו התוועדות בבית הכנסת ודיברנו על מסירות נפש. סיפרתי על קבלת השבת שלי, ואחת הנשים אמרה לי משפט שחרוט אצלי: "זו אולי מסירות הנפש שלך, אבל אלו הכוחות שהרבי נותן לנו". כי באמת, לפתוח את הבית בכל מצב, גם כשלא מרגישים טוב, זה לא בכוחות שלי. זו השליחות, וזה מה שמחזיק אותנו.

מי אוהב מסיבות שבת?

הסיפור של מסיבות שבת בבית שאן מתחיל לפני הרבה שנים, כשהשליח הרב יעקב שמולביץ ע"ה, היה עדיין נער בן שש־עשרה או שבע־עשרה. הוא היה אז בתחילת ההתקרבות שלו לחב"ד, וארגן מסיבות שבת בהתלהבות גדולה מאוד. רק מה? לאכזבתו לא ראה פירות.

הילדים הגיעו, הקשיבו לסיפור, אמרו פסוקים והלכו… הוא היה בטוח שתהיה מייד נהירה המונית לחב"ד ואולי אפילו עוד שינויים, ואולם זה לא קרה.

אז הרבי כתב לו את המכתב הבא, מכתב שהוא הוראה לכולנו:

"האברך יעקב ארי' שי'

שלום וברכה!

…לכתבו שלפעמים אינם רואים תוצאות ממשיות מההשתדלות בהפצת היהדות והמבצעים – לפלא גדול איך יכול לדעת הנעשה בלבו של חברו, שאמחז"ל שזהו מכוסה כמו 'מלכות בית דוד מתי תחזור' (פסחים נד, ב) ויתרה מזו – הבטיחו חז"ל שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב וכו'.

ההכרח ללימוד החסידות בזמננו – הרי מבואר באריכות בקונטרס עץ החיים ובכ"מ."

בהמשך, בשליחותו בבית שאן, היו מסיבות שבת לשם דבר. הילדים בבית שאן היו קוראים לזה "הרבי מליובאוויטש", היו כאלו שאפילו התבלבלו וחשבו שהרב שמולביץ הוא הרבי מליובאוויטש בעצמו…

בתחילה היו שרים עיבוד מחודש לשיר הילדים הידוע:

"מי אוהב מסיבות שבת?

אימא ואבא.

מי אוהב מסיבות שבת?

סבתא וסבא…"

בהמשך המציא הרב יעקב שיר שליווה את מסיבות שבת לאורך השנים: (במנגינת "שירו לו" של פרחי מיאמי)

"בואו לבית לבית חב"ד

יש מסיבות מסיבות שבת

בואו מהר בשעה חמש

לא כדאי לאחר!

שירים, סיפורים, אמירת פסוקים,

ובידיים המון ממתקים,

כל אחד יוצא עם חיוך על הפנים

ואף פעם לא מפסידים!

אז בואו לבית"…

היום, שלושים שנה אחרי, פוגשת הרבנית חנה שתחי' שמולביץ אנשים שניגשים ואומרים לה: היום אנחנו דתיים, חזרנו בתשובה וקיבלנו עלינו כך וכך, אבל תדעי שזה התחיל אצלכם, במסיבות שבת. אז נזרע הגרעין ונדלק הניצוץ ששנים אחר כך החל לפרוח.

גם ראש העיר בית שאן טרח להדגיש בתהלוכת ל"ג בעומר: "אני עצמי הייתי מגיע למסיבות שבת בבית של הרב יעקב וקיבלתי ממנו ארטיק!"

כי אכן, איך יכול לדעת הנעשה בליבו של חברו?

באדיבות מגזין עטרת חיה

הברכות המסתתרות

דמייני את הסיטואציה הבאה: אב שולח את בנו להתברך מפי צדיקים ורבנים חשובים, והבן חוזר הביתה בפנים נפולות, פגוע ומבולבל…

זה מה שקרה כשרשב"י שלח את בנו, רבי אלעזר, להתברך מפי רבי יונתן בן עמסיי ורבי יהודה בן גרים, צדיקים שכינה "אנשים של צורה". כשהגיע רבי אלעזר להתברך, שמע להפתעתו ביטויים לא  נעימים: "יהי רצון שתזרע ולא תקצור", "תכניס ולא תוציא", "יחרב ביתך ותתיישב אכסניתך", ואולי הקשה מכול – "לא תראה שנה חדשה". רבי אלעזר, שפירש את הדברים כפשוטם, חש כי במקום ברכות הוא קיבל קללות קשות. הוא חזר לאביו והתלונן שלא רק שהחכמים לא בירכו אותו, אלא אף גרמו לו צער.

כאן מתגלה גדלותו של רשב"י. במבט חודר ופנימי הוא הסביר לבנו כי כל "קללה" היא למעשה ברכה נעלה ביותר:

"תזרע ולא תקצור" – תוליד בנים (תזרע) והם לא ימותו בחייך (לא תקצור אותם).

"תכניס ולא תוציא" – תכניס כלות לבניך, והן לא ימותו (לא תוציא אותן לקבורה).

"יחרב ביתך ותתיישב אכסניתך" – העולם הזה הוא כמו אכסניה, והקבר הוא ה"בית" הקבוע. הברכה היא שהקבר יישאר חרב והאכסניה (החיים בעולם הזה) תתקיים לאורך ימים.

"לא תראה שנה חדשה" – שלא תמות אשתך ותצטרך לשאת אישה חדשה ולנהוג עימה דיני "שנה ראשונה".

המסתורין של הטוב המכוסה

את הסיפור התלמודי האמור מביא הרבי מה"מ בליקוטי שיחות לפרשת בחוקותי (לקו"ש א' עמ' 283), ומסביר שהסיפור של רבי אלעזר מעלה שאלה נוקבת: אם מדובר בברכות נעלות כל כך, מדוע לא נאמרו בלשון ברכה גלויה? מדוע להשתמש במילים הפוכות שמבהילות את השומע?

המהרש"א סבור שהחכמים רצו שרבי אלעזר יתאמץ להבין את הכוונה הנסתרת, אך אדמו"ר ה'צמח צדק' מציע הסבר עמוק יותר: ברכות אלו נעלות כל כך, שאי אפשר לומר אותן בצורה גלויה. משל לאדם המנסה להביט ישירות בשמש – עוצמת האור כה חזקה שהיא מסנוורת אותו, והוא אינו רואה דבר. זהו "אור שלמעלה מכלי המקבל". הטוב הוא כה גדול, שהעולם הגשמי אינו מסוגל להכיל אותו בצורתו המקורית, ולכן הוא חייב "להתלבש" בלבושים המסתירים אותו, עד שהוא נראה כהפך הטוב.

תופעה זו קיימת בתורה עצמה. פרשיות ה"תוכחה" (בפרשת בחוקותי ובפרשת כי תבוא) מכילות קללות קשות, אך פנימיות התורה מגלה שדווקא בהן טמונות הברכות הגבוהות ביותר. כך למשל, המילים "וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים…" מתפרשות בחסידות כברכה לכך שעשרת כוחות הנפש יהיו "אפויים" ולוהטים באהבת ה'.

"אין רע יורד מלמעלה"

היכולת לראות את הטוב בתוך ה"רע" אינה רק תרגיל אינטלקטואלי, אלא יסוד בעבודת ה'. אדמו"ר הזקן מבאר בתניא את דברי חז"ל "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". יש לקבל את הייסורים בשמחה, מתוך אמונה שהקדוש ברוך הוא "טוב ומיטיב" וכל מה שבא ממנו הוא טוב מוחלט, גם אם הטוב אינו גלוי לעיני בשר. יש "טוב נראה ונגלה" הגורם לנו בעולם, עלמא דאתגליא, שמחה מיידית, ויש "טוב נעלם" הנובע ממקורות רוחניים גבוהים ביותר, מעלמא דאתכסיא, העולם המכוסה, ובגלל מקורו הגבוה כל כך הוא נתפס אצלנו כייסורים.

רשב"י – האיש שחי את הגאולה בתוך הגלות

נחזור לדמותו של רשב"י. מדוע הוא הצליח לראות את הברכות הנסתרות בזמן שכל השאר ראו רק קללות?

רשב"י היה תנא שעליו נאמר "תורתו אומנותו" – כל ישותו הייתה חדורה בתורה, עד שלימודו כלל גם את מעלת התפילה. הוא היה הראשון שגילה את פנימיות התורה (ספר הזוהר), ובכך פרץ את הדרך לראיית המציאות האמיתית באופן פנימי.

אדמו"ר הזקן מסביר שרשב"י היה "נשמה של גאולה". אף על פי שחי בתוך גלות קשה, תחת רדיפות הרומאים ובמשך 13 שנה במערה, תנועת הנפש שלו הייתה גאולתית. בעבורו בית המקדש לא נחרב מעולם באותו אופן שבו נחרב בעבור אחרים; הוא היה "מיחידי סגולה שאינם מרגישים את התוצאות השליליות של החורבן".

מכיוון שרשב"י חי בדרגה של "כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ", הוא לא היה צריך להמתין לעתיד לבוא כדי לראות את הטוב. הייתה לו היכולת לחדור מבעד לקליפה המכסה ולגלות מייד את הברכה הטמונה בכל דבר, גם אם היא נשמעת כמו קללה. יכולת זו אפשרה לו גם לפעול ניסים, כמו ריפוי חולים והורדת גשמים על ידי אמירת דברי תורה בלבד.

מן המערה אל הגאולה השלמה

העולם שלנו מבלבל ומסתיר, טוב נראה כרע וברכות נראות כקללות. אך הלימוד מרשב"י מלמד אותנו שזו רק אשליה אופטית. סיפורו של רבי אלעזר והסבריו של רשב"י אינם רק היסטוריה, הם הזמנה לכל אחד ואחת מאיתנו לאמץ את "מבטו של רשב"י" – לחיות כבר עכשיו בתודעה של גאולה, לזהות את הטוב הטמון בכל אתגר, ולדעת שגם בתוך הקושי הכבד ביותר מסתתרת ברכה נעלה הממתינה להתגלות.

בגאולה האמיתית והשלמה "תצא חמה מנרתיקה". השמש (האור האלוקי) נמצאת כיום בתוך "נרתיק" המסתיר את עוצמתה, כדי שהעולם יוכל להכיל אותה, אך לעתיד לבוא יתגלה הקדוש ברוך הוא במלוא עוזו ללא הסתרים.

סימני הגאולה לעומק

הרבי מה"מ מסביר שסימני הגאולה, המתוארים במסכת סוטה כאירועים קשים ושליליים (כמו "חוצפא יסגא" ו"נערים פני זקנים ילבינו"), הם למעשה ברכות נעלות הטמונות בתוך מעטפת של קללה.

הרבי מגלה את הטוב הטמון בכל אחד מהסימנים הללו:

חוצפא יסגא (החוצפה תרבה): אפשר יהיה לנצל את החוצפה לחיוב, לצורך "ברייטקייט" (רחבות) ואומץ בעבודת ה' ובקדושה. הכוח של הדור הצעיר למרוד בדעת הרוב מיועד לאפשר לו לעמוד איתן בענייני יהדות ללא פחד.

נערים פני זקנים ילבינו: אין הכוונה רק לביזיון, אלא לכך שגם מי שהוא "נער" (צעיר וחדש בעבודת ה') יכול להיות משפיע ומורה דרך בסביבתו. בזכות לימוד תורת החסידות ("המאור שבתורה"), הנער יכול לעורר ולהאיר גם את מי שמוגדר כ"זקן" – זה שקנה חוכמה.

בת קמה באמה וכלה בחמותה: הרבי מבאר כי מדובר במצבים שבהם הדור הצעיר מתעורר לנהוג בהידור רב יותר ובקדושה יתרה מאשר הדורות שלפניו. אם ההורים נהגו בקולא מסוימת בגלל תנאי החיים שהיו להם, הרי שהצעירים מתעוררים לתבוע ולהנהיג רמת הקפדה גבוהה יותר בעבודת ה'.

הרבי מקשר זאת לדרגתו של רשב"י שראה בכל דבר את פנימיותו. על פי החסידות, ככל שהטוב מגיע ממקור גבוה יותר ("עלמא דאתכסיא"), כך הוא נוחת בעולם הזה בצורה מכוסה יותר, עד שהוא עלול להיראות כהפך הברכה. סימני הגאולה הם טוב נעלה ביותר, שאינו יכול להתגלות כפשוטו בזמן הגלות, ורק במבט של גאולה אפשר להבין שאלו כוחות עוצמתיים שנועדו להכין את העולם להתגלות המשיח.

צידה לדרך

גם ביום־יום שלך צצים לא מעט אתגרים וניסיונות: שוב מחפשים דירה? המנהלת קיצצה שעות? המלמד התקשר עוד פעם? הדלֶקת חזרה?… עצרי, נשמי עמוק וזכרי – בתוך כל זה מסתתר טוב, ויש לך יכולת לגלות אותו, וזה נעשה בעיקר על ידי לימוד חסידות.

נצלי את הכוח המיוחד של ל"ג בעומר, שבו מאיר עניינו של רשב"י, ואפשרי לעצמך לטעום גאולה באמצעות שיעור שבועי, חברותא, לימוד יומי קצר או כל דבר שיעניק לך כוח.

כי באמת מגיע לך רק טוב.

באדיבות מגזין עטרת חיה

בעמק יזרעאל קם מיזם חדש המעורר סקרנות רבה בקרב משפחות אנ"ש: 'הסמינר החסידי בעפולה', סמינר ששם את הקודש במרכז, עם צוות רוחני מהשורה הראשונה ותכנית לימודים שמציבה רף איכות גבוה (ללא תנאי פנימיה).

בלב התכנית עומדים שיעורי חסידות גם עבור בנות שבחרו במסלול מקצועי במוסדות ברוח התורה מחוץ לחב"ד. הבנות לומדות תניא מתוך חיבור יומיומי לחיים, סוגיות הלכתיות הנוגעות לבית היהודי ולחיים של שליחות, זאת בנוסף להכשרה ייחודית כמדריכה קולינרית לאורח חיים בריא בשיטת הרמב"ם, ולימוד מבוא לפסיכולוגיה יהודית.

הלימודים במהלך השנה יתקיימו בהווי חסידי

התוועדויות עם משפיעים מרכזיים, מפגשים עם שלוחים בולטים, ושיעורים מיוחדים בגאולה ומשיח. הבת לא רק לומדת על 'התקשרות' – היא חיה אותה מדי יום.

ליווי אישי והעצמה

כל תלמידה תהיה מלווה באופן אישי על ידי צוות המשפיעות והרבנים במטרה לאפשר לה להביא לידי ביטוי את כישרונותיה, להתמודד עם אתגרים מתוך חוסן חסידי, ולגלות את השליחות האישית שלה.

פנינו השבוע לצוות הרוחני המוביל את המיזם: הרב מנחם מענדל ווילשנסקי, רב הסמינר, והמשפיעה הגב' מושקא קורנט – כדי לשמוע מהם ישירות: מה עומד מאחורי הסמינר, כיצד נבנתה התכנית, ובעיקר – מה מיוחד בסמינר החסידי החדש?

מה באמת הופך את הרמה אצלכם לגבוהה?

הרב ווילשנסקי: המושג "רמה גבוהה" אצלנו זה לא סיסמה – זו מציאות. הצצה בתכנית הלימודים שלנו מעידה על כך שהבאנו את המרצים/ות הטובים ביותר, כל שיעור נבנה בתוכן, בעומק ובדרישה אמיתית מהתלמידה לחשוב ולהבין. כך בלימודי החסידות וכך גם בלימודי ההלכה ושיחות; יש חיבור חי לתכנים ולא לימוד טכני. הרמה שלנו נמדדת בכך שתלמידה יוצאת מהשיעור עם אור חדש אותו היא יכולה ליישם בחיים.

ישנן בנות שמתלבטות: 'בחרתי במסלול מקצועי אך חוששת מה יהיה על לימודי קודש והאידישקייט שלי?' איך אתם נותנים להן מענה?

הרב ווילשנסקי: המסר שלנו לבנות הוא ברור: מסלול קודש הוא חובה, מסלול מקצועי זה בחירה. אנחנו לא מכניסים אף בת לתבנית מוכנה מראש. שנה בסמינר היא לפני הכל, שנה של לימודי קודש ברמה גבוהה – ומתוך זה, כל בת מגלה את המקום האישי שלה. זה מאפשר להן להרגיש חסידיות באמת, בלי לזייף.

אמהות ששומעות על מוסד חדש שמתיימר לתת מענה לבת שבחרה שלא ללכת למוסדות הוותיקים והמוכרים, האין בכך משום "מתן הכשר" לבת?

הרב ווילשנסקי: אני מבין את השאלה ואת החשש, וזה ברור מאליו שבת חב"דית צריכה ללכת למוסדות אותם ייסד הרבי לבנות גיל סמינר. אבל אם אמא מקבלת את הרושם שבתה רוצה ובחרה במשהו אחר, היא צריכה לשאול את עצמה: מה באמת מתאים לבת שלי ומה יהיה במבחן התוצאה? עליה לבחור את המקום שבו בתה תשגשג בלימודי קודש ומקצוע – ובסופו של תהליך תקים בית כרצונו של הרבי מה"מ שליט"א.

המתנה שאמא יכולה לתת לבתה

מעבר ללימודים ברמה הגבוהה, נדרשת דמות חיה שתהפוך את התוכן לחיים. לשם כך שוחחנו עם המשפיעה,  הגב' מושקא קורנט.

מה בעצם ההבטחה שאתם נותנים לבת שנרשמת אליכם?

כל בת שמגיעה לכאן, תחווה בע"ה שנה של קודש ברמה הגבוהה ביותר. זו לא רק שנה של שיעורים, אלא שנה שבה היא לומדת לחיות את החסידות, להרגיש מחוברת לרבי שליט"א מה"מ בכל צעד, ולהתעצם מבפנים. היא יוצאת עם ביטחון עצמי חסידי – לא כי מישהו אמר לה מה לעשות, אלא כי היא חיה את זה בפועל.

כמשפיעה, האחריות שלי היא לוודא שהלימוד לא נשאר בכיתה, אלא ייכנס ללב. זה אומר שיחות אישיות, התוועדויות חיות, והכוונה מעשית ביומיום. אני עוזרת לבנות להבין איך להפוך את המושגים החסידיים להרגלים חיים – בבחירות הקטנות והגדולות. זו מתנה שהן ייקחו איתן לכל החיים.

מה המסר שלך למי שקוראת את הכתבה ויש לה התלבטות האם להירשם או לא?

זה הזמן שלכן להחליט ולקבל שנה של קודש שיכולה לשנות חיים שלמים לטובה ולברכה, יחד עם הלימוד המקצועי שבחרתן. האחריות בידיים שלך. המתנה הכי גדולה שאמא יכולה לתת לבתה, היא שנה שבה הקודש נמצא במרכז, ברמה גבוהה תוך אווירה משפחתית חסידית אמיתית, עם ליווי של משפיעה שמלווה את הבת בכל צעד.

השיחות עם הצוות הרוחני מגלות בבירור: 'הסמינר החסידי בעפולה' אינו "עוד סמינר", אלא מסגרת שמעניקה לתלמידות שנה של קודש ברמה גבוהה במיוחד, עם כלים לחיים של חסידות ושליחות.

רישום לערב היכרות הקרוב, או פרטים נוספים – באתר: seminar770.com

באדיבות מגזין עטרת חיה

השבוע נקרא בפרשת אמור

בסוף הפרשה התורה מתארת ומספרת סיפור יוצא דופן וחריג:

"וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן". (ויקרא פרק כ"ד פסוקים י'-י"א).

ורש"י על אתר מפרש:

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה: מִבֵּית דִּינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה יָצָא מְחֻיָּב. בָּא לִטַּע אָהֳלוֹ בְּתוֹךְ מַחֲנֵה דָּן. אָמְרוּ לוֹ: מַה טִּיבְךָ לְכָאן? אָמַר לָהֶם: מִבְּנֵי דָּן אֲנִי. אָמְרוּ לוֹ: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם" כְּתִיב (במדבר ב, ב')  נִכְנַס לְבֵית דִּינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְיָצָא מְחֻיָּב; עָמַד וְגִדֵּף.

בֶּן אִישׁ מִצְרִי: הוּא הַמִּצְרִי שֶׁהֲרָגוֹ מֹשֶׁה.

בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  מְלַמֵּד שֶׁנִּתְגַּיֵּר.

וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה: עַל עִסְקֵי הַמַּחֲנֶה.

וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי:  זֶה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, שֶׁמִּחָה בּוֹ מִטֹּעַ אַהֳלוֹ.

וַיִּקֹּב:  כְּתַרְגּוּמוֹ: "וּפָרֵשׁ", שֶׁנָּקַב שֵׁם הַמְּיֻחָד וְגִדֵּף. וְהוּא שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ שֶׁשָּׁמַע מִסִּינַי.

לְמַטֵּה דָן:  מַגִּיד שֶׁהָרָשָׁע גּוֹרֵם גְּנַאי לוֹ, גְּנַאי לְאָבִיו, גְּנַאי לְשִׁבְטוֹ. כַּיּוֹצֵא בּוֹ: "אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן") שמות ל"א, ו') שֶׁבַח לוֹ, שֶׁבַח לְאָבִיו, שֶׁבַח לְשִׁבְטוֹ.

התורה מספרת לנו על בנה של שלומית בת דברי משבט דן שבא לפני בית הדין הרבני שהעמיד משה רבינו במדבר וביקש חלק ונחלה עם שבטו שבט דן, אחרי שעם ישראל החל לחנות במסעותיו על פי ציווי ה' יתברך בחלוקה מוסדרת של שבטי ישראל.  כפי שמפורש במקרא: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ." (במדבר ב, פסוק ב').

בית הדין מסביר לו שאין יכולת לשכנו עם שבט דן לו אמו מיוחסת משום שאביו איננו יהודי ואינו נמנה על שבטי ישראל ומאחר והנחלה מוסבת על שם האב אין דרך לסייע לו..

אז בכדי להבין קצת יותר את מאחורי הקלעים של הסיפור ננסה לשפוך אור על הסיפור דרך חזרה בזמן לשעבוד מצרים: עם ישראל תחת שעבוד פיזיולוגי ונפשי כבד מנשוא מוצאים את עצמם נרדפים ומוכים בידי קלגסי מצרים, ללא מנוחה יום יום הם מאולצים לעבוד בעבודת פרך מייסרת, בעבודות כפייה רוויות סבל.

בתוך בליל האירועים מנצלים המצרים את ההזדמנות מצדם ומנסים לפגוע בנשות ישראל ולאונסן, אך ה' יתברך עמד להן בעת צרתן והציל את כולן ממש מאונס בעקבות עמדתן הבלתי מתפשרת על צניעותן וקנאותן על גופן ופרטיותן שלא אפשרו למצרים לפגוע בהן!

מקרה אחד ויוצא דופן היה זה שהפר את הסטטוס קוו במחנה ישראל. שלומית בת דברי משבט דן הייתה אישה מסבירת פנים, נעימה חביבה, וטובת לב, היא החזיקה במנהג אותו אימצה לשאול ולדרוש בשלום כל אדם שפגשה.

אלא שבמקרה של קלגסי מצריים היווה הדבר את הדך המעוותת לנצל את שאילת ודרישת השלום בכדי לפגוע בה. ואכן לצערה וצער משפחתה היא נאנסה על ידי הקלגס המצרי שהופקד על בעלה בשעבוד מצרים. אותו קלגס שראה ביופי הייחודי של שלומית בת דברי חמד אותה בלבו וכבר זמם וחרש עצה במוחו איך לפגוע בה.

באחד הימים הוא החליט הקלגס לבצע את זממו הוא הגיע לביתה של שלומית בת דברי בערב אחרי יום עבודה קשה, והוציא את בעלה בטענה שלא השלים את מכסתו כראוי והוא חייב לחזור כעת לעבודתו עד שישלימה, הוא הפקיד עליו את חברו שיפקח על עבודתו. ובינתיים ניצל את המצב כדי לפגוע בשלומית בת דברי ולאנוס אותה!

כשחזר בעלה שוב הביתה הוא היה רצוץ ושבור לחלוטין אמנם, אך הוא הרגיש והבין מיד את מה שאירע לאשתו כשראה אותה במצב הנפשי בו הייתה נתונה.

למחרת ביום העבודה החדש חש הקלגס המצרי במבטים הזועמים המופנים אליו מבעלה של שלומית וחשש התגנב ללבו שמא יבולע לו, לכן הוסיף חטא על פשע בכך שהכביד על בעלה של שלומית את העבודה באופן יזום ומכוון, הוא היה מכהו ורודהו בעצמה, ומכביד את עול ומכסת העבודה היומית, שבעלה חזר הביתה חבול ומוכה, עייף ורצוץ מבלי יכולת לעשות דבר על העוול הגדול והנורא שאירע לאשתו האהובה! ולפירוש אחר במדרש לא הניחו עד שרצחו נפש! (ויקרא רבה, מדרש תנחומא על אתר).

את אותו קלגס מצרי הרג משה וטמן בחול כפי שמתואר בפרשת שמות: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל."

בנה של שלומית נולד לה מאותו קלגס מצרי אך גדל  וחי עם אמו שלומית, וכעת הוא נאבק על הכרתו ועל זכותו לחלק בתוך שבטו שבט דן בזכות אמו, אך בית הדין נאלץ לדחות את בקשתו מכיוון שייחוס לחלק ונחלה לשבטים מתייחס אחר האב ומכיוון שאביו מצרי היה לא ניתן היה ליחסו לשבו שבט דן!

משמעות הדברים הנה שכעת אין למשפחתו חלק ונחלה בין שבטי ישראל. בנה של שלומית ששמע את פסק הדין זעם וברוב זעפו קילל את שם ה' ויצא מבית הדין.

נכון יש כאן מעשה חמור מאוד מצד בנה שלומית בת דברי מבחינה רוחנית

נוקב שם ה' משמעו: נקב שנעשה כביכול בשם ה' עצמו

אם ניקח מטפורה פיזיולוגית: זה אולי זה הדימוי הנורא מכל שנחשפנו אליו בשבועות האחרונים מצדם של בני הנוער כיצד ילד /נער יכול לנקוב את גופו של חברו בסכין עד מוות!

ה"י ל"ע.

וכאן אנו נדרשים כחברה לתקון גדול!!!..

על ידי הניסיון להיכנס לנבכי נפש האדם ולהבין מניין צומח לו הטירוף הזה?

איך אדם מגיע למצב נורא שכזה שהוא מסוגל לנקוב את גופו של חברו?

כיצד מגיע בנה של שלומית בת דברי למצב בו הוא נוקב את שם ה' יתברך?

כאן נוגעים לנו הפרטים  במצבו הקשה הנפשי והרגשי בנה של שלומית בת דברי!

משמעות החוויה בחייו של בנה שלומית מתכנס לזעקה הגדולה העולה מפיו על נקב את שם ה' יתברך..

לאן אני שייך?! למי אני שייך האם אני בכלל שייך למישהו? למשהו?

אדם שגדל בחברה מסוימת, בתרבות מסוימת,  במרחב מסוים, אך חש ניכור וחוסר שייכות לחברה בה גדל וצמח נמצא בסיכון גבוה!

הוא תר אחר מענה לייסוריו..

הוא מנסה למצוא איזו שהיא שייכות!

כאשר הוא נהדף פעם אחר פעם ולא מוצא את מקומו ושייכותו הוא מנסה למצוא מקום אחר מסוכן ככל שיהיה העיקר לחוש שייך!

זו לא צריכה להיות דווקא דחיה חברתית!

זו יכולה להיות מציאות תורנית הלכתית שמספרת את המציאות הכואבת ככל שתהיה מדוע נמנע מאתנו להעניק לו מקום בתוך השבט ועם השבט אתו גדל ובתוכו צמח שבט דן!

אתה כלל לא אשם ואין זה נוגע אליך אישית!

אביך היה מצרי ולכן אין אפשרות להעניק לך חלק בשבטו של דן..

אז זוהי המציאות העגומה בה נתון בנה של שלומית בת דברי

מציאות שאין הוא אשם או קשור אליה כלל וכלל..

זוהי תוצאה של מעשה נפשע שביצע אביו הקלגס המצרי שפגע באמו ואנסה!

ולכן הזעקה גדולה שבעתיים:

מה אני קשור לכך שאבי היה פושע אנס ואיש מושחת?

למה דיני נחרץ בשל מעשה נורא ככל שיהיה שביצע מישהו אחר ואני משלם את מחירו הכל כך כבד?

לפי מפרשי המקרא השונים ישנו גם דיון מתי נודע לבנה של שלומית על כך הסיפור הנורא הזה שביצע אביו..

ישנם כאלה שסבורים שהיה זה כבר בגיל צעיר וכך גדל כילד מנודה ודחוי חברתית שזה נורא ואיום..

אמנם ישנם מפרשים שסבורים שכל הסיפור הנורא עם אביו ואמו נודע לו רק כאשר בא לבית דינו של משה רבינו לדרוש נחלה ומקום בתוך שבט דן וסורב!

שזה לא פחות נורא ואולי נורא יותר..

שכן כעת חרב עליו עולמו עת נחשף לסיפור שטלטל את נפשו ואת חייו בבת אחת

עד לחוסר אונים של ממש!

התיקון החברתי הנדרש:

הוא למצוא ולהעניק מקום ושייכות חברתית לכל אחד בחברה!

להעניק תחושת שייכות חברתית לכל מי שגדל וצומח בחברתנו!

נכון: אין דרך הלכתית להעניק לו מקום בתוך שבט דן..

אבל בטח משה רבינו ובית דינו חסו על נפשו של אומלל זה ניסו לקרבו ולמצוא לו פתרון הולם אחר!

ברור לכולנו שמשה רבינו גדול הנביאים עלוי נאמר:

"נאמן הוא בכל ביתי"

"לא קם נביא בישראל כמשה עוד"

רוען המסור והאהוב של כלל ישראל הדואג לפרט ולכלל כאילו היו בניו ממש!

"העניו מכל האיש אשר על םני האדמה"..

לא ינוח ולא ישקוט עד שימצא לבנה של שלומית את מקומו הראוי לו כדי שלא יחוש ניכור ואת חוסר השייכות..

הוא יעשה הכל אבל הכל כדי להעניק לבנה של שלומית את תחושת השייכות את תחושת ה-אתה ראוי להרגיש שייך מגיע לך בדיוק כמו כל חבריך להיות חלק מ.. !

אף אנו כחברה נדרשים להעניק לכל מי שצמח וגדל בתוכנו ובקרבנו את תחושת השייכות לה הוא ראוי!

גם אם מקום אחד לא מתאים לו/ה בתלמוד תורה, בישיבה, ביסודי , בתיכון, בסמינר..

בטח ישנן מקומות חלופיים נוספים הראויים לו/ה!

לא נוכל להינקות כחברה מאחריות ולומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה"!!!

אם לא עשינו ככל יכולתנו למצוא לכך אחד ואחת את תחושת השייכות ואת מקומם הראוי להם!

אם נער/ה מרגישים שמקומם והשייכות החברתית אליה

הם חשים שייכים

נמצאת במקום בו האלימות היא השפה המדוברת..

אנחנו חייבים לשאול את עצמנו מה קרה? האם עשינו מספיק כחברה כדי שלא יגיעו למקום השפל הזה בו הם נאלצים למצוא את מעמדם ומקומם!!!

הזעקה העולה מנער/ה הנוקבים את שם ה' יתברך

ואת ליבם של חבריהם

גם אם לא בסכין

אלא במילים

החדות מסכין בלב!!!

הנה:

מי אני?

למי אני שייך?

לאן אני שייך?

האם אני שייך ?

בכלל למישהו

או למשהו בכלל?

שבת שלום

ובשורות טובות

מישאל🙏