כשרוצים מאד לצאת החוצה. כן, פשוט לעזוב את הבית החמים ולצאת ביום מסויים להשפיע על אמהות  לרשום את הילדים לאות ב *ספר התורה של ילדי ישראל*. וגם לרשום מבוגרים לאות ב *ספר התורה הכללי לאחדות ישראל*….לפעמים, בסוף היום מרגישים  שניגמרו הכוחות…וולמרות שרצינו לצאת למבצע הזה, זה כבר לא יקרה היום …

והקדוש ברוך הוא מרגיש שרצינו ולא הצלחנו, ואז לפתע שומעים בכניסה, ממש בכניסה לדירה, קולות ניסור וקולות אנושיים…

החשמלאי של השכן 

כן, אנחנו מגלים חשמלאי,  שהוזמן על ידי השכן. והוא מתקן את לוח החשמל שמחוץ לדירה. ובעלי פונה  ומבקש ממנו,  שיכנס אלינו לרגע, כדי לשאול אותו משהו קצר…

הוא נכנס…מקבל הסבר על המבצע של "אות בספר התורה של ילדי ישראל",  ובו במקום אנחנו רושמים את הילדים שלו.  והנה, המבצעים הגיעו עד אלינו הביתה. ב"ה לחמשת ילדי החשמלאי  מתבצע במקום רישום ל *ספר התורה של ילדי ישראל*.

רופא השיניים האדיב

קיבלתי המלצה לרופא שיניים. התקשרתי אליו והוא ביקש לשלוח לו למייל צילום סטטוס, ולא ביקש תשלום עבור הייעוץ. החלטתי שאגמול לו במשהו רוחני. הצעתי לו שאזכה  אותו  באות ב "ספר התורה הכללי לאחדות ישראל"., מבצע חשוב מאד של הרבי מליובאוויטש.

הוא ענה לי שהוא יליד מרוקו. בסלון ביתם היתה תלויה תמונה גדולה של הרבי !.והתקיימה בו פעילות עניפה של שלוחי הרבי.הרופא זוכר את עצמו כילד קטן שהיה מסתגר בחדר ולומד, ופניו היו מרוכזות בהסתכלות בפניו הקדושות של הרבי !

כשאביו היה צריך לעבור פרוצדורה רפואית, היו מתקשרים למזכירות בבית חיינו –  770,  לקבל הדרכה ועצה וברכה מהרבי. ההורים היו מחכים ורק לאחר שהתקבלה התשובה והברכה מהרבי, היו פועלים בהתאם לתשובה מהרבי.

*הזוג שניצל מהטיל האיראני*

ליחידת הדיור של השכנים שלנו הגיע זוג צעיר, ממש מיד לאחר חג הפסח.

הם הזוג שגרו בדירה בבניין  שניפגע פגיעה ישירה  מהטיל האיראני. במרחק שני בניינים מהבית שבו אנו מתגוררים!

בדיוק באותה שבת של חול המועד פסח  הם שהו בירושלים. ! וכך ניצלו חייהם בנס גלוי.

סיפרתי לשכן ה"טרי" על המבצע של אות ב "ספר התורה הכללי לאחדות ישראל"  שיזם  הרבי, והוא ב"ה הסכים לשתף פעולה, נתן את שמו ושם אמו,  ורשמתי אותו ל"אות בספר  תורה הכללי לאחדות ישראל"!

ומה מדרבן אותי למבצע ?

המילים כדורבנות של הרבי:

*מצב העולם הולך ומתדרדר*

בהתוועדות שבת קודש פרשת בחוקותי, י"ט אייר, תשמ"א, דיבר הרבי על מצב העולם "שהולך ומתדרדר, רחמנא ליצלן" ואמר:

"כיום מתרחשים בעולם מאורעות שאף אחד לא היה יכול לשער שיהיו כך… מדובר אודות אנשים ומנהיגי מדינות שיש להם 'ציור אדם' וכאילו בדעת ידברו, ואף-על-פי-כן, הנהגתם בפועל היא באופן פראי… ורק בחסדו של הקב"ה, ש'לב מלכים ושרים ביד ה", מתנהלים העניינים למעלה מדרך הטבע!".

*משוגע אחד עלול ללחוץ על כפתור…*

"משוגע אחד ויחיד, יכול ללחוץ על 'כפתור', ועל ידי זה להרוס ולהחריב לא רק את ביתו, אלא את כל העולם, רחמנא ליצלן!… וזה פשוט נס למעלה מדרך הטבע לגמרי, בכל יום ויום, בחסדו של הקב"ה, ששום דבר לא קורה!

"וכנ"ל – שכללות העולם הוא באופן לא נורמלי, וה'אי-נורמליות' הכי גדולה היא – שמשיח עדיין לא בא, וזה גופא גורם שהעולם יהיה לא נורמלי!

"ולכאורה נשאלת השאלה: למה עשה ה' ככה?! והתשובה היא: ירידה צורך עלייה, כדי שבני ישראל יתעוררו ויוסיפו בכל ענייני תורה ומצוות. וכמו שכתוב 'אם בחוקותי תלכו… ונתתי גשמיכם בעתם… ונתתי שלום בארץ'. הרי שעבודתם של בני ישראל, 'בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו', מביאה לשלום בארץ ובעולם".

*אהבת ישראל ואחדות ישראל – הדרך להביא שלום לכל העולם*

בהמשך הדברים אמר הרבי כי כדי להביא שלום בעולם, יש להביא לשלום בין יהודים ולהוסיף באהבת ישראל ואחדות ישראל. וכדי לאחד את כל בני ישראל, יש צורך במצווה מיוחדת שכל בני ישראל יקיימו והיא תאחד אותם. ומצווה זו צריכה להיות בעלת קיום תמידי, שכן מצב העולם בהווה הוא כזה שבכל רגע עלול להיות היפך השלום בעולם. לכן זקוקים לפעולה מהירה ולמצווה שתתקיים תמיד ותקשר את כל בני ישראל באופן תמידי, וממילא תפעל שלום בעולם באופן תמידי.

וזוהי מצות כתיבת ספר תורה שקדושתו נצחית וקיומו הוא באופן תמידי. וכאשר כל ישראל משתתפים בכתיבתו, מתאחדים כולם בספר תורה אחד. ומעלה גדולה ומיוחדת כשמשתתפים בזה ילדים לפני בר מצווה ובת מצווה מכל העולם שאצלם ישנה המעלה ד"הבל שאין בו חטא", ומתאחדים בכתיבת ספר תורה בירושלים עיר הקודש בין החומות.

_שיחות קודש תשמ"א ח"ג עמ' 476 והלאה_

*כתיבת ספר התורה של ילדי ישראל תשבית אויב ומתנקם*

בהתוועדות שהתקיימה בשבת פרשת נשא, ד' סיון, אותה שנה, הורה הרבי שלמחרת, בערב חג השבועות, תהיה התמסרות מיוחדת לרישום ילדים לספר התורה של ילדי ישראל. הרבי ביקש לקבל דו"ח כמה ילדים בכל מדינה קנו אותיות באותו יום.

_שיחות קודש תשמ"א ח"ג עמ' 580 והלאה_

*במוצאי חג השבועות הבינו למה התכוון הרבי*

ביום ראשון, ה' סיון, בשעות אחר הצהריים המאוחרות של ערב חג השבועות, קיבל הרבי לידיו, על פי בקשתו, את המספרים המעודכנים של הילדים שנרשמו לספר התורה בכל המדינות.

מאוחר יותר נודע שבדיוק באותן שעות הפציץ חיל האוויר הישראלי את הכור הגרעיני בעיראק בפעולה שהיתה רצופה ניסים גלויים!

מבצע אות בספר התורה של ילדי ישראל לא נועד למטרת רווח, אלא רק כדי לאחד את ילדי ישראל סביב התורה.

ישר כח לשליחי הרבי: הרב גרייזמן שמואל שליט"א, שליח הרבי למבצע אות ב *ספר התורה של ילדי ישראל*, ולשליח הרבי הרב אוירכמן משה שליט"א  למבצע *ספר התורה הכללי לאחדות ישראל*, על שליחת ציטוטים מהרבי בנושא, ובכך  מדרבנים  את כל הפעילים בעולם להמשיך במשימה הקדושה, שלכל יהודי/ ה תהיה אות בספר התורה שמאחד את כל עם ישראל.

הרבי מבקש בקשה נפשית!!! האם נעמוד מנגד? ניזכור את דברי הרבי, לכל אחד ניתנו כוחות למלא את השליחות!!!

www.kidstorah.org הקישור לרישום ילדים יהודים עד גיל מצוות בספר התורה של ילדי ישראל

https://sefertora.org.il הקישור לרישום לספר התורה הכללי לאחדות ישראל ליהודים מגיל מצוות ומעלה

טמה חורושוכין

כל השנה אנחנו דואגות למפגשים, מתנות, חיזוקים,

תוכניות, מסיבות, נופשונים, מסעות

והחודש הזה עולה על כולנה

צוות שלם ש 24/06 (נס שיש שבת מנוחה)

דואג שהדינר הזה יהיה חוויה ייחודית של פעם בשנה

יהיה ערב מושלם בהנחיית גילי לוינשטיין המוכשרת והמדהימה

מופע מוזיקלי, הפקות מולטימדיה,

הרצאות בסגנון TED, מופע מלא הומור והמון שמחה

לצד תפריט ישיבה עשיר ברמה גבוהה מאד

בהגשה אישית מפנקת, מתנות אישיות והמון רגעים שאי אפשר לפספס

מחכה לך!

*כל ההכנסות מהדינר הינן עבור פעילות העמותה לאלמנות.

להזמנת כרטיסים לדינר

שלך,

מירי שניאורסון נפלאו"ת

"נולדנו עייפים ואנחנו חיים כדי לנוח"… משפט שתליתי על דלת חדרי כשהייתי בת 15, ועד היום אני מאמינה בו. בנוגע ל"נולדנו עייפים" לא הייתי בטוחה, איני זוכרת ממש את התקופה ההיא… אבל מאז ילדה שני גיסתי את תום ומאור שלה, גיליתי שזה נכון… עם כל התלונות שלה על הבכי המשותף של התאומים המדהימים ביותר בעולם, הם ישנים, המון!

שישי, תשע בבוקר. אני עדיין נמרחת, מנצלת עד הסוף את הבוקר החופשי מלימודים שנפל עליי מהשמיים. אתמול הלכתי לישון מאוחר, בניתי על יקיצה בשעת צוהריים, בסוף התעוררתי מוקדם. לא נורא, אולי זו הזדמנות לראות בנחת עוד פרק בסדרה האהובה עליי.

אבל לא כיף לראות ככה. בכל רגע קופצת לי הודעה, ואני צריכה להגיב או לקרוא. בסוף אני קמה, בודקת את המקרר. נגמרה הגבינה הצהובה, אוף! אימא מסביבי מתעופפת כמו דבורה, מערבבת, קוצצת, טועמת, שוטפת, מפעילה אלף מכשירים רועשים ורוטטים.

"אין גבינה צהובה?" אני רוטנת, איני בטוחה שהיא תשמע אותי.

היא שומעת מצוין. "בוקר טוב, גברת מגונדרת! אולי באמת תקפצי למכולת? יש לי על המקרר רשימה שלמה שאני צריכה שמישהו יקנה…"

אני מסתכלת לרשימה בעיניים, מאבדת את התיאבון. "אני אוכל כריות עם חלב, זה בסדר…" אני ממלמלת, מעמיסה על הקערה, מנסה להתחמק לסלון.

"שירי, מותק." מאימא אי אפשר באמת להתחמק, "תאכלי חמודה ואז תבואי לעזור קצת? אוהד ושני מגיעים לשבת עם התאומים ויש המון מה להכין…"

הראש שלי מתחיל לכאוב מהבכי שלהם, אף שהם עדיין בביתם החמוד בתל־אביב. "הם אוכלים מטרנה, לא?"

"אוהד ושני? לא!"

"אוהד גר פה עד לפני שנתיים, ואף פעם לא התרגשת ככה לכבודו," אני ממלמלת. "ושני תעדיף לישון ושנטפל לה בקטנים."

"את יודעת מה?" אימא אינה נכנסת איתי לדיון על רף האירוח שלה. "באמת עדיף שתשקיעי את השעות הפנויות שלך בהשלמה של הלימודים שהפסדת אז, כשהיה לך וירוס."

אוף, נכון. אני נכנסת לתיקייה של המכללה, גבי נכפף. כאילו ארבע שעות שינה נמחקו לי. יש לי עבודה שלא העליתי למודל בקורס של דרורה חזן ושני מבחנים מקוונים שהתוקף שלהם עד ליום שני הקרוב. הסרטונים של הקורס של מאי מחייכים אליי, גורמים לי כמעט להתקף אסתמה. מילא 12 שנות לימוד, לא הייתה לי ברירה. חוק חינוך חובה… הייתי קטינה חסרת ישע. מה חשבתי כשחזרתי ללמוד מרצוני ועוד לקחתי הלוואה בשביל זה? מה חשבתי?

לא מגיע לבן־אדם לנוח לפעמים?

בהחלטה של רגע אני טורקת את המחשב. היום יום המנוחה שלי, כל השאר יחכה לאחר כך. זורקת את הקערה עם שאריות הדגנים לפח, הולכת להתלבש. אחרי משא ומתן ארוך עם ארון הבגדים, שגרר אחריו הגליה של חצי מהם אל המיטה הסתורה שלי, אני לבושה. שולחת הודעה לעדן, החברה הכי טובה בעולם.

"עדן! הצילו! תום ומאור באים לשבת! יש לך אטמי אוזניים?"

עדן שולחת לי סמיילי צוחק, ואחד מנשק ואחד בוכה. "בואי," היא כותבת רגע אחר כך. "המיטה הנפתחת בחדר שלי מחכה לך…"

זה רעיון! אני מחליפה שוב בגדים, מתלבטת מה לארוז בתיק, כבר כמעט שתים־עשרה.

"אימא," אני יוצאת אל המטבח, מוכנה לוויכוח. "אני נוסעת לעדן לשבת."

"רעיון!" אימא מרימה עיניים מופתעות מהסיר. "תהיתי איפה יהיה להם הכי נוח. החדר שלך יהיה מעולה!"

זה מעליב. חשבתי שהיא תצטער ותתחנן שאשאר, תבטיח לי לטגן את החצילים שאני אוהבת ולהכין עוגת גבינה. יצר ההישרדות שלי מזכיר לי שאין זמן להיעלב, עדיף לברוח. לפני שאימא תגלה את מצב המיטה, תבקש ממני לחזור ולסדר…

"מה כבר רציתי?" אני בוכה לעדן אחרי שבדקנו מה קורה בכל הקבוצות של המחזור, התווכחנו קצת על פוליטיקה ובדקנו מחירים של טיסות לואו־קוסט לצרפת באוגוסט. "מה כבר רציתי? יום אחד של מנוחה!"

היא מהנהנת, אינה יודעת מה לומר. בסוף היא מציעה, "בואי נצא לאכול משהו."

אנחנו יוצאות. יש אלף מקומות פתוחים, אבל שום מקום אינו מגניב באמת. בקבוצה של המכללה כולם דנים ומתלהמים, משום שהורידו לנו מ"עשרים אחוז" את המלחמה הזאת, והמוכר בפיצה מעסיק אנשים מוגבלים. זה מרשים ואנושי מאוד, אבל אישה אחת מתעקשת שהנער עם הפיגור לא יכין לה את המנה. ויכוח. מישהו מאיים שיצלם, היא מתרגזת. כבר אין לי כוח לעקוב ולהתערב בכל מה שקורה סביבי.

עדן שמה לב שהיא מדברת לעצמה, משתתקת.

אני שותה מילקשייק בקש כחול לאט־לאט, עוקבת אחרי כל טיפה שיורדת בגרוני, מקפיאה אותו. מנסה לא לחשוב על כלום, כמו בימים הרחוקים ההם, כשהייתי ילדה קטנה.

זה לא הולך. הלימודים, החברה, המשפחה, המלחמה…

"בא לך לראות את האישה הכי שלווה בעולם?" עדן שואלת פתאום.

אני כמעט נחנקת, משתעלת. "מה, את קוראת מחשבות?"

היא צוחקת. "הכרתי אותה כמעט בטעות לפני חודש, ואני נהנית להגיע אליה רק בשביל זה. לראות איך מתנהלת מלכת השלווה בחיים שלה."

"עכשיו?" אני פתאום נבהלת, כאילו לראות אותה יחייב אותי במשהו. "עוד רגע שבת!"

"לא עכשיו," עדן מרגיעה אותי, "קצת לפני הדלקת נרות נלך אליה."

אני מנסה לדמיין את האישה הכי שלווה בעולם, יושבת ישיבה מזרחית על מחצלת קש בחוף ים שקט. היא עוצמת עיניים, נושמת עמוק את האוויר הנקי, חיוך רך משוך על פניה.

"הים קצת רחוק מהבית שלך," אני מזכירה. "נחזור ברגל?"

עדן מקמטת מצח. "מי דיבר על הים? למדוד לך חום?"

"היא לא גרה על שפת הים?" אני תמהה.

עדן נחנקת מצחוק. "נראה לך? היא גרה לא רחוק ממני, בכביש הראשי איפה שהאוטובוסים? שם, מעל שדרת החנויות."

כביש ראשי, מעל החנויות. לא בדיוק תיאור מעורר שלווה. אני חוזרת למילקשייק.

בסוף אנחנו הולכות, לבושות בבגדי השבת שלנו. נס שאני לא בבית, ככה לא יכולתי להתלבט יותר מדי מה ללבוש, רק אפשרות אחת ארזתי לי. מושקי, מלכת השלווה בפי עדן, פותחת לנו את הדלת בחיוך מקסים עם תינוק צורח על הידיים ומגב ביד. "עדן, שבת שלום! איזה כיף שהבאת חברה!"

אני מעדיפה שתבלע אותי האדמה, כי מאחוריה שתי ילדות בשמלות שבת ושיער רטוב מפוזר רבות על זוג גרביונים חגיגי שכמעט נקרע.

אנחנו חומקות לסלון שנראה תשעים אחוז שבתי. השולחן ערוך ועליו מגש מלא בעשרות נרות, פרחים על השידה, כביסה לא מקופלת על ספה אחת ומיליון משחקים וספרים על האחרת. אבל הרצפה נקייה, עדיין רטובה. אנחנו משאירות אחרינו עקבות כשאנחנו נכנסות, מוצאות עוד כמה בנות סביב השולחן, מדברות בשקט.

החיוך של מושקי אינו נמחק כשהיא רואה את הלכלוך שיצרנו. היא מעבירה שוב את המגב עם הסמרטוט כאילו היא מנגבת לוח מחיק, מגישה בקבוק מיץ וכוסות, מבררת בחיוך מה שמי. לא שהיא שומעת, עם הטונים של הילדים שלה…

"בואו נראה מי מוותרת ראשונה!" היא מכריזה בסלון בחיוך, כאילו היא מזמינה קוסם. "מי שתוותר, מקרבת את הגאולה! מי רוצה?" הילדות עוד מתלבטות, מפסיקות לצרוח, אינן עוזבות את הגרביון. התינוק מוצא בינתיים כוס חד־פעמית שקטף מהשולחן בזמן שעברה לידו, מתעסק בה.

"מי שתוותר…" היא לוחשת, מניחה את הקטן בזהירות על הרצפה, מתחילה להעמיס את הכביסה לתוך סל פלסטיק. "מי שתוותר תזכה בעוד מצווה! היא תחלק ממתק אחרי קבלת שבת!" הבלונדינית, הקטנה יותר, מוותרת בבכי חלוש. אימא שלה מנשקת אותה, שולפת במומחיות גרביון אחר מהסל העמוס, לוקחת את הסל איתה.

הבנות מתחילות לדבר על התוועדות כלשהי שהייתה לפני יומיים, משהו מדהים. אני לא ממש מקשיבה, עסוקה בלתצפת עליה. היא מארגנת את המשחקים במהירות שיא, קולעת צמות, מארגנת סירים על פלטה ענקית, מכוונת שעון שבת ומכינה מטרנה, וכל זה תוך כדי שהיא מנהלת סמול טוק בחיוך עם עוד מישהי שנכנסה בדיוק.

זה מצחיק, כי היא באמת שלווה. כל הפעולות שהיא עושה במהירות בלי לעצור לשנייה נראות כמו סוג של ריקוד מהיר ומדויק, אינן משדרות עומס. ילדות קטנות בכל מיני גילים ומכל סוגי המגזרים שקיימים, נראה לי, נכנסות לבית הקטן עם השבת. היא עוזרת להן להדליק נר ולברך, מעבירה את הגפרורים לנו, הבחורות, בזמן שהיא מושיבה אותן בקומות על הספה ועל השטיח. הן שרות שיר ארוך, מעין דקלום, שנשמע כמו אוסף של כל מיני מקורות.

אני מדליקה נר בערב שבת, פעם ראשונה בחיי. אולי זה אמור לרגש אותי, מושקי מרגשת אותי יותר. כמו שהיא יושבת מול הבנות ומספרת להן סיפור, אפשר לחשוב שהיא סבתא עשירה שכל היום לא עשתה כלום, וסוף־סוף פוגשת את הנכדים בסבלנות גדולה וראויה לציון.

בחורה אחת גבוהה מחלקת בינתיים דפים מצולמים, הבנות מתחילות לעבור עליהם בשקט. אני מרותקת למלכת השלווה. היא נותנת לבלונדינית הקטנה קופסה של סוכריות על מקל ענקיות, מספרת לכולן איך שיינא ויתרה היום לחני ולכן היא זכתה לחלק.

מתיישבת לידנו, לוקחת דף, מבליעה אנחה ומותחת את הגב. רק כשהיא קרובה אליי אני שמה לב לעייפות מתחת לעיניים שלה, לפיהוקים.

"נתחיל ללמוד?" היא שואלת בחיוך רענן. היא מקריאה, מסבירה, מוסיפה סיפור. כל מיני שאלות עולות ודיונים מתפתחים. היא עונה, צוחקת. מקשיבה, מקשה. נראה שזה מעניין, אבל איני מצליחה להקשיב בכלל, רק עוקבת אחרי כל הדברים שהיא עושה תוך כדי. פותחת את הסוכריות, מנחמת אחת, מחבקת אחרת, מסדרת קוקו שהתפרק, מאכילה את התינוק מבקבוק, מנענעת עגלה.

בסוף נגמר.

הבנות ודאי בטוחות שאני אילמת, לא הוצאתי הגה מהפה כל השיעור. הן קמות, נפרדות בכמה מילים אחרונות, יוצאות.

"תכירי, מושקי. זאת שירי." עדן מציגה אותי בחיוך.

"את השם הספקתי לשמוע," מושקי צוחקת, לוקחת אותנו אחריה למטבח, בלי להתבלבל היא מוציאה מהמקרר ירקות, מתחילה לקצוץ במהירות שיא. "אשמח להכיר אותך יותר!"

"הבאתי אותה כי היא במסע אחרי המנוחה…" עדן מסגירה אותי. "לא מוצאת אותה…"

מושקי אינה מביטה בי, עיניה בקרש החיתוך, מקשיבה.

"אז הבאתי אותה," עדן מרימה כתף, מחייכת. "אמרתי לה שאכיר לה את מלכת השלווה שלי…"

מושקי נבוכה, היא מביטה בי רגע, סמוקה, צוחקת.

"אני מצליחה להבין למה עדן החליטה שאת מלכת השלווה…" אני סוף־סוף פותחת פה, "אבל מנוחה זה לא בדיוק מה שראיתי, את לא מפסיקה לעבוד!"

"מה את עושה בחיים?" מושקי מתעניינת, אינה עונה ישירות.

"לומדת לתואר ראשון, כמו כולם…" אני נאנחת כשאני חושבת על דרורה חזן והרצאותיה המשמימות.

"ואם לא היית מצליחה להתקבל ללימודים?" היא מקשה. שאלה מוזרה! אנחנו בקושי מכירות…

"אז הייתי כנראה עובדת…" אני צוחקת, מושכת כתף.

"למה?" היא מקמטת מצח. "את צריכה לשלם להורים שלך על האוכל? על המיטה?"

אני פוערת זוג עיניים גדולות, המומה. "מה?"

"למה לך לעבוד?" היא מפסיקה רגע לחתוך את המלפפון השביעי במספר, "תנוחי!"

"נו באמת…" אין לי מילים להסביר כמה זה אבסורדי, "אני רוצה לעשות עם עצמי משהו!"

היא לוקחת נשימה עמוקה, מערבבת את הסלט, מוציאה ערמת קופסאות סלטים מהמקרר. "אנחנו לא באמת רוצים לנוח מעבודה קשה," היא אומרת לאט, בשקט. "עבודה קשה טובה לנו ונותנת לנו סיפוק. מה שמעייף אותנו הוא הבלבול. אנחנו לא יודעים בכל רגע נתון למה להתייחס, במה להשקיע, למה לענות ואיך לחלק את הכוח ואת תשומת הלב שלנו."

אני מקשיבה, חושבת על הבוקר עם האוכל, הסרט, הקבוצות והלימודים.

"זו גם המנוחה של שבת," היא מחייכת. מצחיק לשמוע אותה מדברת על מנוחה כשהיא לא נחה מהשנייה שבה הדליקה נרות ועוד קודם. "לכאורה, אנחנו עובדים קשה יותר, לא מדליקים אור, לא משתמשים במעלית ולא במכונית, לא בכל המכשירים שאמורים להקל עלינו את החיים…" הבנות שוב רבות, היא מחבקת את הגדולה, נותנת לה חתיכת מלפפון. "כי המנוחה בשבת היא מהבלבול, לא מעבודה פיזית. אנחנו עסוקים רק בשבת. לא מתכננים ליום אחר, לא חושבים עליו אפילו. לא יוצאים מחוץ למקומנו."

"אז ביום חול את לא כזו שלווה?" עדן צוחקת.

מושקי מביטה בה, מסמנת נו־נו־נו באצבעה. "שובבה את, עדן!"

"תדמיינו לעצמכן איזה שוק ענק, משהו שאין בארץ. מיליון דוכנים וחנויות, רוכלים ודמויות משונות, עמים שונים, שלטים ודגלים ולכלוך על הרצפה. למי שייכנס לשם זה נראה כמו הבלבול הכי גדול בעולם, נכון?"

אנחנו מהנהנות יחד, מרותקות. קטנטן אחד מלקק לי את הנעל, אני מרימה אותו, הוא מניח ראש על הכתף שלי, מתוק ממש!

"ככה נראה העולם שלנו." מושקי מעבירה סלטים לצלוחיות קטנות. "ה' ברא בו כל כך הרבה דברים, המדענים עוד לא בטוחים שהם סיימו לגלות אפילו את כל הציפורים, החרקים, היצורים, וזה עוד לפני כל מה שבני אנוש המציאו, מכונות ותאוות ודמיונות ותקשורת…"

היא עוצרת רגע, קוראת לבנות להגיש בזהירות לשולחן.

"זה משגע אותנו," היא נאנחת, "מבלבל ברמות לא הגיוניות, גורם לנו רק לרצות לברוח, לנוח, לתפוס קצת שלווה…"

"ממש," עדן מסכימה, מתחילה לעזור להגיש. אני לא, מחזיקה את הקטן. אני לא מושקי, ואינני יודעת לעשות אלף דברים יחד. עדיף שאעשה דבר אחד כמו שצריך…

"תחשבו על המבולבל מהבאזר…" היא צוחקת. "נניח שמישהו היה נותן לו מפה, רשימת משימות. משהו שהאו"ם שלח כדי להציל את העולם. כן? והכול מפורט שם: לך לדוכן השלישי, תיקח בננה, תביא לילד שיושב על שמיכה בחנות של המשקאות. ממנו תיקח פתק ותיתן למוכר של הקמח, שם תרים שני שקים ותניח בעגלה שנוסעת ליד התעלה מאחורי הבית הכחול…"

קערה אחת נשפכת, מושקי מנקה, מנחמת. ממשיכה: "באותו רגע כל הבלבול חולף לו, כי הוא ממוקד מטרה, יודע בדיוק מה לעשות ואיפה. מה אכפת לו מכל מה שקורה בבאזר? לו יש משימה וזה הכול מבחינתו."

"אה, זה הקשר לשבועות…" עדן מחייכת בהבנה.

"שבועות?" אני תוהה, "מה הקשר?"

"לא הקשבת בכלל בשיעור, הא?" מושקי צוחקת. "דיברנו על המתנה היפה שה' נתן לנו, התורה. ברגע הראשון, כשמסתכלים על אדם דתי, זה נראה כאילו הוא לא נח לרגע, כל הזמן יש לו מצוות לקיים ומשימות לעשות ושעה לקום בה ועוד אלף הגבלות ואיסורים."

"נכון!" אני אומרת וגם מהנהנת בראשי, חושבת עליה.

"זה המבט החיצוני, השטחי." היא מביטה בעיניי. "כי באמת, בפנים, לא כיף לנו להיות משועממים, חסרי מטרה. זה מלחיץ אותנו. אין לנו מושג לאן לפנות ובמה להתמקד. אנחנו מכורים ל'ווייז'…"

"כמו האיש ביריד…" עדן צוחקת.

"בדיוק," מושקי מחייכת, מוציאה מהמקרר בקבוק יין, מניחה על השולחן הערוך.

"אז, באופן תאורטי, כמובן," אני מנסה להקשות, "כל אחד יכול לתת לו משימות להתמקד בהן, זו לא חייבת להיות התורה דווקא…"

"אפשר…" היא מושכת כתף, "זה לא באמת יעזור לו."

"למה?" אני מקמטת מצח.

"כי התורה היא המשימה האמיתית, היא המטרה של העולם, היא הכוונה שמסתתרת מתחת לכל השוק העמוס והמבולבל שנקרא עולם הזה."

"וואו." אני צריכה לעכל את מה שאמרה. "כאילו רשימת המשימות שנתנו לו היא מהבמאי המוכשר שהקים את כל השוק הזה?"

היא צוחקת, "כאילו…"

"אני דתייה," אני נאנחת. "והמצוות בעבורי זו רשימה של מגבלות וציוויים שדי מטרידים אותי. לא בדיוק רואה את המטרה של העולם, את הכוונה המסתתרת. מה שאני רואה זה שאסור לי לאכול ארטיק אחרי שניצל או לראות סרט בשבת בלילה…"

"זו הגלות הזאת," מושקי נאנחת. "היא מסתירה ומגבילה ומציגה לנו תמונה כל כך מעוותת של המציאות."

"מעוותת?" עדן מגחכת.

"ממש!" מושקי מביטה בה, נחרצת. "נראה לנו כאילו עולם שלם מתנהל מעצמו ויש לו ממשות ואנחנו רק עם קטן ולא משפיע. נראה לנו כאילו אלוקות היא משהו רוחני ומנותק ואין קשר בינה ובין העולם הזה. זה הכול הגלות הזאת…"

"וזה לא ככה, מה שאמרת?" אני שואלת בשקט, חושבת על מיליוני סינים, על מיליארדים של הודעות שרצות ברשת החברתית בכל שנייה, על אסטרונאוטים, על ננוטכנולוגיה.

"לא." היא רצינית. "כל דבר בעולם הזה, הר או כבשה, או מטען או שולחן הוא בעצם התגלות של הבורא. כשמשיח יבוא אנחנו נראה את זה. זה יאיר מתוך העולם והכול יהיה ברור פתאום…"

"נשמע חלומי," אני נאנחת. "מה בינתיים? לסבול בשקט?"

"לא…" היא מחייכת. "הנשמה שלך כבר מרגישה ורואה את זה. פשוט תאמיני לה, תני לקול שלה לנצח. את יכולה כבר להיות רגועה ושלווה, במנוחה מוחלטת. כי גם אם את עוד לא רואה, הגאולה כבר כאן, שירי."

גבר צעיר נכנס עם ארבעה אורחים, שיינא נופלת, בוכה. הקטן מרים ראש מהכתף שלי וצועק. מושקי מחייכת אליהם, מברכת ב"שבת שלום", עם הקטן על ידיה היא מגישה חלות, הילדה מחבקת לה את הרגל.

אנחנו ממהרות לצאת, הגזמנו עם הביקור.

"במנוחה מוחלטת היא אמרה, כן?" עדן צוחקת.

אני מקנאה.

באדיבות מגזין עטרת חיה

"וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר – כאיש אחד בלב אחד". כולנו מכירות את הפסוק הזה ואת פירושו בעל פה. ימי ספירת העומר כמעט מגיעים לסיומם, ואיתם ההתעוררות הקבועה: בבתי הספר ערכו מבצעי "ואהבת", המורות דיברו על תלמידי רבי עקיבא, ובבית למדנו חסידות, העמקנו בפרק ל"ב בתניא, ודיברנו גבוהה־גבוהה על אהבת ישראל ועל "להיות בביטול". אנחנו באמת רוצות להיות שם.

אבל בינינו? לפעמים נראה שהרבה יותר קל להיות "איש אחד בלב אחד" מול הר סיני, מאשר בחדר משותף עם אח קטן שלקח את המטען של הטלפון בלי רשות.

אי שם בשעות אחר הצוהריים הפער בין "אורות דתוהו" ל"כלים דתיקון" מכה בנו. הילדים מתחילים לריב מי ישב ליד מי, האח הגדול מתעצבן שהקטן "תמיד נושם עליו", והמתבגרת צועקת מהחדר שאף אחד בבית הזה לא מבין אותה. פתאום כל הדיבורים היפים על כך ש"הנשמה היא העיקר והגוף טפל" מתאדים. ברגע של קונפליקט, כשהאגו שלנו או של הילדים נפגע, הלב נאטם. המילים היפות נשארות בספרים, ומהפה שלנו יוצאות מילים ב"שפת האשמה": "היא תמיד ככה", "הוא התחיל", "אתה עושה לי בכוונה". גם אנחנו, ההורים, מאבדים את ה"מוחין דגדלות", נכנסים לדינים, ומתחילים לנהל משפטי שדה: "מי התחיל פה? למה אתה תמיד מציק לה? מתי יהיה פה קצת שקט?!"

זה מתסכל. אנחנו לומדות כל כך הרבה תורה וחסידות, אבל ברגע האמת, בשטח עצמו, הידיים שלנו ריקות. איך יוצאים מהלופ הזה? איך מורידים את העבודה הזו מהתיאוריה למעשה – אל רצפה מלאת מגנטים?

לשם כך אנחנו זקוקות לכלים ממוקדים שמתאימים לדור שלנו. כאן בדיוק נכנסת לתמונה "התקשורת המקרבת". הגישה הזו היא לא סתם טרנד פסיכולוגי – אלא הדרך המעשית, המדויקת והעמוקה ביותר ליישם את עבודת המידות החסידית בחיים עצמם. היא מעניקה לנו ולילדים כלים אמיתיים להפסיק להיות "שופטים" שמחלקים אשמה, ולהתחיל לדבר באמת, מהלב.

עוקרים מהשורש את "שפת האשמה"

תקשורת מקרבת היא תפיסת עולם שמשנה לחלוטין את הדרך שבה אנו מבינים קונפליקטים, כעסים ומערכות יחסים. רובנו גדלנו וחונכנו על מה שנקרא "שפת האשמה" (או תקשורת חוסמת) – שפה של שיפוטיות, ביקורת, תיוגים וחלוקת העולם ל"צודק" ו"טועה", "בסדר" ו"לא בסדר".

בשפה הזו, כשיש התנגשות בין רצונות, האינסטינקט ההישרדותי הוא לתקוף או לחפש את האשם: "למה אתה תמיד מאחר?", "אתה חצוף", "את לא מתחשבת", "זה בגללך". שפה זו, שבאה ממקום של דינים, מייצרת אצל השומע מגננה מיידית, ריחוק, התבצרות בעמדה ואטימות של הלב. כשמותקפים – תוקפים בחזרה או בורחים.

תקשורת מקרבת, לעומת זאת, היא "שפת הלב" ו"שפת הצרכים". היא יוצאת מנקודת הנחה שכל פעולה שאדם עושה – גם אם היא נראית שלילית, תוקפנית או פוגענית – היא בעצם ניסיון (לעיתים שגוי, מגושם או טרגי) לענות על צורך אנושי בסיסי. הצרכים האלו יכולים להיות שייכות, כבוד, ביטחון, ודאות, מרחב או שקט. הגישה מלמדת אותנו להפסיק לחפש "מי אשם", ולהתחיל להיות "בלשים של צרכים": להקשיב לרגשות ולצרכים הפנימיים שמסתתרים מאחורי ההתנהגות החיצונית, הן שלנו והן של זולתנו.

מיקוד שליטה פנימי מול חיצוני

היסוד העמוק ביותר של הגישה המקרבת, אשר משיק בצורה פלאית לתורת החסידות, הוא המעבר מתודעה של מיקוד שליטה חיצוני לתודעה של מיקוד שליטה פנימי.

מיקוד שליטה חיצוני (תודעת גלות וקורבנות): אדם בעל מיקוד שליטה חיצוני חי בתחושה מתמדת שהסביבה, האנשים והנסיבות הם שמנהלים אותו ואת רגשותיו. הוא יאמר: "הוא מעצבן אותי!", "העליבו אותי", "בגללך אני כועס". בתפיסה זו, האדם הוא קורבן חסר אונים. הכוח להרגיע אותו או לשמח אותו נמצא אך ורק אצל הזולת, ועד שהזולת לא ישתנה או יבקש סליחה – האדם ימשיך לסבול. זוהי עמדה פסיכולוגית מוחלשת שגוררת האשמות אין־סופיות.

מיקוד שליטה פנימי (תודעת גאולה ואחריות): אדם בעל מיקוד שליטה פנימי מבין את הכלל החשוב ביותר: הפעולה של הזולת היא רק הטריגר (הגירוי החיצוני), אך היא לעולם אינה הסיבה לרגש שלי. מי שמנפח את הרגש בתוכי זה אני עצמי, בגלל צורך פנימי שלי שלא קיבל מענה. לכן הוא לא יאמר "אתה מכעיס אותי", אלא: "כאשר אתה מאחר, אני מרגיש דאגה, כי יש לי צורך בוודאות ובסדר זמנים". האדם מקבל אחריות מלאה על עולמו הרגשי, ומתוך כך יש לו כוח לשנות אותו.

מלכודת החקירות

כאשר פורצת מריבה בין ילדים, האינסטינקט ההורי והחינוכי שלנו הוא לעטות את גלימת השופט. אנחנו מייד מתערבים ושואלים: "מי התחיל?", "למה הרסת לה?", "מי עשה לך את זה?". אולי נדמה לנו שאנו עושים צדק, אך למעשה השאלות הללו הרסניות לפיתוח מידות טובות ואהבת ישראל, וזאת מכמה סיבות:

הזמנה להתגוננות ושקר: כששואלים ילד "למה הרבצת?", מכניסים אותו מייד למצב של הישרדות (הוא יושב על ספסל הנאשמים). במצב של איום המוח הקדום מנתב אותו להתגונן, להצדיק את עצמו או לשקר ("זה לא אני!", "היא התחילה!"). במצב כזה אין לו שום פניות נפשית לקבל אחריות אמיתית על מעשיו.

חיזוק הקורבנות: שאלות כמו "מי עשה לך את זה?" מחזקות אצל הילד הנפגע את מיקוד השליטה החיצוני. הילד לומד שהוא קורבן מסכן שהעולם מתאכזר אליו, ושהאחריות לתיקון ולנחמה נמצאת רק אצל הפוגע או אצל ההורה השופט.

תקיעות בעבר במקום תיקון העתיד: חיפוש אשמים ובירורי "מי לקח קודם" הם נבירה בעבר, שכבר אי אפשר לשנות. מוטב להתמקד בעתיד – מהו הכאב שקיים בחדר עכשיו, ומהי הבקשה שתמנע מקרים דומים.

מודל אהב"ה: מאשמה לחיבור

כדי להפוך את התיאוריה הגבוהה לפרקטיקה יום־יומית, נשתמש במודל אהב"ה – ארבעה צעדים פשוטים וברורים שיעזרו לנו ולילדינו לעבור משיח של דינים לשיח של חסד:

א – אירוע: הצגת העובדות היבשות, ממש כמו עדשת מצלמה שמתעדת את המתרחש. ללא מילות פרשנות, ללא שיפוטיות וללא הכללות (כמו "אתה תמיד…", "אתה לעולם לא…", "בכוונה"). המטרה היא לנטרל את חומת ההגנה של השומע.

ה – הרגשה: שיתוף בחוויה הפנימית הרגשית שעולה בי כרגע (למשל: עצוב, מתוסכל, נבהל, מודאג, מאוכזב). זהו השלב של קבלת האחריות על הרגש שלי, במקום הטלת אחריות על הזולת ("אתה מעצבן").

ב – בירור הצורך: צלילה פנימה אל שורש העניין: על איזה צורך פנימי שלי ההרגשה הזו יושבת? אילו צרכים לא קיבלו פה מענה? (צורך במרחב אישי, ביטחון, ודאות, כבוד, שייכות, סדר, שקט).

ה – הזמנה לפעולה: במקום להטיח האשמות על מה שהיה, אנו מפנים את המבט קדימה ומציבים בקשה חיובית, קונקרטית ומעשית לעתיד. מדוע "הזמנה"? כי דרישה כוחנית מעוררת מרד; הזמנה פותחת דלת לשותפות ולמציאת פתרון יחד. (לדוגמה: במקום "אל תפריע לי", לומר "אני מבקש שתשחק בחדר השני בעשר הדקות הקרובות").

סימולציות – מהגן ועד לישיבה

כך נראה המעבר משיפוט וחקירות לתקשורת מקרבת בשיטת אהב"ה, בהתאמה לשלבי ההתפתחות:

1. בני 3–5:

בשלב זה הילד עדיין אינו מסוגל לנסח בעצמו את חווייתו הפנימית, ותפקיד ההורים הוא להעניק לו את המילים דרך שיקוף.

הסיטואציה: חוי (בת 4) חטפה צעצוע רכבת מידיו של יוסי (בן 3), והוא מתחיל לבכות.

תקשורת מאשימה (השופט): אימא צועקת מהמטבח: "חוי! למה חטפת לו? את ילדה גדולה, תחזירי מייד! איזה חוסר התחשבות!" (התוצאה: חוי ננזפת, מרגישה רעה, ומתחילה לבכות בעצמה. שום למידה חברתית לא קרתה).

שיקוף אהב"ה (אימא יורדת לגובה העיניים ומתווכת): "חוי, כשאת לוקחת ליוסי את הרכבת מהידיים בלי לבקש (אירוע), יוסי מרגיש מאוד עצוב (הרגשה), כי הוא רצה לסיים לבנות את המסלול שלו (בירור צורך). אני מבקשת שתחזירי לו עכשיו את הרכבת (הזמנה לפעולה), ותשאלי אותו: 'יוסי, מתי תסיים ותביא לי?'"

2. בני 6–8:

הסיטואציה: תמי (בת 8) עבדה קשה על יצירה מפלסטלינה. אחותה שירה (בת 6) נגעה ביצירה ושינתה אותה מעט.

תקשורת מאשימה: תמי צורחת: "את הילדה הכי מעצבנת בעולם! את תמיד הורסת לי הכול!". אבא מתערב בכעס: "מי התחיל פה? שירה, לכי מייד לחדר!"

שיח אהב"ה: "שירה, כשאת נוגעת לי בפלסטלינה ומשנה את מה שבניתי (אירוע), אני מרגישה ממש תסכול וכעס (הרגשה), כי חשוב לי שהיצירה שלי תישאר בדיוק כמו שתכננתי אותה (בירור צורך). מעכשיו, אם את רוצה לעזור לי, אני מבקשת שתשאלי אותי קודם (הזמנה לפעולה)".

3. בני 9–11 (סוף יסודי):

הסיטואציה: מוישי מגלה שאחיו הקטן לקח לו את האופניים ללא רשות והשאיר אותם זרוקים בחצר.

תקשורת מאשימה: מוישי צועק: "אתה גנב וחוצפן! בחיים לא אתן לך יותר כלום!" (האח מתגונן, צועק בחזרה: "קמצן, מותר לי!" ומתפתחת קטטה).

שיח אהב"ה: "כשאתה לוקח את האופניים בלי רשות ומשאיר אותם בחוץ (אירוע), אני מרגיש דאגה וכעס (הרגשה), כי יש לי צורך שהדברים שלי יהיו בטוחים ושמורים (בירור צורך). ההזמנה שלי אליך היא שמעכשיו, אם תרצה לרכוב, תשאל אותי מראש, ותחזיר אותם למקום (הזמנה לפעולה)".

4. בני 12–14: (תחילת ההתבגרות):

הסיטואציה: שירה ואסתי חולקות חדר. שירה רצתה לנוח בצוהריים, אך אסתי הביאה שתי חברות לחדר שצחקו ודיברו בקול.

תקשורת מאשימה: שירה מתפרצת מול החברות: "אין לך טיפת התחשבות! את אגואיסטית, החדר הזה גם שלי!" (אסתי מובכת ומושפלת, נוצר נתק ויש אווירה עכורה שבוע שלם).

שיח אהב"ה: "אסתי, כשאת מביאה חברות בצוהריים בלי תיאום (אירוע), אני מרגישה עומס רגשי ועצבנות (הרגשה), כי אני אחרי יום ארוך ויש לי צורך בשקט ובפרטיות כדי לנוח (בירור צורך). אני מזמינה אותנו לסכם שבימים שאת רוצה לארח, נתאם את זה מראש או שתשבו בסלון (הזמנה לפעולה)".

5. בני 15–16:

הסיטואציה: יהודה ולוי לומדים בחברותא. לוי מאחר בקביעות ב־20 דקות לסדר בוקר.

תקשורת מאשימה: יהודה תוקף: "אתה מזלזל בי. הזמן שלי הפקר? אם לא בא לך, אמצא חברותא אחרת!" (לוי מרגיש ששופטים אותו ונאטם; אין ליהודה מושג שלוי מתמודד עם קושי אמיתי לקום בבוקר).

שיח אהב"ה: "לוי, כשאתה מגיע באיחור לסדר בוקר כמה פעמים בשבוע (אירוע), אני מרגיש חוסר אונים ותסכול (הרגשה), כי יש לי צורך בקביעות, בהספקים ובוודאות בלימוד שלנו (בירור צורך). אני מבקש שנסכם על שעה שבאמת שנינו נוכל לעמוד בה, או שלפחות תעדכן אותי בהודעה כשאתה מתעכב כדי שאתחיל ללמוד (הזמנה לפעולה)".

יישום הלכה למעשה

השאלה המהדהדת בלב כל הורה היא: 'איך אפשר להצליח לחנך לשיח ברמה גבוהה כזו? האם ריאלי לצפות מילד שמרגיש פגוע או כועס לדבר בשפה של צרכים ובקשות?'. התשובה טמונה בהבנה עמוקה של דורנו. הילדים שלנו הם 'ילדי דור הגאולה' – נשמות גבוהות ורגישות, שאינן מסוגלות לקבל מרות המבוססת על פחד, כפייה או עונשים חיצוניים; הן מחפשות אמת, פנימיות ושיח מכבד שרואה אותן.

כדי שילדינו יאמצו את שפת האהב"ה, עלינו להבין שזוהי דרך חיים, והיא מתחילה בדוגמה אישית: הדרך שבה אנו ההורים מדברים זה אל זה, הדרך שבה אנו מגיבים לשליח בפתח הדלת או לנהג שחתך אותנו בכביש, היא המילון שילדינו משננים. נוסף לכך, עלינו להפסיק לנסות "לנהל" את המריבות שלהם כדיינים בבית משפט, ובמקום זאת לשמש מתווכים. בזמן קונפליקט תפקידנו להיות ה"מתורגמנים" של הלב שלהם – לקחת את הצעקה המאשימה של הילד ולעשות לה שיקוף בשפה מקרבת: "אני שומע שאתה מאוד כועס (הרגשה) כי חשוב לך שהמשחק יהיה הוגן (צורך)". כשילד מרגיש מובן ברמת הצורך, הלהבות שוככות מעצמן.

ארגז כלים להטמעת שפת האהב"ה

הנה כמה כלים מעשיים שיעזרו לכם להפוך את המודל לדרך חיים:

1. תרגול בזמנים רגועים: לעולם אל תנסו ללמד את השפה הזו בעיצומה של מריבה. כשהמוח ב"סערה", הילד אינו מסוגל ללמוד.

איך עושים זאת? בזמן רגוע (בארוחת ערב או לפני השינה) שחקו "משחקי תפקידים". אפשר להשתמש בבובות פליימוביל וכד' כדי להציג סיטואציה שקרתה היום ולשאול: "איך הבובה הייתה יכולה להגיד מה היא צריכה במקום להרביץ?"

2. בניית "מילון רגשות וצרכים": לפעמים ילדים מאשימים פשוט כי חסרות להם מילים, וכדאי לתת להם אותן.

איך עושים זאת? תלו על המקרר רשימה מאוירת של רגשות (עצוב, מתוסכל, בודד, מבוהל) וצרכים (מרחב, שיתוף פעולה, סדר, שייכות). כשיש קושי, לכו יחד למקרר ונסו "לדוג" את המילה המדויקת.

3. טכניקת השהיית התגובה: הכלי החזק ביותר הוא השהיית התגובה.

איך עושים זאת? כשאתם רואים מריבה שמתחילה, נשמו עמוק לפני שאתם מתערבים. אמרו לעצמכם: "אני לא בא לשפוט, אני בא להקשיב לצרכים". העצירה הזו משנה את כל האנרגיה בחדר.

4. שיקוף אמפתי: במקום לשאול "מה עשית לו?" נסו לנחש את הצורך.

איך עושים זאת? "יוסי, אני רואה שחטפת את המשחק. אתה מרגיש מתוסכל כי רצית לשחק בו עכשיו?". כשילד שומע את הצורך שלו נאמר בקול, הוא לא צריך להמשיך להילחם עליו באלימות.

5. ישיבה משפחתית של "פתרונות יצירתיים": הפכו את הילדים לשותפים בבניית ה"הזמנה לפעולה".

איך עושים זאת? פעם בשבוע העלו נושא שחוזר על עצמו (למשל: סידור החדר או סדר בשולחן שבת). השתמשו במודל אהב"ה כדי להציף את הרגשות של כולם, ואז הזמינו את הילדים להציע פתרונות. כשילד מציע את ה"הזמנה לפעולה", הוא מחויב לה הרבה יותר.

6. חגיגת ההצלחות: אל תתמקדו רק בנפילות.

איך עושים זאת? כשאתם שומעים ילד אומר "זה מפריע לי, אני צריך שקט", תנו לו חיזוק מיידי: "וואו, איזה יופי שאמרת מה אתה צריך! זה ממש עזר לי להבין אותך".

זוהי עבודת המידות האמיתית של ימי ספירת העומר – לקחת את האידיאלים של "אהבת ישראל" מהספרים, להוריד אותם אל תוך הבית, ולהצמיח את ילדי דור הגאולה.

הכותבת היא מנחת הורים בעלת תואר שני בחינוך.

באדיבות מגזין עטרת חיה

מפגש במונטריאול  

בשנת תשכ"א, בהיותה נשואה טרייה, בת שמונה־עשרה בלבד, הצטרפה גברת יהודית אנגל לשליחותו של בעלה במונטריאול. שניהם יחד ניהלו שם בית ספר יהודי. שרה אסתר ורנאי, שנולדה וגדלה במונטריאול, למדה בבית ספר זה.

יהודית: כבר בגיל צעיר, בהיותי בת שתים־עשרה, ידעתי שהייעוד שלי הוא ללמד ילדים. ארגנתי מסיבות שבת, ובגיל שלוש־עשרה הבאתי חמש מאות ילדים מהשכונה שלי, ויליאמסבורג, להשתתף בתהלוכת ל"ג בעומר בקראון־הייטס. בשנים הבאות לימדתי בבית ספר של יום ראשון, וניסיתי בכל כוחי להחדיר אהבה ליהדות ללבבות תלמידיי. באופן טבעי, כשנישאתי ועברתי למונטריאול, התחלתי ללמד בבית הספר היהודי שהיה שם.

שרה אסתר: היינו "יהודים של פעמיים בשנה". אני ומשפחתי הלכנו לבית הכנסת רק בראש השנה וביום הכיפורים. אף על פי שהוריי גדלו בבתים אורתודוקסיים, הם עצמם התרחקו מהיהדות, כמו רבים מבני דורם, ובחרו במקום זאת להיות יותר "קנדיים".

ובכל זאת, אני, אחי הגדול ואחותי הצעירה גדלנו עם מודעות חזקה לכך שאנחנו יהודים. אף שלא שמרנו בבית על כל כללי הכשרות, היה לנו מטבח כשר לפסח. אומנם למדנו בבתי ספר ציבוריים, אך מכיוון שגרנו בשכונה יהודית מאוד, תשעים ושמונה אחוז מהתלמידים היו יהודים. כמעט כל התלמידים הביאו "סנדוויץ' מצה" לארוחת עשר בפסח, ואף שהלימודים התקיימו בימים הנוראים, רוב התלמידים לא הגיעו לבית הספר בימים הללו. כשהייתי ילדה, היה מקובל לומר שארצות־הברית היא "כור היתוך" לדתות ולתרבויות, ושקנדה היא "פסיפס", זאת אומרת שההבדלים הדתיים והתרבותיים שלנו זוכים להכרה, מתקבלים ואף מוערכים.

ובכל זאת, כשאני מביטה לאחור, כל יום לימודים שלנו התחיל בשירת מזמורים נוצריים. זה לא ממש נשמע לי כמו "פסיפס"… תמיד היו לנו מסיבות כיתתיות בחגים הנוצריים. אני זוכרת שכשהייתי בכיתה ה', זכיתי בתחרות האיות של הכיתה. מה היה הפרס שלי? זכיתי לעזור לקשט את עץ חג המולד של בית הספר. אומנם התרגשתי, אבל אפילו בזמן שתליתי קישוטים על הענפים, ידעתי שזה לא קשור אליי. בשבילי, וגם בשביל שאר הילדים היהודים שקישטו את העץ, זה היה רק משחק.

גדלנו יהודים גאים, אף שלא שמרנו מצוות. לאחי חגגו בר־מצווה, והוריי גם קנו לו זוג תפילין. על בת־מצווה לא שמעתי עד עשרות שנים לאחר מכן, במקום זה הייתה לי חגיגת "סוויט סיקסטין" (חגיגת גיל שש־עשרה).

כשהייתי בת תשע או עשר, רשמו אותי הוריי לתוכנית ללימודי יהדות לאחר שעות הלימודים. התרגשתי מאוד, אינני יודעת מדוע. אולי פשוט הרגשתי חיבור טבעי לכל דבר יהודי. במשך שנתיים הלכתי לתוכנית יהודית בבית הספר היהודי פעמיים בשבוע אחרי הלימודים וגם בימי ראשון בבוקר. 

לא ידעתי כמעט דבר על היהדות, כל מה שלימדו אותי נראה זר, כאילו עבר מעל ראשי, ובכל זאת אהבתי להיות שם ולא החמצתי שום שיעור כמעט. באופן מוזר, זה משך אותי. אני זוכרת שפעם הגיע תורי לכתוב את התאריך העברי על הלוח. הייתי נבוכה כל כך, לא היה לי מושג איך לעשות זאת. עדיין לא ידעתי שיש לוח שנה יהודי ששונה מלוח השנה שהכרתי. ניגשתי לאט לאט אל הלוח, והיססתי לפני שלקחתי בידי את הגיר. אני בטוחה שהאיטיות שלי הרגיזה את המורה, אבל ניסיתי למשוך זמן, ואולי גם התפללתי לנס.

ואכן הנס קרה. בדיוק אז המורה יצאה מהכיתה (אולי היא התייאשה כשראתה אותי מתקדמת לאט כל כך לכיוון הלוח?). נשמתי לרווחה ופניתי לאחד התלמידים, והוא אמר לי מה לכתוב. עד שהמורה חזרה, כבר ישבתי במקומי, והתאריך נכתב כראוי על הלוח.

ידעתי שהוריי נתנו לי שם יהודי כשנולדתי, אבל בתעודת הלידה שלי היה כתוב "שלי", וזה היה השם היחיד שבו השתמשתי. כשהמורה בבית הספר היהודי קראה לי "שרה", הופתעתי. לא ידעתי איך להגיב. היה בי רצון למרוד ולהתעקש על השם הקנדי שלי, ועם זאת גם הסתקרנתי. "שרה?" אהבתי לשמוע את המורה קוראת לי כך, במיוחד כשהיא סיפרה לנו סיפורים על אברהם אבינו ושרה.

הילדה המאתגרת

יהודית: בסוף השנה הראשונה שבה לימדתי בבית הספר היהודי, רציתי להפסיק ללמד. זה עתה ילדתי את התינוק הראשון שלי, ורציתי להיות אימא במשרה מלאה, אבל בעלי רצה שאמשיך ללמד, לכן החלטתי לכתוב לרבי. בעלי עמד לנסוע לקראון־הייטס ולהיכנס ליחידות עם הרבי, והציע להעלות את העניין בשיחה אישית במקום לכתוב. הסכמתי. השיחה של בעלי עם הרבי התנהלה בערך כך:

הרבי: "כמה כיתות ביום אשתך מלמדת?"

בעלי: "כיתה אחת".

הרבי: "למה לא שתיים?"

אחרי תשובה כזאת היה ברור שפרישה מההוראה אינה באה בחשבון… לאחר מכן הרבי אמר לבעלי שבפעמים הבאות הוא רוצה לשמוע ממני ישירות, לכן מאז התחלתי לכתוב לרבי באופן קבוע, והרבי תמיד השיב בברכות. לאחר אותה יחידות המשכתי כמובן ללמד בבית הספר היהודי, וניצבתי מול האתגר הגדול ביותר בקריירת ההוראה שלי עד אז. התמודדתי עם תלמידה שבחנה ללא הרף את גבולות הסבלנות שלי.

בכל יום הייתי חוזרת הביתה מבית הספר עם מורה נוספת ושופכת לפניה את ליבי, מספרת על הקשיים ועל הניסיונות שחוויתי בגלל אותה תלמידה. ואם לא די בכך שנאלצתי להתמודד עם ההתנהגות שלה במשך השבוע, היא גם הקפידה להגיע למסיבות שבת שערכתי, כך שבפועל כמעט לא הייתה לי מנוחה ממנה.

לעיתים הפיתוי להרחיק את הילדה הצעירה הזו מבית הספר היה גדול מאוד, אך לא יכולתי להרשות לעצמי לעשות זאת לילדה שהיא, בסופו של דבר, נשמה יהודית. עם זאת, תהיתי עד כמה היא באמת מפיקה תועלת מההשתתפות שלה, כאשר היא מבלה את רוב זמנה ביצירת מהומות…

שרה אסתר: אני זוכרת שהמנהל שלנו, הרב אנגל, קרא לנו פעם מתוך מגילה. כל תלמיד קיבל רעשן. נהניתי מאוד מהחוויה, אני בטוחה שהרעשן שלי היה הכי רועש. בדרך כלל המנהל היה סבלני מאוד כלפיי וכלפי שאר התלמידים, ולכן חיבבתי אותו, אך באותו אירוע חשבתי שהוא חסר סבלנות, כי הוא לא נתן לנו להרעיש בלי הגבלה. הוא אפילו לא הרשה לנו להרעיש ברעשן בכל פעם ששמו של המן הוזכר, אלא רק לפעמים. חשבתי שהוא שכח איך זה להיות ילד וניסיתי "להגניב" עוד כמה סיבובי רעשן. היה נראה שהרב אינו מרוצה מהתנהגותי… 

בהזדמנות אחרת אני זוכרת שהרב יצא איתי להליכה מחוץ לבית הספר שלנו. הלכנו הלוך ושוב והוא דיבר אליי בעדינות ובכבוד, אבל גם בתקיפות. הוא היה מודאג כי כנראה בעטתי בתלמידה אחרת. זה לא היה אופייני לי, לא הייתי ילדה אלימה ולא אהבתי לריב. שידרתי ביטחון וטענתי שהתגרו בי מאוד, אף שבתוך תוכי ידעתי שזה לא נכון. הייתי אסירת תודה על כך שהרב היה סבלני ואדיב כל כך כלפיי. אני בטוחה שבבתי ספר אחרים היו משעים אותי או אפילו מסלקים אותי לצמיתות.

לא הייתי ילדה מרדנית, אבל הייתי שובבה מאוד וה"ליצנית" של הכיתה. כל הזמן זרקתי הערות מצחיקות באוויר, ואפשר לומר שבהחלט הייתי גם סוערת והרפתקנית. התנהגתי כך לא רק בבית הספר היהודי, אלא בכל מקום: בבית, בבית הספר הציבורי ובקייטנה. נדמה לי שהיה לי ה"כבוד" להיות הילדה היחידה בת השש שהורחקה מקייטנה… למעשה, אימא שלי קיבלה תלונות רבות כל כך על ההתנהגות שלי, שהיא לקחה אותי לרופא הילדים להיבדק. הרופא אמר לה שאני בסדר, אני פשוט הולכת לשגע את כל מי שיהיה סביבי…

בבית הספר היסודי אומנם הייתי הליצנית של הכיתה, אבל גם מנהיגה ואהובה על חבריי. רוב המורים שלי, לעומת זאת, לא ממש העריכו את הטבע הסוער שלי. המורה של כיתה ג' התקשתה במיוחד להסתדר איתי. היא הייתה נשואה טרייה, ולא הייתה לה סבלנות לתעלולים שלי. היא כתבה בתעודה שלי שאני מבלה יותר מדי זמן בעמידה בפינה ופחות מדי זמן בישיבה ליד השולחן ובלמידה. אותה שנה זכורה לי כמלחמה אחת ארוכה ביני לבינה.

שינויים

שרה אסתר: במבט לאחור, אולי זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שאהבתי כל כך את בית הספר היהודי שאליו הלכתי. המנהל והמורים שם תמיד התייחסו אליי בכבוד, לא משנה איך התנהגתי, וזה השפיע עליי מאוד.

אני מניחה שבדור הזה ילדה כמוני הייתה מאובחנת עם הפרעת קשב וריכוז או משהו דומה ומקבלת טיפול תרופתי. בסופו של דבר התבגרתי ונרגעתי והגעתי למצב שבו הפכתי להיות "מענטש" (טוב, אני עדיין עובדת על זה…), אבל זה דרש זמן ומאגרים בלתי נדלים של סבלנות ואהבה (וגם משמעת).

אני בטוחה שהיו גורמים רבים שתרמו לכך שהפכתי עם הזמן לתלמידה טובה ולילדה אחראית. האהבה הבלתי מותנית של הוריי הייתה גורם מרכזי. המורים בבית הספר היהודי השפיעו עליי לטובה, וגם המורה הקפדנית שלי בכיתה ו' בבית הספר הציבורי הייתה דמות משמעותית מאוד בשבילי.

בבתי הספר הציבוריים במונטריאול התלמידים קיבלו תעודות ארבע פעמים בשנה. כשקיבלתי את התעודה הראשונה שלי בכיתה ו', רצתי הביתה, נעלתי את עצמי בחדר ובכיתי. נכשלתי כמעט בכל המקצועות… התביישתי מאוד, אבל אותה מבוכה חוללה משהו מדהים: היא דחפה אותי להשתנות. ידעתי שאני האחראית היחידה לכל הכישלונות האלה.

מאותו יום שבו קיבלתי את התעודה הזו, הפכתי לתלמידה רצינית. הקשבתי בשיעורים, הכנתי שיעורי בית, והפסקתי לעשות שטויות בזמן הלימודים. התעודה השנייה באותה שנה כבר הראתה שיפור, במקום כל ציוני ה"נכשל" קיבלתי "טוב". המנהל נכנס לכיתה והחמיא לי על ההתקדמות שלי מול כולם. חזרתי הביתה קורנת מאושר.

ברבעון הבא עבדתי קשה יותר. כשקיבלתי את התעודה השלישית, בכל מקצוע היה לי לפחות ציון "טוב מאוד". הפעם, כשהמנהל נכנס לעבור על התעודות של התלמידות, הוא קרא לי לקדמת הכיתה והעניק לי את סמל בית הספר. חזרתי הביתה מאושרת, בתחושת רוממות רוח עילאית. באותו ערב אימא שלי תפרה את סמל בית הספר שקיבלתי מהמנהל על התלבושת שלי, ומאותו יום לבשתי אותו בגאווה בכל יום כשהלכתי לבית הספר.

ועדיין נשאר עוד רבעון אחרון, ואף שהייתי גאה בעצמי וב"שרה אסתר החדשה", שאפתי לעוד הישג אחד: הסיכה הנחשקת של המנהל. רק מעט תלמידים זכו בה. ברבעון הבא השקעתי מאוד בלימודים, וגם התנהגתי יפה במיוחד בכיתה. ביום האחרון של הלימודים, כשקיבלנו את התעודות, פחדתי להסתכל בתעודה שלי, אבל… כן! בכל המקצועות היה ציון "מצוין"!

שוב המנהל קרא לי לקדמת הכיתה, סיפר כמה הוא גאה בי, והצמיד את סיכת המנהל למדים שלי. הלב שלי ממש ריחף. הצלחתי! אני חושבת שמאותו יום כבר לא הייתי תלמידה בעייתית בבית הספר.

יהודית: עזבנו את מונטריאול בשנת תשכ"ג, היינו שלוחים של הרבי במשך שמונה שנים באוסטרליה. ניו־יורק הייתה חסרה לנו מאוד, היה קשה לנו להיות רחוקים מהרבי, והתגעגענו למשפחות שלנו. לכן, בשנת תשל"ב חזרנו לארצות־הברית, ובעלי נכנס לעולם העסקים ופתח חנות למנות ראשונות מיוחדות, בפאר־רוקאוויי. 

המשבר שהצמיח

שרה אסתר: יש לטרגדיות נטייה להפוך את החיים על פיהם. בשנת תשל"ה למדתי לקראת תואר שני בעבודה סוציאלית, כאשר אימי, שהייתה חברתי הקרובה ביותר, חלתה מאוד. לפי דברי הרופאים, נותרו לה שבועיים עד שלושה לחיות. כמה שנים קודם לכן עברנו לוונקובר, ולכן היה צריך להתקשר לדודים ולדודות שלי במונטריאול ולבשר להם את הבשורה הקשה. האחריות נפלה עליי, וכולם טסו לוונקובר כדי להיפרד מאחותם.

למעשה, אימי חיה עוד שבעה שבועות וחצי לאחר האבחנה. אלו היו השבועות היקרים והעוצמתיים ביותר בחיי, ניצלנו כל רגע שהיה לנו ביחד. השבועות והחודשים שלאחר פטירתה היו ההפך הגמור מאלו שקדמו לה: שקעתי בים של דיכאון ובדידות. עזבתי את הלימודים באוניברסיטה. עזבתי את החיים. כעסתי על הקדוש ברוך הוא. עשיתי כל מה שיכולתי לחשוב עליו כדי להראות לו שאני לא מכניסה אותו לחיי.

ובכל זאת, גם כשדחיתי את הקדוש ברוך הוא, המשכתי לחפש משמעות בחיים. איפה אימא שלי נמצאת עכשיו? לא הייתי מוכנה לקבל את המחשבה שהיא רק קופסה של עצמות באדמה ולא יותר מזה. אימא שלי הייתה אדם יקר מכדי להיות רק אוסף של אטומים שהתנגשו זה בזה במקרה. לא! מוכרחה להיות משמעות עמוקה יותר לחיים מאשר רק הקיום הגשמי הזה.

מאחר שהחזקתי מעצמי אדם אינטלקטואלי ופמיניסטי, החלטתי לגשת לעניין בצורה לוגית. רבים מחבריי באוניברסיטה נסעו לאשראמים בהודו ולמקדשים בסין, אבל זה לא דיבר אליי. אף שהידע שלי ביהדות היה שטחי למדי, הוא לא אפשר לי לבגוד במורשת שלי. לא סתם נולדתי יהודייה, כנראה יש סיבה לכך.

לבסוף החלטתי לחקור את השורשים שלי. מעולם לא נתתי ליהדות הזדמנות אמיתית. אבל מאיפה להתחיל? הייתי משכילה מספיק כדי לדעת שיש זרמים שונים ביהדות. הרגשתי כאילו אני משחקת "אן דן דינו" – האם לבחור בזרם הרפורמי, הקונסרבטיבי או האורתודוקסי?

לאחר שחקרתי קצת את הזרמים השונים הגעתי למסקנה ששני הראשונים הם גרסאות מדוללות של היהדות. לא עניינה אותי דת של נוחות. רציתי את הגרסה של הקדוש ברוך הוא לחיים יהודיים. רציתי אמת.

יצאתי לחפש בית כנסת אורתודוקסי. מצאתי את "שארית צדק" בוונקובר. לאט לאט התחלתי לקבל עליי מצוות מסוימות. המשכתי ללכת לבית הכנסת, אבל הרגשתי שחסר משהו. לא הצלחתי לשים את האצבע על זה, עד שיום אחד הגיע הרב שלום דובער לוויטין מסיאטל למסור שיעורים.

הרב לוויטין היה שליח של הרבי מליובאוויטש, לא היה לי מושג מה זה 'רבי' או מה פירוש להיות שליח, אבל משהו דיבר אליי. נשביתי. השיעורים של הרב לוויטין היו פופולריים מאוד, הם מילאו צורך שהיה בוונקובר, ובוודאי גם אצלי. לא עבר זמן רב, והוא דאג לכך שלוונקובר יהיו שלוחים משלה: הרב יצחק ורעייתו הניה ויינברג.

הנוכחות של חב"ד בוונקובר שינתה לי את החיים, וגררתי איתי גם את אחותי הצעירה לשיעורים, רציתי לשתף אותה באוצר שמצאתי. גם היא עברה תקופה קשה אחרי פטירת אימנו, ויחד קיבלנו עלינו כשרות ושבת. אבל שתינו רצינו יותר. החלטנו לנסוע ללמוד בארץ ישראל במשך שנה.

לא מצאנו מדרשה חב"דית לבנות דוברות אנגלית ("מכון אלטע" בצפת נפתח רק בשנה שלאחר מכן, בשנת תשל"ח), לכן בחרנו בבית ספר אורתודוקסי, "שפל קולג'" בירושלים.

נקודת מפגש

שרה אסתר: בבוקר שבו טסנו לניו־יורק, בדרך לארץ ישראל, אספתי את מכנסי הג'ינס שתמיד לבשתי וזרקתי אותם לפח. כך התחיל "הניסוי" שלי להתלבש במשך שנה בצניעות. מכיוון שלא היו לנו בגדים צנועים, התוכנית הייתה להישאר בניו־יורק במשך שבוע ולקנות בגדים מתאימים לפני שנמשיך בדרכנו לארץ ישראל.

זוג חב"די, הרב רפאל וגולדי מינקוביץ, מורים בתלמוד תורה בוונקובר, סידרו לנו מקום להתארח אצל הוריה של גולדי, משפחת דובין, בפאר־רוקאווי. מעולם לא יצאתי למסע קניות כזה, זה היה כיף כל כך! מתברר שבאמת קיים עולם אופנתי שלם מעבר לזוג מכנסי ג'ינס.

בערב שבת, בדרך חזרה מהקניות, ליווינו את אחת מבנות משפחת דובין לחנות גורמה כדי לאסוף הזמנה של אימה. בעל החנות היה ידידותי, ושאל אותנו לשמותינו ומאיפה אנחנו. לאחר מכן הוא שאל אותי שאלה שנראתה כאילו באה משום מקום: "האם את זוכרת את שמו של המנהל בבית הספר היהודי שלך?" זה היה כל כך לא צפוי, שהמוח שלי פשוט התרוקן. הוא חייך וענה בעצמו: "קראו לו הרב אנגל". כמובן! חשבתי. ואז הוא חייך שוב ואמר: "זה אני!"

עד אותו רגע לא היה לי מושג שהחינוך שקיבלתי בבית הספר היהודי היה בחסות חב"ד. האם זו הסיבה שנמשכתי לחב"ד כשחיפשתי משמעות לחיי? זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את הרב אנגל, הוא נפטר בשנת תשס"ז. אני מקווה שהפגישה איתי, כשאני גדולה ובוגרת (בערך…) ובדרך לחיות חיים שמתנהלים על פי היהדות, גרמה לו נחת.

יהודית: יום אחד, כמעט עשרים שנה אחרי תקופת ההוראה שלי בבית הספר היהודי, הופתעתי לקבל מכתב מעמיתתי לשעבר, מרת שרה פייגלשטוק ע"ה. זה הזכיר לי את הימים שבהם היינו הולכות יחד הביתה אחרי הלימודים ומשתפות זו את זו בקשיים שחווינו בגלל אותה תלמידה שובבה.

הייתה זו הפתעה נפלאה לקרוא במכתבה שאותה תלמידה לא רק הפכה לשומרת מצוות לחלוטין, אלא אף השתדכה כעת עם חסיד חב"ד! תמיד תהיתי כמה היא קלטה ממה שלימדתי אותה. זו הייתה תחושה נפלאה באמת לראות פירות מכל המאמצים שלי. אילו הייתי מוציאה אותה מהכיתה בגלל ההתנהגות שלה, כפי שלפעמים רציתי לעשות, אולי היה לי שיעור שקט יותר, אבל מה שקיבלתי עכשיו היה מספק הרבה יותר!

הנס שחיבר

שרה אסתר: אני רוצה לקפוץ שני עשורים קדימה. בשלב הזה כבר הייתי נשואה לישראל ורנאי, חסיד חב"ד נפלא (גם הוא בעל תשובה), והיינו כבר הורים לאחד־עשר ילדים (בלי עין הרע). לאורך השנים עבדתי לסירוגין בגן ילדים. תארו לכם, אני, הילדה השובבה, הפכתי לגננת! אני, התלמידה שלא הבינה מהו לוח שנה יהודי, לימדתי עכשיו אל"ף־בי"ת ותפילה.

אני חושבת שהשנים המאתגרות שלי בתור תלמידה (ליתר דיוק, השנים המאתגרות שהיו להוריי ולמוריי…) אפשרו לי להרגיש אמפתיה רבה יותר כלפי התלמידים שלי.

ילד אחד בן ארבע הזכיר לי את עצמי במיוחד, הוא לא רצה לשבת ליד השולחן ולעשות יצירות, והוא העדיף לרוץ ולשחק בגן בצעצועים. זה היה דה ז'ה וו בשבילי. הוא החזיק בידו אופנוע צעצוע קטן, אז קירבתי אותו אל השולחן, ואת האופנוע שמתי על השולחן. השמעתי קולות של "וְרוּם וְרוּם" כמו אופנוע, והראיתי לו איך להשתמש בצעצוע כדי לעזור לו לעבוד על היצירה. הוא אהב את זה! הוא ישב מרותק, מפעיל את הצעצוע ביד אחת ואת הצבעים באחרת, כשהוא ממשיך להשמיע קולות של מנוע. הוא ישב שם יותר זמן מכל שאר ילדי הגן. אני תוהה אם יום אחד אפגוש אותו בחנות למאכלים מיוחדים…

בחול המועד פסח תשנ"ח חוויתי מקרה רפואי חמור וכואב מאוד, שהריץ אותי לבית הרפואה. הרופא המטפל אמר שיש לי פריצת דיסק בגב, והוא לא היה אופטימי: אם לא אעבור ניתוח בתוך כמה שעות, לעולם לא אוכל ללכת כראוי, ובוודאי לא בלי תמיכה או מחוך. אמרתי לו שבעוד כמה שעות ייכנס חג, "האם אי אפשר לחכות עד אחרי החג?" שאלתי. קיבלתי תשובה חד משמעית: "לא".

כששכבתי על האלונקה במסדרון בית הרפואה, ממתינה לבדיקת סי־טי, חוויתי משהו שאני יכולה לתאר רק בתור נס. פתאום הרגשתי תחושה של שלווה פנימית וידעתי שהכול יהיה בסדר. כמה דקות לאחר מכן, בזמן הבדיקה, כבר היה לי חיוך על הפנים. ידעתי שלא אזדקק לניתוח בסופו של דבר. הדאגה היחידה שלי הייתה: האם אצליח להשתחרר בזמן כדי להגיע הביתה להדלקת נרות?

ואכן, כבר לא היה צורך בניתוח, וכשהרופא המתמחה חתם על מסמכי השחרור, הוא נענע בראשו בתדהמה. "אבל זה היה שם", הוא מלמל לעצמו שוב ושוב, "אני יודע שזה היה שם".

הצלחתי להגיע הביתה בזמן להדלקת נרות יום טוב, ולמחרת, בסעודת החג, שיתפתי את משפחתי בנס שחוויתי בבית הרפואה. אז גיליתי שבעלי בדיוק באותו זמן כתב לרבי, וביקש ברכה לרפואה שלמה בעבורי. הייתי מלאה הכרת תודה לרבי, ונדהמתי שזכיתי לחוות נס.

בחור צעיר ושמו דניאל קרשאי היה אורח אצלנו באותה סעודה. כשהוא שמע על מה שקרה לי, הוא הציע שאצור קשר עם גברת יהודית אנגל, שמדפיסה עלונים על סיפורי ניסים של הרבי. הודיתי לו, אבל הנחתי את הרעיון בצד. הייתי עסוקה מדי בהחלמה שלי ובחזרה לשגרה. וחוץ מזה, היה קשה לי להתקשר לאדם זר ולדבר על עצמי.

אדם זר? כמה שבועות לאחר מכן קיבלתי שיחת טלפון מאותה גברת אנגל.

כן, היא הייתה אשתו של המנהל שלי והמורה שלי. גברת אנגל ראיינה אותי בטלפון, והסיפור שלי פורסם בעלון שלה. בהמשך הוא גם הודפס בספרה הראשון. הרבי חיבר בינינו בבית הספר היהודי, והוא גם הפגיש אותנו מחדש ארבעה עשורים לאחר מכן…

לפני כמה שנים בתי הצעירה, נחמה דינה, השתדכה עם בחור שגר בקראון־הייטס, וטסנו כל המשפחה מארץ ישראל לניו־יורק לקראת  החתונה. התרגשתי מאוד, זו הייתה הפעם הראשונה שאחד מילדינו מתחתן ב־770. נוסף על כך, זכיתי לאורחת מכובדת במיוחד בחתונה, המורה שלי מבית הספר היהודי, גברת אנגל.

ניצלתי את ההזדמנות לבקר את גברת אנגל גם בביתה. כמובן רציתי לקבל ממנה עותק חתום של ספר הניסים שלה, שבו הופיע הסיפור שלי, אבל גם רציתי לגרום לה נחת ולספר לה מה הספקתי לעשות (או לפחות לנסות לעשות) בחיי, וגם רציתי לתת לה עותק חתום של ספר הילדים החדש שלי Dovid and Esty at Masada. אבל הדבר החשוב ביותר שרציתי לעשות היה לבקש סליחה על עוגמת הנפש שגרמתי לה, ולהביע את תודתי על כך שלא סילקה אותי מבית הספר.

באותה הזדמנות גיליתי שהייתה עוד מורה שהיה קשה לה איתי מאוד: גברת שרה פייגלשטוק. לכן כשאני ובעלי היינו במונטריאול בפגישת מחזור, אזרתי אומץ ונכנסתי לבקר אותה. היא זכרה אותי (אוי, עד כדי כך הייתי "בלתי נשכחת"…) ואני חושבת שהיא התרגשה שבאתי לבקש ממנה סליחה. נדמה לי שעשיתי לה נחת. והתברר שאחד מבניי, לוי, שנמצא בשליחות במערב קנדה, הוא הרב בבית הכנסת שבו מתפללים נכדיה וניניה. זמן קצר לאחר מכן היא נפטרה.

לא לוותר על שום נשמה

יהודית: זו התחושה הטובה ביותר – לראות פירות מההשקעה שלך. ה' גמל לי, כאשר קיבלתי שיחת טלפון מאישה שהייתה תלמידה שלי לפני יותר מחמישים שנה. לאחר מכן היא הזמינה אותי לחתונת בתה הצעירה. היה חשוב לה שאהיה שם, כדי שאזכה סוף־סוף לנחת אחרי כל הקושי שגרמה לי. היא סיפרה שכל ילדיה יהיו בחתונה, והיא רוצה שאפגוש אותם. השתתפתי בחתונה. היה מרגש מאוד לראות את המשפחה היפה הזו, ילדים ונכדים, חסידי הרבי; כמה מהם אף שלוחים בעצמם. אני מודה מעומק הלב לרבי, שלימד אותנו לעולם לא לוותר על נשמה יהודית אחת.

שרה אסתר: עברו כבר יותר מחמישים וחמש שנה מאז שגברת אנגל לימדה אותי. השנתיים שבהן למדתי בבית הספר היהודי השפיעו עליי הרבה יותר ממה שהיא או בעלה יכלו אי פעם לדמיין, וההשפעה נמשכת גם לדורות הבאים. יותר משני תריסר נכדים שלנו (עד כה… אבל מי סופר?!) גדלים כולם על ברכי התורה והמצוות, ברוך ה'…

הוראה, גידול ילדים ועבודה קהילתית הם תחומים נעלים וחשובים מאוד. אך הם יכולים להיות גם מאתגרים ומתסכלים, בייחוד כשמדובר באישיות מורכבת. לכל מי שנמצאת במצב כזה, קחי עצה ממי שהייתה פעם ילדה שובבה ומאתגרת במיוחד: אל תוותרי על שום ילד. אל תוותרי לעולם! גם אם אינך רואה תוצאות מיידיות, האמיני שאת משפיעה לטובה על חייהם של אחרים.

ובמיוחד כשיש לך ברכה מהרבי.

מתורגם מ"נשי חב"ד ניוזלטר" ובאדיבותן

באדיבות מגזין עטרת חיה

https://us06web.zoom.us/j/87433890784

קוד 770

ניתן להאזין גם דרך הטלפון

במספר 03-9786688

מקישים קוד פגישה: 87433890784 ואחר כך #, שוב #,

סיסמה: 770 , #

כדאי להגיע, לחזק ולהתחזק!!

‏להצטרפות לקהילה שלי ב-WhatsApp:‏ https://chat.whatsapp.com/IqqzpvaZRid0LUyEttgkMr?mode=ems_wa_c

לשליחת שאלות בנושאי חינוך

קישור לזום

מספרת הגב' שטערני דהאן, משלוחות הרבי מלך המשיח לבית שמש:

השמש של בית שמש הוותיקה כבר החלה לטפס במעלה הרקיע, צובעת את הבניינים האפורים באור חמים של בוקר. בעבור רבים זהו עוד יום רגיל, אך בעבור שלוחי הרבי מדובר באחד הימים המכריעים של השנה: עונת הרישום. בתיק שלי מונחים פליירים ריחניים של גני חב"ד, ובכל אחד מהם מקופלת תקווה שילד נוסף יזכה להיכנס למוסד של הרבי מלך המשיח, ולקבל חינוך חסידי אמיתי.

אחת הדרכים להפיץ את הפרסום לגן היא באמצעות מעונות היום בשכונה. הורי הקבוצה הבוגרת מתלבטים לאיזה גן לרשום את ילדם לשנה הבאה, וזה הרגע המתאים להכיר להם את רשת גני חב"ד בבית שמש. צעדתי לעבר אחד המעונות הוותיקים באזור. זהו מקום המאכלס משפחות רבות שאינן שומרות מצוות לעת עתה, בתים שבהם המושג "חינוך דתי" נתפס לעיתים כרחוק או מגזרי.

ניגשתי למשרד המנהלת, הלב דופק בתפילה שכל דף שיחולק יהפוך לזרע שינבוט. אבל המנהלת לא הייתה במקום. "תניחי על השולחן", אמרה לי בקול עייף בטלפון, "אגיע מחר ואראה מה לעשות עם זה".

יצאתי מהמעון בתחושה מעורבת. אני חיה את השליחות, ויודעת שהמרכיב המכריע ביותר בעבודה הוא הקשר האישי. 'האם הפליירים האלו יהפכו למטוסים מנייר או שיגיעו לידיים הנכונות?' תהיתי. לא ידעתי שבאותם רגעים ממש הגלגלים של ההשגחה הפרטית כבר הסתובבו במהירות שיא.

המענה האישי שלי

שעה קלה לאחר מכן פגשתי את חברתי לשליחות, הגב' שושי קליין. שושי, שמנהלת בעצמה מעון חב"די ומכירה את מנהלות המעונות הנוספים בעיר, עצרה אותי בהתרגשות. "היית עכשיו במעון פלוני?" שאלה. כשאישרתי, היא תפסה בידי: "את חייבת לשמוע מה קרה שם!"

מתברר שאותה מנהלת, אישה יקרה המתמודדת עם צומת דרכים מורכב בחייה, ביקשה משושי עזרה (שושי כמובן לא פירטה את הפן האישי של הסיפור). יחד הן כתבו לרבי באמצעות ה"אגרות קודש". התשובה שהגיעה הייתה ישירה ומפתיעה. הרבי כותב לאותה מנהלת כמה חשוב החינוך הטהור וכמה כואב לרבי שהחינוך הפך להיות מפלגתי. הרבי מבקש שהחינוך יהיה מבוסס רוחניות ולא מפלגתיות, ומורה לה לסייע לעניין של חינוך דתי, כי זה שייך לכל ילד יהודי! וודאי שאם היא רוצה ותתאמץ, היא תצליח. הרבי מוסיף שאדם שיש לו קשר לענייני חינוך חובה, בוודאי יהיה לו גם קשר לענייני חינוך ל"נר מצווה ותורה אור".

שושי סיפרה לי שהמנהלת נותרה המומה. "איך אני קשורה לחינוך דתי?" שאלה את עצמה, "בסך הכול ביקשתי ברכה לעניין אישי, והרבי מבקש ממני להפיץ תורה?"

מייד אחרי שדיברתי איתה והנחתי על שולחנה את הפליירים, המנהלת הרימה טלפון לשושי כשהיא נרגשת עד דמעות. "שושי, אני מנהלת את המקום הזה שנים", היא אמרה בקול רועד, "ומעולם לא הגיעו אליי לחלק פליירים של חב"ד. בדיוק עכשיו, רגע אחרי שקראתי את המכתב של הרבי – זה הגיע. הבנתי שזה לא מקרה. זה לא רק פלייר, זה המענה האישי שלי. ברור לי שהרבי מצפה ממני לפעול".

חלק ממערך אלוקי

השליחות שלי באותו בוקר קיבלה משמעות חדשה. לעיתים נדמה לנו שאנחנו רק מחלקים דפים או עושים עבודה טכנית של פרסום, אבל האמת היא שאנחנו חלק ממערך אלוקי רחב. הרבי מכין את הלבבות, כותב את המכתבים, וכל מה שנדרש מאיתנו הוא רק להניח את הפלייר במקום הנכון ובזמן הנכון.

קשור או לא? הרישום לגנים כבר מלא, ברוך ה'…

באדיבות מגזין עטרת חיה

ברוך השם יתברך שמו לעד, בזכות העיסוק במבצעי הקודש של הרבי מליובאוויטש, אני זוכה להיפגש עם יהודים שחושפים בפני במפתיע, את הקשר שלהם לרבי מליובאוויטש. כל פעם בנסיבות חדשות ובמקומות חדשים, ובהפתעה מרגשת. ואני מודה להשם יתברך שמשמח אותי כל כך, בסיפור חדש ומפתיע על יהודים

שהתברכו ונושעו בזכות ברכת הרבי!

בשבוע שעבר הבחנתי בשעת ערב לא מוקדמת, באשה לא צעירה שיושבת על מעקה בטון, ולא על ספסל…

חששתי שהיא לא חשה בטוב, ושאלתי לשלומה. היא ענתה שהיא מרגישה בטוב, ופשוט ממתינה לנכדתה. פניתי ואמרתי לה, אם השם "אירגן" שנדבר, באמצע הרחוב ( השעה היתה לא מוקדמת), אולי ננצל את המיפגש שנעשה ביחד משהו טוב לנכדי'ה..

וסיפרתי על מבצע של הרבי של "אות בספר תורה של ילדי ישראל". היא סיפרה שדודתה חב"דניקית. גב' דרייזין משכונת חב"ד קראון הייטס. אני מופתעת ובהתרגשות מעדכנת אותה במשהו מישפחתי שמקשר בין שתינו…

אני מספרת לה על החסיד אברהם מאיור דרייזין ע"ה ( אביו של החסיד שלום בער דרייזין, בעלה של דודתה, הגביר בעל החסד , שתורם לבחורי הישיבה חליפות לפסח וכו' וכו'),

שהיה הולך ביחד עם החסיד הרב התמים, ר' יוסף חיים גאנזבורג ע"ה , (שהוא סבא של שיבלחט"א) בעלי שיחי', לאסוף כסף ברוסי'ה בסתר עבור עינייני הרבי הריי"צ נבג"מ.

כשהיא שומעת ממני על הרבי הריי"צ היא מספרת לי, שהורי בעלה היו נשואים ארבע שנים. לא על אף יהודי ללא ילדים. הם כתבו לרבי הריי"צ נבג"מ

וביקשו את ברכתו. הוא ענה להם במכתב וברך אותם. והם אכן זכו וניפקדו בבן שנולד ברוך השם ביום כג' מנחם אב תש"י. המכתב המקורי מהרבי הריי"צ שמור אתם עד עצם היום הזה ! *ובעלה היה הילד היחיד שנולד להם* !!!

לשמע הסיפור הזה אני מרגישה צמרמורת מטפסת לי בידיים….

האשה ממשיכה לספר שהיא ( שתיבדל לחיים טובים וארוכים)ובעלה ז"ל היו אצל הרבי מליובאוויטש בניו יורק. וכל אחד מהם קיבל דולר מהרבי !!! ששמור אצלה.

לפתע האשה מקבלת שיחה בנייד שלה. ועוברות כמה דקות בודדות, והבן שלה, שהנו ראש ישיבה בכוילל במרכז בני ברק, מגיע למיפגש הלא מתוכנן בין אמו וביני…

הוא מקריא לי את המספרים בכרטיס האשראי, כדי שאוכל לרשום את כל הנכדים ואת כל הנינים, ואת הילדים ובני זוגם, כל אחד לפי גילו. הקטנים עד גיל מצוות ב"ספר התורה של ילדי ישראל" ואלה מבני מישפחה שהם מגיל מצוות ומעלה ב "ספר התורה הכללי לאחדות ישראל".

את בני המישפחה ה"בוגרים" היא ביקשה לרשום כך שהיא תקבל תעודה בדואר לכל אחד ואחת מהם, במחיר מלא של שמונה עשרה ש"ח לכל אחד מהם.

ואני מודה לקדוש ברוך הוא שמשמח אותי לגלות כל פעם מחדש ובאופן מפתיע ומרגש, בהפתעה גמורה, עוד יהודי ועוד יהודיה, שמעידים שהתברכו מהרבי, שניפגשו עם הרבי, שחייהם הוארו והם ניצלו בזכות ראש בני ישראל, נשיא ישראל, הרבי מליובאוויטש.

בדידי הווה עובדא

טמה חורושוכין

על הכיסא שמולי שוכבת לה בנחת כרית הנקה גדולה וצבעונית, ונדמה שהעולם נדם. השקט התעשייתי שסביבי, כשהאוצר המתוק שקוע בשינה שלווה במיטתו, מאפשר לגלגלי מוחי לעבוד ביתר שאת.

לפתע מטלטל אותי בכי עז. התחלתי לעכל בפעם הראשונה את היותי א-מ-א, חלום חיי, שחיכיתי לו כמעט שמונה שנים.

התחלתי לשחזר מההתחלה את כל ניצוצות (סימני) הדרך, מודה על הנס (הלב הקטן) הפועם ששכב בקרבי תשעה חודשים.

ההתוועדות

הכול התחיל מהתוועדות אחת תמימה, או שלא, שהשתתפתי בה לפני כשנה אצל המשפיעה שטערנא אלפרוביץ.

אחת לשנה המורה שטערנא עורכת התוועדות לרגל י"א בניסן, יום הולדתו של הרבי מלך המשיח שליט"א. להתוועדות זו, הנערכת בערב פסח, מתאספות למרות העיתוי המאתגר נשים ובנות מכל קצוות הארץ, מקבלות עליהן החלטה טובה ומבקשות ברכה בשביל מישהו קרוב, ובשנה הבאה באות להודות על הניסים.

בנעוריי חברה סחבה אותי להתוועדות הזו. נכנסתי, שרתי ניגונים, ולא הבנתי ממה כולן מתלהבות. עוד התוועדות, נו, שוין. הגעתי שנה אחרי שנה להתוועדות, החלטתי החלטה, ולא יצא מזה שום דבר.

באחת השנים נשואה טרייה שהגיעה להתוועדות שיתפה את כולן: בכל שנה היא מקבלת עליה החלטה, לא מצליחה לעמוד בה, ואינה זוכה לברכה שהיא זקוקה לה כל כך – למצוא את החצי השני של נשמתה. לפני שנה היא החליטה ליישם, והנס קרה.

מאז הבנתי שהברכה זקוקה לדבר שתאחז בו, ואני חייבת לקבל עליי החלטה יישומית כדי לזכות באוצר.

היו שנים שהחלטתי, ולא הצלחתי לעמוד בהחלטות. והיו שנים שהחמצתי את ההתוועדות כי לא ידעתי מתי בדיוק תתקיים. הרגשתי שלהשתתף בהתוועדות הזו – זה יותר מלזכות בפיס.

בשנה שעברה הלכתי להתוועדות וקיבלתי עליי שלוש החלטות – שתי החלטות לזכות חברה ולזכות חמי, שיהיו בריאים, ועוד החלטה אחת בשבילנו, שנזכה לפרי בטן. באורח פלאי ביותר הם נרפאו, ואנחנו עדיין חיכינו.

לפני מי אתם מטהרים

ההחלטה הייתה נראית לי פשוטה למדי, אבל למעשה היא התבררה כצוק איתן שניצב בעוז מול גלי הים.

החלטתי לקחת עשרים חוברות של טהרת המשפחה ולחלק בטיפולים שעברנו.

בטיפול הקרוב לקחתי איתי את עשר החוברות הראשונות, ולא העזתי לחלק אפילו אחת מהן, הרגשתי כאילו אני מציעה לאנשים תפילין לפני כ־60 שנה, כשמבצע תפילין עוד היה בחיתוליו, ונתקל בגבות מורמות ובהתנגדות ממש.

וכך עוברים להם הטיפולים, ואני מטפטפת בכל פעם חוברת אחת. כשהגעתי לחוברת העשרים, ראיתי אישה שיוצאת ממעלית עם דמעות בעיניים. הגשתי לה את החוברת האחרונה ואמרתי: "קחי, זה בטוח יעזור לך".

לא עוברים ימים רבים, ואני מקבלת תשובה חיובית. את זעקות השמחה לא היה אפשר לתאר. הודיתי לבורא עולם ולרבי, הודעתי להורים והתקשיתי לעכל.

לא לעזוב את החינוך

כעבור זמן מה סיפרתי למנהלת שלי בעבודה, והיא שמחה איתי יחד. זכיתי לטפל בתינוקות ולהתמסר לחינוכם. אהבתי את עבודתי, אך במהלך ההיריון היה לי קשה מאוד לצאת לעבוד. הייתי "נשפכת" למיטה מוקדם ולא מצליחה לקום בבוקר. מגיעה לזמן קצר, ושוב מוצאת את עצמי "נשפכת" בחדר הג'ימבורי של המעון.

הרגשתי לא נעים, אני מקבלת משכורת, והתפוקה שאני נותנת היא כלום וכלום. כתבתי לרבי שברצוני לעזוב את המקום, והרבי כתב לי בעשרות מכתבים להישאר בעבודת השליחות, בשטח החינוך, למצוא את העבודות הקלות ועוד ועוד.

ואני, אני נשארתי. הרגשתי שהרבי מלווה אותי לאורך כל ההיריון, דווקא בזכות העבודה בשטח החינוך.

היריון ולידה של גאולה

ההיריון היה שגרתי למדי, הבדיקות כולן יצאו תקינות. ההקאות המעטות היו רק בלילה ולא ביום (כדי שיהיה לי קל בעבודה בבוקר, כך הרגשתי). כמעט לא היו צרבות, ורק העייפות העיקה.

רוב חודשי ההיריון היו בעונת החורף, אז גם החום לא הפריע. פעם אחת גם נפלתי, אך, ברוך ה', הכול היה תקין. פשוט מלאכים ליוו אותי בדרך.

ללידה קיבלתי את הדולה המדהימה ביותר שיש, דבורי דורון. היא ליוותה אותי לאורך כל ההיריון בייעוץ ובהסבר, הרגיעה אותי כשחששתי מהלידה, ובלידה עצמה השרתה את הרוגע המושלם ביותר בעולם. עשתה לי עיסויים במשך כמעט יממה, עשתה הכול כדי שאצליח לעבור לידה ראשונה ללא אפידורל.

ועוד מתנה גדולה, מלבד האוצר עצמו, הייתה ללדת ברוגע, בזמן של הפסקת אש, ללא אזעקות ופחדים.

מלבד התודות שאני רוצה לומר לאבא שבשמיים, לרבי מה"מ, לבעלי שתמך בי לי לאורך כל הדרך ולכל היקרים סביבי – זו גם הזדמנות להגיד כמה מילים גם לך, קוראת יקרה: תתחילי לחפש. לחפש את כל הזרקונים שה' והרבי זורעים לך במהלך חייך. רק את יכולה למצוא אותם בתוך ים של מכשירי הכושר והמהמורות. רק כך תביאי גאולה לעצמך, לסביבתך ולעולם כולו.

באדיבות מגזין עטרת חיה