האם היה לך אי פעם חלום או חזון גדול שאת רוצה להשיג אבל לא יודעת מאיפה להתחיל? לעשות את הצעד הראשון הוא לעתים קרובות החלק הקשה ביותר בהשגת היעדים שלנו.

עם זאת, הצעד הראשון הוא ההתחלה של הפיכת החלום הזה למציאות. השבוע, כל מה שאת צריכה לעשות הוא לקחת צעד אחד קדימה, וזה יצור לך מומנטום להגיע ליעדים שלך.

ברגע שאת מחליטה לעשות את הצעד הראשון, אפילו קטן, את מציידת את עצמך באמונה עצמית. לאורך הדרך, ככל שתשיגי עוד הצלחות, תזכי גם לתמיכה מהסביבה, בני משפחה ואחרים שיעזרו לך להתקדם במסע שלכם. הם יאמינו בך כמו שאת מאמינה בעצמך.

צעד אחד שתעשי השבוע יכול לעשות את כל ההבדל בהשגת החזון שלך, מחלום למציאות. התחל בצעד קטן ומעשי, כדי ליצור מומנטום ולבנות את הביטחון שלך. עם הנכונות שלך לפעולה, את יכולה ליצור את החיים שאת רוצה ולהגשים את חלומותיך.

אז מה הצעד הראשון שלך להתקדמות השבוע?

מאת: שמואל הראל

המסע החל קבר רחל ומשם אל עיר הקודש ירושלים, לתכנית מיוחדת במלון ירמיהו 33 שם הרב טוביה זילברשטרום העלה זכרונות מרגשים מבית חיינו. היום הסתיים בתפילה מעומק הלב במקום הקדוש ביותר – הכותל המערבי.

ואיך היה? התגובות מדברות בעד עצמן… הנה כמה מהן: "אין בפי מילים בכדי לתאר את היום שעברנו עימכם… יום כה מלא וגדוש, הן ברוחניות והן הארוחה המכובדת, והכל דפק כמו שעון שוויצרי"; "ארוע יוצא מן הכלל – מדהים, מחזק מעצים!"; "ישר כוח על יום מלא אנרגיות חיוביות, על יום מטעין את הרוח והנשמה", "מאחלת לכולכם שהשמחה שקיבלנו אתמול תמשיך ללוות אותנו כל השנה. ובעיקר אני מברכת את מירי וכל מי שעמל איתה בהצלחה רבה ובמילוי רצונכם לעזור לכולנו.", "אין ספק שהיום הטעין כל אחת מאיתנו כדי שנהיה שופעות ומשפיעות עלינו ועל כל הסביבה " – זוהי רק טעימה מתוך עשרות התגובות שהגיעו וממשיכות להגיע אלינו.

הטלפון המרגש מכולם התקבל אתמול בבוקר, בו סיפרה אחת המתגברות שבשבועות האחרונים חשה דכאון של ממש והיום הזה נתן לה "בוסט" של שמחה – התכנית העשירה, הריקודים והסעודה המשותפת ממש הטעינו אותה מחדש. יהי רצון שתמיד נזכה לשמח ולחדש כוחות!

לוקחת אחריות

המילה "אשמה" איך שאנחנו מפרשים אותה, היא אף פעם לא נכונה לנו. אשמה היא רגש שיוריד אותנו כלפי מטה ויעמיס עלינו משקל כבד שיפריע לנו להתרומם. לכן, בעיניי, כדאי להשתמש במילים: "חרטה" ו"לקיחת אחריות". המשקל שיש לנו כשאנחנו חשות אשמה הוא מקום של: ׳איך עשיתי את מה שעשיתי? איך יכולתי לעשות את זה?׳ יש כאן הרבה התעסקות עם היש. עם הישות. אשמה היא רגש שלילי שמבזבז לנו משאבים. במקום אשמה יש לקחת אחריות. ואז מגיעים למקום של עזיבת החטא שפירושו הוא להיות בתנועה שאומרת: אני לא רוצה לעשות את זה יותר. התנועה הזו יכולה להתלבש באחד משלושת הלבושים – מחשבה, דיבור או מעשה – לא משנה באיזה מהם, העיקר שתהיה קיימת. אחרי החרטה ועזיבת החטא, ישנו העניין של קבלה להבא. זו הגדרת התשובה על פי אדמו״ר הזקן.

אנחנו הולכים להגיד הרבה "אשמנו" בתפילות בקרוב…

זו שאלה טובה! אני חושבת שאמירת "אשמנו" צריכה לבוא ממקום שאנחנו מודים ומסכימים שבאמת עשינו את מה שעשינו. אני מדברת עכשיו בכובע של מאמנת רגשית. כשמתאמנת שלי תחוש אשמה זה לא יקדם אותה או יתרום לה. מה שכן יתרום לה היא השאלה מה עושים עם הרגש הזה, שהוא טבעי ואנושי. בעיניי כשאנחנו אומרות "אשמנו בגדנו" אנחנו מסכימות להודות שעשינו את זה. מסכימות להתבונן בטעות, בחטא, בשגגה, ולקחת עליהם אחריות. ואז להחליט שאנחנו לא רוצות לעשות אותם יותר. משפטים כמו: "יאו אני אשמה! ואיזו נוראית אני! ואיך עשיתי את זה ואיך יכולתי ומה חושבים עליי?" לוקחים מאיתנו משאבים שהיו יכולים לקדם אותנו.

אז האם אשמה מיותרת? ונקיפות מצפון מכבידות ולא יעילות?

חד משמעית כן. אם אני מבינה שכוחות הנפש שלי הם משאב, וכמו כל דבר בנבראים המשאב הוא מוגבל, כשאני מבזבזת את המשאב הזה על התבוססות בתחושת אשמה, בהכרח שלא ישארו לי משאבים עבור שיפור והתקדמות. ברור שנחוש אשמה ויעלו בנו המחשבות המורידות, אי אפשר להתחמק מזה משום שאלו תחושות טבעיות ואנושיות, אך אם ניתן להן לנהל אותנו אז נלך אחורה במקום קדימה. הפוך מהכיוון הרצוי. עם כמה שרגש האשמה והמחשבות הבאות בעקבותיו הן טבעיות, הן לא יעילות בשום צורה. כל העניין של מוח שליט על הלב הוא לדעת לנהל את תחושת האשמה בצורה כזו שהיא תיקח לנו מינימום משאבים של כוחות נפש כדי שישארו לנו מקסימום משאבים עבור לקיחת אחריות והתקדמות.

אני לא העניין

אך בלי תחושת אשמה לעולם לא נוכל להתקדם?

יש לנו חשיבה כזו שבלי תחושת אשמה לא נוכל להתקדם. אבל היא לא נכונה. בלי לקיחת אחריות לא נוכל להתקדם. בלי ענווה, בלי לומר: ״טעיתי״.

באשמה יש הרבה התעסקות עם עצמי, עם האני שלי. מה אני עשיתי? איך אני עשיתי את המעשה הזה? איך יכול להיות שדווקא אני? העבודה צריכה להיות עניינית. אני לא העניין פה. מה כן העניין? העניין הוא לעשות נכון – להתעסק כמה שפחות עם ה"אני", וכמה שיותר עם הלמידה מהטעות ועם התיקון.

למשל, ילד שקיבל ציון לא טוב במבחן. הוא יכול לחוש אשמה ולומר לעצמו: ׳איזה גרוע אני? כמה טיפש אני! למה לא למדתי? למה שיחקתי כל היום?׳ (שמות לב כמה "אני" יש פה?). והוא יכול להיות מאוד צודק באמירות הללו! אך העיסוק הוא כל הזמן סביב אותו הדבר, אין כאן התקדמות. עדיף שבמקום ההתעסקות הזו, הוא יחליף את האמירות הללו ב: ׳נכון, לא למדתי מספיק ולא הייתי רציני. הציון מאכזב. אני יכול לגשת למורה ולבקש מועד ב'. אני יכול להחליט על סדר לימוד רציני עבור המבחן הבא׳. בלי הפקת לקחים לא נוכל להתקדם, בלי המקום הזה שאומר: ״אני רוצה טוב יותר, אני רוצה אחרת״.

לא לעצבות, כן למרירות

מהי המחיצה הדקה בין עצבות למרירות?

המחיצה היא יעילות. העצבות היא אנושית וטבעית. היא צודקת ואף מתבקשת. אך לא יעילה. ומרירות היא על טבעית. היא בדיוק העבודה של מוח שליט על הלב. המרירות היא יעד, והיא התנועה שמקדמת אותי, ומביאה אותי הכי מהר, יחסית לעצמי, אל המטרה שלי. עצבות הכיוון שלה הוא למטה. מרירות הכיוון שלה הוא למעלה או קדימה.

איך מרירות נראית בפועל?

מרירות היא תנועה שרואה את הפער בין הרצוי למצוי במקום ליפול בייאוש אל מול הפער, מרירות אומרת: ״אני אעשה כל שביכולתי לצמצם את הפער. אני ממוקדת בהתקדמות עם הפנים קדימה״. למשל: אישה יכולה לומר לעצמה: ׳אני אמא לא מספיק טובה, אני צועקת ומענישה יותר ממה שהייתי רוצה׳. במקום ליפול מזה ולהיות במקום של אשמה, של ישות, ולחשוב: ׳איך קרה לי דבר כזה? איזו אמא גרועה אני! השם נתן לי ילדים ואני עושה ככה׳… – זו עצבות.

מרירות תגיד: ׳נכון, אני לא מספיק טובה כמו שאני צריכה להיות. ולכן אני אלך ואלמד קורס הנחיית הורים, אשמע הרצאות על חינוך בגישה חסידית, אצא מהבית בערב ובעלי ירדים אותם. כל דבר שיעזור לי לצמצם את הפער.

מרירות היא מקום של למידה. יש בה הסכמה והרבה ענווה בבסיס שלה. היא מביאה אותנו לעבור מהתעסקות בעצמינו להתעסקות ב: ׳מה צריכים ממני כרגע?׳ מרירות היא אחד הכלים לעבוד עם הישות. עם תחושה שאני המרכז.

המחיצה בין עצבות למרירות היא דקה אך מפרידה בין עולמות, בין קודש לחול. בין הקדושה, ללעומת זה. הדקות היא בתנועת הנפש, בביצוע. הרבה פעמים מבלבלת אותנו שם התחושה של ה"צדק", "אבל אני צודקת שאני חשה עצובה בגלל עניין כזה, מה את רוצה שלא אבכה על זה?". אז בסדר, נכון. אנחנו לא רובוטים, טבעי והגיוני שאלו התחושות שיעלו בנו. לכן צריך לנהל את הלב, את העולם הרגשי הרותח והמבוהל, ולכוון אותו למקום יעיל יותר.

מה ההבדל בין בקשת סליחה ולקיחת אחריות לבין תחושת ה–"אני תמיד טועה"?

כדי לשים לב להבדל יש להתבונן במי מתעסקים? אם אני אני טועה, ואני עשיתי משהו רע, אז העיסוק הוא בעצמי. אך אם ביקשתי סליחה, ולקחתי אחריות על מעשיי, אז אני מתעסקת עם עצמי כדי להתקדם, כדי לצאת ממקום מעגלי שמחטט שוב ושוב בטעות, בחטא. אנחנו רוצים לעשות את המעבר הזה ממקום של חינוך, שהוא יהיה באופן פנימי. יש לעבוד עם המקום הטבעי והאנושי שלנו על ידי חינוך עצמי ולהתאים את החינוך לטבע שלנו. "חנוך לנער על פי דרכו". כדאי לחנך את העולם הרגשי שלנו על פי המקום בו אני נמצאת כרגע, ולא ממקום של שבירה או כפייה.

באדיבות מגזין עטרת חיה

האתגר שבסליחה

בסליחה ישנו אתגר כפול – היכולת לבקש סליחה והכוח לסלוח. שני אלה אינם מובנים מאליהם.

הנטייה הטבעית היא להרגיש צודקים, גאים. גם אם בתוך–תוכנו אנו יודעות ששגינו והתנהגנו שלא כראוי, אנחנו ממהרות לשכנע את עצמנו שבעצם נהגנו כשורה. זה טבע האדם. מה פתאום להכניע את עצמנו ולבקש סליחה? נוח וקל לנו יותר להדחיק, להתחמק, ולהצדיק את עצמנו. לעיתים אדם חושב לעצמו, בתת–המודע אפילו: 'אני תמיד צודק', והמציאות סביבו מסתדרת בהתאם. בהתוועדות שמחת בית השואבה תשכ"ד הזכיר הרבי את הפירוש המובא בספרי מוסר על יוחנן כהן גדול ששימש שמונים שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי – 'שנתברר לו והתחיל להרגיש שהוא צדיק…' ('תורת מנחם' חלק ל"ח, עמ' 73).

סיפר פעם הרב יאיר כלב: "בתקופה בה התחלתי להתקרב לחב"ד, שהיתי רבות במחיצת המשפיע ר' מאיר בליז'ינסקי ע"ה. שבת אחת התפללתי איתו בבית–הכנסת חב"ד ברמת–גן, וכשליוויתי אותו בדרכו לביתו אחרי התפילה, הוא אמר לי: 'אני חש שיש בלבך מועקה כבדה'. הודיתי שהוא צודק. כששאל מה מציק לי, שטחתי לפניו שורה ארוכה של תלונות וטענות על אופן התנהלות התפילה וההתוועדות בבית–הכנסת. ר' מאיר שמע את הביקורת, ולאחר כל תלונה שהשמעתי הגיב במלים 'גם בזה אתה צודק'. כשסיימתי, ביקשתי ממנו אישור שהמועקה שלי מוצדקת. הפטיר ר' מאיר: 'אתה צודק בכל מה שאמרת – וזו בדיוק הבעיה שלך'"…

הרצון להיות צודקת במאה אחוז גורם לנו להתבצר בעמדתנו ולהחליט שהיא צודקת במאה אחוז. כדי להפחית קונפליקט צריכים לוותר על הרצון הזה לטובת הקשר עם הזולת, על אף שלהודות שטעינו ולבקש סליחה זה לא תמיד נעים, ולפעמים אפילו קשה ודורש מידה של גדלות נפש. עלינו לזכור את דברי הרבי (בלקוטי שיחות חלק ז' [המתורגם] עמ' 16, בשיחה לפרשת ויקרא):

"על ידי בקשת מחילה מקילים במידה מסוימת את הצער שגרמו לזולת', אומר הרבי, 'ולכן אין כל הצדקה לגרימת צער גדול יותר לזולת על–ידי אי בקשת מחילתו".

גם הנכונות לסלוח אינה פשוטה. יש בנו יצר נקמה, רצון לשלם למי שפגע בנו כגמולו. גם אם הצלחנו לגבור על רגשות הנקמה, בדרך–כלל לא נרצה עוד קשר עם אותו אדם. זו התגובה הטבעית שלנו כלפי מי שנהג בנו שלא כראוי. הסליחה, אם כן, מבטאת את היכולת לגבור על הטבע. היא מביאה לידי ביטוי את הצד האלוקי שבנו, שמרומם אותנו מעל גדרי הטבע האנושי, היצרי והאנוכי.

זה מתאפשר לנו בזכות היותנו "חלק אלוקה ממעל ממש", דומים לעליון, ולכן יש לנו הוראה שהיא גם נתינת כח, ללכת בדרכיו ולסלוח בדומה לו. היות שהוא סולח לנו בלי סוף, גם אנו צריכות ויכולות לסלוח לזולת.

מסע הסליחה

הסליחה אינה פעולה אחת ויחידה שאותה מתחילים ומסיימים תוך זמן קצר. כי אם תהליך בעל רבדים רבים, זהו מסע ארוך, שבו אנו מתקדמים אט אט לעבר המטרה.

בשיחה לפרשת חוקת (כרך כ"ח בלקו"ש המתורגם, עמ' 141 ואילך) מסביר הרבי שקיימות שלוש רמות של סליחה.

ברמה הראשונה:

אנו לא מאחלות כל רע לאותו אדם, ואפילו מתפללות להצלחתו. ברמת סליחה זו, יתכן שאנו עדיין נרגזות, חשות פגועות או כועסות, אך אנו מצליחות שלא לקוות לנפילתו של אותו אדם ואף לא לחוש בצורך לנקמה.

ברמה השניה:

אנו מפסיקות לכעוס. בשלב שני זה, יתכן שלא נהיה מוכנות להתייחס לאותו אדם כפי שהתייחסנו אליו קודם לכן, אבל אנו כן מסוגלות להמשיך הלאה ולשחרר עד לנקודה שבה אנו כבר לא נושאות רגשות של כעס ותרעומת כלפיו.

הרמה השלישית הינה שיקום מערכת היחסים. בשלב סופי זה, הסליחה שלמה. לא זו בלבד שסלחנו לאדם, אלא שלגמרי הבנו אותו וקיבלנו אותו מחדש. אנו כעת מוכנות להתקרב שוב לאדם שפגע בנו כפי שהיינו קרובות אליו בעבר.

בגמרא מוסבר שאפילו אם מישהו פגע בנו בצורה קשה, מצפים מאיתנו שנמצא בנו את הכוח לסלוח לו לפחות ברמה הראשונה. זוהי חובה הלכתית (רק במקרים מוגדרים מאוד האדם רשאי שלא לסלוח). היעדר סליחה מוחלט הוא סימן לאכזריות. תשוקת נקם ומצב שבו אנו מאחלים למישהו דברים רעים – מעיד על פגם באישיות הדורש תיקון.

צורת סליחה שקשה יותר להגיע אליה מתרחשת בשלב השני, שבו אנו מפסיקות לחוש פגועות או כועסות. אם נפגענו או נבגדנו, יתכן שאנו זקוקות עדיין לזמן ולעבודה קשה כדי להיפטר מרגשות שליליים. זה עשוי להיות תהליך ארוך של ריפוי, הכולל חיבוטי נפש, עד שרגשות התרעומת והכעס יעלמו מליבנו ומנשמתנו.

צורת הסליחה האידיאלית היא ללא ספק הרמה השלישית, שבה אנו משקמות את מערכת היחסים. אולם, חשוב להדגיש שלא תמיד אפשרי לעשות זאת. קיימות מערכות יחסים כל כך רעילות, עד שהדבר האחראי ביותר שניתן לעשות הוא להתרחק מהן. אך אנו לא צריכים לאמץ גישת "הכל או לא כלום". אם בלתי אפשרי להשיב את מערכת היחסים על כנה, לא תמיד הכרחי להפסיק כל קשר או להפוך ליריב של הפוגע. אם נאחל לאותו אדם כל טוב, נוכל עדיין להשיג רמת סליחה בסיסית יותר. עדיין נוכל להפסיק לכעוס ולתת לאותו אדם כבוד בסיסי. כל שיפור קטן במערכת היחסים הוא חשוב ויש לו השפעה עמוקה על תחושת האושר שלנו.

איך סולחים?

אפשר ללמוד מאברהם אבינו מהי סליחה. כאשר אברהם שהה בגרר, לקח אבימלך אליו את שרה. מלאך ה' התגלה והזהיר אותו כי שרה אשת–איש. אבימלך נענש וחלה, ואז ביקש מאברהם שיתפלל עבורו. אברהם מחל והתפלל עליו.

סיפור דומה התרחש עם משה רבינו. בני ישראל התלוננו בחוצפה כנגד ה' ומשה רבינו על קשיי הדרך לארץ ישראל ועל הגעגועים לאוכל והמים במצרים. בתגובה, ה' שלח בהם נחשים שיכישו אותם. בני ישראל ביקשו סליחה ממשה וביקשו שיתפלל עליהם. משה מחל על כבודו וביקש רחמים עליהם, ואף יצר את נחש הנחושת מכספו הפרטי.

כדי שנצליח לסלוח, ראשית עלינו להכיר בכך שנפגענו ולא לנסות להדחיק או להכחיש את הפגיעה. אם הצלחנו להתעלם, להבליג, למחול ולהרגיש עם זה טוב – מצוין. אבל כל עוד לא הגענו למקום הזה בנפש – עלינו לתת לפגיעה מקום, לגשת אל זה שפגע בנו, ולספר על התחושות שלנו. כמו שנאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך". ניתן לו את ההזדמנות לבקש סליחה, ולעצמנו את היכולת להתנקות ולהשתחרר.

וודאי שאם הוא כבר בא מעצמו ומבקש מחילה, נסלח לו כי מצוה להיות "רחמנים בני רחמנים" ולמחול. הפוגע הרי מתחרט על המעשה, וגם בעבר פגע בנו קשות, כדאי שנסלח לו כי אין טעם להמשיך ולסבול מרגשות הכעס. הגורם לכעס שייך לעבר, ובהווה אין לי פגיעה ממנו

הדרך הטובה ביותר לסלוח ולהתפייס היא לדון לכף זכות. תסבירי לעצמך כי יתכן שבאותו בוקר שההיא פגעה בך, היא 'לא שתתה את הקפה שלה' או הייתה עצבנית אחרי בוקר לחוץ עם הילדים… תזכירי לעצמך שגם את פוגעת לפעמים באחרים באופן דומה, מתוך חוסר מודעות או מחשבה, ולעיתים אף מצדיקה את עצמך בטיעונים כאלה ואחרים לאחר מעשה. זה יקל עלייך למחול בעז"ה

מלבד המחילה עצמה, ראוי שתודי למי שבא להתנצל ולבקש סליחה, ותביעי הערכה על כך שעשה צעד קדימה לכיוונך ולתת לו פידבק חיובי.

חשוב להגיד לו במפורש שאת מקבלת את בקשת הסליחה, ולא לנצל את המעמד כדי לומר לו 'הפעם אני סולחת לך אבל דע לך שהתנהגת לא יפה'… מי שמבקש סליחה, ראוי שיזכיר על מה הוא מבקש סליחה, אך מי שסולח, לא ראוי שיזכיר בהרחבה את התחושות הכואבות שנגרמו לו. אפשר להזכיר בקצרה שבעבר הדבר הזה הפריע לי ולבקש הבטחה שבעתיד הדבר לא ישנה שוב.

איך מבקשים סליחה?

בהזדמנות מסוימת סיפר הרבי מה״מ בהתוועדות דברים ששמע ב'יחידות' מיהודי ירושלמי:

פלוני פגע בו מאוד, וכעבור זמן ניגש אליו וביקש סליחה בטון לאקוני. השיב לו הירושלמי באותו טון: באותה מידה שאתה מתכוון לבקש ממני סליחה – באותה מידה אני סולח לך…

כך מורה הרבי למבקש המחילה: 'עליו לחוש באמת בעוול שגרם לזולתו ולהשתדל בכל דרך לפייס אדם זה. וכאשר בקשת המחילה נעשית באופן זה, היא מפחיתה הרבה מן הצער שנגרם (וזוהי סיבה נוספת לבקשת הסליחה דווקא באופן זה') ('לקוטי שיחות' חלק ז' [בתרגום ללה"ק], עמ' 19).

עבור הנפש הבהמית נזכיר שהסליחה מפחיתה גם בתוכנו הרבה צער ותחושת אשמה על הפגיעה שקבענו.

איך מפייסים אדם באופן שיתאים לו ספציפית?

ראשית, עליי לברר ממה בדיוק הוא נפגע. לאחר שאקלוט את העוול שגרמתי לו, עליי להודות בטעותי ולבקש ממנו סליחה, גם אם הוא עצמו לא היה 100% בסדר, חובתי וזכותי להתנצל  ולקחת אחריות על חלקי בעניין.

ההתנצלות תהיה על המעשה שלי, לא על כך שגרמתי לו להרגיש פגיעה, כי האמירה 'אני מבקשת סליחה ממך אם נפגעת' – משדרת מסר שזה לא בסדר להיפגע…

כשאני מבקשת סליחה מחברה, אני רוצה שהיא באמת תסלח לי. לכן חשוב שההתנצלות תהיה כנה, אמיתית וספציפית. לא להצדיק את עצמי (מה שיאפשר גם לה להיפטר מהצורך להתבצר בעמדתה, ויתן לה את היכולת לסלוח) ולא לדבר בכוללנות 'על מה שקרה', אלא לתאר את הפגיעה הספציפית. אם מישהי נפגעה מכך שלא דיברתי איתה שבועיים, עליי לומר לה במפורש שאני מתנצלת על כך שניתקתי קשר למשך שבועיים, ולבדוק האם היא מקבלת את התנצלותי. אם לא, עליי לברר מה עדיין מפריע לה ולנסות לפייסה שוב, כמבואר בהלכה. השיטה המתחמקת להציע לה 'בואי נשכח ממה שהיה', אינה עובדת טוב. אם היא עדיין פגועה, אי אפשר לדרוש ממנה 'תשכחי מזה'.

גם אם חלף זמן רב מאז הפגיעה, חשוב להתנצל. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. ויש לקוות שעצם העובדה שבסוף תפסתי יוזמה והחלטתי להתנצל, תציב אותי בעיני הזולת בקרן אורה.

בקשת סליחה = חוזק וחוסן פנימי!

התנצלות ובקשת סליחה הם כלים שאנשים חזקים משתמשים בהם. אם יש לי אופי חזק, אני מסוגלת להרשות לעצמי להיפגע ומוכנה לבקש סליחה, גם במחיר הסיכון לספוג פגיעה ממי שאתנצל בפניו, מתוך מחשבה: 'לא נורא אם השני קצת יפגע בי בעקבות ההתנצלות, שעלולה להציף אצלו מטען רגשי. זה עלול להיות קצת משפיל, אבל עשוי בהחלט לקדם את מערכת היחסים שלנו'. ההכרה בכך שהתנצלות מבטאת עוצמה תאפשר לי להתנצל, גם כשהשני מתלונן בפניי על דברים שלדעתי הוא טועה בהם, מבלי לחשוש שההתנצלות תחליש אותי ותגרום לזולת לצבור כוח 'על חשבוני' להאשים ולתקוף אותי, ומבלי לשדר כלפי חוץ גאווה וביטחון עצמי חסר בסיס.

מלבד זאת, כשאני מרגישה מסוגלת להתנצל לפני חברה על תקרית שהייתה בינינו למשל – ההתנצלות עצמה עשויה לגלות בה משאבי נפש כדי להתנצל בפניי על החלק שלה בסיפור, גם אם קודם לכן התקשתה לעשות זאת.

כשנדאג לפתוח דף חדש מול הסובבים אותנו – נזכה שגם הקב"ה יסלח ויפתח לנו דף חדש של שנה טובה ומתוקה!

באדיבות: מגזין עטרת חיה

זה עלול לקרות בהמון מקרים, בכל בית, בכל בית עסק, בכל אינטראקציה עם מי שזה לא יהיה, גם נשים וגם גברים: לא קיבלתי את מה שמגיע לי, על פי מה שלדעתי הוא הצדק והיושר (והרי דעתי היא ודאי צודקת, נכונה, לגיטימית וברורה לכולם!), ואני כבר רותחת, מאשימה, מדברת בתוקף, ו"עומדת על שלי! אני לא אצא מכאן פראיירית!", ובסוף אני גם 'מראה להם מה זה'. אבל משום מה, תמיד במצבים כאלה נשאר טעם לא טוב בפה. ניצחתי, אז איך זה שאני מרגישה כישלון צורב?

'אל תהיה צודק, תהיה חכם' אומרת אמרה עממית. אבל מה כל כך רע בלהיות צודק? ומה כל כך טוב בלהיות חכם?

הצדקת הצודקת

אז בואו נחשוב: מה זה אומר כשאני מחפשת להיות הצודקת? זה אומר ככה: יש אותו, ויש אותי. שנינו בתוך סיטואציה, וכל אחד מאיתנו הוא צד בה. ברגע שיש שני צדדים, שני בעלי אינטרסים, הם, האינטרסים, יהיו בהכרח מנוגדים.

ואז, אחרי שביני לבין עצמי דנתי במצב (כלומר, הפכתי בן–רגע להיות גם צד בעניין, וגם שופט עליון), הגעתי למסקנה שאני הצודקת, ושדרך ההתנהגות שלי היא–היא הנכונה, ולכן אעמוד איתן על דעתי וזכויותיי.

מה אתן אומרות על זה? חבל על מי שמנהל את יחסי האנוש שלו בצורה כזו… כי להיות הצודק, ביחסי אנוש, זה רע, משום שיחסי אנוש לא מנהלים כמו בית משפט, עם תובע, נתבע, ראיות, הוכחות ונאשמים, ולעיתים קרובות גם גזר–דין שמוצא לפועל, על ידי מי שהיה גם המאשים גם השופט ועכשיו הפך גם לשוטר ולסוהר.

לצערנו, אנחנו נופלות למקום הזה כל כך בקלות, לכאורה בעידוד חז"ל שאומרים במפורש, שבזכות נשים צדקניות (וזה בדוק אני!) עתידים להיגאל, ושאנחנו גלגול של נשות דור–המדבר, שלא חטאו, ואנחנו הרבה יותר מזוככות, וכו' וכו'.

בואו, עם כאלה צדקניות מי צריך…?!

אבל מה באמת הבעיה כאן? הרי כל הדברים האלה, שנאמרים לנו השכם והערב, הם נכונים, הם מדברי האריז"ל, חז"ל – אמוראים ותנאים גדולים… אז למה אנחנו בכל זאת לא מגיעות לתוצאה הרצויה, שגם הצד השני יודה בצדקתנו?

ישנו סיפור שבעבר עשה לו כנפיים, פעם נכנס ליחידות אדם שהתקרב לחב"ד, וסיפר לרבי שהוא כבר לומד תניא וחסידות, ועל כן הוא חסיד שלם. ענה לו הרבי: "חסיד אינו מושלם, ומושלם אינו חסיד!"

התחלת הנפילה היא המחשבה "אני צודק/ת", "אני בסדר!". למה? כי זה המקום שמוליד עיוורון, חירשות וטמטום. מפסיקים להקשיב, לחשוב, ולראות דרכים דעות, ואופני עשייה אחרים. יש רק אותי, וכל היקום מתיישר לפי אמות המידה שלי… גם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. עובדה! ככה כתוב פה, וככה כתוב שם – וכל מה שכתוב מוכיח את צדקתי.

איך יוצאים מהמעגל?

אז תכל׳ס, מה עושים עם מצב כזה? כל אדם קרוב אצל עצמו, וכמו שאומר אדמו"ר הריי"ץ, אהבת עצמו התולדתית מעוורת את האדם, וגורמת לו להרגיש גם צודק וגם חכם, דבר שלא יתכן במציאות, כי עצם עניין החכמה הוא הביטול לאלוקות, והצודק הוא קצת פחות בטל, וקצת יותר, ובכן, אטום, נאמר. אז בואו נהיה ענווים, ואז זה יפתור לנו את הבעיה. האמנם? מה שיקרה הוא שבכל פעם שננהג בחכמה, כלומר, נוותר, נדבר בנחת, נפתור קונפליקטים, ועוד כהנה התנהגויות ענוותניות, נרגיש יותר ויותר ענוות , ויותר ויותר צודקות וצדיקות… געוואלד! איך יוצאים מזה?!

הפתרון הוא די פשוט: לעבור לצד השני.

זהו!

מה זה אומר? זה אומר, שהופכים לגמרי את ההסתכלות על היחסים שלנו עם הזולת. הצודק מסתכל על המציאות ומחפש צדק. הצדק הוא בעייתי, כי כשיש צדק, יש גם צודק, וגם טועה, או רשע… אבל אם לא נחפש צדק, אלא את טובת הזולת, את טובת המצב, ובאיזה אופן נוכל להועיל להם, המציאות תתהפך!

דוגמאות מהחיים

הילדים צריכים לצאת מהבית בשמונה. איפה הנעליים? שוב דודי לא הכין מערכת?

האמא הצודקת – (הצועקת?) מרימה את קולה בתיסכול: "כמה פעמים אמרתי לכם לקום חמש דקות, רק חמש דקות קודם?! ובערב לשים נעליים במקום ולסדר מערכת! די! אני לא יכולה יותר! איפה הנעליים האלה?  דודי!…" התוצאה: רפיון ידיים, רגשי אשם אצל הילדים. כעס ותסכול, ואחר–כך צער ומרירות אצל האמא. יצאת צודקת! אז מה?

לעומת האמא החכמה: היא עוברת צד, וחושבת מה חשוב לה עכשיו: שיגיעו בזמן או שילמדו את הלקח מחוסר הארגון שלהם. אם היא רוצה שיצאו בזמן, מייד נרתמת, בחוש הומור וזריזות לנסות לפתור את הבעיות. סדרת חינוך? אחרי הצהריים. ואם היא רוצה שילמדו את הלקח, היא פשוט פונה לעיסוקיה, ונותנת למצב לחנך את הילדים.

למשל, אם הבעל מצטער מהוצאה מיותרת שנפל בה, הצדקת הצודקת, במקרה הטוב שותקת ברעם, ומצירה על הבעל הנעבעך שנפל בחלקה, במקרה הבינוני פולטת "אמרתי לך!" עוקצני, ובמקרה הגרוע, שכמובן אף אחת מאיתנו אינה מגיעה לשם ח"ו, שוטפת את הבעל שטיפה חיצונית ופנימית עם חומרים חריפים במיוחד, כדי שיצא נקי–נקי (וזה עלול לקרות לכווולם, נשים כגברים… רק לי לא).

אבל אם יש שכל בקודקוד, עוברים לצד השני. נעמדים לצד הבעל (בדמיון כמובן), ובלב חושבים על כל אותן פשלות שהיו מנת חלקנו שלנו בעבר, ואיך לימדנו על עצמנו זכות גדולה, שאפילו מלאך מיכאל לא היה מתבייש בה. וככה מלמדים זכות גם על הזולת, וממשיכים לאהוב ולהעריך אותו על כל תכונותיו הנפלאות והאחרות.

הדרך לשלום חלומי

שלום בית, בין ההורים לילדים, בין ההורים לבין עצמם, הוא לא חלום בלתי אפשרי.

זה פשוט לנהל את החיים מנקודת מוצא של כבוד הדדי, הערכה, שיח.

זה להשתדל בכל דרך אפשרית לתת להם את מה שהם זקוקים לו, וללמוד לבטא את מה שאנו זקוקים לו בצורה מכבדת. לא בתלונה, אלא כבקשה.

זה לחיות במודעות שבני המשפחה שונים ממני וזה הדבר הנכון והטוב. זה לקבל את הקשיים והחסרונות שלהם מתוך האהבה שחשים כלפיהם, ואז לעמוד לצידם בזמן הלא פשוט שלהם, דווקא בזמנים האלה, כשנחשפות החולשות.

ואז קורה פלא – משום שהזולת בעצמו כבר חש בכישלונו, בחולשתו, ובכבוד וההערכה שנמצאת שם תמיד – גם בקושי, הוא אוסף את האהבה הזו, ומשתמש בעוצמה הגדולה שהיא מעניקה לו, כדי להתחזק להשתנות, להוסיף בשמחה.

בלי הרבה מילים.

באדיבות: מגזין עטרת חיה

לחצו כאן להרשמה