לכניסה לזום לחצי כאן

ביום שני בשבוע שעבר, שושן פורים יצאתי לחפש "מציאות" בחנות בגדי ילדים. לנצל את מחירי סוף העונה ולקנות בגד איכותי במחיר נוח.

פגשתי אמהות צעירות מובילות תינוקות בעגלה. זו היתה הזדמנות בשבילי להציע להן לקנות אות ב"ספר התורה של ילדי ישראל". הן סירבו מיד.

התשובה שקיבלתי היתה "אני צריכה לשאול את בעלי". כמה אני "אוהבת" את התשובות הללו. המחיר הוא מחיר סמלי לרכישת אות שהיא סגולה לשמירה ולהגנה. מבצע קדוש של הרבי מליובאוויטש. מחיר של ארבעה שקלים בודדים. חד פעמי. שכבר ארבעים ושתיים שנה לא השתנה. לא הוראת קבע. כולל משלוח תעודה בדואר. האם היא לא תקנה ביסלי/ במבה/צ'יפס/ ארטיק, לילדים בלי לצלצל ולבקש רשות מבעלה ?

התשובה שלי אליהן היתה ; "על הרבי מליובאוויטש אין שאלות" !

זה לא שיכנע אותן. ולי זה הכאיב מאד. חזרתי הביתה עם סוודר חדש, מונח בשקית חדשה. במחיר אטרקטיבי, אך עם מפח נפש גדול מהתשובות המתחמקות הללו.

יום שלישי הפציע. יום שנאמר בו פעמיים "כי טוב". בפלאפון שלי נתקלו עיני בשמו של נהג, שהסיע אותנו בעבר בחודש תמוז תשפ"א, לפני כמעט שלוש שנים.

אחד התחביבים שלנו הוא לזכות את הנהג ב"אות בספר התורה הכללי לאחדות עם ישראל". ואם כבר יש לו ילדים – לזכות גם אותם ב"ספר התורה של ילדי ישראל". מעניין שבהשגחה פרטית נסענו איתו ביום מיוחד – יב' תמוז. חג הגאולה של הרבי הקודם מליובאוויטש. הרבי הריי"צ.

ב"ה זיכינו אותו בקניית אות ב"ספר התורה הכללי לאחדות ישראל", הן עבורו והן עבור אשתו. כשביקשנו לרשום את ילדיו אמר מתוך כאב רב , שעדיין לא זכו להיפקד בילדים.

היה זה עבורנו רגע מכונן של השגחה פרטית ואתגר להציע לו, שנבקש עבורם את ברכת הרבי ב"איגרות קודש". וכהצעת הרבי במיקרים אלו, למסור את התפילין והמזוזות לבדיקה, ולדקדק בדיני טהרת המישפחה. בנוסף הצענו לו לתרום לבית חב"ד אבן יהודה.

ב"ה הוא שיתף פעולה והסכים. אף אני כתבתי עבורם לרבי וביקשתי את ברכתו הקדושה, שיפקדו בזרעא חי' וקיימא. הכרך שנטלתי היה כרך ט' עמוד ע – עא.

הרבי באיגרת כתב: " בטח אומר אחר התפילה בכל יום בבוקר. איזה קאפיטלאך ( פרקי תהילים) אשר גם זה אחת הסגולות שינחהו השם יתברך בדרך הטובה לפניו בגשמיות וברוחניות גם יחד."

הסברנו איך להגיד את השיעור בתהילים לפי יום בחודש כמנהג חסידי חב"ד. ואיך להגיד את הפרק האישי בתהילים המתאים לפי מספר שנותיו, שהרבי מלמד בשם הבעש"ט הקדוש.

בנוסף סיפרנו על בקשת הרבי שנשים (ובנות) תקפדנה על נתינת כמה פרוטות לצדקה לפני הדלקת הנרות. וגם נתינת פרוטות לצדקה כל בבוקר כל אחד מהם.

בכל התקופה שחלפה מאז הנסיעה, לא שמענו מהנהג כל חדש. התעורר בי צורך פנימי לשמוע, שאכן הם נושעו וניפקדו בילד.

היה לי לא נעים להתקשר ולשאול אותו ישירות. מצאתי נושא אקטואלי לפתוח את השיחה. התקשרתי לבקש ממנו, שיעזור לנו בחלוקת סטים של מצות שמורות לליל הסדר.

להפתעתי ולשמחתי העצומה הוא אמר לי; "לפני יומיים, בפורים, נולד לנו תינוק בכור"!!!

הרגשתי את אהבת השם אלי. לעודד אותי בבשורה טובה ומשמחת כל כך. כבר לאחר יומיים מהלידה נודע לי, שהנהג נושע בבן. היה פה כביכול מסר: אל תשימי לב לאלו שמסרבים למבצעים של הרבי. תמשיכי בשליחות !

בדידי הווה עובדא

טמה חורושוכין

פרשת צו 👂 שבת פרה 👂 אמפתיה-אומנות ההקשבה

מסופר על רבי שמואל, האדמו"ר הרביעי של חב"ד שהיה נוהג לעיתים קרובות לקבל מבקרים בפרטיות. באותו זמן היה מזיע הרבה, ולפעמים אף התנצל בפני מבקריו כאשר הלך להחליף בגדים.

כאשר נשאל לסיבת הדבר אמר:

🧥 כשאני מקבל אורח אני לובש את בגדיי שלי  אולם כדי להבין את דבריו מנקודת מבטו

🥼 עלי להסיר את בגדיי וללבוש את שלו בנקודה זו אני חייב

🧥 לשקול את הבעיה מנקודת מבטי ולשם כך עלי ללבוש שוב את בגדיי שלי לאחר שפיתחתי תגובה מתאימה

🥼 אני חייב לנסח את עצתי במילים המתאימות לאוזניו של מבקרי, ולשם כך עלי ללבוש שוב את בגדיו

עכשיו, כשאתה יודע זאת, האם אתה מופתע שכך אני מזיע?

סיפור זה ממחיש את אמנות ההקשבה והאמפתי'ה

בפרשת צו נכתב אל הכהן: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור".

🥼

הכוהן לא החליף בגדיו רק מחמת הפחד שיתלכלכו, אלא כאשר היה עסוק בעבודת השם במשכן הוא היה לבוש למשעי כאקט של כבוד לאלוקות שבשירותה הוא עבד,

כאשר עסק בעבודות שכיחות יותר כגון הוצאת הדשן, למרות שפעולה זו היתה חיונית הוא החליף את בגדיו הרשמיים והמכובדים לבגדים אחרים.

פשיטת ולבישת הבגדים היה בהתאם לצורך ולמעמד

ואת?

כמה כובעים את חובשת?

כמה פעמים ביום את פושטת ולובשת? בטוחה שאת מהנהנת כעת ועונה לעצמך המוווןןןןןןן

אז רגע לפני שאת שוב לובשת

ופושטת… עצרי רגע.

👂הקשיבי רגע לעצמך שאת פנויה רגשית

👂כשאת מקשיבה תני לדברים להגיע עד הכפתור ואל תתני להם להכנס ולהשפיע עליך, תרגישי אך אל תכניסי.. את בתפקיד  המסייעת והמאירה… לא פותרת כל הבעיות שבעולם.. את זה תשאירי לקב"ה.

👂כאשר מישהיא שופכת ליבה לפניך, הביטי בעיניה והקשיבי בשקט..

עצם ההבנה שלך יכולה לפתור בעיות, האמפטיה שלך יכולה להרגיע פחדים, והשתיקה שלך יכולה להרגיע נפש עיפה.

זכרי….

גם אם הגעת למקום נמוך שם מתחילה הגאולה שלך ושל זו שמולך…

דווקא מהאפר מהשריפה, המקום הנמוך ביותר של הפרה האדומה והמיוחסת מגיעים לטהרה למצב הגבוהה ביותר.

אז בואי יחד..

נחליף בגדים,

נפשוט כל מחשבה שלילית ומרה שחורה ונלבש שמחה, תקוה ואמונה יחד עם בגדי כהן גדול .

שבת שלום

אסתי פרקש

יועצת חינוכית

ושליחת הרבי בפתח תקווה

שלום לכולם

 אנו עומדים בסוף השבוע ה-25 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו.

  בחדשים האחרונים אנו עסוקים לא מעט במהות הקשר שלנו כעם וכחברה בצל המלחמה הפוקדת אותנו ובהתגלות המעוררת השראה של סימני הערבות ההדדית המופלאה הקיימת בין כל חלקי העם ללא הבדל והשאלה המהותית שבאה בעקבותיה הנה מה יכול לאפשר את אותה ערבות הדדית שתמשיך להתקיים ולבוא לידי ביטוי לא רק בצל הלחימה והמלחמה אלא גם בשגרת היום יום?

בכדי לענות על שאלה זו ננסה לקבל את נקודת המבט על מהו קשר בכלל? ומה עומד מאחורי קשר? וכיצד הוא בא לידי ביטוי? כפי שניבט מפרשת השבוע מהיבט חסידי ופסיכותרפי.

כדי להתקרב אל ה' יתברך צריך לגשת בניקיון כפיים ובלב טהור ונקי! אין 'סחר' במצוות אי אפשר 'למכור' מצווה קטנה כדי להרוויח מצווה גדולה!

השבוע נקרא בפרשת צו.

הפרשה ממשיכה את פרשת ויקרא העוסקת במלאכת המשכן והקרבת הקרבנות אחד הקרבנות בו עוסקת פרשתנו הנו קרבן תודה הבא על הכרת הטוב אותה מביא האדם לה' יתברך כאות תודה על כל הטוב הגדול שגמל עמו ברוב חסדו וברחמיו הרבים.

הקרבת הקרבנות במשכן עוסקת בקירוב (קרבן מלשון להתקרב) החושים והכוחות לה' יתברך והקשר האמיץ המתגלה דרכם הנו קשר עצמי , שאיננו תלוי או מותנה בדבר מלבד הרצון והתשוקה לקשר בין הנברא לבוראו!

אחד הקרבנות המוזכרים בפרשת ויקרא הנו 'קרבן-עני', בקרבן זה מצינו הוראה נפלאה ומעוררת השראה של התורה כלפי מקריב הקרבן הכהן המשרת את העני בעבודתו לפני ה' יתברך!

וכך אומרת התורה: "וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן".

רש"י על אתר מפרש: 'וְהִשְׁלִיךְ': וּבָעוֹף, שֶׁנִּזּוֹן מִן הַגָּזֵל, נֶאֱמַר: 'וְהִשְלִיךְ' אֶת הַמֵּעַיִם שֶׁאָכַל מִן הַגָּזֵל. וְזֶהוּ מִדְרָשׁוֹ שֶׁל אַבָּא יוֹסֵי בֶּן חָנָן, שֶׁאָמַר: נוֹטֵל אֶת הַקֻּרְקְבָן עִמָּהּ"

בהתוועדות פרשת צו שנת ה' תשל"א (1971) ביאר הרבי מליובאוויטש את דברי רש"י הנ"ל. ואלה עיקרי דבריו: כאן המקום לסיים הביאור בפירוש רש"י בפרשת ויקרא ד"ה 'בנוצתה', עם בני מעיה וכו' בעוף שניזון מן הגזל נאמר 'והשליך את המעיים שאכלו מן הגזל'.

ובהקדים : הקרבן המדובר כאן אודותיו הנו קרבן עני, שלכן מקטירים את העוף 'בכנפיו', כדי שיהא המזבח שבע ומהודר בקרבנו של עני ועד כדי כך גדלה מעלת קרבן עני, שנאמר (בקרבן מנחה) 'ונפש כי תקריב', מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקב"ה, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו.

ולכאורה, כיון שמדובר אודות עני שאין לו מאומה משלו, היה מקום לומר שלא חשוב להקפיד שלא יקריב מן הגזל? כפי שפירש רש"י על הפסוק 'אדם כי יקריב', 'מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל'.

שהרי אינו נוטל זאת לעצמו, אלא כדי להקריב קרבן לה' יתברך, כך, שאפילו אם יש בזה איסור גזל, במה נחשב הלאו של 'לא תגזול'^' לגבי מעלת הקרבת הקרבן?, החל מהמבואר בפשטות הכתובים גודל הפעולה שנאמר בנח שהקריב את קרבן התודה הראשון: "וירח ה' את ריח הניחוח", שעל ידי זה באה השבועה שלא להביא עוד מבול לעולם כפי שנאמר: "וַיָּרַח יְהוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ לֹא־אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת־כָּל־חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי".  (בראשית פרק ח' פסוק כ"א).

 וכידוע שהקרבן פועל את קירוב כל כחות וחושי הנפש של האדם לה' יתברך .

ובפרט שלא מדובר אודות גזילת שור גדול, כי אם עוף בלבד, תור או בן יונה, כך, שאין בזה הפסד גדול לנגזל שיבוא מזה לידי עניות. וא"כ, מה הרעש אם העני יביא קרבן עוף מן הגזל?

אעפ"כ מדגישה התורה את החומרה שבעניין הגזל, שלא זו בלבד שאסרה להביא קרבן מן הגזל, אלא אפילו אם הקרבן עצמו אינו מן הגזל, אלא משלו, אבל זהו 'עוף' שבדרך כלל 'ניזון מן הגזל' (אף שאין ודאות שעוף זה ניזון מן הגזל), הנה אע"פ שהעוף עצמו אינו מצווה על 'לא תגזול', אעפ"כ, כיון שיש בו אבר שנהנה מן הגזל, אומרת התורה 'והשליך את המעיים' שאכלו מן הגזל!

רש"י טורח לציין את שמו בעל המאמר שהנו אבא יוסי בן חנן כדי לחדד את ציווי והזהירות מן הגזל עד קצה גבול האפשרי: אבא יוסי בדרכו הייחודית רואה את הצורך להתייחס לכל דבר 'כשלם הגדול מסך חלקיו' לטוב ולמוטב, גם כאן הדבר בא לידי ביטוי בכך שאבא יוסי מגדיל את הפחיתות של חלקי העוף שבאים במגע עם גזל שצריך להסיר ולהשליך לא רק את מקום הראי (הזפק) שבו מתקבץ כל מה שאכל מן הגזל, אלא 'נוטל את הקורקבן עמה', כי גם לקורקבן יש שייכות לעניין הגזל, להיותו ה'שער' שדרכו עובר המזון (שבא מן הגזל) אל הזפק!

הוראה נוספת הנלמדת מכך אומר הרבי היא: שאי אפשר לערוך 'מסחר' במצוותיו של ה' יתברך, 'למכור' מצווה קטנה כדי להרוויח מצוה גדולה' וכאמור, ענין זה רואים במפורש גם בפירוש רש"י.

כשרוצים להתקרב לה' יתברך יש לעשות זאת בניקיון כפיים ובלב טהור ונקי.

כפי שנאמר: מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהוָה וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה. (תהילים פרק כ"ד פסוקים ג'-ד').

ופירש הרד"ק על אתר: 'נקי'-  הנה הזכיר שלשת תכונות האדם בפסוק זה. המעשה. והדיבור. והמחשבה. ובשלשתם יהיה האדם שלם שיהיה נקי במעשיו. ובר בלבבו.

כל חשש או צד שמעורב בו איזה שהוא תערובת שאיננה נקיה וטהורה לא יכולה לעלות לפני ה' יתברך ובטח שלא לשמש לחיזוק הקשר עמו.

האדם הניגש להתקרב אל פני ה' יתברך חייב לזכור שהחיבור עצמו והאמצעים בהם הוא בוחר להשתמש כדי להתקרב אליו יתברך, מחייבים אותו להישמר ולהיזהר בניקיונם ובטהרתם!

יתרה מזו: אין דרכי קיצור בדרך להתקרב אל ה' יתברך. אני לא יכול לוותר על מה שבעיניי נראה ציווי 'קטן ערך' ופחות בעל חשיבות כביכול ולהשיג דרך ויתור זה קרבה אל ה' יתברך דרך קיום מצווה שנראית 'גדולה' יותר בעיניי כביכול!

ציוויי ה' יתברך הם הצינור דרכם אנו מתחברים אליו, כל שינוי קטן ככל שיהיה מהדרך בה בחר ה' יתברך להמשיך את השפע הרוחני לעולם פוגע ופוגם ביכולת להמשיך וליצור את הקשר והחיבור בינינו!

אני לא יכול להשתמש באובייקט דרכו אני רוצה להתקרב אל ה' יתברך, כאשר אותו אובייקט מהווה סתירה לקרבה ביננו, בכך שה' יתברך ציווה עלי שלא לעשות שימוש באותו אובייקט!

איך נולד לו קשר? על מה הוא מבוסס ומתקיים? ואיך ומתי קשר הופך למשמעותי?

קשר נולד ממפגש המחבר בין שני סובייקטים כאשר כל אחד מהצדדים עושה כל אשר ביכולתו כדי להתקרב אל השני. קירוב בין הצדדים נשען על האמון המתקיים בין שני הצדדים, כאשר כל אחד מהצדדים שומר בקנאות על האמון במרחב האינטרסובייקטיבי ביניהם.

האמון מבוסס על כך שכל אחד מהצדדים המתקרב לשני  דרך המרחב האינטרסובייקטיבי ביניהם נאמן לשמור על הדרך בה חברו מעוניין בקרבה ביניהם ולא סוטה או זז ממנה כמלוא נימה! כל סטייה קטנה מהדרך בה השני מעוניין בקרבתך אליו עלולה לפגוע בקשר ביניכם!

בכל קשר ישנו את שלב ההתקשרות בין הסובייקטים. כדי לעבור את השלב הזה בהצלחה אנו ניצבים בעמדה נפשית ורגשית ולפיה כל חוויה שנחוות כעת בקשר זה איננה מבטאת איזה שהוא אקט הנועד לפגוע בנו, להיפך כל 'אקטינג אאוט' (ביטוי בפעולה) שנחווה בשלב זה בקשר ביננו נועד כדי ליצור את המרחב המאפשר לקשר בו אנו מעוניינים!

'ה-טסטינג' (מבחן) אותו עורך הזולת עלינו נועד לשמור ולהגן עליו מפגיעות בקשר, לכן לפני שהוא ימהר לקיים את הקשר ביננו הוא ידאג לבחון את האפשרות לקיים אותו בכלל!

כאשר נצלח את השלב הראשוני, ההתקשרות ביננו תקרום עור וגידים ותהיה יציבה, חזקה ומשמעותית.

גיוס כלל הכוחות והחושים מצד שני הצדדים לקשר הכרחי על מנת שהקשר ביננו יקרום עור וגידים ויהיה אפקטיבי ומשמעותי!

שני הצדדים חייבים להיות ערוכים ומוכנים לצעדי ה-'אקטינג אאוט', ושני הצדדים יהיו ערוכים להכיל את ה-'אקטינג אאוט' כדי לאפשר את צליחת השלב הראשוני בדרך אל קשר משמעותי.

הקרבה בין שני הצדדים תגבר ככל שתהיה המשכיות לגיוס כלל הכוחות והחושים לקשר, רק שהפעם הכוחות והחושים לא נועדו כדי להימנע (סור מרע) מ-'אקטיג אאוט' אלא כדי לדחוף (עשה טוב) להעמקת הקשר ביניהם דרך היכרות אינטימית רגשית ונפשית הנשענת על כלל הכוחות והחושים!

האמון ביננו יגדל ויעמיק והקשר יקבל ביטוי נפשי ורגשי עמוק בו אנחנו יכולים לסמוך ולהישען האחד על השני דרך הקשר שהתהווה ביננו, ליהנות ממנו ולהפיק ממנו תועלת בחיינו!

זוהי הסאגה המאלפת בדרך להתקרב אל ה' יתברך דרך קיום המצוות (מלשון צוותא וחיבור) העוברת במעשה הקרבנות שם האדם מגייס את כלל כוחותיו וחושיו בכדי להתקרב אל ה' יתברך.

האדם מתוודע לכך שלכל אקט בהקרבת הקרבן ישנו ביטוי בפני עצמו הנועד לבסס ולהעמיק את הקשר בינו לבין בוראו החל מהדימוי של הקרבה עצמית של כלל הכוחות והחושים בדיוק כפי שהקרבן קרב בשלמותו על גבי המזבח.

אולם הידיעה כי ישנם חלקים שאנו נמנעים מלהקריבם בשל החוסר 'הנקיות והטוהר הרוחניים', (חלקים טמאים שאנו נמנעים מלאכלם, חלקים הבאים מהגזל וכד') בכדי לשמר את הקרבה ביננו ולא לאפשר לחלקים שונים לפגוע בקשר, מהווה את החלק ה-'ארי' שבקשר ביננו לבין ה' יתברך!

זהו החלק בו אנו עוברים מניסיון לקיים קשר הנשען על אמון לקשר מלא ומבוסס אמון! זהו שלב המדבר את האכפתיות שבקשר! שלב בו אנו מצהירים שהקשר הזה נוגע לנו ונוגע בנו! שלב בה האהבה נוכחת ומבטאת את עצמה דרך הקשר!

אני לא מסוגל לעשות משהו שיפגע בקשר ביננו אם אני מבין ומודע לכך שהאקט שלי מהווה פגיעה באמון ובמערכת היחסים, מתוך אהבה המגלה אכפתיות, הערכה וכבוד כלפי הקשר ביננו! הלב לא מסוגל לחיות בשלום עם הידיעה שאני עושה משהו שגורם צער לצד השני!  

ככל שהקשר מתחזק ומעמיק אני כבר יודע בדיוק מה אני אמור לעשות אני כבר לא זקוק להוראות וציוויים כדי להימנע מלעשות משהו שעלול לפגוע באיזו שהיא צורה בקשר ביננו!

חילוקי דעות אינם סימן או עדות לכשל בקשר או לקשר לא יציב או חזק, להיפך חילוקי דעות הנן סימן לקשר בריא בו כל אחד שומר על הנפרדות של השני כפי שהיא באה לידי ביטוי בדעות השונות, ברצונות השונים, בצרכים ובמאוויים השונים! זה סיפורו של קשר מיטיב ובריא!

העובדה שאנו כחברה כל כך מגוונת מגויסים האחד עבור השני בשעת שמחה או משבר מעידה על עומק הקשר השורר והקיים ביננו כעם וכחברה. אין רצון או צורך לאף אחד מאתנו לשנות את דעותיו בכדי לחוש את הקשר ביננו. העובדה שדווקא בשעת שמחה ולצערנו בשעת משבר מתגלה הקשר שלנו במלוא תפארתו הנה העובדה הברורה המעידה על עומק הקשר ביננו!

בכדי לתחזק את הקשר במלוא עוזו גם אל השגרה אנו זקוקים לגייס את כלל הכוחות והחושים ולהתבונן במהות הקשר ביננו וכך לאפשר להתבוננות מעמיקה זו לגלות בנפשנו את מה שקיים עמוק בתוכנו לצאת ולבוא לידי ביטוי גם בשגרת היום יום!

התבוננות על פי תורת חסידות חב"ד משמעה תקיעה בחוזק של מוח ה-'דעת' כלומר החלקי האחורי במח המכונה 'הלא מודע' ולהעלות למודעות את מה שכבר ישנו במח האדם אל הלב המעורר את המידות ומביא את האדם לתחושה נפשית ורגשית של אותה ידיעה רק שכעת היא לא רק ידע שכלי קר ויבש אלא רגש גואה ומתפרץ המשפיע על תחושת האדם ונפשו ומביאו לחוש את מה ששכב אצלו במח הדעת ולא בא לידי ביטוי, וכעת הוא חש את אותה הכרה לא מודעת!

עבודה זו בנפש האדם מביאה לידי אהבה גלויה שלו את ה' יתברך, את הזולת שברגע זה הוא מסוגל כבר לחוש בשמחתו ולהיפך בסבלו וכאבו!

זה דורש עבודה יום יומית חוזרת ונשנית של התבוננות תדירה המכונה בתורת החסידות קביעות בנפש!

זה מי שאנחנו כעם וכחברה אנחנו מחוברים ואוהבים אהבת נפש מצד מי שאנחנו כעם והקשר שלנו לאב אחד שבשמים ובארץ, העבודה שלנו היא לתחזק ולתפעל את האהבה הזו יום יום שעה שעה בדיוק כמו שריר בגוף האדם הדורש תפעול ותחזוקה יום יומית כדי שלא יתנוון!

על קשר אמיתי של אהבת רעים ופעולתו בשמי רום!

לילה אפל וקר היה אותו לילה של חודש טבת תק"ד. השלג כיסה את מלוא העין. מדי פעם ירדו פתיתים רכים נוספים, והצטרפו אל מרבד הלבן האינסופי.

בקרן זווית אפלולית שבבית המדרש 'שומרים לבוקר' ישב משה חיים, עצוב, כאוב ודווה. הייתה לו סיבה טובה לכך. שנים מספר חלפו מאז נשא לאישה את רעייתו מרים, אך טרם זכו להיפקד בפרי בטן. הוא ראה את הברכה שורה בבית שכניו וידידיו לקהילת דענבורג, את ילדי החמד שלהם, ולבו נצבט בקרבו. לא חלילה מתוך קנאה, אלא מתוך רצון פנימי עצום, לחבוק גם הוא פרי בטן.

האמת היא שהוא ורעייתו כן נפקדו. אמנם לאחר שנים רבות, אך בכל זאת זכו לחבוק שלוש בנות קטנות, יפות מראה. אך לגודל שברונם, נפטרו הבנות באופן פתאומי כחודש או חודשיים לאחר לידתן.

הרוח הדופקת על החלונות, החושך הקודר שהציץ מבחוץ, הקור המקפיא, כמו העצימו את התחושה העגומה שחנקה את גרונו. מדי פעם לגם מכוס חמין שהייתה לפניו, כמו מנסה להתחמם ולהתנחם, אך גדול היה שברו וצערו.

בשולחן הסמוך ישבו משה-יוסף הנפח, טלעבלע מוכר הירקות, ישראל מפולוצק, חיימ'ל, ועוד כמה בעלי בתים פשוטים. הם ישבו סביב בקבוק יין שיכר, ושוחחו ביניהם בקול שהגיע גם לאוזניו של משה חיים; והיה להם על מה לשוחח…

אותם ימים היו ימי התעוררות רבתי בדענבורג. מי שניצח על התעוררות זו היה גדליה ברוך הסנדלר. לכאורה סנדלר פשוט היה רעייתו באשע הייתה עוסקת בלחישות, הסרת עין הרע ועשיית סגולות שונות כדי להרגיע ילדים קטנים הטרודים בשנתם. שלושה ילדים להם, בן ושתי בנות שנולדו לאחר שנים רבות.

שלוש שנים בלבד מאז הגיעו בני הזוג להתגורר בדענבורג, וכבר הספיקו לחולל שינוי רבתי בעיר. אנשים שמו לב כי מאז בואם, גדל מספר האורחים בני התורה שהגיעו לעיר. אלה העדיפו להתאכסן בביתם של גדליה ברוך ובאשע מאשר להתאכסן ב'הקדש' המקומי שהיה מיועד לכל העניים. חלק מאותם בני תורה היו אף נושאים דרשות בבתי הכנסת של העיר מה שונים היו משאר המגידים שהיו מטיפים מוסר ומתארים את שבעת מדורי הגיהנום השמורים ומזומנים לחוטאים.

היה זה חג שבועות תצ"ח, כאשר גדליה ברוך שינה פתאום ממנהגו. מבלי הכנה מוקדמת עלה לאחר קריאת התורה על במת בית הכנסת 'חברא קדישא', הכה בעוז על הבמה בכף ידו הכבירה, והיסה את הקהל המופתע. הוא פתח ודיבר מעניינא דיומא, מתן תורה, כיצד עמד כל עם ישראל במתן תורה, כדי לקבל את התורה הקדושה, ועל החסד שעשה ה' עם עמו ישראל, בנותנו לנו את התורה.

בהמשך דבריו סיפר כי לאחרונה נתגלה אחד הצדיקים הנסתרים מאוהבי ישראל המופלגים, המדבר בשבחם ומורה להם דרך חדשה בעבודת השם יתברך, כשהקו המנחה את רעיונותיו הוא, קיום מצוות בשמחה, במידות טובות ואהבת ישראל. גדליה ברוך התכוון על הבעל-שם-טוב הקדוש, שאורו החל לזרוח ולנגוה על פני תבל.

ר' גדליה ברוך לא הסתפק בדברים אלו, ומיד בתום נאומו חזר על הדברים גם בבתי הכנסת "פועלי צדק" ו"שומרים לבוקר" – והעיר דענבורג. לפנות ערב כבר עמדו תושבי העיר, חבורות חבורות, ודנו בחדשות האחרונות. היו כבר שהספיקו לשמוע מגדליה ברוך אי-אלו סיפורי מופת מרבי ישראל בעל-שם-טוב בוודאי היו גם שהוסיפו כיד הדמיון הטובה עליהם כהנה וכהנה.

מאז, במשך כשנתיים ימים דאג ר' גדליה ברוך להפיץ את תורתו של הבעל-שם-טוב בקרב תושבי דענבורג. שיא ההתקרבות היה בחודש תמוז תק"א, כאשר רבי גדליה ברוך וקבוצת תושבים הלכו למז'יבוז', שם שהו 'בצילא דמהימנותא' חודשים מספר, עד לאחר חג הסוכות. כששבו לעיר שמחים וטובי לב, מלאים בתורה ובדרכי עבודה, עברה העיר סופית לידיים חסידיות. 

כעת ישב משה חיים בפינתו, ומבלי שרצה, שמע את שיחתם של חבריו. הללו ישבו וסיפרו סיפורים שונים מהבעל-שם-טוב, ותיארו מגדולתו כהנה וכהנה.

בשלב מסוים פתח טלעבלע מוכר הירקות את פיו. אי אפשר היה שלא לשמוע את קולו הרם, מחוספס מה. הוא סיפר על זוג חשוכי בנים, כבר כמעט באו בימים, שהגיעו אל הבעל-שם-טוב והתחננו בפניו שיברכם בבן זכר. הבעל-שם-טוב, כמו מפתח הנשמות בידו, הבטיח להם זאת לא לפני שהורה להם לתת סכום מסוים לפדיון שבויים. ברכתו של הרבי עשתה רושם, וכעבור זמן נולד להם בן נעים מראה, בעל כשרונות. כשהביאוהו לפני הבעל-שם-טוב, הוסיף ובירך את ההורים המבוגרים, כי יזכו לרוות ממנו רוב נחת ולהכניסו לחופה.

משה חיים שמע את הדברים, ואלו כמו הוסיפו נפט על מדורת הכאב שרשפה את לבו. הוא קם ממקומו באנחה עמוקה, התעטף בבגדי החורף שלו, ומבלי אומר יצא את בית המדרש לתוך הלילה האפל, רומס במגפיו הכבדות את מרבד השלג הרך.

בהזדמנות ראשונה שמצא לנכון, חזר על הסיפור ששמע באקראי באוזני מרים אשתו, והציע כי אם כזה הוא איש קדוש הצדיק היושב במז'יבוז', אולי כדי שגם הם ייסעו אליו ויבקשו את ברכתו. בעצם, משה חיים לא היה בטוח שהוא רוצה לנסוע לצדיק. הוא היסס.. קיווה.. חכך בדעתו.. התלבט…

אשת חסד הייתה מרים. ברוב שעות יומה הפנויות, עסקה במעשי עזרה וחסד. היא סייעה באספקת מיני תרופות ומזון ליולדות, טרחה בהכנסת כלה, כמו גם בגידול יתומים ויתומות. כששמעה מבעלה על מחשבתו לנסוע לבעל-שם-טוב, ציינה בסיפוק כי גם היא שמעה רבות על גדולתו מפי חברתה באשע, אך לא העזה להציע זאת בפניו כדי שלא לצערו עוד יותר.

לא קלה הייתה ההחלטה לצאת לדרך. מאז ומעולם לא יצא משה חיים אל מחוץ לדענבורג, בה נולד, בה גדל ובה נישא והקים את ביתו לפני כשלושים שנה. כל כך חשש, עד שאפילו את הורי אשתו וקרובי משפחתו שהתגוררו כשלושים פרסאות בלבד מעירו, לא ביקר מעולם! מובן אפוא היה פחדו הגדול לצאת אל הדרך. "הדרכים בחזקת סכנה" היה חוזר ואומר לאשתו, בד בבד עם רצונו הכן לנסוע לצדיק.

פעמים רבות ניסתה רעייתו לנסוך בו אומץ לצאת אל הדרך הארוכה, אך הוא לא מצא את העוז בנפשו לעמוד חשוף לסכנות הדרכים. לבה ונפשה של מרים רעייתו עלה על גדותיו מכאב וצער, אך להוציא את בעלה בכוח מן הבית, לא יכלה.

יום אחד נודע, כי קבוצה מתושבי דענבורג, ורבי גדליה ברוך בראשם, מתכוננים לנסוע מז'יבוז'ה לחג השבועות, מתן תורה, על מנת לשהות במחיצת הצדיק במועד זה. משה חיים הבין כי שעת הכושר הגיעה. לא עוד נסיעה לבד, התמודדות אישית מול אי-הוודאות הכרוכה בנסיעה ארוכה, אלא בקבוצה גדולה של תושבי העיר, המכירים ויודעים את הדרך, מאורגנים כולם להפליא.

בראש חודש אייר תק"ד יצאה הקבוצה לדרכה.

היום הגדול הגיע. משה חיים ומרים זכו להיכנס אל הקודש פנימה, אל חדרו הצנוע של מאור הדורות, רבן של ישראל שאורו בהק למרחקים, רבי ישראל בעל-שם-טוב. בכאב לב עצום שפכו את צרתם. הם סיפרו על השנים הרבות בהן לא נפקדו, ולאחר מכן גוללו את מסכת לידת שלוש בנותיהם זו אחר זו, כאשר אף אחת מהן לא שרדה יותר מאשר זמן קצר.

הביט בהם הבעל-שם-טוב בעיניים זכות כמו נצח נשקף מעיניו הטהורות, אך משום מה, משהו עמום היה בהן. הצדיק הביט בהם, אך לא הגיב. ניסו השניים להוסיף משפט פה והבהרה שם, אך לפליאתם העצומה, הצדיק לא הגיב. לא כך תיארו לעצמם את אותו צדיק פועל ישועות, שמסייע במאור פנים לכל דורש – לפחות כפי ששמעו בסיפוריהם של תושבי דענבורג.

באכזבה גדולה יצאו מחדרו של הצדיק, ופנו לאכסניה שהוכנה בעבורם.

הם פנו לר' גדליה ברוך, ראש החבורה, וסיפרו בפניו את פרטי המקרה. זה ייעץ להם להמתין עוד ימים אחדים, ואז להיכנס בשנית.

כעבור ימים אחדים נכנסו בשנית אל הקודש, ושוב שפכו את כאבם בפני הצדיק – אך גם הפעם, הצדיק הביט בהם בעיני הבדולח שלו, ולא הגיב. כשזה קרה בשלישית, נפלה מרים על הרצפה בעלפון. מששבה רוחה אליה, פרצה בבכי שיכול היה להרעיד שמים וארץ, אך הרבי עמד בשתיקתו. דרכי צדיק מי ישורן.

מי שדאג לכל מחסורם במז'יבוז', היה רבי גדליה ברוך, ראש החבורה שהגיע מדענבורג, ומחסידיו הוותיקים והמובהקים של הבעל-שם-טוב. הוא שכבר עמד במקצת על סדר הליכותיו והנהגותיו של הצדיק הוא שכבר נכח בלא מעט מקרים שהעידו על אהבת ישראל העצומה שפיעמה ברבי, הבין כי המצב רציני ביותר.

רבי גדליה ברוך אסף כמה מחבריו, מחשובי המסתופפים בצל מורו ורבו, וביחד טיכסו עצה כיצד לסייע לבני הזוג. אמנם לא היו נהירים להם שבילי שמים, אך הבינו כי אם הצדיק בעצמו לא עוזר, סימן הוא ששערי מעלה מוגפים בפני בני הזוג. לאחר דיונים ממושכים, הוחלט לאסוף מניין אנשים יודעי דת ודין, ולהתענות שלושה ימים רצופים, תוך תפילה ותחינה בפני השם יתברך, כי משה חיים ומרים ייפקדו בזרעא חיה של קיימא. "נראה כיצד יגיב על כך הרבי, וכיצד יסתדרו העניינים" חתם גדליה ברוך את האסיפה.

לא קל היה להם למשה חיים ורעייתו באותם ימים. הם ראו את חבריהם לקבוצה, כמו יהודים נוספים שהגיעו למז'יבוז' מפה ומשם, נכנסים אל הצדיק, וכל אחד מהם יוצא מצויד בברכותיו הלבביות של הצדיק ופניו קורנות מאושר. הם אף היו עדים לכמה ניסים שהתרחשו ממש לנגד עיניהם, כמו חולים מסוכנים שהובאו בפני הצדיק ובו במקום ניכרה הטבה בבריאותם, או מוכי שיגעון שהתרפאו, כמו גם עקרות שיצאו מהקודש, מצוידות בברכות והבטחות. לא היה גבול לייסורי נפשם.

שלושה ימים ישבו עשרה נבחרים מתלמידיו של הבעל-שם-טוב בחדר צדדי, ומתוך צום התפללו לפני היושב במרומים, התחננו בעבור זוג חשוכי הילדים שאור העולם כבה להם. הם נזהרו שלא להפסיק אף לא לרגע, קל וחומר שלא לשוחח שיחת חולין. הדבר נשמר בסוד, ואיש מלבדם לא ידע על סדר התעניות והתפילות שקיבלו על עצמם, מתוך אהבת ישראל מופלגת לזולתם.

בערבו של יום שלישי, עם רדת ערב, פנו להתפלל תפילת ערבית, תפילה שאמורה הייתה לחתום את מסכת התפילות והצומות.

עודם עומדים בעיצומה של תפילה, הגיע משרתו של הרבי והודיעם כי הרבי מזמנם לבוא לביתו לסעודת מצווה.

"סעודת מצווה?" תהה גדליה ברוך בקול בתום תפילתו, "על שום מה"?

המשרת משך בכתפיו. "איני יודע, רק זאת אני יודע, שלפני שעות אחדות הורה לי הרבי להכין סעודה כדת וכדין".

כעבור שעה קלה ישבו גדליה ברוך וחבורתו סביב שולחנו הטהור של הרבי, שוברים את צומם. מסביב היו גם בני החבריא קדישא, גדולי התלמידים, כמו גם האורחים הרבים שהגיעו למז'יבוז' באותם ימים. איש מהם לא ידע לפשרה של סעודת המצווה, כמו שאיש לא ידע – מלבד הצדיק כמובן – כי סעודה זו היא גם שבירת צום ממושך.

פניו של הבעל-שם-טוב שישב בראש, האירו באור יקרות, ושמחה גדולה הייתה נסוכה עליהן. בקול חגיגי מה, הואיל הצדיק לומר חידושי תורה וענייני חסידות על הפסוקים "ואהבת לרעך כמוך" "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". כטוב נפשו הטהורה של הרבי, אף הוסיף וסיפר כמה סיפורים בעניין אהבת ישראל, ועד כמה יקרה ונחשבת בשמים עזרה של יהודי לרעהו. הוא הוסיף והאדיר בחשיבות פעולת אהבת רעים, חברים המעוררים רחמים רבים על חברם ובן גילם בשעת דחקו, וקורעים בעבורו גזר דין של שבעים שנה, ומהפכים את הקללה לברכה, ואת המוות לחיים ארוכים.

רבי גדליה ברוך וחבריו הבינו כעת בבירור כי סיבת סעודת המצווה טמונה בפעולות הרוחניות הנשגבות שעשו בימים האחרונים. כעת רק נוכחו לדעת שהעצה שטכסו, אכן פעלה את פעולתה.

בשיחה ששוחח רבי גדליה ברוך לאחר מכן עם משה חיים ורעייתו מרים, גילה את אוזנם על החלטתם הטובה, להתפלל ולהפציר בעבורם; ועל כך שקרבנם, מיעוט חלבם ודמם בצום הממושך, התקבל לנחת רוח בשמים, וגזר דינם נקרע, כפי שהבינו מדברי הרבי בכבודו ובעצמו. "מסתבר כי ברכתו של הרבי תפעל בעבורכם, להוריד לעולם נשמה גדולה ויקרה", סיים.

השניים, יחד עם שאר בני החבורה, חזרו לדענבורג, שמחים וטובי לב, בטוחים באמונה שלמה כי כבר בשנה הקרובה ייפקדו בבן זכר, חי ובריא, שיאריך ימים.

ואכן, ברכתו של הבעל-שם-טוב, כמו גם תפילותיהם של החברים, נשאה פרי. ביום ב' לחודש אייר תק"ה, שנה בדיוק לאחר שיצאו לדרכם מז'יבוז'ה ושלושים ושלוש שנים לאחר נישואיהם, ילדה מרים בן לבעלה, ונקרא שמו בישראל – שלמה.

שלוש עשרה שנים לאחר מכן, נסע שלמה עם אביו למז'יבוז', שם התברך מפי הצדיק בזיכרון טוב ובאריכות ימים ושנים. בגיל שבע-עשרה השתדך עם בתו של גדליה ברוך, ומאז כונה "שלמה באשעס", על שם חמותו שנודעה בסגולותיה ובמעשיה הטובים. 

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

"תפילת נשים" – מה מתחבר יותר טוב מזה יחד? תפילה זה נשים, ונשים זו תפילה, לא? כל כך מחוברות, כל כך מאמינות. בכל ניסיון להציג אֵם יהודיה, מיד עולה הסיטואציה כשהיא אוחזת בידה סידור, או ליד המזוזה, או בעיניים מכוסות בשעת הדלקת נרות.

מה עשו האימהות הקדושות? התפללו. "נפתולי אלוקים נפתלתי" – התחברתי…

תפילה ונשים מתחבר? מתי בדיוק? כשהיא מנסה להשלים עוד קצת שינה אחרי לילה של כאבי אוזניים? כשהיא רצה מהמטפלת למעון, לגן, למכולת? אולי בערב, כשהיא משקמת קצת את הבית, מכבסת בגד למחר, ומהחדר כבר שומעת את התינוק מתהפך בעריסה, מתחיל להתעורר.

תפילת נשים, מתי?

תודה לכל הנשים הכנות ששיתפו אותנו בלבטים, בתובנות ובעצות. תכינו כוס קפה ל'לחיים' ונתוועד על זה! במוצאי שבת שתפו אותנו מה זה עשה לכם!

מסיבת סידור בגיל 37

מאוחר עכשיו. הבית שקט ומסודר. הנסיכה הקטנה שלי ישנה במיטה, בטח חולמת על סידורים, צווארונים מבריקים, ריקודים… על השולחן בסלון כל המזכרות: תמונה של הקטנטונת, תפילה שכתבה באותיות דפוס עקומות, בקשה ללחוש אחרי הדלקת נרות במסגרת תואמת לעיצוב הכללי, פרח לאמא, והכי חשוב: הסידור החדש.

כל היום הצלחתי להדחיק את סערת הרוחות שהייתה לי, עסוקה באלף ואחת מטלות יומיומיות. עכשיו אני כאן מול הסידור. כבר לא מנסה להתחמק. פותחת אותו ומלטפת, מחליטה לומר ממנו "קריאת שמע". אין. ב'סידור לתלמיד' יש רק תפילת שחרית.

מסיבת סידור היא תמיד מרגשת, והיא לא הראשונה שלי. חמישית כבר, וכנראה אחרונה (עד שיגיעו הנכדים). אני תמיד בוכה, בשירים ובטקס. אני לא יודעת מה הולך בלב של שאר האמהות, בטח גם הן נרגשות, לא מאמינות שהתינוקת שלהן כבר גדלה כל כך, שהיא באמת קוראת, ובאמת מצטרפת כעת לשרשרת הדורות של נשים יהודיות השופכות ליבן בתפילה.

אצלי הדמעות הן לא רק דמעות של אושר והתרגשות; יש בהן גם הרבה תסכול. כל כך קשה לי עם התפילה. אני בקושי מצליחה לפתוח סידור בבוקר, וכשזה כבר קורה, אני ממלמלת מילים, מחכה שייגמר. פעם עוד הייתי עסוקה בחיפוש אשמים. אמא – שאף פעם לא ראינו אותה מתפללת. המורה – שלא חיברה אותנו, רק חייבה. היום אני רק כאובה. חסרה. לא מוצאת כוחות להתמודד עם זה.

והנה הקטנה שלי עומדת עם פרח בין שלושים מתוקות כמוה, מחבקת את עצמה, נעה בחינניות ימינה ושמאלה, שרה בהתרגשות יחד עם הפלייבק: "רוצה להידמות לך אימי היקרה!" ואני חושבת בליבי, רק לא זה! היום הזה כל כך מרגש, תמשיכי לאהוב את התפילה, רק אל תהיי דומה לי!

והנה עכשיו אני כאן מול הסידור.

באמת אוהבת אותך ה', באמת. דמעות ראשונות כבר זולגות. באמת רוצה להתפלל אליך! לפתוח סידור בהתרגשות כל בוקר, להתנדנד בדביקות, ללחוש את המילים בהתרגשות. לדמוע, כמו שאני דומעת עכשיו… ה', תעזור לי להתפלל, תעזור לי להתחבר, תעזור לי להיות אמא ששווה לרצות להידמות לה.

אני יושבת דוממת, שקטה, עוצמת עיניים. מלטפת את עטיפת הניילון המבריקה ששומרת על האוצר המפואר. בהחלטה של רגע אני מנצלת את פתיחת הלב שלי, פותחת סידור ומתפללת ערבית. קצת חושבת על המילים שאני אומרת. קצת חושבת על הקטנה הנרגשת והמרגשת, קצת מתחננת. "ה', תשמור עליה, תעזור לה במלחמת התפילה שהיא עוד עומדת להתמודד בה. תעזור לה שכהיא תהיה בת שלושים ושבע, עדיין תבכה בתסכול. לא תתייאש כבר. תתעסק כל המסיבה רק בתמונות ובכיבוד".

מסיימת "עלינו לשבח", מחליטה לחגוג לי מסיבת סידור מרגשת. כותבת על דף במילים שלי מה אני מבקשת, מחבקת סידור ומגמגמת מילים של שירים שאני זוכרת. גם ככה הבנות ב–א' לא באמת הבינו מה הן אמרו, כן? זה לא מפריע להתרגשות. אולי זה יעזור ליומיים? כבר שווה, לא?

והנה אני מתפללת, בשעה–לא–שעה בנוסח שלא קיים, אבל מתפללת אליך. מחוברת.

פתאום הכול השתנה

שמי רחלי, אישה ואמא ממרכז הארץ. שום דבר מיוחד ששווה לכתוב עליי בעיתון.

תעודת זהות תפילתית?

"מספיק בקושי".

משתדלת להתפלל, לא תמיד מצליחה. 'ברכות השחר' זו ברכה ארוכה ארוכה שממלמלים לפני הקפה הראשון של הבוקר, 'קריאת שמע' לוחשים במיטה, אבל לא תמיד מצליחים להגיע עד הסוף.

לא שהייתי מרוצה מהמצב, אבל לא ממש היה לי זמן לחשוב עליו. מאז שעזבנו את העל־יסודי, התפילה הפכה להיות מאוד אישית, רק אני וה'. אין למי להשוות כמה זמן לוקח להתפלל, כמה היא מתנדנדת. אין גם מורות שיעוררו אותנו. ככה זה נשאר.

אני עובדת במקצוע מאוד משרדי ולא מרתק. ממלאה דו"חות, מאשרת דברים, מעבירה הלאה מה שצריך. צריכה להיות סבלנית עם אנשים, לזכור המון כללים ולהיות מאוד מדויקת. יש הרבה אחריות בעבודה שלי, לכן אני בודקת כל דבר כמה וכמה פעמים כדי לא לטעות.

בוקר אחד מתקשר לקוח. יש לו כמה שאלות על דיווח ששלחתי לו. אני מוצאת את הטופס המתאים, מעיינת בו, מקשיבה לשאלות שלו, ופתאום שחור לי בעיניים. ממש. רעדתי בכל הגוף, הרגשתי שאני לא מסוגלת להמשיך בשיחה. אמרתי לו שאני אבדוק את זה ואחזור אליו. ניתקתי. אני קוראת שוב את הדיווח, מגלה שעשיתי טעות קריטית. לא מבינה איך.

בתחילה אני מנסה להרגיע את עצמי, בטוחה שעוד רגע אגלה למה זה היה נראה לי נורא כל כך. אני יוצאת למרפסת המבולגנת והמכוערת של המשרד, נושמת קצת אוויר צח. שותה כוס מים. ניגשת שוב למחשב. לא עזר. באמת טעיתי. ממש! ולא טעות שאפשר למצוא לה שותפים. רק אני אחראית לבלגן.

'ברוך ה' שלא מדובר בחיים', אני מנסה להרגיע את עצמי. אני לא רופא ולא רמטכ"ל שכל טעות שלהם עולה בנפשות. זה רק כסף, אבל המון! בהערכה מהירה זה עלול לעלות לי יותר ממיליון. אני רועדת. והבושות…

אני חושבת איך אספר לבעלי, הדירה שלנו… עדיין משלמים עליה משכנתא!

עובר עליי חודש קשה מאוד. בעלי הצדיק כבר יודע, לא כועס. הוא איתי בסיפור לגמרי. הלקוח ממשיך להתנהל מולי, מסמכים, בירורים. לא יודע מה הקשר שלי לסיפור, לא יידע גם. לא קשור אליו מי ישלם את הנזק.

מרגע לרגע אני לחוצה יותר, באמת לא יודעת איך נחלץ ממנו במינימום נזק.

בוקר אחד שקט במשרד, אני מחליטה לכתוב לרבי שליט"א. יושבת מול הדף הלבן, מתחננת. מה לבקש?

שנגלה שאין טעות? – יש.

שלא אני עשיתי אותה? – אני עשיתי.

שאפשר לתקן? – אי אפשר. הנזק כבר נגרם.

"רבי, אני מבקשת. תוציא אותי מזה. רק אתה יודע איך!"

רגע לפני שאני חותמת, שם ושם אמא, אני חושבת שעל בקשה כל כך גדולה, קריטית, צריך לעשות גם 'כלי' אמיתי, החלטה של מסירות נפש. אני מחליטה לקחת על עצמי את הדבר שהכי קשה לי, תפילה. כל בוקר בלי ויתורים: מ'מה טובו', כל הקרבנות, ההוספות של שני וחמישי, מוסף בראש חודש. "הכל רבי, הכל! רק תציל אותי מהסיפור הזה!" מכניסה את המכתב לאגרות קודש וחוזרת למחשב.

דו"ח חדש מחברת הביטוח. תשלומים שוטפים, עדכונים… הי, הביטוח! אני ממהרת לקלסר המתאים, שולפת את הפוליסה, עוברת עם האצבע בשקיקה על האותיות הקטנות. אני לא מאמינה! פוליסת הביטוח של העסק שלי מכסה בדיוק טעויות מהסוג הזה! הלב שלי מתחיל לפעום מהר. לפני שאני מתחילה להתרגש, אני מרימה טלפון לסוכן הביטוח, בודקת מולו. זה נכון, הוא גם מסביר לי מה להגיש, למי. הכל מכוסה…

"רבי, תודה!" רק ביקשתי! רק החלטתי!

ההמשך של הסיפור אפילו יותר יפה! בעלי מנגן באירועים. יש לו את המחירים שלו, ויש גם בית חב"ד אחד שהוא מגיע לכל אירוע שהם עושים. לפעמים הם מצליחים לשלם לו מה שהוא דורש, בדרך כלל לא. אז השליח נותן צ'ק של 770, או סכום של גימטריה אחרת, או תאריך כל כך דחוי, שאולי הילדים שלנו כבר יפדו אותו יום אחד… זה לא משנה, בעלי תמיד ילך לשם. הוא נהנה מההתוועדויות עצמן, ורואה בזה גם סוג של תרומה.

באותו יום בו כתבתי הוא שוב השתתף באירוע של בית חב"ד. בסוף הערב ניגש השליח. הפעם הוא לא יכול לשלם כלום. מה כן? הם הוציאו מחדש את הסידור. סידור גדול, אותיות גדולות. העניק לו אחד במתנה. בעלי התאכזב. לא לשלם את כל הסכום, הוא מבין. אבל להזמין אותו ולא לשלם בכלל? ועוד לתת סידור במקום תשלום.

כמעט נשנקתי מרוב התרגשות. "נראה לך שהסידור בשבילך? זה הרבי שלח לי, השתתפות בהחלטה הטובה שלי…"

מאז, כל בוקר, בלי ויתורים. כל התפילה, מהסידור שקיבלתי מהרבי…

שבת באמצע השבוע

הרעיון הוא לא שלי, אבל הוא כל כך יפה!

תפילה היא רגע של שבת בתוך היומיום. מושלם, לא?

אני כל כך אוהבת את השבת, כל מוצאי שבת אני נופלת לדיכאון קל, מתאוששת איפשהו בסוף יום ראשון. היא כל כך נהדרת, שבת. השקט הזה, הרוגע. את והמשפחה וה', בלי הפרעות חיצוניות, בלי טלפונים ומחשב. איזו המצאה גאונית! יום בלי טלפונים. אפילו מי שמקפידה על טלפון כשר, מעודכנת בכל דבר.

חוץ משבת.

יום אחד הגיעה אלינו הבת של השכנה שעה ומשהו לפני צאת שבת. אני מנסה לנצל כל רגע, לנשום את שאריות השבת, לקרוא משהו, ללמוד. לנגן עוד ניגון. מתחילה כבר לכאוב ולהתגעגע. הילדות מדברות על תפילת שמונה עשרה, ואני בקושי מקשיבה.

כבר אסור לאכול. יותר ממה שעצוב לי שאסור לאכול, מי רעבה בכלל? עצוב לי שצאת השבת קרב. פתאום אני שומעת את הבת שלי אומרת, "זה בכלל לא דומה לשבת!" המילה 'שבת' מדליקה אותי.

"מה לא דומה לשבת?" אני מתערבת בשיחה.

"אפרת אומרת שהמורה שלה אומרת שתפילת שמונה עשרה דומה לשבת." מסבירה הבת שלי.

"למה שמונה עשרה דומה לשבת?" אני מחייכת לאפרת הנבוכה.

"כי אסור לעשות שום דבר, ולא מעניין אותנו כלום." היא מתביישת. "אנחנו מתנתקים מכל העולם, ממש כמו בשבת".

המילים שלה תופסות אותי. לא מכירה את המורה של אפרת, לא יודעת מאיפה היא הביאה את הרעיון החמוד. כן מתחברת אליו מאוד. יש לי תקווה! פעם ביום, אפילו פעמיים בעזרת ה', יש לי מיני שבת, טעימה קטנה מהמתיקות של שבת. מה יותר טוב מזה?

אף פעם לא היה לי קל עם תפילה, למי קל? פתאום באמצע היום לעצור את כל המרוץ ולנסות לכוון, להתרכז במילים שכבר אמרת אלפי פעמים? עכשיו זה אחרת. אני מתפללת? אני בסך הכל מייצרת לעצמי אי של שבת באמצע היומיום. רבע שעה, עשרים דקות בהן אסור לי, פשוט אסור להתעדכן, לענות, לכתוב, להודיע, אפילו לא לתכנן. רק להיות עם עצמי ועם ה' ועם המילים של הסידור.

בהתחלה הייתי צריכה קצת תפאורה, ממש להשאיר את הטלפון על שקט בחדר אחר. לכבות מוזיקה. לארגן קצת את השולחן. היום זה כבר בא לבד. מה אכפת לי אם הוא מצלצל? שבת עכשיו! העולם מת. אפילו הילדים כבר יודעים שלא 'ניהי אוהו' ולא סימונים אחרים. אמא מתפללת, תתקשרו אחר כך, וזה גם מגובה הלכתית.

תודה למורה של אפרתי, שהייתה אז בג' והיום בת שמונה עשרה, תודה על מי שאת!

באדיבות מגזין עטרת חיה

השליחה הגב' דינה פריימן הנחתה את הערב בטוב טעם בשילוב הומור פורימי המשלב את דברי הרבי מלך המשיח אודות חשיבות השמחה, בפרט בעת הזו לזכות והצלת החיילים, החטופים, והחולים.

הרבנית זלטה הרצל מנוף הגליל, דיברה דברי חיזוק בשילוב סיפורי אמונה מתקופת מלחמת יום הכיפורים

לחלק האמנותי של הערב  הופיעה שנית השחקנית עם תיאטרון פלייבק והוסיפה שמחה וצחוק.

לסיום רקדו הנשים יחד עם התוף שקיבלו כמזכרת, בסימן נשות כפר תבור מוכנות לגאולה!

שלום וברכה

אנו עומדים בשבוע ה-24 למלחמה על ארצנו עמנו ותורתנו הקדושים. אנו בפתחו של חג הפורים החג שמסמל יותר מכל את המאבק הקיומי של עם ישראל הנאבק על הזהות היהודית בגינה אנו נרדפים לאורך ההיסטוריה. ולצד זאת ולא פחות חשוב מכך הניצחון של העם היהודי לאורך ההיסטוריה על כל אלה שעמדו ועומדים עלינו לכלותינו, מה שמבטיח שגם הפעם בוודאי שיד העם היהודי תהיה על העליונה בסופו של יום..

השנה חגיגות הפורים עומדת בסימן שאלה, של איך נכון והאם אפשר לחגוג בכלל נוכח המצב המורכב בו אנו עומדים כעם וכחברה, אך בעיקר ובפרט כאשר לצדנו עומד ונכח לו בעצמה כאב וצער משפחות החטופים ומשפחות השכול הכאובים והשבורים?

לפני שנענה על השאלה הנוקבת הזו, ננסה להבין את מהותה של השמחה בנפש האדם ועל תפקידה בחיינו, כפי שהיא משתקפת מפרשת השבוע מהיבט חסידי ופסיכותרפי.

ידיעה והכרה של האדם במעלות עצמו לצד הכרה וידיעה בחסרונותיו הנה הנוסחא המדויקת לענווה של אמת המביאה את האדם לשמחה אמיתית ומהווה את הכח המניע הפנימי למימוש עצמי!

השבוע נקרא בפרשת ויקרא

פרשה זו פותחת בקריאה של ה' יתברך למשה רבינו. 

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר".

בתורה המילה ויקרא נכתבה ב-א' קטנה מהרגיל.

מסביר הרבי מליובאוויטש: הסיבה לכך שאות א' זו הקטנה מהרגיל נכתבה דווקא במילה זו בתורה, הנה כדי לרמז לנו על ענוותנותו של משה רבנו, שלמרות כל מעלותיו הנשגבות היה 'עניו מאוד מכל האדם אשר על-פני האדמה'.

לעומת זאת בספר דברי הימים הספר האחרון שבתנ"ך. האות א' של המילה 'אדם' – המיוחסת לאדם הראשון, נכתבה גדול מהרגיל. 'אָדָם שֵׁת אֱנוֹשׁ'.

הסיבה לכך שכאן בחרה התורה דווקא לכתוב את האות א' גדולה מהרגיל הנה משום שבגודלה רומזת האות א' על מעלותיו העצומות של אדם הראשון, יציר כפיו של ה' יתברך ואת העובדה שאף הוא הכיר במעלת עצמו.

רוב אותיות התורה הן אותיות בינוניות. דבר הרומז על ייעודו הכללי של האדם, ועל הציפיה ממנו שעליו להיות לפחות במדרגת 'בינוני' לזה הוא יכול להגיע על-ידי לימוד תורה, קיום מצוות ובריבוי מעשים טובים. אך פה ושם יש גם אותיות זעירות ואותיות גדולות, שגם מהן עלינו ללמוד דרכי התנהגות כמו האות א' הקטנה בפרשתנו והאות א' הגדולה בדברי הימים.

ה-א' הגדולה, שבמילה 'אדם', מתארת את גדולתו הנפלאה של אדם הראשון, ש-ה' יתברך בכבודו ובעצמו העיד עליו, שחכמתו מרובה מחכמת מלאכי השרת. היא מלמדת את האדם שעליו להכיר את מעלותיו ואת תכונותיו הייחודיות שניחן בהן. כשם שעל האדם לדעת ולהכיר את בחסרונותיו, כן עליו לדעת ולהכיר במעלותיו.

אלא שהכרת מעלותיו של האדם לא אמורות להביאו ולגרום לו לחטא היוהרה. אדם הראשון למרות מעלותיו הנשגבות נכשל בחטא עץ-הדעת. מה שמלמד אותנו, שההכרה במעלות האישיות שלנו כשלעצמה לא מספיקה, שכן היא עלולה להביא לידי חטא היוהרה. לצד הכרת במעלותיו וייחודיותו נדרש האדם שתהיה בו גם תחושת שפלות וענווה, כפי שמסמלת ה-א' הקטנה שנכתבה בתיבת 'ויקרא' האמורה אצל משה רבנו.

משה רבנו הכיר אף הוא את מעלותיו. כפי שבא לידי ביטוי בפסוק זה עצמו, שבו כתובה ה-א' קטנה המילה 'ויקרא'- אומר רש"י מבטאת את חיבתו של משה רבינו, ה' יתברך קורא למשה בחיבה.

משה ידע שהוא זה דווקא שזכה להיבחר להיות מנהיגם של עם ישראל, להוציאם ממצרים, לבקוע להם את הים, להעניק להם את התורה שקיבל מסיני, ולהביאם אל הארץ המובטחת, למרות שהוא עצמו לא זכה להיכנס. הוא ידע והכיר במעלותיו הייחודיות, אלא שחשב לתומו באמת, כי מעלות אלו ניתנו לו במתנה מאת ה' יתברך ולכן אין זו סיבה להתגאות בהם, שכן אם מישהו אחר היה זוכה לתכונות ייחודיות אלו, כנראה שהיה ביכולתו להגיע לדרגה גבוהה לאין-ערוך מזו שהגעתי אליה אני. זו הייתה מעלת ייחודיותו של משה רבינו בכך שהיה 'עניו מכל האדם אשר על פני האדמה'. הוא פשוט לא רימה את עצמו, הוא ידע בדיוק מי הוא ומה ייחודיותו, רק שידיעה זו לא הביאה אותו לגאווה עצמית וליוהרה בפני אנשים סביבו!

במאמר שנאמר על יד על ידי האדמו"ר השישי לחסידות חב"ד הריי"צ (רבי יוסף יצחק שניאורסון) בחג השבועות, על הפסוק: "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּיהוָה שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ". (ישעיהו כ"ט, י"ט). מבאר הריי"צ את השייכות שבין ענוה לשמחה, שלא זו בלבד שאינם הפכיים זה מזה, אלא אדרבה, שהם מסייעים זה לזה.

נקודת הביאור בזה הנה – שבעצם מהותו הנה העניו הוא תקיף בדעתו וכל מה שהוא עושה הכל הוא בדעה חזקה ומוצקה, כי שפלות העניו אינה ענין הכנעה וביטול הבאים מעצם היותו חש שפל בעצם. להיפך העניו יודע מעלת ומכיר היטב עצמו, ויודע שמעלותיו ומידותיו נעלות ביותר, אבל בשל הכרתו את האמת אינו חושבן למעלותיו ומדרגותיו, זאת מצד הכרתו שכל ענין הטוב הבא לאדם אינו מצד עצמו כי אם מה שבא בירושה מאבותינו הקדושים, ומשום זה הוא מתנהל ומתנהג בביטול, אבל ביטול זה אינו ענין השפלת עצמו, כי אם הנחת עצמו כלפי מה שלמעלה ממנו, ה' יתברך, מעצם ידיעתו והכרתו את האמת, וביטול זה (ענוה) הוא כלי לשמחה פנימית אמיתית.

כאשר האדם נתון במצב של שמחה אמיתית הנובעת מהכרה והודאה פנימית בטוב לו הוא זוכה בחייו, כשמצד אחד יודע הוא ומכיר היטב במעלות עצמו, אך לצד זאת הוא חי בתחושת הכרה שכל הטוב לו הוא זוכה לא נובע מיכולתיו האישיות ומעלותיו לצד כשרונותיו האישיים, אלא זו מתנה לה זכה מ-ה' יתברך כדי שעל ידי כוחות אלו יוכל להוסיף עוד טוב ואור בעולם, כתוצאה מכך נפעלת תוספת של שמחה למעלה אצל ה' יתברך, מן האדם כאן למטה. מה שגורם להמשיך לאדם מלמעלה שפע של טוב בגשמיות וברוחניות.

לפשט את העקמומיות שבלב פירושה לאמץ את יושר הלב – המחפש והרואה את הטוב שבכל דבר המובילה לשמחה אמיתית!

אחת התכונות הנפשיות והרגשיות בעולמם של בני אנוש הנה הכרת הטוב.

היכולת להודות על הניסים והנפלאות שה' יתברך עושה עמנו, לצד הכאב העמוק ועצמת השכול הנה המפתח לשמחה השלימה שבלב ועל השמחה הפורצת מתוכנו.

שמחה היא מצב נפשי בו האדם נתון כתוצאה מהחוויה שלו את העולם סביבו ומה שקורב בו, אך שמחה אמיתית נובעת בעיקר מההחלטה הנפשית הפנימית איך להתייחס למצב סביבי ואיך אני בוחר לחוות אותו?

להחלטה הסובייקטיבית ל-איך להתייחס למצב ולאיזה ביטוי הוא מקבל בתוכי פנימה, ישנה השפעה עצומה לאופי ולביטוי השמחה הפורץ ממני החוצה!

אני זה שמעצב ובוחר את מידת ההשפעה של כל אירוע בחיי, איך אחווה אותו?, איזה משמעות הוא יקבל?, עד כמה הוא יכול לעצב ולהשפיע על מצב רוחי לטוב ולמוטב?

ישנו מאמר חז"ל בתלמוד הבבלי: אמר רבי יהושע בן לוי, לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב, שנאמר: 'והאלהים עשה שייראו מלפניו' .
(מסכת ברכות דף נ"ט א׳)

הראי"ה קוק מפרש את מאמר חז"ל זה כך: "אנו מוצאים שרבים המה האנשים שהרעמים יחרידו אותם ברב או במעט. ע"כ חלילה לייחס את הפגישה המוסרית עם החוק הטבעי לדבר מקרי, ביחוד באשר אנו מוצאים לו תכלית נעלה. כי אין אנו יכולים כלל לשער עד היכן הדבר מגיע, וכמה גדול הוא החלק שרוך הלב הבא ע"י ההתרגשות של הרעמים פועל על ההכנה המוסרית בלב, אשר תגמר באין ספק רק עם הלימוד וההאזנה.

אבל הסיבה המכשרת את הלב והאוזן לשמע ולהקשיב ולהיפרד מעט משרירות לב היותר קשה, הוא הרכות שבלב הבאה ע"י המקרים החיצונים המחרידים את האדם, והרעמים הם אחד מהם היותר קבועים ומיוסדים. וגם כאן אנו פוגשים שווי ערכין בין ההפעלות הטבעיות אל הרשמים המוסרים, כי גם לעניין הפעולה החומרית של הרעמים, היא להכשיר את הארץ להוצאת כוחותיה בזרעים וצמחים, כעין הכשר הרוחני שבנפשות" ('עין-איה' על מסכת ברכות דף נ"ט).

רבי אליהו לאפייאן זצ"ל (בספרו "לב אליהו" פרשת יתרו דף ק"כ) מבאר את מאמרו של רבי יהושע בן לוי 'לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב' כך: לכאורה אם מטרת הרעמים היא בכדי לפשט עקמומיות שבלב מדוע מביאם ה' יתברך קודם ירידת הגשמים דווקא? הסיבה לכך היא משום שלפעמים עולה ברצון הבורא יתברך להוריד גשמים ושפע רב לעולם, אלא שאין העולם ראוי לכך עדיין, לכן מביא הוא רעמים לעולם 'לפשט את אותה עקמומית שבלב' כלומר: ליישר ולהכניע לבם אליו יתברך, ובזה הם נעשים ראויים לברכה ואז זוכים לגשמים.

השמחה הבאה לאחר הריחוק ועיקום הדרך נעלית היא כמו שנאמר: "ולישרי לב שמחה" (תהילים).  'ישר'-מורה על אדם שעובד על עקמומית לבו לישרה ובכך מגיע הוא לעבוד את ה' יתברך בשמחה ובאהבה. כלומר: על ידי שמיישר את ליבו על ידי התפילה יכול אח"כ להגיע לידי שמחה נעלית על ידי לימוד התורה, קיום המצוות ומעשים טובים (תורה אור פרשת פנחס).

"המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכולתו של האדם, ממה שהוא חוץ להווייתו (זה מה שפוגם בשמחה) על כן ישרי לב שמחים תמיד" (האור החיים הקדוש).

על האדם לחפש בכל דרך בכדי למצוא את הטוב הגנוז והנעלם שבתוכו, ולפשט את העקמומיות שבלבו- כלומר לא לאפשר לחלקים הפחות טובים, והפחות נעימים הנראים לעין להשתלט על מצב רוחו ולאפשר לעצב להשתלט על לבו, בכל דבר אתו הוא בא במגע הוא צריך למצוא את הטוב שבו כדי לאפשר לעצמו למצוא את המרחב המאפשר בלב ובכך למצוא את השמחה ממלאת את לבו! שמחה מאפשרת הנה ביטוי עמוק לתחושת טוב על מה שיש ולא על מה שאין.

להפיח שמחת חיים באחרים בכל מצב:

מעשה זה קרה (בערך) בשנת תשס"ב (2002).

תשעה בחורים נסעו ברכבת בדרכם לישיבה של חב"ד במינסק. באזור מסוים במסלול נסיעתם הוציא ה' יתברך רוח מאוצרותיו, וכעבור זמן מה התחיל לרדת שלג כבד. פתיתי השלג נערמו על פסי הרכבת עד שנהג הרכבת נאלץ לעצור. 

לאחר בדיקה הודיע הנהג לנוסעים שאי-אפשר להמשיך בנסיעה בשלב זה וצריך לקרוא לעזרה על מנת לפנות את ערמות השלג הגדולות מפסי הרכבת. לשאלת הנוסעים כמה זמן יצטרכו לחכות?, הייתה התשובה: "עד יממה". 

בחורי הישיבה לא רצו לשבת ולחכות ברכבת ולכן שמו את דרכם לכפר הסמוך אולי ימצאו שם יהודים. לאחר הליכה בשלג העמוק הגיעו לכפר ושאלו האם יש בית כנסת במקום. לשמחתם נודע להם שאכן יש בית כנסת בכפר.

הם הלכו לפי ההנחיות שקיבלו ומצאו את המקום. משהתקרבו הבחינו שאור בוקע מחלונות בית הכנסת! בהיכנסם פנימה מצאו שרק אדם אחד נמצא במקום יהודי זקן שישב בפינה ובכה מקירות לבו.

הבחורים הרגיעו את הזקן ושוחחו עמו. בין היתר הוא סיפר להם שנולד בפולין לפני מלחמת העולם השנייה. יחד עם אביו עבר את השואה. אביו היה אדם שמח ועליז במיוחד וידע להשפיע על כל הסובבים אותו שגם בהם תדבק השמחה בכל מצב, גם ברגעים הקשים ביותר.

לגרמנים ימ"ש נודע שיש אדם בגטו שמפיח שמחת חיים ביהודים. הם תפסו אותו, הכו אותו מכות רצח והזהירו אותו שיפסיק לשמח יהודים אחרים. אך הוא המשיך בשלו, ביתר שאת עד ששוב נתפס. הפעם הוכה עד שכמעט נותר ללא רוח חיים.

נודע לנו  ממשיך הזקן את סיפורו שבקרבת מקום נמצא צדיק גדול, הרבי הריי"צ מליובאוויטש, והלכנו אל הרבי על מנת לקבל את ברכתו הקדושה.

הרבי בירך את אבי באריכות ימים ושיזכרו אותו. הברכה אכן התקיימה. עברנו את השואה, ואבי האריך ימים ונפטר בגיל 102.

 שאלו הבחורים: "ומדוע אתה בוכה כעת?" ענה להם הזקן: "היום יום היאר־צייט (יום הפטירה) של אבי, ולא היה לי מנין לומד קדיש אחריו". ענו הבחורים: "הרי אנחנו תשעה, ויחד אתך יש מנין!" נקל היה לתאר את שמחת הזקן באות רגע…

 גם למחרת התפללו הבחורים עמו במניין. לאחר תפילת המנחה נודע לבחורים שעוד מעט יסיימו לפנות את השלג והרכבת תמשיך בנסיעתה. כך זכה היהודי הזקן לומר קדיש אחרי אביו בכל שלושת התפילות. (מפי שלוחי הרבי מליובאוויטש ברוסיה).

מה היה המאורע שהותיר חותם עז בלבו של הרבי הריי"צ במי מלחמת עולם השנייה ומה למד ממנו? ואיזה מסר עצום עובר אלינו ממנו!

"תורת החסידות מלמדת שעל האדם לשלוט על עצמו, ואחת מדרכי החסידות היא, שעל חסיד לדעת איך לכלוא במידה מסוימת את חוויית רגש הלב הפנימית, כמו שהרבי נשמתו עדן אומר: 'מוח שליט על הלב'. אכן, מוח שליט על הלב, חסידות מלמדת איך אפשר להביא לכך שהשכל שבמוח ישלוט לא רק על המידות שבלב שתהיינה מדות על פי השכל, אלא שהשכל שבמוח גם יכלא את חוויית רגש הלב הפנימית, ודרכי החסידות מלמדות איך לנצל במידה הטובה ביותר את המוח שליט על הלב בחיי עבודת השם.

ברם מוח שליט רק על הלב ולא על עצם הנפש. עצם הנפש אינו מרשה שיכסו עליו, עצם הנפש זועק מתחת לכל מכסה. עצם הנפש מבטא עצמו בכל כוח הנפש, בלי הבדל של זמן ומקום. בכל מקום ובכל זמן אומר עצם הנפש: דבר זה מעסיק את עצם הנפש. ביושבי כעת כאן בסעודת פורים, הריני חי ברוחי עם היהודים ואנשי שלומנו וביחוד עם תלמידי ישיבות 'תומכי תמימים' שנשארו שם, ועצם נפשי קורא אליכם ולכל אחד מישראל: הצילו! הצילו!..

ביודעי חוזק האמונה הפשוטה הביטחון והתקווה, שישנם ביהודים ובאנ"ש בכלל ובבני תורה ותלמידי 'תומכי תמימים' בפרט, הריני בטוח שגם אלה היושבים בארץ צלמוות, המתחבאים במרתפים ובחורבות, רוצים גם הם לשמח עצמם בשמחת פורים, אבל במצבם אין זה מציאותי כלל. ירחם השם יתברך ויעניק ישועה לכלל ישראל.

ליבי המריר מצרות הכלל אינו כלל במצב רוח של שמחה. אך אנחנו חיילים, כשהשם יתברך מצווה לשמח עצמנו בשמחת פורים מוכרחים אנו לשמח את עצמנו. אך מוכרחים אנו לזכור את מצב אחינו בכלל ותלמידי הישיבות בפרט, וזכות מסירות הנפש על יהדות של אחינו ומשפחותיהם. תגן על כלל ישראל.

הבעל שם טוב הקדוש נשמתו עדן אומר: כל מה שיהודי שומע או רואה, יש בו משום הוראה בעבודת השם יתברך. כלומר, לא רק שכל הקורה עם האדם הוא בהשגחה פרטית, אלא שמכל אירוע, ואפילו מכל דבר או אמרה שיהודי שומע או רואה, עליו ללמוד עניינים בתורה ובעבודה. בכל מאורע, טוב או רע חס ושלום, יש בוודאי משהו שיכול להביא תועלת בעבודת הבורא ברוך הוא. דבר ידוע ומפורסם, שאין טוב בלא רע ואין רע בלא טוב, בכל דבר ישנה תערובת רע ובכל רע ישנה תערובת טוב.

התאריך י"ב תשרי מתוך ימי המלחמה, רשום אצלי כאחד הימים הקשים ביותר. י"ב תשרי, בשעה 12 בצהרים יצאנו כולנו מהבית כדי למצוא מחסה במרתף עמוק באדמה. אחרי מנחה, בשעה ארבע, זועזע המרתף מהפצצה כבדה שנערכה ברחובות הסמוכים, להבות אש כיסו את הרחובות ובנינים גבוהים התמוטטו וקרסו תחתם וקברו את כל אלה שנמצאו בהם. כאשר ראינו את הסכנה הגדולה, שלא נוכל להינצל חלילה, עזבנו את המקלט ורצנו לחפש מחסה באחד השערים של הבית הגדול.

תמונת הרחוב והבניינים הבוערים. צעקותיהם של הנשרפים האומללים ואנשים נפחדים, ביחוד של הילדים הנשים והזקנים אין ואי אפשר לתאר. להבות הקיף את הרובע, ענני עשן ההפצצה גברה מרגע לרגע, ים של שחור את פני השמים הסתירו. את אור השמש. וכך במשך כמה שעות רצנו ממקום למקום חסרי אונים, כדי למצוא מחסה מפני ההפצצה.

באחד המקלטים התאספו מאות אנשים, מחוגים שונים, היו שם יהודים בעלי זקן ופאות ויהודים מגולחים, נשים בפאות נכריות ונשים מודרניות שדיברו רק פולנית, כולם עמדו שבורים ומלאי ייאוש. הקבוצה שלנו, שמנתה אותי, משפחתי וכמה עשרות מתלמידי ישיבת 'תומכי תמימים', אמרה תהילים, ופתאום, קול נפץ אדיר זעזע אותנו. הייתה זו פצצה שנפלה בקרבת מקום. ובו ברגע התפשטו מסביבנו נחלי אש וכל אחד מאתנו ראה את המוות לנגד עיניו.

זעקה אדירה פרצה ספונטנית מפי כולם: 'שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד'. כל אחד היה בטוח כי אלה הם הרגעים האחרונים לחייו. קריאת 'שמע ישראל' כזו הבאה בזעקה מעומק הלב, מפי אנשים שונים בעלי השקפות שונות לא שמעתי מעולם. ואני בקשה מהשם יתברך שקריאה זו של 'שמע ישראל' תישאר חקוקה בזיכרוני לנצח.

בימי המלחמה הללו, מלבד מה שראינו השגחה פרטית ואלוקית על כל צעד ושעל, ראינו גם באותם ימים טרופים את הלב היהודי הספוג כולו אמונה פשוטה. לראות מה גדולה ועמוקה האמונה בהרי המושרשת בלב היהודי זה הטוב שלמדתי מהרע.

אותה קריאת 'שמע ישראל' שבאה מתוך אמונה תמימה, פתחה בפניי מעיינות חדשים של אהבה ודרך ארץ כלפי בני ובנות ישראל, יהיו מי שיהיו!

 הנני משוכנע על יסוד עובדות שליבו של יהודי ער לכל דבר שבקדושה, אלא שבמקומות שונים הוא במצב של התעלפות ועל המעוררים, המחנכים והמדריכים לעורר את היהודי מהתעלפותו." (משיחת והתוועדות פורים ת"ש 1940).

המסר המאלף אותו מעביר אדמו"ר הריי"צ אלינו ולפיו כל יהודי באשר הוא ובכל מצב שהוא לבו ער לכל דבר שבקדושה וכשזה מגיע לרגע בו הוא נאלץ לגלות את נקודת היהדות הבוערת בתוכו, מתגלה הטוב ועצם הטוב החבוי בו ומתנקז לו לרגע אחד בו כולם יחד זועקים 'שמע ישראל'!

וזו הסיבה היחידה בגינה צריך לאהוב כל יהודי ויהודייה באשר הם יהיו מי שיהיו! ולנהוג כלפיהם בדרך ארץ ובכבוד!

אתמול ראינו, שמענו וחווינו כולנו את זעקת שמע ישראל האדירה המרגשת ומרטיטת הלב שבקעה מכל גווני העם כולם יחד אנשים נשים וטף נאספו מכל רחבי הארץ מכל החוגים מכל העדות ומכל הזרמים!

נקודת היהדות היא זו שעיצבה אותנו ובנתה אותנו כעם, היא זו שהקושרת ביננו ומאחדת אותנו כעת, והיא זו האחראית על גורלנו ועתידנו כעם וכחברה בארץ ישראל לעד ולנצח נצחים.

אויבנו האכזריים והגרועים מחיות, רצו להשמיד להרוג ואבד היה לא תהיה את העם היהודי בשבת שמחת תורה! הם היו שם לא בגלל שלצדם חיים, מתיישבים, ימניים או שמאלניים, הם היו שם כי לצדם חיים יהודים! ולא משנה איך הם נראים, מה דעותיהם, האם הם שומרים בגלוי על מסורת ישראל, או מה השקפותיהם הפוליטיות? זה ממש לא עניין אותם, מה שעניין אותם זה רק דבר אחד כולכם יהודים!

זה בדיוק מה שרצה המן הרשע לחולל לעמינו היה לא תהיה, הוא טען בלהט וגרם למלך אחשוורוש בדברי ההסתה הארסיים שלו להטיל את הגזירה על עם ישראל, ומה הייתה טענתו?  "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם!" 

המן ניסה לרקוד על כך שעם ישראל מפוזר ומפורד בין העמים! אך שכח לגמרי את מה שהוא עצמו אמר באותו משפט, 'יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד'- זהו הסוד הגדול השומר עלינו לאורך כל ההיסטוריה אנחנו עם אחד! לטוב ולמוטב אנחנו עם אחד לעד ולמצח  נצחים!

זכרו גם שאי אפשר לקיים מצווה זו מצווה ומצוות יש לקיים בשמחה!

בשבת שמחת תורה הושלכנו אל האירוע הכי קשה שידע עם ישראל כנראה מאז השואה האיומה שגרר בעקבתו תקופה מורכבת..

הפניות הנפשית והרגשית לא ממש בנמצא מאז, כך שההתעסקות בקיום מצוות שמחת הפורים לא ממש על הפרק אצל אחינו ואחיותינו שהאסון פקד אותם, אין עם מי לשמוח, אין על מה לשמוח הם טוענים בצדק מבחינתם, וגם לנו למען האמת אין ממש חשק לשמוח..

אז מה?, איך בכל זאת אפשר?, ומה עושים?

הסיפור הבא פתר עבורי במידה רבה את הספק סביב שאלה הזו!

כמו הרבה יהודים טובים ברוסיה גם האחים הצדיקים, רבי זושא מאניפולי ורבי אלימלך מליז'נסק
מצאו את עצמם יום אחד מושלכים לבית הכלא העירוני, כמובן על לא עוול בכפם אלא מתוך עלילת שווא.
בתא מצחין בבית הכלא ישבו השנים במצוקה נוראה, כשבתאם ישבו וחברו פושעים גויים.
אם לא די בכך הסוהרים הוסיפו שמן למדורה והניחו באמצע תא מגוריהם דלי של צרכים.
כך שהאחים לא יכלו ללמוד תורה ולא להתפלל.

כשהגיע זמן מנחה היה רבי אלימלך עצוב, הביט אליו אחיו רבי זושא בפנים שוחקות ואמר לו:
גם כשאינך יכול להתפלל בגלל הצחנה אתה מקיים מצוה ומצוות יש לקיים מתוך שמחה…
אם כן, יש לנו סיבה לשמוח ולרקוד מה לך עצוב קום לרקוד.

החלו שני האחים לרקוד כשאליהם מצטרפים כל היהודים שבבית הסוהר.
השירה והריקודים הרקיעו שחקים עד שהאסירים הגויים התפלאו: לשמחה זו מה עושה?
ובמסדרונות בית הסוהר נשמעו קולות היהודים שמחים!… היהודים שמחים!…
הגויים שואלים על מה ולמה ותשובה אין, היהודים עסוקים בשירה וריקודים ואינם עונים
רק הצביעו על הדלי.

זמרת החסידים וקולות הריקודים הגיעו למנהל בית הכלא, וכששאל לסיבת הרעש והריקודים
ענו לו שבגלל איזה דלי שנמצא באחד התאים היהודים שמחים. צעק המנהל: הוציאו את הדלי משם תיכף ומיד. מיד נענו הסוהרים לפקודתו והוציאו את הדלי. לפתע פתאום נפסק הרעש פסקו הריקודים
והיהודים החלו בהתרגשות את תפילת המנחה…

גם לנו אין אפשרות מבחינה נפשית ורגשית לקיים את שמחת הפורים השנה כמו שהיינו רגילים עד עתה כבכל שנה, אבל זו הנקודה שגם כשאין אפשרות לקיים מצווה מאיזו סיבה שלא תהיה חייבים לעשות זאת בשמחה, כי גם חוסר האפשרות לקיימה הנה ציוויו של ה' יתברך שלא לעשות את המצווה במקום (עולם), בזמן (שנה), ובסיטואציה (נפש) שלא ניתן לקיימה! ואם זה רצון ה' אז אני חייב לקיימו אבל בשמחה!

אם קשה לנו לשמוח מאיזו סיבה שלא תהיה ובצדק רב מבחינתנו, אך ה' יתברך רוצה שנשמח אנו מחויבים לעשות הכל, אבל הכל כדי להיות בשמחה!

יעזור ה' יתברך ובפורים זה נזכה לחגוג יחד עם כל אחינו ואחיותינו החטופים ובני משפחותיהם ועם כל חיילינו ועם ישראל כולו יחד את שמחת הגאולה האמיתית והשלימה בבית המקדש אמן!

שבת שלום ופורים שמח

מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה