אנו ניצבים ועומדים בסוף השבוע העשירי למלחמה על קיום ארצנו עמנו ותורתנו הקדושה. אחד המראות המרגשים שנצפו לאורך הימים בהם שבו חלק מהחטופים הביתה במפגש עם יקיריהם היה הרגע המכונן במפגש המיוחד והאינטימי ביניהם, הרגע הזה בו נפגשים בני המשפחה נופלים זה לזרועות זה מחבקים בחום ובחזקה האחד את השני וכל זה מתרחש כאשר שום מילה לא יוצאת מפיהם דקות ארוכת, מפגש מכונן ללא מילים. מה מספר לנו עליהם המפגש הייחודי המרגש והעצמתי הזה?
מהו 'רגע מכונן'?
בספרות הטיפולית ישנה סקירה רחבה למושג: 'רגע מכונן'- זהו רגע נדיר בו שני בני אדם נפגשים יחד במקום וממקום בו בא לידי ביטוי הקשר המיוחד ביניהם. הקשר העצמתי והייחודי ביניהם מקבל משנה תוקף ומבטא את עומק הקשר ביניהם. קשר הנגזר מיחסים בין אישיים משמעותיים, הנולד מקשר משמעותי המבוסס על אמון, הפורץ החוצה ומקבל ביטוי עצמתי ברגע מסוים בו מתרחש לו מפגש משמעותי הנשען על קשר אינטימי עמוק ונוגע. ככל שהקשר הולך ומתחזק אנו עשויים לצפות 'לרגע המכונן' במפגש ביניהם.
רגעים מכוננים נוכחים בכל מערכת יחסים הדדית, החל מקשר זוגי, עובר בקשר משפחתי וכלה ביחסים חברתיים, חינוכיים וטיפוליים.
אחד המקומות בהם ניתן לצפות ולחוות ביטוי ייחודי 'לרגע מכונן' הנו המרחב הטיפולי כאמור.
מערכת היחסים המתקיימת במרחב הטיפולי נשענת על 'הכרה והכרה-הדדית'.
הכרה והכרה הדדית:
הכרה – (Recognition )הוא מושג שטבעה ג'סיקה בנג'מין פסיכולוגית יהודייה אמריקאית.
וכך היא הגדירה את ההכרה: "הכרה היא תגובת האחר המעניקה משמעות לתחושות, לכוונות ולפעולות של העצמי. ההכרה יכולה לבוא רק מן האחר, שהוא מוכר על ידינו כיצור מובדל מאתנו, לא פרי הפנטזיה שלנו" ) בנג'מין,2005).
ובהרחבה של מושג ההכרה ל-'הכרה הדדית' היא כותבת: "הכרה הדדית- כאשר הכרה זו מקבלת ביטוי מצד שני סובייקטים המכירים זה בנפרדותו של זה, מאפשרים ונותנים ביטוי סובייקטיבי זה לצד לזה היא מוגדרת כ-"הכרה הדדית" (שם).
מן הדברים ניתן ללמוד על כך שהזולת הפנים שלצדו חי סובייקט בעל צרכים, רצונות ומאוויים ייחודיים משל עצמו, והזולת מאפשר ונותן להם מקום וביטוי עצמי לצדו.
ייחודיותה של הכרה והכרה הדדית הנה בכך שהזולת איננו מבטל את עצמו, את צרכיו, רצונותיו ומאווייו לטובת הזולת, אלא מכיר בהם ומאפשר את ביטויים הייחודי לצדו- כאמור, בכך הוא יוצר מרחב המאפשר לזולת להכיר בו בתורו ואף ליהנות מייחודיותו. כאשר הקשר נשען על הכרה והכרה הדדית אנו צפויים לרגעים מכוננים.
אז איך נראה או נחווה רגע מכונן במפגש אנושי, חברתי או טיפולי?
לשם כך אשתמש בדוגמא:
באחד הטיפולים בו צפיתי תוך כדי עבודת הסטאז' בפסיכותרפיה נחשפתי לאדם בשנות השלושים לחייו בחור יפה תואר, חכם ומלא הומור ושמחת חיים, אמן מכונן, עדין נפש, שהגיע לטיפול בעקבות אירוע משפחתי עת נפטרו הריו באופן טראגי. אירוע שגרם לו לאבד את התשוקה לאמנות הציור שלוותה אותו לכל אורך ילדותו.
האמן הגיע למחלקה פסיכיאטרית סגורה לאחר שאושפז בכפיה עקב הידרדרות קשה במצבו הנפשי, הוא סבל מהתפרצות פסיכוטית שלוותה בהלוצינציות – הלוצינציות (הזיות) הינם עיוותי תפיסה המביאים לתפיסת גירויים חושיים אשר אינם קיימים במציאות.
הלוצינציות מאפיינות בדרך כלל הפרעות פסיכוטיות, כגון סכיזופרניה, אך הן יכולות להיכלל גם כחלק מתסמינים פסיכוטיים של הפרעות נפשיות אחרות, כמו דיכאון או הפרעה דו-קוטבית.
הלוצינציות עשויות להשפיע על כל אחד מבין חמשת מהחושים:
הזיות שמיעה: הן הנפוצות ביותר וכוללות שמיעת קולות אותם מזהה האדם ככאלו שאינם שייכים לו. ניתן לחלק את הקולות לשתי קטגוריות מרכזיות: קולות ביקורתיים המטיחים באדם האשמות שליליות, משפילות ומקטינות, וכן קולות סמכותיים הפוקדים על האדם לבצע פעולות שונות, פעמים רבות בניגוד לרצונו.
הזיות ראייה: כוללות תפיסת מראות אשר אינם מתקיימים במציאות. הלוצינציות ויזואליות עשויות להיגרם גם משימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים.
הזיות ריח: חוויה ממשית של ריח ספציפי אשר אין לו מקור חיצוני במציאות – סירחון, ריח של סיגריות, ריח של בישול או ריח שרוף.
הזיות תחושה: בהזיה זו האדם יחוש מגע או תחושה פיסית על עורו ללא כל מגע עם מקור חיצוני ממשי. למשל, האדם יחוש כי זוחלים מתחת לעורו חרקים קטנים.
הזיות טעם: הנן הכי פחות נפוצות. בהזיה זו האדם חש בטעם מסוים ללא כל גורם חיצוני ממשי. (באדיבות בטיפול-נט)
בסופו של דבר הוא אובחן כי הוא סובל מסכיזופרניה.
הטיפול התמקד בייצוב נפשי לפסיכוזה מלווה בטיפול תרופתי מותאם, ובמקביל טיפול פסיכותרפי.
אחד הגורמים המשמעותיים שהוביל לפריצת דרך בטיפול היה כאשר המטפל ערך ביקור בית בביתו של האמן, לאחר שבאחד הבקרים הוא ראה כי על הארון בחדר של המטופל שלו נחרטו בסכין כל מיני חריטות קווים שונות, הוא קרא לאפסנאי וזה הפטיר שצריך להחליף את הארון..
אמנם לאחר רגע הבחין המטפל כי על הארון בצד ימין למטה חתם המטופל בכתב יד את שמו, זה הספיק לו והוא הפטיר אתה אמן? האמן המטופל לא שיתף פעולה ובאדישות מה, ביטל בתנועת יד את הגילוי הנרעש והפטיר כלאחר יד 'זה היה פעם'..
המטפל מצדו לא ויתר וכאמור יצא לביקור בית בביתו של האמן, במסגרתו הוא גילה ציורי קיר מופלאים שצייר האמן והביאם עמו למחלקה בה היה מאושפז האמן והראה לו אותם כשש על אוצר רב שנגלה לנגד עיניו בכישרון הנדיר של האמן.
המטפל הביא עמו לחדר בלוק ציור וצבעי מים שונים והגישם לאמן, בהתחלה האמן לא שש לשתף פעולה ועשה פרצוף של 'אני לא יכול', המטפל לא ויתר ואמר יש לנו את כל הלילה, הוציא חטיפים ושתייה קלה והתיישב על הרצפה לצדו של האמן ועודד אותו לנסות לצייר.
זה לקח זמן עד שהאמן הצליח לשרבט משהו על בלוק הציור, אבל ככל שעבר הזמן הוא נכנס יותר ויותר והתעמק בלצייר.
כאן התרחש לו הרגע המכונן בטיפול ביניהם: תוך כדי ניסיונות לצייר וככל שהזמן עבר והאמן שקע בציור שלפניו, לרגע קטן אך משמעותי נפגשו עיניהם של שניהם של המטפל והאמן. עיניים נוצצות קורנות מאושר ומבריקות מדמעות שהציפו אותן, שניהם מביטים האחד בשני ללא אומר ודברים, שניהם הרגישו האחד את השני וחשו את עצמת הרגע בו הם נתונים.
פריצת הדרך הנפשית והרגשית בטיפול בו האמן יוצא מהבועה בה היה נתון ומתחבר לעצמו בעצמה וחש את החיוניות הממלאת את לבו ונפשו וגורמת לו לחוש לראשונה לאחר זמן רב משמעותי אני אדם, אמן ולא סתם מטופל!
האמן שב לעצמו המשיך לקבל תיפול תומך תרופתי, לצד טיפול פסיכותרפי, הוא עבר להוסטל שיקומי בו המשיך לממש את האדם שבו, את האמן שבו דרך הציור וקיים חיים מלאי תחושת חיוניות ומשמעות ייחודית אותה הוא העניק לעצמו דרך הציור אליו השיב אל חייו!
דוגמא נוספת:
מר דוד צ'ייס (תר"צ – כ"ה אייר תשע"ו) שימש כיו"ר קרן ידידי מחנה ישראל. בשנת תשכ"ח נסע לרבי לראשונה בחייו, ועל מפגש זה התבטא: "הייתה זו אהבה ממבט ראשון, מהרגע שבו פגשתי את האדם הגדול הזה, את המחנך הדגול הזה, את הצדיק המופלא והענוותן הזה חיי השתנו לנצח, הפכתי להיות מסור אליו לחלוטין".
ביום י"ז באלול תשמ"ח התפלל הרבי כרגיל בביתו שברחוב פרזידנט. לאחר תפלת מנחה ניגש מר דוד צ'ייס, וסיפר לרבי כי בתוכניתו להרחיב ולהגדיל את בנין 770 לבנין גדול ומפואר. הוא הסביר לרבי את כל פרטי העניין, ולאחר מכן ביקש-הזמין את הרבי להשתתף בטקס הנחת אבן הפינה שברצונו לערוך באותו יום בחצר 770.
להפתעתו ולהפתעת הכל נענה הרבי בחיוב להזמנה, אלא שהתנה עמו תנאי, וכפי שכינה זאת הרבי 'דיל' עם מר צ'ייס. העסקה הייתה שמר צ'ייס ינאם בטקס הנחת אבן הפינה בשפת האידיש – שהיא שפת אמו. הרבי לחץ את ידו של מר צ'ייס במשך כל השיחה עמו, ואמר שאם מר צ'ייס יכין נאום באידיש הרבי יואיל להגיע לטקס הנחת אבן הפינה. מר צ'ייס הסכים ל'עיסקה' ואמר לרבי באידיש: "להתראות ב-17:00".
במעמד, מר צ'ייס פתח את דבריו באנגלית על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו לבנות כאן את בית מדרשו ומרכזו העולמי של הרבי, ואז הוסיף (באנגלית): רבי, אמנם התחייבתי לך לדבר באידיש, אך מה אעשה ושכחתי שפה זו כמעט לגמרי והדבר קשה עלי, אך זאת אומר: רבי איך האב דיר ליב זייער זייער (רבי אני אוהב אותך מאוד מאוד), באחלו לרבי בריאות והצלחה סיים מר צ'ייס את נאומו, וזכה לחיוך רחב מאוד מהרבי (באדיבות חב"ד-פדיה).
חיוך זה נחרט בתודעתו של כל חסיד חב"ד ואף זכה לעלות כמעט בכל וידאו המתעד רגעים ייחודיים מהרבי לכלל הציבור.
דוגמא זו יש בה בכדי לבטא את מהותו של 'רגע מכונן', ייחודו של רגע זה יש בו בכדי לבטא את הקשר העמוק והייחודי שנרקם בין הרבי למר דוד צ'ייס.
ייחודו של רגע זה הנו אינו רק במילים של מר צ'ייס לרבי "רבי אני אוהב אותך מאוד מאוד", אלא בעיקר בחיוכו הרחב והמאיר, עם פניו הקורנות של הרבי בצורה יוצאת דופן, והכי חשוב ללא מילים!
כוחו של קשר משמעותי וייחודי הנו בנוכחותו ולא בתיאורו!, לכן דווקא בחיוך המיוחד של הרבי נוכל לצפות 'ברגע המכונן' שבמפגש.הרגע הזה מספר לנו על קשר ייחודי שנרקם לאורך השנים בין הרבי למר צ'ייס, כפי שנחשף במקצתו על ידי הרבי ובמקצתו על ידי מר צ'ייס בהזדמנויות שונות.
רק קשר חזק ומשמעותי בין שני אנשים המתבסס על הכרה והכרה הדדית יכול להוביל וליצור כאמור רגע מכונן שכזה.
אהבה ללא מילים:
האדמו"ר הריי"צ מתאר ומבאר באריכות בספר ליקוטי דיבורים (שמיני עצרת ושמחת תורה תרצ"ג) ארבעה סוגי אהבות.
"קיימות דרגות חלוקות בגילוי האהבה, ובהתאם לדרגות אור האהבה, כך הן התנועות המהוות 'כלים' שבהם מתגלה אור האהבה.
א. הדרגא הראשונה: בכלי האהבה היא הושטת יד בנתינת וקבלת שלום. אף שפעולה זו אינה אלא ענין חיצוני, כפי שנהוג בכל העולם, כשפוגש אחד את השני מושיטים יד אחד לשני, ואין בכך שום רגש של אהבה, אלא רק סימן להיכרות. אך לאמיתו של דבר קרירות העולם היא ששיוותה לזה את האופי ה-״חיצוני״.
בימים עברו היה ה-״שלום עליכם״ העממי אחר לגמרי, כן וטהור יותר. בעבר היו הדברים אחרת, האמת הייתה 'מטבע מהלכת'.
האדם עצמו היה כן ואמיתי, וגם ה-״שלום עליכם״ ו-״עליכם שלום״ שלו היו כנים ואמיתיים האדם עצמו היה חם יותר וה-״שלום עליכם ״ ו-״עליכם שלום״ הפשוט (של ימות החול) היו תמימים. ובהיפגש שני יהודים יחדיו היו ה-״שלום עליכם״ ו-״עליכם שלום״ נאמרים בחיות פנימית.
'הנחות העולם' – (ההרגל השגרה ובאנליות) הכניסו סדר מסוים בדרכי החיים, אבל יחד עם כך גם קרירות מסויימת, העדר מסויים של האמת, ולפעמים גם שקר.
ב-"שלום עליכם" הרגיל של היום, ניתן להרגיש תכופות או במרבית הפעמים תחושה של "לך לשלום".
ואילו ה-״שלום עליכם״ התורתי, ה-״שלום עליכם״ של אז, היה והנו כלי לאור האהבה. אך זוהי הדרגא הראשונה של אהבה.
ב. למעלה מכך: כאשר שני אוהבים נפגשים, מתבטא אז רגש האהבה בנשיקה, שיש בה משום גילוי אור אהבה נעלה יותר מאשר בהושטת יד בלבד.
ג. למעלה מכך: אריכות הדיבור באהבה וחיבה יתירה. כפי שרואי ם במוחש כששני רעים אוהבים נאמנים נפגשים, מרבים הם לדבר ביניהם ולספר איש לרעהו מכל הנעשה אתם עמם.
ד. ויש :אשר באהבה גדולה יותר, אי אפשר לדבר כלל, כי הדיבור לא יכיל אותה אהבה. המילים יבשות מכדי שתוכלנה להביע את רגש האהבה הפנימי או אז מתבטאת האהבה בהסתכלות עיניים זה בזה באין אומר ודברים.
את הדרגא הזו באהבה, ניתן היה לחוש במבטים שנפגשו בין הרבי ומר צ'ייס.
אהבה שאינה תלויה בדבר:
זו גם משמעות דברי המשנה בפרקי אבות (פרק ה' משנה ט"ז): "כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת דָּוִיד וִיהוֹנָתָן".
המשמעות הפשוטה של המאמר הנה כאשר אהבה 'תלויה' בדבר כל שהוא לצורך קיומה, בסופו של דבר היא תתבטל. משום שהבסיס לקיום אהבה אמיתית הנו אהבה העומדת בפני עצמה ולא אהבה התלויה בדבר.
וביחס לאמור לעיל, קיומו של קשר אמיתי ואהבה אמיתית הנו בעובדה שהאוהבים קשורים בקשר ייחודי הנשען על הכרה והכרה הדדית המאפשר את הקשר מתוך הכרה בנפרדות הזולת והזכות לקיום לצדי תוך הכרה ברגשותיו, בצרכיו ובמאווייו.
אין לזולת צורך להוכיח דבר לזולתו על מנת לזכות בהכרה זו, עצם היותו מזכה אותו בזכות להיות נאהב ואהוב. זו המשמעות הפנימית של אהבה שאינה תלויה בדבר. כשהבסיס לקשר הנו הכרה והכרה הדדית הדרך לחוויית 'רגע מכונן' קצרה.
רגע מכונן נוכח בכל מפגש אנושי אותו אנו מקיימים וחווים, אמנם בכדי לחוש אותו ולהנכיח אותו במרחב הקיומי אנו זקוקים לנוכחות אותנטית המעצימה את הקשר ביננו. נוכחות אותנטית מתקיימת כאשר נוצר מרחב מאפשר למפגש אותנטי, ומפגש אותנטי מתבסס על הכרה והכרה הדדית כאמור.
להרגיש את הזולת במחשבה:
הרבי הריי"צ ממשיך כעת אל עבר מושא מאלף של סוג קשר ואהבה מסוג אחר לגמרי, קשר שאיננו תלוי מקום (עולם), זמן (שנה) או סיטואציה (נפש) וכך הוא כותב:
"כל האמור הם ביטויי אהבה גלויים. כלומר, ענין האהבה באופן כללי הוא התקשרות והתאחדות, וזו באה בגילוי באופנים שונים האמורים.
הדרגה החמישית: "ברם ישנה התקשרות פנימית עמוקה יותר, התקשרות של מחשבה ,שהאחד מרגיש את השני, כאילו הם עומדים בקירוב מקום, פנים אל פנים, והאחד רואה את חברו. כך הדבר במחשבה, שאין לגביה ענין של ריחוק מקום, האחד מרגיש את חברו .וכמו רעיו של איוב, אף שהיו במקומות רחוקים הרגישו זה את זה".'
הקדמה זו של הריי"צ הייתה בכדי להסביר מאורע שאירע בין רבי פנחס מקוריץ' ובין המגיד ממעזריטש שנבצר ממנו להגיע לרב המגיד ביום הכיפורים.
"הרב הקדוש פנחס מקוריץ' כותב אל המגיד ממעזריטש נ"ע זי"ע: רוב תודה לרבי שזכר ונשא אותי על מחשבותיו הקדושות ביום הכיפורים. וידע הרבי כי באותו הרגע בו זכיתי שהעלית אותי בזכרונך הקדוש תיכף הרגשתי זאת ממקום המצאי".
בהמשך הדברים מסביר הרבי הריי"ץ כי זו הדרך אשר סלל האדמו"ר הזקן: "אשר במחשבה יהיה האחד עם השני במקום בו הוא נמצא. וזהו הפירוש ש'מחשבה עיונית היא יסוד אל הפועל', כלומר: לעזור לזולת באמצעות המחשבה להיוושע ממקומו ומצבו בגשמיות וברוחניות".
ומסכם הריי"ץ: שזוהי תוכן ההודעה ששלח רבי פנחס מקוריץ' לרב המגיד נ"ע, "שבאותו רגע שהעלה אותו הרב המגיד על זכרונו הקדוש הרגיש בדבר. ההפלאה איננה בכך שהרב הקדוש רבי פנחס נ"ע הרגיש בדבר, ההפלאה היא בכך שהרב המגיד נ"ע פעל דבר של ממש על ידי שהעלה אותו על זכרונו הקדוש , שבמחשבה עוזרים לזולת להיוושע ממקומו וממצבו בגשמיות וברוחניות!
המפגש המרגש בין שני אחים המספר סיפור על קשר חוצה גבולות! קשר נדיר ובלתי מותנה מקום (עולם), זמן (שנה), סיטואציה (נפש):
השבוע נקרא בפרשת מקץ:
אחד האירועים המכוננים הנו הרגע בו יוסף ואחיו הקטן בנימין נפגשים במצרים, עת הובא בנימין למצרים לבקשתו של יוסף אחיו כדי להיווכח שאחיו הם לא 'מרגלים'..
התורה מתארת את המפגש העצמתי והמרגש בין שני האחים מאותו אם ואב בניהם האהובים של יעקב אבינו ורחל אמנו.
שני אחים שהופרדו בילדותם המוקדמת האחד מהשני עת נמכר יוסף לעבד ומאז עברו עליהם 22 שנים בהם לא התראו..
יוסף ובנימין לכל אורך השנים בהם לא התראו לא שכחו האחד את השני לרגע, הם התגעגעו אחד לשני בערגה ובציפייה להתאחד שוב. יתרה מכך הם הנציחו על דם לבם האחד את השני על מנת לזכור האחד את השני תמיד.
אחד האופנים בו בא הדבר לידי ביטוי מתואר ברש"י ובמדרש כאשר עשרת ילדיו של בנימין נקראו בשמות המתארים את הקשר בינו לבין יוסף אחיו, ואת המאורעות שעברו עליו מהרגע בו נפרד ממנו.
התיאור במדרש על המפגש בין יוסף ובנימין מתואר בתורה כך:
"וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי."
ובפסוק הבא מתארת התורה את תחושותיו של יוסף ממפגשו עם אחיו הקטן בנימין: "וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה."
אם נשים לב נוכל לראות שכאשר אחיו של יוסף שבים מצרימה יוסף רואה שבנימין אחיו הקטן איתם אך יוסף לא בוכה, אמנם כאשר יוסף מתחיל לשוחח עם בנימין עם בנימין ולהתעניין בו יוסף כבר לא מצליח לשלוט ברגשותיו הגאים והוא בוכה, מה קרה כעת שיוסף בוכה ולא מכיל את רגשותיו? במה שונה הרגע הזה מהרגע בו ראה את בנימין מובא למצרים עם אחיו ששם לא בכה יוסף?
לשם כך נסתייע בפירוש רש"י על אתר ובביאורו של הרבי מליובאוויטש לפירוש רש"י:
כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו – שְׁאָלוֹ: יֵשׁ לְךָ אָח מֵאֵם? אָמַר לוֹ: אָח הָיָה לִי וְאֵינִי יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא. יֵשׁ לְךָ בָּנִים? אָמַר לוֹ: יֵשׁ לִי עֲשָׂרָה. אָמַר לוֹ: וּמַה שְּׁמָם? אָמַר לוֹ: "בֶּלַע וָבֶכֶר" וְגוֹ'. אָמַר לוֹ: מַה טִּיבָן שֶׁל שֵׁמוֹת הַלָּלוּ? אָמַר לוֹ: כֻּלָּם עַל שֵׁם אָחִי וְהַצָּרוֹת אֲשֶׁר מְצָאוּהוּ בֶּלַע שֶׁנִּבְלַע בֵּין הָאֻמּוֹת .בֶּכֶר שֶׁהָיָה בְּכוֹר לְאִמּוֹ .אַשְׁבֵּל שֶׁשְּׁבָאוֹ אֵל. גֵּרָא שֶׁנִּתְגַּיֵּר בְּאַכְסַנְיָא. וְנַעֲמָן שֶׁהָיָה נָעִים בְּיוֹתֵר. אֵחִי וָרֹאשׁ אָחִי הָיָה וְרֹאשִׁי הָיָה. מֻפִּים מִפִּי אָבִי לָמַד . וְחֻפִּים שֶׁלֹּא רָאָה חֻפָּתִי וְלֹא רָאִיתִי אֲנִי חֻפָּתוֹ. וָאָרְדְּ שֶׁיָּרַד לְבֵין הָאֻמּוֹת, מִיָּד נִכְמְרוּ רַחֲמָיו. (מַסֶּכֶת סוֹטָה דף ל"ו עמ' )
נִכְמְרוּ – נִתְחַמְּמוּ. וּבִלְשׁוֹן מִשְׁנָה: "עַל הַכּוֹמֶר שֶׁל זֵיתִים– (כלי המחמם את הזיתים). וּבְלָשׁוֹן אֲרַמִּי: "מִכְמַר בִּשְׂרָא" -בשר שהתחמם ונחרך מהאש. וּבַמִּקְרָא, "עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ– נִתְחַמְּמוּ וְנִקְמְטוּ קְמָטִים קְמָטִים, "מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב": וְכֵן דֶּרֶךְ כָּל עוֹר, כְּשֶׁמְּחַמְּמִין אוֹתוֹ נִקְמָט וְנִתְכַּוֵּץ.
הרבי מליובאוויטש מאריך בשיחה לתאר ולהסביר את פירושו של רש"י על המילים: 'נִכְמְרוּ רַחֲמָיו'. הרבי מסביר שהתיאור המיוחד והנדיר לרגשות האדם במקרה הזה של יוסף הנו תיאור פיזיולוגי מחום האש.
רגשותיו של יוסף כלפי אחיו הקטן בנימין גאו בו עד כדי כך שהוחם גופו מרגשותיו באופן פיזי!
זהו תיאור נדיר המתאר את החיבור הנפשי והרגשי לממד הפיזיולוגי שדוגמתו במקרא ובתנ"ך כולו הנה רק מפסוק נדיר אחד ויחיד המתאר את כמיהת נפשו ורוחו של דוד המלך לה' יתברך באופן כזה שהערגה והתשוקה שלו אליו באה לידי ביטוי בכמיהה פיזיולוגית של גופו. כפי שדוד המלך אומר בתהילים " "אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם". (תהילים פרק ס"ג פס' ב').
ורש"י על אתר מבאר: "כמה לך בשרי"- לשון תאווה ואין לו דמיון.
יוסף חש את רגשותיו הגואים כלפי בנימין אחיו בחום גופו. הוא חש את עצמת האהבה העוברת מבנימין אליו בגופו ממש.
הוא חש ומרגיש כיצד כל השנים שעברו עליו בנכר – 'בארץ לא זרועה' רחוק מבית אבא, היה שם מישהו שכל הזמן חשב עלי, דאג לי, התייסר בצרתי, הנציח את זכרוני, חקק אותי על דם לבו, ערג לשוב ולהתאחד עמי..
יוסף מבין שזה היה הכח הנפשי שלו כל אותן שנים בהם עבר את טלטלות הנפש הכל כך משמעותיות. אחיו הקטן שטרח כל העת לעשות כל מה שביכולתו ובאפשרותו בכדי לשוב ולהיפגש עמו, הוא זה שנטע בו את התקווה, את הביטחון את האמונה שיום אחד כל זה יגמר ואשוב אל חיק משפחתי!
יוסף כה נרגש מכך שאחיו לא רק שלא שכח אותו לרגע אלא אף הטביע והנציח את זכרונו של יוסף בעשרת ילדיו שכל אחד מהם נושא בשמו חוויה מטלטלת ממה שעבר על יוסף אחיו, ערגה אל יוסף, או זיכרון נעים מיוסף אחיו, או הערכה כלפי יוסף על מה שהוא הצטייר ונתפס מעיניו של בנימין.
הנצחת זכרונו של יוסף על ידי בנימין בקריאת שמותיהם של עשרת ילדיו מבטאת את הקשר העמוק והעצמי הבלתי מותנה בינו לבין יוסף אחיו!
יוסף עובר טלטלה נפשית ברגעים אלו והדבר בא לידי ביטוי בכך שהוא כבר אינו יכול להתאפק והולך לחדר צדדי כדי לפרוק את רגשותיו בבכי עצור ללא מילים!
לעומת זאת ברגע הראשון בו ראה יוסף את בנימין יחד עם אחיו שבים למצרים, לפני שנודע ליוסף על הדאגה ללא גבולות והאכפתיות של בנימין אחיו הקטן ממנו, ואיך כל העת הזו הוא רק חשב על איך לזכור ולהנציח אותו בזיכרונו, וכל כך ערג והשתוקק לפגוש אותו, ברגע זה יוסף לא בוכה הוא אמנם מוצף רגשית מראיית אחיו הקטן, אך הוא בוחר לשלוט ברגשותיו מתוקף תפקידו כמשנה למלך מצרים ודואג להפגין בפני אחיו את קשיחותו כלפי חוץ.
אך ברגע שהוא נכנס בדברים עם בנימין כאמור והוא מתאר בפניו את אהבתו ללא גבולות ליוסף אחיו (בנימין עדיין לא יודע בשלב זה שיוסף הוא אחיו), הכל גואה בו והוא איננו מתאפק יותר הבכי משתלט עליו והוא רץ לחדר צדדי לתת דרור וחופש לתחושותיו ורגשותיו.
זהו הקשר עליו נאמר במשנה כלפי אהבת רעים: "וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם".
זוהי הדרגה החמישית עליה דיבר הרבי הריי"ץ: שישנה התקשרות פנימית ועמוקה יותר בקשר בין שני בני אדם, התקשרות במחשבה ,שהאחד מרגיש את השני, כאילו הם עומדים בקירוב מקום, פנים אל פנים, והאחד רואה את חברו!
זהו המפגש המטלטל אליו היו עדים כלל ישראל עת התאחדו משפחות החטופים עם יקיריהם. מפגש המשקף את האהבה והקשר העצמתי ביניהם, קשר שבא לידי ביטוי במחשבה על יקיריהם שאין לה ואין בה את מגבלות המקום (עולם), זמן (שנה) , סיטואציה (נפש).
קשר עצמי המעיד על כך שכל הזמן בו שהו החטופים בשבי בעזה היה מי שחשב, דיבר ועשה כל אשר לאל ידו בכדי להגיע לרגע הזה בו יתאחדו שוב עם בני משפחותיהם.
ולכן באיחוד ביניהם אנו עדים למפגש עצמתי ורגשי המבטא את הערגה והכמיהה לאיחוד ביניהם לאחר כל התקופה המטלטלת שעברה עליהם, בחיבוק עז וחם העובר ביניהם ללא אומר ומילים, ביטוי נפשי ורגשי עמוק לקשר ביניהם בבכי ללא מעצורים, בכי עמוק המבטא את השבר והסבל העז שעברו עליהם מחד ואת האושר והשמחה העצומים מאידך, עם סיומה של תקופה זו ובהתאחדות שוב עם יקיריהם!
יהי רצון שכל משפחות החטופים יזכו להתאחד בקרוב ממש עם כל יקיריהם, ועם כלל ישראל בגאולה האמיתי והשלימה תיכף ומיד ממש
שבת שלום ומבורכת
באדיבות מישאל אלמלם. לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה
