חברה יקרה!

שימי ♥️ היום!  א' אדר ב', זום המשך מרתק

עם הרבנית רחל הנדל

מחכות לך בשעה 20:00.

https://us06web.zoom.us/j/84668624043?pwd=qAdlREnzh8R5yKQozm7ceW8lUmlwQQ.1

סיסמה: 077405

או דרך הטלפון –

במספר  03-9786688

מקישים קוד פגישה:  83494419547   ואחר כך #, שוב #,

סיסמה: 077405 #

העבירי גם לחברות:)

שלום לכולם

חלפו להם 22 שבועות ללא אחינו ואחיותינו החטופים ומוחזקים בעזה בתנאים לא אנושיים ובמצוקה גוברת והולכת המעמידה את חייהם בסימן שאלה קיומי וראשוני!

את גודל ועצמת מאבק המשפחות היקרות להשבת יקיריהם לא יספיקו המילים מלתאר..   אך אם יש משהו משמעותי אחד שלמדתי מהם זו הנחישות הבלתי נלאית שבאה לידי ביטוי במילה אחת עכשיו!!!

העצמה שמתגלמת במילה עכשיו מבטאת את כל החבילה של המשפחות במסע המטלטל להשבת יקיריהם בריאים ושלמים הביתה. הצער והזעם, האהבה- החמלה והאמפתיה, הבכי-והצחוק, הכאב והייסורים- התקווה והגעגוע, ה-לבד וה-ביחד- שבשותפות הרגשית..

מה משמעותו של הצורך הנפשי הזועק על והדורש את ה'כאן ועכשיו' ללא דיחוי כלל וכלל? מה הוא מספר לנו? ומהו מספר עלינו?

לשם כך אקדים את המבט הייחודי על משמעותו של כאן ועכשיו ממבט יהודי תורני חסידי ופסיכותרפי הנשקף מפרשת השבוע.

'הטירוף לתרומת המשכן'!

השבוע נקרא בפרשת ויקהל.

בפרשה זו מתארת התורה בפרטי פרטים את מלאכת בניין המשכן. עם ישראל מתגייס בצורה חסרת תקדים מתנדב בגוף בנפש ובממון עד שמרוב נתינה משה רבינו נאלץ לעצור את ה'טירוף' ולהודיע שהגענו למכסה שכבר עברה מזמן את רף הציפיות לנדבת המשכן!

מה עומד מאחורי ה'טירוף' וההתגייסות המדהימה הזו למלאכת המשכן?

משה רבינו יורד מהר סיני בפעם השלישית והאחרונה ומיד מורה ומודיע לבני ישראל לבנות בית לה' יתברך על מנת לכפר על מעשי העגל ובכך להביא את השראת השכינה על עם ישראל, זהו  הסימן המובהק לכך שה' יתברך התרצה וסלח לבניו יקיריו על העוול והצער הגדול שבמעשה העגל!

לכן עם ישראל עושה כל אשר ביכולתו ויותר מכפי יכולתו בכדי לשמח את אביהם שבשמים ולהחזיר לו במעט נחת רוח, לאחר שציערו אותו מאוד בחטא העגל.

התגייסות מידית וטוטאלית- מקבלת ביטוי וממד פנימי כאשר אנו נדרשים להסיר מעל עצמנו את צו המצפון האנושי הממלא את חלל לבנו בתחושת חרטה בושה ואשמה!

משהו בנו יוצא מגדרו ופועל באופן שגם לנו לא תמיד מוכר, הכוחות ותעצומות הנפש המתגלים בנו מפתיעים אותנו כל פעם מחדש שאנו נדרשים לפעול ממקום בו אנו חשים ש'גבינו אל הקיר'!

'כאן ועכשיו' זוהי מחויבות נפשית ורגשית להיות קשוב לצרכי הזולת בדיוק כפי שהוא צריך וזקוק לנו 'כאן ועכשיו'!

אחד המושגים שטבע הפרופסור ד"ר ארווין ד' יאלום בספרו 'מתנת התרפיה' (יאלום 2002) הנו השימוש הנעשה בטיפול ב-'כאן ועכשיו' כלומר: שימוש במידע העולה בין המטפל למטופל על פי מה שקורה ביננו כאן ועכשיו, מבלי לחפש אחר אירועים מקדימים בחייו של המטופל, פשוט להיות אתו כאן ועכשיו בהווה ומשם לחבור לעולמו של הזולת ולצרכיו.

הדרך היצירתית לשימוש ב-'כאן ועכשיו אומר יאלום (שם) הנה': 'לגדל אזני ארנבת'.

כלומר: להיות ער וקשוב למסר הלא נשמע זה הזועק מבין השורות. מה המסר אותו מעביר אלי הזולת בדיבורו, בהתנהגותו ובהתנהלותו מולי. מה המסר שהזולת רוצה שאשמע ולא מה המסר שאני שומע. מה המסר אותו רוצה הזולת להעביר לי ולא מה המסר אותו אני רוצה להעביר לו!

השימוש ב-'כאן ועכשיו' דרך גידול 'אזני ארנבת' הנו הביטוי להסכמה שלי להיות פתוח להקשבה מלאה בה הזולת ימצא את מקומו לאדם קשוב הסקרן וצמא לשמוע ממנו מה הוא צריך, למה הוא זקוק, מה מתאים לו ובכך לאפשר כאמור את הבחירה הנכונה לו ממקומו, על פי מצבו הנפשי והרגשי 'כאן ועכשיו'.

בכך למעשה אנו מעבירים מסר לזולת: אתה הוא זה שמעסיק אותנו כעת, אותך אנחנו רואים כאן ועכשיו, בך אנו עסוקים ברגע זה, אתה עצמך ולא הניסיון לפענח ולפצח אותך ובכך לחבור אליו ממקומו תוך ידיעה ברורה שהדבר היחיד שמעסיק אותנו כאן ועכשיו זה רק מה נכון לו ולא הרצון שלנו למצוא עבורו את הדרך הישר, מה שבאופן טבעי ירחיק אותו מאתנו.

המטפל צריך למצוא את הנכונות והדרך לפתח 'אוזני ארנבת' על מנת לעזור למטופל ממקומו, על פי המסר המועבר אליו 'כאן ועכשיו'. אל לו למטפל להתעסק ב-איך וכיצד אני אמור להוביל את הסיטואציה לכיוון שנראה לי מתאים ונכון לו, אלא לאפשר למטופל להוביל אותו אל עצמו.

המטפל אמור להבין שהשהייה עם המטופל במרחב שלו כאן ועכשיו היא זו שתניע את המטופל להוביל את עצמו לאן שהוא אמור להגיע. גם אם המרחב בו שוהים המטפל והמטופל איננו מרחב מאפשר עבור המטפל, עדיין צריך המטפל לשים עצמו בצד על מנת לחבור למטופל ממקומו שלו ולאפשר למה שמתרחש ב-כאן ועכשיו לקרות.

הסכמה זו של המטפל לשהות במרחב הלא מאפשר עם המושפע, יוצרת מציאות ומרחב חדש עבור המטופל לפיו יש מישהו שמוכן לשהות עמו יחד במרחב הזה כפי שהוא מבלי לשפוט לבקר או לערער עליו. מציאות זו יוצרת מרחב חדש עבור המטפל, מרחב אותו פותח המטופל עבורו בכדי לאפשר לו להראות לו את הכוחות הסמויים הטמונים בו ולהניע אותו להשתמש בהם על מנת להגיע למקום האידיאלי עבורו.

כאשר המרחב החדש נוצר עבור המטופל, המטפל צריך 'לצאת' מהמרחב של המטופל אליו נכנס בכדי לסייע לו ולחזור חזרה למרחב שלו כמטפל על מנת לעזור ולסייע למטופל ממקומו בצורה יעילה מבלי להתערבב רגשית במרחב של  המטופל.

זו התחושה המופלאה בה חשו והיו נתונים עם ישראל עד חטא העגל. תחושה שאין ולא יהיה תנאי מצדו של ה' יתברך בקשר ביניהם, הוא קיבל אותם כעם בדיוק כפי שהם ולמרות מה שהם היו עבדים למצרים, ריקים מכל תוכן רוחני, אך מלאים באמונה ובתקווה עת שמעו על כך שהוא רוצה לגואלם ולקחתו לו לעם!

הם התמלאו באהבה הערצה ואהדה למי שבחר לראות אותם ולראות בהם את החומר גלם המזוקק ביותר שאפשר להפיק מהם כעם! את מי שהאמין בהם כשהיו חסרי תקווה ואמונה כשקרסו והיו חסרי אונים תחת השעבוד הפיזי והנפשי במצרים, עת היו שקועים במ"ט שערי טומאה, רגע לפני התרסקות נפשית ורוחנית!

ה' יתברך יצר עבורם מרחב מאפשר בתוך מציאות בלתי אפשרית שזרעה ונטעה בהם את התקווה והאמונה שיש מישהו בעולם שניתן לבטוח ולהאמין בו!

ה' יתברך נתן להם את התחושה שהדבר היחיד מעסיק אותו ומעניין אותו זה הם ורק הם! הוא היה קשוב לשוועתם ולמאוויים בדיוק כפי שהם ציפו ממי שיסכים להסכית ולהאזין לקול העולה ממעמקי ליבם ונפשם עת זעקו אליו ברגע בו רק היה ניתן לזעוק!

ה' יתברך הפך למניע הפנימי הראשוני והעיקר של בני ישראל במסע מיציאת מצרים אל עבר הארץ המובטחת.

מה קורה 'שמשימה לאומית' משתבשת?!

בני אדם הנקראים 'לדגל' חייבים להיות קשובים ולפעול בהתאם ובמדויק למשימה אליה נקראו. הם לא יכולים בשום פנים ואופן לאפשר לעצמם לעשות ככל העולה על רוחם בשם 'המשימה הלאומית' אליה גויסו, גם אם זה נובע להבנתם ממקום של רצון אמיתי לסייע ולעזור!

חייל הנקרא לדגל חייב להיות קשוב להתנהג ולעשות בדיוק כפי ההוראות והפקודות אותן נדרש לבצע, שאם לא כן עלול הוא להוביל לאסון עליו ועל חבריו חלילה!

'משימה לאומית' משמעה דאגה לטובת הכלל! ואני כאן בכדי לדאוג שלכולנו יצא טוב מהמשימה אותה נדרשתי לבצע!

המציאות הסובייקטיבית שלי מקבלת ביטוי שונה כאשר אני פועל לטובת הכלל, הסובייקטיביות שלי מגויסת לטובת האובייקטיביות של הכלל ופועלת אך ורק עבורה. הסובייקטיביות שלי הופכת לחלק בלתי נפרד מהאובייקטיביות שבטובת הכלל!

אך מה קורה כאשר העניינים יוצאים משליטה כאשר משהו משתבש חלילה? כאשר צריך לפעול כאן ועכשיו בכדי להציל חיי אדם? האם גם אז התוקף לביצוע המשימה מבלי לסטות ולו במעט בכדי לבצע את המשימה כפי שנדרשתי קיים, או שכעת נשברו כללי המשחק ואני חייב לפעול אך ורק בכדי להציל את חיי חבריי הנתונים בסכנת חיים מידית?

ברור לכל בר דעת שהצלת חיי אדם קודמים לכל משימה גדולה ככל שתהיה! כעת אני פועל אך ורק להצלת חיי חבריי ורק לאחר מכן שב למשימה במלוא המרץ!

זוהי משמעותה של 'משימה לאומית' במלוא מובן המילה, היא איננה חד צדדית, או חד ממדית, היא נשענת על טובת הכלל בהתאם למצב הנגזר בשטח! כאשר טובת הכלל כעת היא הצלת חיי אדם הנתונים בסכנה קיומית ומידית אנו חייבים לעשות הכל, אבל הכל ולהתעסק אך ורק בהצלת חיי אדם!

'המשימה הלאומית' של עם ישראל הייתה והנה המחויבות שלנו לקשר עם ה' יתברך, הדבר היחיד שהעסיק את בני ישראל עת יצאו ממצרים הייתה כיצד הם מחזקים את הקשר שלהם עם ה' יתברך, כיצד הם מתקרבים אליו יותר ויותר ומעמיקים את הקשר ביניהם? הקשר שלנו עם ה' יתברך נשען על איך וכיצד אנו עושים הכל אבל הכל בדיוק כפי שהוא ציווה ולימד אותנו על מנת לעמוד במשימה הזו לשמר ולחזק את הקשר עמו! ישנם כללים וחוקים הנגזרים מהתורה והמצוות אותם קבלנו על עצמנו במתן תורה על מנת לייצר את הקשר ולבסס אותו באופן המיטבי החזק והעמוק ביותר!

אך מה קורה כאשר הקשר עולה על 'שרטון' ומאיים להתנפץ אל 'המזח'? כאשר ישנם תנודות קיצוניות בקשר שלנו עם ה' יתברך? כאשר משהו נוראי שעשינו מאיים על הקשר ביננו?

כאן נשברים להם חוקי המשחק ומה שנדרש מאתנו זה לעשות הכל, אבל ממש הכל כדי להציל את הקשר בינינו , לבנותו לייסדו ולהעמיקו שוב! זהו החמצן שלנו ואין לנו פריבילגיה לוותר עליו חלילה!

עם ישראל לאחר חטא עגל ניצב במעמדה בלתי אפשרית מבחינה פיזיולוגית נפשית רגשית ורוחנית. הם חשו שהכל התערער, שהקשר שלהם עם ה' יתברך בסכנה קיומית, מה שהוביל אותם לפעול ממקום אחר, כל מה שעשינו עד עכשיו הוא טוב ויפה, אך כעת עת הקשר שלנו עם ה' יתברך התערער, חובה עלינו לעשות את כל מה שניתן בכדי להשיב אותו על כנו!

ההתגייסות לבניית המשכן ללא סייג, הייתה הדרך לבזבז את כל הכוחות והאוצרות שבעולם ושברשותם, ולגייס את מיטב המוחות והכישרונות בכדי ועל מנת להשיב את האמון של ה' יתברך בהם בכדי שיסכים לשוב להשרות שכינתו בקרבם!

מטרת הריחוק והניכור הנה לעורר את התשוקה הבוערת בתוכנו לחדש ולהעמיק את הקשר ביתר שאת מכפי שהיה עד עתה! קשר הנשען על עבודה עצמית הוא בלתי ניתן לשינוי!

במרחב החיים ובמסע הזוגי שלנו אנו עדים לירידות ועליות בקשר, לעיתים אנו חשים קרובים מתמיד ולעיתים רחוקים..

המסע בקשר הזוגי נשען על הביטחון בקשר הזוגי! כאשר בני הזוג מרגישים וחשים את העומק שבקשר הם חשים בנינוחות ובביטחון סביב העליות והירידות שפוקדים אותם! הם לא חשים מבוהלים שמא חלילה כעת הקשר יפגע ואולי יוביל לניתוק ביננו..

הביטחון שבקשר נשען על האופן בו בני הזוג בוחרים לבסס את הקשר הזוגי שלהם. כאשר הקשר נשען על עבודה עצמית מתמדת, משמעותית ויום יומית, כשכל אחד מהם לוקח אחריות על עצמו! הוא לא עסוק במה השני בסדר או לא בסדר, במה עשה השני נכון או לא נכון? האם השני עושה את המוטל עליו או לא?

 כל עיסוקם הוא אך ורק בביסוס ובייצוב עמוד שדרה חזק ויציב שלהם כבני זוג, ומשם הם נעים אל הקירוב ביניהם, אזי הם יכולים לחוש שלווה ובטחון שהקשר הזה יחזיק מעמד לאורך ימים ושנים טובות!

 גם הרוחות הזרות הנושבות ביניהם המנסות לעקור נטוע לא יוכלו להם, להיפך משבי הרוח והתנודות בקשר רק יובילו אותם לבסס ולהעמיק את הקשר ביניהם אף יותר מכפי שהיה עד עתה, זאת משום שהם רואים בעליות ובירידות שבקשר הזדמנות! הזדמנות להתבונן פנימה בניסיון להבין איך וכיצד אני יכול להיות רגיש יותר, סובלני יותר, אכפתי יותר!      

עם ישראל משול לכנסת ישראל שהנה הכלה של ה' יתברך עת עמדו יחד כחתן וכלה תחת החופה במתן תורה, ניצבו במעמד שלא הכירו עד עתה, ה' יתברך שליווה אותם בכל צעד ושעל מרגע בו יצאו ממצרים ועד למרגלות הר סיני עת זכו לקבלת התורה במעמד אלוקי שטרם הכירו במושגים אנושיים מתרחק מהם כעת לאחר חטא העגל, הם חשים היטב בניכור ובריחוק של ה' יתברך הכועס עליהם בעקבות מעשה העגל, ה' יתברך מצווה על משה להיפרע ממי שהיה שותף לחטא, נמנע מלהשרות את שכינתו בתוך עם ישראל, ומחליף את התלוותו הצמודה לעם ישראל בדרך לארץ ישראל במלאך מטעמו..

עם ישראל מבולבל מה יקרה עכשיו? האם ה' יתברך עוזב אותנו חלילה? נטש אותנו?

תחושת הפגיעות הרגשית העמוקה, מייסרת את המצפון ומזמינה חשבון נפש מצדם של בני ישראל, מה נעשה עכשיו? האם עדיין אפשר לשנות את המציאות? אם כן איך ניתן להשיב את המצב לקדמותו? מה צריך ואפשר לעשות בכדי לפייס את ה' יתברך ולגרום לו לשוב ולהשרות את שכינתו בינינו תהו?

משהו עמוק התערער בהם, הם לא באמת יודעים מה יעלה בגורלו של הקשר ביניהם..

עד שהתשובה הגיעה ממקום לא צפוי משה רבינו יורד מהר סיני בפעם השלישית לאחר שעלה לשם להתחנן לה' יתברך שיתרצה לסלוח לעם ישראל על חטא העגל, ואכן כשמשה רבינו שב הוא מביא עמו בפיו את הבשורה המשמחת לעם ישראל ה' יתברך נענה לתחנוניי והתרצה לסלוח לכם, כעת בכדי לזכות ולשוב לזכות באמונו ובכדי שישוב וישרה את שכינתו ביניכם עליכם לבנות בית לה' יתברך!

עם ישראל שומע את הפתח והתקווה המחודשת יוצא מפיו של משה רבינו ומיד הוא נרתם כל כולו למשימה: כולם ללא יוצא מהכלל אנשים נשים וטף מתגייסים למלאכה ומביאים את עצמם, את ממונם ואת רוחם המחודשת לצורך הקמת בית ומשכן לה' יתברך!

זוהי רוח הלחימה' הנושבת בקרבם שהניעה אותם 'לטירוף' סביב הקמת המשכן, כעת לאחר שזכו שוב באמונו של ה' יתברך הם לא מתכוונים שוב לאכזב אותו! הם פועלים במלוא הכח והמרץ להביא כמה שיותר מהר להשראת השכינה!

הם נוטשים את כל דרכי הפעולה המוכרות והשגרתיות אותם הכירו עד עתה ומתמסרים בצורה 'על שכלית' לשוב ולחדש את הקשר הינם לבין ה' יתברך בכל מחיר, בכל דרך ובכל כלי אפשרי, כל אשר יידרש מהם כעת הם יעשו על מנת לזכות מחדש באמון של ה' יתברך!

אך הדבר החשוב מכל במסע הזה, הנה העובדה שעם ישראל הפנים שהקשר בינו לבין ה' יתברך איננו מותנה לא במקום (עולם), זמן (שנה) מצב או סיטואציה (נפש), הקשר חזק מהם ומכל דבר המנסה לערער ולחבל בו, זהו קשר נצחי בלתי ניתן או נתון לשינוי!

'לדפוק על השולחנות כפי שצריך לדפוק על שולחנות!

המקום: 770 ברוקלין נ.י. התאריך: ל"ג בעומר תשמ"ו (1986). השעה: 01:40 בלילה! הרבי מליובאוויטש יושב להתוועדות עם חסידיו.

באחת השיחות במהלך ההתוועדות הרבי מבאר את דברי הרמב"ם "לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה" (הלכות גירושין פרק י' הלכה כ"א). הרבי מאריך בביאור על מחויבותו של הבעל כלפי אשתו בבחירתו לשאתה לאשה, על כך שאין באפשרותו האדם לשאת אשה על מנת לגרשה חלילה ובטח של לגרשה שלא מדעתה ורצונה. הנלמד מהפסוק: "אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה וְהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ" (משלי פרק ג' פסוק כ"ט).

הרבי כדרכו בקודש מקביל ומקשר את הנישואין בעולם הזה הגשמי למקבילה ולמשמעות הרוחנית שהנה עם ישראל הנמשל לכנסת ישראל הכלה הבאה ברית הנישואין עם ה' יתברך החתן 'הנושא את עם ישראל לאשה'!

הרבי שואל איך יתכן אם כן שה' יתברך שהתחייב לעם ישראל והביא אותו בברית נצחית במתן תורה אומר למשה רבינו לפני מותו: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם .." (דברים פרק ל"א פסוק ט"ז-י"ז).

לפי זה נמצא לכאורה שבשעת הנישואין של כנסת ישראל עמו התכוון ה' יתברך לגרש חלילה את עם ישראל מהיות לו 'לאשה'? היפך פסק דין התורה? שאף הוא מחויב אליה כפי שנאמר: "מַגִּיד  דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל" (תהילים קמ"ז פסוק י"ט). ועל כך אומר המדרש: "מה שהוא עושה הוא מצווה לישראל לעשות"! (מדרש רבה פרק ל' פסקא ט').

הרבי לוקח את השאלה הזו ומשתמש בה לכיוון הנגדי ('מרים להנחתה'), במקום לנסות ולחפש תשובה לשאלה זו, הרבי מחזק את העובדה והקביעה שלה' יתברך אין אפשרות כלל וכלל לגרש חלילה את עם ישראל מלהיות עמו ונחלתו על פי דין תורתנו הקדושה ולכן אומר קובע הרבי שתמיהה זו אמורה רק לעורר ולחזק את התביעה של עם ישראל כלפי ה' יתברך עד מתי! על אורך ועומק הגלות ולפעול על פי מחויבותו אלינו בדיוק כפי שנקבעה מחויבותו של הבעל כלפי אשתו על פי ההלכה לכבד את אותה, לזון אותה ולדאוג לכל צרכיה ויותר מצרכיה!..

כשלפתע אמר הרבי: " ולכן אין עצה אחרת אלא להקים קול זעקה אמיתית! לדפוק על השולחנות כפי שצריך לדפוק על השולחנות"!

הרבי חייך ואמר: אם ידפקו על השולחנות כפי שצריך לדפוק על השולחנות, אזי יצטרכו לשבור את השולחנות.. ואז לא יהיה היכן להניח את הכוסות, מה גם שאלה שישנים כעת על השולחנות לא יהיה להם היכן להישען, ולכן מוכרחים השולחנות להישאר בשלימותם..

ואז הוסיף הרבי ואמר: למה זה נוגע אם ישברו השולחנות או לא, העיקר הוא שאנו צריכים כעת את משיח צדקנו בגלוי ממש!

ואז החל קהל החסידים לשיר את השיר אנו רוצים משיח עכשיו באנגלית בהתלהבות דקות ארוכות, הרבי אף עודד את השירה בידיו עד שלאחר זמן השירה נרגעה ונחלשה מעט בציפייה שהרבי ימשיך את ההתוועדות ויאמר שיחה נוספת, הרבי מצדו ישב על מקומו לא עודד את השירה ולא ביקש לעצרה, לכן הקהל מצדו הגביר את השירה שנמשכה לה במשך כשעה וחצי, ואז בשלב זה הקהל עבר לצעוק רק מילה אחת נאו!!! עכשיו!!! במשך זמן רב ובדפיקות על השולחנות כפי שצריך לדפוק על השולחנות! 

היה זה מחזה סוריאליסטי עבורי כשצפיתי בווידאו מהתוועדות זו, שלפתע בבת אחת הושלכתי ושמעתי את קול הזעקה המהדהד העולה מגרונם, ליבם ונשמתם של ההורים היקרים של משפחות החטופים הזועקים עכשיו, עכשיו,  עכשיו!!! מרעידים את אמות הסיפים, ובוודאי זעקתם עולה נשמעת ומגיעה עד 'כסא הכבוד' ומרטיטה את לבבותינו ונשמתנו, מה שגרם לי להפנים את דבריו של הרבי מהי משמעות הזעקה האמיתית ואיך היא צריכה ולהישמע ולהיראות שזועקים באמת עד מתי לגלות הנוראה והקשה הזו ומבקשים את משיח צדקנו עכשיו!!!

שבת שלום ומבורכת

 מאת מישאל אלמלם

לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

פרשת ויקהל 🤍 שבת שקלים🤍 שבת מברכים אדר ב'

כבר מספר שבועות

שהמושג 'חכם לב'

מחייך אלי מהפרשה

מחמם את הלב

מפשיר את השכל

ומערבב אותם יחד

לתוצר מרשים ומרגש.

🤍

הצמד שמופיע שמונה פעמים בפרשה

בהטיות שונות לזכר ונקבה

מתייחס למלאכת האומנות

בין החכמה השכלית לחכמת הלב

🤍

חכמת הטוויה מתוך המיית הלב

אומנות ההקשבה מלב אל לב

התבוננות מתוך קשיבות ללב

תרומה ברחבות לב

כי אני רוצה את הלב!

🤍

וכשאת מביאה את הלב

ומתנדבת בנשיאת הלב

את מרימה, מעיפה ומגלה

את הכשרונות והכוחות לפעולה

🤍

והשבת, אצלינו בפרשה

חכמת הלב היא האישה

"חכמת לב בידיה טווה"

משכילה ואיכותית, אישה טובה

באומנות שוזרת, מחברת

בשש וארגמן רוקמת

יריעות למשכן ה' יוצרת

ראשונה למטרה מתגייסת

בכל ליבה פועלת

וממש נגאלת!

שומרת על המינונים

שהלב לא יעלה על גדותיו

והשכל ישאר בגבולותיו

את!

האישה, הרעיה, אשת החינוך הדגולה

השליחה המסורה והאישה הפשוטה.

את!

נשלחת למשימה

להקהיל הכוחות

לגעת בלבבות

לבנות עולמות

להשכין השכינה

ולהביא לעולם גאולה!

🤍

שבת שלום

אסתי פרקש

יועצת חינוכית

ושליחת הרבי בפתח תקוה

לפני חודש, ביום כו' שבט תשפ"ד התבקשה לישיבה של מעלה,  אשה מיוחדת ויחודית. מנשות חב"ד בני ברק. היה בה אוסף תכונות חיוביות  כה רבות, שכתבה קצרה לא תוכל להקיף את כולן.

*מרת חיה  אסתר בת ר' שמעון דב ורבקה ז"ל*.

מספרת,  שתיבדל לחיים טובים ארוכים ולשלום, מרת בת שבע תחי' קוגן:

"חיה נולדה ביום כח' טבת. יום ההולדת של הרבנית חנה.

חיה היתה אשה אינטלגנטית בעלת תואר ראשון  בתנ"ך מאוניברסיטת בר אילן. עבדה כמורה בקרית שמונה ובמישרד הביטחון כמזכירה.

זכתה לחזור בתשובה שלמה בשכונת המלך, קראון הייטס שבארצות הברית. נשות חב"ד קירבו אותה וזכתה והגיעה לחלוקת הדולרים של הרבי בימי ראשון. היתה בחודש תשרי. התלהבה מהאוירה ומהחמימות.

עליה אפשר לאמר שקימה את: "תמים תהיה עם השם א-לוקך". לא שאלה שאלות מתריסות. אשה אמיתית וכנה. עשתה מה שצריך לעשות. אם אמרה משהו שסיכמו איתה – אפשר היה להיות רגועים לחלוטין ולסמוך עליה שתקיים את הבטחתה. היה לה מאור פנים. עזרה מאד ובמסירות נפש לאירגון "שפרה ופועה" בבני ברק.

התרימה מבית לבית. כיתתה רגליה. עלתה מדרגות. לא חיפשה לעשות לעצמה חיים קלים. כשמה כן היא. חיה. עשתה את הדברים בחיות.

כשאשה חסרת אמצעים רצתה להגיע להתוועדות חסידית, ולא היה לה כסף לשלם את כרטיס הכניסה, חיה ע"ה  אמרה: "אני אשלם לך"!

רצתה להבין דברים על בוריים. עד קוצו של יוד. כשהיתה מתארחת בביתי תמיד שיבחה ותמיד הודתה . תמיד אמרה מילה טובה ופירגנה. השתדלה שלא יעבור יום אחד  בלי טובה  קטנה ליהודי.

טיפלה במסירות באביה במשך שבע שנים. ידעה בדיקנות תאריכי  ימי הולדת של נשים. הגיעה לבקר  אותן בביתן, והביאה להן מתנה חסידית. שעון מעוצב  עשוי מעץ, בצורת 770, מרכז חב"ד העולמי בניו יורק. עוררה שיקבלו  על עצמן החלטה טובה לרגל יום ההולדת, כבקשת הרבי.

הכירה אשה בלונדון של"ע, לא זכתה לילדים במשך שנים רבות. דירבנה אותה להגיע לרבי לניו יורק לחלוקת הדולרים. הרבי ברך – "ברכה והצלחה,  לזרעא חי' וקיימא בקרוב". וב"ה האשה זכתה שברכת הרבי התקיימה בה וילדה  בן יחיד. העובדה הזו עוררה אותה להתקרב להשם בדרך חסידות חב"ד.

היתה בגדר  "נושאת בעול עם חברו". היה זוג שהיו להם ל"ע בעיות בשלום בית והגיעו על סף גירושין. למרות שלא היתה יועצת נישואין, עזרה להם ליישב ביניהם את המחלוקות.  הם זכו בזכות מאמציה  לחדש את הקשר ביניהם,  להמשך חיים של אהבה,  אחווה שלום ורעות.

אשה  ל"ע אלמנה,  מחצר חסידית אחרת, אשה חולנית מרותקת לביתה, זכתה שחיה היתה אצלה כמו  בת בית.

כשאף אחד לא הגיע. כשהבן לא הגיע. כשהמטפלת לא הגיעה, חיה ישבה אצלה בחינם. כדי שלא תהיה לבד".

מספרת גב' דבורה תחי' לויטין.

"אשה טובת לב. היתה אוהבת לתרום גם כשלא היה לה כסף. אשה צנועה. לא הבליטה את עצמה. היתה הולכת להרבה שיעורים גם כשהיה קשה לה. ידעה הרבה חסידות ושיחות של הרבי. היה חשוב לה לדעת דברים במדוייק. לכן הרבתה לשאול ולברר. עמדה על כך עד שקיבלה תשובה.

התאמצה מאד למען אירגון "שפרה ופועה",  עזרה ליולדת בבני ברק. היתה מתרימה ותורמת.

כשעברה פרוצדורה בבית הרפואה בערב יום כיפור, קיבלה את הענין בשלוות נפש.

היתה מיוחדת ויחודית. לא בן אדם רגיל. טיפוס ישר וטיפוס ישיר".

מספרת גב' נורית תחי' מנדלבאום;

"היתה אשה צדיקה. עסקה הרבה בגמילות חסדים. אהבה אנשים. היה בה טוב לב באופן בולט. היתה לוקחת גמ"חים ועזרה לאנשים שהיו זקוקים.

היה לה חוש הומור. היתה תמיד שמחה. היו לה מידות טובות. היתה מברכת נשים לזיווג ולהפקד בילדים וברכותיה היו מתקיימות".

(באופן מופלא ומרגש,  עוד נשים  סיפרו לי על העובדה המדהימה הזו. ט.ח)

"היתה מחלקת באופן קבוע  עלוני  שיחת השבוע. היה לה מקום קבוע לחלוקה. ותמיד היה לה בסל עלונים!

התפללה בבית כנסת חב"ד ברחוב הרב קוק.  היתה נותנת מחצית השקל,  עבור כל אחד ואחת מבני מישפחתה.

היה לה חוש הומור והיתה מספרת בדיחות. היתה חורזת אותם בחרוזים. אהבה לשעשע ולשמח אנשים. כמו למשל המישפט המפורסם שלה: "תאכלי טונה ותהי' חתונה".

מספרת גב' רוחמה תחי' סימן טוב;

"כשמה כן היא. חיה. הכל בחיות ובמרץ. היתה הולכת בגשם. בחורף. מטפסת ועולה מדרגות. שקל לשקל היתה אוספת. לכסות מינוסים של " שפרה ופועה",  האירגון החב"די המפורסם – עזרה ליולדת.

את כל שמות התורמים העבירה על מנת לרשום אותם ל"אות בספר התורה הכללי לאחדות ישראל". אח"כ הכניסה את כל רשימות התורמים !  להתברך מהרבי ב"איגרות קודש".

זכרה בדייקנות תאריכי  ימי הולדת של נשים.  שבוע לפני, היתה מתקשרת לתת תיזכורת. מבקשת  שיבואו לשיעור חסידות להגיד "לחיים" ולברך את כולן.

לכל שיעור שהיתה משתתפת היתה מביאה את העלונים של שיחת השבוע ושיחות של הרבי.

לא עלינו לא זכתה להינשא בצעירותה, אלא רק בשנים מאוחרות בחייה. לא עלינו לא זכתה להביא ילדים לעולם. למרות זאת, לא היתה טרודה בעצמה. התמסרה לעינייני הכלל. היתה נמרצת מאד לעניני הרבי.

זיכתה נשים ליטאיות ורשמה את ילדיהן ל"אות בספר התורה של ילדי ישראל". דאגה שנשים תבואנה לשיעורים והתוועדויות. היתה מפצירה ואומרת…"אני מחכה לך. בואי"!

היתה חיה בפשטות, בענווה ובצניעות. דאגה לשאול בשלום כל אחת ולחייך אליה. אהבה לברך ! תרמה צדקה. לא פירגנה לעצמה מבחינה גשמית. העולם הזה לא ענין אותה. לא חיפשה מותרות".

מספרת גב' גיטה תחי' אהרונסון. מנהלת אירגון  "שפרה ופועה" בני ברק:

"היתה אשה מדהימה. היא היתה הבת של הרבי. היתה כמו שהרבי רוצה שכולם יהיו. אשה אמיתית בלי תחפושת.

ב"ה יש לנו החלטה שכל יולדת תקבל במתנה מהאירגון סידור תפילה לאשה. תהיה שם מדבקה; לעילוי נישמת מרת חיה אסתר גודינגר ז"ל."

עד כאן על  קצה המזלג אודות האשה המיוחדת והמסורה.

יהי רצון שכל אחת תנסה ללמוד מהתכונות המופלאות הללו, והעיקר לישם.ויהי רצון שניזכה כבר  לגאולה האמיתית והשלמה בהתגלות הרבי. ויתקיים  "הקיצו ורננו שוכני עפר". והיא בתוכן ובראשן של נשות ישראל הצדקניות.

ליקטה וכתבה

טמה חורושוכין

לחצי כאן להשתתפות

מנקודת מבט יהודית־חסידית קצת קשה לדבר על המושג של ביטחון עצמי, כי משמעות המושג 'ביטחון עצמי' היא, כי האדם בוטח בעצמו. ביטחון הוא היכולת לסמוך על מישהו, כמו שמבאר בעל 'חובות הלבבות', בשער הביטחון: אם אני סומך על מישהו זולת הקדוש ברוך הוא, אז זהו ביטחון של שקר, ביטחון שאין לו בסיס אמיתי וסופו לאכזב ואולי אף להביא לכישלון.

בהרצאה על נושא הביטחון העצמי, מבאר הרב מ. רוטנשטיין: גם פרעה הרשע סמך על עצמו, ובטח בעצמו, והתוצאה הייתה – "לי יאורי ואני עשיתיני"! אז אולי אצלינו זה יבוא בצורה מעט יותר מעודנת, אבל העיקרון זהה. אומר שלמה המלך: "לפני שבר–גאון". חז"ל בפירושם על הפסוק, מסבירים שהגאווה (גאון) מביאה למשבר, לשבירה (שבר). הגאוה היא האמונה בכוחי ועוצם ידי. צורת החשיבה הזו מביאה למשבר כי מה יקרה אם אדם יכשל, אפילו אם רק לפעמים? הוא יגיע לרגשי נחיתות, אשמה ועוד מרעין בישין… שגם הם כישלון ברור. אם כן, מהו המושג המדויק?

הערך העצמי. 

לדברי הרב יצחק ערד, הערך העצמי של האדם מתחלק לשניים: האחד, היותו ניצוץ בורא, ובזה הוא שווה לכל אחיו היהודים, והשני – המיוחדות של נשמתו, שירדה למלא את השליחות המדויקת, שה' הטיל עליה באמצעות הכוחות שנתן לה. זהו ביטחון יהודי – ובקיצור – ביטחון בא–לוקות שבי, ובא–לוקות שבעולם, והערך שלי כנשמה, שהיא חלק מן הנשמה הכללית – כנסת ישראל.

אולם, בתהליך החינוכי אצל ילדים, המושגים הרוחניים האלה עדיין לא יובנו לעומקם ולכן לא ישפיעו עליהם בפנימיות כל כך. איתם צריך לעבוד על בנייה של דימוי עצמי וערך עצמי חיוביים, כמו שהם באים לידי ביטוי בעולמם: תפישת עולם של ראייה גשמית וחומרית, ובתוך התהליך לחשוף אותם למושגים הרוחניים, שאמנם יופנמו יותר מאוחר בחייהם. כי החשיפה למושגים רוחניים נעלים בגיל צעיר מכניסה את הקדושה לתודעה ולתחושה של הילד, גם אם אין לו את הכלים להבין אותם.

הבחנה בין דימוי עצמי לערך עצמי

דימוי עצמי, הוא הדרך שבה אני מגדיר את עצמי, האופן שבו אני רואה את עצמי, במגוון תחומים בחיי. בפסיכולוגיה מובא, שלכל אדם יש את הציור הפנימי של עצמו, שנמצא גם בתת מודע. לא תמיד אנחנו מרגישים שאנחנו חושבים על עצמנו כל מיני דברים. אבל לפעמים עוברות שנים עד שמגלים כי חשבנו על עצמנו דברים מסוימים, והם עשויים להיות שגויים לחלוטין. זה במידה רבה דומה לאיך שאנו מגבשים דעה על הזולת. לא פעם קורה שלפתע מתגלה לנו, שמה שחשבנו על הזולת הוא טעות. חשבנו שהוא אדם שליו, נינוח ומתחשב, והנה באסיפת ועד הבית ראינו התנהגות שונה לגמרי! הדבר עשוי להיות נכון גם ביחס לעצמנו. למשל: שנים הייתי בטוחה שאני וספורט ממש לא נפגשים, עד שהגעתי לפיזיותרפיה, וכשהמטפלת התרשמה שטווחי התנועה שלי רחבים באופן נדיר, התחלתי להתאמן, ובהצלחה לא מבוטלת. מחקרים מראים שהדימוי העצמי מתגבש בתוכנו בעיקר במהלך הילדות והנערות. הדימוי העצמי משפיע ישירות על כמה ענייני מפתח בתפקוד היומיומי של האדם. הוא משפיע על מצב הרוח הכללי שלו, על החלטותיו לקחת יוזמה או לא, ובאילו תחומים. הדימוי העצמי משפיע גם על יחסי האנוש של האדם. על התעוזה שלו ועל היכולת שלו לחולל שינויים, ובקיצור, תת המודע הזה מוביל אותנו בחיים כמעט בלי שנרגיש…

אחד מן המרכיבים הקריטיים של הדימוי העצמי הוא הערך העצמי. הערך העצמי הוא ההערכה שלי את כמה אני חשוב ומועיל ביחס לקדוש ברוך הוא, לעצמי, לאחרים, לעולם. בגיל הצעיר הערך העצמי מבוסס על כמה שבחים אנחנו מקבלים מן הסביבה בשל התנהגותנו ההולמת, אבל ככל שגדלים הפוקוס של הערך העצמי שלנו אמור לעבור אל 'עד כמה אנחנו מחוייבים לעשיית רצון ה".

כיצד בונים דימוי עצמי  

אז כמו שנאמר לעיל, הדימוי העצמי נבנה בגיל הילדות והנערות, מה שאומר שבמידה רבה ההורים הם אלה המשפיעים על הדימוי העצמי של ילדיהם. זו בשורה טובה עבורנו!

האופנים בהם אנו ההורים והסביבה, כגון: הסבים ואנשי החינוך, בונים דימוי עצמי אצל הילד הם התגובות שלנו לילד והאופן בו אנו מסבירים ומגיבים למציאות. המציאות היא זרה מאוד לילד. הוא אינו מכיר אותה, והוא סומך על הוריו ומחנכיו לתווך לו את המציאות, כלומר להסביר לו את שהוא חווה. ישנם אופני תגובה רבים, ולכל אופן יש את ההשפעה שלו על נפש הילד. באופן כללי, תגובה בריאה היא תגובה נטולת רגשות שליליים ודיבורים שליליים, המחזקת את הטוב שבילד ובמעשיו, ומנחה אותו כיצד לתקן את טעויותיו בעתיד.

לדוגמא: יצחקי בן החמש הוא “שלומפר", ובכל זאת היום הוא נעל את נעליו באופן הנכון, אם כי הלולאות של חולצתו לא תמיד הצליחו למצוא את דרכן אל הכפתורים התואמים שלהן. אמו: “אוי! תראה יצחקי, הלולאות לא מצאו את הכפתורים שלהן! צריך לפתוח הכל ולרכוס מחדש, לאט לאט בתשומת לב. חוץ מזה אני רואה שכבר נעלת את הסנדלים בצורה הנכונה". זה, לעומת תגובות לא ממש מכבדות (והרי דובר רבות על הצורך הכי יסודי, לכבד כל אחד ואחד!) “איזה ‘שלומפר'! בחיים לא תלמד לרכוס נכון?" (אפס יחס להצלחה עם הנעליים). מה שאופני דיבור כאלה עושים לתת־מודע, כאשר הם חוזרים ונשנים, ניתן להבין בקלות. הילד ילמד שהוא יהיה מפוזר לנצח. בין התגובות המזיקות נמצא גם גלגולי עיניים, רמזים מסוגים שונים, לעג (חס וחלילה!) וציניות.

ציניות היא “ליצנות"!!!

ראוי להקדיש מספר מילים להנהגה הפסולה הזו. הציניות נקראת בלשון הקודש ‘ליצנות', ומשמעותה – להקל ראש וללעוג על עניינים רציניים ובעלי חשיבות. בהקשר של חינוך ילדים, הציניות היא לעג על הילד, על היותו מה שהוא. כשיש לאדם תכונה שלילית, קשה להיפטר ממנה בבת אחת. זה לוקח זמן. ובינתיים הטעויות חוזרות על עצמן. במקרה הטוב הן מציקות ובמקרה הרע – מזיקות. בשני המקרים סביבת הילד נוטה לעיתים להגיב בלעג. הציניות היא האנטיתזה, ה'סיטרא אחרא' של התמימות. כשלועגים לילד בציניות עוקרים ממנו את התמימות, את היכולת להסתכל על עצמו באמת, לבחון את עצמו. האם זה כל כך גרוע? כן! משום שהציניות גורמת בושה מעצמי, ממי שאני, וכדי לחפות על הבושה הזו, אנחנו לומדים להעלים ולהסתיר את המגרעות של עצמנו, לשקר לעצמנו, לא להודות על האמת, שבאמת כך וכך הן תכונותינו הלא כל כל טובות. ברור שבמקרה כזה הדימוי העצמי של האדם יהפוך למעוות, ומבאר אדמו"ר הריי"צ במאמר “כללי החינוך וההדרכה", שיקשה עליו לתקן ולשנות את עצמו, כי הוא מעלים את האמת גם מעצמו!

תהליך בניית ערך עצמי חיובי

אם נחזור לסיפור הכפתורים שבראש הכתבה, סירוב לתת לילד אחריות מחודשת, ובמקרה שלנו – להתלבש בעצמו, היא דרך נוספת שממעטת ומעוותת את הדימוי העצמי החיובי. הנושא של נתינת אחריות מחודשת הוא קריטי לבניין דימוי עצמי חיובי, ויש דרך מועילה וטובה לעשות את זה. אם שלחנו את מוישי לקניות, והוא חזר ללא חלק מן העודף, ממש טעות תהיה לומר לו בפעם הבאה: “אותך לקניות איני יכולה לשלוח!" או: “אוי לך אם לא תחזיר את העודף" – תגובות אוטומטיות. הדרך הנכונה היא לבטא את אי ההצלחה בפעם הקודמת, למצוא יחד דרכים לפתור את הבעיה, ולשלוח אותו שוב! כך זה עשוי להישמע: “מויש, בפעם הקודמת אבד (מעצמו, בלי להאשים את מוישי) חלק מן העודף. היום קח איתך ארנק, ושים לב להכניס את הכסף לארנק ואת הארנק לכיס המעיל. אין צורך למהר! העיקר שתהייה מרוכז בזמן ביצוע המשימה! אגב, ראיתי שנבחרת להיות גבאי הכיתה. מזל טוב!" אחר כך נתקשר למחנך כדי שייקח אותו הצידה, לשוחח איתו על אופני שמירת הכסף עבור כלל בני הכיתה. דרך נוספת ויעילה מאוד, היא לבקש מן הילד רעיונות כיצד יימנע איבוד כסף הפעם.

התהליך הזה הוא קריטי, משום שהוא מעביר מסרים מאד חשובים לתת מודע של הילד:

1. אין מצב אבוד. 2. אני כל הזמן בתהליך. 3. אם טעיתי אפשר וצריך למצוא דרך לתקן.

אחד האמצעים היעילים ביותר לחיזוק הדימוי העצמי של הילד, הוא שיחה גלויה על התכונה או ההתנהגות שהילד מתקשה בה. השיחה הזו תהייה מורכבת ממספר מרכיבים חשובים:

1. זימון לבבי ושמח לשיחה אישית בנושא המדובר.

2. שיחת פתיחה קלילה על מה שהילד עובר בחייו: איך בלימודים? ניצחתם את האליפות הבית־ספרית? המבחנים האחרונים נראים טוב!…

3. רציתי לשוחח איתך על כמה מקרים שקרו בזמן האחרון…

4. אחרי מחשבה, נראה לי שהקושי טמון בכך שלא קל לך להיות מסודר/רגוע/מפרגן. נכון?

5. להסיר מלב הילד את המבוכה ורגשי הנחיתות על שיש אצלו תכונות שכאלה. לומר לו שלכולנו יש תכונות לא מלוטשות, זה אנושי. אלה מתנות מה'! הן נותנות לנו הזדמנות להאיר ולשמוח בעבודה עצמית, בהתקדמות. והן בעצם הסיבה שה' הוריד את נשמתנו לגוף.

אפשר לשוחח גם על דרכי ההתמודדות, אבל גם יהיה מועיל מאוד להשאיר כך את השיחה, כי בכך שאיננו דנים בשאלה איך לתקן, אלא מדגישים שמה שחשוב לנו כרגע הוא שהילד יסתכל על עצמו בפרופורציות נכונות. הוא לא מפלצת או רשע בגלל אי־אילו תכונות שצריכות שיפור! גם אם התכונות האלה אינן נוחות לנו. השיחות האלה מחזקות את הערך העצמי של הילד, כי הוא לומד שיש לו תכונות מיוחדות שאין לאחרים, שיש לו תפקיד מיוחד וחשוב בבריאה, ושגם הקב"ה בכבודו ובעצמו בעצם זקוק לו ולעבודתו!!

דימוי עצמי חסידי

יש אימרה של האדמו"ר המהר"ש, המגדירה מהו הדימוי העצמי של חסיד, וכך אמר הרבי:

“לחסיד מתאים ללמוד כל יום אימרה חסידית.

לחסיד מתאים להתמסר לעשיית טובה לזולת.

לחסיד מתאים להיות בשמחה, ויתרה מכך לעשות טוב לזולת.

לחסיד מתאים להכיר היטב את חסרונות עצמו ואת מעלות הזולת.

לחסיד מתאים להחשיב את האדם הקטן והפשוט ביותר כיותר טוב ממנו.

לחסיד מתאים ללמוד מכל אחד מידות והנהגות טובות.

לחסיד מתאים אהבה ואחוה, שלום ורעות.

לחסיד לא מתאים שלא ללמוד חסידות.

לחסיד לא מתאים שלא להתמסר לעשיית טובה לזולת.

לחסיד לא מתאים להיות שקוע בעצבות. לחסיד לא מתאים שלא להכיר את חסרונותיו.

לחסיד לא מתאים להחשיב את עצמו כגדול יותר מהגדול שביותר.

לחסיד לא מתאים שלא ללמוד דבר טוב מהזולת. לחסיד לא מתאים לגרום למחלוקת ופירוד לבבות, גם אם הוא עושה זאת בשם דרכי החסידות".

כדאי ללמוד את הרשימה הזו, וכשילד נוהג על פיה, בכוונה או שלא בכוונה, לומר לו – “אתה חסיד, עשית את מה שמתאים לחסיד!" וגם אם עדיין לא – “אל ייאוש, גם עבודה ויגיעה מתאימה לחסיד!"

ביטחון בעצמי

כפי שהזכרנו לעיל, יחד עם בניית הדימוי העצמי החיובי, חשוב ללמד את הילד, שהחסרונות הם חלק בלתי נפרד מן האדם, ואין צורך להיבהל מהם, אלא להשתדל לשפר אותם, כדי שהביטחון ביכולתו למלא את שליחותו בעולם לא ייפגע. בד בבד עם התהליך הזה, צריך להטמיע את המושגים הרוחניים של ערכו העצמי של הילד, וכפי שמתאר אדמו"ר ה"צמח צדק" ב'דרך מצוותיך', מצוות אהבת ישראל – ערך נשמתו המיוחדת, והערך של היותו אבר מאברי כנסת־ישראל. על המושגים האלה צריך לדבר עם הילד. לומר לו שעם ישראל הוא כמו גוף שלם, שיש בו איברים רבים, וכולם שייכים לגוף במידה שווה. היד היא של הגוף וגם הלב הוא של הגוף. וכמו שהגוף אינו שלם ללא לב, הוא גם אינו שלם ללא יד. כמו שהרב הוא חשוב מאד לשלמות העם היהודי, גם החייל שבצבא חשוב, וגם ילד יהודי שאומר פסוקים ולומד תורה הוא חשוב מאוד, ואי אפשר בלעדיו!!! וכשיהודי עושה את תפקידו המיוחד הכי טוב שהוא יכול – זה מחייה את כל הגוף – את כל עם ישראל. באופן הזה, הילד מקבל נקודת מבט חדשה על עצמו.

על זה נוסיף ונסביר לילד שה' נותן לנו המון כוח לנצח את הקשיים שעלולים להיות לנו, כי ה' רוצה שנצליח, לכן גם אם קצת קשה לו להתגבר, הוא יכול להיות בטוח שה' נותן לו את הכוחות, ואת כל העזרה שהוא זקוק לה ולכן, גם אחרי שיפול, ישוב ויקום, ובוודאי בסוף יצליח!

כך נבנה בלב הילד ביטחון ביכולתו למלא את השליחות הייחודית של נשמתו, הביטחון בכוחות שה' נותן לו והביטחון שאמנם יצליח בעזרת ה'.

באדיבות מגזין עטרת חיה