שלום חברה יקרה שלי!

כן בדיוק אלייך אני מתכוונת.

כולן כאן חברות אמת שלי💓

פגשת אותי פיזית או בהודעות וביקשת ממני: שרה, *שבי* לכתוב לנו משהו, לחזק ולהאיר..

אז זהו, מנסה *לשבת* מתאמצת *לשוב* וחושבת *שוב ושוב* איך ומה בכלל אני הקטנה יכולה לכתוב בשעה שאחיי עדיין *בשבי*.

ת'אמת אני מאמינה שכולנו תיכף *שבים* ,כולנו חוזרים לנס החנוכה ושבים לבית המקדש, הלוואי שכבר בחנוכה השנה.🙏🏻

גם בפרשת השבוע שלנו- יעקב מבקש *"לישב"* בשלוה.

מציאותי?! להיות בעשיה, בהתקדמות ובכל זאת *לשבת* בשלוה??

ולהתכונן *לשבת* המלכה בנחת?

מעניין שהכל מתחבר יחד, היום מופיע בלוח "היום יום"- (ספר של אימרות חסידיות שאיגד הרבי הריי'ץ) שההכנה לשבת… כדאי שתהיה כבר מימי רביעי, זתומרת מהיום להתכונן. יואו, הלוואי ואצליח. וכמו הכנה גשמית, כך חשוב לא פחות ההכנה הרוחנית.

אז על במה זו אני רוצה להזמין אותך להצטרף לקבוצת ווטסאפ שקטה שמנוהלת ע"י גיסתי היקרה *שבי* בה תקבלי מידי יום טיפ חסידי לאימהות מתוך שיעור החת"ת היומי.

להצטרפות לקבוצה לחצי כאן

אני כבר שם. ומה איתך? שבת שלום, חנוכה שמח ובשורות טובות בטוב הנראה והנגלה! שרה רטובסקי

היום נפתח בסיכום המבצע הגדול תחת הכותרת "מלחמה? זה משנה!".

תלמידות נרגשות עלו לבמה והציגו תוצרים מושקעים עליהם עמלו רבות. הידע והכישרונות שהפגינו הקסימו את כל הסמינר. שלב ההכרעה סירב להגיע והתוצרים חזרו על עצמם שוב ושוב לבקשת הצופות. קריאות עידוד פילחו את האוויר משך כל זמן התחרות. המתח היכה בכולן וקבלת ההכרעה שוב נדחתה. צוות השופטות יצאו להפסקת התייעצות והאולם רעש וגעש.

בזמן ההפסקה התחלק הסמינר לשכבות- שנה א' ישבה ללמוד שיחה של הרבי על העניין של "פדה בשלום נפשי" התלמידה מושקא הרמתי מסרה בטוב טעם את השיחה לחברותיה לכיתה ויחד העמיקו ונכנסו בעובי קורת היום. שנה ב' נכנסה לחדר בריחה אתגרי ומשעשע עליו עמלו בנות מוכשרות משנה ב'- דבורי לאופר, רבקי מרגליות וחני פינץ. חדר הבריחה היה בסימן היום- חג הגאולה כשהמוטיב ניכר בכל פסיעה בחדר. חלונות מושחרים, הוראות מרחוק, כניסות ויציאות חכמות התרחשו בחדר ונשמרו בסוד לקראת שנה א' שציפתה בקוצר רוח להיכנס לחדר המסתורי.

בהינתן האות, התחלפו הכיתות- שנה ב' התיישבה ללמוד את שיחת הרבי ליום זה יחד עם התלמידה סטערנה מיכאלשוילי כששנה א' נכנסת אל החדר האפל.

מהלימוד המרתק וחדר הבריחה המדהים ה משיכו התלמידות אל האולם הערוך בכל טוב כיד המלך- לסעודת יום טוב עשירה ומפנקת.

בשלב זה הפכה הסעודה להתוועדות חסידית כשהגברת רחל מיכאלשוילי התוועדה בחיות חסידית השמורה רק לה על ה"אני העצמי שלי" לפי התניא.

הדציבלים עלו וירדו, האווירה התחממה, שאלות גלויות עלו מכל עבר כשבסוף כולן הסכימו שאני האמיתי- הוא חלק אלוקה.

מועצמות ובהתרוממות הרוח יצאו בנות חנה לכבוש את העולם- להתכונן ולהכין לקראת הגאולה.

תם ולא נשלם הרושם מיום שכזה..

גוט יום טוב, לחיים ולברכה!

לצפיה בקליפ

היום כבר ידוע לכל כי לצד כל הדברים הטובים שהטכנולוגיה המודרנית תורמת לנו, היא נושאת עימה גם סכנות רציניות. הטכנולוגיה משפיעה עלינו פיזית, רגשית, פסיכולוגית וכמובן גם חברתית. כל בן אדם חושב מבין שאנו צריכים להיות ערניים לגבי השימוש שלנו בטכנולוגיה ובצורה שאנו מרשים לילדינו להשתמש בה.

בתור יהודים, הטכנולוגיה המודרנית מציבה בפנינו אתגרים חדשים שאין להם תקדים בתחומי ההלכה ויראת השמיים. בתור חסידים של הרבי, מתווסף מימד נוסף לדרך שבה אנו נתייחס לכל ההתפתחויות הטכנולוגיות החדשות.

ידוע שקהילות חרדיות רבות אוסרות באופן מוחלט רכישת סמארטפונים ואת השימוש באינטרנט בבית. אך כחסידים של הרבי אנו יודעים שהוא מעודד את השימוש בטכנולוגיה על מנת להפיץ יהדות ואפילו הסכים שההתוועדויות שלו ישודרו בטלוויזיה. בגלל העמדה הפתוחה של הרבי כלפי הטכנולוגיה נראה שקיים בלבול מסוים לגבי ההשקפה שלו כלפיה. האם הרבי לא חושב שהטכנולוגיה לא מעמידה בסכנה את יראת השמיים שלנו? האם באמת אנו צריכים לאמץ את כל ההתפתחויות הטכנולוגיות החדשות ולא להחרים אותן? עד כמה זה נכון שכל אחד צריך לראות את עצמו כשליח באינטרנט ולמלא את המדיה החברתית בתוכן תורני?

מסופר על דרשן שהסתובב ברחבי אירופה והתחזה להיות ה'חתם סופר'. הוא עלה לבימות ודרש בשמו ואף קיבל על כך תשלום נכבד. לאחת העיירות אליהן הגיע הזדמן בדיוק באותה שעה ה'חתם סופר' בעצמו. במקום לכעוס ולהעניש את המתחזה ה'חתם סופר' אמר לו: "אם זה מביא לך פרנסה אני נותן לך רשות מלאה לומר את התורות שלי בשמך, אבל בבקשה אל תאמר את התורות שלך בשמי!" אנו יודעים שלכל–כך הרבה חסידים חשוב להבין את הגישה של הרבי כלפי הטכנולוגיה ורוצים לחיות לפיה, אך מכיוון שגישתו הינה חדשנית וקשה להבין את הניואנסים הקטנים שבה, ניתן בקלות להבין לא נכון את עמדתו בנושא. ומעל הכל עלינו להיזהר לא לייחס לרבי את ה"תורות" והגישה שלנו כלפי הטכנולוגיה.

בכתבה זו אנו לא הולכים לדון בהשלכות של הטכנולוגיה על הבריאות הנפשית שלנו, וגם לא נציג רעיונות מהתורה שיעזרו לנו להשתמש בה בצורה נכונה (למרות שישנם הרבה). המטרה של הכתבה הינה להדגיש עד כמה הרבי התייחס בכובד ראש לנושא, לעודד את הקוראים להמשיך לחקור את העניין ובעז"ה להגיע לפתרונות יישומיים בחיי היום–יום.  

האם הרבי מתירני?

אין ספק שהגישה של הרבי כלפי הטכנולוגיה המודרנית הינה פתוחה מאוד. אך יחד עם זאת, זוהי טעות לומר שהרבי מתירני בנושא. ככל שאנו מעמיקים בדברים שהרבי אמר בזמנים שונים אנו רואים שתי נקודות מרכזיות:

א. השתמשו בטכנולוגיה לדברים טובים. ב. עשו זאת בזהירות רבה.

למעשה, ישנם שני מרכיבים לכל מצב: הטכנולוגיה והאדם המשתמש בה. גם כאשר הטכנולוגיה יכולה להיות מנוצלת לקדושה, לא כל אדם מוכשר לתפקיד. את ההתייחסות של הרבי לשימוש בטכנולוגיה אפשר לדמות לאדם ההולך על חבל דק על מנת להציל מישהו משריפה. זה אמנם יכול להעשות ולפעמים חייב להיעשות אך רק על ידי האדם הנכון ובזהירות רבה.

במהלך השנים, כשהרבי עודד את השימוש ברדיו ככלי להפצת יהדות, היו כאלה שהתנגדו לכך וטענו שהרדיו הינו דבר טמא ולשדר בו דברי תורה הינו בזיון לתורה. באחת הפעמים שהרבי התייחס להתנגדויות הללו הוא הביא דוגמא: הקב"ה ברא חמורים בעולם. משה רבינו, אברהם אבינו ומשיח צדקינו השתמשו בחמור לדברים טובים ובלעם הרשע לעומת זאת השתמש בחמור לדבר רע. הרדיו גם נברא על ידי הקב"ה ואיך להשתמש בו נתון לבחירתו החופשית של כל אחד.

האם לאחר קריאת השיחה הנ"ל נוכל לומר שהרבי אימץ את הטכנולוגיה בזרועות פתוחות? משה רבינו השתמש בחמור לדברים טובים, אך האם הוא אימץ אותו אליו בכל ליבו? אנו גם משתמשים במכוניות לדברים טובים אך האם אנו נותנים להן להשתלט על חיינו? לאמץ משהו אומר קבלה מוחלטת שלו ודבר שיכול לבוא לידי שימוש גם טוב וגם רע אינו יכול להתקבל באופן מוחלט וללא עוררין. זה נכון במיוחד בגלל שלעומת מכונית או חמור, בטכנולוגיה הקו בין טוב לרע הינו הרבה יותר דק ועדין.

דוגמא לרעיון זה ניתן למצוא בסיפור הבא:

בשנות היו"דים הרבי ייסד את ״בית הספר למלאכה״ בכפר חב"ד. אחד מחברי ההנהלה שאל את הרבי האם זה בסדר להרשות לתלמידים להכניס לפנימייה מכשירי רדיו וקלטות. הרבי לא אישר זאת ואחת הסיבות שנתן לכך היה שזה בלתי אפשרי לוודא שהמכשירים הנ"ל ינוצלו רק לדברים טובים[2]. הרבי לא חיפש דרך 'להכשיר' ולהתיר שימוש בדבר העומד בספק רק על מנת לספק תעסוקה לשעות הפנאי.

 הרבי מתייחס לכל יהודי כאל חייל עם שליחות מיוחדת שניתנה לו מאת הקב"ה. לחיילים בצבא מותר לשאת בתיק שלהם חפצים אישיים, אך רק דברים שיעזרו להם במלחמה. כל מה שלא עוזר לחייל להילחם במלחמה נחשב לדבר שמפריע ומכביד. לכן כאשר הטכנולוגיה עוזרת לנו כיהודים לקיים את השליחות שלנו בעולם אז היא יכולה לבוא לידי שימוש ונוכל לשלב אותה בחיינו. אבל גם אז – לא כל הזמן.

בשנת תשמ"ג הייתה לרב הלברשטאם אפשרות לרכוש תחנת רדיו והוא שאל את הרבי האם זה כדאי כי כך תהיה לו אפשרות לשדר שיעורי תורה מסביב לשעון. היום שהרב הלברשטאם כתב את המכתב היה בכ"ה בניסן, יום הפטירה של סבו, הרב הצדיק  ר׳ חיים מצאנז. הרבי הקיף בעיגול את התאריך וכתב: "במיוחד בתאריך הזה אתה שואל שאלה כזו"?! בנוסף לכך, הרבי הקיף בעיגול את המשפט "תחנת רדיו כאן בניו–יורק" וכתב: "יהיה בלתי נמנע לשדר גם תכנים אסורים (ולפעמים אפילו אסורים מן התורה) וקשה במאד לעמוד בנסיון, ובמילא מוצאים היתרים שאין להם יסוד וכו', ולמה להכנס לנסיון גדול והריוח בספק וכו'".

צפייה בטלוויזיה

הגישה של הרבי שמצד אחד יש להשתמש בטכנולוגיה לדברים טובים ומצד שני יש לעשות זאת בזהירות רבה באה לידי ביטוי גם כלפי טלוויזיה ועיתונים. הדוגמא הבאה הינה רק אחת מיני רבות בה הרבי הביע את דעתו בנושא: הרבי נתן את אישורו לכך שההתוועדויות שלו ישודרו בטלוויזיה, אך בד בבד הזהיר את החסידים בחומרה ובהזדמנויות שונות שלא לצפות בה. היה ברור כשמש שהטלוויזיה נועדה ל"אנשים מבחוץ" ואיזה חסיד רוצה להיחשב כ"אדם מבחוץ"?

שיחה אחת מחודש אלול, מהווה ציון דרך משמעותי בהתייחסות הרבי לטלוויזיה. בשיחה זו הרבי התייחס לעניינים רבים הקשורים לטלוויזיה גם מבחינה אנושית גרידא, וגם מבחינת השקפת התורה. השיחה הנ"ל הינה חובה לכל חסיד להכיר אותה. כמו כן, במשך השנים הרבי ביזה את הצפייה בטלוויזיה ועשה זאת בדרך כלל בצורה צינית וסאטירית.

למשל, בשמחת תורה הרבי אמר שישנם כאלו ש"מוכרחים לרכוש ׳האָליוואוּד קיטשען׳, וגם ׳טלוויזיה׳, שבה יכולים לראות דברים כאלו שלהבדיל ב׳קיצור שולחן ערוך׳ ובכל הספרים היהודיים אי אפשר לראותם. ולא די בכך, אלא שכאשר יש בבית קומת–מרתף, מונח אצלו בפשיטות שמוכרחת להיות טלוויזיה נוספת גם ב׳בייסמענט׳, כדי שבכל מקום בבית שבו מסתובבים הילדים, יוכלו להתקלקל על־ידי ההסתכלות בטלוויזיה.

מצינו בחסידות שבמרתף האוויר הוא מעופש, ולכן יש צורך באבוקה גדולה דוקא. והם מוסיפים ומכניסים למרתף גם טלוויזיה, כדי שהאוויר יהיה מגושם עוד יותר. ונוסף על גוף העניין – הנה בשביל זה מבזבזים כסף וזמן שהיו יכולים לנצל עבור תורה ומצוות".

הרב בנימין צביאלי עבד בתחנת הרדיו 'קול ישראל' ובמשך שנים רבות הרבי עודד אותו להשתמש בתפקידו כדי לחזק ולהפיץ יהדות. בשנות הכ״פים, השימוש בטלוויזיה החל להתפשט בארץ ישראל והרב צביאלי עבד גם בתחנת שידור של הטלוויזיה. בזמן הכשרתו לתפקיד ביקר בניו–יורק ונכנס לרבי ליחידות. הוא סיפר לרבי על כך שהשימוש בטלוויזיה מתחיל לצבור תאוצה בארץ ישראל ושישנה דאגה רבה ליהודים החרדיים. הוא אמר שבשלב זה אין שום דרך להחזיר את הגלגל אחורנית ושהקהילה החרדית תהיה חייבת להתמודד עם המציאות הזו. הרבי ענה שבכל זאת "כמה שניתן לדחות זאת יותר טוב".

כמה שנים לאחר מכן, היו רבנים שרצו להוציא גזירה רשמית ולאסור את השימוש בטלוויזיה. הרבי אמר שאמנם צריכים להזהיר בהתראות חמורות ולגנות את השימוש בטלוויזיה, אך לא יהיה נכון להשתמש במונח 'גזירה' או 'איסור' על משהו שלמרבה הצער השימוש בו כל–כך רחב. הרבי הכיר בעובדה שיהודים רבים נפלו ולא עמדו בנסיון אך בשום אופן לא אמר שהצפייה בטלוויזיה הינה מותרת (כמו שישנם כאלו שטענו שכך אמר). הוא פשוט לא רצה להגדיר כל–כך הרבה יהודים כעוברים על 'גזירה' או 'איסור'.

עיתונים

כמו ברדיו ובטלוויזיה, הרבי גם עודד אנשים להפיץ יהדות דרך עיתונים, אפילו עיתונים לא–דתיים. גם השקפה זו נתקלה בהתנגדות, אבל הרבי טען שלמרות שישנם דברים שליליים בעיתונים חייבים להשתמש בפוטנציאל הגלום בהם לדברים טובים. גם כאן אנו רואים את ההתעקשות של הרבי לראות את העיתון כ'כלי', מבלי להכשיר אותו ולהשתמש בו בזהירות רבה. למשל, פעמים רבות ניסה הרבי להוקיע את המנהג הרווח של קריאת החדשות.

להלן כמה דוגמאות לכך:

"לאחרונה נהיה ׳מנהג׳ אצל בעלי–בתים שמוכרחים לקרוא ׳עיתון׳ כדי לדעת את המתרחש בעולם. וכאשר לא הספיק לקרוא את ה׳עיתון׳ בעצמו, הרי הוא מבקש את חבירו שיספר לו אודות ה׳חדשות׳ שקרא ב׳עיתון׳. והיות ש׳על פי שניים עדים יקום דבר׳, אינו מסתפק במה ששומע מאדם אחד, אלא הוא מבקש ממישהו נוסף שיספר לו גם הוא את ה׳חדשות׳, כי יתכן והראשון החסיר איזה פרטים. הלוואי ש׳מנהג׳ זה לא יתקבל"…

בהתוועדות נוספת הרבי דיבר על כך שמנהג ישראל הוא שילדים לומדים היסטוריה יהודית דרך הסיפורים שאמותיהם מספרות להם ולא מעיתונים לא דתיים ואפילו לא מעיתונים יהודיים אלא ממה שכתוב בתורה. וכאשר האמהות היו מספרות את סיפורי התורה לילדיהן הן היו עושות זאת בכזו חמימות והתלהבות שהילדים הרגישו כאילו סיפורים אלו היו 'החדשות' והם נצרבו בזכרונם כל חייהם.

בהזדמנות אחרת, כאשר הסביר את החשיבות של להיות בשמחה אמר הרבי: "בזמן האחרון רואים התגברות מיוחדת בחושך הגלות. ועניין זה בא לידי ביטוי גם בגשמיות העולם – שמעולם לא היו בלבולים כאלו מצד התחדשות עניינים בלתי–רצויים בבריאות הגוף, לא עלינו, ולא על שום אדם בעולם, כמו בזמן האחרון. הלוואי לא היו קוראים על כך  ב׳עיתונים׳, ואז היו מסתמא, פוחתים עניינים אלו"…

ועוד התבטא הרבי בשיחה מי"ג אייר: "בנוגע לשלילת הקריאה בעיתונים, הרי לצערנו ולדאבוננו, לא שואלים כלל אם ישנו היתר לבטל זמן מסוים על קריאת עיתונים! ואדרבה, כל אחד חושב בעצמו, שלהיותו בן אדם, וברצונו להתנהג כבן אדם – עליו לדעת מכל החידושים שמתחדשים כל יום, וממילא להתאים את הנהגתו לחידושים שמתחדשים בעולם".

בשנת תשי"ז התפרסמה מודעה באחד העיתונים על ישיבת חב"ד בניו–יורק. היו כמה בחורים שהתנגדו לפרסומת הזו והביעו את התנגדותם להנהלת הישיבה. חברי ההנהלה סיפרו לרבי על כך והרבי קרא לאותם בחורים להגיע אליו. כשנכנסו הבחורים לרבי אמר להם: "איך זה שבחורי ישיבה יודעים מה מתפרסם בעיתונים? מה שמודפס שם מיועד לאנשים מבחוץ, לא לכם. ולמרות שאתם מתכוונים לקרוא רק את החלקים שקשורים לליובאוויטש, ברור הדבר שכאשר תקראו עמוד אחד, תמשיכו לקרוא עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד . . אוי כמה התדרדרנו".

 לאדם שהתנגד לפרסום דברי תורה בעיתונים לא דתיים וכתב שיש להיזהר מזה, ענה הרבי: "והנה המפורסמות אינן צריכות ראיה, והרי פסק דין מפורש הוא בשולחן ערוך האיסור לקרות בדברים האסורים, וכמדומה שלאחרונה נתפרסמו בארץ הקודש ת"ו מכתבים וכרוזים בזה."

לאלו שהיו מעורבים בהדפסת דברי תורה בעיתונים הרבי נתן הנחיות כיצד להישמר, למשל לא לפרסם בעיתון אם יהיה ניתן לקבל את הרושם שאדם חרדי הוא חלק ממערכת העיתון כי אז זה מכשיר את התכנים האסורים שמתפרסמים בו. לעורך של עיתון חרדי אמר הרבי שההצדקה היחידה הקיימת לפרסום בעיתון הינה חיזוק היהדות, ואם לא, אין שום הצדקה כלל. אפילו את החדשות יש לכתוב בצורה מסוימת – באופן שיחזק את היהדות.

לאחר מכן שאל העורך אם זה בסדר שיהיה טור שידווח בענייני ספורט והרבי ענה שאסור לכתוב על אירועי ספורט שהשתתפו בהם יהודים והתקיימו בשבת, והוסיף שתחרויות ספורטיביות הינן ביטול תורה והיה עדיף שלא היו מתקיימות בכלל. אבל, הסתייג, מכיוון שהן כבר קיימות וישנם יהודים המתעניינים בהן, אם תספקו להם את המידע הזה במעטפת יהודית הם לא יצטרכו לחפש את המידע הזה בעיתונים הלא דתיים.

לסיכום:

קשה להשוות בצורה מדויקת את הטכנולוגיה שלה התייחס הרבי למדיה של היום. כמו כן, חלק מהמקורות שנזכרו לעיל נראים כלא רלוונטיים לאדם הממוצע שלא עובד בתחנת רדיו, טלוויזיה או הוצאה לאור. וכאן טמון הקושי בלדעת איך נכון לפעול בימינו. ובכל זאת, נראה שיש מספיק חומר רלוונטי שנותן תמונה ברורה לגבי השימוש במדיה שלנו כיום.

בתור התחלה ניתן להסכים בפה מלא ששימוש באינטרנט ללא הגבלה כלל יש בו את כל מה שיש ברדיו, טלוויזיה ועיתונים ביחד והרבה הרבה יותר. כשיש אינטרנט לא מסונן במכשיר הנמצא בכף ידינו אפשר לעשות את כל הנ"ל בצורה הרבה יותר חשאית מאשר בקריאת עיתון. למעשה, אפשר לעשות את כל הנ"ל בזמן התפילה, חס ושלום ו/או על גבי אותו מסך שעליו אנו לומדים תורה.

להלן כמה  תובנות והצעות בהתבסס על המקורות שנזכרו לעיל מהרבי:

 •
הרבי לא הרשה להכניס רדיו ומכשירים דומים לתוך שטח ״בית הספר למלאכה״ מכיוון שניתן לעשות בהם שימוש לרעה. מה זה אומר לנו לגבי המכשירים שהנוער שלנו מחזיק בכף ידו? ומה זה אומר לגבי נתינת רשות לצפייה בסרטונים כשרים ביוטיוב? הרבי הבהיר לרב הלברשטאם שהרווח בשידור דברי תורה לא תמיד מבטל את הנזק שיכול להגיע מאותו שימוש.

•
בוא נגיד שכל מי שנמצא במדיה החברתית ובאינטרנט היום הוא 'משפיע' תכנים של דברי תורה. לפני שלוקחים את האחריות לפרסם פוסטים, או לעודד אחרים לכתוב פוסטים אפילו אם אלו רק דברי תורה, ייתכן מאוד שבדרך לשם נחשף לתכנים רבים שלא מתאימים ואפילו אסורים ממש. האם הרווח תמיד מבטל את הסיכון הקיים? בנוגע למה שהרבי אמר על הטלוויזיה, אפשר פשוט להחליף את המילה 'טלוויזיה' ב'טלפון חכם לא מסונן' וההשלכות המעשיות מתבהרות כשמש.  

•
בשימוש ברדיו ובטלוויזיה הייתה קיימת סכנה שהאדם יגרר מתכנים מותרים לתכנים אסורים. האם אפשר בכלל להשוות זאת לתכנים ולמצבים שהאינטרנט יכול להביא אותנו אליהם? בואו נחשוב על זה לפני שנשתמש בחומר תורני הנמצא באינטרנט, לפני שנציע לתלמידים שלנו להשתמש באתרים עם תוכן תורני ולפני שניתן לילדים משימות שדורשות שימוש באינטרנט.

•
הרבי אמר לרב צביאלי שכל עוד אפשר לדחות את הצפייה בטלוויזיה זה כדאי. בתור הורים אנו צריכים לדעת שלמרות שבסופו של דבר הילדים שלנו ישתמשו וייחשפו למדיה. בכל זאת ישנו יתרון עצום בלדחות את החשיפה הזו כמה שיותר.

•
הרבי נמנע מלהגדיר את השימוש בטכנולוגיה בתור איסור ממשי. האתגר בשימוש בטכנולוגיה הוא גדול ולעולם לא ננדה מישהו בגלל המאבק שקיים אצלו בנושא, גם אם נפל לבור תחתית.

•
לגבי החדשות, הרבי החשיב זאת כבזבוז זמן – ואין צורך לפרט יותר. לאלו שלא מחשיבים את עצמם כ'עוקבי חדשות' שיבדקו בכמה סרטוני וואטסאפ הם צופים שעונים על ההגדרה של 'עדכוני חדשות'? שמיעה או קריאת חדשות גורמת לחרדות ויכולה ממש לפגוע בבריאות שלנו. הצפה של חדשות יכולה להחמיר את המצב, והיום כל קבוצת וואטסאפ ממוצעת מלאה בכל מיני סוגים של עדכונים וחדשות.

בואו לא נשכח שכאשר הורדנו את האפליקציה של הוואטסאפ לטלפון זה היה כדי לתקשר יותר עם אנשים.

•
אי אפשר להמעיט בערך של סיפור יהודי אותנטי המסופר לילד לפני השינה על ידי אמא יהודיה (ולא על ידי מכשיר). כאשר הדבר אפשרי, בואו לא נחליף את עצמנו עם מכשירים, אפילו אם האפליקציה כשרה למהדרין. שום דבר לא משתווה לרגש ההורי האותנטי.    

•
לרבי זה הפריע מאוד שבחורים קוראים עיתונים. לפני שתציעו לבחורים או בנות להצטרף למדיה חברתית, וואטסאפ וכדומה אפילו למטרה של 'מבצעים', בתור צוות של קעמפ, או כדי להתרים כסף למטרה קדושה, תשקלו מי הם באמת ואיזה סטנדרטים צריכים להיות להם, ותכבדו את זה.

•
הרבי אמר בבירור שכשמשהו אסור בקריאה אין שום היתר לקרוא בו. בואו לא נצדיק את החשיפה לתכנים שאינם ראויים בתואנה של הפצת יהדות וחסידות. ואם אנשים מסוימים נמנעים מלהשתמש בסוג מסוים של מדיה בטענה שהם שומרים על היראת שמיים שלהם, עלינו להעריך זאת ולכבד אותם בשל כך.

האם אנו מוכנים לשקול מחדש את הגישה שלנו לטכנולוגיה?

הטכנולוגיה הינה מתנה מה', ובהחלט ישנם הרבה חסידים שיכולים להשתמש בה ככלי לעשיית טוב בעולם. הנקודות הנ"ל יכולות לעזור להנחות אותנו אבל תמיד מומלץ לשוחח בעניין עם משפיע או רב.

כאשר אנו חמושים בדברי הרבי ופתוחים ליישם אותם בצורה אובייקטיבית וכנה יש לנו את הסיכוי הכי גדול לפתח את הגישה הכי נכונה, מדויקת ובריאה כלפי הנושא:

באדיבות מגזין עטרת חיה

לקריאת העלון

מעורר געגוע? רוצה גם לזכות להיות אצל הרבי?

בה' טבת תתקיים בעזרת השם ההגרלה החודשית הבאה של אחות התמימים, למועדון השותפות שנותנת כח לאחות התמימים.

את בפנים? את מוזמנת להצטרף!

כתבי לנו במייל [email protected], צרי קשר בוואצאפ  במס' 058-5887707

או הכנסי מיד לקישור ליצירת השותפות שלך!

מה עוד חדש באחו"ת?

חודשים חשוון כסלו הם חודשים של המון התחלות טובות:

• מבצע ספונטני מיוחד של מאות בנות ששמרו על סדר יום חסידי והוסיפו זכויות בימי תחילת המלחמה,

• עשרות סניפי אחותי נפתחו בסערה,

• מהפכת לימוד הדבר מלכות תשפ"ד הושקה,

• ורגע שיא מיוחד: הכנס השנתי של אחות התמימים – הפקה מרגשת בשידור חי, בסימן "שווה לכל נפש".

התוועדות ענק לכבוד י"ט כסלו, התקיימה אמש בפריז, צרפת, ע"י 'בית ליובאוויטש' בראשות השליח הרב מנחם מענדל אזימוב בהשתתפות למעלה מ-3,000 איש.

ההתוועדות החלה עם תוכנית מיוחדת של צבאות ה' בהשתתפות מאות ילדים, לאחר מכן דיברו כמה רבנים ואישי ציבור, וביניהם אורח הכבוד הרב לוי באנון שליח הרבי בקזבלנקה, מרוקו, הרב הראשי לפאריז הרב גוגנהיים, הרב מבורך זרביב, הרב שלום כהן ועוד.

על הניגונים ניצחו התזמורת של ר' יוסף בראמי והזמר החסידי ר' בערל צוקר, בליווי מקהלת 'חדר ליובאוויטש' פריז.

לסיום הוקרנה הפקת מולטימדיה מיוחדת על הדפסת התניא בכל רחבי פריז והגליל, חמישים שנה לניגון האדרת והאמונה, חמישים שנה למבצע חנוכה ועוד.

כמו כן התקיים באולם תרגום לחירשים ע"י הרב איסר לובעצקי.

צילום: מרדכי לובעצקי

לא רק בשעת מלחמה יש צורך לפנות לסיוע נפשי. אם פעם לפנות לטיפול נפשי היה מאורע נדיר, הרי היום זה חלק מהחיים. לילדה יש חרדות, המתבגרת יותר מדי מסוגרת, אני עצמי בקושי מתמודדת עם כל מה שעובר עליי…

לצד המודעות ההולכת וגוברת בצורך לקבלת סיוע והכוונה מקצועית בתחום הנפש, הלכו והתרבו גם המטפלים והמטפלות עם ריבוי תארים וסיווגים אשר יצרו חוסר בהירות לאדם הפשוט מן הצד שמבקש למצוא את המענה המקצועי הנכון והמדויק למצבו.

אלו שאלות את צריכה לשאול לפני שאת פונה לקבל טיפול רגשי? האם מספיק שהמטפלת היא אמפתית ומלאה ברצון טוב? וכי העובדה שהיא בוגרת קורס בן שנה־שנתיים מכשירה אותה לטפל בכל סיטואציה?

לשם כך קיימנו ריאיון עם הפסיכולוגית אילנה ישראל, אשר ניאותה להעניק לנו מידע וכלים למציאת המטפל הנכון רגע לפני שמפקידים את הנפש העדינה שלנו בידיים של אשת מקצוע.

רישיון זה המון

מה כבר צריך לבדוק כשהולכים למטפלת רגשית? אחרי הכל מדובר בסך הכל בדיבורים, לא במנתח שיש לו סכין ביד. מספיק שיש גישה טובה, לא?

היום, רישיון רשמי של משרד הבריאות לעסוק בטיפול נפשי ניתן רק לארבעה בעלי מקצוע: פסיכיאטרים, פסיכולוגים בעלי תואר שני שעברו בהצלחה התמחות בתחום הטיפול שלהם, עובדים סוציאליים קליניים בעלי תואר שני והתמחות בטיפול נפשי ומטפלים באומנות שגם להם דרוש תואר שני והתמחות.

הרישיון הוא לא רק תואר רשמי. יש לו מעלות רבות:

1. ברירה של האנשים הנכונים.

אדם שהגיע לאחת מארבעת התעודות האלה עבר דרך ארוכה. שנים של לימודים, התמחות ארוכה ומקצועית, ועמד במבחנים בהצלחה. המטפל בעל הרישיון עבר קודם כל סלקציה כשניסה להתקבל ללימודים. בחינות כניסה, מיון, ראיון אישי ולפעמים גם מבחני אישיות. לא מדובר בקורס משווק המעוניין לקבל כמה שיותר אנשים. כאשר הוא רק מתחיל את לימודיו כבר בדקו שהוא אדם אמין, בריא בנפשו, יש לו יכולת טובה ליצור קשרים עם אנשים, ביקורת עצמית ומודעות עצמית.

2. הדרכה צמודה וצבירת ניסיון

במהלך הלימודים ובעיקר בשנות ההתמחות ניתנת לו הדרכה צמודה מאוד. הוא מקבל הדרכה פרטית וקבוצתית, שיחות שלו מוקלטות ומוסרטות לפעמים כדי לאפשר לו כמטפל לקבל ביקורת על עבודתו ועליו לעמוד בתנאים מחמירים כדי לעבור את ההתמחות.

גם אדם שמצליח בעבודתו אולם נתפס משקר או נוהג בהתנהגות אחרת שאינה הולמת את התפקיד, התמחותו נפסלת.

3. הקוד האתי

גם מבחינה אתית, במקצועות האלו יש המון השגחה. גם בין פסיכולוגים קורה שמגלים מטפל שנכשל במעשה לא ראוי או ניצל מטופל. אבל יש ועדת אתיקה ומיד שוללים רישיון ולפעמים ממליצים אפילו על פנייה למשטרה. יש השגחה על המטפלים, מה הם עושים, איך הם פועלים. יש למי לפנות אם הם פועלים בדרך אסורה.

המטפלים לומדים את כללי האתיקה, נושמים אותם.

כאשר פונים לשוק הפרוץ של מטפלים ומאמנים למיניהם אין פיקוח על המטפלים, אין למי לפנות. הרבה פעמים סודיות לא נשמרת מספיק. אין מודעות לכללים הנוקשים לחובת שמירת הסודיות שדורשת אצל מטופל מעל גיל 18 חתימה בכתב כדי לשתף במשהו אפילו את הוריו. כשלומדים את המקצוע במקום מסודר ומוכר רשמית מפנימים את זה עמוק במהלך הלימודים.

טיפול נפשי רק אצל מומחה מורשה!

אז מה, לא ללכת למטפלת בסי. בי. טי.? בדמיון מודרך?

סי. בי. טי. ודמיון מודרך הם כלים מצוינים ויכולים מאוד להועיל לנשים. גם אימון אישי טוב יכול להביא אישה להתפתחות ויציאה מתקיעות. אבל צריך לזכור שכל זה טוב לאנשים בריאים נפשית עם קושי ספציפי וצורך לקבל מודעות לחסימות, לחרדות ועידוד לשינוי

מטפלים טובים יכולים לעזור לאנשים להשיג מטרות, להרגיש שהם צומחים, להתמודד מול אתגרים ובעיות חיים רגילות. מנחות הורים טובות, למשל, יכולות לפעול גדולות ונצורות אצל אימהות בשלבים שונים של גידול הילדים.

אבל חייבים לזכור, שמטפל שלא הוכשר באופן מקצועי באחד מהמסלולים המורשים שהוזכרו, אסור לו לעבוד עם אנשים שאינם בריאים בנפשם.

כאשר אנשים סובלים מהפרעות, מבעיות נפשיות, צריך קודם כל לאבחן נכון. אבחון זה נושא שצריך ללמוד אותו ולעומק. פעם הוזמנתי ללמד ב"בית יעקב" בתוכנית להשלמת תואר בי. איי. התוכנית נקראה אומנויות בחינוך ומסרו בה קורסים נחמדים, המון מידע וטכניקות טיפול מעניינות. אני למשל מסרתי קורס תיאורטי שסקר שיטות טיפול שונות.

בשלב מסוים ניגשו אליי תלמידות והחלו להתייעץ. "מה הייתי עושה במקרה כזה, ומה עם ילד ש…" ואני מבינה לתדהמתי שהן רואות את עצמן כמטפלות והתחילו תוך כדי הלימודים לקבל ילדים. אני מדברת איתן ושומעת שהן בכלל לא מבינות ולא קולטות את המקום שלהן כמטפלות. זה מפחיד, הפסקתי ללמד שם, ומאז אני לא נותנת יד לדברים כאלה. להכשיר לטיפול נפשי בלי סלקציה מתאימה ובלי לימודים ארוכים ואינטנסיביים והתמחות רצינית זה לא אחראי.

מה כבר יכול לקרות?

קורסים מהירים לטיפול נפשי יכולים להזיק מאוד בהרבה תחומים:

1. יחסי מטופלת – מטפלת

בין מטופלת ומטפלת צריכים לשרור יחסים מסוימים מאוד. כאשר לומדים כראוי מפנימים את המיקום מול המטופלת שלי, להבין מה קורה ביני ובין היושבת מולי. איך היא תופסת אותי, מה היא מצפה ממני, האם זה מעוות או מוגזם ולעזור לה לראות את זה וללמוד.

זו יכולת שאי אפשר ללמוד אותה בקלות, לוקח זמן לקלוט אותה. הטיפול דורש ממני גם הרבה מודעות עצמית וביקורת עצמית. לדעת איפה ההעברות ההנגדיות שלך על המטופלת, איפה אמרת משהו או כעסת או כאב לך ובעצם  זה נבע מרגישות יתר שלך או חוויות אישיות בחיי המטפלת שמשפיעות על תגובותייך כמטפלת. את כל זה לא מקבלים בקורסים המהירים האלה.

2. פגיעה באמון המשתלמת

המון נשים חרדיות טובות מאוד רוצות להיות מטפלות, זה באמת מושך. יש היום אפשרות לאישה חרדית ללמוד עבודה סוציאלית במסגרת חרדית במכללת 'מבחר', לעשות תואר ראשון וגם שני למי שבאמת רוצה לטפל. יש גם טיפול באומנויות שאחרי בי. איי. בחינוך אפשר להמשיך במכללת 'מבחר'. יש היום מסלולים אבל ארוכים, רציניים, עם התמחות ארוכה. נשים חרדיות שאין להן את היכולות לפנות כל כך הרבה זמן לרכישת מקצוע מתפתות ללכת לקורסים שעולים המון כסף ו'כאילו' יתנו להם את האפשרות להיות מטפלת.

חלק מהן מאוד כועסות בסיום הקורס על כך שהבטיחו להן שיוכלו לטפל והן לא מרגישות שהן יודעות בכלל, שיש להן את הכלים. מכרו להן אשליה. יש כאן לדעתי ניצול של נשים חרדיות שרוצות מאוד לעבוד במקצוע טיפולי, משלמות המון כסף על שנה, שנה וחצי, והן לא מקבלות מה שהן צריכות לקבל בכלל.

3. פגיעה במטופלות

כאשר משתלמת מרגישה שהיא בכלל לא מוכנה להתחיל טיפול, המצב עוד טוב. הוא נהיה גרוע יותר כאשר היא כן מרגישה מוכנה ואז הפגיעה היא באמון של המטופלים. הילד שמגיע לפגישה אחרי פגישה, ההורים מוציאים כסף ומבזבזים זמן ולא רואים תוצאות כלשהן. גם ככה קשה לקום וללכת לטיפול וכשהוא בנוסף לכל גם לא עוזר נוצר חוסר אמון בכל עולם הטיפול, מתייאשים כבר מכל טיפול שהוא. ההורה לא יודע שהוא פשוט נפל על המטפלת הלא נכונה.

אלי הגיעה נערה מתבגרת אחרי שנה וחצי אצל מטפלת אחרת שלא הביאו אותה לשום מקום. המטפלת היתה פאסיבית, בעיקר הקשיבה, הילדה הרגישה מתוסכלת, וההורים היו חסרי אונים כי המטפלת סרבה לכל קשר איתם ולא הציעה או הפנתה להדרכת הורים במקביל. כשמטפלים בילדים ומתבגרים חייבים להשתדל לשפר את היחסים במשפחה ולהדריך את ההורים כדי לאפשר שינוי.

במקרה חמור יותר הגיעה אלי אישה שטופלה אצל מטפלת חרדית בעלת שם ללא כל השכלה מוכרת שאבחנה אותה על הספקטרום האוטיסטי בתפקוד גבוה. היא הייתה מזועזעת, בחנה את עצמה כל הזמן, התחילה לחשוש שאכן מדובר באבחנה נכונה. כשהיא הגיעה אלי היא היתה בחרדה אמיתית. ואני לא האמנתי, איך בכלל אפשר לחשוד באפשרות הזו אצל אישה נעימה, חברותית, מתקשרת, מקיימת מערכות יחסים נעימות במשפחה ובעבודה… לקח לה זמן להשתחרר מהאיבחון המפחיד. לחזור להאמין בעצמה.

במקרה אחר, אישה שטופלה על ידי מטפלת רוחנית ללא מקצוע טפולי קבעה אתי פגישה והתעקשה שהמטפלת הרוחנית תבוא אתה. האישה סבלה מדכאון כבר למעלה משנה, פתחה יחסי תלות במטפלת הרוחנית שעבדה על חזוק האמונה אבל לא הבינה שהמצב הדכאוני דורש טיפול תרופתי. כאב לי לשמוע שכבר אבדה 20 ק״ג ממשקלה, בקושי תפקדה בבית ובעבודה וכל המשפחה סובלת אתה.

הפניתי אותה לרופא לקבלת טיפול תרופתי וכבר חודש אחר כך השתפרה פלאים.

כנגד כל אחת מהמיואשות שהגיעו אלי, מי יודע כמה יש שפשוט התייאשו וכבר לא פונות לאף אחד לקבל את העזרה הנדרשת להן.

התאימי לך מטפלת

אז מה אני צריכה לבדוק לפני פנייה לטיפול נפשי? תעודה מוכרת?

קודם כל כן. להיות צרכנית נבונה, לא להתבייש לשאול הכל. ״מה ההכשרה שלך? איפה עשית את התואר? האם עברת את ההתמחות? האם את רשומה במשרד הבריאות?״

מלבד זאת עלייך לבדוק שהיא אכן מתעסקת בתחום המסוים בו את נזקקת לעזרה. ישנן שהתמחו במיוחד בהתמכרויות, אחרות בהפרעות אכילה וכדומה. תבררי שהיא אכן מתמחה בתחום המסוים הנדרש לך.

תחשבי, האם לרופא שלמד רק שנה וחצי ולא עבר התמחות, היית הולכת?

האם כל מטפלת מוכרת היא טובה, או שחשוב ללכת למטפלת חב"דית דווקא?

כשאני בוחרת מטפלת היא לא חייבת להיות חבדניקית אבל מאוד חשוב שתהיה התאמה בין ערכים ואמונות בין המטפל והמטופלת. יש מקרים נדירים של מטפלים/ות לא דתיים שמכירים את העולם הדתי חרדי ומגלים כבוד למערכת הערכים של מי שיושב מולם וזהירים לא להתערב במקום של אמונה וערכים. יש פה ושם כאלה. קשה בארץ למצוא מטפלים שיכבדו אמונה דתית. יש בעולם החילוני התנשאות ודעות קדומות לגבי אנשים חרדיים במיוחד. רואים בהם אנשים משועבדים, ללא חשיבה עצמאית ובחירה, ויש רצון לשחרר אותם ממערכת החוקים שמכתיבה להם את חייהם, כלומר שמירת ההלכה.

לא תמיד המטפל הלא דתי מודע להשפעת הפער הערכי והתרבותי על הטיפול.

אני ממליצה מאוד לפנות למישהי דתית או לפחות אישה מאמינה. גם אם לא ממש דתית, מכבדת את המקום של הדת והאמונה.

אצל מתבגרות זה קריטי במיוחד כי הדמות להזדהות הרבה פעמים יכולה להיות המטפלת ואם היא ממש לא באותו כיוון של ההורים שזה בהחלט יכול להזיק.

הרבי הורה פעמים רבות לאנשים ללכת לטיפול נפשי רק אצל אנשי מקצוע דתיים ומאמינים. לכן אני ממליצה מאוד לפנות למישהי דתית או לפחות אישה מאמינה המכבדת ומוקירה את התורה הקדושה ואת האמונה הטהורה.

באדיבות מגזין עטרת חיה

לכבוד חג הגאולה י"ט כסלו ביקשתי לשוחח עם הגב' סמדר אסקפה מקהילת חב"ד ברחובות שמקיימת בביתה שיעור תניא מאלף עם הרב דרור כהן כבר אחת עשרה שנים, וזכיתי להימנות על המשתתפות בשיעור:

"איזו השגחה פרטית שבדיוק היום חידשתי את השיעור אחרי החגים והתפרצות המלחמה", היא מספרת בהתרגשות. "כשחזרתי בתשובה גיליתי את סוד החיים, שבעצם כל רגע בחיינו מושגח, תוכנן מראש ומדויק עבורינו ועבור תיקון העולם".

בזכות אמא שלי

ביתה של סמדר חם ונעים, והיא משתפת אותי בגלוי לב במסע האישי שלה. "גדלתי באור יהודה בבית מסורתי. עשינו קידוש, היו סעודות שבת וחגים, ואחר כך יצאנו לבילויים. תמיד האמנתי בבורא עולם, אבל בכלל לא ידעתי מהם תורה ומצוות!

"יש לי שני אחים, ואני בת הזקונים. לא היו מותרות בבית ילדותי, הסתפקנו במה שיש, ובאמת לא היה חסר לנו כלום. הפשטות גרמה לנו להיות ענווים וצנועים, ולהעריך את החיים האמיתיים".

תוך כדי שיחתינו הפלאפון צלצל ואימה של סמדר הייתה על הקו. הן מחליפות כמה מילים חמות, ואז סמדר אומרת לי בערגה, ״כל מה שיש לי בעולם זה בזכות אמא שלי״.

"הייתי ילדה מאוד טובה ושקטה, שכל מורה הייתה רוצה אחת כזאת בכיתה שלה. כשהייתי בת שתים עשרה אמא שלי שלחה אותי לחוג תיאטרון, ושם גיליתי את כישוריי במשחק. נבחרתי להיות חלק מלהקת אור יהודה, הקמנו מחזמרים ועלינו על במות. בזמנו שאפתי להיות שחקנית, אבל לאחר השירות הצבאי הייתה לי תחושה שזה לא בשבילי. התחלתי להבין שכל התחרותיות בעולם הזה לא נקייה ולא אמיתית. חיפשתי ערכים ואז החלטתי להשלים תואר בחינוך. אצל ילדים מצאתי את הרוך, הכנות, התמימות, האמיתיות ואת האהבה ללא תנאי.

עדיין הייתי מאוד מונחת בגשמיות, ועבדתי בשלוש עבודות כדי לממן את רמת החיים שלי. הייתי מורה, מסרתי שיעורים פרטיים, וגם הופעתי כליצנית. עבדתי מצאת החמה עד צאת הנשמה, כמו שאומרים, ממש 24/7".

"להשתתף בשיעור תניא"

סמדר עוצרת רגע וממשיכה, "כשהייתי בת שלושים אבי ז"ל נפטר, ועולמי התנפץ ונשבר. בזמן הקבורה, ברגעים שכיסו אותו בעפר, אמרתי לעצמי, 'אפילו את הגרביים אבא לא לוקח איתו!' תמונה זו שינתה לי את תפיסת העולם המעוותת שהייתה לי. סוף סוף 'נפל האסימון' שחיי הפכו לריצת מרתון ושמשהו אצלי לא תקין.

"בשנת האבלות על אבא החלטנו, אני והאחים שלי, לשמור שבת לעילוי נשמתו. השנה הסתיימה, ואני המשכתי לשמור שבת. מצאתי את עצמי על פרשת דרכים. לא רציתי להמשיך בנתיב שאינו מוביל לשום מקום.

"באותו זמן גרתי בגן יבנה, ובהשגחה פרטית פגשתי שני חב"דניקים שסיפרו לי על המרכז לאגרות קודש ברחובות. התקשרתי אליהם, ויעלה בן ארויה היקרה הייתה על הקו והנחתה אותי איך לכתוב לרבי. התשובה שקיבלתי מהרבי הייתה ברורה: 'להשתתף בשיעור תניא'.

"בכלל לא ידעתי מה זה חב"ד, מהו ספר התניא, ומהו 'רבי'! בכל זאת, התעניינתי איפה יש שיעור תניא באזור, וסיפרו לי שיש שיעור קבוע עם הרב יאיר כלב בקראוון מול הספרייה העירונית ברחובות. נכנסתי לשיעור עם ג'ינס ותלתלים ארוכים, וקיבלו אותי מאוד יפה. ראיתי רב שמנגן בגיטרה ואומר, 'לכל יהודי יש נפש בהמית ונפש אלוקית בקרבו. הנפש הבהמית מחפשת תענוגים, וכשהיא מתוסכלת, היא כעוסה ועצובה. אולם רצונה של הנפש האלוקית הוא להידבק בקב"ה, וזהו האושר האמיתי בחיים.

׳אדמו"ר הזקן מגלה את הסיבה האמיתית למה מצבי רוח הפכפכים פוקדים אותנו מעת לעת. זה טבעי, זה נורמלי, זה מה שקורה כשמאפשרים למכשולים של הנפש הבהמית להוריד אותנו למטה. הקרב שלנו, בכל רגע, הוא להקשיב לנפש האלוקית׳.

"נפתחו עיניי וכל ההסתכלות שלי על החיים השתנתה. הבנתי שכל הרגשות השליליים – עצב, כעס, קנאה, דכדוך – עולים בעקבות חוסר מודעות בקשר למה שאנו עושים פה, מי מנהל אותנו, מהי משמעותו של העולם הזה ועוד הרבה שאלות קיומיות.

"ספר התניא הוא מתנת חיי. זה כאילו קיבלתי חבר הכי טוב, פסיכולוג וגם מנטור אישי שמלווה אותי צעד אחר צעד ומראה לי את הדרך לחיים מתוקנים ואלוקיים. התחלתי לדון אחרים לכף זכות, לחמול ולמחול".

שיעור לנשים מכל קצות הקשת

"לא עבר זמן רב והחלטתי שאני רוצה לשתף עוד נשים בכל הטוב שגיליתי", סמדר אומרת. "הכרתי את הרב דרור כהן משיעור פרקי אבות, ושמחתי לא ידעה גבול כשהוא הסכים למסור שיעור תניא קבוע אצלי בבית. הרב דרור וצופיה כהן הם שלוחים של הרבי בשכונת אושיות ברחובות. הרב דרור כהן מגיע ללמד ולחזק, בחורף ובקיץ, וגם בקורונה ובמלחמה הוא לא עזב אותנו! לארח שיעורי תניא והתוועדויות בביתי זה התענוג הכי עוצמתי בחיי!

"הגענו ל–104 משתתפות בשיעור שלנו! נשים מכל הסוגים וכל קצוות הקשת באות לשיעור ומגלות שלכל יהודי יש שתי נפשות מנוגדות, ועצות לתת לשכל לתפוס את המושכות.

"לרב דרור כהן סגנון מיוחד משלו. הוא משלב את לימוד התניא עם המון דוגמאות מהחיים האישיים שלו וחולק איתנו את הניסיונות וההתמודדויות שלו כמחנך. הוא נותן לנו להרגיש שכל אחד נמצא באותו קרב מול הנפש הבהמית. הדוגריות שלו והאמת שלו מעוררות אותנו להתבונן פנימה בלי לפחד. כל מי שמתמידה להגיע לשיעור, מרגישה היטב את השפעת התניא על עבודת המידות. אין לי ספק שאף אחת אינה נותרת כפי שהיא הייתה לפני כן".

כמשתתפת קבועה בשיעור חשוב לי להוסיף שסמדר מתמסרת כל כולה לשיעור. היא תמיד מקבלת את כל אחת שמגיעה במילים חמות וחיבוק מכל הלב. זאת בנוסף לשולחן ערוך ומושקע של עוגות טעימות מעשה ידיה ועוד הרבה פינוקים. אין מילים, פשוט אין מילים! היא מבשלת ואופה את כל המטעמים לאחר יום עבודה כגננת. סמדר מדגישה, "זו הדרך שלי שכל אחת שבאה תרגיש את אהבתי אליה. בחב"ד גיליתי שהמשמעות האמיתית של אהבת ישראל היא – לאהוב כל יהודי כפי שהוא, על מעלותיו ומגרעותיו. לאהוב אותו כי הוא יהודי, אח!"

סמדר מספרת בהתלהבות, "כשהגיע לאוזניי שהדפסת ספר תניא בכל מקום מזרזת את הגאולה הפרטית והכללית, התרקם אצלי חלום נוסף, להדפיס ספר תניא בביתי. לפני שלוש שנים הגשמתי את חלומי וקיימתי את רצונו של אדמו"ר הזקן. ההרגשה הנפלאה מהדפסת ספר התניא מלווה אותי תמיד ונותנת לי המון כוחות".

הקליפות נשברות

סמדר מסיימת את השיחה שלנו בנימה גאולתית, "מצד אחד, יש צער מאוד גדול על האובדנים. זה פרדוקס שהמצב השורר בארץ הקודש מביא להתעוררות רוחנית אדירה. כרגע מתגלה אצל כל יהודי החלק הכי נעלה, ה׳יחידה׳ שבנפש, שפועלת את הביטול העמוק לקב"ה.

"יש קליפות בעולם שמתחילות להישבר, אני נמצאת בשטח ורואה את זה. לאחרונה לקחתי על עצמי להיות חלק בפרויקט שמטרתו לחזק את מצות טהרת המשפחה. מאז המלחמה יש לי גאווה גדולה והרבה יותר אומץ להשפיע על נשים לקיים מצווה זו. היום הלבבות יותר פתוחים לשמוע, וב"ה הצלחתי כבר עם האישה השלישית! זיכוי הרבים ממלא אותי בשמחה ובאנרגיה להמשיך!

"כל אחד ואחת מאיתנו מהווה חלק מתוכנית גאולתית מופלאה שמתחוללת מול עינינו. תפילותיי שתבוא כבר הגאולה השלימה, בחסד וברחמים, נאו ממש!"

באדיבות מגזין עטרת חיה

"אחרי חנוכה", מושג קסום וערטילאי משהו, הנושא בכנפיו את כל השינויים שרצינו לעשות בבית ולא הספקנו; את כל הדיאטות שהחלטנו לפצוח בהן אי פעם; את כל ההתחייבויות הנושנות שלא הצלחנו עדיין להשלים; את כל הדברים שאנחנו, חלילה, לא מתחמקות מלעשות, רק שהעומס מנע מאיתנו להספיק להגיע עד אליהם. אבל אל דאגה, אנחנו הרי נשלים אותם בעז"ה "אחרי חנוכה".

הבעיה היחידה במושג המופלא הזה, היא שאין לו תאריך מוגדר. הרי אחרי חנוכה באים ימי שגרה התובעים את ההצטרכויות שלהם, משימות חדשות צצות, והנה לפני שהספקנו לשים לב, מגיעים להם חגים חדשים, ועימם 'אחרי החגים' שלהם…

דחיינות זוהי תכונה אנושית הנוגעת בכולנו, מי יותר ומי פחות. בשימוש נכון היא יכולה לעיתים להיות ממש חיובית, כמו כל תכונה אחרת. הבעיה מתחילה כשהיא משתלטת עלינו במקום שאנחנו נשלוט בה.

לפשרה של דחייה

אז למה אנחנו דוחים דברים במקום לעשות אותם מיד?

כמה סיבות לדחות:

1. טכנית – אנחנו עמוסות בכל כך הרבה מטלות ומשימות שאין לנו אפשרות להספיק את כולן, ממילא יש דברים שחייבים להידחות.

2. ערך – כשהדברים חשובים לנו מאוד, לא נדחה אותם. ככל שדבר פחות חשוב ובעל ערך בעינינו, כך ניטה לדחות אותו יותר.

3. קושי רגשי – דבר שאנחנו פחות אוהבות לעשות, אנחנו נוטות לדחות את ביצועו. כך גם לגבי משהו שאנחנו מרגישות חשש או פחד ממנו, כמו למשל שיחה עם המנהל על העלאת השכר, כשאנחנו חוששות מפני התוצאה.

4. דחיינות כרונית – הקשורה ליסוד העפר שבנפש, לעצלות המושכת את האדם לדחות את הדברים פעם אחר פעם, כפתגם העצל: "אל תדחה למחר, מה שאתה יכול לדחות למחרתיים"…

5. מצבים נפשיים כמו: דיכאון וחרדות, המביאים את האדם למצב של חוסר אנרגיה וחוסר חשק לעשות דברים.

הטוב שבדחייה

האם לדחות זה דבר שלילי תמיד?

התשובה המפתיעה היא: "לא". ישנם פסיכולוגים הטוענים שהדחיינים מרוויחים בסופו של דבר. הם נהנים עד הרגע האחרון, קצת. נלחצים, אבל בסוף נהנים גם מתחושת הסיפוק על שהצליחו לבסוף לבצע את המטלה ובפרק זמן קצר.

משכנע? תלוי את מי. כיון שהלחץ המלווה את הרגע האחרון לא ממש חיובי בלשון המעטה.

מה שכן, לפעמים צריך לדעת לדחות – באופן מושכל כמובן. אם יש לך המון משימות ואת מרגישה שאת 'חייבת' להספיק את כולן, התוצאה תהיה התמוטטות וזאת עוד לפני שהצלחת להגיע לחצי מהמשימות.

תעדוף נכון של משימות הוא חיוני לחיים ולהצלחה בכלל. אחד מהכלים המשמעותיים לניהול זמן, הוא חלוקה של כל המשימות לארבעה חלקים כלליים: חשוב ודחוף, חשוב ולא דחוף, דחוף אך חשוב פחות, לא חשוב ולא דחוף. כאשר בחלק האחרון יהיו בדרך כלל דברים כמו תחביבים, זמן קריאה וכדומה.

כמובן שנתחיל מהמשימות החשובות והדחופות, ואחר כך נעבור למשימות הדחופות אך החשובות פחות. נשלב גם משימה חשובה שאינה דחופה, כי אחרת לעולם לא נבצע אותה, ונקבע זמן להתאווררות ביום בו נבחר משימה לא דחופה ולא חשובה. כדי לתדלק את עצמנו ולתת חשק לבצע אחרות. שימו לב, שבצורה כזו אנו לא מתייחסים לחשק שלנו לבצע את המשימות או לא, אלא נטו לצד הטכני–ביצועי שלהן.

עצות לדחיינות 

כמה דברים שיעזרו לך לא לדחות.

1. פשוט תתחילי! גם אם אין לך כח או חשק לבצע משימה, תתחילי. שכנעי את עצמך ואת היצר הרע שאת רק מתחילה קצת… בדרך כלל העשייה תדחוף אותך ותיתן לך אנרגיה להמשיך.

2. רשימות – רשימות עוזרות לנו להיות ממוקדות, לראות מה עשינו ומה עוד יש לעשות, וכך לא להתפזר. מומלץ להקציב זמן משוער לכל משימה כדי לדעת לתכנן נכון את הזמן. עם מרווחים לאפשרות לדברים בלתי צפויים (שיחת טלפון מהמרפאה באמצע ניקוי המקרר לדוגמא).

חשוב לסמן 'וי' על כל משימה שביצענו, זה מעורר מוטיבציה להמשיך הלאה. רק שוב, שימי לב להיות ריאלית ולא ליצור רשימה ארוכה ולא ריאלית שתתסכל אותך מרוב דברים שידחו בעל כורחם.

3. למצוא את גוזלי הזמן – אם את נאלצת שוב ושוב לדחות כי הזמן 'טס' לך ולא הספקת כלום, נסי למצוא את גוזלי הזמן שלך. כמה דקות של שיחה עם חברה שהתארכו לחצי שעה. 'רק להציץ' בטלפון הנייד, שמבלי משים נשאבת לתוכו, ועוד. נסי לנטרל אותם כמה שיותר ותופתעי לגלות כמה זמן התפנה לך פתאום.

מתנות לא מבזבזים!

ונסיים במכתב של הרבי מה"מ לאדם שכתב על התמודדות עם בעיית העצלות:

"הנני מאשר קבלת מכתבך מד' טבת, שבו הנך כותב בנוגע לבעיית העצלות וכו', ואתה שואל כיצד הנך יכול להתגבר עליה.

אחת הדרכים היעילות להתגבר על הקושי הזה הינה על ידי חשיבה מעמיקה על העובדה שה' נמצא בכל מקום ובכל זמן, כמו שאדמו"ר הזקן מסביר בתחילת פרק מ"א בתניא 'והנה ה' ניצב עליו ומלוא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב (לראות) אם עובדו כראוי' ועל כן הוא צריך לעמוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך, הנקודה שצריך לזכור היא שהואיל והקב"ה נותן לאדם את המתנה הנפלאה של זמן ויכולת שכלית, וכו' אסור לאדם לבזבז את המתנות הנפלאות הללו שניתנות מה'.

באופן של המחשה: נניח שמלך דגול ורב הוד באופן אישי ובסבר פנים יפות נתן לך מתנה, והוא עומד מולך, מסתכל מה תעשה בה. איך זה ייראה אם תשליך אותה בזלזול מוחלט, ותצא לטיול או תתעסק בבילוי אחר כלשהו וכו'? בוודאי מיותר להסביר לך את הרעיון הזה ביתר הרחבה.

אוסיף רק שהיצר הרע לעולם אינו מתעצל ומאוד עסוק וחרוץ במאמציו להפריע ליהודי בעבודת ה' שלו. משום כך, אתה מוכרח שיהיה לך כלי נשק מוכן שאיתו תלחם בו. מסיבה זאת אני מציע שתלמד היטב ותשנן בעל פה את תחילתו של פרק מ"א שציטטתי לעיל, עד שהמילים הקדושות הללו יהיו חרוטות על מוחך ובזכרונך כך שתמיד תוכל להיזכר בהן ולחשוב עליהן כל אימת שעולה הצורך להתגבר על פיתוי וכדומה"… (מכתבים מהרבי בתרגום מאנגלית, חלק שני, עמ' 39–40)

המלך מסתכל עלינו, מחכה לראות איך ועד כמה אנחנו מנצלות את המשאבים שהעניק לנו, אז באנה נהפוך את הימים לימים מלאים ומנוצלים באופן הטוב ביותר, ועם כמה שפחות דחיות!

באדיבות מגזין עטרת חיה

שלום לכולם

אנו ניצבים בסוף השבוע השמיני למלחמת הקיום על ארצנו הקדושה על עם ישראל ועל תורת ישראל. השבוע כולו היה מוקדש לחזרת חלק ניכר מהשבויים/ות והחטופים/ות הביתה בהתרגשות שיא עצומה של בני ובנות משפחותיהם ושל עם ישראל כולו.

אך לצד זאת התבשרנו בבוקרו של יום שישי על הפרת הסכם הפסקת האש על ידי ארגון הטרור חמאס ועל השיבה למלחמה עד שכנראה נשוב ונתבשר שוב על מאמצים גוברים להפסקת אש נוספת וחוזר חלילה לצערנו עד שה' יתברך יחוס וירחם עלינו ויגאל אותנו גאולה שלימה ונצחית מהגולה הארורה הזו…

הסיבה למצב המתמשך הזה החוזר על עצמו בכל פעם מחדש לאורך שנים רבות לצערנו נעוץ בעובדה  שזהו טבעו ומהותו של ארגון טרור רצחני וסאדיסטי, שאישיות אנשיו, חיות האדם שבו המעורערת מהיסוד לא מניחה לו לרגע והוא איננו מסוגל או יכול לעצור לרגע את התוקפנות הרצחנית, תאוות הדם שבלבו ומבט הרצח שבעיניו לא מאפשרות לו לחשוב על מצב בו יצטרך להניח את נשקו ולחיות לצד שכניו בשקט בשלום ובבטחה!

אין אצלם מושג כזה העונה על המושג שלום, הם חיים את חייהם במטרה אחת 'לקדש' את המוות בתפיסה מעוותת שלכך הם נוצרו, החינוך ושטיפת המח המעוותת אותה הם מעבירים לאזרחיהם ועוברים בעצמם מנחה אותם שזו דרך חיים לגיטימית!

זהו טיבם של רוצחים וחיות אדם סאדיסטים שיוצאים לתהלוכות ומפגני ראווה בחוצות העיר החרבה לצד תשואות של תושבים מקומיים שהתחנכו וגדלו על ברכי ההרג והרצח, המבהירה לעולם כולו אנחנו כאן רק למשימה אחת ויחידה השמדת עם ישראל היה לא תהיה!

אין אצלם חשיבה הגיונית, רגע הגענו להפסקת אש, הם יוצאים לרחובות ורואים את החורבן וההרס המוחלט הבלתי נסבל, הם רואים את הסבל העצום של תושבי הרצועה זועק לשמיים, החיים באוהלים ועל חורבות צפון רצועת עזה, לצד אלפי הרוגים אבל זה לא מזיז להם כלל. הם בשלהם, אנחנו כאן כדי לספר את הסיפור שלנו אנחנו רוצחים ותו לא! 

מה בעצם עומד מאחורי סיפור ארגוני הטרור הרצחניים השונים בעולם כולו, הגדלים למציאות חיים מעוותת מגיל אפס, ומתפתחים לחיות אדם צמאי דם שכל מטרתה היא רצח לשם רצח?

לא אין ולא יהיה שום הגיון מאחורי השיגעון של התנהלות והתנהגות תת אנושית. גם הניסיון להסביר לעולם כולו את סיפורי ומעשי הזוועות שהם מבצעים, אין בהם בכדי להניח את דעת האדם הבריא בנפשו ולהשלות את עצמם שהג'יהאד ('מלחמת דת' של האסלאם על 'הכופרים' מבית העוברים על חוקי האסלם, שתורגמה בעיוות למלחמת דת על 'האויב הציוני') אליו הם קוראים כביכול נועד בכדי להשיב אליהם את 'אדמתם שנגזלה'!

כל בר דעת מבין שחיות אדם וצמאי דם הנכנסים לביתם של אנשים תמימים ורוצחים אנשים נשים וטף ולהבדיל בעלי חיים, בצורה זוועתית וסאדיסטית כל כך לא 'מקדשים' שום רעיון אנושי מעוות כל כך עליו הם מנסים לבסס את התנהלותם והתנהגותם הברברית!

אז מה בעצם הסיפור שלא סופר בתולדות הרוע לשם רוע בדמות אותם ארגוני טרור שנולדו וצמחו להם 'כפטריות אחר הגשם', שאנחנו (ממשלות ישראל לדורותיה) טפחנו אותם בטיפשות רבה באשליה ותקווה שאלו אינם פטריות רעילות ואפשר לחיות לצדם בשלווה מבלי שיתקפו אותנו וירצו בחיסולנו היה לא תהיה. המטילים את חתתם ואימתם על העולם כולו ועל העם היהודי בפרט במעשיהם הברברים, החפצים ותאבים במותם של אנשים תמימים איתם הם לא מצליח למצוא שפה משותפת, המערערים בעצם קיומם על אישיותם ומזמינים התנהגות חייתית וברברית מצדם כלפיהם?

השבוע נקרא בפרשת וישלח

הסיפור של רוצחי החמס החיים על חרבם מחזיר אותי ישר לפרשת תולדות כאשר יצחק מברך את יעקב מברכות השמים ומשמני הארץ, הוא נאלץ לברך גם עשו בברכת משנה 'על חרבך תחיה'!

יצחק מגלה וחושף לעשו לראשונה בצורה ישירה וגלויה לפני מותו מה משמעותה של תחושת וחוויית הקרבנות והתקיעות בנפש המגלה את מהותך ואת סיפור חייך.

 החיים על החרב, הנם בסיס לקיום הרסני המושתת על תחושת הקרבנות הראשונית אותה חווה עשו החל ממכירת בכורתו ליעקב, הוא מאשים אותו בגניבת הבכורה במקום לקחת אחריות על מעשיו ולנסות להשתנות ואף שומר לו טינה על כך, וכלה בברכות להם זוכה יעקב המתפרשות על ידי עשו כגניבה, במקם להתבונן על כך שלכולם יש מקום וכולם יכולים לזכות לברכות, עשו בוחר להתמרמר לבסס ולהתבוסס בתחושת הקרבנות עליה גדל, ובמקום להתבונן על המציאות ולראות אותה באור שונה הוא בוחר להטיל שוב את האחריות על יעקב דבר המוביל לכך כאמור שבאותו רגע גמלה בלבו החלטה לרצוח את אחיו!

החלטה זו גורמות ליעקב לברוח ל-22 שנה לחרן שם הוא מקים את משפחתו המפוארת והענפה 12 השבטים ובנימין שנולד בדרך אפרתה בחזרה הביתה.

למרות הזמן הרב שעבר מאז עזיבתו של יעקב את בית הוריו, עשו בשלו הוא רק שומע שיעקב בדרכו הביתה, ומבחינתו זה הזמן, זו ההזדמנות לנקום ביעקב אחיו, הוא מתארגן לקרב מול יעקב בייחס של 400 מול אחד! הוא עדיין לא מודע לכך שליעקב אחיו ישנה משפחה ענפה.

עשו  לא מסוגל לקיים אורח חיים בריא, הוא חי חיי ראוותנות שכולם מתבססים על כח ותוקפנות, הוא יוצר סביבו ואוסף את החמולה העבריינית, את הכנופיה השכונתית, שצועדת אתו בתהלוכה ובמפגן ראווה של 400 שכירי חרב היוצאים לקראת יעקב אחיו במטרה לרוצחו נפש!

יעקב אבינו מצדו שב מחרן לביתו בארץ כנען בתום, בתקווה ובמחשבה שה-22 שנה בהם לא ראה את אחיו עשיו עשו את שלהם רככו את הלב ואת תאוות הנקם והרצח בה היה נתון לפני שעזב את בית הוריו.

 יעקב מתבדה מהר מאוד, הוא שולח שליחים – 'מלאכים' ממש (על פי פירוש רש"י) בכדי לבדוק את הלך הרוח במחנה של עשו ומה בלבו עליו, האם לשלום הולך לקראתו או שמא או להצר לו. המלאכים שבים אליו עם בשורות מאוד לא פשוטות לעיכול, עשיו אחיך הולך לקראתך ועומד לפגוש אותך עם צבא של 400 שכירי חרב במטרה לנקום בך ולרצוח אותך. הידיעות הללו גורמות ליעקב להיכנס למצב של חרדה, פחד, לחץ ומורא מחד כפי שמתאר הכתוב: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ".

 אך יחד עם זאת הוא פועל בקור רוח, על בסיס תכונת הנפש עליה גדל וחונך 'מח שליט על הלב'. ראשית הוא נערך אסטרטגית כפי שממשיך לתאר הכתוב: "וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה".

 יעקב חושב כיצד נכון להיערך ולהתכונן למפגש עם עשו, שמסתבר כלל לא השתנה, להיפך הזמן שעבר רק החמיר את שנאתו כלפי יעקב והגביר את תאוות הנקם והרצח אשר בלבו על יעקב אחיו!

אך יחד עם ההערכות האסטרטגית הזו יעקב אוחז באמונתו ובביטחונו מתפלל לה' יתברך ומבקש את עזרתו לעבור את האירוע הזה בשלום: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים". 

וטורח להזכיר ל-ה' יתברך את הבטחתו לו: "וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב".

 מה בין חסד לאמת?

אבל רגע לפני כל זה, מתרחש לו כאמור אירוע אחד משמעותי, עליו מספרת לנו התורה..

"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת".

ורש"י על אתר מפרש: וַיִּירָא, וַיֵּצֶר – "וַיִּירָא" שֶׁמָּא יֵהָרֵג, "וַיֵּצֶר לוֹ" אִם יַהֲרוֹג הוּא אֶת אֲחֵרִים! (בראשית רבה ע"ו ,ב).

לפני שיעקב בכלל מבקש מ-ה' יתברך לבא לעזרתו, למרות כל החרדה מהמפגש הצפוי עם עשיו שמא חלילה מישהו יפגע ממפגש זה, ואולי דווקא בשל החרדה הזו, יעקב מביע את רחשי לבו בשפלות, בהודאה וברגישות אנושית מתוך הכרת הטוב על כל הטוב, החסד והאמת לה זכה מ-ה' יתברך עד כה:

"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת".

ורש"י על אתר מפרש: קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים – נִתְמַעֲטוּ זְכֻיּוֹתַי עַל יְדֵי הַחֲסָדִים וְהָאֱמֶת שֶׁעָשִׂיתָ עִמִּי.

רבי יוסף יצחק שניאורסון (האדמו"ר השיש לשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם) במאמרו (משנת תרח"צ, 1937) "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך" , מבאר את משמעות המילים חסד-ואמת. (הציטוט נעשה בעיבוד קל של הדברים מכפי שבאו במקורם).

"חסד ואמת הן כפל לשון, משום שחסד היא פעולה כלפי מי שאינו מחויב לו. שאם חייב לו בעד שכרו או מכבר במעות, או חליפין, מתנה או ירושה, אינו נופל בזה הלשון חסד, כי חסד הוא רק בדבר שאין לעושה דבר הטוב שום מחויבות כלפי מי שנעשה עמו החסד. ומעשה הטובה הזו נקראת חסד".

 "ואמת הוא קיום החסד, כי החסד הנה לפעמים יכול להיות גם בדבר שאינו בא בפועל דבר והוא רק בהבטחה בלבד. ונקרא גם כן בשם חסד ודומה כאלו בא בפועל, לדוגמא: כאשר אדם נמצא במצב של דוחק כלכלי או נפשי, כלשון הכתוב: "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ", והוא שפל בעיני עצמו מרוב הדוחק והלחץ בהם הוא נתון.

לא רק שמצב נפשי זה בו נעשה האדם מר ושפל בעיני עצמו הנה תגובה טבעית ואנושית לכל אדם הסובל מכאובים וייסורים מכך שהוא נתון במצב של הצטרכות או היזקקות לבריות.

הנה מלבד זאת אדם הנתון במצב שכזה הוא גם שפל בעיני עצמו מעצם גודל עניותו, כלומר: המצב בו הוא נתון הוא בלתי אפשרי להכלה עבורו מבחינה נפשית ורגשית. וכאשר חברו מרגיעו, מנחמו ומבטיחו להיות בעזרו הנה בזה הוא מרומם אותו משפלותו ועושה עמו חסד".

כלומר: חסד- הנו תיאור של פעולה המתרחשת במרחב החיים, כלפי אדם הנתון במצב פיזי ו/או נפשי הזקוק לעזרה. פעולת החסד הנה גם בהבטחה לסיוע בלבד, גם אם עדיין מעשה החסד עצמו עדיין לא נתקיים בפועל.

עצם ההבטחה יש בה  בכדי לגמול חסד עם הזולת, ולהיטיב עמו ועם מצבו הן בגוף והן בנפש, משום שעצם ההתגייסות והרצון לסייע פועלת על לב האדם המסתייע בחסדו של הזולת הטבה הניכרת הן במצבו הנפשי המשפיעה בסופו של דבר גם על מצבו הגופני.

אמת- לעומת זאת הנה פעולה המתייחסת לקיום החסד וההבטחה לסייע לזולת בפועל. כאשר החסד מתבצע בפועל וקוימה ההבטחה לעזרה וסיוע על ידי הזולת, נופלת על פעולה זו שם אמת! האמת הנה הביטוי המעשי לקיום ההבטחה.

וזה הביאור בדברי יעקב: "יעקב אבינו הובטח תחילה על ידי ה' יתברך ואחר כך קיים הקב״ה את הבטחתו לכן נאמר 'מכל החסדים' על ההבטחה, 'ומכל האמת' על קיום ההבטחה. וכתוצאה מכך נפעלה בנפשו של יעקב תחושת ה- 'קטונתי', שנתיירא יעקב אשר בשביל זה נתמעטו זכיותיו. משום שבתחילה היה מרובה בזכיות וע״י החסדים וקיומם על ידי ה' יתברך במידת האמת נתמעטו מכמותם".

 הרמב״ן כותב לעומת זאת שמשמעות המילה 'קטונתי' כאן איננה מתייחסת לכמות הזכויות של יעקב אלא לאיכות הזכויות. וכן היא דעת האבן עזרא שפירש 'קטונתי'- פחות אני וקטן בעיני עצמי. ועניינו שפלות האדם בעיני עצמו.

כלומר: תפיסת הרמב״ן והאבן עזרא לעומת רש״י בפירוש המילה 'קטונתי' שונה במהותה ופירושה לדעתם היא 'קטונתי'-מלשון שפלות עצמית, שאינה מעידה על כמות הזכויות כי אם על איכות הזכויות.

מה בין ענווה לשמחה?

במאמר אחר שנאמר על יד על ידי האדמו"ר השישי לחסידות חב"ד הריי"צ (רבי יוסף יצחק שניאורסון) בחג השבועות, על הפסוק: "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּיהוָה שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ". (ישעיהו כ"ט, י"ט). מבאר הריי"צ את השייכות שבין ענוה לשמחה, שלא זו בלבד שאינם הפכיים זה מזה, אלא אדרבה, שהם מסייעים זה לזה.

נקודת הביאור בזה הנה- שבעצם מהותו הנה העניו הוא תקיף בדעתו וכל מה שהוא עושה הכל הוא בדעה חזקה ומוצקה, כי שפלות העניו אינה ענין הכנעה וביטול הבאים מעצם היותו חש שפל בעצם. להיפך העניו יודע מעלת ומכיר היטב עצמו, ויודע שמעלותיו ומידותיו נעלות ביותר, אבל בשל הכרתו את האמת אינו חושבן למעלותיו ומדרגותיו, זאת מצד הכרתו שכל ענין הטוב הבא לאדם אינו מצד עצמו כי אם מה שבא בירושה מאבותינו הקדושים, ומשום זה הוא מתנהל ומתנהג בביטול, אבל ביטול זה אינו ענין השפלת עצמו, כי אם הנחת עצמו כלפי מה שלמעלה ממנו ה' יתברך, מעצם ידיעתו והכרתו את האמת, וביטול זה (ענוה) הוא כלי לשמחה פנימית אמיתית.

כאשר האדם נתון במצב של שמחה אמיתית הנובעת מהכרה והודאה פנימית בטוב לו הוא זוכה בחייו, כשמצד אחד יודע הוא ומכיר היטב במעלות עצמו, אך לצד זאת הוא חי בתחושת הכרה שכל הטוב לו הוא זוכה לא נובע מיכולתיו האישיות ומעלותיו לצד כשרונותיו האישיים, אלא זו מתנה לה זכה מ-ה' יתברך כדי שעל ידי כוחות אלו יוכל להוסיף עוד טוב ואור בעולם, כתוצאה מכך נפעלת תוספת של שמחה למעלה אצל ה' יתברך, מן האדם כאן למטה. מה שגורם להמשיך לאדם מלמעלה שפע של טוב בגשמיות וברוחניות.

היכולת לעשות חסד נובעת-מענווה! היכולת לקיים את החסד (אמת) נובעת-משמחה!

 ההתגייסות לעשיית חסד נובעת מענווה שבנפש. כאשר האדם נתון במצב של התרוממות הנפש    (רגע בו האדם מתרומם רגע ממקומו הטבעי אל מקום על טבעי) ומסוגל לראות את הזולת. או אז מתעוררת בו תנועת החסד הנוכחת בכל רגע נתון בנפש האדם, המתגלה כאשר האדם חווה התרוממות הנפש.

ברגע זה חש האדם דחף המעורר בו את הרגש האנושי-מוסרי, הזדהות עם הזולת.                              מצב זה בו האדם חש לרגע את הרגש האנושי ואת החוב המוסרי שלו כאדם לסייע לזולת, מזכיר לו שבקלות גם הוא היה יכול להיות באותו מצב, רק שהוא זה שעומד כעת בצד השני. זיכרון זה יש בו לעורר את האדם לענווה הנובעת מתוכו פנימה, ענווה התופסת לה מקום מתוך תחושת הודאה והכנעה. תודה לך ה' על כך שאני לא נתון במצב זה, תחושה זו מעוררת אותו להתגייס ולסייע לזולת.

קיום החסד, (האמת-שבחסד) נובע משמחה שבנפש. כלומר: אדם החש הכרה והודאה פנימית על הטוב לו הוא זכה בחייו, כדי שיוכל להוסיף עוד טוב בעולם. כאשר הוא זוכה לסייע לזולת הוא חש את הסיפוק העצום בקיום החסד. או אז מתעוררת בו מידת השמחה על כך שזכה להיות מן הנותנים ולא מן המקבלים.

ובמילים אחרות: הבטחה לעשיית חסד- מביאה את האדם למצב של הקלה מחרדה קיומית. הפחד הקיומי להיות במצב של הזולת הנצרך לחסדים. לכן כאן באה לידי ביטוי ההודאה על כך שאני לא במצבו של הזולת בענווה!

לעומת זאת קיום החסד- מביא את האדם למלאות נפשית מתוכו, מעצם הסיפוק שיש ביכולתי לתת ולהעניק לזולת. כאן בא הדבר לידי ביטוי בשמחה!

מתנה מעידה על עומק הקשר עם מקבל המתנה!

השילוב של ענווה לצד שמחה הנם הכלים המניעים את האדם להכרת הטוב ולתפיסה ולפיה כל טוב הבא לפתחי הנו מתנה עבורי.

מתנה ניתנת מאדם לזולתו אך ורק במידה וישנה סיבה טובה לכך, והיא הנחת רוח שגרם לו הזולת.

החילוק בין צדקה למתנה הוא – נתינת צדקה משקפת נתינה חד צדדית. מצדו של נותן הצדקה  לזולת, אף שהוא עצמו אינו צריך לזה, אלא הנתינה כולה היא רק בשביל הזולת!  מה שאין כן מתנה משקפת נתינה דו צדדית. נתינת המתנה נוגעת לנותן המתנה, לא פחות ממה שהיא נוגעת למקבלה! כמאמר רז"ל "אי לאו דעביד ליה נייחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה מתנתא". כלומר: אילו לא גרם לו הזולת נחת רוח, לא היה נותן לו מתנה. (מגילה כ"ו, עמ' ב'. גיטין נ', עמ' ב. ועוד).

כאשר נתייחס לכל מה שמגיע אלינו אל תוך חיינו כמתנה, ולא כדבר המובן מאליו, או כמשהו שמגיע לנו נתמלא שמחה וענווה מתוכנו. כלומר: היכולת לראות בכל דבר שיש לנו מתנה מאת ה' יתברך שבחר להעניק לנו אותה בגלל שגרמנו לו נחת רוח, דבר המעיד על אופי הקשר המיוחד שלנו עמו. מיד תתעורר בנו תחושת ההודאה והשפלות, במה זכינו שדווקא לנו בחר ה' יתברך להעניק מתנה נפלאה זו? מה שהופך את ההסתכלות והתפיסה שלנו על החיים לשונה במהותה. החיים מקבלים ממד אחר בדרך להתבוננות על מה שיש לנו בחיינו ועל מה שאנו רוצים שיהיה לנו.

אנחנו מקבלים פרופורציה לגבי אירועים שונים שהחיים מזמנים לנו. אנחנו נעשים יותר נינוחים, יותר שלווים, יותר רגועים, יותר שמחים, יותר סבלניים, יותר מכילים, יותר אוהבים. יותר פנויים נפשית ורגשית!

כשיוצאים לקרב יוצאים עם מארש ניצחון:

מארש בתרגום מלולי הוא שיר לכת. הידוע גם בכינויו 'ניגון ניצחון', ניגון זה הנו מסוג הניגונים אותם שרים החיילים בהלכם ובשובם מהמלחמה. שיר של מצעד. בין חסידי חב"ד היו שרים הרבה ניגוני ניצחון אך כיון שמקורם לא היה חב"די הם לא נרשמו כניגוני חב"ד, פרט לניגון  אותו מנגנים בסיום תפילת נעילה ביום הכיפורים המכונה 'מארש-נאפוליון'.

 כיצד אם כן הגיע מארש צבאי לאוצר הניגונים החסידי?

את ההסבר אודות מקומו של המארש בעבודת ה' מוצאים בחסידות: בני ישראל נקראו בתורה בשם צבאות ה', וכל יהודי הינו חייל של מלך מלכי המלכים הקב"ה. תפקידו של יהודי הנו לנצח את הצד השלילי שקיים בעולם, ולהאיר את העולם באור יקרות כפי רצון ה' יתברך. כשם שבצבא של מלך בשר ודם, יוצאים החיילים למלחמה במאַרש, מלאי תקווה ובטחון בניצחונם, כן צריך היהודי לצאת למלחמת ה' מתוך מאַרש, והרגשת ביטחון בניצחונו.

בנוסף על המשל מחיילים שיוצאים לקרב מתוך מארש, בנמשל בעבודת ה' יש סיבה הרבה יותר גדולה לצאת למלחמה בכדי להאיר את העולם מתוך מארש. במשל לא יודעים למי יהיה הניצחון ויש מקום למורא ופחד, אולם בנמשל – אומר הרבי :"כאשר יודעים מראש שיש כוח לנצח ושינצחו בוודאות אז היציאה למלחמה היא מלכתחילה באופן אחר לגמרי, בניגון של ניצחון.

שמחה על ההבטחה לצד פחד מקיום ההבטחה והאושר מהזכות שבקבלת המתנה:

יעקב יוצא לקרב מתוך שמחה ובטחון אך גם מתוך חשש ופחד.                                                               שמחה מצד בטחונו ב-ה' על החסד שהבטיחו להיות עמו ולשמרו בדרך עד שובו בשלום אל ביתו. ופחד מחשש שאינו ראוי לקיום החסד מאת ה' יתברך שמה נתמעטו זכויותיו. מצד שפלותו וענוותנותו יעקב חש שאיננו ראוי לדרוש מ-ה' יתברך מאומה. יעקב רואה בכל מה שבא אל פתחו כמתנה מאת ה' יתברך, ולכן הוא שמח מחד על מה שנפל בחלקו. אך איננו מעז לדרוש עבור עצמו משהו מאת ה' יתברך מאידך.

יעקב מלמדנו שבטחון ב-ה' זה לא עניין של שאלה, זאת עובדה! השאלה היא על האדם האם ראוי אני לקיום החסד מאת ה' יתברך?

גישה זו יש בה בכדי לטעת באדם יסודות איתנים להתבונן על החיים כעל מתנה אחת גדולה לה זכה. ובכל פעם בה הוא זוכה להכניס דבר נוסף אל תוך חייו הוא שב ומקבל מתנה.

הסתכלות זו מובילה את האדם לאושר פנימי ועילאי על כך שהזכות שנפלה בחלקו לקבל מאת ה' יתברך הנה בשל הנחת רוח שגרם לו במעשיו והתנהגותו בעולם. על כך שהצליח להאיר את העולם בעוד מעשה טוב. ידיעה זו כשלעצמה יש בה בכדי למלא את האדם מתוכו ולגרום לו לחוש סיפוק אדיר. המתנה מזכירה לו כאמור את הקשר המיוחד שלו עם ה' יתברך, בכל פעם כשהוא מקבל מתנה הוא יודע שזה בגין הנחת רוח שהסב לה' יתברך, ומה יותר נעלה מאשר לחוש אושר על כך שגרמת נחת לאבינו שבשמיים!

כאשר החוויה הראשונית של האדם בעולם הנה חוסר אמון וחוסר ביטחון קיומי והעולם בו ואליו נולד נחווה כלא בטוח ומוגן והוא רואה בו וחווה אותו כמרחב הישרדותי, הוא עלול בסופו של דבר להפוך את ההרג והרצח לדרך חיים לגיטימית עבורו כדי לנסות ולהשיב את תחושת המוגנות והמקום הבטוח שאבד לו בעולמו!

כאן טמון ההבדל העצום בין יעקב לעשו, ובין עם ישראל ולהבדיל ארגוני הטרור.                           יעקב נשען כאמור על כל הטוב והחסד לו זכה לאורך כל ימי חייו החל מילדותו הנפלאה לצד הוריו המופלאים, ורואה בו את הזכות הקיומית שלו ושל בני ביתו ומיד נולדת במוחו ולבו תכונת ומידת  הענווה והשפלות המאפיינת את אישיותו בהכרת הטוב על כל החסד והאמת לה זכה!

עשו לעומתו עסוק בשאלת הקרבנות הראשונית עליה גדל והתפתח נפשית ורגשית ובחיפוש אחרי אשמים במצבו. הוא איננו מסוגל לראות את הטוב לו זכה ואת הטוב המקיף את חייו בזוג הורים נפלאים ואוהבים ובוחר את דרכו במלאכת הציד שהופכת לאומנתו ולימים לחרבו עליה חי כל ימי חייו (על פי פירוש הרשב"ם).

 מבנה אישיותו המעורער מוביל אותו לדבוק בדרך הרוע, דרכה הוא חש 'בטוח ומוגן' בעולם אותו הוא חווה ככזה המאיים לטרפו ולהשמידו. לתפיסתו העולם איננו עוגן עבורו בעשיה של טוב וחסד ואמת, ולכן יש למצוא את הדרך להתגונן בפני אותו רוע השוחר לפתחו כדי להשיב את תחושת הביטחון והמוגנות מפני העולם שערער על תחושה זו .

מנגנון הגנה פרימיטיבי זה, ולפיו העולם הנו בסיס הישרדותי המאיים על קיומי, נשען על התבוננות וחשיבה מעוותת ולפיה 'העולם נגדי', 'כולם מחפשים אותי', אין לי מקום בטוח ומוגן בעולם, אין על מי לסמוך אין במי לבטוח. העולם לא יגן עלי, כפי שאמא שלי לא הגנה עלי, לא שמרה עליי ולא הקיפה אותי באהבתה בילדותי!

 תחושת האמון נשחקה אצלו כאשר בפעם הראשונה בה חווה עשו יחס מועדף מצד אביו לטובה, וייחס מפלה מצד אמו לרעה שהובילו אותו לתפיסה וחשיבה מעוותת ולפיה אמא שלי שונאת אותי! אמא שלי מעדיפה את יעקב על פני, מה שהיה שגוי בהחלט.

 רבקה אמנם אהבה את יעקב ואת אישיותו וההזדהות השלכתית שעשתה כלפיו ייצגה ושקפה את דרכה בעולם בהתמודדות עם בית אביה שחינך והתנהל על שקרים ומניפולציות (בתואל אביה ולבן אחיה). היא שנאה את הייצוג המניפולטיבי ששב והשתקף בהתנהגותו של עשו כאשר היה מוליך את אביו שולל במתק שפתיים ובא לידי ביטוי בשקריו כדרך חיים! אך היא לא שנאה את עשו כבן! להיפך היא הרעיפה עליו אהבה אין סופית דווקא בשל המורכבות האישיותית אתה התמודד בחייו, בכדי לסייע לו להתמודד עם קשייו ולצלוח אותם.

אמנם עשו בחר לפרש זאת כאמור בתחושת קרבנות סובייקטיבית של ייחס מפלה, ההעדפה של יעקב על פניו ושנאה כלפיו מצד אמו.

תפיסה וחשיבה שגויה זו, סללה את הדרך לעיוות בתפיסה ובחשיבה של עשו עם התפתחותו כנער ומתבגר שהובילה בסופו של דבר לכך שבחר את דרכו ומתחביב שהייתה עבורו מלאכת הציד, הפכה היא אצלו לדרך חיים מעוותת עליה הושתתה דרכו בעולם בהרג וברצח בני אדם כפי שבאה לידי ביטוי בשיקוף למצבו של עשו בברכת יצחק אביו 'על חרבך תחיה'!

זו הדרך הסלולה להולדתם של ארגוני טרור רצחניים שונים בעולם, אנשים הגדלים על תחושת קיפוח וקרבנות כדרך חיים כשאינם מוצאים ביטוי ומקום בסיסי לצרכיהם הבסיסיים האנושיים הראשוניים, כילדים בעולם!

הם מתפתחים ומפתחים תפיסה וחשיבה מעוותת ולפיה העולם נגדנו, כולם מחפשים אותנו, אין לנו מקום בטוח בעולם ולכן הדרך לחיים בעולם הופכת אצלם להישרדות קיומית המולידה ומצמיחה תפיסת עולם הנשענת על מנגנון הגנה 'הרציונליזציה' הנעשית על ידם וההופכת לתפיסה ועמדה קיומית מעוותת ולדרך חיים, לפיה יש להרוג ולהשמיד ולאבד מן העולם את כל מי שמפריע  ומאיים על קיומם!

תחושת הכרת הטוב כלל לא קיימת ולא נמצאת בלקסיקון שלו! הוא כלל לא בעמדה בה הוא חש את הטוב, כך שאין לו על מה להודות.

הסיפוק היחיד הנחווה אצלו באופן אשלייתי הנו המקום 'המקודש' בעיניו אליו בחר לברוח ולהתקיים ממנו, כוחי ועוצם ידי, תחושת העליונות התוקפנית שלי על בני האדם סביבי, התחושה שאין בעולם ולא יהיה בעולם משהו שיערער שוב על תחושת הקיום שלו, כפי שנחוותה בילדותו ונעקרה ממנו!

כעת הוא יעשה הכל על מנת להחזיר ולשמר את תחושת המוגנות והביטחון הקיומי שלו בעולם בכל מחיר ובכל דרך אפשרית, מה שמכשיר את הקרקע עבורו כאמור להיאחז בהרג, בהשמדה ובאיבודם של כל מי שעומדים בדרכו ומאיימים על קיומו כחלק מדרך חיים בטוחה וקיומית עבורו!

זוהי דרך מעוותת ואשליה תפיסתית לפיה הם יוכלו לפצות על תחושת האמון והביטחון הקיומי שאבדה מהם על ידי חיפוש מרחב קיומי בטוח ומוגן אותו הם מוצאים בהרג בהשמדה ובאובדן של כל מי שעומד בדרכם וגורם להם לחוש את תחושת החוסר מוגנות והביטחון הקיומי!

אנשים החיים לצדם בתחושת ביטחון וקיום בשלווה, ברוגע, בנועם ובערבות הדדית מפרים את האיזון הנפשי שלהם, בעצם מעשה הטוב והחסד שהם עושים בעולם ועם העולם, הם מערערים על תחושת הביטחון הקיומית שלהם כאמור. ובכך הם מהווים זרז למעשה התוקפנות של ארגוני הטרור באיום ובהשמדת כל מי שמערער על ביטחונם הקיומי!

 הם לא מסוגלים לשאת ולסבול את קיום הטוב בעולם המלווה בתחושת ענווה ושפלות זה מוציא אותם מדעתם, שכן השפל והעניו נתפס כחלש בעיני שכלם המעוות, כתוצאה מילדות מעורערת לצד דמויות משמעותיות בחייהם שערערו על תחושת הטוב והביטחון הקיומי והמוגנות בעולם.

 מה שנחווה כטוב בעולם ובא לידי ביטוי בטוב, באהבה ובחום לבבי המורעף על בני האדם, נחווה בעיניהם כחולשה אנושית, בשל תחושת דחיה ושנאה עמוקה מאותם דמויות מפתח משמעותיות בחייהם.

 מה שמוביל למעשיהם האלימים ולהתנהגויות הברבריות כלפי ילדיהם, תלמידיהם, וכלל האזרחים החיים לצדם באותו מרחב קיומי רצועת עזה, ובייצוג האלים אותו הם הנכיחו והביאו לכל מקום בו הם נמצאים, החל בתחושת חוסר המוגנות של כלל האזרחים שחוו את נחת זרועם המתעללת והסאדיסטית, בחינוך המעוות לכל אורך ילדותם ובגרותם בתפיסה המעוותת של 'על חרבך תחיה' לצד מעשה זוועה של הוצאה להורג של משתפי פעולה, או כל מי שנחשד ונתפס בעיניהם כאויב פנימי מבית, שערער בצורה זו או אחרת על שלטונם, מיד נידון למוות בצורה אכזרית וסאדיסטית. גניבת כספם של האזרחים לטובת חמדנות אנטי אנושית ושימוש בכספי המחיה הבסיסיים של התושבים לטובת צרכיהם האישיים בתענוגות ומותרות בדמות רכבי פאר, ווילות, ועוד תענוגות של שחיתות והרס המבנה האנושי הכללי הובילו להתפתחות של אישיות סאדיסטיות ואנטי סוציאליות (פסיכופתיה) המופיעה לה בדמות דיסוציאציה (ניתוק רגשי) מעצמם ומהסובבים אותם, המולידה כאמור התנהגות אנטי סוציאלית!

כאשר דרכם בעולם נשענת על זריעת הרס וחורבן ומעשי זוועות המהווים דרך חיים, המהווה פיצוי נפשי ורגשי עמוק בצורה מעוותת לתחושת חוסר המוגנות והביטחון הקיומי אותה חוו לכל אורך ילדותם ובגרותם כאמור!

כל מה שנותר לנו הוא להודות לה' יתברך על כל הטוב החסד והאמת שגמלנו עד עתה, לשאת תפילה לה' יתברך שיחיש כבר את גאולת עם ישראל ויאמר די לצרותינו ואת רוח הטומאה המעוותת יעביר מן הארץ בגאולה האמתית והשלימה תיכף ומיד ממש!

 שבת שלום ומבורכת לכולם

נכתב ע"י מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

מהפכה מתרחשת בחב"ד

אולי לא כולנו מודעות לקיומה,

להיקפה ולעוצמתה.

מהפכה שמסייעת לבניינים עדי עד

ויוצרת בס"ד

שמחה,

חיים וברכה,

עד לגאולה שלימה.

הרבנית ברכה טברדוביץ, יו"ר 'עדי עד׳ ו'לחיים ולברכה' משתפת אותנו במהפכה, ומבקשת מאיתנו לתת יד.

"'עדי עד' ו'לחיים ולברכה', הם שני ארגונים המאוגדים תחת קורת גג אחת, תחת הכותרת של 'כלה'. הסלוגן שלנו הוא "בשביל הכלה של היום, ובשביל הכלה של מחר!"

עם הכלה יד ביד: עדי עד

'עדי עד', הארגון שמלווה את הכלות של היום, הוקם בעקבות חלום ישן שלי, שצמח מתוך השטח. בהיותי מורה במכללה ובמדרשה, נתקלתי בכלות שנזקקו לסיוע כלכלי כדי להכין את עצמן לחתונה ולאבזר את ביתן החדש – ולא הייתה כתובת לפנות אליה. חב"ד דואגת לכל העולם, אך לעצמה – פחות. כך שהיינו צריכים ממש לאסוף כסף לכלות שנזקקו לכך.

כשאבי ז"ל, נפטר, בשנת תשס"ז, החלטנו להקים לעילוי נשמתו ארגון שיסייע לכלות. זה התחיל בקטן, רק עבור כלות נזקקות, וב"ה גדל והתרחב עד שכיום כל כלה שלמדה אי פעם בחב"ד, כל מי שאחזה ב׳קלאמקע׳ (ידית) של הרבי, ממטולה בצפון ועד אילת בדרום יכולה להנות מהארגון. המיזם פועל בעזרתו של צוות מתנדבות מדהים שלוקח חלק אינטגרלי.

כל כלה מגיעה לכפר חב"ד, המקום לו קרא הרבי 'עיר בירה', ומקבלת מאיתנו סל נדוניה איכותי ומפנק, שכולל את המוצרים הטובים ביותר, במחיר סמלי. גם כלות מחו"ל שלמדו בארץ הקודש, ויגורו בה שנה אחת בלבד, מקבלות מאיתנו את המתנה הזו. במקרים שיש צורך ביותר מהסל הסטנדרטי, אנחנו נותנים יותר באותו מחיר, ויותר מכך. כלה הזקוקה לכך, מקבלת מאיתנו ליווי אישי ממש. יש איתנו גם פאניות השותפות למיזם ונותנות לכלות אלה את שירותן במחיר נמוך יותר. נשים מתרגשות כל כך, וזה מחמם את הלב.

לכלה של מחר

ארגון 'לחיים ולברכה' הוא הארגון עבור הכלה של מחר שבמסגרתו נעשים מיזמים רבים ושונים, על מנת לקדם שידוכי בוגרים ושאינם. ניתנת מעטפת רגשית, חברתית ורוחנית לכלות של מחר, על מנת לסייע להן לנצל באופן מיטבי את התקופה הזו בחייהן, ולחוות אותה בצורה הטובה ביותר בעז"ה.

לצורך כך, למשל, נסענו לאיטליה עם קבוצה של למעלה משלושים בוגרות, וחזרנו כולנו מחוזקות מהביחד, מההתוועדויות המיוחדות שהשתתפנו בהן שם, מהנופים המדהימים שמרחיבים את הנפש. זמן קצר לאחר מכן, שש מבנות הקבוצה השתדכו. אני חושבת שלהשפעתו הטובה של המסע על הנפש יש חלק בכך. במהלך המסע, שיתפה אותנו בגילוי לב אחת הבנות: "תמיד הייתי אדם שמח, ולאחרונה נעשיתי עצורה יותר. עכשיו אני מרגישה שמשהו בי השתחרר. שחזרתי להיות אני". זו המטרה שלנו.

מיזמים לקידום שידוכים

יש לנו את ׳ChabadMatch' או 'חבד ליסט' לצעירים – מאגרים של בחורים ובחורות המתנהלים בדיסקרטיות מלאה.

אנו מארגנים גם פעילות שדכניות, מפגשים בין בחורים ובחורות לשדכנים ושדכניות, כדי שהשדכנים יכירו את המשודכים והמשודכות לעתיד, ויוכלו להציע להם הצעות מתאימות יותר מאלו שהיו מציעים להם ללא היכרות מוקדמת. התוכנית היא להרחיב את קהל היעד של המפגשים הללו, וליעד אותם גם לצעירים יותר – שגם אותם, הרי, צריכים השדכנים להכיר. אנחנו רוצים לעזור לצעירים כדי לא להגיע למצב של בחורים ובחורות מתבגרים.

בתחילת חודש אלול ערכנו קמפיין התרמה. עדן, אחת המתרימות, נרתמה במרץ מיוחד, והצליחה לגייס 100,000 ₪. כששאלתי אותה: "מה הסוד שלך?" היא השיבה: "השידוך שלי קם והיה בזכות המפגשים של בחורים/בחורות – שדכנים, אליהם הגענו גם אני וגם מי שהיה לימים חתני. אחר כך, ככלה, קיבלתי את הסל המורחב, וכל כך התרגשתי מהפעילות הברוכה של הארגון, כך שכששיתפתי בהתרגשות הזו את הנשים שמעבר לקו, וסיפרתי להן מה קיבלתי אני בזכות הארגון, נפתחו הלבבות והכיסים".

ישנו גם איגוד שדכניות בארגון, כך שהשדכניות יכולות להיעזר זו בזו, בשונה מבעבר, כשכל שדכן פעל לעצמו. השדכניות נפגשות, מתייעצות, ונטענות בכוחות ובמשנה מרץ להמשך השליחות. לא מזמן אף הוצאנו אלפון שדכניות חדש.

לאחרונה פתחנו גם איגוד לצעירות. בנות שכבר אינן שוהות במסגרת הלימודים החב"דית, במטרה לאגד אותן ולתת גם להן מעטפת רוחנית וחברתית של כיף, הנאה, והכנה לקראת הקמת ביתן. בח"י אלול היתה לנו פעילות והתוועדות מיוחדת בכפר חב"ד, סיור סליחות מרגש בירושלים ועוד היד נטויה בעז"ה.

יש לנו גם מיזם שנקרא "אכפת לי במוסדות חב"ד" במסגרתו אנו שואפים שבכל בית–ספר תהיה מורה שתתעניין בתלמידותיה לשעבר, בוגרות בית הספר, ותדאג להן.

מופתים מתגלגלים

אנו זוכים לליווי והדרכה צמודים מהרבי מה"מ, עד לפרטים הקטנים. אם לא הברכה וההכוונה של הרבי על כל צעד ושעל – כלום לא היה קורה. לדוגמא, בסיום הקמפיין בשנה שעברה, שלחנו שליחים לאוהלי רבותינו נשיאנו, וכמובן, לרבי ב–770, עם שמות כל התורמות. כשהתלבטנו אם לחזור על כך השנה, קיבלנו מכתב מהרבי שעסק ביארצייט ובאוהלים, ומשכך, לא היה לנו ספק שהתשובה חיובית. כשהתלבטנו לגבי תאריכי הקמפיין, האם לעורכו בחודש מנחם אב או בחודש אלול, הרבי כתב על פתיחת פעילות/עריכת כנס ושלל ברורות את עשייתן בחודש מנחם אב, והורה לחפש יום סגולה. ואכן, התחלנו ב "יום כיפור קטן" ערב ר"ח אלול. היה מרגש לראות את אמון הציבור.

למעלה מ–2,500 אנשים תרמו לנו. נשאר פשוט להרים עיניים לשמיים ולבקש מהקב"ה שתהיה שנת פריצת דרך, בפשטות. שיעזור לבנותיו לבנות בתים חסידיים, בתים של אהבה וקדושה, כי זה מה שהן רוצות! ואכן הקב"ה שומע תפילה, ואנו זוכים לראות ניסים, במיוחד אצל מי שלוקח חלק בארגון הקדוש הזה.

בדינר שערכנו, גיסתי היקרה, הגב' רחל הבר מנחלת הר חב"ד, לקחה על עצמה לתרום 36 אלף ש"ח, ובעצם אימצה 20 כלות, לזכות שלושה מנכדיה ונכדותיה, ולזכות אחייניתה, שימצאו את זיווגם בקרוב. הסכום שלקחה על עצמה היה באמת מעל ומעבר… אך ב"ה, היא זכתה לראות במוחש שהקב"ה לא נשאר בעל חוב. בתוך שבועיים (!) הנכדים והנכדות השתדכו, והאחיינית נהייתה כלה ב'תשרי' האחרון, ממש בעת כתיבת השורות!

יש קשיים בדרך?

וודאי שיש, כל עוד אנחנו בגלות. אבל הקשיים כולם מתגמדים מול הזכות להכניס כלה ולהרבות שמחות בישראל. אין דבר גדול מזה. הרי, הקשר ביננו לבין הקב"ה משול לקשר בין חתן לכלה. הקושי הגדול הוא שעדיין יש בנות שמחכות.

מהן התוכניות לעתיד?

אנו עובדים כרגע על נישה חדשה בארגון שתקדם שידוכים לבעלי צרכים מיוחדים, כי גם להם מגיע להקים בית חסידי. המיזם יקום בעזרת שדכניות מסורות ובליווי אנשי מקצוע.

גם את יכולה!

הניסיון הוכיח שמרבית שידוכי הבוגרים נעשים על ידי הקהל, שפתאום חושב על החבר ועל השכנה, שעשויים להתאים זה לזה.

שמעתי על ילדת גן שאמרה לאימה: "אולי האיש שמתארח אצלנו לסעודות שבת יתאים לגננת שלי?" האם קמה ועשתה מעשה, והשידוך קם ונהיה.

אם ילדה בגן יכולה, כולנו יכולות. פשוט לחשוב על החברה, השכנה, בת הדודה, הגננת… להתייעץ, לדבר, להציע. אל תימנעי. אל תחשבי – 'בטח את זה כבר הציעו'. אף פעם אי אפשר לדעת. אולי יקום בית בישראל בזכותך. אנחנו עדיין תחת השפעת הרגל. לפני כשבועיים ישבנו בסוכה, הקשורה עם אור המקיף. את האור הזה איננו משאירים רק באופן של 'מקיף', אלא ממשיכים אותו בפנימיות על ידי נטילת ארבעת המינים. גם חתונה יהודית קשורה עם אור זה. זו הסיבה שהכלה מסתובבת סביב החתן, והקידושין נעשים בטבעת עגולה. אך גם כאן, אור המקיף לבדו אינו מספיק. יש להמשיך אותו בפנימיות ולהורידו למעשה בפועל. ובתרגום לענייננו – עלה בדעתך רעיון – הציעי. אל תחסכי במילים ואל תחששי לנסות. נסי, גם  בתוך שטף החיים, לעצור ולחשוב על מי שמחכה בסביבתך, ואולי את תהיי השליחה לסייע לו. כמובן, חשוב מאוד לזכור  להציע ללא שיפוטיות. בלי לקטלג ולומר: "היא בוררת", מתוך כבוד והבנה שזכותו של כל אדם לעשות את הבחירות שמתאימות לו.

יהי רצון שהשנה הזו, שנת תשפ"ד, תהא שנה פורצת דרך. שנה של הרבה חתונות ושמחות עד לחתונה הגדולה, הגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש!

באדיבות: מגזין עטרת חיה

מתנה נדירה לחתונת הכסף

יום נישואין הוא סיבה אמיתית למסיבה, במיוחד כאשר מגיע יום נישואין להורים עם מספר עגול מן הראוי לציין אותו בדרך מיוחדת ושונה.

הראשונה לשתף היא ברכה:

יום הנישואים הראשון שארגנו להורים שלי היה יום הנישואים העשרים. זה מספר יפה, עגול. אחותי הייתה אמנם כבר בתחילת שידוכים ואני בבגרויות, אבל היה ברור לנו, כל הגדולים, שחייבים לציין אותו. עשינו באמת התוועדות חמודה ואספנו המון ברכות יפות מכל מיני חברים וקרובי משפחה. ההורים מאוד התרגשו. עד אז הם היו צריכים לחגוג לעצמם ולא תמיד הספיקו. ילדים… עניינים… אני ממש זוכרת איך החלטנו, אנחנו ארבע בנות שפותחות שיירה של ילדים ב"ה, שבחתונת הכסף נעשה משהו מיוחד!

מאז, תמיד ציינו את היום הזה במתנה נחמדה או ברכות מכולם, אבל מיד כשנגמרו החגיגות של העשרים וארבע התישבנו לתכנן את האירוע. היינו כבר שלוש נשואות, שני נכדים בלי עין הרע. בתור התחלה החלטנו על מסיבת הפתעה, נוציא את אמא מהבית (אבא גם ככה בחוץ עד שמונה וחצי כל יום…) ונקשט את כולו בכסף. בלונים בצבע כסף, סרטים, וילונות. מפה וכלים חד פעמיים, כמו חללית. את האוכל נזמין מקייטרינג שהיא אוהבת, (בצבע טבעי…) ונקנה לה מתנה מדהימה, יקרה, כזו שהיא רק חולמת עליה. עוד לא החלטנו מה תהיה המתנה, נגשש בעז"ה. מה שכן, לא הכסף יעצור אותנו מלחגוג את חתונת הכסף!

בינתיים קרו דברים. שנה זה הרבה זמן! שבועיים אחרי האסיפה החשובה ילדה אחותי הקטנה את הנכד השלישי של אמא ברוך ה', ארבעה חודשים אחר כך עוד אחות התחתנה וחודשיים אחריה נולדה עוד נכדה. כל זה לא הפריע לנו להמשיך לתכנן את האירוע. כבר ידענו מה המתנה – מיקסר של "קנווד". כמה פעמים שמענו את אמא מתבטאת ש'מי צריך מיקסר של קנווד' כבר הבנו בדיוק מי צריכה… התחלנו לבדוק מחירים.

כמה חודשים לפני יום הנישואים שכל כך התכוננו אליו קלטנו פתאום שיש משהו שהולך אולי לשבש את התוכניות שלנו.

מישהי, אמא שלנו.

ברוך ה' אלף פעמים! היא בדרך ללדת לנו עוד אח או אחות, והתאריך, כמה מרגש, יום הנישואים העשרים וחמש! התרגשנו. אמא שלנו, שכבר חיתנה ארבע בנות וזכתה לארבעה נכדים, חמישי בדרך, תזכה ללדת את הילד השלוש עשרה, ב"ה. התאספנו להתייעצות. שואלות את עצמנו האם יש מקום לכל התוכניות שלנו? החלטנו להמשיך כמו שתכננו. מקסימום החגיגה תתבטל מסיבה טובה או תידחה. אבל לא יכול להיות שהתאריך המיוחד לא יצוין!

ההכנות נכנסו להילוך גבוה. מצאנו את כל האביזרים והכלים שרצינו באותו גוון של כסף, קנינו את המיקסר שחיכה אצלי בבית, חיכינו במתח. רק שלושה ימים קודם הזמנו את הקייטרינג, פחדנו שיתבטל. כל בוקר קמנו במתח, בודקות אם יש בשורות טובות…

הגיע היום המיוחל. אני קיבלתי את התפקיד להוציא את אמא מהבית. "אתן מארגנות הכל הכי מהר שאפשר!" הזהרתי את האחיות שלי. לאמא לא היה קל, בכל זאת היא כבר לא בת עשרים. כמה אני יכולה להסתובב איתה בחוץ?

לקח לי זמן לשכנע אותה לבוא איתי לבחור בגד לחתונה של גיסתי. "נו באמת, ברכה'לה. לא תסתדרי לבד? תאמיני לי שאין לי כוח לנשום אפילו, בטח לא להסתובב איתך בין חנויות". הפעלתי לחץ מתון, דמעה אחת. בכל זאת גם אני במצב רגיש. היא מיד באה. דאגתי לה לכיסא בחנות, נכנסתי, מדדתי, התלבטתי… כשאני כל הזמן בקשר עם האחיות שבבית. אחרי הבגד ישבנו לשתות קפה יחד, פטפטנו. בשלב כלשהו היא נשברה. "כיף לי לשבת איתך, ברכה, אבל די, אני חוזרת הביתה. צריכה נעלי בית ולהרים קצת את הרגליים…" שלחתי הודעה שאנחנו פשוט בדרך הביתה, יהיה מה שיהיה.

עלינו יחד, בבית דממה. אמא נכנסה בנחת, לא מצפה לכלום. זה היה מרגש! היא לא האמינה להפקה שארגנו לה! כל כך התרגשה. אבא והגיסים הצטרפו גם הם וההתוועדות נמשכה לתוך הלילה. אוכל, ניגונים, משפחה ענקית ושמחה. מה צריך יותר מזה בחתונת הכסף?

בשלב מסוים נכנסה אמא למטבח וגילתה את הקופסה הענקית של המיקסר. דמעות של התרגשות עלו בעיניה. כל כך שמחנו שהחלטנו לא לוותר על האירוע המרגש. אני יודעת שהכי מתאים לספר שבאותו לילה נולדה האחות הקטנה שלנו, אבל לא. לקח לה עוד שבוע להגיע לעולם. מה שכן, אמא לא שוכחת לנו את הרגעים האלה. כשהגעתי לבקר אותה בבית ההחלמה, חייכה אליי אחת היולדות, "את מהמארגנות של חתונת הכסף?" הבנתי שאמא משתפת את כולן.

ברוך ה'. עכשיו מתחילות לתכנן את חתונת הזהב…

חתונת הכסף שלי

אני יושבת לצד בעלי על כיסאות פלסטיק בפרוזדור ארוך ושקט של לשכת הרווחה. אנחנו מחכים לפגישה דחופה עם מאיר, עובד סוציאלי שמתעסק בכל מה שקשור לנוער בסיכון. הכוונה למענדי שלנו, במילים אחרות. הוא מסדר את הזקן שלו, עם השערות הלבנות שוב ושוב, בכלל לא מרגיש שהוא עושה את זה. אחר כך הוא מנקה את המכנס שלו מאבק שלא קיים. משעין את ראשו על שתי ידיו, משעין את המרפקים על הברכיים, כפוף, בוחן את הרצפה. סתם פרקט בצבע בז'.

אני סתם שותקת, ממששת טישיו מסכן שכבר כמעט מתפורר. התיק על הכיסא המיותר לידי, אף אחד לא מחפש אותי ואין לי למי לשלוח הודעה.

הוא מרים את הראש. "אנחנו לא יכולים רק לשבת אצלו ולהנהן," הוא מזכיר לי בפעם האלף. "אנחנו צריכים להיות אסרטיביים, לא לצאת מפה לפני שהוא משבץ את מענדי באיזה מוסד מתאים!"

"הוא גם רוצה לראות את מענדי מסודר במקום טוב ומשתקם," אני לוחשת. "אבל יש כללים לכל מוסד, הם רוצים בדיקה רצינית של הנושא של חומרים ממכרים, עד כמה הוא משתמש, אתה יודע"…

"אז שיבדקו את זה כבר!" הוא מתעצבן בשקט. שתי מזכירות חוצות את הפרוזדור בפטפוט קולני, נקישות עקבים, ריח סיגריות. אנחנו שותקים עד שהן עוברות.

"הם יבדקו." אני נאנחת. "התוצאות לא בדיוק יעזרו לנו לשבץ אותו, כנראה".

הוא נאנח, מתמתח. אחר כך מוציא מהתיק את החת"ת. לומד את החומש היומי. כשהוא עובר לספר "היום יום" הוא מביט רגע בתאריך, מביט בי. מופתע. "מזל טוב!" אור בעיניים שלו, מזכיר לי את האור שהיה בהן כשהגיע לכסות אותי לפני החופה.

אני מחייכת. "גם לך."

"זה, עשרים וחמש שנה כבר, וואו!" ערפל עובר בעיניו, דוק של זכרונות. אני מהנהנת, שותקת.

הוא משעין את ראשו אחורה על הקיר, עוצם עיניים. אחרי כמה דקות הוא שואל בלחש, "איך דמיינת את חתונת הכסף שלנו?"

הדמעות מתחילות לטפטף, לא נורא. לשכת הרווחה, בדיוק כמו בית רפואה, זה מקום שמקובל לבכות. וטישיו כבר יש לי ביד. "עשרה ילדים," אני לוחשת. "התוועדות גדולה, תמימים שלנו, אחד שחסר כי הוא בקבוצה, בת נשואה אחת, נכד?"

הוא מחייך חיוך מריר. "אחד שחסר קיבלת…"

אני בוחנת אותו, עייף, קצת מיואש. חושבת על שנים של ציפייה, תשע. על הטיפולים והאכזבות, על הרגע בו האיר מענדי את חיינו, נסיך מושלם. כמו בסרט אני רואה אסיפות הורים, מאכזבות, מתסכלות ומדאיגות. הפרצוף של המנהל, מותש. מאבחנים, מטפלים, ועדות. ישיבה קטנה ראשונה, ושנייה, וחקירה של חוקרת נוער, ועוד פסיכולוג, ושני העובדים הסוציאלים שקדמו למאיר שלא מקבל אותנו עדיין. הפנים של מענדי שלנו, מנוכרות. עזות. חצופות.

הטלפון מצלצל. אמא.

"כן אמא?" אני מנסה להמעיט במילים, היא שומעת דמעות דרך הקו.

"התקשרתי לאחל לך מזל טוב, יקרה." היא נשמעת חגיגית. "מאמינה שאת נשואה כבר עשרים וחמש שנים?"

אני מצחקקת, "קשה לי להאמין," אני לוחשת. לא מרגישה חגיגית בכלל.

"איך אתם חוגגים מותק?" היא מתעניינת. הדלת נפתחת, זוג יוצא מהחדר, מאיר מלווה אותם שני צעדים, ידו על הכתף של הבעל. הוא מסתכל אלינו בחיוך, רומז להיכנס. "התור שלנו הגיע," אני שמחה לסיים את השיחה כאן, לא מספרת תור למה, למי.

מי שנשא אותי לאישה לפני חצי יובל קם, נכנס לחדר. אני פוסעת אחריו. פתאום אני מתמלאת תחושה משכרת של תודה.

תודה לה' שלא עברתי את כל זה לבד, שיש לי אותו.

תודה לה' שלמרות הכל אנחנו עוד יחד.

תודה שאף אחד לא חוגג לנו את היום הזה. לא הייתי עומדת בזה.

מאיר העובד הסוציאלי מתיישב בחיוך מבין, משתתף. יש לנו אוסף של חיוכים כאלה כבר. הבעל שלי מזדקף, מנסה לחייך גם. אני פתאום כבר לא שם, מנסה לדמיין את חתונת הזהב שלנו, עוד עשרים וחמש שנים, שיהיה לי מה לענות כשהוא ישאל אותי איך דמיינתי אותה.

מה יהיה אז? מענדי בן ארבעים ואחת? חסיד? הקים משפחה יפה? אולי עוד אח או אחות שכבר יהיו בני עשרים ו…ארבע?

אני לא יודעת מה יהיה, אבל אני כן יודעת מי יהיה החתן לצידי. וזו הסיבה כנראה שאחרי כל מה שעברנו אני מצליחה לדמיין חתונת זהב עם אור בעיניים ותקווה גדולה.

בקבוק משקה לחתונת הכסף

באחת ממדינות אירופה גר יהודי, איש שומר מצוות, שהחל משתתף בשיעורי חסידות ומתקרב אל השליח ואל בית חב"ד במקום מגוריו. שנה אחת הציע לו השליח במקום להצטרף לקבוצה שהוא מארגן לנסיעה לרבי מה"מ והוא הסכים. מלא התרגשות זכה לעבור בדולרים, להשתתף בתפילות, הוא הרגיש כמה טפחים מעל הקרקע.

השיא היה בהתוועדות. הוא עקב אחרי דברי הרבי, הניגונים, אמירת ה'לחיים'. בשלב מסוים הוא ראה אנשים ניגשים לרבי עם בקבוקי 'לחיים', מקבלים ממנו ברכה. הוא התלהב מאוד. מחליט שגם הוא צריך בקבוק משקה מבורך. אף אחד לא גילה את אוזנו שמדובר במנהלי מוסדות, עסקנים ולא באנשים פרטיים. מפה לשם הוא השיג בקבוק, ניגש גם הוא. הרבי חייך אליו, מאחל לו "מזל טוב לחתונה".

מאושר ושמח חזר הביתה מלא בחוויות. השיא היה כשהוציא את הבקבוק, מספר לאשתו על הברכה המיוחדת. אשתו התפלאה, צוחקת. "אבל אנחנו נשואים כבר שבע עשרה שנה!" הזכירה לו. "איזו חתונה?"

הוא נבוך. לא חשב על זה. הניח את הבקבוק מאחורי דלתות הזכוכית של הויטרינה, מחכה להבין לאיזו חתונה התכוון הרבי.

שמונה שנים עברו, יפות וטובות. ערב אחד הציעה האישה, מכיון שחתונת הכסף שלהם מתקרבת, אולי יערכו חגיגה ויוציאו בה את בקבוק המשקה המבורך והממתין? היהודי התלהב. הוא החליט לערוך ממש חתונה חוזרת, עם אולם, סעודה, צלם ומוזמנים. רק כתובה לא תהיה שם. מיהרו בני הזוג לארגן את החגיגה, הזמינו את כל מכיריהם וקרוביהם, במיוחד אלו שעוד השתתפו בחתונה המקורית לפני עשרים וחמש שנה.

היום המיוחל הגיע והחתן המרוגש הגיע למקום כדי לראות איך קורמות ההכנות עור וגידים, אבל צרה צרורה, באולם אותו שכרו התפוצץ אותו בוקר צינור ביוב ראשי. כמה אינסטלטורים הוזמנו, אך אף אחד לא הצליח לפתור את הבעיה. לא נראה שתוכל להערך כאן חתונה היום.

בעל האולם הציע, בצערו, לשכור את אולם בית הכנסת ממול. הוא אומנם קטן יותר, אבל מכיון שאין דרך להודיע לכולם על השינוי מהרגע להרגע, פשוט יתלו על האולם שלט שהחתונה עברה לאולם ממול. בנס היה אולם בית הכנסת פנוי באותו לילה, שלטים גדולים נתלו והמלצרים והקייטרינג החלו לערוך את השולחנות במקום החדש.

לפנות ערב עלה בעל השמחה אל בית הכנסת לתפילת מנחה. בית הכנסת היה כמעט ריק והתפילה הסתיימה במהירות. רגע לפני שהזדרז לרדת חזרה אל האולם לפקח על ההכנות האחרונות ולקבל את האורחים, פנה אליו יהודי נשוא פנים שעמד ליד פתח בית הכנסת. "אנחנו מעמידים חופה עכשיו, בבית הכנסת, אולי אתה מוכן להישאר רגע להשלים מניין?"

הוא היה המום. מי הזוג הזה שאין לו אפילו מניין לחתונה? הרב המקדש נאנח. מדובר בגר צדק צדיק. הכלה דווקא מגיעה ממשפחה חשובה, אולם כששמעו ההורים שהיא מתחתנת עם גר צדק החרימו את החתונה וכך אין להם אפילו מניין.

היהודי לא היה צריך לחשוב אפילו רגע. "למטה," כך סיפר לרב, "מחכה לזוג חתונה שלמה. סעודה וזמר, צלם וארבע מאות מוזמנים!" החופה הייתה מרגשת והאורחים המופתעים מן ההתפתחות, לא הפסיקו לרקוד ולשמח את הזוג הצעיר. השיא היה כאשר בעל המעשה נעמד לדבר בשעת החתונה. הוא סיפר על הנסיעה לרבי, על בקבוק המשקה. "עוד לפני שהחתן הצדיק התחיל את תהליך הגיור שלו, כבר שלח הרבי לזוג ברכת מזל טוב לחתונה!"

באדיבות מגזין עטרת חיה

לפני שבוע כתבתי לעצמי;

היום זכיתי להשגחה פרטית ממש ממש מרגשת.

התחילו לי כאבים חזקים בלסת…השן,  שמזמן הייתי צריכה לטפל בה …והזנחתי …"אותתה" לי,  שזהו. חייבים להגיע  עכשיו דחוף לרופא שיניים.

הזמנתי נהג מהחבר'ה האלה,  שנוסעים בעיר…והגעתי למירפאה. ב"ה נאלצתי לעקור את השן.

לרופא ולמשפחתו זכיתי  בעבר לרשום את כל בני  המשפחה למבצעי הקודש של הרבי; אות בספר התורה. הן לילדי ישראל והן ספר התורה "הכללי לאחדות ישראל".

ב"ה גם לאסיסטנטית ולמשפחתה זכיתי בעבר,  לעשות את הרישום למבצע הקדוש הזה.

המזכירה , שאותה אני מכירה המון שנים,  לא הסכימה עד היום. היום קרה הנס.  לפני העקירה  היא נתנה לי את שמה ושם אמה,  ושילמה את מלוא הסכום . שמונה עשרה ש"ח,  כך שתקבל תעודה לביתה.

ההוראות של הרופא היו,  שאני צריכה במשך שעתיים להיות עם פה סגור.  שלא יהי' דימום.

גם לא יכולתי לדבר,  אפילו אם רציתי…

הרגשתי קצת לא טוב.  רציתי להזמין מונית אבל לא יכולתי לדבר. והמירפאה ניסגרה…

החלטתי לחצות את הכביש לעבר תחנת האוטובוס. במעבר שבין הרחוב הדו – סיטרי, הרמזור התחלף לאדום. המתנתי באי –  התנועה. נשענת על עמוד ברזל עגול…מחכה, שהרמזור יתחלף לירוק.

מכונית נעצרה אף היא בצומת. ראשו של הנהג מופנה אלי והוא שואל אותי :"את צריכה נסיעה חזור"?

התפלאתי מאד,  איך הוא מנחש שאני צריכה נסיעה…ופתאום אני מזהה את פניו. זה  הנהג,   שהביא אותי אך  שעה קלה קודם לכן, מביתי למירפאת השיניים. !!!

התיזמון היה מדוייק ומרגש. נכנסתי לרכב. הנהג הושיט ידיו למעלה ואמר בהתרגשות.. הכל משמיים!!! הכל משמיים!!!

לקח לנו זמן רב  להרגע מההשגחה הפרטית המדהימה שחוינו.

הנהג כך התברר, הוא כהן. אמרתי לו: "או-טו-טו משיח בא. ואתה תהיה  בתפקיד הכי נעלה…להקריב את הקורבנות בבית המיקדש".

והנה, השם יתברך הרגיש במצוקתי והכין לי את הישועה כל כך מהר. וכך יתגלה המשיח. כהרף עין.ובית המיקדש השלישי הניצחי ירד בנוי ומשוכלל מן השמים. בגאולה האמיתית והשלמה.

בקרוב ממש. ממש. ממש עכשיו.

אמן.!

בדידי  הווה עובדא

טמה חורושוכין