יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד
פורטל קהילתי
חברה יקרה!
שימי ♥️ יום שני א' אדר ב', זום המשך מרתק
עם הרבנית רחל הענדל
מחכות לך בשעה 20:00.
https://us06web.zoom.us/j/84668624043?pwd=qAdlREnzh8R5yKQozm7ceW8lUmlwQQ.1
סיסמה: 077405
או דרך הטלפון –
במספר 03-9786688
מקישים קוד פגישה: 83494419547 ואחר כך #, שוב #,
סיסמה: 077405 #
העבירי גם לחברות:)
חברה יקרה
מזמינות אותך להצטרף למבצע לימוד יומי לזכות ולהצלת עם ישראל.
✨דקה אחת לימוד ביום ואת איתנו✨
הצטרפי, לימדי, והיכנסי להגרלה על דולר של הרבי💵
ללימוד בקבוצת הווצאפ https://chat.whatsapp.com/E4ukW7bhQjN3LxWykVx6iD
ללימוד בקו הטלפון 0733834197 שלוחה 3,1
ניתן לרכוש את חוברת הלימוד בטל 0544397505
או לקבל אותה במייל [email protected]
ההגרלה תתקיים בכ"ה אדר ב' (יש לדווח בסיום לימוד 30 יום בקישור המצורף: https://docs.google.com/forms/d/1TIjgkrb9k3WwzMy1A7ZrH5i1A4YcDrZ9iYBnQ6B2hvo/edit)
3 מפגשים – שתי הרצאות בכל מפגש.
ימי ראשון 20:00-22:30
הנרשמות תקבלנה קישור לצפיה בהקלטות עד חגי תשרי תשפ"ה
הזדרזי להרשם
הפתיחה מחר!!!
מילה של מושקי
שידוכים… ברגע שהתחלתי להתקרב לגיל השידוכים, נכנסתי ללחץ. המורות שלא הפסיקו לאיים ב'מה יגידו עלייך בשידוכים?' לא הרגיעו את התחושה. עכשיו זה אמיתי, חני אחותי התחתנה ופינתה לי את התור. אמא מדברת עם שדכניות. שלוש חברות טובות כבר כלות. רקדנו לכבודן ברגליים רועדות. והפגישה אוטוטו כבר נושפת בעורפי.
אני כל כך מזדהה עכשיו עם הילדונת מהבדיחה המוכרת שאמרה: זה לא הוגן שאת, אמא, התחתנת עם אבא, וסבתא התחתנה עם סבא, ורק אני צריכה להתחתן עם בחור שאינני מכירה…
מה כדאי ללבוש לפגישה הזאת? איך אדע מה להגיד ומה לא להגיד? איך אפשר להכיר אופי של בחור בכמה שעות של פגישה? גם הוא, כמוני, יתלבש יפה ויהיה במיטבו ויסתיר את כל הדברים הלא נחמדים מאחור?
אף פעם לא נפגשתי עם בחור. ומה יהיה אם אומר שטויות או אצחק בקול, או להפך, אהיה רצינית מדי? אולי אפספס אותו בגלל שטות? אולי אמצא חן בעיניו אבל הוא כלל לא ימצא חן בעיניי?
הלוואי והייתי יכולה כבר להיות אחרי כל זה, פשוט כלה מאושרת. לא לחשוב על פגישות עד שהילדה שלי תתחיל להיפגש, אני לא עומדת במתח!
מושקי מתוקה, וכל המושקיות והחניות והנחמהדינות וכולן כולן. אלו העומדות בשלב השידוכים ותוהות איך פורים הגיע כך פתאום באמצע יום של חול. גורם להן להתחפש לבחורה נאה, מטופחת, עדינה, סבלנית, נעימת שיחה… רצינו לחבק אתכן, לאחל את כל הטוב שבעולם, ולתת מילה קטנה של הרגעה…
מילה של משפיעה
הרבנית רחל הענדל תחי':
יציאה לפגישה, במיוחד ראשונה, עלולה להלחיץ… עלייך לזכור שהתורה קבעה ש"יגעת ומצאת תאמין". על השידוך שלך הכריזו כבר ארבעים יום לפני שנוצרת… אבל ה' רוצה את היגיעה, את המאמץ למצוא אותו. איך נאמר במשנה? "הכל צפוי והרשות נתונה". ברוך ה' שאצלנו, ההורים כבר עושים את כל הבירורים, לך נשאר רק לבדוק שזה באמת מתאים לך, מרגיש לך נכון.
אז על מה לדבר?
יש פחד כזה, משתיקה. אולי לא יהיה לנו על מה לדבר? קודם כל, לא צריך לפחד משתיקות. מותר גם לבחור להתרגש. אפשר להתחיל את הפגישה בלימוד יחד, הלימוד מקרב, מראה לך איך הוא מבין, איך הוא מסביר וגם יכול לעזור לשבור את הקרח הראשוני.
למדתם? אפשר לדבר על השליחות. האם רוצים, היכן? מתי? אם הבחור היה בשליחות, ייתכן ויהיו לו גם סיפורים מעניינים…
מה לא להגיד?
אל תדברי על עצמך יותר מדי, בטח לא דברים אישיים בפגישה הראשונה. רק כאשר תרגישי שזה זה.
על הרבנית דבורה לאה, דודתו של אדמו"ר הזקן, מסופר שבזמן פגישתה עם העילוי ר' יוסף יצחק משריי, בבית העלמין בויטבסק, ליד קבר הוריה, הם החליטו על כמה תנאים: שבעלה ילמד איתה תורה מספר פעמים בשבוע, שיחנכו את ילדיהם בדרך החסידות, רשימה שלמה ומעניינת. אולי אפשר לקחת השראה ורעיונות מהסיפור הזה? להחליט ביניכם על התנאים שלכם?
היכן להיפגש?
צריך לוודא שלא עוברים על איסור יחוד, לא במקום של הפגישה ולא בדרך אליה. המקום בו נפגשים, כדאי שיהיה נעים ומשרה אווירה טובה. רצוי להיפגש במקומות יפים ונעימים. צריך לזכור להימנע מקניה של מאכלים האחד לשני' בפגישה.
מה כדאי לבדוק?
אל תפסלי בחור בגלל דברים חיצוניים. תבדקי שיש לו יראת שמיים, מידות טובות. גיל בטח לא מפריע. גם הרבי שליט"א צעיר יותר מהרבנית…(אך אם מדובר בהפרשים גדולים של כשמונה־עשר שנים ביניהם, על כך רצוי להתייעץ).
כמה פגישות?
כמה שיש צורך. אם את מתלבטת, צאי לעוד פגישה. אם את לא בטוחה אם יש לך משיכת הלב, תבדקי עם עצמך האם את מוכנה לעזוב את השידוך. אם תתאכזבי מאוד במידה והשידוך לא יצא לפועל, כנראה שיש לך משיכת הלב ושווה לנסות להשקיע בעוד פגישה….
בהצלחה רבה! אני מאחלת שתזכי בקרוב ממש לעמוד תחת החופה ולקרב את כל עם ישראל לחתונה האמיתית, הנצחית, בין כנסת ישראל והקב"ה, בגאולה האמיתית והשלימה!
מילה של פסיכולוגית
הגב' אנה קרא איוונוב תחי':
יש הרבה דברים מלחיצים בתקופת השידוכים: מה אני אמורה לבדוק בפגישה? איך לא אפספס שום נתון חשוב? איך עליי להתנהג, להתלבש, לדבר? מה יקרה אם אגיד את הדבר הלא נכון? והעיקר, שיגיע כבר מהר! אני רוצה להתחתן ראשונה. גג חמישית…
חשוב להגיד שכשאת יוצאת לפגישת שידוך, זו קודם כל הזדמנות לראות אם יש חיבור ביניכם. בשידוך, בדרך כלל, רוב הבירורים והאינפורמציה נאספים כבר לפני הפגישה, המידע "היבש" כבר ידוע לך בגדול… מה שנשאר לך לראות – לא פחות חשוב מהמידע, זה, האם יש לך משיכת הלב, האם אתם מסתדרים יחד.
כאשר תפגשי את הבחור, תראי אם נעים לך איתו, לדבר, להיות בחברתו. לא כדאי להתמקד ברשימת מכולת של דברים אותם רצית לברר, אלא בדיוק להפך. נסי להרגיש בנוח, ופשוט תהיי יחד איתו ותבחני האם את נהנית מעצם הפגישה איתו.
הרבה בנות מתלבטות איך עליהן להתנהג בפגישה. מה ללבוש, מה לומר, מה לא לומר? מפחדות לעשות 'פאדיחות'. חשוב לזכור שבמציאות, בעלך יהיה זה שיבלה איתך הכי הרבה זמן, יראה אותך במצבים הכי אישיים, בניגוד לרוב האנשים בעולם. אתם תחיו יחד בצורה הכי טבעית בעז"ה, כך שלא משנה איזו הצגה תעשי, איזו דמות מושלמת תציגי, הדמות שאת – תתגלה יומיים לאחר החתונה מקסימום…
לכן, פשוט אל תנסי להיות מי שאת לא. את הרי רוצה שהבחור ירצה אותך כמו שאת ולא כמו הדמות שאת מנסה לשחק. ולמה? קודם כל, כדי שיהיו לך חיים מאושרים. שנית, את ודאי לא רוצה סתם להתחתן, את רוצה להתחתן עם מי שהכי מתאים לך ושבוחר אותך בגלל (ולמרות) מי שאת.
כאשר את יוצאת לפגישה, תבדקי האם גם כשאת במצב הטבעי שלך, הוא עדיין מוצא חן בעינייך ואת בעיניו. בינינו, אנחנו הכי נעימות ומעניינות כשאנחנו טבעיות ולא מנסות לשחק דמות אחרת. להיות דמות מקרטון, זה לא מושך אף אחד.
תהיי את, תהיי טבעית.
בכל מקרה, אל תשכחי, מי שאמור להתחתן איתך – יתחתן איתך בכל מקרה, ומי שלא עתיד להיות בעלך, לא יתחתן איתך גם אם תעשי הצגה מאוד יפה. העיקר הוא הרי לא: להיות כלה, וכמה שיותר מהר, אלא: לעבור את התהליך הפנימי שלך. זה שיביא אותך לבחור את הבעל המדויק ביותר עבורך.
הלחץ הזה של: להתחתן בזמן ומוקדם, יעבור תוך שנה או שנתיים, במסע הממוצע לחתונה. לעומת פרק הזמן הקצר הזה, החיים שלך עם בעלך הם מסע של שנים ארוכות, שבמהלכן אף אחד כבר לא יזכור מי בשכבה התחתנה לפני מי. עדיף לעבור את התהליך הפנימי שלך ולבחור את המיועד המדויק לך גם אם זה יקח קצת יותר זמן. בהשוואה לחיי נצח עם בעלך, כמה חודשים נוספים לא נחשבים לכלום, נכון?
מאחלת שיהיה בהצלחה, בקלות ובטבעיות!
מילה של שדכנית
הגב' דסי קרמר תח':
בהצלחה, קודם כל!
כשאת יוצאת לפגישה, מטבע הדברים את מביאה איתך בראש רשימות שלמות של דברים שאת רוצה לבדוק בבחור. כדאי למיין אותם לשחור, אפור ולבן. שחור הם הדברים שמבחינתך הם 'בל יראה ובל ימצא'. זה יכול להיות סמארטפון, מראה מסוים, או תכונה שמפריעה לך. לבן מבטא את הדברים שחייבים להיות בחתן שלך. שליחות? יראת שמיים? עיניים כחולות? כל אחת והלבן שלה… באפור נכנסים הדברים שאת גמישה לגביהם. המותג של החולצה? הצבע של החליפה? אורך הזקן?
לאחר שעשית את המיון הראשוני, נסי לצמצם ככל האפשר את הלבן והשחור ולהעביר כמה שיותר דברים לאפור. נסי לאפשר, להיות פתוחה לעוד סוגים של אנשים, דעות ואפשרויות.
כשאת מאפשרת, מעבירה לאפור, שימי לב שאת אכן מוכנה לקבל מציאות שונה ולא מתכוונת לשנות את הבחור… אם הסכמת להנשא לבחור ששליחות אינה בראש מעייניו, או שמעוניין רק שליחות בארץ ישראל, אל תתכנני לחנך אותו בהמשך. תביני שזה הבחור וההחלטה שלך היא האם הוא מתאים לך.
אם את לא בטוחה לגבי משיכת הלב שלך? מתלבטת? צאי לעוד פגישה. קחי כמה פגישות שתצטרכי כדי להחליט. אך כאשר ברור לך שזה החתן בעז"ה, כדאי לסגור. להגיד מזל טוב ולהתחיל להתארגן לחתונה גם אם את לא בטוחה שאת מכירה אותו לפני ולפנים. האמת היא, שגם עשרים שנה אחרי החתונה עוד תגלי דברים שאינך יודעת על בעלך… אז קדימה. אחרי החתונה יהיו לכם עוד המון שנים לדבר, בעזרת ה'.
מילה על החיצוניות והמראה: בין בעל ואישה צריכה להיות נשיאת חן. שהמראה של הבחור יהיה נעים בעינייך. אבל שימי לב לא להישאר רק בבדיקה החיצונית. נסי להכיר את הפנימיות של הבחור, את המידות הטובות, את השלווה, את ההתקשרות ויראת השמיים. כמה שהבחור נראה טוב, הוא לא ייראה כך בגיל שבעים, ואתם עוד תחיו ביחד בעז"ה לאורך ימים, אז שימי לב שהפנימיות שלו היא כזו שתרצי לחיות איתה לאורך שנים.
בהצלחה רבה, שיהיה מתוך שמחה ובקלות בעז"ה!
מילה של מאמנת שפה רגשית ומובחנות
הגב' דבורה לאה אמיר תחי'
אהובה,
אני שמה לב כמה את מרגישה לחוצה ומתוחה מהפגישה הערב.
רציתי לומר לך שזה מאד טבעי ולגיטימי להרגיש מתח, לחץ ומבוכה.
ייתכן ובמהלך הפגישה תרגישי רגשות שונים ומגוונים.
אולי התרגשות, שעמום, אכזבה, הסתייגות או התלהבות…
אני רוצה להרגיע אותך ולהגיד לך שהכל ממש לגיטימי, שום רגש שיעלה בך אינו שלילי, אסור או מביך.
אני רוצה להזמין אותך להסכים להרגיש מתח, לחץ ומבוכה. במקום לנסות להפסיק את זה, לעשות את ההפך ולהסכים.
לנשום לתוך המבוכה, המתח והפחד.
אפשר לשנן לעצמך: 'זה בסדר להרגיש כל רגש. את נורמלית. את אהובה ויקרה'.
ועוד דבר שמשחרר את הלחץ הוא לתקשר אותו בכנות לסביבה ואפילו לבחור איתו את נפגשת: "אני נורא מתרגשת, אני מרגישה כזו מבוכה ומתח"…
לסיכום:
1. לזהות מתוך קשת הרגשות מה בדיוק את מרגישה.
2. לשיים – לתת להם שם.
3. להסכים להרגיש.
4. להרגיש בלי לדחוק, לבטל או להתנצל.
5. לתקשר.
מובחנות:
אני אהובה, יקרה, שווה וראויה.
הערך שלי לא תלוי במי שאיתו אני נפגשת.
הוא לא תלוי אם הוא ירצה בי או לא ירצה.
הערך שלי תלוי רק בזה שאני הבת של השם ושום דבר לא יכול לפגוע בערך הזה.
זה בסדר אם הוא לא יאהב את כל החלקים שבי, העיקר שאני אוהבת אותי ושהשם אוהב אותי.
זו האחריות שלך לשמור על עצמך ועל הגבולות שלך. להקשיב בכל הזמן מה נכון לך ומה לא. ולא לפעול מתוך ריצוי כדי להרשים.
מילה של יועצת חינוכית
הגב' נחמה וייס תחי'
רציתי לשלוח זרקור אל מקור תחושת הלחץ….
תחושת לחץ מופיעה כאשר יש פחות תחושת מסוגלות אל מול הדרישות המצופות.
ככל שתחושת המסוגלות עולה, תחושת הלחץ תקטן.
ישנם טיפוסים שתחושת לחץ מניעה אותם ומוציאה מהם את המיטב, ישנם טיפוסים שתחושת לחץ משתקת אותם.
לגבי פגישה:
ברור ואף טבעי שתחושי מעט לחץ,
ומדוע?
א. כמה שתקבלי כללים של 'עשה' ו'לאו', עדיין את מרגישה שאת הולכת לקראת הלא נודע,
(איך אדע איך להגיב ל….).
ב. נדרש ממך להיות במיטבך, (לא תמיד זה מצליח לך…).
ג. גודל האחריות המוטלת עלייך בבדיקת המועמד (איך אדע עליו ש…).
לפניכן כמה עצות ליצירת תחושת נינוחות לפני פגישה:
א. התחברי למקורות הכוח והכוחות שיש בך, את באה לפגישה ויש לך עולם מלא של תכונות נהדרות, כישורים מיוחדים, ועשייה מבורכת, להציע. התחברי למקום הזה של שלמות פנימית ושמחה על מי שאת.
ב. שווה לשוחח עם "בעלות ניסיון בתחום" כדי לקבל מושגים על סגנונות של פגישות. כדי להכין את עצמך נפשית, אפשר לעשות סימולציה של פגישה עם מישהי קרובה, באווירה משוחררת ומצחיקה.
ג. זכרי, הרבה עשו זאת לפנייך וב"ה נכנסו ויצאו בשלום.
ד. הכי חשוב: הרגעים של התהליך בשידוך הם מיוחדים ואלוקיים, השליכי יהבך על הקב"ה, שיתן לך את המילים, השתיקות, החיוכים, התובנות והאינטואיציה המדויקים למציאת חצי הנשמה שלך!
מילה של מורה ל'בית יהודי':
הגב' שושי הורביץ תחי',
בחורה יקרה ומרגשת!
אני רוצה לומר לך ,שהכי טבעי בעולם להתרגש לפני פגישה, במיוחד אם זו הפגישה הראשונה! וגם בפגישות הבאות לא תמיד ההתרגשות חולפת…
ראשית, את עומדת להיפגש עם בחור. דבר שאינך רגילה לעשות, ב"ה. דבר שני, ואולי הוא העיקר, הפגישה הזו היא קריטית להמשך חייך. פגישה גורלית …
אני כותבת לך שני דברים פשוטים שיכולים להרגיע: הרבה לפני שנולדת כבר נקבע בשמיים מי יהיה החתן שלך. כמו כן עם אילו בחורים תפגשי לפניו. ומה שלא יקרה, הפגישה הזו תמיד תקדם אותך הלאה אל החתן שלך. תעזור לך להתקדם במסלול אותו תכנן עבורך באהבה אבא שבשמיים. חלק מהלחץ הטבעי מגיע מהמחשבה: 'אולי הפגישה הזו היא טעות?' הרי אף אחד לא גילה לי מי יהיה בעזרת ה' החתן שלי. וכאשר מעוררים בלב את האמונה בהשגחה פרטית, מבינים שלא סתם נפגשנו. כך ה' תכנן. גם אם לעולם לא ניפגש שוב, עדיין ניתן ללמוד מהאדם איתו נפגשתי, אותו הכרתי, גם אם רק לשעה קלה.
נקודה נוספת: נסי להנות מהפגישה. אל תחשבי כמה היא מלחיצה וקריטית. יש לך הזדמנות נחמדה להכיר אדם חדש, לדבר, להתעניין. נסי לחוות את זה. כשאת משוחררת ומתעניינת הפגישה גם תהיה רגועה וזורמת יותר ויהיו לה הרבה יותר סיכויים להצליח. אחרי הכל, לבחורים יש חוויות וסיפורים אחרים לגמרי, הם גם רואים את העולם בעיניים אחרות מאלו שלנו, הבנות. יהיה מרתק מן הסתם…
לפני הפגישה, נסי לשבת עם עצמך ולחשוב: מה הכי מלחיץ אותך? נסי אפילו לכתוב את הכל על דף. פחד הוא תוצאה של חרדה ממשהו מסוים. דייקי לעצמך את התחושה. כשתביני מה בדיוק מלחיץ אותך, (כל אחת נלחצת מפרט אחר בפגישות) תוכלי להבין אולי עם מי כדאי לך להתייעץ על מנת להירגע.
מאחלת לך תקופת שידוכים מרתקת וקצרה, פגישות מעניינות, והרבה הרבה מזל טוב!
אז פגשנו כאן ,
מסביב לשולחן.
מגוון נשות מקצוע.
ואנו מודות לכל אחת
שהביאה כיוון מיוחד,
משלה,
לכניסה קלה
לקראת כלה…
באדיבות מגזין עטרת חיה
שלום לכולם
אנו עומדים בסוף השבוע ה-21 למלחמת הקיום בארצנו על עמנו ותורתנו!
נשאלתי לאחרונה לא אחת על תופעה עצובה המצויה בקרב קומץ קטן אך רעשני וקולני.. איך זה נשאלתי: שבשעת מלחמה ישנם אנשים שמנעד ואפקט רגשותיהם קר ומנותק לכאורה ממה שקורה סביבם, כאילו שום דבר לא אירע רק לפני 5 חדשים?
הם מנהלים שיח מעל כל במה אפשרית ומתעסקים בכל תופעה בעל אופי יהודי שמרגיזה אותם בחברה הישראלית בכדי למצוא ובעיקר להמציא ולפזר רוע סביבם וסביבנו..
איך זה שהם עסוקים בעיקר בעצמם ובמה שמטריד אותם מבלי יכולת להיות רגישים מספיק לכל האירועים הקשים והבלתי אפשריים שפוקדים אותנו כעם וכחברה שספגה מכה אנושה רק לפני 5 חדשים מאז אותה שבת מרה וחג שמחת תורה שהפך לאבל לאומי?
בכדי לענות על שאלה מורכבת ונוקבת זו אקדים את נקודת המבט לתופעה זו כפי שניבטת מפרשת השבוע ברוח היהדות והתורה מנקודת מבט חסידית ופסיכותרפית.
האירוע שהיווה את השבירה האמונית אצל בני ישראל והפך לאיום הקיומי של עם ישראל!
השבוע נקרא בפרשת 'כי-תשא'
אחד האירועים הקשים ביותר בתולדות עם ישראל המתואר בפרשתנו הנו 'חטא-העגל'! המצב בו נתון עם ישראל באותה עת הנו מצב מרומם הן רוחנית והן פיזיולוגית. עם ישראל מתגבש יחד כעם לאחר מתן תורה, לאחר שחוו וראו ניסים ששידדו את כל מערכות הטבע כמו קריעת ים סוף, יצאו מחומות מצרים האיתנות כשאף אדם לפניהם לא יצא משם ללא הסכמת ההמלכה הגדולה והשלטת בכיפה באותה עת, לאחר 210 שנים בהם היו עבדים בשעבוד פיזיולוגי ונפשי קשים מנשוא לצד סבל נורא ובל יתואר..
וכעת הם עומדים לקבל את לוחות הברית עם כל חוקי, עדות ומשפטי התורה לפרטיהם (במעמד הר סיני הם קבלו את עשרת הדברות) כאשר משה רבינו עולה להר סיני ובמשך 40 יום שומע מה' יתברך את כל פרטי התורה ומתרגש להעניקה לעם ישראל.
אלא 'שמעשה שטן' כפי שמתארת התורה: עם ישראל סופר את ימי שהותו של משה רבינו בהר סיני החל מיום עלייתו להר ומפספס את יום ה-40 לספירה בה יחולו ויחלפו 40 יום במלואם כפי שאמר להם משה רבינו..
ביום ה-39 העם חסר סבלנות מגלה סימני מצוקה וחוסר אונים, בסיוע ובעידוד של הערב-רב' (כינוי לקומץ אנשים מצריים שבקשו להתגייר ולהצטרף לעם ישראל מחשש שיבולע להם והם ימותו עם אחיהם המצרים במצרים ומשה רבינו נאות להם וביקש מה' יתברך שייחוס עליהם ויאפשר להם להצטרף לעם ישראל, ה' יתברך לא אהב את הרעיון והתרה במשה רבינו שרק נזק יצא מכך ועם ישראל ישלם מחיר כבד בגללם, אך לאור תחנוני משה רבינו מנהיג ורועה ישראל שרחמיו על כל מעשיו, החס אפילו על הבריה השפלה והקטנה ביותר, נאות ה' יתברך לבקשת משה רבינו) ובתוספת מעשה שטן שבמראה הדמיוני אותו יצר השטן לעיני עם ישראל בדמות מיטתו של משה רבינו שמת כביכול, המרחפת לה ברקיע מעל הר סיני עם ישראל מתבלבל, הם מבקשים להם אלוהים אחרים, עם ישראל פונה אל אהרון וחור הממלאים את מקומו של משה רבינו עד שובו ודורש לעשות להם אלוהים אחרים מנהיג חלופי למשה רבינו שינהיג אותם!
ואז מגיע הרגע השפל של עם ישראל בו הם רוקדים במחולות ובמעגלים בצורה פרועה, עם שתיית אלכוהול וחגיגות אכילה 'על- האש', ובמעשים בוטים ושפלים של גילוי עריות ושפיכות דמים הם פורקים כל עול ממחויבותם לה' יתברך ומשה עבדו, סביב עגל הזהב אותו יצרו מתכשיטי הזהב שהיו ברשותם מיציאת מצרים לאחר שהשליכו אותם לאש ובסיוע הערב רב שעסקו במעשה כשפים הצליחו ליצור את דמות עגל הזהב חי נושם ובועט!
ה' יתברך מיידע את משה במה שמתחולל במחנה עם ישראל והפגישה ביניהם מסתיימת, לא לפני שמשה מתחנן לה' יתברך שייחוס על עם ישראל! משה רבינו מבין היטב את ההשלכות הרות האסון והגורל של מעשה זה כלפי עם ישראל, משה מבין שזה הסוף ה' יתברך מואס בעם ישראל וחפץ לכלותם היה לא תהיה! והדבר הראשון שהוא עושה כאמור זה לבטל את הגזירה האיומה מלפני ה' יתברך! והוא מתנה את בקשתו שרק ביטול הגזירה יתקבל על דעתו שאם לא כן הוא דורש מה' יתברך למחות את שמו מספר התורה! ה' מתרצה ועם ישראל ניצל מאסון הכליה!
משה רבינו ממהר לרדת מהר סיני צועד אל עבר מחנה ישראל במהירות שומע את הקולות ורעשי השמחה הפרועה ונחשף למראה הנורא בו עם ישראל מאבד את צלם האנוש האלוקי המפעמת בקרבו..
משה שבור כולו מהמראה הנורא מבין שהדרך היחידה להציל את עם ישראל מכליה בגשמיות ושמד רוחני הנה הוויתור על היקר לו מכל על לוחות הברית, משה רבינו לא מהסס לרגע משליך מידיו את הלוחות ושוברן לעיניהם המשתאות של עם ישראל המופתע לראות שמנהיגם חי וקיים, ומיד נעצרים להם מעגלי השמחה והריקודים..
עם ישראל בהלם ובשוק ממראה עיניהם המשתאות לאור חזרתו של משה רבינו, אך בעיקר הם מלאי בושה וחרטה עמוקה ממעשיהם!
משה רבינו לא מאבד יקר זמן הוא ניגש לטהר את המחנה שורף וטוחן את העגל עד דק.. בבכי ובדמעות הוא ניגש לאהרון אחיו ומנסה להבין מניין התרגשה הצרה הזו על עם ישראל? אהרון מצדו ובתמימותו מנסה להסביר למשה אחיו את השתלשלות העניינים הקשה ואת העובדה שעם ישראל איימו על חייו במידה ולא ייעתר לרצונם ובקשתם לעשות להם אלוהים אחרים, ושחור בנה של מרים אחותם נרצח על ידם כאשר ניסה למנוע בעדם את מעשה העגל, ניסיתי בכל כוחי לעכבם עד שתשוב אך הם לא אפשרו זאת בשום אופן ודרשו ממני להיענות לבקשתם מיד כאן ועכשיו!
משה רבינו על פי צווי ה' יתברך ניגש לדון את כל השותפים למעשה העגל, הוא מגייס את שבט לוי ועם ישראל מאבד 3,000 איש באותו יום עצוב שייזכר לדיראון עולם..
ה' יתברך מצווה על משה להמשיך ולהוביל את עם ישראל אל ארץ ישראל המובטחת, ומוסיף שמעתה הוא כבר לא ישרה וישכין שכינתו על עם ישראל בדרכם, אלא ישלח מלאך שילווה אותם בדרכם ארצה!
עם ישראל שומע זאת מתייסר ומיצר על כך מאוד פותח בצום ובאבל וכאות מחאה הם מסירים את הכתרים שנתנו להם בחורב במעמד הר סיני!
כשאירוע חיים מטלטל המהווה איום קיומי פיזיולוגי נפשי ורוחני סביב משבר אמון עמוק המשחזר לאדם את חווית הטראומה שחווה פוגש אותו, הוא משליך את האדם אל תהום עמוקה ומרסק אותו! התקווה היחידה שלו להישרדות קיומית הנה הניסיון האחרון לאחיזה בכל קש או עלה נידף בו הוא נתקל המציע את עזרתו גם כשהוא מבין שזהו ניסיון חסר טעם ותועלת!
תיאור מורכב וקשה זה בתולדות עם ישראל זה מוביל אותנו אל החשיבה על המשמעות הפנימית של מעשה העגל, הכיצד זה שבשיא תפארתו עם ישראל נופל למקום כל כך שפל ורדוד? איך לאחר כל מה שחווה וראה החל מהמקום הנמוך בו היה נתון שעבוד מצרים עד לשיא אליו הגיע במתן תורה עם התגלות אלוקית ומעשה ניסים ונפלאות ירד ונפל לשפל שכזה?
התשובה לכך נעוצה באיום הקיומי הרוחני והנפשי העמוק בו היה נתון עם ישראל כאשר משה בושש לרדת מהר סיני!
כאשר יצאו ממצרים היו בני ישראל במצב נפשי ורגשי קשה מאוד, הם חוו ועברו טראומה קשה ועמוקה. הם היו עבדים שזה עתה השתחררו מרודיהם האכזריים שרדו בהם יום יום, שעה שעה, במשך 80 שנה! עד מוות, השפילו אותם ופגעו ביקר להם מכל נשותיהם שנאנסו אל מול עיניהם וילדיהם הפעוטות שנרצחו בדם קר על ידי המצריים באכזריות שאין לה אח ורע במעשה אנוש עלי אדמות! עם ישראל 'נמשה' ממצרים על ידי ה' יתברך ומשה עבדו שברגע האחרון ממש הצילו אותם מרדת שחת הן בהיבט הפיזיולוגי והן בהיבט הנפשי רוחני כאחד!
האמון של בני ישראל נפגע עמוקות, הם לא היו מסוגלים לתת אמון באף אחד! ולפתע שהופיע ה' יתברך ומשה עבדו הם התמלאו מחדש בתקווה שאולי עדיין אפשר לסמוך על מישהו בעולם הזה!
כך היו פני הדברים והתנהלו להם בכל מקום אליו הגיעו, בכל זמן בו היו נתונים, ובכל מצב ואירוע אליו נקלעו!
עד שמופיע לו אירוע כזה או אחר המטלטל את נפשם ומציב אותם חזרה סביב אותו משבר קיומי המאיים להכחיד אותם ומשחזר להם את אירוע הטראומה אותו חוו במצרים!
האירוע הראשון לאחר צאתם ממצרים היה כאשר ניצבו למרגלות ים סוף והמצריים הופיעו להם משום מקום מאחוריהם ובני ישראל מוצאים עצמם שוב חסרי אונים מאחוריהם המצרים לפניהם ים סוף מה עושים כעת? עד שה' יתברך מורה למשה 'נטה ידך על הים ובקעהו' אז הם רואים ועדים לתבוסתם של מצריים שטובעים בים סוף לעיניהם ונרגעים!
לאחר מכן כשהם הולכים 3 ימים במדבר ללא מים ועד שסוף סוף הם מוצאים מים המים מרים ולא ניתנים לשתייה כלל, הם זועקים שוב בחוסר אונים למשה ולה' יתברך וחשים את האיום הקיומי 'נושף-בעורפיהם', עד שה' בחסדו ובטובו ממתיק את המים בנס גלוי לעיניהם והם שוב נרגעים!
הדבר נשנה שוב כאשר הם רעבים לאוכל ומתלוננים על כך שאין להם מה לאכול וה' יתברך בטובו מעניק להם 'מן' מהשמיים!
והנה כעת כאשר הם ניצבים לאחר מתן תורה, איך שהוא מצבם הנפשי הרגשי והרוחני מבוסס יציב ואיתן הם חווים שוב חוויה מטלטלת עד משבר אמוני עמוק עת מנהיגם האהוב והדגול לא שב מהר סיני כפי שהבטיח והם פשוט מאבדים את זה!
זה כבר יותר מידי עבורם, זה ממש גדול עליהם, המנהיג הדגול שהוציא אותם ממצרים, קרע להם את הים, האכיל והרווה את צימאונם, דאג לכל מחסורם במדבר הגדול והנורא, העניק להם את עשרת הדיברות במחזה אלוקי סוריאליסטי, נעלם מחייהם ללא כל הודעה מוקדמת? מה עושים עם זה? איך אפשר לשאת זאת כלל? מה משמעות חיינו כעת אם אין לנו מנהיג דגול ואהוב בחיינו?
הדבר היחיד שעלה על דעתם כדי לשרוד את האירוע המטלטל הזה 'שטרף את כל הקלפים' עבורם והותיר אותם 'עם-יתום', מבולבל וחסר אונים, היה הניסיון הנואש בחיפוש אחר מנהיג חלופי!
זה נשמע מופרך ולא הגיוני כלל, אך כאשר המשבר והטלטלה הנפשית והרגשית כל כך חזקה ועמוקה עד כדי תחושת חוסר אונים מוחלט העולה משחזור טראומטי למשבר אותו חוו כשהיו משועבדים במצרים, אז כבר אין היגיון במרחב החיים! הנפש מתנהלת לה כציפור הכלואה בין חומות ומגדל צרים ומחפשת בטירוף אחר החופש והדרור, היא נלחמת על החמצן שלה! על הקיום שלה!
עם ישראל ללא משה רבינו זהו גוף ללא נשמה! הם לא יכלו לדמיין, לחשוב או לראות את חייהם ללא משה רבינו המנהיג הגדול והדגול שהיווה עבורם את התקווה היחידה והרצון האחרון לחיות עת היו במשבר קיומי עמוק וראשוני במצרים, עת נפשם זעקה בחוסר אונים מוחלט בזעקות שבר לה' יתברך שיושיע אותם ויגאל אותם ממצבם וממצרים! וה' יתברך ברוב חסדו וטובו שלח להם את משה עבדו נאמן ביתו להושיעם ולהוציאם ממצרים!
וכעת מה יעשו, כיצד ימשיכו לחיות את חייהם ללא מי שהיווה עבורם 'המוצא האחרון' לרצון לחיות ולמשמעות שהעניק להם משה בחיים שלאחר היציאה ממצרים עת הפכו לעם?
הם נאחזים בכל 'קש' הנקרא בדרכם בדמות אותו קומץ המכונה 'ערב-רב' המסיט אותם לעבוד עבודה זרה בדמות עגל הזהב, ובתוספת סיוע ממעשה שטן שבלבל אותם עת הראה להם את דמותו של משה רבינו על מיטה ברקיע השמיים וגרם להם לחשוב שמנהיגם עזב אותם לאנחות! כל זאת רק כדי לא לחוש ולו לרגע את תחושת החוסר אונים הקיומי שהתרגשה עליהם שוב, אך הפעם בעצמה שלא חוו ולא ידעו כמותה!
"ארבעים שנה חיכיתי שתבואו"
ברכב הקטן ישבו שני נערים בני תשע עשרה, הם נסעו מכיוון דייטונה-ביץ’ למיאמי. לפניהם הייתה דרך של חמש שעות ויותר, ובאמצע הדרך הם מצאו את עצמם בבעיה. מד הדלק התקרב לקו האדום, ותחנת הדלק הקרובה לא נראתה באופק.
מבוהלים חיפשו תחנה קרובה, וממש ברגע האחרון ראו שלט בצד הדרך המפנה לתחנה קטנה. המתדלק הכניס את הצינור לפיית התדלוק, הניח לו למלא את המכל, ובינתיים הביט בהם באופן מוזר. כשסיים ביקש מהם להתלוות אליו למשרד.
במשרד ישב אדם מבוגר, והמתדלק אמר: אבא, הנה הם. הם באו לקחת אותך.
הבחורים הביטו נבוכים אחד בשני, לא מבינים מה תפקידם בסיטואציה המוזרה, והמתדלק אמר שוב: אבא, אמרת שיבואו לקחת אותך. הם באו לקחת אותך.
המבט של האב נעשה מרוכז והוא שאל מי הם. אנחנו פעילים בארגון 'אלף', שפועל לרווחתם של אסירים יהודיים בבתי הכלא בארצות הברית. בדיוק עכשיו אנו שבים מבית כלא ליד דייטונה ביץ’, שם הנחנו תפילין עם אסיר בודד שחוגג היום את יום הולדתו.
הזקן הביט בהם כלא מאמין ושני ברזים של דמעות נפתחו משתי עיניו. רק בקושי הצליח להתאושש ולספר להם את סיפורו: אני יהודי כמוכם, ניצול שואה. עברתי את הזוועות הנוראות ביותר, ואחרי המלחמה החלטתי למחוק כליל את עברי היהודי. חיפשתי את המקום המרוחק ביותר וכך הגעתי לכאן, לתחנת דלק באמצע שומקום.
ארבעים שנה חייתי כך, עד שלפני חמש שנים אירע משהו שטלטל את רוחי. לילה אחד התקשיתי להירדם וזפזפתי בין הערוצים בטלוויזיה. על המסך נראה הרבי מליובאוויטש, והוא דיבר בהתלהבות על כך שיהודי לעולם לא יכול לברוח, שאף יהודי לא ייעלם ושכל יהודי הוא חלק מהעם שבסוף ימצא את מקומו. הרבי הצהיר כי כשיבוא המשיח, הוא יאסוף את היהודים מכל פינה בעולם ויקבץ אותם לארץ ישראל.
ארבעים שנה התמוטטו בסערת רגשות שאליה נקלעתי. קראתי לילדיי וסיפרתי להם על הרבי שהבטיח שיבוא היום בו ייקחו אותי, היהודי הבודד, לארץ ישראל והנה, עכשיו באתם אתם.
שני הצעירים ישבו לשיחה של נשמות לאורך כל הלילה, בבוקר הניחו אתו תפילין לראשונה אחרי עשרות שנים והחזירו עוד 'בן אובד' הביתה..
המאבק הקיומי שהוליד האסון הנורא שפקד אותנו בשבת שמחת תורה, הנו על וסביב תחושת הזהות והשייכות היהודית של עם ישראל לארץ ישראל יחד עם תורת ישראל!
זהו תיאורו של המשבר הנפשי העמוק בו אנו נתונים לאחר שבת ושמחת תורה עת הושלכנו אל מסע מטלטל המאיים על קיומנו, המאיים על עצם היותנו, על מי שאנו העם היהודי! מלחמת הקיום אליה הושלכנו מאיימת לא רק על חיינו הפיזיולוגים, אלא בעיקר על חיינו הרוחניים על הזהות היהודית של עמנו!
אף מחבל מתועב ואכזר לא חושב עלינו כעל אנשים שהתקבצו להם למרחב קיומי אחד, הוא חושב עלינו ורואה בנו את היהודי היחיד והבודד כחלק מעם השלם והנבחר על ידי ה' יתברך עת יצא ממצרים לפני 3336 !
כאשר העיסוק בחיינו וקיומנו עובר אל המושא המרכזי המסביר את קיומנו עלי אדמות סביב 3 הסיבות המהותיות לקיומנו: ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל! אז מתעוררת לה נקודת היהדות החבויה בעצם הנפש ונלחמת על קיומה!
במקביל היא מעוררת גם תחושת חוסר אונים קיומי וטלטלה נפשית עמוקה סביב אלה שלא חשים את החיבור אל נקודת היהדות בגלוי לעת עתה, ומסבה להם צער עמוק וראשוני המוציא מהם זעם פנימי חבוי ועמוק סביב תחושת השייכות וסביב הזהות היהודית!
כאשר מגיע מישהו זר, אויב שפל ואכזר ומזכיר לנו מי אנחנו הדבר מטלטל אותנו עמוקות ומציב אותנו בתחושת חוסר אונים סביב מה? איך? הייתכן? מי זה שדואג להזכיר לי מי אני? ולאן אני שייך? ובאיזו דרך הוא בחר להזכיר לי את זה? דרך הזהות שאני כלל לא עסוק בה כעת בחיי? שאיננה מהווה עבורי כלל מושא לשיח על מי אני ומה אני בשלב זה בחיי? ופתאום משום מקום הטבח הנורא והאכזרי הזה שב, מעלה ומציף בי את התחושה הנשכחת? התחושה העמוקה שבה ומכה בי ומחזירה אותי אחורה, מעוררת ומעלה בי זיכרונות נשכחים וטורחת להזכיר לי מי אני ומה אני? למי אני שייך? לאן אני שייך? זה כבר יותר מידי עבורי!
מצב זה מבלבל ומטלטל את האדם, המוצא עצמו טורח לחפש אחר מוצא מידי מהסבך אליו נקלע והושלך, אותו נפשו לא יכולה לשאת ועמו רוחו לא יכולה להתמודד!
הוא מוצא את עצמו משתולל, משתלח 'ויורה לכל עבר' ומחפש כל דרך למצוא את החיסרון באדם זה או אחר, גם אם אין, ואין באמת סיבה לבחירתו לחפש חיסרון שלא קיים במישהו זה או אחר!
הוא ימצא כל דרך אפשרית, ומעל כל במה הוא ידבר על מה שקרה בצורה הגיונית ורציונלית וירחיק ממנו כל אפשרות לחבר ולדבר על מה שקרה כעל ניסיון להשמיד ולמחות היה לא תהיה את העם היהודי ולנתק אותו ממורשתו ארץ ישראל ותורת ישראל!
הניסיון האחד והיחיד יהיה להרחיק מעצמו בכל דרך את הסיבה שטלטלה אותו באותו יום מר ונמהר עת אחרון שונאנו טרח להזכיר לנו מי אנחנו? למי אנו שייכים? ומה הסיבה שהוא בחר לטבוח בנו? לא דתיים לא חילונים, לא שמאל לא ימין, לא ארצות המזרח ולא מערב, רק ההקשר המהותי שעורר את הטלטלה בנפשו העיסוק סביב הזהות היהודית הנשכחת! טבחו בנו כי אנחנו יהודים!
הכאב העצום ותחושת 'כאב הבטן' שהתעוררה בו עת חטף את הבוקס בבטן שעורר בו את הזיכרון הנשכח לא נותנת לו מנוחה וטורדת את שלוותו! עת הושלך בבת אחת למציאות בה העיסוק סביב זהותו ושייכותו היהודית מאיימת עליו!
ולכן כל 'האמצעים כשרים' כדי לתת ולהעניק לנפשו את התחושה האשלייתית שהוא לא באמת מוטרד משאלת הזהות שלו והשייכות שלו לעם ישראל, לארץ ישראל ולתורת ישראל, הוא מוצא את המפלט בעיסוק עקר בניסיון להאשים ולהשתלח במי ובמה שרק יהיה סביב נושא הזהות היהודית שלנו והזכות שלנו כעם ישראל על ארץ ישראל ותורת ישראל ומשמעותם בחיינו, רק כדי להבטיח את השקט שאחרי הסערה, מהטלטלה העזה שפקדה את נפשו!
אין ביננו אנשים אטומים או מנותקים נפשית או רוחנית חלילה, יש ביננו אנשים מבוהלים שמכת המחץ בשבת ושמחת תורה לא נגעה בהם רק מההיבט הנפשי והרגשי סביב האסון הכבד כתוצאה מהטבח הנורא אותו ביצעו האויב האכזרי שגר לצדנו, אלא גם ובעיקר מההיבט של תחושת הזהות והשייכות אותה דאג וטרח האויב להניח לנגד עיננו ולהזכיר לנו מי אנחנו כעם? ולמי אנו שייכים?
תחושה זו מולידה את הבלבול הנורא ותחושת חוסר האונים אל מול החוויה הרגשית המטלטלת הזו בה אנו נאלצים להתעמת ישירות ולהפנים את העובדה ממנה ברחנו שנים רבות להתחמק ולא לנסות להתעמת עמה!
זהו משבר זהות אמוני ראשוני המאיים עלינו כחברה וכעם האמון על שמירת הגחלת היהודית השורשית העמוקה שליוותה אותנו החל מיציאת מצרים ועד עתה, השאלה שהייתה מונחת לפתחינו תמיד הנה למה אנחנו? מי אנחנו? ובשם מי אנחנו כאן? כאשר מולנו התייצבו שונאנו ומאבדי נפשנו שחיפשו כל סיבה לכלותינו ולהשמידנו היה לא תהיה!
ותמיד אותה תשובה: אין באמת סיבה אמיתית לשנאה היוקדת בלב שונאנו, עצם היותנו העם הנבחר על ידי ה' יתברך הייתה סיבה מספקת לעומדים עלינו לכלותנו!
ומסיימים בטוב: יהי רצון שמהאסון הנורא והקשה הזה נצא כולנו מחוזקים יחד כעם אחד וכאיש אחד בלב אחד נזכיר לעצמנו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו וה' יתברך מצילנו מידם! יהי רצון שה' יתברך יוליכנו קוממיות לארצנו בשמחה וטוב לב בחסד וברחמים לגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש!
שבת שלום ומבורכת
מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה
פרשת כי תשא🔥
מֵאֵיפֹה אֲנִי מַתְחִילָה
בָּלָגָן חוֹגֵג בְּכָל פִּנָּה
מֻתֶּשֶׁת ,מְיֹאֶשֶׁת ,אֵין תַּקָּנָה
אוֹסֶפֶת הַשְּׁבָרִים הַפְּזוּרִים לַעֲרֵמָה
חוֹשֶׁבֶת אֵיךְ לִיצֹר מֵהֶם עִדְכּוּן גִּרְסָה
'מַטְבֵּעַ שֶׁל אֵשׁ'
זֶה מָה שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ!
לֹא שָׁלֵם,מַסְפִּיק מַחֲצִית
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל ..זוֹ הַתַּכְלִית!
מַחֲצִית לְכַפֵּר עַל הַנֶּפֶשׁ
לְהוֹצִיאָהּ מֵהָרֶפֶשׁ
אֶל הָאֱמֶת , אֶל הַחֹפֶשׁ
'מַטְבֵּעַ שֶׁל אֵשׁ'
אֵשׁ הַהִתְלַהֲבוּת
תְּבַעֲרִי, תִּבְחֲרִי בְּהִתְעַלּוּת
עָלֶיךָ רַק הִשְׁתַּדְּלוּת
לֹא מְשַׁנֶּה הַכַּמּוּת
חֲשׁוּבָה הָאֵיכוּת
גַּם אִם סְבִיב מַתַּכְתִּי וְקַר
כְּמַטְבֵּעַ פָּשׁוּט וְלֹא יָקָר
תַּדְלִיקִי הָאֵשׁ! זֶה הָעִקָּר!
אַתְּ תַּדְלִיקִי,
תַּתְחִילִי בִּפְעֻלָּה קְטַנָּה
וַאֲנִי כְּבָר יַהֲפֹךְ זֹאת לַאֲבוּקָה
עָצְמָתִית שֶׁתָּאִיר כָּל הַסְּבִיבָה
וְהָאֵשׁ תֻּדְלַק וְתַדְלִיק
גַּם מָה שֶׁלֹּא הֲכִי 'מַדְלִיק'
הַשְּׁבָרִים יַהַפְכוּ לְזִכָּרוֹן
וְלוּחוֹת חֲדָשִׁים יָרְדוּ בְּגָאוֹן
קֶרֶן אוֹר תָּאִיר וְיִתְגַּשֵּׁם הֶחָזוֹן
אַתְּ רְאוּיָה, זֶה רַק נִסָּיוֹן!
שָׁבַרְתְּ? שִׁלַּמְתְּ? הִשְׁתַּדְרַגְתּ!!
שבת שלום🔥 אסתי פרקש
יןעצת חינוכית
ושליחת הרבי בפתח תקוה
https://drive.google.com/file/d/1JF-r-Kz0ol4bRWIaFuVpiymRgtoN-XRB/view?usp=drive_link
אז הגיע חודש אדר, ועוד מעט פורים (לפני שתשימי לב)
לכבודו נכתב לי טור שונה מבדרך כלל, (דווקא רציני יותר משהו…)
מעט הרהורים הקשורים בסוף (איך לא?) לבגדים.
בפורים אנו מתחפשות (בגני הילדים כבר התחילו בראש חודש)
ויש בתחפושות, משהו קצת "הפוך על הפוך":
מצד אחד – התחפושת מבטאת משהו הפוך ושונה ממה שאנחנו ביומיום.
מצד שני – אומרים שהדבר שאליו רוצים להתחפש מלמד פעמים רבות על הרצון הכי עמוק שלנו.
יש כאן משהו טריקי:
לפעמים אנחנו מאוד רוצות לעשות / להיות משהו, אבל לא מאפשרות לעצמנו.
כי נראה לנו מוזר. כי זה לא אני. לא מכירים אותי ככה. יחשבו שהשתגעתי…
ודווקא אם לא מכירים אותי, אם אני נמצאת במקום אחר, ליד אנשים זרים,
פתאום אני מאפשרת לעצמי להיות מי שאני באמת רוצה להיות.
לפעמים דווקא מסכה, מאפשרת להיות מי שאני באמת!
קלטת את זה?
זה נוגע לכל תחום בחיים.
לפעמים יש לנו רצונות, שהם באמת משקפים את ה"אני האמיתי".
אבל בגלל שהיינו רגילות להציג את עצמנו אחרת, אנחנו מפחדות פתאום להיות שם באמת.
ואם אני לוקחת את זה רגע לעולם הסטיילינג והבגדים:
אז לפעמים, יש דברים שאנחנו רוצות ללבוש, אבל מצד שני – זה נורא לא "אני".
אז אני לא מרשה לעצמי.
את מכירה את זה שאת רואה משהו מהמם על מישהי, ממש מתחשק לך ללבוש את זה גם,
אבל אז את אומרת לעצמך: "עליה זה יפה. אבל אין מצב שאני אלבש את זה"?
לא מעט קורה לי שלקוחה אומרת לי על שילוב שאנחנו יוצרות בשבילה:
"זה מהמם. אבל אני מתביישת ללכת עם זה…"
אז ככה,
אני חושבת שדבר ראשון את צריכה תמיד להרגיש בנוח עם מה שאת לובשת.
אף פעם אל תצאי מהבית עם משהו שמרגיש לך לא נכון בשבילך.
אבל, יש אבל:
אם יש משהו שאת ממש רוצה ללבוש, ואת מרגישה שיש משהו שעוצר אותך,
תעצרי רגע לבדוק אם לא מדובר בעצם במה שאת באמת אוהבת, אבל את פשוט לא רגילה לזה.
כי לפעמים המחשבה ש"זה לא מתאים לי",
היא סתם פחד המונע ממני ללבוש את מה שאני באמת אוהבת,
אבל אם אלבש את זה, זה מאוד ישמח אותי.
אני יודעת שקשה לעשות את זה,
לכן אני ממליצה ללקוחות ולכל מי ששואלת אותי, להשתמש בקטע ה"טריקי" של המסכות.
תלבשי את מה שאת אוהבת, אבל חוששת, למקום שלא מכירים אותך.
או במקום בטוח אחר.
לדוגמא – מקום שאת לא מכירה בו אף אחד, ויוצאת רק עם בעלך או חברה טובה שאת מרגישה בנוח לידה.
ואז, מה שקורה זה, שתקבלי פידבקים חיוביים וביטחון ללבוש את אותו הדבר גם במקומות מוכרים.
בלי "מסיכה".
פשוט תני לעצמך להנות מזה ולהתלבש כמו שאת אוהבת!
זה משמח ועושה הרגשה טובה בלב!
טובה קצנלבוגן – מומחית לסטיילינג אישי / לדעת להתלבש כמו שאת אוהבת. לקבלת מדריך הוידאו שלי עם כל הטיפים הפרקטיים שלי לבניית מלתחה מנצחת שתעזור לך להתלבש בכל יום בדיוק כמו שאת אוהבת, שלחי לי מייל לכתובת: [email protected]
לייעוץ אישי ניתן ליצור קשר בטלפון
052-4814409
באדיבות מגזין עטרת חיה
סתם כך ביום בהיר נפלה לי ההבנה
שכל מה שהשם עושה עבורי הוא מתנה
ועל כן צריך לזכור ולהודות
על כל הטובות קטנות כגדולות
תודה לך קלי
על כל מה שאתה עושה בשבילי
תודה על פצע קטן
שאז מבינה שלא הכל מאליו מובן…
צריך להודות גם על הבריאות,
על גוף שלם ועל נראות.
תודה לך ה',
על הצלחות,
אפילו קטנות,
משימה, מטלה, הפעלה או מבחן שצלח
מרגישים שהכל מאיתו יתברך
תודה לך אלוקי,
על משפחה נפלאה שאין במלאי
יש למי לדאוג ואת מי להדאיג
שמחים יחד, צוחקים ונהנים
ועושים קצת רעש לשכנים😉
תודה על חברות נחמדות
על ידידות קרובות או רחוקות
בזמני שמחה או מכאוב
אפשר לפרוק וגם חיזוק לשאוב
'טוב להודות להשם' זו הסיסמא
על כל רגע של נשימה
על כל שניה ביממה
על כוח ועוצמה
להדליק את אש הנשמה
להזכיר גם לסביבה
שהודיה לה' זוהי זכות וגם חובה😊
ועכשיו נותר רק להתפלל שנזכה להודות יחדיו
על גאולת עם ישראל מיד עכשיו!
https://drive.google.com/file/d/1X5QQq1oYZdOBzAhckndxIYJzG2GMadIC/view?usp=drive_link
אנו עומדים בסוף השבוע ה-20 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ומולדתנו.
בעקבות השיח הגואה בימים טרופים אלו בחברה הישראלית על גורלם של יקירנו החטופים בעזה זה 140 יום והקולות העולים ועוברים בתוכנו בדמות: 'מי דואג לגורלם יותר או פחות'?, למי אכפת יותר ולמי פחות'? מי עושה יותר או פחות למענם? וכד'..
אז לפני שנחפש את התשובות לשאלה זו כדאי שנעצור ונתבונן רגע במהות השיח ומה עולה ממנו מהר מאוד נגלה שהוא מיותר, אין יותר ואין פחות בדאגה ובאכפתיות לגורלם של אחינו ואחיותינו, כולנו יחד באותה סירה, כולנו דואגים וחרדים לשלומם וחפצים בשובם אלינו כמה שיותר מהר באותה מידה!
כשאנו עומדים וצופים על האמפתיה והחמלה האנושית הנובעת לה מאליה מבני עמנו החשים את כאבם וצערם של משפחות החטופים. מתעוררת לה השראה בנפשנו, הערכה והערצה גדולה בלבנו כלפי העם הנפלא שלנו, אל מול הערבות ההדדית, האכפתיות, הדאגה, והשותפות גורל העמוקה האחד כלפי השני ואנחנו מיד מבינים שזה לא הוגן כלל לנסות ולהטיל דופי במידת האכפתיות של מי שהוא בחברה הישראלית בדבר גורלם של החטופים.
אם כבר כדאי שנתעסק בשאלה העולה לה מהצד הנגדי: איך? כיצד אפשר באמת לחוש קרבה רגשית ונפשית כל כך גדולה ואינטימית כלפי מי שאנו כלל לא מכירים אותו, אף פעם לא נפגשנו ואף לא ראינו אותו לפני כן אף פעם, ובכל זאת אנו חשים אותם כאילו היו בני משפחתנו ממש? עד כדי שגורלנו גורלם, כאבנו כאבם, תחושותינו תחושתם!
אז בכדי להבין את שותפות הגורל העמוקה הזו ואת משמעותה בחיינו ואיך היא משפיעה עלינו, ננסה להאיר את נקודת המבט היהודית-תורנית, חסידית ופסיכותרפית הניבטת מפרשת השבוע על הקשר הנפלא והבלתי מותנה האחד כלפי השני.
בכדי להיכנס 'לקודש-הקדשים' אנו חייבים לדאוג שהכאב והסבל של הזולת יהפוך לחלק מסדר היום שלנו ילך אתנו לכל מקום ויכנס יחד אתנו 'לקדש הקדשים'!
השבוע נקרא בפרשת תצווה
התורה מתארת ומשתפת אותנו באחד מאירועי השיא של עם ישראל המעמד המרגש ביותר בשנה כניסת כהן גדול לקודש הקדשים להתפלל על עם ישראל לשנה טובה מבורכת ומתוקה בכל.
אחד הציוויים אליו נדרש הכהן הגדול בבואו אל הקודש הנו לבישת 'מעיל-האפוד' (אפוד=חגורה) כשבשולי המעיל תופרים לו פעמון ורימון המשמיעים קול צלצלים.
וכפי שהדבר מתואר במקרא: "וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת.. וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב.. וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת". (שמות כ"ח, ל"א-ל"ו).
מה מסמלים הפעמון והרימון בבגד הכהן הגדול ומה משמעותם שבהיעדרותם אין הכהן הגדול יכול להיכנס לקודש הקדשים?
מסביר הרבי מליובאוויטש: הרימון מסמל כידוע את אותם אנשים שבעמנו המשולים לרימון המלא מתוכו ומעצמו בגרגירים הרומז לכך שעם ישראל כולו ללא הבדל גם אלה שלכאורה לא ניכר עליהם בחיצוניות מלאים הם בזכויות מעצמם ומתוכם. וכפי שהתלמוד הבבלי מתאר זאת: "על הפסוק 'כפלח הרימון רקתך' (שיר השירים ד', ג'). אמר ריש לקיש אל תקרי 'רַקתך' אלא רֵיקתך ללמדנו שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון) "עירובין י"ט).
צלצולי הפעמון הנשמעים משולי מעיל הכהן הגדול מסמלים ומבטאים את רעשי הרקע בחייהם ואת קולם הפנימי הלא נשמע של אותם יהודים, הזועק את כאבם על רקע תחושת הריחוק בקשר הרוחני שלהם מול ה' יתברך, הם זועקים ומתחננים לעזרה, לסיוע והדרכה בחייהם כדי לשוב ולחוש את הקרבה אל ה' יתברך.
זהו הסמל וזוהי המשמעות של הרימונים והפעמונים המוצבים באופן סימבולי דווקא בשולי מעילו של הכהן הגדול המספרים לנו על אותם אנשים שמרגישים או שאנחנו דאגנו שירגישו ב'שולי החברה'..
ועל זה באה התורה ומצווה: 'וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב'.. וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה.
כאשר הכהן הגדול מביא עמו לקודש הקדשים את ההכרה בתחושת השייכות של כל חלקי העם, והוא נושא עמו את תחושת האמפתיה החמלה והאכפתיות כלפי אותם יהודים שכלפי חוץ אין ניכר עליהם שהם מלאים מצוות כרימון הניצבים 'בשולי-החברה' (מעיל)..
ובמקביל לזאת ויחד עם זאת הוא שת לבו ומאזין לקול הפנימי העולה מדם לבם של אותם יהודים החפצים בקרבת ה' יתברך ומיצרים במר ליבם על ריחוקם ממנו..
רק אז הוא יכול להוות שליח ציבור בבואו לשרת את עם ישראל בנושאו תפילה במקום הכי קדוש (עולם), ביום (שנה), הכי קדוש ובמעמד (נפש) הכי משמעותי עבור עם ישראל! ואז 'וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה', תפילתו מתקבלת לפני ה' יתברך!
אומר הרבי מליובאוויטש: שתי הוראות מרכזיות אנו למדים מכך.
ראשית: 'אף אחד לא נשאר מאחור' – לא משנה מה מעמדו ומצבו הרוחני של יהודי יהיה מי שיהיה, ה' יתברך לא מוותר על אף אחד ודואג שעם הכהן הגדול ייכנסו לקודש הקודשים כולם ללא ההבדל מעמד ומצב!
שנית: לא משנה מה מעמדך ומצבך הרוחני ועד כמה אתה חש קרוב אל ה' יתברך, עליך תמיד לחוש ולדאוג שגם חברך יחוש את קרבת ה' יתברך אליו, זאת על ידי כך שלא נשכח ולא נסיח דעתנו אף לרגע ממצבו ומעמדו הרוחני של חברנו וניתן את דעתנו על כך לעשות ככל שביכולתנו ואף יותר מיכולתנו כדי שגם הוא ירגיש ויחוש חלק מאתנו!
פעם ביקר אצל הרבי מליובאוויטש יהודי מחסידות מסוימת, והרבי ביקש ממנו לחזור על מה ששמע אצל רבו. הוא סיפר שהרבי שלו שאל על מאמר חז"ל הנ"ל מהתלמוד הבבלי: "אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון" – איך יכול להיות שהם מלאים מצוות כרימון, הרי הם ריקנים? חייך אליו הרבי ואמר: "מעניין גם אני למדתי את מאמר חז"ל הזה, ולי הייתה קושיה אחרת: איך על מלאים מצוות כרימון אפשר לומר שהם ריקנים"?
בכדי לשמוע את הקול של יקירנו שקולם לא נשמע יש להאזין היטב לקול העולה מהם ולנסות להבין מה הוא מספר לנו ומה המסר העובר מהם אלינו? כדי שלא נאבד אותם חלילה!
ה-'קול האבוד': כך מתואר בספרות הטיפולית המצב הנפשי והרגשי בו נתונים אנשים החיים לצדנו ובתוכנו המנסים להשמיע את קולם אך חשים כי קולם לא נשמע בחלל, אין מי שמאזין להם באמת, לא באמת סופרים אותם, עד שהם מחליטים שאין טעם לנסות ולהשמיע את קולם ברבים וכי אין באמת משמעות לקול אותו הם מנסים להשמיע!
אדם החש שלקולו אין משמעות והוא לא נשמע פשוט לא מנסה יותר להשמיע אותו!
בזרם הפסיכו דינמי בפסיכותרפיה הנשען על הזרם הראשון בפסיכולוגיה – הפסיכואנליזה, מתוארים ומכונים יחסי התינוק ואמו בשלב הראשון בשם 'יחסי אובייקט'- כלומר היחס בין הדמויות הקרובות והמשמעותיות לתינוק, המתייחס לסובבים אותו כאובייקט האמון על צרכיו, בשל חוסר היכולת שלו להגדיר את האמונים על שלומו ולהבין מי הם ומה תפקידם בחייו ובשל היותו חסר ישע שאיננו מסוגל לדאוג לצרכיו בשלב זה בחייו עד יהפוך לעצמאי.
יחסי האובייקט באים לידי ביטוי החל מהרגע בו יצא לאוויר העולם. עת הוא משמיע את בכיו כדי לזכות למענה לצרכיו מישהו שאפילו הוא לא יודע להגדיר אותו. הוא פשוט משמיע את קולו בחלל האוויר ומצפה למענה שיגיע מאיפה שהוא.
לאט לאט עם הזמן הוא כבר מזהה את המענה הניתן לו דרך קבע ולומד להכיר שיש מישהו שדואג לו בכל עת שהוא משמיע את קולו ומספק את צרכיו באופן מותאם מדויק ומושלם. ככל שיעבור ויחלוף הזמן והוא יתפתח הוא ילמד ויבין שמי שדאג לו בכל פעם בה השמיע את קולו הייתה לא אחרת מאשר אמו. הוא לומד להעביר לאמו את הנדרש לו בדרכו שלו ואת המסר אותו הוא רוצה שאמו תשמע 'שאי נא אותי על ידייך, חבקיני חזק, לטפי את ראשי אמא יקרה, הזיני אותי כי רעב אני'..
קול ראשוני זה כאשר זוכה הוא למענה מגלה לפעוט הרך כי להשמעת קולו ישנה משמעות וכי בכל עת בה ישמיע את קול יזכה למענה!
לא כך הם פני הדברים כאשר הפעוט מנסה להשמיע את קולו אך איננו זוכה למענה בחזרה ואף אחד לא ניגש אליו, הוא מנסה שוב ושוב, עד אשר הוא חש חסר אונים וכאן הוא פשוט מפסיק לנסות! הוא בוכה ומשמיע את קולו אשר הופך אט אט לקריאת מצוקה, ומתוך כך הוא פשוט נרדם! כשיתעורר הפעוט הוא יבכה שוב, אך כאשר ישוב על עצמו המצב בו אין מענה לקולו ולבכיו, הוא פשוט יפנים שאין משמעות לקולו ושם הוא פשוט יוותר על קולו שיהפוך 'לקול האבוד' שלו!
כך הם פני הדברים לאורך כל שנות חיי האדם עלי אדמות, בכל עת אשר ישמיע את קולו ויבטא את רחשי לבו בקול רם יזכה לתשומת לבה של הסביבה ויקבל את המענה והיחס המותאם לו ולצרכיו!
אמנם כאשר פעם אחר פעם מנסה האדם להעביר מסר לסביבתו בדרכים שונות יצירתיות ומגוונות ולא זוכה למענה, הוא יחדל לנסות ולהשמיע את קולו, וימנע מלהעביר מסרים בקולו.
אנו עשויים לצפות במסרים העוברים דרך התנהגות אבנורמלית, התנהגויות סיכוניות המבטאות מצוקה וחוסר אונים, כצורך במענה 'לקול האבוד'..
אנו לא תמיד נצליח להבין את המסר כאשר הוא עובר דרך התנהגויות אלו, אבל נצטרך לתת את דעתנו בניסיון להבין מה פשרם של התנהגויות אלו ואיזה מסר הם מעבירים אלינו?
כאשר נתבונן היטב ובשימת לב הראויה ונתייחס להתנהגויות אלו כמסרים סמויים ולא מובנים עבורנו נוכל לפענח את אותן התנהגויות בעזרת אנשי המקצוע ולתת להן את המענה הראוי.
אולם אם נמשיך להתעלם מהן הן יחמירו וילבשו צורות שונות ומורכבות אף יותר!
אנחנו חייבים להאזין למסרים הסמויים ולהעניק להם את הפרשנות המותאמת במקום לנסות ולפרשן כהתנהגות מתריסה שכל מטרתה היא לפגוע בנו! הורים המתעקשים לראות בהתנהגויות אבנורמליות חוצפה, התרסה וכד' יגלו מאוד מהר שהם לא 'הסיפור שבתמונה' ישנו מנעד ומרחב גדול הרבה יותר בו מכפי הנראה לנו בו מסופר הסיפור של 'הקול האבוד של' יקירנו!
הם מחפשים אותנו כדי לתת קונטקסט לתמהיל ההתנהגויות הבא מהם ולמצוא אוזן קשבת לצרכים שלא נענו, עת זעקו את בקולם את צרכיהם וקולם לא נשמע בחלל!
בסוף שכלום לא זז סביבם הם עלולים לוותר על עצמם ועלינו..
קול ילד בוכה.
לפני 60 שנה, בי"ד כסלו תשכ"ג (1963), שיגר הרבי מכתב כללי אל כל המשתתפים והמשתתפות בהתוועדות י"ט כסלו. נושא המכתב: "קול ילד בוכה". כך סיפר הרבי את הסיפור וזה מה שלמד ממנו:
"בעל התניא המכונה 'אדמו"ר הזקן', מייסד חסידות חב"ד גר בביתו גם בנו (ממלא מקומו) רבי דובער, המכונה 'אדמו"ר האמצעי'. רבנו דובער הצטיין בכוחות הריכוז, העמקה ודביקות מאין כמותם. בעת לימודו או תפלתו לא היה מרגיש כלום מהמתרחש סביבו.
פעם, בהיות אדמו"ר האמצעי שקוע בלימודו, ובקרן זווית חדרו הייתה עריסה ובה תינוק, נפל התינוק מתוך העריסה ופרץ בבכי, אבל אדמו"ר האמצעי לא הרגיש בדבר.
אולם, אביו, רבנו הזקן, אף שדירתו הייתה בקומה העליונה וגם הוא היה שקוע באותו שעה בלימודו, שמע צעקת התינוק. הפסיק לימודו וירד ונכנס לחדרו של בנו, הרים את התינוק, טיפל בו והרגיעו והשכיבו בעריסה, ולא זז משם עד שראה את נכדו בשלוה.
ועדיין לא הרגיש רבי דובער לא באביו ולא בבנו. לאחר זמן ובשעת הכושר הוכיח רבנו הזקן את בנו בהסבירו אשר לא זו הדרך להיות שקוע בענייני לימוד וכו' עד כדי כך שאין שומע קול ילד בוכה.
סיפור זה נמסר מדור לדור, ונמסר לנו ביחוד – ע"י אדמו"ר הריי"צ רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד, ובוודאי שישנם בסיפור הוראות מעשיות לדורות אלה, ולנו, בתוך כלל ישראל, ביחוד.
אחת ההוראות היא:
אין לו לאדם להיות כל כך שקוע באיזה ענין שהוא, ויהיה אפילו ענין הכי נעלה, עד שלא ישמע קול ילד בוכה בקרבתו או בסביבתו ואפילו בריחוק מקום. קול ילד בוכה צריך שיגיע לכל אחד ואחת ובאופן שיפסיק השומע מענינו, יטפל בילד הבוכה ויעשה כל התלוי בו למלאות החסר לילד.
בתקופתנו זו ביחוד רבים התינוקות והילדים שמאיזו סיבה שהיא "נפלו מעריסתם" נותקו (או שמלכתחילה לא היו) ב"עריסה" יהודית אמיתית, והם בוכים בקול הנשמע, או בקול פנימי שלא נשמע מתוך מצוקת נפשם, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש ורעבה וצמאה לדבר ה' יתברך ולתורתו ומצוותיו, ואין מי שיטפל בהם וימלא מחסורם בחינוך על טהרת הקדש.
וכן רבים מאחינו מבני ישראל, אשר אף שגדולים הם בשנים, אבל קטנים הם או גם תינוקות הם בכל הנוגע לתורה שהיא חיינו ולקיום מצוותיה, ואף אם הם אינם רואים ומבחינים בכך, אמנם נשמתם חשה בכך כפי שאפשר לראות מידי פעם כשהם בוכים מתוך מועקה נפשית שגם הם לא יודעים ומבינים מה פשרה, ורק שמרגישים הריקנות האיומה אשר בחייהם, חיים ללא כל תוכן ומטרה ראויים לשמם.
אסור להעלים אוזן משוועתם של ילדי ישראל אלו, בין הילדים בגיל, בין ה"ילדים" בדעת תורה ומצוה, ולכל אחד ואחת מופנית ההוראה, הציווי והפקודה:
אל תחטאו בילד. הפסיקו כל עסק אחר שלכם וטפלו בילד והשיבוהו אל אביו, אבינו אב הרחמן, כדי שילמד תורת אבינו ויקיים מצוותיו ואז יחיה חיי עולם, חיים מלאים, שלמים וטובים".
'עמך עמי אלוקייך אלוקיי'.. כשהמחבר ביננו כעם הוא אחד אלוקינו, אזי אין צורך בהיכרות מוקדמת כדי ללחוש ולהרגיש את סבלו או שמחתו של הזולת כאילו היו שלי ממש!
זהו המרחב האנושי אותו יצרנו כעם בדאגה ובאכפתיות שלנו וברגישות שלנו האחד כלפי השני. היכולת להאזין 'לקול האבוד' האחד של השני המוביל אותנו לגלות את הקשר הספון והטמון לו במעמקי לבנו מוחנו ונשמותינו, נשען על חיבור עמוק הרבה יותר הקשר הרוחני שלנו!
כאשר אנחנו חוברים האחד לשני ממקום בו אין את הגבלת המקום (עולם), הזמן (שנה), והסיטואציה (נפש) נגלה עד כמה אנו מסוגלים להקשיב האחד לסבלו של השני כאליו היה זה סבלנו ממש! כאשר אנו מגלים את הקשר הרוחני העמוק ביננו הנשען על חיבור אלוקי בשל היותנו אחים האחד של השני וילדים לה' יתברך, גם אף פעם לא נפגשנו, ומעולם לא ראינו האחד את השני ואין לנו שום היכרות מוקדמת אנו מתמסרים האחד לשני ושותפים מלאים לסבלם של אחינו ואחיותינו, ולהיפך אנו שמחים בשמחתם כאילו היו שלנו ממש!
המפגש המרגש המתואר בכתובים בין נעמי לכלותיה ערפה ורות מבטא את הקשר העצמי שלנו יותר מכל כאשר רות מתעקשת לדבוק בנעמי ומתחננת אליה לאפשר לה להמשיך את מסע חייה יחד אתה כך היא אומרת לה: "וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי". (מגילת רות א' , ט"ז).
הדבקות במשימה וההתעקשות של הזולת להמשיך במשימה בה החל ולסיים אותה בכל מקום (עולם) בכל זמן (שנה) ובכל תנאי וסיטואציה (נפש), קשורה לגורל אחד ומשותף הקיים בין אנשים החיים במקום בו הם הפכו לשותפי גורל, בזמן בו הם חשים את אותה שותפות גורל ובסיטואציה בה הם חוברים יחד לאותו גורל מאחד!
היכולת לחבר ולאחד בצורה כזו שאין את הגבלת המקום (עולם), הזמן (שנה), והסיטואציה (נפש) חייבת להישען כאמור על משהו שלמעלה משלושתם, המשהו הזה הנו הקשר הרוחני בו אנו חשים וחווים האחד את השני באופן שאין מגבלה כל שהיא היכולה או העלולה למנוע מאתנו לבטא את הקשר הזה.
מי שאמון על הקשר הייחודי הזה הוא ה' יתברך שיצר את החיבור הייחודי ביננו דרך נשמותינו אותן יצר יחד ולכן רק הוא יכול לאפשר את החיבור הבלתי אפשרי הזה על פי דרך הטבע בו אין שום מגבלה על ובקשר ביננו!
ישנו פסוק בתהילים הנותן הסבר מעמיק ומעניק את המשמעות הייחודית לחיבור הרוחני ומשמעותו בחיינו: "הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם". (ל"ג, ט"ו). דווקא משום שהוא יוצר יחד לבם, לכן הוא זה שיכול להבין אל כל מעשיהם. כלומר: שמחפשים מקור לחבירה אל הזולת שלא ראיתיו אף פעם, לא נפגשנו אף פעם ואינני מכירו, יש להביט אל צור חוצבתו מקור נשמתו ולבו, על מקום בו אפשר להבין אותו ואת מעשיו כמקור מאחד ולא ממקום בו הוא זולת נפרד, זר ולא מוכר. שם באמת יהיה קשה יותר לחבור אליו ולהבין תמיד את מעשיו!
גורל החטופים הוא של כולנו, לאף אחד אין עליו מונופול עליו. כולם הם אחינו ואחיותינו כולנו רוצים אותם כאן ועכשיו יחד חזרה בריאים ושלימים בגופם ובנפשם!
כולנו מגויסים עבורם, כולם עושים כל מה שבאפשרותו וביכולתו, האחד לוחם, שני מתפלל, זה מכין אוכל, האחר דואג לביגוד חם, זה מתנדב להסיע חיילים, השני עושה 'בייבי-סיטר' למען האשה שנותרה בעורף לבד עם ילדיה וזקוקה לעזרה, כולנו כאן כל אחד בדרכו שלו מתגייס למשימה הגדולה והקדושה הזו מתוך אמונה שכולנו שותפים מלאים להשבת החטופים הביתה!
הקשר שלנו הוא עצמי ולכן כולנו נעשה כל אשר ביכולתנו ויותר מיכולתנו להשיבם הביתה בשלום! זהו גורלנו המשותף לטוב ולמוטב כעם אחד לבורא אחד!
שבת שלום ומבורכת
נכתב ע"י מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה
פרשת תצווה👘 מה את לובשת?
👘 את מקבלת הזמנה לארוע והדבר הראשון שעולה לך בראש .. טוב אז מה לובשים??
👘 נכנסת לארוע וישר תייגת כל אחת לפי הבגד שלה..
👘 מתעוררת בבוקר וחושבת
מה אלבש היום? מנסה לחוש את מצב הרוח הנתון או הרצוי ובוחרת או מכריזה אין לי בגדים! אלו מלפני הלידה/ לאלו אני לא נכנסת/ אלו מזכירים לי חויה שאני רוצה לשכוח/ אלו מידי ייצוגיים…
מה אני עסוקה בשטויות זה רק בגד??
אז לא , זה לא רק בגד!!
🪖חייל שיוצא למילואים לובש מדים,
🥼רופא נכנס לקליניקה לובש חלוק,
🧣כוהן גדול נכנס לבית המקדש לובש בגדי כהונה.
בפרשתינו כתוב:
"וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַֽהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרת …. ואֵ֨לֶּה הַבְּגָדִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יַֽעֲשׂ֗וּ ח֤שֶׁן וְאֵפוֹד֙ וּמְעִ֔יל וּכְתֹ֥נֶת תַּשְׁבֵּ֖ץ מִצְנֶ֣פֶת וְאַבְנֵ֑ט וְעָשׂ֨וּ בִגְדֵי־קֹ֜דֶשׁ לְאַֽהֲרֹ֥ן אָחִ֛יךָ וּלְבָנָ֖יו לְכַֽהֲנוֹ־לִֽי:
איזה יחס מיוחד לבגדים..
'לכבוד ולתפארת', 'לכהנו לי'..
ומי אמונים על המלאכה? כָּל־חַכְמֵי־לֵ֔ב
בואי נעשה רגע סדר…
לבגדי הכהונה תפקיד כפול
👑 'לכבוד ולתפארת'- שהעולים למקדש יחושו דרך בגדי הכהן יראת כבוד לעבודת המקדש והקורבנות.
👑 ו'לכהנו לי'- שהכהן הגדול לא יתרגל לתפקיד וכל פעם מחדש יפשוט בגדיו וילבש בגדי הכהונה כדי להכנס מחדש ביראת הרוממות לביצוע תפקידו הקדוש.
אז, כן! הבגד הוא ענין משמעותי עבורי ועבור הסביבה..
נפשוט ונלבש בהתאם למקום לענין בלי לערבב בין הדברים.
▫️בבית תהיי בת/ אמא/ אישה
▫️בעבודה תהיי עסוקה במוטל עליך
▫️בשליחות החינוכית תשקיעי בנשמות
▫️בלימודים תהיי תלמידה טובה
▫️הרופא יתנתק מעניניו הפרטיים ויתעסק ברפואה למטופלים
▫️החייל יקבל סמכות המפקדים
▫️והכהן יהיה כהן גדול תחת כנפי השכינה.
ואם נכנס גם אל לבושי הנפש
הרגשות, המחשבות והדיבורים
כולם ניתנים להחלפה…
תפשטי עצב, תלבשי שמחה
איך אפשר??
בעזרת חכמת הלב
חכמי לב הכינו את בגדי הכהונה..
שילוב ואיזון בין השכל ורגש, אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.
החיבור בין לבוש חיצוני להרגשה פנימית יוצרים ופועלים- כהונה!!
אז מה את לובשת היום??
פורים קטן שמח בגדול😊
שבת שלום
אסתי פרקש
יועצת חינוכית
ושליחת הרבי בפתח תקוה
