שלום לכולם

אנו ניצבים בסוף השבוע השמיני למלחמת הקיום על ארצנו הקדושה על עם ישראל ועל תורת ישראל. השבוע כולו היה מוקדש לחזרת חלק ניכר מהשבויים/ות והחטופים/ות הביתה בהתרגשות שיא עצומה של בני ובנות משפחותיהם ושל עם ישראל כולו.

אך לצד זאת התבשרנו בבוקרו של יום שישי על הפרת הסכם הפסקת האש על ידי ארגון הטרור חמאס ועל השיבה למלחמה עד שכנראה נשוב ונתבשר שוב על מאמצים גוברים להפסקת אש נוספת וחוזר חלילה לצערנו עד שה' יתברך יחוס וירחם עלינו ויגאל אותנו גאולה שלימה ונצחית מהגולה הארורה הזו…

הסיבה למצב המתמשך הזה החוזר על עצמו בכל פעם מחדש לאורך שנים רבות לצערנו נעוץ בעובדה  שזהו טבעו ומהותו של ארגון טרור רצחני וסאדיסטי, שאישיות אנשיו, חיות האדם שבו המעורערת מהיסוד לא מניחה לו לרגע והוא איננו מסוגל או יכול לעצור לרגע את התוקפנות הרצחנית, תאוות הדם שבלבו ומבט הרצח שבעיניו לא מאפשרות לו לחשוב על מצב בו יצטרך להניח את נשקו ולחיות לצד שכניו בשקט בשלום ובבטחה!

אין אצלם מושג כזה העונה על המושג שלום, הם חיים את חייהם במטרה אחת 'לקדש' את המוות בתפיסה מעוותת שלכך הם נוצרו, החינוך ושטיפת המח המעוותת אותה הם מעבירים לאזרחיהם ועוברים בעצמם מנחה אותם שזו דרך חיים לגיטימית!

זהו טיבם של רוצחים וחיות אדם סאדיסטים שיוצאים לתהלוכות ומפגני ראווה בחוצות העיר החרבה לצד תשואות של תושבים מקומיים שהתחנכו וגדלו על ברכי ההרג והרצח, המבהירה לעולם כולו אנחנו כאן רק למשימה אחת ויחידה השמדת עם ישראל היה לא תהיה!

אין אצלם חשיבה הגיונית, רגע הגענו להפסקת אש, הם יוצאים לרחובות ורואים את החורבן וההרס המוחלט הבלתי נסבל, הם רואים את הסבל העצום של תושבי הרצועה זועק לשמיים, החיים באוהלים ועל חורבות צפון רצועת עזה, לצד אלפי הרוגים אבל זה לא מזיז להם כלל. הם בשלהם, אנחנו כאן כדי לספר את הסיפור שלנו אנחנו רוצחים ותו לא! 

מה בעצם עומד מאחורי סיפור ארגוני הטרור הרצחניים השונים בעולם כולו, הגדלים למציאות חיים מעוותת מגיל אפס, ומתפתחים לחיות אדם צמאי דם שכל מטרתה היא רצח לשם רצח?

לא אין ולא יהיה שום הגיון מאחורי השיגעון של התנהלות והתנהגות תת אנושית. גם הניסיון להסביר לעולם כולו את סיפורי ומעשי הזוועות שהם מבצעים, אין בהם בכדי להניח את דעת האדם הבריא בנפשו ולהשלות את עצמם שהג'יהאד ('מלחמת דת' של האסלאם על 'הכופרים' מבית העוברים על חוקי האסלם, שתורגמה בעיוות למלחמת דת על 'האויב הציוני') אליו הם קוראים כביכול נועד בכדי להשיב אליהם את 'אדמתם שנגזלה'!

כל בר דעת מבין שחיות אדם וצמאי דם הנכנסים לביתם של אנשים תמימים ורוצחים אנשים נשים וטף ולהבדיל בעלי חיים, בצורה זוועתית וסאדיסטית כל כך לא 'מקדשים' שום רעיון אנושי מעוות כל כך עליו הם מנסים לבסס את התנהלותם והתנהגותם הברברית!

אז מה בעצם הסיפור שלא סופר בתולדות הרוע לשם רוע בדמות אותם ארגוני טרור שנולדו וצמחו להם 'כפטריות אחר הגשם', שאנחנו (ממשלות ישראל לדורותיה) טפחנו אותם בטיפשות רבה באשליה ותקווה שאלו אינם פטריות רעילות ואפשר לחיות לצדם בשלווה מבלי שיתקפו אותנו וירצו בחיסולנו היה לא תהיה. המטילים את חתתם ואימתם על העולם כולו ועל העם היהודי בפרט במעשיהם הברברים, החפצים ותאבים במותם של אנשים תמימים איתם הם לא מצליח למצוא שפה משותפת, המערערים בעצם קיומם על אישיותם ומזמינים התנהגות חייתית וברברית מצדם כלפיהם?

השבוע נקרא בפרשת וישלח

הסיפור של רוצחי החמס החיים על חרבם מחזיר אותי ישר לפרשת תולדות כאשר יצחק מברך את יעקב מברכות השמים ומשמני הארץ, הוא נאלץ לברך גם עשו בברכת משנה 'על חרבך תחיה'!

יצחק מגלה וחושף לעשו לראשונה בצורה ישירה וגלויה לפני מותו מה משמעותה של תחושת וחוויית הקרבנות והתקיעות בנפש המגלה את מהותך ואת סיפור חייך.

 החיים על החרב, הנם בסיס לקיום הרסני המושתת על תחושת הקרבנות הראשונית אותה חווה עשו החל ממכירת בכורתו ליעקב, הוא מאשים אותו בגניבת הבכורה במקום לקחת אחריות על מעשיו ולנסות להשתנות ואף שומר לו טינה על כך, וכלה בברכות להם זוכה יעקב המתפרשות על ידי עשו כגניבה, במקם להתבונן על כך שלכולם יש מקום וכולם יכולים לזכות לברכות, עשו בוחר להתמרמר לבסס ולהתבוסס בתחושת הקרבנות עליה גדל, ובמקום להתבונן על המציאות ולראות אותה באור שונה הוא בוחר להטיל שוב את האחריות על יעקב דבר המוביל לכך כאמור שבאותו רגע גמלה בלבו החלטה לרצוח את אחיו!

החלטה זו גורמות ליעקב לברוח ל-22 שנה לחרן שם הוא מקים את משפחתו המפוארת והענפה 12 השבטים ובנימין שנולד בדרך אפרתה בחזרה הביתה.

למרות הזמן הרב שעבר מאז עזיבתו של יעקב את בית הוריו, עשו בשלו הוא רק שומע שיעקב בדרכו הביתה, ומבחינתו זה הזמן, זו ההזדמנות לנקום ביעקב אחיו, הוא מתארגן לקרב מול יעקב בייחס של 400 מול אחד! הוא עדיין לא מודע לכך שליעקב אחיו ישנה משפחה ענפה.

עשו  לא מסוגל לקיים אורח חיים בריא, הוא חי חיי ראוותנות שכולם מתבססים על כח ותוקפנות, הוא יוצר סביבו ואוסף את החמולה העבריינית, את הכנופיה השכונתית, שצועדת אתו בתהלוכה ובמפגן ראווה של 400 שכירי חרב היוצאים לקראת יעקב אחיו במטרה לרוצחו נפש!

יעקב אבינו מצדו שב מחרן לביתו בארץ כנען בתום, בתקווה ובמחשבה שה-22 שנה בהם לא ראה את אחיו עשיו עשו את שלהם רככו את הלב ואת תאוות הנקם והרצח בה היה נתון לפני שעזב את בית הוריו.

 יעקב מתבדה מהר מאוד, הוא שולח שליחים – 'מלאכים' ממש (על פי פירוש רש"י) בכדי לבדוק את הלך הרוח במחנה של עשו ומה בלבו עליו, האם לשלום הולך לקראתו או שמא או להצר לו. המלאכים שבים אליו עם בשורות מאוד לא פשוטות לעיכול, עשיו אחיך הולך לקראתך ועומד לפגוש אותך עם צבא של 400 שכירי חרב במטרה לנקום בך ולרצוח אותך. הידיעות הללו גורמות ליעקב להיכנס למצב של חרדה, פחד, לחץ ומורא מחד כפי שמתאר הכתוב: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ".

 אך יחד עם זאת הוא פועל בקור רוח, על בסיס תכונת הנפש עליה גדל וחונך 'מח שליט על הלב'. ראשית הוא נערך אסטרטגית כפי שממשיך לתאר הכתוב: "וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה".

 יעקב חושב כיצד נכון להיערך ולהתכונן למפגש עם עשו, שמסתבר כלל לא השתנה, להיפך הזמן שעבר רק החמיר את שנאתו כלפי יעקב והגביר את תאוות הנקם והרצח אשר בלבו על יעקב אחיו!

אך יחד עם ההערכות האסטרטגית הזו יעקב אוחז באמונתו ובביטחונו מתפלל לה' יתברך ומבקש את עזרתו לעבור את האירוע הזה בשלום: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים". 

וטורח להזכיר ל-ה' יתברך את הבטחתו לו: "וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב".

 מה בין חסד לאמת?

אבל רגע לפני כל זה, מתרחש לו כאמור אירוע אחד משמעותי, עליו מספרת לנו התורה..

"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת".

ורש"י על אתר מפרש: וַיִּירָא, וַיֵּצֶר – "וַיִּירָא" שֶׁמָּא יֵהָרֵג, "וַיֵּצֶר לוֹ" אִם יַהֲרוֹג הוּא אֶת אֲחֵרִים! (בראשית רבה ע"ו ,ב).

לפני שיעקב בכלל מבקש מ-ה' יתברך לבא לעזרתו, למרות כל החרדה מהמפגש הצפוי עם עשיו שמא חלילה מישהו יפגע ממפגש זה, ואולי דווקא בשל החרדה הזו, יעקב מביע את רחשי לבו בשפלות, בהודאה וברגישות אנושית מתוך הכרת הטוב על כל הטוב, החסד והאמת לה זכה מ-ה' יתברך עד כה:

"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת".

ורש"י על אתר מפרש: קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים – נִתְמַעֲטוּ זְכֻיּוֹתַי עַל יְדֵי הַחֲסָדִים וְהָאֱמֶת שֶׁעָשִׂיתָ עִמִּי.

רבי יוסף יצחק שניאורסון (האדמו"ר השיש לשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם) במאמרו (משנת תרח"צ, 1937) "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך" , מבאר את משמעות המילים חסד-ואמת. (הציטוט נעשה בעיבוד קל של הדברים מכפי שבאו במקורם).

"חסד ואמת הן כפל לשון, משום שחסד היא פעולה כלפי מי שאינו מחויב לו. שאם חייב לו בעד שכרו או מכבר במעות, או חליפין, מתנה או ירושה, אינו נופל בזה הלשון חסד, כי חסד הוא רק בדבר שאין לעושה דבר הטוב שום מחויבות כלפי מי שנעשה עמו החסד. ומעשה הטובה הזו נקראת חסד".

 "ואמת הוא קיום החסד, כי החסד הנה לפעמים יכול להיות גם בדבר שאינו בא בפועל דבר והוא רק בהבטחה בלבד. ונקרא גם כן בשם חסד ודומה כאלו בא בפועל, לדוגמא: כאשר אדם נמצא במצב של דוחק כלכלי או נפשי, כלשון הכתוב: "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ", והוא שפל בעיני עצמו מרוב הדוחק והלחץ בהם הוא נתון.

לא רק שמצב נפשי זה בו נעשה האדם מר ושפל בעיני עצמו הנה תגובה טבעית ואנושית לכל אדם הסובל מכאובים וייסורים מכך שהוא נתון במצב של הצטרכות או היזקקות לבריות.

הנה מלבד זאת אדם הנתון במצב שכזה הוא גם שפל בעיני עצמו מעצם גודל עניותו, כלומר: המצב בו הוא נתון הוא בלתי אפשרי להכלה עבורו מבחינה נפשית ורגשית. וכאשר חברו מרגיעו, מנחמו ומבטיחו להיות בעזרו הנה בזה הוא מרומם אותו משפלותו ועושה עמו חסד".

כלומר: חסד- הנו תיאור של פעולה המתרחשת במרחב החיים, כלפי אדם הנתון במצב פיזי ו/או נפשי הזקוק לעזרה. פעולת החסד הנה גם בהבטחה לסיוע בלבד, גם אם עדיין מעשה החסד עצמו עדיין לא נתקיים בפועל.

עצם ההבטחה יש בה  בכדי לגמול חסד עם הזולת, ולהיטיב עמו ועם מצבו הן בגוף והן בנפש, משום שעצם ההתגייסות והרצון לסייע פועלת על לב האדם המסתייע בחסדו של הזולת הטבה הניכרת הן במצבו הנפשי המשפיעה בסופו של דבר גם על מצבו הגופני.

אמת- לעומת זאת הנה פעולה המתייחסת לקיום החסד וההבטחה לסייע לזולת בפועל. כאשר החסד מתבצע בפועל וקוימה ההבטחה לעזרה וסיוע על ידי הזולת, נופלת על פעולה זו שם אמת! האמת הנה הביטוי המעשי לקיום ההבטחה.

וזה הביאור בדברי יעקב: "יעקב אבינו הובטח תחילה על ידי ה' יתברך ואחר כך קיים הקב״ה את הבטחתו לכן נאמר 'מכל החסדים' על ההבטחה, 'ומכל האמת' על קיום ההבטחה. וכתוצאה מכך נפעלה בנפשו של יעקב תחושת ה- 'קטונתי', שנתיירא יעקב אשר בשביל זה נתמעטו זכיותיו. משום שבתחילה היה מרובה בזכיות וע״י החסדים וקיומם על ידי ה' יתברך במידת האמת נתמעטו מכמותם".

 הרמב״ן כותב לעומת זאת שמשמעות המילה 'קטונתי' כאן איננה מתייחסת לכמות הזכויות של יעקב אלא לאיכות הזכויות. וכן היא דעת האבן עזרא שפירש 'קטונתי'- פחות אני וקטן בעיני עצמי. ועניינו שפלות האדם בעיני עצמו.

כלומר: תפיסת הרמב״ן והאבן עזרא לעומת רש״י בפירוש המילה 'קטונתי' שונה במהותה ופירושה לדעתם היא 'קטונתי'-מלשון שפלות עצמית, שאינה מעידה על כמות הזכויות כי אם על איכות הזכויות.

מה בין ענווה לשמחה?

במאמר אחר שנאמר על יד על ידי האדמו"ר השישי לחסידות חב"ד הריי"צ (רבי יוסף יצחק שניאורסון) בחג השבועות, על הפסוק: "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּיהוָה שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ". (ישעיהו כ"ט, י"ט). מבאר הריי"צ את השייכות שבין ענוה לשמחה, שלא זו בלבד שאינם הפכיים זה מזה, אלא אדרבה, שהם מסייעים זה לזה.

נקודת הביאור בזה הנה- שבעצם מהותו הנה העניו הוא תקיף בדעתו וכל מה שהוא עושה הכל הוא בדעה חזקה ומוצקה, כי שפלות העניו אינה ענין הכנעה וביטול הבאים מעצם היותו חש שפל בעצם. להיפך העניו יודע מעלת ומכיר היטב עצמו, ויודע שמעלותיו ומידותיו נעלות ביותר, אבל בשל הכרתו את האמת אינו חושבן למעלותיו ומדרגותיו, זאת מצד הכרתו שכל ענין הטוב הבא לאדם אינו מצד עצמו כי אם מה שבא בירושה מאבותינו הקדושים, ומשום זה הוא מתנהל ומתנהג בביטול, אבל ביטול זה אינו ענין השפלת עצמו, כי אם הנחת עצמו כלפי מה שלמעלה ממנו ה' יתברך, מעצם ידיעתו והכרתו את האמת, וביטול זה (ענוה) הוא כלי לשמחה פנימית אמיתית.

כאשר האדם נתון במצב של שמחה אמיתית הנובעת מהכרה והודאה פנימית בטוב לו הוא זוכה בחייו, כשמצד אחד יודע הוא ומכיר היטב במעלות עצמו, אך לצד זאת הוא חי בתחושת הכרה שכל הטוב לו הוא זוכה לא נובע מיכולתיו האישיות ומעלותיו לצד כשרונותיו האישיים, אלא זו מתנה לה זכה מ-ה' יתברך כדי שעל ידי כוחות אלו יוכל להוסיף עוד טוב ואור בעולם, כתוצאה מכך נפעלת תוספת של שמחה למעלה אצל ה' יתברך, מן האדם כאן למטה. מה שגורם להמשיך לאדם מלמעלה שפע של טוב בגשמיות וברוחניות.

היכולת לעשות חסד נובעת-מענווה! היכולת לקיים את החסד (אמת) נובעת-משמחה!

 ההתגייסות לעשיית חסד נובעת מענווה שבנפש. כאשר האדם נתון במצב של התרוממות הנפש    (רגע בו האדם מתרומם רגע ממקומו הטבעי אל מקום על טבעי) ומסוגל לראות את הזולת. או אז מתעוררת בו תנועת החסד הנוכחת בכל רגע נתון בנפש האדם, המתגלה כאשר האדם חווה התרוממות הנפש.

ברגע זה חש האדם דחף המעורר בו את הרגש האנושי-מוסרי, הזדהות עם הזולת.                              מצב זה בו האדם חש לרגע את הרגש האנושי ואת החוב המוסרי שלו כאדם לסייע לזולת, מזכיר לו שבקלות גם הוא היה יכול להיות באותו מצב, רק שהוא זה שעומד כעת בצד השני. זיכרון זה יש בו לעורר את האדם לענווה הנובעת מתוכו פנימה, ענווה התופסת לה מקום מתוך תחושת הודאה והכנעה. תודה לך ה' על כך שאני לא נתון במצב זה, תחושה זו מעוררת אותו להתגייס ולסייע לזולת.

קיום החסד, (האמת-שבחסד) נובע משמחה שבנפש. כלומר: אדם החש הכרה והודאה פנימית על הטוב לו הוא זכה בחייו, כדי שיוכל להוסיף עוד טוב בעולם. כאשר הוא זוכה לסייע לזולת הוא חש את הסיפוק העצום בקיום החסד. או אז מתעוררת בו מידת השמחה על כך שזכה להיות מן הנותנים ולא מן המקבלים.

ובמילים אחרות: הבטחה לעשיית חסד- מביאה את האדם למצב של הקלה מחרדה קיומית. הפחד הקיומי להיות במצב של הזולת הנצרך לחסדים. לכן כאן באה לידי ביטוי ההודאה על כך שאני לא במצבו של הזולת בענווה!

לעומת זאת קיום החסד- מביא את האדם למלאות נפשית מתוכו, מעצם הסיפוק שיש ביכולתי לתת ולהעניק לזולת. כאן בא הדבר לידי ביטוי בשמחה!

מתנה מעידה על עומק הקשר עם מקבל המתנה!

השילוב של ענווה לצד שמחה הנם הכלים המניעים את האדם להכרת הטוב ולתפיסה ולפיה כל טוב הבא לפתחי הנו מתנה עבורי.

מתנה ניתנת מאדם לזולתו אך ורק במידה וישנה סיבה טובה לכך, והיא הנחת רוח שגרם לו הזולת.

החילוק בין צדקה למתנה הוא – נתינת צדקה משקפת נתינה חד צדדית. מצדו של נותן הצדקה  לזולת, אף שהוא עצמו אינו צריך לזה, אלא הנתינה כולה היא רק בשביל הזולת!  מה שאין כן מתנה משקפת נתינה דו צדדית. נתינת המתנה נוגעת לנותן המתנה, לא פחות ממה שהיא נוגעת למקבלה! כמאמר רז"ל "אי לאו דעביד ליה נייחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה מתנתא". כלומר: אילו לא גרם לו הזולת נחת רוח, לא היה נותן לו מתנה. (מגילה כ"ו, עמ' ב'. גיטין נ', עמ' ב. ועוד).

כאשר נתייחס לכל מה שמגיע אלינו אל תוך חיינו כמתנה, ולא כדבר המובן מאליו, או כמשהו שמגיע לנו נתמלא שמחה וענווה מתוכנו. כלומר: היכולת לראות בכל דבר שיש לנו מתנה מאת ה' יתברך שבחר להעניק לנו אותה בגלל שגרמנו לו נחת רוח, דבר המעיד על אופי הקשר המיוחד שלנו עמו. מיד תתעורר בנו תחושת ההודאה והשפלות, במה זכינו שדווקא לנו בחר ה' יתברך להעניק מתנה נפלאה זו? מה שהופך את ההסתכלות והתפיסה שלנו על החיים לשונה במהותה. החיים מקבלים ממד אחר בדרך להתבוננות על מה שיש לנו בחיינו ועל מה שאנו רוצים שיהיה לנו.

אנחנו מקבלים פרופורציה לגבי אירועים שונים שהחיים מזמנים לנו. אנחנו נעשים יותר נינוחים, יותר שלווים, יותר רגועים, יותר שמחים, יותר סבלניים, יותר מכילים, יותר אוהבים. יותר פנויים נפשית ורגשית!

כשיוצאים לקרב יוצאים עם מארש ניצחון:

מארש בתרגום מלולי הוא שיר לכת. הידוע גם בכינויו 'ניגון ניצחון', ניגון זה הנו מסוג הניגונים אותם שרים החיילים בהלכם ובשובם מהמלחמה. שיר של מצעד. בין חסידי חב"ד היו שרים הרבה ניגוני ניצחון אך כיון שמקורם לא היה חב"די הם לא נרשמו כניגוני חב"ד, פרט לניגון  אותו מנגנים בסיום תפילת נעילה ביום הכיפורים המכונה 'מארש-נאפוליון'.

 כיצד אם כן הגיע מארש צבאי לאוצר הניגונים החסידי?

את ההסבר אודות מקומו של המארש בעבודת ה' מוצאים בחסידות: בני ישראל נקראו בתורה בשם צבאות ה', וכל יהודי הינו חייל של מלך מלכי המלכים הקב"ה. תפקידו של יהודי הנו לנצח את הצד השלילי שקיים בעולם, ולהאיר את העולם באור יקרות כפי רצון ה' יתברך. כשם שבצבא של מלך בשר ודם, יוצאים החיילים למלחמה במאַרש, מלאי תקווה ובטחון בניצחונם, כן צריך היהודי לצאת למלחמת ה' מתוך מאַרש, והרגשת ביטחון בניצחונו.

בנוסף על המשל מחיילים שיוצאים לקרב מתוך מארש, בנמשל בעבודת ה' יש סיבה הרבה יותר גדולה לצאת למלחמה בכדי להאיר את העולם מתוך מארש. במשל לא יודעים למי יהיה הניצחון ויש מקום למורא ופחד, אולם בנמשל – אומר הרבי :"כאשר יודעים מראש שיש כוח לנצח ושינצחו בוודאות אז היציאה למלחמה היא מלכתחילה באופן אחר לגמרי, בניגון של ניצחון.

שמחה על ההבטחה לצד פחד מקיום ההבטחה והאושר מהזכות שבקבלת המתנה:

יעקב יוצא לקרב מתוך שמחה ובטחון אך גם מתוך חשש ופחד.                                                               שמחה מצד בטחונו ב-ה' על החסד שהבטיחו להיות עמו ולשמרו בדרך עד שובו בשלום אל ביתו. ופחד מחשש שאינו ראוי לקיום החסד מאת ה' יתברך שמה נתמעטו זכויותיו. מצד שפלותו וענוותנותו יעקב חש שאיננו ראוי לדרוש מ-ה' יתברך מאומה. יעקב רואה בכל מה שבא אל פתחו כמתנה מאת ה' יתברך, ולכן הוא שמח מחד על מה שנפל בחלקו. אך איננו מעז לדרוש עבור עצמו משהו מאת ה' יתברך מאידך.

יעקב מלמדנו שבטחון ב-ה' זה לא עניין של שאלה, זאת עובדה! השאלה היא על האדם האם ראוי אני לקיום החסד מאת ה' יתברך?

גישה זו יש בה בכדי לטעת באדם יסודות איתנים להתבונן על החיים כעל מתנה אחת גדולה לה זכה. ובכל פעם בה הוא זוכה להכניס דבר נוסף אל תוך חייו הוא שב ומקבל מתנה.

הסתכלות זו מובילה את האדם לאושר פנימי ועילאי על כך שהזכות שנפלה בחלקו לקבל מאת ה' יתברך הנה בשל הנחת רוח שגרם לו במעשיו והתנהגותו בעולם. על כך שהצליח להאיר את העולם בעוד מעשה טוב. ידיעה זו כשלעצמה יש בה בכדי למלא את האדם מתוכו ולגרום לו לחוש סיפוק אדיר. המתנה מזכירה לו כאמור את הקשר המיוחד שלו עם ה' יתברך, בכל פעם כשהוא מקבל מתנה הוא יודע שזה בגין הנחת רוח שהסב לה' יתברך, ומה יותר נעלה מאשר לחוש אושר על כך שגרמת נחת לאבינו שבשמיים!

כאשר החוויה הראשונית של האדם בעולם הנה חוסר אמון וחוסר ביטחון קיומי והעולם בו ואליו נולד נחווה כלא בטוח ומוגן והוא רואה בו וחווה אותו כמרחב הישרדותי, הוא עלול בסופו של דבר להפוך את ההרג והרצח לדרך חיים לגיטימית עבורו כדי לנסות ולהשיב את תחושת המוגנות והמקום הבטוח שאבד לו בעולמו!

כאן טמון ההבדל העצום בין יעקב לעשו, ובין עם ישראל ולהבדיל ארגוני הטרור.                           יעקב נשען כאמור על כל הטוב והחסד לו זכה לאורך כל ימי חייו החל מילדותו הנפלאה לצד הוריו המופלאים, ורואה בו את הזכות הקיומית שלו ושל בני ביתו ומיד נולדת במוחו ולבו תכונת ומידת  הענווה והשפלות המאפיינת את אישיותו בהכרת הטוב על כל החסד והאמת לה זכה!

עשו לעומתו עסוק בשאלת הקרבנות הראשונית עליה גדל והתפתח נפשית ורגשית ובחיפוש אחרי אשמים במצבו. הוא איננו מסוגל לראות את הטוב לו זכה ואת הטוב המקיף את חייו בזוג הורים נפלאים ואוהבים ובוחר את דרכו במלאכת הציד שהופכת לאומנתו ולימים לחרבו עליה חי כל ימי חייו (על פי פירוש הרשב"ם).

 מבנה אישיותו המעורער מוביל אותו לדבוק בדרך הרוע, דרכה הוא חש 'בטוח ומוגן' בעולם אותו הוא חווה ככזה המאיים לטרפו ולהשמידו. לתפיסתו העולם איננו עוגן עבורו בעשיה של טוב וחסד ואמת, ולכן יש למצוא את הדרך להתגונן בפני אותו רוע השוחר לפתחו כדי להשיב את תחושת הביטחון והמוגנות מפני העולם שערער על תחושה זו .

מנגנון הגנה פרימיטיבי זה, ולפיו העולם הנו בסיס הישרדותי המאיים על קיומי, נשען על התבוננות וחשיבה מעוותת ולפיה 'העולם נגדי', 'כולם מחפשים אותי', אין לי מקום בטוח ומוגן בעולם, אין על מי לסמוך אין במי לבטוח. העולם לא יגן עלי, כפי שאמא שלי לא הגנה עלי, לא שמרה עליי ולא הקיפה אותי באהבתה בילדותי!

 תחושת האמון נשחקה אצלו כאשר בפעם הראשונה בה חווה עשו יחס מועדף מצד אביו לטובה, וייחס מפלה מצד אמו לרעה שהובילו אותו לתפיסה וחשיבה מעוותת ולפיה אמא שלי שונאת אותי! אמא שלי מעדיפה את יעקב על פני, מה שהיה שגוי בהחלט.

 רבקה אמנם אהבה את יעקב ואת אישיותו וההזדהות השלכתית שעשתה כלפיו ייצגה ושקפה את דרכה בעולם בהתמודדות עם בית אביה שחינך והתנהל על שקרים ומניפולציות (בתואל אביה ולבן אחיה). היא שנאה את הייצוג המניפולטיבי ששב והשתקף בהתנהגותו של עשו כאשר היה מוליך את אביו שולל במתק שפתיים ובא לידי ביטוי בשקריו כדרך חיים! אך היא לא שנאה את עשו כבן! להיפך היא הרעיפה עליו אהבה אין סופית דווקא בשל המורכבות האישיותית אתה התמודד בחייו, בכדי לסייע לו להתמודד עם קשייו ולצלוח אותם.

אמנם עשו בחר לפרש זאת כאמור בתחושת קרבנות סובייקטיבית של ייחס מפלה, ההעדפה של יעקב על פניו ושנאה כלפיו מצד אמו.

תפיסה וחשיבה שגויה זו, סללה את הדרך לעיוות בתפיסה ובחשיבה של עשו עם התפתחותו כנער ומתבגר שהובילה בסופו של דבר לכך שבחר את דרכו ומתחביב שהייתה עבורו מלאכת הציד, הפכה היא אצלו לדרך חיים מעוותת עליה הושתתה דרכו בעולם בהרג וברצח בני אדם כפי שבאה לידי ביטוי בשיקוף למצבו של עשו בברכת יצחק אביו 'על חרבך תחיה'!

זו הדרך הסלולה להולדתם של ארגוני טרור רצחניים שונים בעולם, אנשים הגדלים על תחושת קיפוח וקרבנות כדרך חיים כשאינם מוצאים ביטוי ומקום בסיסי לצרכיהם הבסיסיים האנושיים הראשוניים, כילדים בעולם!

הם מתפתחים ומפתחים תפיסה וחשיבה מעוותת ולפיה העולם נגדנו, כולם מחפשים אותנו, אין לנו מקום בטוח בעולם ולכן הדרך לחיים בעולם הופכת אצלם להישרדות קיומית המולידה ומצמיחה תפיסת עולם הנשענת על מנגנון הגנה 'הרציונליזציה' הנעשית על ידם וההופכת לתפיסה ועמדה קיומית מעוותת ולדרך חיים, לפיה יש להרוג ולהשמיד ולאבד מן העולם את כל מי שמפריע  ומאיים על קיומם!

תחושת הכרת הטוב כלל לא קיימת ולא נמצאת בלקסיקון שלו! הוא כלל לא בעמדה בה הוא חש את הטוב, כך שאין לו על מה להודות.

הסיפוק היחיד הנחווה אצלו באופן אשלייתי הנו המקום 'המקודש' בעיניו אליו בחר לברוח ולהתקיים ממנו, כוחי ועוצם ידי, תחושת העליונות התוקפנית שלי על בני האדם סביבי, התחושה שאין בעולם ולא יהיה בעולם משהו שיערער שוב על תחושת הקיום שלו, כפי שנחוותה בילדותו ונעקרה ממנו!

כעת הוא יעשה הכל על מנת להחזיר ולשמר את תחושת המוגנות והביטחון הקיומי שלו בעולם בכל מחיר ובכל דרך אפשרית, מה שמכשיר את הקרקע עבורו כאמור להיאחז בהרג, בהשמדה ובאיבודם של כל מי שעומדים בדרכו ומאיימים על קיומו כחלק מדרך חיים בטוחה וקיומית עבורו!

זוהי דרך מעוותת ואשליה תפיסתית לפיה הם יוכלו לפצות על תחושת האמון והביטחון הקיומי שאבדה מהם על ידי חיפוש מרחב קיומי בטוח ומוגן אותו הם מוצאים בהרג בהשמדה ובאובדן של כל מי שעומד בדרכם וגורם להם לחוש את תחושת החוסר מוגנות והביטחון הקיומי!

אנשים החיים לצדם בתחושת ביטחון וקיום בשלווה, ברוגע, בנועם ובערבות הדדית מפרים את האיזון הנפשי שלהם, בעצם מעשה הטוב והחסד שהם עושים בעולם ועם העולם, הם מערערים על תחושת הביטחון הקיומית שלהם כאמור. ובכך הם מהווים זרז למעשה התוקפנות של ארגוני הטרור באיום ובהשמדת כל מי שמערער על ביטחונם הקיומי!

 הם לא מסוגלים לשאת ולסבול את קיום הטוב בעולם המלווה בתחושת ענווה ושפלות זה מוציא אותם מדעתם, שכן השפל והעניו נתפס כחלש בעיני שכלם המעוות, כתוצאה מילדות מעורערת לצד דמויות משמעותיות בחייהם שערערו על תחושת הטוב והביטחון הקיומי והמוגנות בעולם.

 מה שנחווה כטוב בעולם ובא לידי ביטוי בטוב, באהבה ובחום לבבי המורעף על בני האדם, נחווה בעיניהם כחולשה אנושית, בשל תחושת דחיה ושנאה עמוקה מאותם דמויות מפתח משמעותיות בחייהם.

 מה שמוביל למעשיהם האלימים ולהתנהגויות הברבריות כלפי ילדיהם, תלמידיהם, וכלל האזרחים החיים לצדם באותו מרחב קיומי רצועת עזה, ובייצוג האלים אותו הם הנכיחו והביאו לכל מקום בו הם נמצאים, החל בתחושת חוסר המוגנות של כלל האזרחים שחוו את נחת זרועם המתעללת והסאדיסטית, בחינוך המעוות לכל אורך ילדותם ובגרותם בתפיסה המעוותת של 'על חרבך תחיה' לצד מעשה זוועה של הוצאה להורג של משתפי פעולה, או כל מי שנחשד ונתפס בעיניהם כאויב פנימי מבית, שערער בצורה זו או אחרת על שלטונם, מיד נידון למוות בצורה אכזרית וסאדיסטית. גניבת כספם של האזרחים לטובת חמדנות אנטי אנושית ושימוש בכספי המחיה הבסיסיים של התושבים לטובת צרכיהם האישיים בתענוגות ומותרות בדמות רכבי פאר, ווילות, ועוד תענוגות של שחיתות והרס המבנה האנושי הכללי הובילו להתפתחות של אישיות סאדיסטיות ואנטי סוציאליות (פסיכופתיה) המופיעה לה בדמות דיסוציאציה (ניתוק רגשי) מעצמם ומהסובבים אותם, המולידה כאמור התנהגות אנטי סוציאלית!

כאשר דרכם בעולם נשענת על זריעת הרס וחורבן ומעשי זוועות המהווים דרך חיים, המהווה פיצוי נפשי ורגשי עמוק בצורה מעוותת לתחושת חוסר המוגנות והביטחון הקיומי אותה חוו לכל אורך ילדותם ובגרותם כאמור!

כל מה שנותר לנו הוא להודות לה' יתברך על כל הטוב החסד והאמת שגמלנו עד עתה, לשאת תפילה לה' יתברך שיחיש כבר את גאולת עם ישראל ויאמר די לצרותינו ואת רוח הטומאה המעוותת יעביר מן הארץ בגאולה האמתית והשלימה תיכף ומיד ממש!

 שבת שלום ומבורכת לכולם

נכתב ע"י מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

מהפכה מתרחשת בחב"ד

אולי לא כולנו מודעות לקיומה,

להיקפה ולעוצמתה.

מהפכה שמסייעת לבניינים עדי עד

ויוצרת בס"ד

שמחה,

חיים וברכה,

עד לגאולה שלימה.

הרבנית ברכה טברדוביץ, יו"ר 'עדי עד׳ ו'לחיים ולברכה' משתפת אותנו במהפכה, ומבקשת מאיתנו לתת יד.

"'עדי עד' ו'לחיים ולברכה', הם שני ארגונים המאוגדים תחת קורת גג אחת, תחת הכותרת של 'כלה'. הסלוגן שלנו הוא "בשביל הכלה של היום, ובשביל הכלה של מחר!"

עם הכלה יד ביד: עדי עד

'עדי עד', הארגון שמלווה את הכלות של היום, הוקם בעקבות חלום ישן שלי, שצמח מתוך השטח. בהיותי מורה במכללה ובמדרשה, נתקלתי בכלות שנזקקו לסיוע כלכלי כדי להכין את עצמן לחתונה ולאבזר את ביתן החדש – ולא הייתה כתובת לפנות אליה. חב"ד דואגת לכל העולם, אך לעצמה – פחות. כך שהיינו צריכים ממש לאסוף כסף לכלות שנזקקו לכך.

כשאבי ז"ל, נפטר, בשנת תשס"ז, החלטנו להקים לעילוי נשמתו ארגון שיסייע לכלות. זה התחיל בקטן, רק עבור כלות נזקקות, וב"ה גדל והתרחב עד שכיום כל כלה שלמדה אי פעם בחב"ד, כל מי שאחזה ב׳קלאמקע׳ (ידית) של הרבי, ממטולה בצפון ועד אילת בדרום יכולה להנות מהארגון. המיזם פועל בעזרתו של צוות מתנדבות מדהים שלוקח חלק אינטגרלי.

כל כלה מגיעה לכפר חב"ד, המקום לו קרא הרבי 'עיר בירה', ומקבלת מאיתנו סל נדוניה איכותי ומפנק, שכולל את המוצרים הטובים ביותר, במחיר סמלי. גם כלות מחו"ל שלמדו בארץ הקודש, ויגורו בה שנה אחת בלבד, מקבלות מאיתנו את המתנה הזו. במקרים שיש צורך ביותר מהסל הסטנדרטי, אנחנו נותנים יותר באותו מחיר, ויותר מכך. כלה הזקוקה לכך, מקבלת מאיתנו ליווי אישי ממש. יש איתנו גם פאניות השותפות למיזם ונותנות לכלות אלה את שירותן במחיר נמוך יותר. נשים מתרגשות כל כך, וזה מחמם את הלב.

לכלה של מחר

ארגון 'לחיים ולברכה' הוא הארגון עבור הכלה של מחר שבמסגרתו נעשים מיזמים רבים ושונים, על מנת לקדם שידוכי בוגרים ושאינם. ניתנת מעטפת רגשית, חברתית ורוחנית לכלות של מחר, על מנת לסייע להן לנצל באופן מיטבי את התקופה הזו בחייהן, ולחוות אותה בצורה הטובה ביותר בעז"ה.

לצורך כך, למשל, נסענו לאיטליה עם קבוצה של למעלה משלושים בוגרות, וחזרנו כולנו מחוזקות מהביחד, מההתוועדויות המיוחדות שהשתתפנו בהן שם, מהנופים המדהימים שמרחיבים את הנפש. זמן קצר לאחר מכן, שש מבנות הקבוצה השתדכו. אני חושבת שלהשפעתו הטובה של המסע על הנפש יש חלק בכך. במהלך המסע, שיתפה אותנו בגילוי לב אחת הבנות: "תמיד הייתי אדם שמח, ולאחרונה נעשיתי עצורה יותר. עכשיו אני מרגישה שמשהו בי השתחרר. שחזרתי להיות אני". זו המטרה שלנו.

מיזמים לקידום שידוכים

יש לנו את ׳ChabadMatch' או 'חבד ליסט' לצעירים – מאגרים של בחורים ובחורות המתנהלים בדיסקרטיות מלאה.

אנו מארגנים גם פעילות שדכניות, מפגשים בין בחורים ובחורות לשדכנים ושדכניות, כדי שהשדכנים יכירו את המשודכים והמשודכות לעתיד, ויוכלו להציע להם הצעות מתאימות יותר מאלו שהיו מציעים להם ללא היכרות מוקדמת. התוכנית היא להרחיב את קהל היעד של המפגשים הללו, וליעד אותם גם לצעירים יותר – שגם אותם, הרי, צריכים השדכנים להכיר. אנחנו רוצים לעזור לצעירים כדי לא להגיע למצב של בחורים ובחורות מתבגרים.

בתחילת חודש אלול ערכנו קמפיין התרמה. עדן, אחת המתרימות, נרתמה במרץ מיוחד, והצליחה לגייס 100,000 ₪. כששאלתי אותה: "מה הסוד שלך?" היא השיבה: "השידוך שלי קם והיה בזכות המפגשים של בחורים/בחורות – שדכנים, אליהם הגענו גם אני וגם מי שהיה לימים חתני. אחר כך, ככלה, קיבלתי את הסל המורחב, וכל כך התרגשתי מהפעילות הברוכה של הארגון, כך שכששיתפתי בהתרגשות הזו את הנשים שמעבר לקו, וסיפרתי להן מה קיבלתי אני בזכות הארגון, נפתחו הלבבות והכיסים".

ישנו גם איגוד שדכניות בארגון, כך שהשדכניות יכולות להיעזר זו בזו, בשונה מבעבר, כשכל שדכן פעל לעצמו. השדכניות נפגשות, מתייעצות, ונטענות בכוחות ובמשנה מרץ להמשך השליחות. לא מזמן אף הוצאנו אלפון שדכניות חדש.

לאחרונה פתחנו גם איגוד לצעירות. בנות שכבר אינן שוהות במסגרת הלימודים החב"דית, במטרה לאגד אותן ולתת גם להן מעטפת רוחנית וחברתית של כיף, הנאה, והכנה לקראת הקמת ביתן. בח"י אלול היתה לנו פעילות והתוועדות מיוחדת בכפר חב"ד, סיור סליחות מרגש בירושלים ועוד היד נטויה בעז"ה.

יש לנו גם מיזם שנקרא "אכפת לי במוסדות חב"ד" במסגרתו אנו שואפים שבכל בית–ספר תהיה מורה שתתעניין בתלמידותיה לשעבר, בוגרות בית הספר, ותדאג להן.

מופתים מתגלגלים

אנו זוכים לליווי והדרכה צמודים מהרבי מה"מ, עד לפרטים הקטנים. אם לא הברכה וההכוונה של הרבי על כל צעד ושעל – כלום לא היה קורה. לדוגמא, בסיום הקמפיין בשנה שעברה, שלחנו שליחים לאוהלי רבותינו נשיאנו, וכמובן, לרבי ב–770, עם שמות כל התורמות. כשהתלבטנו אם לחזור על כך השנה, קיבלנו מכתב מהרבי שעסק ביארצייט ובאוהלים, ומשכך, לא היה לנו ספק שהתשובה חיובית. כשהתלבטנו לגבי תאריכי הקמפיין, האם לעורכו בחודש מנחם אב או בחודש אלול, הרבי כתב על פתיחת פעילות/עריכת כנס ושלל ברורות את עשייתן בחודש מנחם אב, והורה לחפש יום סגולה. ואכן, התחלנו ב "יום כיפור קטן" ערב ר"ח אלול. היה מרגש לראות את אמון הציבור.

למעלה מ–2,500 אנשים תרמו לנו. נשאר פשוט להרים עיניים לשמיים ולבקש מהקב"ה שתהיה שנת פריצת דרך, בפשטות. שיעזור לבנותיו לבנות בתים חסידיים, בתים של אהבה וקדושה, כי זה מה שהן רוצות! ואכן הקב"ה שומע תפילה, ואנו זוכים לראות ניסים, במיוחד אצל מי שלוקח חלק בארגון הקדוש הזה.

בדינר שערכנו, גיסתי היקרה, הגב' רחל הבר מנחלת הר חב"ד, לקחה על עצמה לתרום 36 אלף ש"ח, ובעצם אימצה 20 כלות, לזכות שלושה מנכדיה ונכדותיה, ולזכות אחייניתה, שימצאו את זיווגם בקרוב. הסכום שלקחה על עצמה היה באמת מעל ומעבר… אך ב"ה, היא זכתה לראות במוחש שהקב"ה לא נשאר בעל חוב. בתוך שבועיים (!) הנכדים והנכדות השתדכו, והאחיינית נהייתה כלה ב'תשרי' האחרון, ממש בעת כתיבת השורות!

יש קשיים בדרך?

וודאי שיש, כל עוד אנחנו בגלות. אבל הקשיים כולם מתגמדים מול הזכות להכניס כלה ולהרבות שמחות בישראל. אין דבר גדול מזה. הרי, הקשר ביננו לבין הקב"ה משול לקשר בין חתן לכלה. הקושי הגדול הוא שעדיין יש בנות שמחכות.

מהן התוכניות לעתיד?

אנו עובדים כרגע על נישה חדשה בארגון שתקדם שידוכים לבעלי צרכים מיוחדים, כי גם להם מגיע להקים בית חסידי. המיזם יקום בעזרת שדכניות מסורות ובליווי אנשי מקצוע.

גם את יכולה!

הניסיון הוכיח שמרבית שידוכי הבוגרים נעשים על ידי הקהל, שפתאום חושב על החבר ועל השכנה, שעשויים להתאים זה לזה.

שמעתי על ילדת גן שאמרה לאימה: "אולי האיש שמתארח אצלנו לסעודות שבת יתאים לגננת שלי?" האם קמה ועשתה מעשה, והשידוך קם ונהיה.

אם ילדה בגן יכולה, כולנו יכולות. פשוט לחשוב על החברה, השכנה, בת הדודה, הגננת… להתייעץ, לדבר, להציע. אל תימנעי. אל תחשבי – 'בטח את זה כבר הציעו'. אף פעם אי אפשר לדעת. אולי יקום בית בישראל בזכותך. אנחנו עדיין תחת השפעת הרגל. לפני כשבועיים ישבנו בסוכה, הקשורה עם אור המקיף. את האור הזה איננו משאירים רק באופן של 'מקיף', אלא ממשיכים אותו בפנימיות על ידי נטילת ארבעת המינים. גם חתונה יהודית קשורה עם אור זה. זו הסיבה שהכלה מסתובבת סביב החתן, והקידושין נעשים בטבעת עגולה. אך גם כאן, אור המקיף לבדו אינו מספיק. יש להמשיך אותו בפנימיות ולהורידו למעשה בפועל. ובתרגום לענייננו – עלה בדעתך רעיון – הציעי. אל תחסכי במילים ואל תחששי לנסות. נסי, גם  בתוך שטף החיים, לעצור ולחשוב על מי שמחכה בסביבתך, ואולי את תהיי השליחה לסייע לו. כמובן, חשוב מאוד לזכור  להציע ללא שיפוטיות. בלי לקטלג ולומר: "היא בוררת", מתוך כבוד והבנה שזכותו של כל אדם לעשות את הבחירות שמתאימות לו.

יהי רצון שהשנה הזו, שנת תשפ"ד, תהא שנה פורצת דרך. שנה של הרבה חתונות ושמחות עד לחתונה הגדולה, הגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש!

באדיבות: מגזין עטרת חיה

מתנה נדירה לחתונת הכסף

יום נישואין הוא סיבה אמיתית למסיבה, במיוחד כאשר מגיע יום נישואין להורים עם מספר עגול מן הראוי לציין אותו בדרך מיוחדת ושונה.

הראשונה לשתף היא ברכה:

יום הנישואים הראשון שארגנו להורים שלי היה יום הנישואים העשרים. זה מספר יפה, עגול. אחותי הייתה אמנם כבר בתחילת שידוכים ואני בבגרויות, אבל היה ברור לנו, כל הגדולים, שחייבים לציין אותו. עשינו באמת התוועדות חמודה ואספנו המון ברכות יפות מכל מיני חברים וקרובי משפחה. ההורים מאוד התרגשו. עד אז הם היו צריכים לחגוג לעצמם ולא תמיד הספיקו. ילדים… עניינים… אני ממש זוכרת איך החלטנו, אנחנו ארבע בנות שפותחות שיירה של ילדים ב"ה, שבחתונת הכסף נעשה משהו מיוחד!

מאז, תמיד ציינו את היום הזה במתנה נחמדה או ברכות מכולם, אבל מיד כשנגמרו החגיגות של העשרים וארבע התישבנו לתכנן את האירוע. היינו כבר שלוש נשואות, שני נכדים בלי עין הרע. בתור התחלה החלטנו על מסיבת הפתעה, נוציא את אמא מהבית (אבא גם ככה בחוץ עד שמונה וחצי כל יום…) ונקשט את כולו בכסף. בלונים בצבע כסף, סרטים, וילונות. מפה וכלים חד פעמיים, כמו חללית. את האוכל נזמין מקייטרינג שהיא אוהבת, (בצבע טבעי…) ונקנה לה מתנה מדהימה, יקרה, כזו שהיא רק חולמת עליה. עוד לא החלטנו מה תהיה המתנה, נגשש בעז"ה. מה שכן, לא הכסף יעצור אותנו מלחגוג את חתונת הכסף!

בינתיים קרו דברים. שנה זה הרבה זמן! שבועיים אחרי האסיפה החשובה ילדה אחותי הקטנה את הנכד השלישי של אמא ברוך ה', ארבעה חודשים אחר כך עוד אחות התחתנה וחודשיים אחריה נולדה עוד נכדה. כל זה לא הפריע לנו להמשיך לתכנן את האירוע. כבר ידענו מה המתנה – מיקסר של "קנווד". כמה פעמים שמענו את אמא מתבטאת ש'מי צריך מיקסר של קנווד' כבר הבנו בדיוק מי צריכה… התחלנו לבדוק מחירים.

כמה חודשים לפני יום הנישואים שכל כך התכוננו אליו קלטנו פתאום שיש משהו שהולך אולי לשבש את התוכניות שלנו.

מישהי, אמא שלנו.

ברוך ה' אלף פעמים! היא בדרך ללדת לנו עוד אח או אחות, והתאריך, כמה מרגש, יום הנישואים העשרים וחמש! התרגשנו. אמא שלנו, שכבר חיתנה ארבע בנות וזכתה לארבעה נכדים, חמישי בדרך, תזכה ללדת את הילד השלוש עשרה, ב"ה. התאספנו להתייעצות. שואלות את עצמנו האם יש מקום לכל התוכניות שלנו? החלטנו להמשיך כמו שתכננו. מקסימום החגיגה תתבטל מסיבה טובה או תידחה. אבל לא יכול להיות שהתאריך המיוחד לא יצוין!

ההכנות נכנסו להילוך גבוה. מצאנו את כל האביזרים והכלים שרצינו באותו גוון של כסף, קנינו את המיקסר שחיכה אצלי בבית, חיכינו במתח. רק שלושה ימים קודם הזמנו את הקייטרינג, פחדנו שיתבטל. כל בוקר קמנו במתח, בודקות אם יש בשורות טובות…

הגיע היום המיוחל. אני קיבלתי את התפקיד להוציא את אמא מהבית. "אתן מארגנות הכל הכי מהר שאפשר!" הזהרתי את האחיות שלי. לאמא לא היה קל, בכל זאת היא כבר לא בת עשרים. כמה אני יכולה להסתובב איתה בחוץ?

לקח לי זמן לשכנע אותה לבוא איתי לבחור בגד לחתונה של גיסתי. "נו באמת, ברכה'לה. לא תסתדרי לבד? תאמיני לי שאין לי כוח לנשום אפילו, בטח לא להסתובב איתך בין חנויות". הפעלתי לחץ מתון, דמעה אחת. בכל זאת גם אני במצב רגיש. היא מיד באה. דאגתי לה לכיסא בחנות, נכנסתי, מדדתי, התלבטתי… כשאני כל הזמן בקשר עם האחיות שבבית. אחרי הבגד ישבנו לשתות קפה יחד, פטפטנו. בשלב כלשהו היא נשברה. "כיף לי לשבת איתך, ברכה, אבל די, אני חוזרת הביתה. צריכה נעלי בית ולהרים קצת את הרגליים…" שלחתי הודעה שאנחנו פשוט בדרך הביתה, יהיה מה שיהיה.

עלינו יחד, בבית דממה. אמא נכנסה בנחת, לא מצפה לכלום. זה היה מרגש! היא לא האמינה להפקה שארגנו לה! כל כך התרגשה. אבא והגיסים הצטרפו גם הם וההתוועדות נמשכה לתוך הלילה. אוכל, ניגונים, משפחה ענקית ושמחה. מה צריך יותר מזה בחתונת הכסף?

בשלב מסוים נכנסה אמא למטבח וגילתה את הקופסה הענקית של המיקסר. דמעות של התרגשות עלו בעיניה. כל כך שמחנו שהחלטנו לא לוותר על האירוע המרגש. אני יודעת שהכי מתאים לספר שבאותו לילה נולדה האחות הקטנה שלנו, אבל לא. לקח לה עוד שבוע להגיע לעולם. מה שכן, אמא לא שוכחת לנו את הרגעים האלה. כשהגעתי לבקר אותה בבית ההחלמה, חייכה אליי אחת היולדות, "את מהמארגנות של חתונת הכסף?" הבנתי שאמא משתפת את כולן.

ברוך ה'. עכשיו מתחילות לתכנן את חתונת הזהב…

חתונת הכסף שלי

אני יושבת לצד בעלי על כיסאות פלסטיק בפרוזדור ארוך ושקט של לשכת הרווחה. אנחנו מחכים לפגישה דחופה עם מאיר, עובד סוציאלי שמתעסק בכל מה שקשור לנוער בסיכון. הכוונה למענדי שלנו, במילים אחרות. הוא מסדר את הזקן שלו, עם השערות הלבנות שוב ושוב, בכלל לא מרגיש שהוא עושה את זה. אחר כך הוא מנקה את המכנס שלו מאבק שלא קיים. משעין את ראשו על שתי ידיו, משעין את המרפקים על הברכיים, כפוף, בוחן את הרצפה. סתם פרקט בצבע בז'.

אני סתם שותקת, ממששת טישיו מסכן שכבר כמעט מתפורר. התיק על הכיסא המיותר לידי, אף אחד לא מחפש אותי ואין לי למי לשלוח הודעה.

הוא מרים את הראש. "אנחנו לא יכולים רק לשבת אצלו ולהנהן," הוא מזכיר לי בפעם האלף. "אנחנו צריכים להיות אסרטיביים, לא לצאת מפה לפני שהוא משבץ את מענדי באיזה מוסד מתאים!"

"הוא גם רוצה לראות את מענדי מסודר במקום טוב ומשתקם," אני לוחשת. "אבל יש כללים לכל מוסד, הם רוצים בדיקה רצינית של הנושא של חומרים ממכרים, עד כמה הוא משתמש, אתה יודע"…

"אז שיבדקו את זה כבר!" הוא מתעצבן בשקט. שתי מזכירות חוצות את הפרוזדור בפטפוט קולני, נקישות עקבים, ריח סיגריות. אנחנו שותקים עד שהן עוברות.

"הם יבדקו." אני נאנחת. "התוצאות לא בדיוק יעזרו לנו לשבץ אותו, כנראה".

הוא נאנח, מתמתח. אחר כך מוציא מהתיק את החת"ת. לומד את החומש היומי. כשהוא עובר לספר "היום יום" הוא מביט רגע בתאריך, מביט בי. מופתע. "מזל טוב!" אור בעיניים שלו, מזכיר לי את האור שהיה בהן כשהגיע לכסות אותי לפני החופה.

אני מחייכת. "גם לך."

"זה, עשרים וחמש שנה כבר, וואו!" ערפל עובר בעיניו, דוק של זכרונות. אני מהנהנת, שותקת.

הוא משעין את ראשו אחורה על הקיר, עוצם עיניים. אחרי כמה דקות הוא שואל בלחש, "איך דמיינת את חתונת הכסף שלנו?"

הדמעות מתחילות לטפטף, לא נורא. לשכת הרווחה, בדיוק כמו בית רפואה, זה מקום שמקובל לבכות. וטישיו כבר יש לי ביד. "עשרה ילדים," אני לוחשת. "התוועדות גדולה, תמימים שלנו, אחד שחסר כי הוא בקבוצה, בת נשואה אחת, נכד?"

הוא מחייך חיוך מריר. "אחד שחסר קיבלת…"

אני בוחנת אותו, עייף, קצת מיואש. חושבת על שנים של ציפייה, תשע. על הטיפולים והאכזבות, על הרגע בו האיר מענדי את חיינו, נסיך מושלם. כמו בסרט אני רואה אסיפות הורים, מאכזבות, מתסכלות ומדאיגות. הפרצוף של המנהל, מותש. מאבחנים, מטפלים, ועדות. ישיבה קטנה ראשונה, ושנייה, וחקירה של חוקרת נוער, ועוד פסיכולוג, ושני העובדים הסוציאלים שקדמו למאיר שלא מקבל אותנו עדיין. הפנים של מענדי שלנו, מנוכרות. עזות. חצופות.

הטלפון מצלצל. אמא.

"כן אמא?" אני מנסה להמעיט במילים, היא שומעת דמעות דרך הקו.

"התקשרתי לאחל לך מזל טוב, יקרה." היא נשמעת חגיגית. "מאמינה שאת נשואה כבר עשרים וחמש שנים?"

אני מצחקקת, "קשה לי להאמין," אני לוחשת. לא מרגישה חגיגית בכלל.

"איך אתם חוגגים מותק?" היא מתעניינת. הדלת נפתחת, זוג יוצא מהחדר, מאיר מלווה אותם שני צעדים, ידו על הכתף של הבעל. הוא מסתכל אלינו בחיוך, רומז להיכנס. "התור שלנו הגיע," אני שמחה לסיים את השיחה כאן, לא מספרת תור למה, למי.

מי שנשא אותי לאישה לפני חצי יובל קם, נכנס לחדר. אני פוסעת אחריו. פתאום אני מתמלאת תחושה משכרת של תודה.

תודה לה' שלא עברתי את כל זה לבד, שיש לי אותו.

תודה לה' שלמרות הכל אנחנו עוד יחד.

תודה שאף אחד לא חוגג לנו את היום הזה. לא הייתי עומדת בזה.

מאיר העובד הסוציאלי מתיישב בחיוך מבין, משתתף. יש לנו אוסף של חיוכים כאלה כבר. הבעל שלי מזדקף, מנסה לחייך גם. אני פתאום כבר לא שם, מנסה לדמיין את חתונת הזהב שלנו, עוד עשרים וחמש שנים, שיהיה לי מה לענות כשהוא ישאל אותי איך דמיינתי אותה.

מה יהיה אז? מענדי בן ארבעים ואחת? חסיד? הקים משפחה יפה? אולי עוד אח או אחות שכבר יהיו בני עשרים ו…ארבע?

אני לא יודעת מה יהיה, אבל אני כן יודעת מי יהיה החתן לצידי. וזו הסיבה כנראה שאחרי כל מה שעברנו אני מצליחה לדמיין חתונת זהב עם אור בעיניים ותקווה גדולה.

בקבוק משקה לחתונת הכסף

באחת ממדינות אירופה גר יהודי, איש שומר מצוות, שהחל משתתף בשיעורי חסידות ומתקרב אל השליח ואל בית חב"ד במקום מגוריו. שנה אחת הציע לו השליח במקום להצטרף לקבוצה שהוא מארגן לנסיעה לרבי מה"מ והוא הסכים. מלא התרגשות זכה לעבור בדולרים, להשתתף בתפילות, הוא הרגיש כמה טפחים מעל הקרקע.

השיא היה בהתוועדות. הוא עקב אחרי דברי הרבי, הניגונים, אמירת ה'לחיים'. בשלב מסוים הוא ראה אנשים ניגשים לרבי עם בקבוקי 'לחיים', מקבלים ממנו ברכה. הוא התלהב מאוד. מחליט שגם הוא צריך בקבוק משקה מבורך. אף אחד לא גילה את אוזנו שמדובר במנהלי מוסדות, עסקנים ולא באנשים פרטיים. מפה לשם הוא השיג בקבוק, ניגש גם הוא. הרבי חייך אליו, מאחל לו "מזל טוב לחתונה".

מאושר ושמח חזר הביתה מלא בחוויות. השיא היה כשהוציא את הבקבוק, מספר לאשתו על הברכה המיוחדת. אשתו התפלאה, צוחקת. "אבל אנחנו נשואים כבר שבע עשרה שנה!" הזכירה לו. "איזו חתונה?"

הוא נבוך. לא חשב על זה. הניח את הבקבוק מאחורי דלתות הזכוכית של הויטרינה, מחכה להבין לאיזו חתונה התכוון הרבי.

שמונה שנים עברו, יפות וטובות. ערב אחד הציעה האישה, מכיון שחתונת הכסף שלהם מתקרבת, אולי יערכו חגיגה ויוציאו בה את בקבוק המשקה המבורך והממתין? היהודי התלהב. הוא החליט לערוך ממש חתונה חוזרת, עם אולם, סעודה, צלם ומוזמנים. רק כתובה לא תהיה שם. מיהרו בני הזוג לארגן את החגיגה, הזמינו את כל מכיריהם וקרוביהם, במיוחד אלו שעוד השתתפו בחתונה המקורית לפני עשרים וחמש שנה.

היום המיוחל הגיע והחתן המרוגש הגיע למקום כדי לראות איך קורמות ההכנות עור וגידים, אבל צרה צרורה, באולם אותו שכרו התפוצץ אותו בוקר צינור ביוב ראשי. כמה אינסטלטורים הוזמנו, אך אף אחד לא הצליח לפתור את הבעיה. לא נראה שתוכל להערך כאן חתונה היום.

בעל האולם הציע, בצערו, לשכור את אולם בית הכנסת ממול. הוא אומנם קטן יותר, אבל מכיון שאין דרך להודיע לכולם על השינוי מהרגע להרגע, פשוט יתלו על האולם שלט שהחתונה עברה לאולם ממול. בנס היה אולם בית הכנסת פנוי באותו לילה, שלטים גדולים נתלו והמלצרים והקייטרינג החלו לערוך את השולחנות במקום החדש.

לפנות ערב עלה בעל השמחה אל בית הכנסת לתפילת מנחה. בית הכנסת היה כמעט ריק והתפילה הסתיימה במהירות. רגע לפני שהזדרז לרדת חזרה אל האולם לפקח על ההכנות האחרונות ולקבל את האורחים, פנה אליו יהודי נשוא פנים שעמד ליד פתח בית הכנסת. "אנחנו מעמידים חופה עכשיו, בבית הכנסת, אולי אתה מוכן להישאר רגע להשלים מניין?"

הוא היה המום. מי הזוג הזה שאין לו אפילו מניין לחתונה? הרב המקדש נאנח. מדובר בגר צדק צדיק. הכלה דווקא מגיעה ממשפחה חשובה, אולם כששמעו ההורים שהיא מתחתנת עם גר צדק החרימו את החתונה וכך אין להם אפילו מניין.

היהודי לא היה צריך לחשוב אפילו רגע. "למטה," כך סיפר לרב, "מחכה לזוג חתונה שלמה. סעודה וזמר, צלם וארבע מאות מוזמנים!" החופה הייתה מרגשת והאורחים המופתעים מן ההתפתחות, לא הפסיקו לרקוד ולשמח את הזוג הצעיר. השיא היה כאשר בעל המעשה נעמד לדבר בשעת החתונה. הוא סיפר על הנסיעה לרבי, על בקבוק המשקה. "עוד לפני שהחתן הצדיק התחיל את תהליך הגיור שלו, כבר שלח הרבי לזוג ברכת מזל טוב לחתונה!"

באדיבות מגזין עטרת חיה

לפני שבוע כתבתי לעצמי;

היום זכיתי להשגחה פרטית ממש ממש מרגשת.

התחילו לי כאבים חזקים בלסת…השן,  שמזמן הייתי צריכה לטפל בה …והזנחתי …"אותתה" לי,  שזהו. חייבים להגיע  עכשיו דחוף לרופא שיניים.

הזמנתי נהג מהחבר'ה האלה,  שנוסעים בעיר…והגעתי למירפאה. ב"ה נאלצתי לעקור את השן.

לרופא ולמשפחתו זכיתי  בעבר לרשום את כל בני  המשפחה למבצעי הקודש של הרבי; אות בספר התורה. הן לילדי ישראל והן ספר התורה "הכללי לאחדות ישראל".

ב"ה גם לאסיסטנטית ולמשפחתה זכיתי בעבר,  לעשות את הרישום למבצע הקדוש הזה.

המזכירה , שאותה אני מכירה המון שנים,  לא הסכימה עד היום. היום קרה הנס.  לפני העקירה  היא נתנה לי את שמה ושם אמה,  ושילמה את מלוא הסכום . שמונה עשרה ש"ח,  כך שתקבל תעודה לביתה.

ההוראות של הרופא היו,  שאני צריכה במשך שעתיים להיות עם פה סגור.  שלא יהי' דימום.

גם לא יכולתי לדבר,  אפילו אם רציתי…

הרגשתי קצת לא טוב.  רציתי להזמין מונית אבל לא יכולתי לדבר. והמירפאה ניסגרה…

החלטתי לחצות את הכביש לעבר תחנת האוטובוס. במעבר שבין הרחוב הדו – סיטרי, הרמזור התחלף לאדום. המתנתי באי –  התנועה. נשענת על עמוד ברזל עגול…מחכה, שהרמזור יתחלף לירוק.

מכונית נעצרה אף היא בצומת. ראשו של הנהג מופנה אלי והוא שואל אותי :"את צריכה נסיעה חזור"?

התפלאתי מאד,  איך הוא מנחש שאני צריכה נסיעה…ופתאום אני מזהה את פניו. זה  הנהג,   שהביא אותי אך  שעה קלה קודם לכן, מביתי למירפאת השיניים. !!!

התיזמון היה מדוייק ומרגש. נכנסתי לרכב. הנהג הושיט ידיו למעלה ואמר בהתרגשות.. הכל משמיים!!! הכל משמיים!!!

לקח לנו זמן רב  להרגע מההשגחה הפרטית המדהימה שחוינו.

הנהג כך התברר, הוא כהן. אמרתי לו: "או-טו-טו משיח בא. ואתה תהיה  בתפקיד הכי נעלה…להקריב את הקורבנות בבית המיקדש".

והנה, השם יתברך הרגיש במצוקתי והכין לי את הישועה כל כך מהר. וכך יתגלה המשיח. כהרף עין.ובית המיקדש השלישי הניצחי ירד בנוי ומשוכלל מן השמים. בגאולה האמיתית והשלמה.

בקרוב ממש. ממש. ממש עכשיו.

אמן.!

בדידי  הווה עובדא

טמה חורושוכין

יקרה,

האם גם את חווית הרבה לאחרונה,

את התחושה המטלטלת הזו

של הפחד, השאלות, החששות והכאב

שהתערבבו לך עם חוסר הוודאות-

מה הולך לקרות??

מה יהיה הסוף!?

האם גם את חשת לרגע,

שאת חיה בתוך ענן סמיך וחשוך

של אי וודאות ,

בלי לדעת האם ואיך

תצליחי לחזור לתחושת שלווה ואמונה?

האם תצליחי לחוות רוגע ושמחה,

כמו שהיה לפני שמחת תורה

7 באוקטובר….

האם נוכל כולנו,

האם נצליח,

לחוש שוב ביטחון-

שיש מי שדואג לנו

ושאנו מוגנים בעולם הזה??

אם כן,

את לא לבד.

צריך להודות על האמת.

משהו בלב שלנו התערער.

פחד וחרדה נכנסו אלינו

ככה,

מהדלת הראשית,

משתקים,

מותירים אותנו ללא מילים.

ואני לא יודעת אם את הרגשת את זה

אבל לי,

פתאום,

נפלה ההבנה-

שאם לא נעשה

משהו אמיתי ומשמעותי

לכוון את עצמנו מנטלית,

להיות במקום של תקומה מתוך השבר,

לחזק לנו את הנפש,

לרפא,

לשקם את האמונה והבטחון הכי בסיסיים – –

הפחד הזה ילווה אותנו בכל צעד ושעל !

זה ילווה אותנו בכבישים,

זה ילווה אותנו בקניות,

זה ילווה אותנו בדרום,

זה ילווה אותנו בצפון,

זה ישבש לנו כל חלקה טובה!

והכי גרוע,

זה בעצם יתן ניצחון לאויבים שלנו .

כי זה בדיוק מה שהם רוצים להשיג .

עם מפוחד,

מפולג,

מבולבל,

חסר תקווה,

חסר בטחון,

חסר אמונה.

וההשפעה של זה על הילדים שלנו?

ועל הזוגיות ?

ועל המשפחתיות?

עדיף שלא נתאר….

אבל ,

אני מבקשת ממך רגע,

בואי לא נשכח-

את הכוח העצום שיש בידיים

לנשים –

כמוני וכמוך …

בואי לא נשכח

שגם האימהות והסבתות שלנו,

עמדו במצבים קשים מנשוא

לאורך כל ההיסטוריה,

ובזכותן,

ובזכותך-

אנו עתידים להגאל!

והנשים האמיצות הללו

לאורך כל שרשרת הדורות ,

העבירו לי ולך את כוחות העל הללו-

לקום,

להפיח חיים,

להאמין, ליצור, לאהוב-

מתוך המקום הכי קשה והכי כואב והכי חשוך שיהיה!

בידינו,

נשות עם ישראל,

נמסר הכח העל טבעי הזה לצאת מההפיכה!

להבעיר אש של תקווה,

להתחיל להיות במקום של תקומה,

ולהיות בחיות,

חירות אמיתית והתלהבות,

דווקא בתוך עולם של כאוס וכאב.

וזה תלוי רק בהחלטה

לשנות פאזה !!

לעלות רמה !!

להיות נשים חכמות,

נשים שמבעירות את הלפידים של כולם,

נשים שמוצאות את העומק הרוחני,

שזוכרות שיש סיפור עמוק וקדוש,

מאחורי כל מה שאנו רואות מול העיניים…

נשים שמחוברות באמת

לקדוש ברוך הוא.

תלויות בו.

נושאות עיניים אליו.

נשים שהן שליחות אמיתיות.

מה שמדהים זה,

שהאדמו"ר הזקן מחב"ד

ותורת החסידות

מעניקים לנו ממש את מפת הדרכים הברורה-

לדעת איך להתנהל עכשיו בסיטואציה

בצורה שלימה ונכונה!

זה לא יאומן עד כמה

הכלים שהם נתנו לנו אי אז באהבה גדולה-

כל כך כל כך יפים,

כל כך חזקים

ויעילים

ומצילי חיים-

בשנת 1973,

אחרי מוראות מלחמת יום הכיפורים

הרב לאו הגיע ליחידות (פגישה אישית)

עם הרבי

שאל הרב לאו: ״רבי, מה יהיה״???

הרבי חייך אליו וענה לו:

״יהודי לא שואל מה יהיה יהודי חושב ואומר: מה נעשה״…

היום,

2023,

בתוך המלחמה המטלטלת והלא מוסברת הזאת!

בהתוועדות הגדולה שתתקיים בסוף השבוע

כינסנו מעל 30 נשים מעוררות השראה

מכל המגזרים

שמצליחות בתקופה הזו

לחיות את העוצמה

מעל 30 נשים מעוררות השראה

שחיות מתוך אמונה,

ששואבות כוחות מתורת החסידות ,

שמצליחות להאיר את העולם של כולנו,

והן באות לתת לך

את העצה האחת האפקטיבית שלהן –

איך להפוך מאשה מפחדת וחוששת

לאישה חזקה עוצמתית,

שפועלת מבפנים – החוצה,

שיודעת שיש בה כוחות להתמודד עם הכל,

שזוכה ממש לשנות

את המציאות הפרטית שלה

ואת העולם של כולנו!

הסמינריון המקוון יתקיים בעז"ה

בימים חמישי-מוצ"ש י"ז-י"ט כסלו (30.11-2.12)

בשלושה מושבים נפרדים של התוועדות, אמנות ומוזיקה

שיאירו לך את הלב והנשמה באור חדש ומרגש 🙂

האירוע באהבה ללא עלות לחיזוק נשות עם ישראל

(אך מספר המקומות מוגבל- חובה להירשם מראש)

להרשמה לאירוע לחצי כאן 

ישתתפו איתנו במעמד המדהים הזה:

אסתי פרוס

יעל צין

נחמי וילהלם

הרבנית רחל בזק

רחל בולטון

שפרה לבקיבקר

חני לפשיץ

בת שבע דרגן

יעל שבח

הדר הרץ

נעמה מנוסי

יוכבד אלקסלסי

דקלה

נירית חוטובלי

זלדה גולדשטיין

גלית יצפאן

אורה טובי

שולי מועלם

מורן קורס

ח"כ מיכל וולדיגר

לימור כהן

דיצה אור – אמא של אבינתן

ד"ר עליזה לביא

שרון אדם

הרבנית חדווה לוי

מושקי לנדא

עדן גולדמן

ועשרות אלפי נשים מהארץ ומהעולם ️

השידור יתחיל בעזרת ה'

ביום חמישי י"ז בכסלו 30.11

בשעה 19:00 בזום וביוטיוב

תצטרפי אלינו?

לחיי גאולה אמיתית במהרה בימינו,

מירי שניאורסון וצוות "נפלאות"

נ.ב.

הכנס יתקיים בסוף שבוע חמישי-מוצ"ש

י"ז-י"ט כסלו (30.11-2.12)

מחכות לך בהתרגשות!

שלום לכולם

אנחנו עומדים בסוף השבוע השביעי למלחמת הקיום של עם ישראל על זהותנו היהודית על ארצנו הקדושה ועל תורתנו הקדושה.

בסוף שבוע זה אנחנו עסוקים בחזרתם של אחינו ואחיותינו משבי חמאס, דבר שממלא את לבנו בשמחה מחד אך בחשש מאידך מה יהיו תוצאותיו של מהלך זה? האם כל החטופים ישובו בסופו של דבר בעזרת ה' יתברך לביתם בריאים ושלימים? מה יהיו השלכות של עצירת המלחמה? מה יהיו ההשלכות של שחרור המחבלים? ועוד..

כולנו במתח עצום לראות כיצד יפול דבר, אך מה היה באמת נכון לעשות? ללכת לעסקה? להמשיך בלחץ על חמאס שיביא לשחרור החטופים? או גם וגם? אין לי תשובה חד משמעית לשאלה כבדת משקל זו, אך אני רוצה לדבר על ההתמודדות של החטופים בשבי ועל משמעות הסבל אותו הם חווים ואתו הם מתמודדים כעת בשבי, מניין שואבים את התקווה? ולהציג את הגישה הייחודית לנושא כפי שמשתקפת בפרשת השבוע!

המסע של יעקב אבינו לארץ ניכר התקווה וההבטחה האלוקית שמסע זה יסתיים בשלום!

השבוע נקרא בפרשת ויצא, אחד האירועים המכוננים בפרשה הנו היציאה והעזיבה של יעקב  את בית הוריו מבאר שבע לחרן אל לבן דודו אחי אמו רבקה, יציאה שנולדה בשל אילוץ וחשש מפני פגיעה פיזית בו על ידי אחיו עשו השומר לו טינה וחפץ להרגו לדבריו של עשיו מפני שיעקב רימה אותו פעמיים: פעם אחת לקח ממנו את הבכורה ובפעם השנייה את הברכות אותן רצה אביו יצחק להעניק לעשו.

יעקב נעקר מבית ילדותו ומבית הוריו האהובים ונאלץ ללכת ולגור בארץ ניכר בבית דודו לבן הארמי שלא ניחן במבע אנושי רגשי ואמפתי ואף 'מצטיין' בתכונת הנפש הייחודית לו והידועה לשמצה המניפולציה הרגשית אותה ובה הוא משתמש כנגד בני אדם, כנגד קרובי משפחתו הרחוקים ואף הקרובים ביותר בני ובנות ביתו!

יעקב יוצא לחרן בברכת אביו ואמו המצווים עליו ללכת לחרן ולשאת אחת מבנות דודו רחל או לאה. יעקב בדרכו לחרן עוצר עצירה לילית בה הוא חולם חלום ייחודי בו הוא רואה סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, בחלומו הוא זוכה להבטחה מה' יתברך על שמירתו הן בצאתו לחרן והן בשובו חזרה לבית אביו בשלום, עם הבטחה מפורשת לקיום צרכיו המלאים לחם לאכול ובגד ללבוש.

כפי שמתאר זאת הכתוב: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ.  וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ.

ובהמשך הדברים מספרת התורה: "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים.  וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ. וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם."

ורש"י על אתר מפרש: וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו – מִשֶּׁנִּתְבַּשֵּׂר בְּשׂוֹרָה טוֹבָה, שֶׁהֻבְטַח בִּשְׁמִירָה, נָשָׂא לִבּוֹ אֶת רַגְלָיו וְנַעֲשָׂה קַל לָלֶכֶת.

מה משמעותה של מניפולציה וסחטנות רגשית ההופכת לדרך חיים אצל אדם?, מה השלכותיה? ואיזה סבל בל יתואר היא מביאה לקרוביו!

בהמשך הפרשה, אנו נחשפים למניפולציות ולסחיטה הרגשית אותן מעביר לבן את יעקב ואת בני משפחתו, החל בחילופי האחיות לאה ורחל בנישואי יעקב להן, כאשר לבן מרמה את יעקב ומוביל אותו לחופה עם לאה במקום עם רחל בתירוצים מצוצים מהאצבע ומוביל את יעקב לעוד שבע שנות עבודה מפרכות בכדי לזכות ולשאת אף את רחל.

לאחר מכן מתחיל מסע קשוח ומתיש בו לבן מפקיד את יעקב על מלאכת רעיית צאנו מבטיח לו שכר הגון, יעקב מתמסר לעבודה בכל כוחו, מגדיל ומשביח באופן משמעותי את כמות ואיכות הצאן עליו הוא מופקד, וזוכה לעושר רב על חלקו בשכר עבודתו.

מצב זה מוציא את לבן משלוותו ומנקר את עיניו, הייתכן יעקב חתנו מתעשר 'על חשבונו'? ולא די בכך אף מכפיל ומשלש את שכרו ורכושו בייחס לזה של לבן? לא זה לא יתכן, לבן לא יאפשר דבר שכזה!

יעקב אבינו חש במתח הרב השורר בינו לבין חמיו וחש שפניו אינם כתמול שלשום ובלבו גומלת החלטה אמיצה , אני חוזר הביתה, אין לי מה לחפש כאן יותר, עתידי ועתיד משפחתי איננה כאן, אני צריך לדאוג לעידי ועתיד משפחתי וכאן זה לא עומד לקרות!

הוא קורא לנשותיו ומתאר בפניהם את המצב, את התגלות ה' יתברך אליו בחלום ואת דבריו אליו:  "רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ . אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ".

על כך משיבות לו רחל ולאה: "וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ. הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ. כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה".

יעקב מקבל החלטה ועושה הוא אוסף את כל בני משפחתו ורכושו ויוצא חזרה לארץ ישראל הביתה!

לאחר שלשה ימים נודע ללבן שיעקב נמלט ועזב את ביתו עם כל בני ביתו ורכושו, לבן מחליט לרדוף אחריו, בטירוף הדעת הוא גומע מרחק של שבעה ימים ומשיגו לאחר שלשה ימי מסע בלבד! כשהוא מבין שהשיג את מבוקשו הוא סוף סוף מחליט לעצור ללינת לילה. ה' יתברך מתגלה ללבן בחלום הלילה ומזהיר אותו שלא לפגוע ביעקב לרעה בשום צורה שהיא כפי שמתאר זאת הכתוב: "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע".

לבן מבין ומתחיל להפנים שיעקב, בנותיו ונכדיו מאסו בשהייה לצדו בהתנהגותו ובהתנהלותו המושחתת המלווה ברמייה מתמדת לכל אורך הדרך כלפיהם ובחרו לקיים את המשך עתידם רחוק ממנו, אבל לא לפני שהוא מתעמת עם יעקב אבינו ומטיח בפניו האשמות שווא קשות על כך שיעקב גנב את לבבו, ונהג בבנותיו כשבויות חרב כאשר בחר לקחת ממנו את בנותיו ונכדיו ולברוח ללא אפשרות לאפשר לו להיפרד מהם!

יעקב אבינו לא נשאר חייב ומחזיר ללבן ומטיח בו האשמות קשות על התנהלותו והתנהגותו הקשה המנוכרת המושחתת כלפיו וכלפי בנותיו ונכדיו במשך 22 שנה, על חוסר ההגינות והרמייה של לבן את יעקב בנישואי בנותיו, וברמייה בעבודה המסורה אותה ביצע יעקב במסירות אין קץ..

על כך שבכל פעם שרק צמחה לה הצלחה ליעקב בעבודתו, טרח לבן להשבית שמחות להונות אותו ולהחליף את עבודתו ברעיית צאן המובחרות והפקדת הצאן הפחות מובחר בידי יעקב, אך ורק בכדי שלא תמצא הדרך שיעקב יצליח בעבודתו וייהנה ממעשי ידיו בהרחבת רכושו ומשכורתו על העבודה הקשה המאומצת והמסורה אותה ביצע עבור לבן חמיו!

סופו של מפגש טעון זה מסתיים לו כאשר לבן ויעקב כורתים ברית ומציבים גל אבנים כעדות לכך שהם מחויבים לשמור מרחק אחד מהשני ולא לפגוע או להזיק אחד לשני, מה שנכון בעיקר ללבן מאשר ליעקב שהתנהל אתו בתמימות ויושר אנושי מופלא לכל אורך הדרך במשך 22 שנה למרות שלבן מצא בכל פעם מחדש את הדרך להונות ולנסות לפגוע ביעקב אבינו!

הם יושבים לארוחה משותפת, לנים שם בלילה ובבוקר לבן נפרד מבנותיו ונכדיו ושב לביתו. יעקב צועד לביתו שבארץ ישראל וזוכה ללוויית מלאכים השומרים עליו בדרכו חזרה כפי שמתאר זאת הכתוב:  "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם".

ורש"י על אתר מפרש: וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים – מַלְאָכִים שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בָּאוּ לִקְרָאתוֹ לְלַוּוֹתוֹ לָאָרֶץ.

 מַחֲנָיִם – שְׁתֵּי מַחֲנוֹת: שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּאוּ עִמּוֹ עַד כַּאן, וְשֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּאוּ לִקְרָאתוֹ.

שניים מהתיאורים כאמור בהם משתמש לבן כלפי יעקב על התנהגותו כלפיו הנו: 'גניבת לב' וכלפי בנותיו הנו: 'שביות חרב' כפי שמפורש בכתוב: "וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב".

רש"י על אתר מפרש זאת כך: כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב – כָּל חַיִל הַבָּא לַמִּלְחָמָה קָרוּי חֶרֶב.

לבן מאשים את יעקב בגניבת לבבו – כלומר בהפרת האמון הלבבי הקיים ביניהם בשל כך שיעקב ברח מבלי לספר על תכניותיו ללבן.

יתרה מכך לבן מאשים את יעקב ואת התנהגותו בבנותיו כ-'שבויות חרב'! שבוי חרב: הנו אדם הנלקח בעל כרחו כשבוי מלחמה על ידי האויב.

לבן מאשים את יעקב בהאשמות כה חמורות אלו, מפני שמבחינתו הוא איננו מכיר ביעקב ובזכותו על נשיו ילדיו ורכושו.

כפי שמתואר במקרא: "וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ".

במשך שנים נהג לבן בבני ביתו כאובייקט הוא התייחס אליהם כרכושו האישי, לא ראה את נפרדותם הסובייקטיבית, לא חש את צרכיהם מאווייהם ורצונם.

תפיסה זו הנה הרסנית ומסוכנת, לבן מצהיר על חוסר ההכרה שלו ביעקב כבעל וכאבא וכסובייקט ומערער על כך בהצהרה שרירותית ותוקפנית "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא"!

חוסר הכרה ראשונית בקיומו של הסובייקט בעולם כמושג וכתפיסה וזכותו הבסיסית של כל סובייקט לחיות ולהתקיים בעולם מתוך תחושה של נפרדות ועצמאות ומתוך תחושת הכרה והתחשבות בצרכיו מאווייו ורצונותיו הנו מתכון לאסון בעולם השואף להתקיים ולחיות על בסיס הציווי האלוקי 'לא לתהו בראה אלא לשבת יצרה'!  

הגזלה מבני האדם את הזכות האלמנטרית הראשונית והבסיסית של תחושת הסובייקטיביות והפקעתה מהם באופן סימבולי בערעור על רכושו של הזולת ותביעתו ממנו על בסיס הטענה כי כל אשר לך שלי הוא! גורמת לאנשים בעולם לחוש שמבחינתם אין סובייקטיביות בעולם, הזולת התובע בתוקפנות את בעלותו על רכושם בטענה ובתפיסה של רק אני ואפסי עוד הכל נע סביבי והכל הוא עבורי מסכנת את קיומם האנושי הבסיסי והאלמנטרי של בני האדם בעולם.

התפתחות פתולוגית זו נשענת על הפרעה נפשית המכונה: נרקסיזם פתולגי קיצוני המובילה בסופו של דבר להתפתחותה והתקבעותה של הפרעת אישיות אנטי סוציאלית (מה שכונה בעבר פסיכופתיה).

זהו עיוות מוחלט למושג אותו תבעו חז"ל: "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם" (סנהדרין פרק ה' משנה ה') שמשמעו בכדי לקיים את העולם בצורה הטובה ביותר עבור כולנו, צריך האדם להכיר בכוחותיו הסובייקטיביים הייחודיים שנתנו אך ורק לו ולצד זאת ויחד עם זאת חייב הוא לזכור שכוחות הייחודיים לא נועדו עבורו בלבד, בכדי להתנשא על הזולת ולהשתמש בכשרונותיו הייחודים לו בכדי לפגוע חלילה בעולם ובנבראים שלצדו! אלא אך ורק בכדי לקיים את מחויבותו שלשמה נברא להפוך את העולם כולו למקום יותר טוב עבורו, עבור אחרים ועבור ה' יתברך שברא את העולם. זוהי זכות שהיא חובה!

בנוסף לכך התורה מתארת כאמור את המניפולציות ואת הסחיטה הרגשית אותה מפעיל לבן על סביבתו ואף על בני ביתו. הוא מנצל כל מצב אפשרי כדי להערים ולמצוא נתיבי מילוט בחלקלקות ובצחצוחי לשון כדי לרמות ולהונות בכל דרך אפשרית את כל מי שבא במגע עמו, הן ביחסים אישיים – קשרים המושתתים על קרבה ואמון, והן ביחסים בין אישיים קשרי מסחר, וכד'.

המניע האישיותי המניפולטיבי נשען על הדימוי והערך העצמי הנמוך של לבן, החש שאיננו יכול ואיננו מסוגל להאמין שאפשרי להשיג כל דבר, ביושר ובתום לב המבוסס על יחסי אמון הדדיים.

מבחינתו של לבן הדרך להשיג כל אשר לבך חפץ עובר דרך שקרים ומניפולציות וסחיטה רגשית. זהו מנגנון הגנה נפשי פרימיטיבי הנשען על פגיעה משמעותית ביחסי-אובייקט מוקדמים עם דמויות מפתח משמעותיות כדמיות הוריות, שסדקו את מבנה האמון בנפשו ל לבן כפי הידוע אביו של לבן הנו בתואל הארמי, שאף הוא 'הצטיין' באישיות מניפולטיבית מורכבת.

מהו שבי פסיכולוגי? ומדוע הוא גרוע משבי פיזיולוגי?

רחל ולאה היו במשך שנים שבויות בידי אביהן, ששעבד אותן נפשית ורגשית אליו, במניפולציות וסחטנות רגשית.

בספרות הטיפולית ישנה התייחסות רחבה למושג "שבי פסיכולוגי": הרעיון של  שבי פסיכולוגי הנו מצב בו אדם נתון כאשר הוא נמצא במערכת יחסים שבה הוא למעשה שבוי, (ולא מדובר כאן על שבי פיזי) למרות שלכאורה הוא יכול לבחור לקום ולעזוב מתי שהוא רוצה, אין סורגים, יש שעות שהוא בבית ולבד וללא שמירה עליו, וכל מה שהוא צריך זה לפתוח את הדלת ולצאת, או יותר נכון לברוח.

נפגעי התעללות במשפחה הם 'אסירים' הנתונים לשליטת תוקפיהם ואינם יכולים לברוח. שבי משפחתי של נשים וילדים (ולעיתים גם גברים) הוא סמוי מן העין בדרך-כלל, וקשה מאוד להבנה למי שלא חווה את זה. (אם באופן ישיר ואם באופן עקיף דרך אנשים קרובים שהוא או היא מכירים במצב הזה).

בשבי הזה, אף אחד לא קשור בשלשלות, אין סורגים והנפגע יכול, פיזית, לקום לפתוח את הדלת ולצאת. המחסומים לבריחה הם סמויים מהעין כי הם פסיכולוגיים-(נפשיים ורגשיים), ועם זאת כוחם רב ביותר.

התוקף הוא האדם החזק ביותר בחיי הקורבן ופעולותיו ואמונותיו מעצבות את הפסיכולוגיה של הקורבן.
ועם זאת, התוקף המתעלל נראה כלפי חוץ כאדם נורמלי והתנהגותו הפרו-חברתית, המופע החיצוני  שהוא מנכיח בכל מקום שהוא נמצא (מחוץ לבית, כמובן), מהווה הסוואה מצוינת, שרק מעטים ביותר יכולים לראות דרכה את העריצות שלו, ולא יכולים להעלות על דעתם שהאדם הזה, בעל החזות הרגילה, שלעיתים אפילו מושא להערצה והערכה, יכול לעשות פשעים כאלה לאנשים הכי קרובים אליו. הכפילות באישיותו של התוקף מאוד מבלבלת את הקורבן, מעצימה את אי-הוודאות וגורמת לו לקושי בקריאה ובהבנה של המציאות.

מטרתו הראשונה של התוקף היא לשעבד את קורבנו, לשלוט על כל הממדים של חייו. אבל הוא לא מעוניין בשעבוד בכוח הזרוע, השאיפה שלו היא שהקורבן יהיה משועבד מרצון, ויותר מכך, שהקורבן אפילו יהיה אסיר תודה ויאהב אותו.
כלומר: השובה תלוי באהבתו של קורבנו, תלוי בהכרה שלו באדנותו, כפי שמציג הפילוסוף פרידריך הגל במשל האדון והעבד: "האדון יכול להיות אדון רק אם יש לו עבד שסר למרותו ושמכיר באדנותו. שאם אין לו עבד שיכיר באדנותו, הוא לא יהיה אדון. לפיכך האדון תלוי בעבד כדי להיות אדון".

כדי שאדם יוכל לשלוט באדם אחר מתוך הסכמה, עליו עשות עליו מניפולציות פסיכולוגיות כדי לעצב את נפשו ודעתו כדי שיחשוב ויתנהג כשבוי, אבל מתוך רצון ובחירה. (מתוך: 'טראומה והחלמה', ג'ודית לואיס הרמן 1992).

כלפי חוץ הפגין לבן את אהבתו האין סופית לבנותיו ונכדיו באהבה וחיבה, אבל בתוך ביתם הוא הפך אותם לכנועות אליו. כשרודף לבן אחרי יעקב ומשיגו, הוא משתמש בשפתו המניפולטיבית בניסיון לערער את יעקב ואת הקשר שלו עם בני ביתו, הוא מתריס כאמור כנגד יעקב שגנב את לבבו ונהג בבנותיו כשבויות חרב,.

 כעת הוא מנסה לרכך את הדברים ובאישיותו ובשפתו המניפולטיבית הוא מנסה להצטייר כאדם רגיש לבבי אכפתי ומסור כפי שמתארת זאת התורה: "לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר."

ה-"אימרי אמת" מגור (רבי אברהם מרדכי אַלְתֶּר) מפרש את הפסוק כך: "לבן רצה להזיק ליעקב אבינו, לנסות לעקור את הקשר הנפשי והרגשי המשפחתי החזק שלו עם בני ביתו, על ידי התקרבות רגשית ליעקב לבנותיו ולנכדיו. על זה אמרו רז"ל (ספר הזכות ליקוטים לפרשת ויצא) לבן אמר ליעקב: וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וגו' וכי לכלי זמר היה צריך יעקב אבינו, לתופים ומחולות? אלא שלבן רצה להרע ליעקב ולבני ביתו על ידי התקרבות רגשית אליו בכך שעשה עצמו כפוף וכנוע בפני הקדושה, והשתמש במניפולציות וסחיטה רגשית ובדברי חנופה ליעקב ולבני ביתו כאיש שהקדושה והרוחניות יקרות כביכול ללבו ונוגעות בו רגשית ונפשית, כפי שמבואר בזהר (זוהר חלק ב' דף ר"ג עמ' ב') על פעולתה המניפולטיבית של  'קליפת נוגה' (סוג של כח רוחני חיצוני 'כקליפת הפרי' שאיננו טוב ואיננו רע, כאשר האדם עושה שימוש בכוחה לטוב אזי מעלים אותה לקדושה ולהיפך שימוש בכוחה לרעה מורידה ומאפשר את שליטת כוחות הטומאה עליו) שקליפה זו 'גניב ומפתיה'- כלומר: שגונבת את לב האדם ומפתה אותו להיכנע לכוחות הרוע. ועל זה באה בפסוק האזהרה ללבן:"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע" (בראשית ל"א כ"ד). כדי שלא ינסה כלל לפתות את בנותיו ונכדיו במניפולציות, להסיתם ולהדיחם כנגד יעקב אביהם!

הבריאות הנפשית הרווחת בנפשם של השבויים הנה עצם הידיעה שהם בשבי! התקווה – הנה הרוח המפעמת בהם שיום יבוא והם יצליחו להשתחרר בדרך זו או אחרת מהשבי!

מחקר שנערך בימי מלחמת עולם השנייה מעלה כי ילדים שהוחזקו במחנות כשבויים על ידי הנאצים ימ"ש גילו סימני בריאות נפשית תקינים ואף מעודדים לאחר השבי. הילדים ספרו על כך שלכל אורך שהותם במחנות הם התעודדו פעם אחר פעם כששמעו את ההפצצות היום יומיות על המקומות בהם החזיקו הנאצים, ונחשפו למידע כי נעשות פעולות משמעותיות לשחרורם על ידי בעלות הברית.

המחקר נשען על העובדה שאותם ילדים הפנימו את מהות המצב והצליחו לעשות הפרדה רגשית בין השבי בו הם נתונים לבין המציאות הבריאה והשגרתית בה הם אמורים להיות.

הידיעה כי השבי הנו מצב זמני, כפוי, ולא שגרתי סייע רבות לאותם ילדים להתחזק מבחינה מנטאלית נפשית ורגשית ולפתח תקווה יום יומית בציפייה דרוכה ובתקווה מייחלת לרגע בו ישתחררו מן השבי.

התודעה הנה הבסיס הראשוני להשפעה על האדם נפשו ומצב רוחו בהווה. כאשר תודעת האדם נתונה ונשענת על תפיסתו את המצב ואת הפרשנות אותה הוא נותן למצב ובהתאם לכך הוא חי את חייו בהווה, השפעת המצב עליו נתונה בידיו! הוא שולט על הסיטואציה ובוחר איך לחוות אותה ואיך היא תשפיע עליו!

כאשר האדם תופס את מצבו בהווה ומעניק למצבו בהווה פרשנות הנשענת על ראיה חיובית ואופטימית, הוא משפיע על מצב רוחו ועל מצבו הנפשי רגשי בהווה ובמידה רבה הוא יקבע גם את בריאותו הנפשית העתידית לאור ההתמודדות עם המצב אתו הוא מתמודד בהווה! הוא כמובן יתמודד עם קשיים אובייקטיביים שיטרדו את נפשו ואת מנוחתו, אבל המצב ייוותר רגשי – ככזה שהנו בר חלוף ולא מתקבע למצב נפשי בלתי משתנה!

וכן להיפך במידה והתפיסה למצבו בהווה נשענת על ראיה שלילית והפרשנות הניתנת למצבו בהווה הנה פסימית, הוא עלול להתקבע נפשית ורגשית למצב בו הוא נתון בהווה להטמיע ולהפנים בנפשו את החוויה הטראומטית כך שהתוצאה של המצב בהווה תשפיע במידה רבה על מצב רוחו הנפשי והרגשי ותקבע גם את מצבו הנפשי העתידי ככזה העלול להיות כפוסט טראומטית נפשית. בשונה כאמור ממצב רגשי שהוא בר חלוף המצב הנפשי מתקבע בנפש והופך למצב קבוע!

זה היה מצבם של רחל ולאה בביתו של לבן אביהם, וזה היה מצבה של רבקה אמנו בבית בתואל עם לבן אחיה במשך 3 שנים, ומסע של שנים של ילדות והתבגרות במקרה של לאה ורחל בבית משתק, כופה ולא מאפשר, בית ואבא היוצר תלות רגשית של בני ביתו בו ומערער על תפיסת הסובייקט את מצבו הסובייקטיבי ואת נפרדותו ככזה האחראי על עצמו, שצרכיו, מאווייו ורצונותיו זוכים להכרה ומקבלים את ביטויים, הן חשו משותקות ולא מצאו את היכולת להביא לידי מימוש את עצמן ואת יכולתן, הן הפכו לאובייקט בידי אביהן שבחר לראות את עצמו דרך צרכיו הנרקסיסטיים הלא פתורים ולעשות לעצמו הרחבה דרכן, בכך שכל מה שהן ומי שהן זה אך ורק לשרת את צרכיו רצונותיו ומאווייו. בכך ניסה לבן לשלול מבנותיו את האפשרות הטבעית והבריאה להתפתח ולגדול לעצמאיות ולממש את עצמן דרך יכולתן. 

אך למרות זאת ועם זאת הצליחו רחל ולאה בזכות תפיסת עולמן למרות שגלו בבית מורכב עם תפיסות מעוותות ולא בריאות, לפתח זהות עצמאית יציבה וחזקה. הן נצמדו לרוחה והשראתה של רבקה דודתן וראו בה דמו לחיקוי, הן שמעו על אבא של יעקב יצחק ועל סבו אברהם ועל הדרך בה דבקו כל חייהם בקנאות רבה, לנהוג ביושר ובתום לב עם כל בריה, נאמנים לבורא עולם וצמודים לקיום עולם מתוקן בריא וקדוש על פי הצו האלוקי להפוך את העולם למקום טוב יותר, עד למכון ל-ה' יתברך כבית עולמים!

הן הטיבו עם כל רואיהן, די בסיפור המופלא בו רבקה מעניקה שירות אנושי סיזיפי לאליעזר עבד אברהם מבלי שהכירה אותו כלל, כמות עצומה לעשרה גמלים צמאים ללא כל הפסקה הלוך ושוב עד סיימה להשקות את כל הגמלים ואת אליעזר! וכך רחל ולאה נצמדו למעשי החסד עם הבריות, ומעשיהן הטובים בעבודת המידות המופלאה הפכו אותן לנשים חזקות בריאות ויציבות הדבקות ללא לאות בדרכן דרך ה' יתברך לעשות לו משכן בעולם מתוקן המיטיב עם כל ברואיו!

וכשיעקב הגיע לחרן אורו עיניהן הן נשאו עיניים אליו וייחלו בכל ליבן ליום בו הן יזכו להקים יחד אתו בית בישראל, בית ל12- השבטים עליהן הושתת עם ישראל כולו!

'כשבויות-חרב' המנוהלות בידי אביהן הן הבינו שהגיעה השעה בה הן ימצאו סוף סוף את עצמן במקומן הטבעי והבריא כאמהות ורעיות שמהן יבנה עם ישראל כולו.

הן מאושרות מהעבודה שזכו להינשא ליעקב ולהעמיד את 12 השבטים, וברגע בו יעקב אוסף אותן לשדה ומודיע להן שזה הרגיע לעזוב הן עונות פה אחד כפי שמתאר הכתוב:

"וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ. הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ. כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה".

ורש"י על אתר מפרש: הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ – אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לָתֵת נְדוּנְיָא לִבְנוֹתָיו, בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין, נָהַג עִמָּנוּ כְּנָכְרִיּוֹת, כִּי מְכָרָנוּ לְךָ (שֶׁעָבַדְתָּ אוֹתוֹ בָּנוּ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְלֹא נְתָנָנוּ לְךָ אֶלָּא) בִּשְׂכַר הַפְּעֻלָּה. אֶת כַּסְפֵּנוּ – שֶׁעִכֵּב דְּמֵי שְׂכַר פְּעֻלָּתְךָ.

אנו נושאים עיננו לבורא עולם ומייחלים שאף אחינו ואחיותינו הנתונים בצרה ובשביה, הנושאים עיניהם אל ה' יתברך, יודעים ובטוחים שעם ישראל כולו עושה כל אשר לאל ידו להשיבם אל ביתם ואל יקיריהם המחכים וממתינים להם בכיליון עיניים, נתפלל אל ה' יתברך שירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה ומאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה במהרה.

שבת שלום ומבורכת

נכתב על ידי מישאל אלמלם לעילוי נשמת רחל בת זהבה ע"ה