תארו לעצמכם שאתם מגיעים לארוע בגג מגדלי עזריאלי ובדיוק הורידו את המעקים…

מה היה קורה לכם??

שמרו את התשובה בנתיים ובואו נמשיך..

מכירות את המשפטים…

▫️ אני אף פעם לא העזתי לדבר ככה להורים שלי

▫️רק המורה נכנס כולם נעמדו במקום

▫️פעם לילדים היה כבוד למבוגרים

אז נכון.. פעם..

ההורים היו הורים

המורים היו מורים

והתלמידים היו תלמידים

👶👦👩👩‍🦳

היום סמכות וגבולות הפכו למילה 'גסה'.. ואפילו הבינה הפכה למלאכותית…

ו…ההורים הפכו לחברים החברים הפכו למורים והילדים להורים במצב הטוב…!

💭💭

ואז ישבו חכמים והבינו שאולי צריך 'סמכות חדשה' לא הסמכות של פעם עם עונשים וכדו' אלא סמכות בצורה חיובית…

🛠️

בפרשתינו- כי תצא יש את הנוסחה, באה התורה ומלמדת אותנו מה בדיוק צריך לעשות..

"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך", ובהמשך.. "ולא תשים דמים בביתך, כי ייפול הנופל ממנו".

🛠️

הדבר הראשון שאדם צריך בבית זה מעקה – גבולות ברורים וחזקים.

כוחו של המעקה בכך שהוא חזק מהאדם ובולם אותו.

🛠️

גבולות מביאים לאדם יציבות וחוסן פנימי ובנוסף הגבול בולם האדם מנפילה… ללא גבולות מתפתחים חרדות ורגישויות 'שלא היו פעם' …

ואנחנו ההורים לפעמים במקום לתת הגבול והמעקה שהילד זקוק לו נופלים בעצמינו מהגג…

ופותחים מסע הסברה כמה חייב להיות חברים של הילדים, לקנות להם מותגים שלא יהיו שונים, לפצות אותם על זה שאנחנו עובדים,לפנק באכילה רגשית…

ומעבירים השיטה הזאת לסבא וסבתא, למנהלים, למורים אפילו למדריך בחוג והבייבסיטר…העיקר שחס ושלום הילד לא ישבר!!

🛠️

באה התורה ואומרת

הילד לא מחרסינה הוא עמיד! הוא הופך לחרסינה ונשבר לרסיסים כשלא מציבים לו גבולות!

ועל זה נאמר "ולא תשים דמים בביתך, כי יפול הנופל" הוא רק יפול מהגג…

🛠️

אז בואו רגע נעצור…

נזמין 'סורגים' ונדאג למעקה בטיחותי..

נזכור שזה התפקיד האמיתי שלנו!

לחנך את עצמינו ואת הילדים לגבולות!

כמובן בעזרת מילים טובות מלב אל לב, העצמה ויחס חם..

🤍🤍🤍

ואם יש צורך בביקורת כדי לשפר הסביבה נאמר זאת בדיוק כמו שאנחנו רוצים שידברו איתנו ויתיחסו אלינו ואל הילדים שלנו.

🛠️

כל זאת בהוספה בגבולות רוחניים- תפילה , הוספה ביראת שמים, חיים בצניעות וענווה והרבה הרבה דוגמא אישית.

ואסיים בתפילה "…וְזַכֵּנִי לְגַדֵּל בָּנִים וּבְנֵי בָנִים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים. אוֹהֲבֵי יְיָ. יִרְאֵי אֱלֹהִים. אַנְשֵׁי אֱמֶת. זֶרַע קֹדֶשׁ בַּה' דְּבֵקִים וּמְאִירִים אֶת הָעוֹלָם בַּתּוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וּבְכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא…"

שבת שלום ורוב נחת!!

אסתי פרקש

שליחת הרבי בפתח תקוה

ויועצת חינוכית.

לסרטון פרסום

לרישום

שלום לכולם

השבוע נקרא בפרשת כי תצא

אחד הנושאים המעניינים בפרשה עוסק בנישואין מהיבטים שונים, אמנם ישנו פסוק מיוחד המאיר את מהות ותכלית הנישואין בעיניי וכך נכתב בפסוק:

"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח." (דברים כ"ד, ה').

ורש"י על אתר מפרש את הפסוק כך:

אִשָּׁה חֲדָשָה – שֶׁהִיא חֲדָשָׁה לוֹ, וַאֲפִלּוּ אַלְמָנָה, פְּרָט לְמַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ.

וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו – דְּבַר הַצָּבָא.
לְכָל דָּבָר – שֶׁהוּא צֹרֶךְ הַצָּבָא, לֹא לְסַפֵּק מַיִם וּמָזוֹן וְלֹא לְתַקֵּן דְּרָכִים.

יִהְיֶה לְבֵיתוֹ – אַף בִּשְׁבִיל בֵּיתוֹ, אִם בָּנָה בַּיִת וַחֲנָכוֹ וְאִם נָטַע כֶּרֶם וְחִלְּלוֹ, אֵינוֹ זָז מִבֵּיתוֹ בִּשְׁבִיל צָרְכֵי הַמִּלְחָמָה.

וְשִׂמַּח – יְשַׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ.

ורבינו בחיי בן אשר מפרש:

נקי יהיה לביתו שנה אחת – וכן מצינו אצל ה' יתברך ששהה בסיני עם ישראל דוגמת חתן וכלה שעמדה שכינה בהר שנה אחת, שהרי לא נסעו עד שני באייר בשנה השנייה.

ובעל הטורים מוסיף:

לְכָל דָּבָר נקי יהיה לביתו – שהנושא אישה מוחלין לו על כל עונותיו.

ניתן לראות בראיה ראשונית, את יוקר וחשיבות השנה הראשונה בחיי הנישואין ועד כמה הפליגה התורה בחשיבותה עד כדי פטור מלא מכל מחויבות חברתית ואף משירות צבאי – בצבא ה'. כלומר: מהעבודות השוטפות בבית המקדש אם כהן או לוי הוא. ואף מצבא ישראל הנלחם את מלחמות ה' למשך שנה זו, וכל זאת למה? כדי שהאיש יְשַׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ.

מה משמעותה וחשיבותה של השמחה עליה מצווה האיש כלפי אשתו בשנה זו, שאפילו משירות צבאי פטור הוא?

'שנה – ראשונה' בכל רגע ורגע מהחיים:

המושג השגור בעולם היהודי המתאר את שנת הנישואין הראשונה מכונה 'שנה ראשונה'- ומתאר את האווירה הייחודית בה נתונים זוג טרי שנישא זה עתה ואת המרקם העדין והרגיש הקיים ביניהם  והנדרש להם כדי לחוות ולצלוח את השנה הראשונה באופן הטוב ביותר עבורם בכדי לבסס את הקשר הזוגי ביניהם.

לצורך כך נדרשת סביבה נטולת רעשי רקע: מקום מגורים מותאם לצרכיהם, צרכי קהילה, משפחה קרובה, חברים טובים, תעסוקה מאפשרת, פניות נפשית ורגשית, זמן איכות ייחודי להם.

התנאים לסביבה נטולת רעשי רקע הכרחית עד כדי קריטית בשנה זו, שכן בכדי לבסס קשר משמעותי ואינטימי נדרשת סביבה מאפשרת.

בקרב הקהילות השונות בזרמי היהדות המגוונים: נהוג בשנה זו שהגבר ילמד לימודים תורניים במוסד תורני המכונה 'כולל'- כלומר לימודים כוללניים בכל תחומי היהדות ובעיקר בנושאים העוסקים בקשר הזוגי מהיבט יהודי תורני. הן מחלקים הקשורים בנגלה שבתורה והן מחלקים העוסקים בהיבט הקשר הזוגי על פי פנימיות התורה.

כלומר קשר דורש סביבה מאפשרת, מה שדורש מהחברה סביבה מאפשרת ונטולת רעשי רקע עבור זוג טרי למשך שנה שלימה, בכדי לאפשר להם לבנות ולמסד את הקשר הזוג באופן ובמרחב הטוב ביותר עבורם!

התבוננות זו של התורה וחכמיה על שנת הנישואין הראשונה, מלמדת שמהותו של קשר זוגי וביסוס הקשר הזוגי נשען על הסביבה אותה יוצר הזוג סביבם.

בכדי להבין יותר את המשמעות הטמונה בכח שנת הנישואין הראשונה, אציג כאן חלק ממכתב שכתב אביו של הרבי מליובאוויטש המקובל רבי לוי יצחק אל בנו הרבי שנישא בשנת תרפ"ט דרכו נוכל להתבונן על המשמעות הייחודית של שנת הנישואין הראשונה וכך הוא כותב אל בנו: "בשנה זו כשהאיש והאישה דרים יחד באהבה וחיבה על פי התורה והמצווה כפי הנצרך, אזי הם בונים את חלקם בעולם יחד ומכשירים את עצמם 'ליציאה למלחמה- מלחמת החיים', לברר ולתקן בימי חלדם בחיי חיותם הוא ואשתו יחד את חלקם הייעודי והייחודי להם בעולם, שלשמו באה נשמתם לעולם". (המכתב ערוך לשונית)

הבנה זו יש בה בכדי ללמדנו ש-'שנה ראשונה' הנה מטפורה בלבד  למהותו של קשר זוגי ארוך טווח. 'שנה ראשונה' הנה דרישה מצד בני הזוג, ומשמעותה של דרישה זו הנה מיסוד הקשר הזוגי באופן כזה שכל ימי קיום הקשר בין בני הזוג הם צריכים, יכולים ונדרשים לקיים את הקשר הזוגי שלהם על ידי יצירת מרחב מאפשר ובניית סביבה מאפשרת עבורם.

ההבנה שקשר זוגי בריא יציב ושמח לאורך ימים ושנים טובות מתבסס ומתקיים על שימור 'השנה הראשונה' לכל אורך ימי הקשר בין איש לאשה.

כל רגע ורגע בו מתקיים הקשר בין בני הזוג חייב להישען על המהות של שנה ראשונה, מרחב מאפשר וסביבה מאפשרת עבור בני הזוג.

כל זאת כאמור כדי שלאחר מכן הם יצאו 'למלחת החיים', לקיים לתקון ולברר את חלקם בעולם, שלשמו ירדה נשמתם לעולם הזה.

וזוהי הסיבה לפטור לו זוכה האיש מיציאה למלחמה בצבא ה' או ללחום את מלחמות ה'. שכן כעת הוא אמור להתכונן לקרב חייו. למלחמה על הבית אותו הוא הקים כעת עם בת זוגתו, על ידי שימורו בעבודה המשותפת לשניהם לכל אורך ימיהם כזוג נשוי.

אתגרי החיים והניסיונות בחיי הנישואין הנם 'המסרים הסמויים' העוברים דרך שפת 'הצרכים הסמויים' הלא מדוברים בין בני הזוג:

אך לצד זאת ביודענו ובהכירנו את החיים ואת עצמנו, אשר מזמנים לנו אתגרים וניסיונות, ואת הצורך לעמוד מנגד ולצלוח את אותם אתגרים, נדרש מאתנו להיערך ולהציע מענה הולם לאתגרי החיים.

לשם כך נדרשת הסתכלות והתבוננות ייחודית על החיים ועל האתגרים שהם מזמנים לנו, שלצידה נגזרת התובנה העמוקה שאי אפשר איתם אך אי אפשר בלעדיהם. שכן כל קשר בריא לא ימוסד לכדי קשר יציב וחזק, שמח ובריא, ועמוק  לולי אתגרים אלו, ושאין מנוס בשל היותנו בשר ודם המורכב מחלקים שונים שהנם מהשלם הגדול מסך חלקיו לעבור דרך ואת אותם האתגרים כדי לצמוח ולהצמיח את הקשר ולמסד אותו לבניין עדי עד.

ובמילים אחרות: האתגרים והניסיונות הנם שפה, שדרכה ועל ידה ניתן ביטוי עמוק לצורך בקשר משמעותי וייחודי. אמנם כאשר הצורך הרגשי מודחק או מוכחש בתוכנו, אנו צפויים לקבל ולחוות את הקשר בתמורות וחילופי מילים וכאשר ננסה לבטא אותו הוא יופיע בדמות וצורה שאינה מוכרת לנו.

בדרך כלל כשאנו רוצים להביע ולבטא את צרכינו, אנו נעשה זאת בשפה ברורה, נעימה ומאפשרת, אמנם כאשר אנו לא מצליחים למצוא את היכולת להביע ולבטא את צרכינו בצורה שגרתית, נמצא את עצמנו בתוך שיח המופיע בדמות חיכוכים ומריבות שלא באמת משקפים מצב שכזה השורר ביננו, אלא שכאמור חוסר היכולת להביע ולבטא את צרכינו ורגשותינו מוציאים מאתנו שפה שלא כל כך מוכרת לנו ולא ממש מאפשרת, ברורה או נעימה לנו.

 צורך זה נושא בתוכו את שפת ה-'צרכים הסמויים' הנדרשים לכל אחד ואחת מבני הזוג שלא מצאו את ביטויים בשל הקושי והעומס הרגשי בו נתון אחד מבני הזוג או שניהם גם יחד, ומוצא את ביטויו כאמור בשפה תוקפנית ואף אלימה, שכן הקושי הרגשי העמוק גובר על היכולת לווסת את הרגשות השליליים ולתת להם ביטוי ודרור לבטא את המצוקה באופן בריא ומאפשר.

אז נכון שאין קשר ללא עליות ומורדות, אבל זה נכון כאשר לצד העליות והמורדות קיים קשר! ולא סתם קשר אלא קשר המבוסס על אהבה אמיתית הנזרעת וצומחת לכדי קשר עמוק בין בני הזוג המאפשר את החיים השמחים והבריאים יחד לכל אורך שנות הנישואין.

קשר שכזה נבנה לחוד ויחד במקביל. מחד נדרשת עבודה עצמית יום יומית של כל אחד ואחת מבני הזוג לכל אורך ימיהם, ההכרחית והמהותית ליצירת קשר מיטבי יציב ובריא. מה שנכון לכל אדם החפץ לקיים קשרים בין אישיים תקינים ובריאים כשלצידה מאידך נדרשת עבודה משותפת יומיומית על הקשר הזוגי.

קיום השמחה אצל האשה נפעל על ידי שמירת האיזון הפנימי אצל האיש!

אחד הגורמים המרכזיים המסייעים מאוד לצליחת משברים בזוגיות הנה השמחה. על השמחה ומשמעותה בעבודת האדם ובקשר הזוגי נאמרו ונכתבו כל כך הרבה מאמרים, אני מצדי אנסה להתמקד כאן בפן הנוגע לשימור השמחה אצל בני הזוג.

השמחה הספציפית אודותיה מדברת התורה ורואה בה כמודל למיסוד הקשר הזוגי הנה דווקא השמחה שהאיש מצווה עליה ולא האשה! כפי מופיע בפרשתנו, "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח."

משמעותה של שמחה זו הנה הדאגה של האיש והאכפתיות הגדולה הנדרשת ממנו לדאוג שאשתו תהיה שמחה תמיד, אבל ממש תמיד! ('שנה ראשונה' זו מטפורה לכל החיים זוכרים?)

האם ניתן בכלל לצוות על מישהו לשמח מישהו אחר? האם זה בכלל אפשרי לדאוג לשמח מישהו באופן תמידי? האם זה ריאלי לבקש ממישהו בקשה שכזו?

הציווי 'עבדו את ה' בשמחה', הנו אבן היסוד לקשר של האדם כלפי בורא עולם. אדם שמח יכול לקיים את רצון ה' באופן המושלם כפי שהוא מצווה מבעל הרצון.

השמחה מעידה על  יוקר הדבר ועל הקרבה הגדולה של הדבר אותו ואתו אני קשור ומקיים. השמחה מעידה על קשר עמוק בין בעל הרצון (בורא עולם) למקיים הרצון (האדם). השמחה מספרת על קיום מערכת יחסים עמוקה בין שניים, בה האחד עושה כל אשר ביכולתו בכדי לשמח את השני.

הרבי מליובאוויטש מביא משל נפלא לקשר בין האדם לבוראו: מאדם הנושא משא כבד על כתפיו לאורך קילומטרים רבים, ועל כך שכל מי שעובר לידו רואה בן אדם שמח הזורח מאושר, אבל לא מבינים איך? איך אפשר לשאת משא כל כך כבד ולזרוח מאושר פנימי?

האדם הנושא משא זה מבחין במבטים הניתנים בו ורק הוא יודע מה הגורם לאושר הפנימי למלא אותו ולהציף אותו החוצה. הוא נושא אוצר יקר בשק שעל שכמו, והמרחק הרב אותו הוא 'נאלץ' לעבור כלל לא נוגע לו ולא מטריד אותו בשום צורה שהיא, בטח שלא להשפיע על מצב רוחו!

איש ואשה הנישאים זה לזו צריכים וחייבים לראות ולהתייחס אחד לשנייה כמי שזכו ב-'אוצר בלום'. הזכות להקים בית ולמסד קשר עם בחירת לבנו הנה הזכות בגדולה ביותר לה זוכה אדם עלי אדמות!                             

ההבנה העמוקה לזכות העצומה לקיים קשר זוגי ולמסד אותו בכך שהשלם שלי ושבי מתקיים אך ורק בקשר זוגי, בטח על פי ההבנה היהודית הרוחנית בה נשמות מתאחדות בקשר זוגי ומשלימות האחת את השנייה הנה זכות מחד, אך לא פחות מכך חובה עצומה מאידך.

וכאן נופלת לפתחו של האיש החובה והזכות לשמח את אשתו כציווי ייחודי: זה נכון אמנם שכל אחד ואחת מאתנו תורמים לקשר הזוגי על ידי הבנת הזכויות והמחויבויות איתם הם באים ואיתם הם מביאים לקשר ביניהם.

אך ישנו ציווי ייחודי שהנו זכות וחובה אותו מטילה התורה דווקא על האיש כלפי אשתו לשמח אותה! (הציווי אמנם מופנה לחתן וכלה בתוך השנה הראשונה לנישואיהם, אך הוא נכון לכל אורך שנות נישואיהם של הזוג כאמור), המבטא את הפעולה הייחודית בקשר בין בני הזוג המוטלת על האיש דווקא.

התורה דורשת ומבקשת מהאיש להיות זה שישמח את אשתו בשנה זו כמטפורה לכל שנות הנישואין כאמור, מתוך הבנה עמוקה שהביטחון הקיומי בקשר הזוגי מוטל על כתפי האיש.

מהו אם כן החלק הייחודי הזה המוטל דווקא על האיש במיסוד הביטחון והשמחה בחיי הנישואין?

החלק הייחודי המוטל על האיש הנו ההבנה העמוקה הדורשת התבוננות מעמיקה בכך ששימור מצב קיים הנו הבסיס הבטוח לקשר ממוסד ויציב כדלהלן!

אם אתה מעוניין ורוצה לקיים קשר זוגי עמוק ומשמעותי, בריא ויציב, אך בעיקר שמח ומאושר לאורך ימים ושנים טובות אתה חייב לדאוג שאשתך תהיה בשמחה תמיד! לשם כך נדרש ממך לדאוג להיות תמיד בשמחה בעצמך! כי זו חלק מעבודת ה' שלך "עבדו את ה' בשמחה", הבאה לידי ביטוי בדרישה ובציווי "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח."

הדרישה והציווי מהאיש להיות במצב תמידי של שמחה נועדה אמנם עבורו בעיקר כחלק מעבודת ה' שלו כאמור, אך לא פחות מכך היא נועדה עבור בת זוגתו, הדאגה התמידית לקיום הציווי של האיש כלפי אשתו: "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח."

וכאן נכנס לתמונה הציווי המוטל דווקא על האיש זו ולא על האישה:

אחד הגורמים המשמעותיים המשפיעים על אופי הקשר בין בני הזוג, הנו הנחת היסוד שבכדי שתשרור ביניהם אהבה, אחווה, שלום ורעות הם צריכים למצוא את האהבה, האחווה, השלום והרעות בתוכם פנימה ומשם הם ימצאו את דרכם להקרין ולהשפיע על הקשר הזוגי שלהם שיתמסד על אהבה ואחווה ושלום ורעות.

על החלק הזה שהנו זכות וחובה כאחד מופקד האיש יותר מהאישה. האחריות המוטלת לפתחו של האיש הנה לאפשר את השקט והשלווה הפנימיים הקיימים ממילא אצל האישה להזין אותם, להפרות אותם ולקיים אותם באופן תמידי.

האושר, השמחה, השקט והשלווה הפנימיים בחיי הנישואין, קיימים אצל האישה מעצם בחירתה להקים בית נאמן עם בחיר לבה. נעים לה וטוב לה והיא חווה יום יום את השקט והשלווה והשמחה מעצם בחירתה בבחיר לבה ואת החיים המשותפים בהקמת בית בישראל.

אמנם כאשר בחיר לבה דואג לשמר את השמחה והאושר הפנימיים המציפים את בחירת לבו מעצם בחירתה בו, בהנהגתו כלפיה ובייחס אותו הוא מעניק לה כראוי לבחירת לבו, בכך הוא מקיים את הציווי "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח." בשימור הקיים הוא מזמין ומביא את האהבה האחווה השלום והרעות לפתחם ולמשכנם לאורך ימים ושנים טובות.

במילים אחרות: תפקידו של האיש לשמור על האיזון הפנימי הקיים אצל האישה פנימה, על ידי כך שהוא בעצמו יהיה מאוזן פנימה.

הדבר בא לידי ביטוי: כאשר האיש יוצא מביתו או שב לביתו אם זה לעבודתו או מעבודתו, לתפילתו או מתפילתו, או כל יציאה מהבית וחזרה אליו הוא חייב לדאוג שיציאה זו ושיבה זו תהיה נעימה ומאפשרת מצדו.

צא מהבית עם חיוך על הפנים, תיפרד מאשתך במילים וברכה ליום טוב ומוצלח, לרגע הזה יש משמעות ומשקל משמעותי ל-איך היום הזה יעבור על בת זוגתך, כאשר אתה נעים, רגוע, שלו, שמח אתה שומר על האיזון הפנימי של בת זוגתך ומאפשר לה להתחיל את היום בטוב. הדבר נכון שבעתיים בשיבה הביתה כאשר לאחר יום עמוס בחוויות על שניכם כל אחד ואחת בבירור חלקו בעולם, האופן בו אתה נכנס הביתה, החיוך, הרוגע, השלווה והשמחה או לחלופין הפנים הלא נעימות, הזועפות, הכועסות, העצבניות והחסרות מנוחה, שאתה מביא אתך הביתה קריטית לכל מה שיקרה ביניכם ובין ילדיכם בשעות הבאות שתבלו יחד בבית..

כשאני כותב כעת את המאמר וחושב על הדרישה מהאיש שהיא בעיקר 'שימור הקיים'  אני נזכר באירוע שאירע כאשר עברנו למודיעין, אשתי שתחי' הייתה לפני מעבר לבית ספר חדש כמורה. היא שיתפה אותי במשמעות הדבר עבורה לפרטי פרטים, אני מצדי הקשבתי בקשב רב. לאחר שסיימה את דבריה בחרתי כבעל טוב לנסות ולהיות שותף רגשית ולייצר עבורה קרקע ומרחב מאפשר למעבר זה, על ידי נרמול החוויה, וכמה שזה טבעי שתהיה התרגשות ומתח לקראת המעבר, בלה בלה בלה…

אני מצדי הרגשתי שעשיתי בדיוק מה שנדרש ממני כבעל טוב אכפתי ודואג, אבל ברגע הבא נפל לי האסימון. מי ביקש ממך לעודד לתמוך (שזה ממש בסדר אגב), איפה הסתתרה לה הבקשה הסמויה מאשתך להרגיע את מי שכבר הייתה רגועה לגמרי?  

ואז צחקתי בקול.. היא בסך הכל מבקשת ממני להישאר רגוע מהמעבר הצפוי, כשהיא טורחת ומסבירה לי לפרטי פרטים שהמעבר יבוצע בצורה הטובה והרגועה ביותר ושהכל ממש בסדר, רק (וכאן מגיעה הבקשה הסמויה) בבקשה תהיה אתה רגוע ולא לחוץ מהמעבר שלי, כדי שזה לא ילחיץ אותי!

מה שנדרש מהאיש בציווי "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" זה פשוט (פשוט זה ממש לא) לשמור על האיזון הפנימי שקיים אצל בת זוגתו, על ידי שהוא ישמור על האיזון הפנימי של עצמו!

זוהי הדרך הקלה והישרה לשמח את אשתו, לאורך ימים ושנים טובות.

העובדה שציווי זה מופנה לשנה הראשונה, משמש כאמור כמטפורה לכל החיים. הדרישה והציווי הנו שהאנרגיה שהאיש משקיע בשנה ראשונה להיכרות מעמיקה ולמיסוד קשר חזר ויציב, בריא ושמח בינו לבן בת זוגתו, תהווה רק את ההתחלה ליציאה לחיים האמיתיים 'מלחמת החיים', המלחמה היום יומית לקיים ולשמר את אותן אנרגיות שהקשר יראה ויתקיים באותו האופן בו הוא התקיים בשנה הראשונה.

וזאת כאמור על ידי עבודה עצמית מתמדת ויום יומית לשמר את האיזון הפנימי אצלו פנימה, ועל ידי כך ממילא שימור האיזון הפנימי של בת זוגתו.

בכך מקיים האיש גם את הציווי הייחודי המוטל עליו: "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" וגם את המסר הסמוי העובר מאשתו אליו: 'אם תהיה שמח אני אשאר שמחה'!

שבת שלום ומבורכת לכולם

מאת מישאל אלמלם

לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

אתמול הייתי בחתונה חב"דית.

לכל ילדי המישפחות המוזמנות להשתתף בשמחה,  בודאי נקנו אותיות אותיות בספר התורה של ילדי ישראל.

יחד עם זה, הרי לכל מקום שאנו הולכים,  מזומנת לנו  מלמעלה איזו  שליחות  קדושה, נסתרת, נעלמה. השאלה היא,  האם נגלה אותה בקלות?

האם נירצה להתאמץ קצת בשביל לגלות מה היא השליחות ? ולבצע אותה ?

ב"ה היה מאד מעייף להגיע. דרך שהיתה אמורה לקחת שלושת רבעי שעה, התארכה לכדי….שלוש שעות נסיעה מעייפת ומתישה. עלתה בדעתי מחשבה אולי לסגת …ולעשות "אחורה פנה" ולחזור הביתה. אך מצפים לנו וגם אנו מצפים להשתתף בשמחה .

הגענו לחתונה כמובן אחרי החופה.

למרות  שיצאנו בזמן ומוקדם…חמש ורבע אחרי הצהרים!!!

כשהגענו מותשים, הנפש הבהמית היתה רעבה. אז ריחמנו עליה. נתנו לה אוכל טעים מאד של קייטרינג ריבקין. השם ישמור אותם.

הקהל התחיל להתפזר…והנה אני מזהה אשה מזרם דתי אחר…לפי כיסוי הראש…

הצעתי לה לקנות לנכדים אות בספר התורה לילדי ישראל.

מבחינתי היה מאד מקל עלי להקליד מיד באתר. להכניס לאתר המאובטח את פרטי כרטיס האשראי שלה. ולהרגיש סיפוק נפשי. הנה  עשיתי. זכיתי. והנתונים כבר עכשיו בכפר חב"ד. במחשבי הוועד לכתיבת ספר התורה של ילדי ישראל.

אבל….לא כך היה..

היא צריכה לשאול את בעלה. ואם יסכים, היא תרצה לשלם אך לא בכרטיס אשראי באתר.

חיכיתי לה כשהלכה לשאול  את בעלה . תהיתי אם אכן תחזור… היא ב"ה חזרה אלי.

נתנה שמות של ארבעה נכדים.

ואני שמחה שזכיתי והיא זכתה.

וכדי שאני לא "אעוף על עצמי",

נשארתי עם השמות. וכל הפרטים הנילווים..וצריכה להתאמץ ולהכניס הכל לאתר…

פגישה אחת. ראשונה,  וכניראה גם האחרונה. עם אשה לא מוכרת לי.

שהסכימה לתת בי אמון כשסיפרתי על המבצע העוצמתי של הרבי  מליובאוויטש.

ב"ה שהצלחתי לנצל את הרגע . לעשות מיצוה. ולקוות לראות שנכריע סוף סוף את הכף. וניזכה להתראות עם הרבי בהתגלותו לעיני כל, בגאולה האמיתית והשלימה.

אמן. אמן כן יהי רצון.

בדידי הווה עובדא

טמה חורושוכין

יש דבר כזה, להיות מכור לעבודה. לאלו מבינינו שרק מחכים לרגע בו יוכלו לצאת הביתה זה נשמע לא אמיתי. מכור לעבודה? רוב האנשים מכורים לחופש, למנוחה… מי אוהב לעבוד? ולא מדובר באדם בעל מוסר עבודה גבוה או שאפתן שרוצה להגיע רחוק. מדובר בהתמכרות לכל דבר, כולל תהליך גמילה. גילה הייתה מכורה לעבודה, היום היא בתהליך גמילה. מושקי נשואה למכור, לדעתה, הוא לא מסכים עם האבחנה שלה. ושולמית מנהלת משרד ומספרת על הבעיות (כן כן!) שקיימת אצל עובדים מכורים.

הקשיבי ליקרים לך!

בין מסורה למכורה 

סיפורה של גילה:

הייתי מכורה לעבודה. לקח לי הרבה זמן להבין את זה, כי בניגוד להתמכרויות אחרות – התמכרות לעבודה היא התמכרות עם גאווה. הרגשתי עובדת מצטיינת, חרוצה, עם מוסר עבודה גבוה. כזו שאף אחד לא יכול לבצע את הכל טוב כמוה.

כמובן ששעות העבודה שלי היו מקסימליות. הייתי מגיעה כבר ברבע לשמונה, לפני הזמן, מלמדת עד ארבע ונשארת. פעם לאסיפה, פעם לשיחה עם אמא, עם המנהלת, עם הרכזת. בסוף הייתי מגיעה הביתה, מה לעשות? בבית הספר כבר היו רק המנקים… אבל העבודה באה איתי. היו לי השתלמויות ואסיפות. תמיד הייתי צריכה לקנות פרסים או מתנות לצוות או וילון חדש לחדר מוזיקה. גם כשכבר נשארתי בבית, הייתי עסוקה בעבודה. מכינה שיעור, מארגנת בטלפון עם מורה אחרת תוכנית מיוחדת לאיזה 'יום בהיר' קרוב, נוברת במחשב למצוא עוד משחק מעניין או מבחן מקצועי או דף עבודה. לעצב משהו מרשים להורים או לקיר הכיתה או לקורס שהשתתפתי בו.

חברות ומורות שעבדו איתי הביטו בי בהערצה. מורה מסורה, יכולת כל, אף פעם לא אומרת לא על כלום. תמיד מוצאת זמן להכל. עושה הכל בשלמות.

מי שלא הסתכלו עליי בהערצה היו אמא שלי ובעלי. הם, מטבע הדברים, היו פחות מרוצים. אמא שלי ממש כעסה. "יש לך בעל וילדים! לא התחתנת עם בית הספר, גילה!" כשהיינו נפגשות היא לא הסכימה אפילו לשמוע על העבודה שלי. זה מאוד פגע בי. זה כל החיים שלי והיא פשוט מתכחשת לזה! ידעתי שאני לא יכולה לבקש ממנה עזרה. היא אמא טובה, מוכנה לשמור על הילדים שלושה ימים כדי שבעלי ואני ניסע לנופש, מארחת אותי ואת האחיות שלי אחרי לידה אפילו לחודש, אבל כשמדובר בעבודה שלי? היא היתה אומרת לא. הייתי מתחננת: "אמא, קובי לא יכול לשמור הלילה ויש לי השתלמות קריטית!" ליבה היה כאבן. "נראה לך שאני אתן יד לכך שעוד לילה לא תהיי בבית?"

בעלי לא כעס. הוא שתק. המשכורת שלי היא המשכורת העיקרית בבית ובמילא הוא עשה מה שהוא יכול כדי להקל עליי. שלח ילדים, קיבל אותם, שמר בלילות, הסיע לאן שצריך ולאחר שעשיתי רישיון, ויתר על הרכב כמעט בלי לומר מילה. אבל מה שבאמת רציתי, הערכה אמיתית למסירות שלי לעבודה, לא הייתה לו. הוא העדיף לא לדבר. עושה הכל ושותק. בפעמים הבודדות שהתעקשתי לשמוע את דעתו על העבודה שלי, הוא רק אמר: "אני מחכה לרגע שתרגעי, שתשמחי סוף סוף". לא הבנתי על מה הוא מדבר. "אני שמחה מאוד!" הוא גיחך, לא ענה.

בשלב מסוים זה הגיע לבעיות בריאותיות. לא סכנת חיים, אבל קשיי שינה, לחץ דם גבולי, בדיקות סוכר מאיימות. ישבנו אצל רופא המשפחה והוא דיבר על הרפיה, על מנוחה ורגיעה. הסביר שבגיל שלי אני לא אמורה להגיע לתוצאות כאלו של בדיקות דם. הוא שאל בזהירות על סדר היום שלי, עוד לפני שהספקתי לענות בעלי אמר שאני וורקוהוליסטית. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המילה הזו בקשר אליי. כמובן שהתנגדתי. הרופא שאל כמה שאלות, הקשיב לתשובות שלי בחיוך סלחני, ביקש שאפנה לעזרה מקצועית. הרגע בו העבודה משפיעה על הבריאות הוא הרגע האחרון כמעט לעצור.

חזרתי הביתה וחיפשתי מידע על הנושא. קראתי המון, על מאפיינים של מכורים לעבודה ועל ההבדלים ביניהם לבין עובדים משקיעים ומסורים, זה רק נראה דומה ממבט ראשון. הבנתי על מה בעלי דיבר. הלכתי לטיפול. בשלב הראשון הבנתי שהמכור לעבודה, בדיוק כמו כל מכור, בעצם בורח ממשהו. בורח מבעיות ומתחומים בחיים בהם הוא לא מצליח. העבודה החונקת היא הדרך שלו לחפות ולהתחמק ממה שקשה. עשיתי בירור עם עצמי ועם המטפלת ממה אני בורחת כל כך. זה לא היה קל. לעמוד פתאום מול האמת ולהבין מאיפה נבעה כל המסירות שלי לעבודה. התקדמתי לאט לאט בשני המישורים: מצד אחד הגבלתי את עצמי לשעות נורמליות בעבודה. למדתי בעידודו של בעלי לומר 'לא', להפסיק השתלמויות וקורסים, להפסיק לעבוד כשאני מגיעה הביתה.

מצד שני, ביחד עם המטפלת הרגשית, עבדתי על התחומים מהם ברחתי. בדקנו איפה אני יכולה לשפר את עצמי, מה אני יכולה לשנות ומה עליי ללמוד לקבל כמו שאני. היא החליטה להביא אותי למצב בו לא אצטרך לברוח ובמילא לא אחפש איפה להשקיע במקום בבית.

דבר נוסף ומעניין שגיליתי הוא, שהרבה פעמים אנשים עם בעיות קשב כמוני, נוטים יותר ליפול לוורקוהוליזם. הלחץ של מאותגר קשב להוכיח את עצמו, גורם לו לעשות מעל ומעבר לנדרש. מה גם שמאותגרי קשב מתקשים לעבור ממשימה למשימה, וזה יכול לגרום להם להיתקע רגשית ומחשבתית בענייני העבודה שלהם.

המסר שלי לנשים כמוני: תקשיבי ליקרים לך. כשהם אומרים: את כל היום בעבודה, את שוכחת את הבית שלך, הם לא סתם מעצבנים וקנאיים, הם מאותתים לך. הם רואים מה שאת לא רואה. היום כשאני מסתכלת אחורה אני מבינה פתאום מה אמא שלי אמרה כל הזמן ומסמיקה.

להתחתן עם העבודה

סיפורה של מושקי:

שמי מושקי, אני נשואה לוורקוהוליסט. בניגוד לכל התמכרות אחרת, פה מדובר בהתמכרות 'מכובדת'. אף אחת לא תעז לספר שבעלה מכור לטיפה המרה או לחומרים מסוכנים, אבל לומר 'בעלי מכור לעבודה' זה בסדר. זו אמירה שנאמרת באנחה מלווה בגאווה. הוא אחד מהחרוצים האלה ששוכחים את כל העולם כשמדובר בעבודה שלהם…

זה לא קל בכלל. זו התמכרות לכל דבר. ובהתמכרות כמו בהתמכרות, יש בה משהו שמאבד שליטה כבר. כשהוא שוב פותח את המחשב, שוב נכנס ל'ווצאפ', שוב נכנס ל'זום' שקשור או לא קשור לעבודה שלו, את יודעת שלא יעזרו הסברים. אין גם על מי לכעוס. הדבר היחיד שנשאר זה להודות לה' שיש שבת ושאנחנו חסידים. אני מנסה לדמיין את עצמי חס ושלום כאישה לא דתייה, ויודעת שאפילו בשבת הוא לא היה עוצר.

הקורונה, שעד היום אנחנו מתמודדים עם ההשלכות שלה, תרמה גם היא את תרומתה. לפני הקורונה ההבדל בין הבית לעבודה היה המרחק הפיזי. גם זה לא ממש עזר והוא תמיד נשאר שעות נוספות, הגיע מאוחר ואז עוד היו לו טלפונים שקשורים לעבודה ומסמכים לעבור עליהם, אבל בפועל, בהגדרה הרשמית, הוא היה בבית. סיים את העבודה להיום.

בימי הקורונה עברו הרבה מעסיקים לעבודה מהבית. כשאדם עובד הייטק, והכל על המחשב וכולם מחוברים לכולם, מה הסיבה בדיוק להביא אותו בכוח למשרד, לשלם על שכירות, מזגן וחנייה כשהכל אפשר לעשות גם מהבית? יש אנשים שזה הקל עליהם, חסך נסיעות, זמן בפקקים, עוזר אפילו לחסוך ימי מחלה… אצלנו זה הפך הכל לקטסטרופה. אין כבר שום הגבלה לעבודה. כל יום כל היום אפשר לעבוד. והעולם היום כל כך מתוקשר ומתוקשב. אנחנו יכולים לצאת, לשבת לאכול באיזה מקום, בקושי מחליפים מילה והוא כבר בטלפון. רק שולח, רק עונה, רק מגיב, רק מציץ, יש לזה הרבה שמות… אני יודעת שאני יכולה לסיים לבד, לברך.

הוא עובד מהבית. מהבוקר כשהוא פוקח עיניים, ועד השעות המאוחרות של הלילה. בשעות הארוחות, בשעות המנוחה, כשאני משאירה אותו עם ילד חולה. זה הגיע לרמה שהוא לא ישן מספיק ואין לו זמן לאכול כמו בן אדם. מזל שיש לו אישה טובה כמוני, אחרת הוא בטח היה חי על אוכל קנוי.

אני מנסה לדבר איתו לפעמים, להראות לו מה הוא מפסיד. הוא לא ממש קולט, לא באמת מבין. מסביר לי על יוקר המחייה ובטחונות כלכליים. מתייחס בסלחנות לאמירות שלי על כך שאני מעדיפה שיעבוד פחות, נרוויח אותו בבית. הוא בלחץ שמישהו יהיה טוב ממנו, שלא יעמוד בהספקים, שלא יהיה מחובר יומיים וכבר לא יהיה בעניינים. הוא בסטרס תמידי.

מה התפקיד שלי כאישה של מכור? לדאוג לו. להיות שם בשבילו. לנסות לפקוח את עיניו ולחכות משבת לשבת. זה היום בו אנחנו סוף־סוף נהנים ממנו, יכולים לדבר ולהקשיב. בשעות בהן הוא לא משלים שעות שינה מכל השבוע המטורף…

את המילה האחרונה הייתי מפנה למנהלים ולמנהלות:

אל תעודדו אנשים לוורקוהוליזם! תעצרו את זה בזמן! אני מתארת לעצמי שאלה העובדים הכי טובים, אלה שאף פעם לא אומרים 'לא' ומוכנים תמיד לקחת עוד תפקיד. אבל זה פוגע בהם, בבריאות שלהם, במשפחה שלהם. 'אף פעם לא לוקח ימי מחלה' זה לא שבח, זו נורת אזהרה מהבהבת! בבקשה אל תתנו יד לשיגעון הזה. לפעמים נראה לי שרק למנהל הוא יקשיב, אם הוא היה אומר לו להירגע.

עובדות מסורות מדי

נקודת מבט של מנהלת:

שמי מלכה, מנהלת מרפאת מומחים בתחום ספציפי שעובדת עם כל שרותי הבריאות. תחתיי עובדים רופאים, אחיות, טכנאים, מזכירות ועוד בעלי תפקידים. במהלך השנים פגשתי גם וורקוהוליסטים. בעיקר נשים. הרבה פעמים האצבע המאשימה מופנית כלפי המנהל או המעסיק שהם מעודדים אנשים להתמסר לעבודה ולאבד את חייהם האישיים.

חשוב לי להבהיר משהו לגבי זה:

זה נכון שבמבט ראשון המכורים לעבודה הם עובדים נוחים. לא 'דופקים ברז', לא לוקחים ימי חופשה, לא מתלוננים על שעות רבות מדי וממהרים לקחת על עצמם תפקידים של כאלו שסרבו או פשוט לא הגיעו. אבל אחרי שעובדים במחיצתם זמן מה מגלים שיש בזה טעם לפגם.

הוורקוהוליסט בטוח שרק הוא יכול לעשות הכל הכי טוב, לא מאציל סמכויות. כל תפקיד שמגיע לידיו הוא לוקח עליו בלעדיות, והוא לוקח הרבה תפקידים. בפועל, הרבה פעמים הוא לא באמת מצליח לעמוד בכל המשימות שהוא לוקח על עצמו. דברים לא מתנהלים כמו שצריך, במיוחד כשהוא מוותר על שעות שינה וארוחות נורמליות ונהיה עייף מאוד, פחות מרוכז ויותר עצבני.

אז נכון שתמיד הוא ייקח עוד שעות ועוד תפקיד, אבל בטווח הרחוק יותר זה פוגע בו וגם במערכת. מערכת בריאה צריכה עובדים נינוחים ובריאים. עובדת מכורה לעבודה, לחוצה, שלא ישנה ולא אוכלת נורמלי, והבית מאחורה מכניס אותה ללחץ ורגשות אשם, לא באמת מספיקה יותר בתשע שעות שהיא נמצאת בעבודה מאשר עובדת שלווה שנמצאת רק חמש־שש שעות ויודעת להתנתק כשצריך, לנוח ולחזור במרץ לעבודה.

לא כל מנהלת תסכים איתי, במיוחד לא בעסקים או ארגונים שעובדים בשיטה של כיבוי שריפות ותמיד בלחץ אטומי. שם וורקוהוליסטיים הם מתנה. אבל מערכת רגועה ומסודרת רק נפגעת ממכורי עבודה. אני, כמנהלת, מוצאת את עצמי לא פעם שולחת עובדות הביתה, מבטיחה שנסתדר בלעדיהן, לא מאשרת לקחת שעות נוספות ותפקידים נוספים מעבר למה שנראה לי אפשרי ושפוי.

הייתה לי עובדת שפשוט לא עזבה, לא שחררה. כשקראתי לה לשיחה היא שיתפה אותי בקושי שלה כבחורה מבוגרת שעדיין לא מצאה את זיווגה. 'זו הדרך שלי לברוח מהקושי' הודתה. הסברתי לה שעבודה היא לא טיפול רגשי. אדרבה, שתלך למטפלת רגשית ותשקיע את כל המרץ שלה במציאת חתן, לא במרפאה שלי. היא כעסה עליי מאוד תקופה מסוימת, אבל לא עזבה. מכורה או לא?

היום, נשואה פלוס שניים, היא מודה לי. החיים שלה מלאים ורגועים והיא לא צריכה לברוח אל העבודה, להיפך, היום היא מנסה לברוח ממנה… 'אפשר שאני אצא היום חצי שעה קודם?' אני צוחקת, מסרבת, קורצת לה. היא מבינה מצוין מה אני רומזת…

באדיבות מגזין עטרת חיה