מעמד מיוחד וטקס עוצמתי נערך השבוע (שלישי) לחנוכת בניין  'בית משה' – בניין הפנימייה החדש של 'סמינר חיה מושקא' במרכז ירושלים. אל רחוב דוד ילין בירושלים נהרו צמרת רבני חב"ד, אח"מים ואורחים נכבדים, שבאו לאירוע המרגש של הנחת אבן הפינה לעילוי נשמת הת' משה גולן ז"ל, שנהרג במבצע חנוכה לפני שבע עשרה שנה.

האירוע נפתח בקבלת פנים מיוחדת של הנהלת מוסדות 'אור חיה – המרכז העולמי לאישה היהודייה', אשר 'סמינר חיה מושקא' נמצא תחת ניהולו. האירוע נפתח בווידאו מיוחד מהרבי שהוקרן למשתתפים, ובאמירת פרקו של הרבי להצלחת עם ישראל במלחמה.

את האירוע הנחה בטוב טעם הרב הרב נפתלי הכהן רוט, המנהל הרוחני של הסמינר, שבירך את הקהל בברכת כהנים, את ברכת רבני חב"ד באה"ק, הביא הרב מנחם מענדל גלוכבסקי, רבה של קהילת חב"ד רחובות, וחבר ההנהלה הרוחנית של 'אור חיה'.

לאחר מכן נשא דברים מר רונן גינזבורג, מנכ"ל חברת הבניה 'דניה סיבוס', שבירך את הנהלת המוסד ביום גדול זה, ואת משפחת גולן, שהצליחו, ב"ה, להגיע לרגע המרגש והמיוחד. הרב אליהו שלוסברג, ידיד אמת ומתומכי המוסד, בירך את הקהל במעמד המיוחד, והצדיע להנהלה שממשיכה לכבוש יעדים בירושלים, ולקדש שם ליובאוויטש. דברים מרגשים ומיוחדים נשא הרב יעקב הלפרין, מ"מ ראש העיר ירושלים, הפועל לביסוס והחזקת מוסדות 'אור חיה' בפרט ומוסדות בירושלים בכלל.

"המתנה הכי גדולה"

את ברכת העיר ירושלים נשא ראש העיר מר משה ליאון. "בית משה זו המתנה הכי גדולה שאפשר לתת. מרכז מפואר שיצמיח את השליחות העתידיות של תנועת חב"ד מכאן מירושלים, אורו של עולם", אמר ליאון. הרב מאיר פרוש, השר לירושלים ומסורת ישראל, הביא את ברכתו החמה והלבבית לאירוע המיוחד, ובירך את הנהלת מוסדות 'אור חיה' והנהלת הסמינר. עוד נכחו באירוע השרה להגנת הסביבה הגב' עידית סילמן, שהינה אורחת קבועה וידידה קרובה של מוסדות 'אור חיה'.

לקראת סיום האירוע, הוזמנו שלוש תלמידות בוגרות של מחלקות 'אור חיה', 'סמינר חיה מושקא', 'מכון אור חיה', ו'המחלקה לדוברות רוסית ממדינות חבר העמים', אשר סיפרו על האור הגדול שמעניק להם 'אור חיה' בחייהן האישים, ובשליחות שלהן.

לאחר הכינוס התקיים הטקס הרשמי להנחת אבן הפינה, בהשתתפות אישי ציבור, עסקנים וחברי הנהלת מוסדות 'אור חיה'. במעמד זה חשפה לראשונה יו"ר 'אור חיה' הגב' דניאלה גולן, ש'את החפירה' הינו את קודש, שבו הרבי השתמש בעת מעמד הנחת אבן הפינה להרחבת 770 בשנת התשמ"ח. "האת הגיע לישראל פעם ראשונה.

"הרבה אנשים התחננו ורצו ש'את החפירה' יגיע ולא הצליחו, וב"ה אנחנו זכינו" אומרת לנו הגב' דניאלה גולן, "בגלל שאנחנו במלחמת חרבות ברזל זכינו שהיא תגיע לישראל אלינו למוסד שלנו ממש כמו שכתוב וכיתתו חרבותם לאיתם – בזמן שרוצים להרוס אנחנו בונים" מספרת לנו גולן בהתרגשות".

בסיום הטקס הודו הגב' דניאלה גולן, יו"ר 'אור חיה', ובנה המנהל הרב יהודה, שהודו לקהל הנכבד שבאו לערב המרגש והמיוחד.

אריאלה אלהרר דאשיף, מגזין 'עטרת חיה'

יום הורים. שרה צועדת במסדרונות בית הספר התיכון הדתי 'קשרים' לכישרונות צעירים. מנחם מענדל, סליחה, מני, בהחלט עונה על הקריטריון של כישרון צעיר. יכולת הנגינה שלו בלתי נתפסת. הוא לימד עצמו לנגן בפסנתר ובחליל צד, ללא תווים, כבר בגיל צעיר מאוד, ובזה השקיע את רוב זמנו. מן הקירות ניבטות יצירות אמנות של באי ובאות בית הספר, ותמונות הופעות סיום המחזורים הקודמים מתנוססות בגאון זו לצד זו.

אנשי צוות, הורים ותלמידים חולפים על פניה, והיא מרגישה כל כך זרה ומוזרה כאן. מני משתרך אחריה, שומר על מרחק–קורונה קבוע, ומידי פעם זורק מילה, חיוך או לחיצת יד. "אהה, זו אמא שלך? יפה, יפה". ואז זוכה שרה למבט מלוכסן–מסוקרן, ולשאלה אילמת "מה לזה ולזו?"

כאשר מני החליט ללמוד בבית הספר הזה, היא באה לרשום אותו, הרי הוא קטין. כל הדרך שמרה על מצב רוח מרומם, עד ש… עיניה ראו ולא זר. כאן זה דתי??? מה זה הדבר הזה, לוותר על אמת, בשביל משהו שהוא חיקוי קלוש שלה… אבל מותק, את חיה בכפר. כאן זה העולם שבחוץ. תתעוררי.

השוק הזה, של פתאום להבין לאן באמת הגיע התכשיט, מסמא. כמה ימים של הסתגלות למציאות, ועכשיו הגיע הזמן לקבוע את היחס והדרך. מה יעזור לכעוס, להתנגד, להסתגר? זה בטח לא יועיל למצב. אז עם כל הקושי, ועם כל הבושות, שרה סחבה את עצמה אל היחס הנכון.

בן נשאר בן

דבר ראשון היא, או יותר נכון המציאות, הורידו אותה מהר מאוד מעץ המחשבות, אל קרקע המעשים. עכשיו בוקר, ומענדל, סליחה, מני, צריך לנסוע לרמת אביב, דרך לא קצרה. מה צריך? סנדוויץ', רב–קו טעון. כובע… חליפה… תפילין… לא. הם קפצו לרכב לכיוון תחנת הרכבת. שתיקה. אחרי שתי דקות, הוא: "אמא, למחר אני צריך את תיק הגב וכמה קופסאות שימורים".

המחשבה הראשונה שקפצה הייתה: "בחרת ככה? תסתדר!", אבל היא אספה את עצמה וענתה: "למחר יהיה מוכן, גוזל". "תודה, אמא" הוא נענה ברוך. והמבט שלו אמר: "אני כל–כך שמח שלא הפסקת להיות אמא שלי, למרות הקושי. את יודעת? אני זקוק לך" היא קצת נדהמה וקצת התיישרה. "אין בעד מה, תכשיט".

יש עם מה לעבוד, היא חשבה לעצמה, קצת מעודדת. אולי היא לא תזכה לראות אותו שליח, אבל בסיס טוב ואיתן של אישיות שמחה, חיובית שרואה את הזולת – אפשר להקנות גם ברמת אביב. זה לא יהיה קל… היא תצטרך לפעול בתנאי שטח קצת לא מוכרים ועם סטנדרט שונה, אבל, אחרי הכל, הרי ה' נמצא בכל מקום, גם ברמת אביב. ובסופו של דבר, אולי היא כן תזכה…

כמו שלומדים ב״כללי החינוך וההדרכה״, החינוך מורכב מרבדים–רבדים. אם הכל הולך כשורה, אז הסדר הוא שבהתחלה מלמדים (כלומר, עוזרים לילד להביא לידי מעשה) ניקיון אישי, הרגלים טובים של טיפול בעצמו וכדומה. אחר–כך, גילאי 3–6 לערך, מלמדים אותו דרך–ארץ; כיבוד הורים, יחס נאות לזולת. גם מרחיקים אותו מאיסורים, ומשתפים אותו בקיום מצוות עשה. ככל שהוא גדל, מחייבים אותו במצוות עשה בהדרגה, ומזהירים אותו על מצוות לא תעשה. בגיל 10–13 והלאה נותנים לו בהדרגה אחריות וחופש פעולה, תוך כדי השגחה על מעשיו. עם כל זה, ככל שהגיל עולה, מעמיקים את מה שנלמד בגיל צעיר יותר, כי בכל גיל יש דברים נוספים שלא היו רלוונטיים לפני כן. למשל, מגיל 3 לימדו לצחצח שיניים. בגיל 10 מוסיפים ללמד אותו להשתמש גם בחוט דנטלי, בגיל 17 מדריכים אותו לקבוע בעצמו תור לשיננית.

או בנוגע ללימוד: בגיל 3 – פסוקים, בגיל 5 – תניא בעל–פה בגן ובבית, מגיל בית ספר לאט לאט מכניסים חת"ת ורמב"ם, ואחר–כך בגיל ישיבה הצוות אחראי להחדיר את הלימוד.

האם (תפקיד האב שונה קצת) מעודדת, שואלת ומתעניינת, נותנת פרסי עידוד וכן הלאה לפי כלי המחונך.

אם ילד לא מקבל על עצמו עול לפי הסדר, חייבים לעבוד עם מה שהוא כן מקבל. בגיל ההתבגרות העול מגיע מתוך הילד, בגיל הילדות – מן ההורה, מתוך אהבה ושיתוף. שרה יכולה לעבוד עם מני בתחומים שהוא מקבל על עצמו, שהם שיחות ועידוד בנוגע לדרך–ארץ, לתפילה והנחת תפילין יומיומית וכדומה.

הצוות החינוכי

בקצה המסדרון חיכה המנהל בחדרו, כשלצידו ישבה מחנכת הכיתה. מני ושרה נכנסו. מני לחץ את ידי הנוכחים, והם התיישבו. שרה סרקה אותם במבט מהיר, להעריך קצת את אישיות היושבים מולה. היא מיד חשה ברוגע שהקרין המנהל סביבו, תכונה שהיא מאוד העריכה. אהבה לתלמידים וישוב הדעת הם בסיס החינוך.

המחנכת, הגברת צילה תום, נראתה כאישה נמרצת וחביבה. האהבה לאמנות ניכרה היטב באופן לבושה וסגנון דיבורה…

אחרי מילות נימוס והכרות נסבה השיחה על דרישות בית–הספר ואופן התנהלותו. הם דיברו על רצונם לקדם את התלמידים למצוינות מקצועית, מתוך אמונה, ושרה מצאה כאן הזדמנות להביע את דעתה, שההצלחה בכל תחום מצריכה משמעת עצמית, סדר וביטול אל המחנך, לכן היא רוצה להיות מעורבת בנעשה עם מני, ותשמח לסייע בכל מקום שנדרש ממנה בתחומים האלה.

המנהל פנה אל מני ושאל: "יש משהו שאוכל לסייע בו? היית רוצה לומר משהו?" מני דיבר על הקשיים שהוא פוגש בתחום המוסיקה ושאל באיזה אופן ניתן יהיה לסייע לו. שרה ישבה קשובה ומתעניינת, ומדי פעם הציעה דרכי סיוע. בסוף הפגישה החמיא המנהל: "מני, אתה צריך להיות גאה באימך. היא אמא מיוחדת". על פניו של מני ניכרה גאווה. שרה עברה בהצלחה את טבילת האש.

העיקרון הוא – לעזור ולקדם ככל שניתן ובכל תחום. כללי החינוך נכונים לכל מצב ובכל מקום, לכן צריך להשתדל ליישמם בכל אופן. לכן המאמר נקרא 'כללי החינוך וההדרכה', משום שהם כללים, והיישום שלהם משתנה לפי המצב, אבל העקרונות נכונים בכל המצבים:

1. מעורבות ואכפתיות

2. הערכת מצב

3. סימון כיוון התקדמות

4. תכנית פעולה

5. כלי פעולה הם העקרונות, וצריך לראות איך מיישמים אותם בבית ובמסגרת החינוכית תוך שיתוף פעולה מקסימלי.

לגבי יראת שמיים, צריך לבדוק מה הם כלי המוסד החינוכי וכלי הילד. בשיחת הרבי מה״מ על הנושא של ״אמור אל בני ישראל ויסעו״, מציין הרבי שאין עניין להילחם, כדעת אחת הכיתות, אלא להתקדם. לקדם ענייני יהדות וחסידות ככל שניתן. המלחמה עם העולם, אומר הרבי, מסיטה את הכוחות מן השליחות האמיתית – גילוי ה'. וברגע שנוסעים, אזי נבקעים ה'מים רבים' ונהיה גילוי של היבשה. ישנם מקרים בהם ניתן לחזק ערכים בהתנהלות מול המוסד ומול הנער, ויש פעמים שהכוונה הזו נשארת בהעלם, אבל לעולם אין מתייאשים. גם כוונה שנמצאת בהעלם, במקיף, יש לה השפעה על הפנימי.

לחולל שינוי

מה שמרגש ויפה בחב"ד הוא, שיש לנו מרץ ליזום, ליצור שינוי, גם במקומות שלכאורה אין לנו מה לחפש שם, או לא נראה שגישה לשם אפשרית… חולה הגיע לבית–רפואה, למה? כדי להפיץ שם יהדות. אדם נאסר בבית האסורים, למה? כדי לחזק שם שיעורי תורה. טכנאי הגיע לתקן מכשיר אקמו – הזדמנות לחלק ספרוני ביטחון לחולים ולצוות. לעולם אינך מיותר.

שרה אמנם שמרה על קשר קרוב עם מחנכת הכיתה. הן מאד התחבבו זו על זו. באחת הפעמים הביעה הגברת תום את הנאתה ממנגינת צלצול הטלפון של שרה. "ניכר שזוהי  מנגינה עמוקה ועתיקה" אמרה. "יש בה השפעות של תקופת הבארוק, אבל יש בה עדינות מיוחדת". "כן, זהו ניגון חב"די עתיק לשבת ויום טוב. מושך את הלב" ענתה שרה. "אשלח לך קישורים אם תרצי״. זו הייתה תחילתה של התעניינות, שהלכה והתרחבה.

הפרי: במסיבת הסיום נוגנו שני ניגוני חב"ד בעיבוד פילהרמוני לתענוג הקהל, קשר חם ועמוק התפתח עם המורה צילה ועם הנהלת בית הספר, קשר שהשפיע לטובה גם על מני, בכל תחום…

מורן קורס, מתוך מגזין 'עטרת חיה'

העזה וגבורה

"לפחות הוא קם, עשה מעשה, היה אקטיביסט, עצם הידיעה שבמשך שבעים יום הוא הצליח לחיות בשבי, ועמד על הרגליים, זה מה שמעודד אותי.

אף אחד לא הכין אותי לתסריט הזה, דמיינתי המון תסריטים בראש, אבל ככה שיהרג?!

הרבה אמרו את המילה ׳פספוס׳, הוא היה צעד לפני החופש, אבל המילה הזו שכולם חזרו עליה, לא עשתה לי טוב… לא יכולתי להתמודד איתה, מה, כל מה שהוא עבר ובסוף – זה הסוף שלו? למות כשהוא כמעט מריח את החופש?! הבנתי שהסיפור שהתקשורת מספרת, לא יכול להיות הסיפור שלי. אם לא טוב לי לחשוב כך, אני חייבת לשנות את הפרשנות שלי על המציאות, לספר אותו אחרת בשבילי, בשביל שאוכל לחיות בטוב מול המצב הנוכחי.

ברגע ששיניתי את הסיפור, הבנתי".

כך אמא של יותם חיים, החטוף מבין שלושת החטופים שברח מהשבי, וכוחותינו בטעות ירו בו מספרת, "עצם זה שהוא קם, ועשה מעשה, לא נשאר באותו מקום, זה מבחינתי גבורה! לא התוצאה הסופית, היא לא תכתיב לי מה להרגיש.

זה מה שהיה צריך להיות, ומה זה משנה אם זה התרחש על ידי כוחותינו או כוחותיהם? עצם זה שהוא פעל, שהוא יצא. שהוא עשה מעשה, מבחינתי אני בטוחה שברגע האחרון שלו בחיים – הוא הרגיש שהוא עושה את הדבר הנכון ביותר. והוא בטוח היה גאה בעצמו. זה מה שחשוב לי".

חשיבה מרוממת

כשהגעתי ב׳שבעה׳, להעניק לאיריס חיבוק אדיר וגדול על מה שהיא עוברת ועם מה שהיא מתמודדת – היא הפתיעה אותי בחשיבה הלא רגילה שלה.

דמיינתי שאפגוש אישה עצובה, ממורמרת, אולי כועסת. אבל לא! פגשתי קרן אור, ואת קרן האור הזו צריך להעביר הלאה, ולכן היה חשוב לי להקדיש את כל הטור הנוכחי – עבורה. עבור האמא שתהליך החשיבה שלה כל כך מתנוסס ומרים אותה גבוה מכל הנחות העולם.

"הרי הפרטיזנים שיצאו מהגטו בשואה, לא חיכו לפגוש ביערות זר פרחים נישא מולם על זה שהם הצליחו לצאת משם… הם אמרו לעצמם – 'אנחנו יוצאים ויהי מה, מקסימום נצליח, ואם לא, לפחות נדע שניסינו, שלא היינו פאסיביים'.

המחשבה הזאת מעודדת אותי, ועם זה אני חיה".

אחר כך, גם כשבדקו את הגופה, שאלו את האם האם היא רוצה לדעת אם הכדור הוא מהצד שלנו או מהצד שלהם? שנדע את האמת לאשורה, הרי היו חילופי אש משני הצדדים, והיא אמרה: ״בשביל מה? למה זה יעזור לי?״

הקול השפוי

מדהים! כמה כוחות נפש יש לאישה אחת להשפיע בעולם. כמה הקול שלה צריך להישמע למרחוק, כשאמרתי לה שה' שם אותה בתפקיד, היא אמרה, ״נכון, גם אני מרגישה את זה״. ושיתפה אותי שהגיע מישהו מאוד מוכר לנחם, ואמר לה: ״המילים שלך חיזקו אותי. אבל גם עכשיו את חייבת להמשיך לחזק… רק לך אני מקשיב, אני מרגיש שהקול שלך נכון, אבל מה יהיה עכשיו? בבקשה אל תפסיקי".

ואז היא הבינה, שאמנם היא לא בחרה אלא נבחרה להשמיע פה קול שפוי, אמיתי, כן, מחזק, מרומם, מעודד ולא כקולות התקשורת הכללית שמנסה להפריד, להנמיך, לערוך "קצרים" בין אנשים; שמנסה לפורר את האחדות שהטבח הנורא גרר עימו, ושוב יש סדקים שבוקעים… אבל אנחנו בכוחות משותפים לא ניתן להם. כי העם רוצה את האחדות, רוצה את הביחד. אנחנו כבר יודעים שרק ביחד ננצח ובעיקר – בענווה ננצח.

ושגם אם לא נדע את האמת לאשורה, כמו שאיריס בחרה, זה הטוב שלה. במילא – מה זה כבר משנה את המציאות? האם עצם הידיעה הזו תחזיר את יותם לחיים? אם לא – אז אין עניין בו.

הגישה הכל כך בריאה הזו, דווקא בזמנים שלנו שכולנו כל כך רוצים להתחבר לערוצי התקשורת ולדעת מה בדיוק היה ואיך וכמה ולשמוע פרשנויות שונות ולצרוך עוד ידע ועל הדרך עוד מכאוב.

רגע אחד, להיות בהשתקה ולהקשיב מה נכון לך בכל התקופה הזאת.

זהו חידוד המציאות הנכונה.

הוא חזר, הוא איתנו

הכרתי את איריס כאשר הגעתי לראיין אותה, כשבועיים לאחר שעדכנו אותם שיותם חטוף. לאחר הראיון, כשהלבבות נפתחו – דיברתי איתה על מזוזה בכניסה לבית, לא בכל החדרים – רק בכניסה. בתקווה שאולי זה יעזור להחזירו… בהתחלה היא אמרה – ״אין לי בעיה שאחרים יתפללו עליו, יעשו הפרשות חלה, מה שרוצים, רק שלא יכריחו אותי״…

בחיוך ניסיתי להסביר לה, שהיא לא צריכה לעשות עם זה משהו… מישהו יבוא, יקבע לה מזוזה, ומבחינתה – היא אפילו לא צריכה לראות או לחשוב על זה. פעולה חד פעמית שאפילו היא לא צריכה לעשות אותה.

התכתבנו קצת אחרי, שלחתי אליה מישהו, אבל לא ביררתי מה בדיוק נעשה והנחתי לעניין.

וכשהגעתי לנחם אותה, הדבר הראשון שהיא אמרה לי בחיוך היה: "ראית שיש לנו מזוזה?"

ולא ידעתי מה לומר.

הרגשתי נבוכה… מה לומר לה עכשיו? במיוחד שהוא לא חזר כמו שהיא קיוותה…

אתן יודעות מה היא אמרה לי?

לא יאמן, איזו תחנת כח ואור האישה הזאת, היא חייכה את החיוך נותן הכח שלה ואמרה:

״הנה, הוא חזר אלינו… הוא איתנו. אני מרגישה אותו״.

באדיבות מגזין עטרת חיה

שלום לכולם

אנו עומדים בשבוע ה-13 למלחמת הקיום על ארצנו הקדושה בעקבות אותו יום מר ונמהר שבת וחג שמחת תורה.

אחת השאלות הקשות שעלו בעקבות השבר הגדול והנורא הזה הייתה למה? למה כל זה קרה לנו בכלל?

רבים וטובים ניסו לתת פשר לסבל דרך חיפוש אחר גורמים אפשריים כמו: המצב הפוליטי שכרסם ופגע באחדות העם, יש כאלה שחשבו שתחושת השאננות ותחושת הרברבנות של המנהיגות בייחס לאויב מי הם בכלל בייחס לצבא שלנו? הם כל הזמן רק מאיימים ולא עושים כלום, האם הם בכלל יכולים להעז לצאת למלחמה נגדנו? 'כוחי ועוצם ידי' שקדם למלחמת יום כיפור חוזר על עצמו באותה וורסיה, ועוד כהנה וכהנה..

האם נכון בכלל לחפש פשר לסבל? מה משמעות החיפוש אחר הפשר? וכיצד הוא עוזר אם בכלל? בכדי לענות על שאלות אלו ננסה להאיר את הסוגיא מפרשת השבוע כפי שהיא באה לידי ביטוי בהיבט התורני חסידי ומההיבט הפסיכותרפי.

השבוע נקרא בפרשת שמות:

הפרשה שפותחת את ספר שמות עסוקה בתיאור היום שלאחרי מותו של יוסף המשנה למלך מצרים ואחיו שנפטרו ואיתם הדור שחלף ועבר לו מהעולם, אך בעיקר סביב המשך קיומו של הדור הבא אחריהם בני משפחות בני ישראל ביום שלאחרי פטירתם.

התורה מתארת את שינוי המצב שנוצר בשטח כתוצאה מפטירתו של יוסף המשנה לפרעה המלך, ועל חוסר ההכרה לה 'זכו' בני ישראל כתוצאה מהמצב החדש.

התיאור לכך בתורה: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף."

רש"י על אתר מפרש: וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ – רַב וּשְׁמוּאֵל: חַד אָמַר חָדָשׁ מַמָּשׁ, וְחַד אָמַר שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵרוֹתָיו.

אֲשֶׁר לֹא יָדַע – עָשָׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ לֹא יְדָעוֹ (שמות רבה פרק א', פסקא ח'. מסכת סוטה דף י"א עמ' א').

ההתכחשות והפניית העורף של פרעה מלך מצרים ליוסף וכעת לממשיכי דרכו בני ישראל יצרה מציאות חדשה במצרים.

מציאות בה העם המצרי חש מאוים מבני ישראל בשל הריבוי הטבעי בילודה כפי שמתארת התורה: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם".

וַיִּשְׁרְצוּ – שֶׁהָיוּ יוֹלְדוֹת שִׁשָּׁה בְכֶרֶס אֶחָד (שמות רבה פרק א', פסקא ח').

ומהכח הרב אותו צברו בשל ריבוי הילודה וכפי שמתארת התורה: "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ".

ולכן יש למצוא כעת פתרון להתמודד עם המצב החדש כדי שלא נופתע יום אחד אם תיפתח מלחמה רב אזורית והם ישתלטו עלינו. וכפי שמתואר בפסוק הבא מקרא: "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ".

פרעה מלך מצרים מוצא 'פתרון יצירתי' – 'לפתרון הסופי' אותו הוא רוקם במוחו השמדת בני ישראל היה לא תהיה. הוא מגייס את בני ישראל לעבודה כביכול אותה הוא מתכנן לבניית שני ערים גדולות וחדשות במצרים 'פיתום ורעמסס'. הוא מוציא מכרז פומבי ובני ישראל נוהרים לעבודה החדשה שתסייע להם בפרנסת בני ביתם ההולכים ורבים כאמור.

המצרים מדברים תחילה אל בני ישראל 'בפה-רך' (פרך) בשפה עדינה ומאפשרת שהופכת מהר מאוד לעבודת פרך הלכה למעשה, בה מצאו בני ישראל עצמם משועבדים למצרים בסבל ובייסורים קשים מהכיל ומנשוא.

התיאורים הזוועתיים אותם מתארת התורה והמדרשים סביב אותה עבודת פרך קשים לשמיעה ולהכלה בנפש האדם. זה החל ברצח בדם קר המלוות במכות רצח, של בני ישראל שלא עמדו בהספק היומי אותו קבעו המצריים. עובר בשימוש החולני והאכזרי מאין כמותו כאשר תינוקות ופעוטות חיים נלקחו מאמותיהם באכזריות שאין כדוגמתה ומול עיניהם המשתאות המלוות בזעקות ובתחינות שבר הוכנסו בעודם בחיים לתוך קיר הלבנים כתחליף ללבנים אותם לא הספיקו בני ישראל להכין בכוחות עצמם בשל שלילת פרעה מבני ישראל חומר להכנת לבנים לבנייה! וכלה בשימוש היום יומי החולני והפרברטי של פרעה בדמם של תינוקות אותם שחט ורצח לצורך שימוש למרחץ עצמי כמענה למחלת הצרעת בה חלה ביאור ה-'נילוס' של מצרים. ולצד כל זאת אונס אכזרי של נשות בני ישראל.

נשמע מוכר לצערנו מאותם זוועות משבת שמחת תורה אותם ביצעו אותם חיות אדם הקרויים חמאס!

למרות כל המצב הנורא והבלתי אפשרי הזה מתארת התורה שבני ישראל לא וויתרו על חייהם, קיומם ותקוותם כעם! נשות בני ישראל השתדלו בכל דרך אפשרית להרים את מורל העם ושכנעו את בעליהן שהתשובה הניצחת שלנו למצב הבלתי אפשרי הזה היא להמשיך את קיומנו ולהביא עוד ילדים לעולם. בכדי לנצח את החיים טענו יש להמשיך ולקיים אותם בהבאת חיים חדשים לעולם לצד ולמרות השבר הקיומי הגדול אותו אנו חווים יום יום, שעה שעה!

בתוך המצב הקשה והנורא הזה מתארת התורה רגע אחד קשה מנשוא בו בני ישראל מיואשים שבורים ורצוצים לחלוטין מהמצב, זה קרה כאשר פרעה מלך מצרים חלה בצרעת והחליט על פי עצת יועציו שהפתרון למחלתו היא רחיצה בדמם של תינוקות בני ישראל. מצב זה הוליד זעקת שבר וייאוש אצל בני ישראל הם הרימו עיניהם למרום וזעקו בשארית כוחותיהם עד מתי? אלוקים שומע, מרגיש וחש את בני ישראל, הדבר נוגע לו מאוד. הוא כאילו רק ייחל וחיכה לרגע הזה בו בני ישראל יזעקו אליו והוא מחליט לפעול.

וכפי שמתאר המקרא: "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה."

רש"י על אתר מפרש: וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרָיִם – נִצְטָרַע, וְהָיָה שׁוֹחֵט תִּינוֹקוֹת יִשְׂרָאֵל וְרוֹחֵץ בְּדָמָם (שמות רבה פרק א' פיסקא ל"ד).

וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב.

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים.

רש"י מפרש: וַיֵּדַע אֱלֹהִים – נָתַן עֲלֵיהֶם לֵב וְלֹא הֶעֱלִים עֵינָיו מֵהֶם.

אותו תיאור של תחושת אכפתיות ואמפתיה כלפי בני ישראל עולה גם מכיוונו של משה רבינו הרואה וחש במצבם הנורא והקשה של בני עמו כפי שמתארת התורה.

"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו."

וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם – נָתַן עֵינָיו וְלִבּוֹ לִהְיוֹת מֵצֵר עֲלֵיהֶם (שמות רבה א', כ"ז).

ה' יתברך מזעיק ומגייס את משה רבינו להצלת בני ישראל ממצרים ולהביאם אל הארץ המובטחת.

כפי שמתארת התורה:

וַיֹּאמֶר יְהוָה רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו.

רש"י על אתר: כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו – כְּמוֹ "וַיֵּדַע אֱלֹהִים" כְּלוֹמַר: כִּי שַׂמְתִּי לֵב לְהִתְבּוֹנֵן וְלָדַעַת אֶת מַכְאוֹבָיו וְלֹא הֶעֱלַמְתִּי עֵינַי וְלֹא אָטוּם אָזְנִי מִצַּעֲקָתָם.

"וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם. וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם".

התורה מתארת את הסאגה המאלפת בין ה' יתברך למשה רבינו במפגש במדבר והתגלות ה' יתברך אל משה בסנה הבוער שאיננו אוכל (מתכלה ונשרף)במשך שבעה ימים ועל השליחות אותה מטיל עליו ה' יתברך להוציא את בני ישראל ממצרים על סירובו של משה רבינו בשל צניעותו וענוותנותו הרבה שהוא לא הבן אדם הנכון והמתאים לתפקיד הזה..

עד שבסופו של דבר משה מואיל לקחת את האחריות על עצמו בשליחות ה' יתברך להוציא את בני ישראל ממצרים. הוא נפרד מחותנו ומאשתו ציפורה ומתכונן לצאת לדרך יחד עם אהרון אחיו המשמש לו ל-'פה' לפני פרעה, בשל היותו כבד פה וכבד לשון.

משה רבינו ואהרון מגיעים למצרים ומיד פונים אל זקני בני ישראל ומבשרים להם על הבשורה הטובה שה' יתברך שמע אל קולם וכעת הוא מתעתד להוציאם ממצרים ולבחור בהם כעם.

העם שומע את הדברים ומתרגש מאוד הם מאמינים למשה ואהרון ומודים בקידה והשתחוויה לה' יתברך על כך שסוף סוף ראה אותם, שמע את סבלם וכעת הוא עתיד לפקדם, לגאלם ולהוציאם ממצרים.

כפי שמתארת זאת התורה: וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם. וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ.

לאחר מכן מתארת התורה את המפגש של משה ואהרון עם פרעה מלך מצרים. בו דורש ממנו משה בשם ה' יתברך את שחרור בני ישראל ממצרים. התורה מתארת שהמצב לא רק שלא הוטב כתוצאה מהפגישה אלא הורע אף יותר. פרעה התכחש למציאות ה' יתברך בעולם וסרב לשחרר את בני ישראל. יתרה מכך פרעה בוחר לפרש את בקשת משה לשחרר את בני ישראל כנרפות שלהם מהעבודה ומניסיון להתחמק ממנה ולכן הוא מרע את תנאיהם של בני ישראל בעבודה. כעת הוא אומר להם לא רק שתצטרכו לבנות את הערים פיתום ורעמסס במו ידכם, ולא רק שתצטרכו להכין את הלבנים במו ידכם מהחומר שעד עתה ניתן לכם, כעת תצטרכו ללקט ולאסוף במו ידכם אף את החומר ליצור לבנים בעצמכם ובמידה ולא תעמדו במכסה היומית המוטלת עליכם לבניית הערים אצווה להכניס את התינוקות שלכם בעודם בחיים כלבנים בקיר במקום הלבנה שלא הספקתם לייצר!

וכפי שמתארת זאת התורה: "אַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְהוָה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ.

ובהמשך דבריו מצווה פרעה: "וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר. לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן. וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּי נִרְפִּים הֵם עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ. תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר".

בני ישראל שבורים ורצוצים בלאו הכי וכעת הם פשוט מתרסקים לנכח הגזירה החדשה. הם פוגשים את משה ואהרון לאחר שיצאו מהפגישה עם פרעה ובייאושם הגדול הם כובלים עליהם על כך שלא רק שמצבם לא הוטב אלא אף הורע.

וכפי שמתארת זאת התורה: "וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא יְהוָה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ."

ואז מגיע משפט המחץ של משה רבינו כפי שמתארת זאת התורה:

"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּך.."

ורש"י על אתר מפרש: לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה- וְאִם תֹּאמַר: מָה אִכְפַּת לְךָ? קוֹבֵל אֲנִי עַל שֶׁשְּׁלַחְתַּנִי (שמות רבה ה', כ"ב).

עם זעקה מהדהדת זו מסתיימת לה הפרשה לא לפני שה' יתברך משיב למשה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ."

עַתָּה תִרְאֶה… – הִרְהַרְתָּ עַל מִדּוֹתַי, לֹא כְּאַבְרָהָם שֶׁאָמַרְתִּי לוֹ "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" וְאַחַר כָּךְ אָמַרְתִּי לוֹ "הַעֲלֵהוּ לְעוֹלָה" וְלֹא הִרְהֵר אַחֲרֵי מִדּוֹתַי. לְפִיכָךְ עַתָּה תִרְאֶה – הֶעָשׂוּי לְפַרְעֹה תִּרְאֶה, וְלֹא הֶעָשׂוּי לְמַלְכֵי שִׁבְעָה אֻמּוֹת כְּשֶׁאֲבִיאֵם לָאָרֶץ.

במילים אחרות משה רבינו משלם מחיר אישי יקר באכפתיות העמוקה באמפתיה ובחמלה העצומה אותה הוא מגלה כלפי מצבם העגום של בני ישראל בעוז ותעצומות נפש כאשר הוא זועק את זעקתם בפני ה' יתברך, ומתנה בפניו את מורת רוחו מכך ששלח אותו להוציא את בני ישראל ממצרים, אך כעת לא רק שלא הוטב מצבם אלא אף הורע שבעתיים!

על כך עונה לו ה' יתברך שאמירה זו מבטאת הרהור אחר מידותיו! לכן כעת יזכה לראות במו עיניו את ישועת ה' בהוציאו את בני ישראל ממצרים אך לא את הניסים אותם יעשה ה' יתברך לעם ישראל בכניסה לארץ המובטחת אליה לא יזכה להיכנס יחד עם עם ישראל לצערו!

משמעות האמירה "הִרְהַרְתָּ עַל מִדּוֹתַי" הנה הבעת מורת רוח של ה' יתברך על כך שמשה רבינו מתקשה לקבל את הדרך בה הוא פועל בעולם ובמקרה זה מול פרעה, בכך שהוא מקשה את לבו שלא לשחרר את בני ישראל ואף להוסיף ולהרע איתם..

משה רבינו רואה את הסבל העצום בו נתונים בני ישראל 'כאן ועכשיו' ומיד נזעק לעזרתם, ה' יתברך מצפה ממנו להמתין ולראות את כל התהליך כולו בשלמותו ולא רק את ה-'כאן ועכשיו' ובכך להרהר אחר דרכו בעולם!

חוסר יכולת לשאת סבל:

'בספרות הטיפולית ישנה התייחסות רחבה למושג: "חוסר יכולת לשאת סבל'. משמעותו של מושג זה משקף מצב בו אדם מתמודד עם קושי רגשי המציף את רגשותיו ולא מאפשר לו לעמוד מנגד כאשר הוא עד לחוויה רגשית של הזולת הגורמת לו טלטלה רגשית פנימית. מצב זה מניע את הצופה לפעולה שמטרתה היא להשקיט את הסבל האישי שלו על ידי פעולות שונות שאינן קשורות או נוגעות בצרכיו של הסובל, אלא בסבלו האישי של האדם המוצף מהאירוע שלעיתים עלולה להזיק לאדם הסובל באמת.

תומס סאס -במקור שלזינגר, היה רופא יהודי אמריקאי ממוצא הונגרי. פרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטה של מדינת ניו יורק. סאס נודע כאחת הדמויות הבולטות בתנועה האנטי-פסיכיאטרית, כמבקר של המוסריות שבפסיכיאטריה המודרנית והיסודות המדעיים שלה והשימוש בפסיכיאטריה ככלי לשליטה חברתית בחברה המודרנית. ספרו המפורסם ביותר הוא: "המיתוס של מחלת הנפש".

במאמר עומק נפלא שלו "תקשורת של מצוקה בין ילד להורה" "The Communication of Distress Between Child and Parent"- Thomas S. Szasz The British j. of Medical Psychology. (1959).

מרחיב סאס על משמעותה של תקשורת מצוקה בין ילד להוריו: "מקור התקשורת – המדַבר, כביכול – הוא הילד. הוא בוכה, מילל, מתייפח, צורח, מתייסר – בקיצור, מודיע על מה שאנו רואים כתחושת מצוקה, ככאב או כסֵבל. מה גורם מסר זה אצל המקבל? השומע – במיוחד אם הוא הורה שאוהב את הילד ואחראי עליו חוקית ומוסרית – יהיה מודאג, כואב, או נרגש. אין בזה, כמובן, כל מסתורין, אלא פשוט תקשורת. אנשים משפיעים איש על רעהו – ואפילו עמוקות -באמצעות מסרים. במקרה שלנו, הדבר נעשה על-ידי חשיפת אדם אחד לסבלו של השני.

ברגע שתקשורת זאת מתרחשת, מתעורר במקביל הצורך להתגבר על ה"כאב". הכאב או אי-הנחת עשוי להתמקם באורח זמני בתינוק, בהורה או בשניהם גם יחד. בתחילה אין זה חשוב היכן מתמקם הכאב. לאחר מכן, כפי שנראה, יהיה זה חשוב.

כיצד אפשר למתן או להשתלט על ה"כאב" או אי-הנחת של התינוק? ראשית, קיימים התכסיסים של האכלתו, החלפת החיתולים, חיבוקו, הליכה אתו וכדומה. אם אלה מצליחים והתינוק מפסיק לבכות ונעשה נינוח, הרי שהמעגל של מתיחות-והתגברות עליה מגיע לסיומו. לעתים תכופות, מעגלים אלה ניתנים לפתרון משביע רצון. על-כן נפנה מיד למקרים שבהם שידור המצוקה של הילד מתמיד לאורך זמן, כנגד כל מאמציהם של ההורים להקל עליו. מה שקורה עתה הוא שהמתח, הדאגה וה-"כאב" של ההורים מתגברים גם הם, ומהר מאוד הם חשים שאינם יכולים לעמוד בהם עוד. הם חווים תחושת חרדה, כאילו המתח מציף אותם. זוהי אחת החוויות האנושיות המאיימות ביותר. תחושת ההצפה דומה לזו הנגרמת ממתחים הנובעים מבכי הילד, בכל המקרים הללו קיימת סכנה ש-'האני' יאבד שליטה על גורלו ויתפורר. זהו משבר שעלול להיגמר במעשה ייאוש.

עם זאת, לפני שההורים נוקטים בצעדי ייאוש כאלה, הם פונים בדרך כלל לתכסיס אחד מתוך הבאים, כדי להקל על המתח שלהם:

א) אם האם היא זאת שטיפלה בילד, היא עשויה לגייס מישהו אחר לקבל את תפקידה: בן הזוג, סבא או סבתא, מטפלת או אדם אחר עשויים להיקרא כדי לרכז את קשבם להקשבה לבכי התינוק לבדה.

ב) אפשר להזעיק רופא ילדים לסיוע, מתוך הנחה ש"כאבו" של הילד נובע ממחלה. הנחה זאת עשויה להיות נכונה או לא, אך הרופא-אישיותו, עצתו, טיפולו-עשוי להיקרא כחיץ לשעת חירום שהאם מציבה בינה לבין הילד הבוכה.

ג) אם המצב מחמיר, הצורך של ההורה (או תחליף ההורה) להפסיק את בכיו של הילד נעשה נואש יותר ויותר. מצב זה עשוי להוביל לדברים כגון: לתת לילד "לבכות עד הסוף" בפינה רחוקה של הבית וכד'.

ד) אחרון-אחרון חביב, הורים ואחרים יכולים ללמוד להכיל את בכיו ו"כאבו" של הילד מבלי לפעול בכל צורה. הם לומדים פשוט להמתין.

לאור יחסי הגומלין בין ההורה והילד כפי שהוצגו לעיל, אפשר להבין בנקל שהורים נוטים לחשוש מבכיו של הילד. חשש זה אינו שונה ביסודו מן הפחד שאנשים חווים כאשר הם עצמם נפגעים או סובלים מכאב. זהו אותו כאב, רק מרוחק מעט. בנוסף לאופייה המכאיב של החוויה להורה כמו גם לילד, בכי הילד מאיים על ההורה גם מזווית אחרת. מקור האיום הוא בעובדה שבכל יחסי אנוש קרובים המאופיינים בדרגה גבוהה של תלות הדדית, הסבל והאומללות של האחד מעניקים תפקיד לשני. פירוש הדבר שסבל התינוק יסמן לא רק את העובדה שהוא חולה או פגוע (דבר העשוי להיות נכון או לא) אלא גם שהמבוגר בדיאדה (באינטראקציה עם הילד) הוא רע, כי לא סיפק את צרכיו!

מכאן עולה ההנחה הכללית שבכל סוגי יחסי האנוש, אומללות או אי-נחת של השותף מסמלים את הרוע של 'האני'. כאשר צעד זה ננקט, השלב הבא הוא שמירה על ההערכה העצמית או הגברתה על-ידי גרימת אושר לשני. הדוגמא שמסבירה זאת הנו המקרה בו התגובה לבכי עקשני של הילד, הנשמע כאילו הוא אומר, "אני כל כך אומלל. . .", ההורים עונים, "אנא, היה מאושר. . ." הפיכת ההערכה העצמית לתלויה באושרו או בסבלו (נוחות או אי-נוחות) של השותף מובילה לתסבוכות רבות בחיי האנשים".

משמעות ופשר הסבל: הפשר לסבל הנו הרגע בו המשמעות לסבל מקבלת ביטוי ומאפשרת לשאתו!

במשפט מפתח בהקדמתו לספרו 'האדם מחפש משמעות' של ד"ר ויקטור פרנקל פסיכיאטר ונוירולוג מייסד שיטת וגישת ה'לוגו-תרפיה' שצוטט ממשנתו של הפילוסוף פידריך ניטשה: "מי שיש לו איזה לְמָה שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך".

העיסוק בחיפוש אחר פשר לסבל נובע ממקום ראשוני והישרדותי בנפש האדם התר אחר משמעות לסבל וכשזה נמצא הוא מאפשר לנו להתמודד אתו.

"שאיפתו של האדם לפשר היא כוח ראשוני ולא 'שכלון שניוני' בלבד של דחפים אינסטינקטיביים. פשר זה הוא ייחודי וסגולי בכך שרק האדם עצמו חייב ויכול למלאו. רק בדרך זו הוא לובש משמעות שיש בה בכדי למלא את שאיפת האדם לפשר" (פרנקל, 'האדם מחפש משמעות' 1970).

גישתו של משה רבינו בבואו לפני ה' להביע את כאבו על מצבו העגום של בני ישראל הכורע ליפול ולקרוס גופנית ונפשית תחת הנטל של שעבוד מצרים הנה: חיפוש פשר למשמעות הסבל!

חיפוש זה עולה בזעקה הפנימית לפני ה' "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי".

משה רבינו מנסה להבין את הפשר שבמשמעות הסבל, את ה- לְמָה שבסבל כדי להגיע לאפשרות לשאת את ה-איך עבור בני ישראל.

כאשר הגישה היא התרסה כנגד ה-איך בשאלת ה- לַמָּה אזי באמת אין דרך לשאת את ה-איך, משום שאין אפשרות לשאת את הסבל כאשר חסרה נתינת משמעות לסבל עצמו.

אמנם כאשר משה שומע את אמירתו של ה' יתברך בהמשך דבריו (בתחילת פרשת וארא): "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה".

הוא נרגע. מדוע? משום שמשה מבין את משמעות הסבל כעת! ישנה פשר למשמעות הסבל.

מה בעצם גרם למשה להירגע כאשר שמע את משמעות הסבל האומרת שישנה דרך שצריך לעבור כדי להגיע לגאולת מצרים והדרך היא תחת שעבוד מצרים? איך זה בדיוק מרגיע?

על פניו בהתבוננות על המציאות לאחר שמשה שומע את דברי ה' ומעבירם לבני ישראל לא רק שאינם נרגעים ומתמלאים תקווה, להיפך המצב נותר מדאיג ואף נעשה גרוע יותר, כפי שהתורה מתארת: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".

עם ישראל לא פנוי נפשית ורגשית לשמוע בכלל, הוא נמצא במצב של 'חוסר אונים נרכש' מצב נפשי המתאר עמדה בנפש של ייאוש וחוסר תקווה עד כדי כך שהם כבר לא מאמינים בשינוי ולא מנסים להיאבק כלל.

הסיבה בגינה משה רבנו נרגע ומתמלא תקווה נעוצה במשמעותה של הבחירה החופשית בחיינו. כיצד אנו בוחרים להתייחס לכל מצב בו אנו נתונים בחיינו? באיזה אופן ובאיזו עמדה אנו נצבים מולו? וכיצד אנו מחליטים להתמודד אתו? כשאנו בוחרים להעניק למצב משמעות ייחודית לנו ועבורנו למרות שעובדתית אין באפשרותנו לשנותו, ברגע זה מתחולל לו השינוי בנפשנו ומשם השפעתו על חיינו קצרה!

כלומר: כאשר משה שומע את התכלית שבסבל גאולת מצרים, הוא ניצב בעמדה נפשית המאפשרת עבורו את היכולת להכיל ולשאת את הסבל למרות שהסבל נוכח עדיין ומכה במלוא העצמה.

בני ישראל לא יצאו ממצרים לחופש חסר משמעות, בני ישראל יהפכו לעם! היציאה משעבוד מצרים הנה מעבר בין שעבוד נפשי לאומה, שחרתה על דגלה לחסל את בני ישראל היה לא תהיה דרך שעבוד נפשי, לחירות נפשית בה חיי בני ישראל יקבלו משמעות מהפכנית בהפכו לעם של ה' יתברך.

מעבר ממעמד נפשי של אובייקט המשעבד אותי לרצונותיו צרכיו ומאווייו, לבן חורין אמיתי המקיים את העולם אותו ברא -ה' יתברך הרואה בכל אדם סובייקט ייחודי בעל רצונות צרכים ומאוויים. ומאפשר לאדם להגשים את עצמו וייחודיותו בבחירה חופשית מוחלטת!

אפשרות זו הנולדת בנפש האדם המעניק משמעות סובייקטיבית למצבו הנה החלון דרכו ניבט הנוף לחירות ולחופש הנשקף מבין סדקי חומות הכלא דווקא!

התקווה לה זקוק אדם הניצב בעמדה של חוסר אונים היא קריטית ביכולת לשאת את ה'כמעט כל איך'. למרות שבעצם הסבל אין אפשרות לשאת את ה-'איך'.

ותקווה זו נולדת מתוך החומות של מצרים דווקא, בהענקת פשר ומשמעות ייחודית לסבל מולו אנו עומדים ואותו אנו נושאים.

תקווה זו חיפש משה רבינו להעביר לעם ישראל בשאלתו לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי".

וכאשר שמע את הבטחת ה' לאבות וקיומה: "וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ."

הוא מבין שאבות האומה 'החומות הבצורות' של עם ישראל חיפשו ומצאו משמעות ייחודית עבורם בברית בין הבתרים, בהבטחה האלוקית בהבנת הפשר לסבל.

אם כן סבר משה גם אני אצליח לשאת עבורי ועבור עם ישראל את הסבל הכרוך בדרך לגאולת מצרים כאשר אעניק משמעות ייחודית עבורנו לסבל האדיר של בני ישראל במצרים.

משמעות זו נמצאה על ידי משה וקיבלה משנה תוקף באמירת והבטחת ה' בחמישה לשונות הגאולה אותם הוא מבטיח למשה עבור עם ישראל.

והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, והבאתי.

ניפוץ חומותיה של מצרים מודיע ה' יתברך למשה רבנו עוברת בחמישה שלבים של גאולה כנגד 5 השמות שניתנו לנשמת האדם: נפש, רוח נשמה, חיה, יחידה.

הצירוף והזיקוק של כל חלקי נשמת האדם מובילים לגאולתו הפרטית ונמשם לגאולה הכללית של העולם כולו.

התהליך שעוברים בני ישראל לא מסתכם בסבל הרגעי, גדול ועמוק ככל שיהיה, הוא נועד לאפשר להם לעבור תהליך עמוק לפני שיהפכו לעם. כור ההיתוך של מצרים נועד אך ורק כדי 'להוציא יקר מזולל'. להציב את בני ישראל במקום ראוי לגאולה.

בשמיעת פשר ומשמעות זו מוצא משה רבנו את משמעות הסבל הייחודית אותה חיפש בסבל הגדול של בני ישראל במצרים.

כאשר ישמעו ישראל סבור משה את הבחירה של ה' בהם לקחתם לו לעם סגולה הם יצליחו לשאת את ה'איך' בדרך לייעד הנכסף.

ואכן צדק משה בתפיסתו והבנתו זו, רק שבמצב הנתון ב'כאן ועכשיו' של בני ישראל לא נמצאה הפניות הנפשית להכיל בשורה כל כך ייחודית שכעת נחווית כפנטזיה בלתי אפשרית.

מה שדרש עוד כברת דרך ארוכה עד שבני ישראל אכן הגיעו אל היעד הנכסף..

אבל מה שכבר ברור למשה כעת הנה העובדה שבסוף הדרך עם ישראל יהיה מאושר ולכן הסבל מקבל משמעות משנית בייחס ליעד הנכסף, מה שמאפשר לשאתו ולהכילו..

בכך טבע משה את ניצחון ה- לְמָה על ה- לַמָּה!

הדרך למצוא את הפשר באסון הנורא שאירע בשבת חג שמחת תורה איננו עובר ביכולת להסביר בדעת בני האדם הבריאים את המעוות שבדעת חיות האדם. מה שאירע בשבת ושמחת תורה הנו בלתי מוכל ובלתי מובן וטוב שיישאר כך, לנו כבני אדם אין צורך או אפשרות להבין את עצם קיומו של הרוע המעוות בעולם!

הכאב שלנו וחוסר היכולת לשאת את הסבל הנורא הזה הנו אך טבעי, אין אפשרות לשום אדם בריא להבין, לשאת ולהכיל סבל כל כך גדול ונורא הנובע מעיוות של כל סממן אנושי, הנעשה על ידי מי שאמורים לייצג את מעשי האדם האנושי עלי אדמות, אך בפועל מתנהגים גרוע יותר מחיה טורפת שזו דרכה בטבע ובג'ונגל להשיג את טרפה ולאכלו!

לנו נותר רק לחפש ולהעניק פשר ומשמעות פנימית לאן האירוע הגדול והנורא הזה אמור להוביל אותנו? מה הוא טומן בחובו עבורנו? איפה הגאולה הפרטית והכללית של כל אחד ואחת מאתנו מסתתרת לה באסון הנורא הזה?

אנו צריכים לשאול את עצמנו איזו וצמיחה  ותועלת אישית ובין אישית אנו יכולים להפיק מאסון זה?  זה יכול להיות בכל אחד מהממדים של היקום, זה יכול להיות בכל אחת ואחת מהקטגוריות שמאפיינות את הקשר האישי שלנו בעולם ולפעולות הנוגעות לנו ובנו כבני אדם דרכם אנו מוצאים את החיבור הבין אישי לעולם. אם זה בהיבט החברתי, האמוני, הרגשי, השכלי, ועוד..

איך אנחנו יכולים לצמוח ולהתפתח באחד מהביטים הללו ולהעצים את החיבור שלנו לעולם דרכו? ובכך לחבור לעצמנו ולמשמעות לשמה אנו חיים בעולם וכיצד דרכה אנו ממשים את שליחותינו בעולם שלשמה נבראנו!

יהי רצון שכבר נזכה לראות בעיננו את הטוב שיצמח לנו ולכל עם ישראל מהאסון הגדול והנורא הזה ויתקיים בנו הכתוב: "וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ יְהוָה כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי" (ישעיהו י"ב, א'). בגאולה האמיתית והשלימה שתבוא תיכף ומיד ממש!

שבת שלום ומבורכת

נכתב ע"י מישאל אלמלם. לעילוי נשמת אימו מורתו שיום השנה שלה יחול השבוע בר"ח שבט

פרשת שמות✨

בילדותי..

בזמן הטיול השנתי

היינו מעבירות את הנסיעה

בסיסמאות ושירי זמרה

ולי זו הכי זכורה..

"הי .. (אסתי)

מי קורא לי בשמי?

הי … (אסתי)

זהו שם עולמי!

רוצים אותך בטלפון

אם זה לא (חנה) זה לא בא בחשבון".

וככה היינו עוברות מאחת לשניה

עד שניחר גרוננו או תמה הנסיעה.

✨

מי קורא לי 'בשמי'?

כמה חשוב היה לנו שהשם שלנו יושמע…וכמה שיותר פעמים.

למה זה כ"כ נוגע לנו?

מה מסמל השם הפרטי שלנו?

✨

פרשתינו פותחת במילים "ואלה שמות בנ"י היורדים מצרימה" הקב"ה מונה את בני ישראל ומציין את שמותם..

למה ה' קורא להם בשם ולא מתייחס כיחידות/מספרים?

✨

השם מסמל את הרובד החיצוני של הנשמה ונועד בשביל שהסביבה תוכל לתקשר איתנו ובכך 'נרגיש' חלק מרקמה אנושית.

אם נחזור לסיסמה למעלה..

ככל שאני שומעת את השם שלי אני מרגישה שייכת לקבוצה..

מרגישה אהובה.. ולא עוד מספר.

✨

השם מעיד על חיבור

כשאנחנו אוהבים

אנחנו קוראים בשם

ומוסיפים שמות חיבה.

כשמתחילים 'לחרוק' מדברים לחלל האוויר ו…שתבין לבד שהדברים מוכוונים אליה…

✨

"ואלה שמות…היורדים מצרימה" למצרים מקום המסמל מיצר, טומאה והגבלות ירדו רק ה'שמות' -הרובד החיצוני של האדם.

הנשמה נשארה מחוברת למקור, לקב"ה ובכך יש לה הכוחות להתרומם מעל ההגבלות והמיצרים ולצלוח את כל אתגרי החיים והגלות.

✨

במשך ההיסטוריה עם ישראל שרד כנגד כל הסיכויים בזכות אותו חיבור

עם ישראל שמר על 'השם שלו',  על יהדותו ואמונתו וזהו סוד הנצח.

אז…

מי קורא לי בשמי?

כולנו יחד קוראים

לחיבור אמיתי בעם ישראל

חיבור לקב"ה ולתורת ישראל ולחיבור כל גבולות ארץ ישראל

ואכן זהו שם עולמי-

שם של עם שמנצח את כל העולם כנגד כל הסיכויים

ואם זה לא ניצחון סופי, גאולתי

זה לא בא בחשבון..

שבת שלום✨

אסתי פרקש

יועצת חינוכית

ושליחת הרבי בפתח תקוה

להקלטת הוובינר לחצי כאן

לפרטים על קורס אוצר ההלכה לחצי כאן

לשמיעת הניגון ארבע בבות:

לשמיעת הניגון 3 תנועות לחצי כאן

אחד המכתבים המפורסמים של הרבי, שקראתי את תוכנו פעמים רבות כמענה של הרבי אלי באיגרות קודש:

…"ויהי רצון שיתעסק ככל יכולתו בהחזקת כל עניני היהדות בסביבתו ומושפעיו הקרובה ואפילו הרחוקה, וכבר נודע מאמר רז"ל – בהנוגע לבני ישראל, אני ישנה (בגלותא) ולבי ער לקב"ה לתורתו ומצותיה, אלא שצריך המעורר לעורר בדברים היוצאים מן הלב, ואז נכנסים ללב השומעים, וכשמעוררים וחוזרים ומעוררים, הרי סוף סוף פועלים פעולתם בהנוגע לפועל ובחיי היום יומים, וכיון שהטוב הוא בלי גבולי, הרי תמיד ישנו מה להוסיף לשפר ולשכלל, והשי"ת יזכהו לעשות בזה מתוך בריאות והרחבת הדעת."

(איגרות קודש של הרבי מליובאוויטש, כרך יג' עמוד קו).

היום זכיתי לראות, שגם אם לא מצליחים לצאת למבצעי הקודש של הרבי מחוץ לעירי בני ברק, הרי השם יתברך מביא את היהודים הצמאים לחסידות, הישר מתל אביב לרחוב רבי עקיבא.

על מדרגות בית הכנסת הגדול, ראיתי חבורת נערות יושבת ומקשיבה  למדריך, שדיבר על הקבוצות השונות המתגוררות בעיר.

ראיתי בכך הזדמנות מיוחדת של השגחה פרטית, ליזום באופן ספונטני דיבור קצר בפניהן. טעימה על קצה המזלג מאורו של הרבי.

פניתי למורה שלהן, וביקשתי את אישורה לשוחח עמן למשך שתי דקות. לשמחתי נענתי בחיוב.

אמרתי להן, שאני לא חלק מהתוכנית המאורגנת שלהן…אבל, למרות שאני לא "חיפשתי" אותן והן לא "חיפשו" אותי, הרי השם אירגן פה פגישה…

המדריך החזיק בידיו מבחר תמונות של צדיקים. שלפתי מבניהן את התמונה של הרבי, פניו הקדושות מאירות ומחייכות. הצגתי אותה בפניהן וסיפרתי על הפגישה הראשונה שלי עם הרבי, שהיתה מחוץ לבניין 770 בניו יורק. על יראת הרוממות שחשתי לראשונה בחיי, כשראיתי את דמותו הקדושה של הרבי. באיזו אהבת ישראל עצומה ומופלאה זכיתי שקיבל אותי. אני לא העזתי אז לדבר עם הרבי,  אך הרגשתי בתודעה שלי מסר עוצמתי, שקיבלתי מהרבי בטלפתיה לראשונה בחיי. הוא "שידר" לי: קיבלתי אותך. ברוכה הבאה ! היתה זו תחושה מופלאה של התרוממות הרוח ואושר, שאני מוקפת באהבה אמיתית טהורה, שנסכה בי שלווה. התחושות הללו היו מרוממות ועוצמתיות, הרבה  מעבר ליכולת שלי לבטא אותן במילים.

ביקשתי מהן להתכונן כבר היום, יום שלישי ולקנות נרות לכבוד שבת הקרובה… היות שהרבי ביקש מאד שכל אשה ובת תדלקנה נרות שבת.

הדגשתי שהבת מדליקה נר אחד בברכה לפני אמה, ולפני כן שמים כמה פרוטות לצדקה בבית בקופת צדקה. סיפרתי על הילדה האילמת בת השנה וחצי שלא הצליחה לדבר. הוריה לקחו אותה למיטב הרופאים אך לא נמצאה הסיבה לבעיתה.

ידידים המליצו להם להגיע לרבי. ביחידות הרבי פנה לתינוקת ושאל אותה ;" תגידי לי, האם את מוכנה לקבל על עצמך להדליק נר לכבוד שבת קודש"?

הילדה האילמת לא דיברה, אך הנהנה בראשה לאות הן.

הרבי שאל שוב; "תגידי לי. האם את מוכנה לקבל על עצמך להדליק נר לכבוד שבת קודש"?

הילדה פתחה את פיה וענתה מיד לרבי; "כן", לתדהמת הוריה. לאחר מכן המשיכה לדבר אליהם…

הרבי הסביר לראש כולל, שהגיע אליו וביקש את ברכתו הקדושה לשידוך עבור בתו. שהמזל של הבת מאיר ובודאי היא מעוניינת שמזלה יאיר. כששמע ראש הכולל את הסבר הרבי, הוא מיד קיבל על עצמו, שבתו תדליק בברכה נר לכבוד שבת קודש.

הרבי הושיט דולר לבת ואמר לה, שנוהגים לתת צדקה לפני הדלקת נרות שבת.

במישפחתנו היה קרוב משפחה של"ע חלה במחלה קשה. הרופאים אמרו שנותרו לו ל"ע שמונה חודשים לחייו… אשתו קיבלה על עצמה להתחיל לתת כבקשת הרבי, צדקה לפני הדלקת הנרות. כתבנו על כך לרבי שענה במכתב :"אזכיר על הציון".

הוא קיבל טיפולים ולאחר שלוש שנים החלים לחלוטין לתדהמת הרופאים. הוא זכה ב"ה לאריכות ימים ושנים טובות.

שתי הדקות שביקשתי כדי לדבר בפני הנערות חלפו ביעף.

שלפתי מהתיק דולר מהרבי. הבנות נגעו בדולר זו אחר זו, והמדריך הצעיר לימים אמר, שהוא מאד רוצה לזכות, שגם ברשותו  יהי' דולר מהרבי.

הבנות שאלו האם המשיח הוא הרבי. עניתי להן; "בודאי".

הזמן שהוקצב לי הסתיים מזמן.

התרגשתי מאד מהפגישה שאירגן לי הקדוש ברוך הוא.

במקום שאטרח ואסע לקניון רמת גן – למבצע נש"ק, קבוצת נערות תיכון מתל אביב, הגיעו עד אלינו לקבל הסבר על החשיבות של הדלקת נר שבת.

ואני מייחלת שכל הנערות והמורה, שפגשתי ברחוב תדלקנה נרות שבת. ובעזרת השם ניפגש שנית בבריאות ובשמחה, והפעם בעזרת הנשים בבית המקדש. בגאולה האמיתית והשלמה, שתגיע כהרף עין, ותכף ומיד ממש.

בדידי הווה עובדא.

טמה חורושוכין

במהלך החודשיים האחרונים פני הארץ השתנו. דבר לא דומה לחיים של לפני שמחת תורה תשפ”ד. המלחמה הזו קשה ונוגעת בכולנו בצורה כזו או אחרת. היום אני מתארחת מעל דפי העיתון בכובע העיקרי שלי כתרפיסטית במוסיקה, העובדת עם ילדים על הרצף האוטיסטי ועם אוכלוסיות בסיכון.

אמא יקרה, אני יודעת שגם את מפחדת נורא. לוּ יכולת היית נשארת מתחת לשמיכה, עוצמת עיניים חזק חזק ומתפללת להתעורר כשהכל ייגמר. אבל את מסתפקת בתפילה חרישית, מנגבת את הדמעות הסוררות שלפעמים בורחות ממך ומשתדלת לחייך לילדים שלך, ״הם הרי צריכים אמא חזקה״ כך בטח את אומרת לעצמך.

אבל תדעי שהילדים שלנו קוראים אותנו יותר טוב מכל מכונת רנטגן חדשנית. הם רואים שקשה לך וזה בסדר. זה בסדר להגיד להם שגם אנחנו המבוגרים מבולבלים, חוששים ועצובים. זה לא יפרק אותם, הם הרבה יותר חזקים ממה שנדמה לך. אלו אכן ימים קשים ובעזרת ה׳ אלו יהיו הימים האחרונים של הגלות.

תגובה נורמלית למצב לא נורמלי

היום במרחק של זמן, נראה שאין אדם שלא נחשף למעשי הזוועה שנעשו בעם ישראל ביום שמחת תורה. גם אלו שהתאמצו לשמור על הנפש שלהם מלהיחשף לדברים הקשים היום כבר יודעים יותר. בין אם זה הגיע אליהם דרך עדכוני חדשות או דרך שיחות מסדרון בעבודה. המידע נמצא בכל מקום והדברים חודרים ומחלחלים ואי אפשר להתעלם מהם.

כמונו, גם הילדים שלנו חשופים למידע. לפעמים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים והם עלולים לחוות רמות גבוהות של פחד וחרדה היכולים להשפיע על התפתחותם הרגשית והפיזית. אצל ילדים רבים החרדה תתבטא בהרטבות לילה, רגרסיה בגמילה מטיטולים, ירידה בלימודים, התקפי בכי לא מוסברים ועוד. חשוב שנזכור שכל אלו ועוד הן תגובות נורמליות למצב לא נורמלי.

ידע מפחית פחד

ראשית, חשוב שנזכור שבמציאות הזו אין ‘מילים נכונות’ בפרט שלפעמים קשה למצוא את המילים במציאות הלא פשוטה הזו. אך יחד עם זאת, מתן מקום לשיח עם הילדים הוא חשוב מאין כמוהו.

יש כלל חשוב בשיח פתוח בין הורים וילדים והוא: אם הילד שאל, כנראה שזה מעסיק אותו ויש לתת לו תשובה.

לפעמים, הילדים מתקילים אותנו בשאלות שאנחנו לא יודעים מה לענות עליהן או יותר נכון איך לענות עליהן וזה בסדר לענות תשובות כגון:

״יש לך שאלות מאוד טובות אך אני צריכה לחשוב איך לענות לך עליהן. אני אבדוק את זה ואגיד לך״. כשילד מגיע להורה ואומר לדוגמא: ״שמעתי שמחבלים נכנסו לבתים של אנשים, פגעו בהם וחטפו אנשים. זה נכון?״

הנטייה הראשונית שלנו כהורים היא לגונן על הילדים שלנו ממידע שלא מותאם לגילם אבל אם הילד שאל, הוא מצפה לתשובה. הוא מצפה שנרגיע אותו, שנגיד לו שהוא מוגן. כל הורה צריך לבחור את המילים הנכונות לו, אבל האמת צריכה להיאמר. מצאו את הדרך לומר אותה באופן שישמור על תחושת הביטחון שילדכם זקוק לה.

חשוב לא להציף באינפורמציה מפחידה. נסו לתת הסברים אמיתיים, מינימליים עם אפשרות לשאול שאלות, לתת מקום לתקווה, אמונה ובטחון. בנוסף, מומלץ לברר בעדינות מה הילד יודע ומה מקור המידע שלו. הזמינו אותו לשאול אתכם הכול והעבירו את המסר שאתם מקור המידע והוא יכול לשאול אתכם הכל.

אמנם קיים הבדל בין ילד שחי תחת מציאות של אזעקות וריצות למרחב מוגן לבין ילד שאזור מגוריו שקט. אך אל לנו לתת לכך לבלבל אותנו, משום שחרדה עלולה להתפתח גם אצל ילדים שגרים הרחק מאזור האיום. ילדים רבים חשופים למידע באופן לא מבוקר וייתכן מצב בו ילד שמעולם לא שמע אזעקה יפתח חרדה עצומה למצב משום ששמע סיפורים שהבהילו אותו מאוד.

לכן, בהתייחס לחרדות ילדים בזמן מלחמה אנחנו לא עושים הבדל בין ילד שגר באופקים לילד שגר בנתניה כי כל אחד מהם הוא במצב סיכון לחרדה. פן נוסף וחשוב מאוד בשיח עם הילדים הוא מתן מידע בהקשר לסיטואציה. ילד שנבהל מכל מטוס שעובר או אופנוע ששועט בכביש כדאי להסביר לו ולומר: ״זה מטוס״, ״זה אופנוע״, ״זאת טריקת דלת״ וכדו’ וכך בפעם הבאה שהוא ישמע את אותם הרעשים הוא פחות ייבהל.

ערוצי הרגעות

ישנם כלים שימושיים רבים להתמודדות עם חרדות והפעם אני רוצה להתמקד במודל ייחודי ויעיל שנקרא גש”ר מאח”ד שהוכח כיעיל בייחוד עם ילדים.

גש”ר מאח”ד – הוא ראשי תיבות של המילים: גוף, שכל, רגש. מערכת אמונות, חברה, דמיון. (נוסח ב- 1981 על ידי פרופ’ מולי להד. המודל מציע שישה ערוצים להתמודדות עם מצבים של לחץ בחיינו, חשיפה לאירועים טראומטיים או משבר.)

ישנם אנשים שכל ערוצי ההתמודדות רלוונטיים עבורם ויש כאלה שרק אחדים מהם נכונים להם וכל אחד ייקח מתוכם את מה שמתאים לו.

גוף: כאשר מגיעה חרדה, הגוף מגיב לה כמעט מיד. כל אחד מגיב אחרת לחרדה, יש כאלה המגיבים בבכי מתפרץ, רעד בלתי נשלט ואפילו קיפאון. גורם מסייע לרגיעת הגוף יכול להיות חיבוק, אכילת משהו מתוק, שטיפת פנים או כל פעילות פיזית העשויה להחזיר את המערכת הגופנית לאיזון.

שכל: סוג התמודדות זה מתאים בעיקר לאנשים שכלתניים. כאלה שצריכים להבין בדיוק איך ולמה הכל קורה. אנשים שצריכים להבין את המצב במונחים של היגיון, להכניס סדר, להעריך נזקים ולבנות סדרי עדיפויות – אלו מצליחים להירגע כאשר מדברים אל השכל שלהם. אין ‘גיל נכון’ לדבר על הדברים, אך יש רמות של פירוט שיתאימו לילדים בגילאים שונים.

רגש: אצל ילדים שאופן הביטוי של חרדה אצלם מגיע על ידי תגובות רגשיות מודגשות כגון: בכי היסטרי וכדומה, תגובה הפוכה יכולה לסייע להם להירגע. רובנו משתמשים בערוץ הזה באופן טבעי כאשר אנחנו מנסים להצחיק ילד שבוכה או שמנסים להפוך חוויה מפחידה למצחיקה ומשעשעת. לכן כאשר ילד מגיב בבכי וברעד חשוב לעודד ביטוי רגשי הפוך באמצעות דיבור, שיחה, התפרקות. ושחרור באמצעות בכי או צחוק התורמים להפחתת הלחץ.

מערכת אמונות: כיהודים מאמינים ברור לנו שערוץ זה היה אמור להופיע במקום הראשון. ערוץ האמונה מכוון למה שאנחנו כבר יודעים היטב. הורים רבים מספרים כיצד הפכו כל הליכה לממ”ד להתוועדות חסידית עם אמירת פסוקים, קריאת פרקי תהילים וקבלת החלטות טובות והעידו כי הדבר הפך את החוויה הלא נעימה למשהו שהילדים מקבלים ממנו ערך. פעולות אלו של נתינת צדקה, תפילה וסיפור הניסים של עם ישראל לאורך הדורות נועדו לחזק את כוח האמונה וחידוד הידיעה כי ‘ארץ ישראל היא המקום הכי בטוח בעולם’.

חברה: ילדים חברותיים במיוחד יכולים לשאוב הרבה כוח מקבלת תמיכה מהסביבה. הם יכולים לקבל כוח להתמודד על ידי זה שהם ישתפו חברים בחוויה שעברו או יקבלו תפקיד חברתי בהליכה לממ”ד (לוודא שכולם הגיעו וכדומה).

דמיון: את דרך ההתמודדות הזו אנו למדנו מהרבי שליט”א שאמר: “מיום הולכי לחדר התחיל להתרקם בדמיוני ציור הגאולה העתידה”. שימוש בדמיון הוא כלי יעיל מאוד להתמודדות עם מצבים קשים. החטופים ששבו אלינו משבי החמאס סיפרו שאחד הדברים שהחזיקו אותם היה משחקי דמיון של הדלת נפתחת ומודיעים להם שהם משוחררים, או של הדרך לארץ ישראל. הם אפילו דמיינו מה הם יבקשו לאכול כשיגיעו הביתה. הפעולה הפשוטה הזו נסכה בהם המון תקווה.

דמיינו את עצמכם יושבים יחד ומדמיינים כיצד תפציע הגאולה העתידה, איפה זה יתפוס אתכם, מה תעשו ואפילו מה הדבר הראשון שתאכלו מעץ המגדנות. לדמיון יש יכולת אדירה לתת המון כוח וחוסן נפשי!

הערה:

חשוב לי לסכם ולומר שכתבת מידע זו חשובה, אך היא אינה מחליפה טיפול רגשי מעמיק. אם אתן מרגישות אבודות או ששמתן לב שאחד מבני הבית מתקשה להתמודד עם המציאות שנחתה עלינו. אל תישארו עם זה לבד, סדקים בחוסן הנפשי לא נסגרים לבד ללא עזרה מקצועית. הנפש היא נכס יקר, שימרו עליו.

באדיבות מגזין עטרת חיה

מכירה את החידה הזו?

"הוא שלך,

אבל אחרים משתמשים בו יותר ממך-

נכון- השם שלך!"

"לכל איש יש שם",

כמו בשיר של זלדה.

שם שקיבל מהוריו,

שמות שיצרו לו מעשיו.

אנחנו עסוקות הרבה

בתפילות על חיילים

עוד שם,

ומה שם האמא.

אבל באמת שם זה פלא,

כי מצד אחד זה הכי הכי שלי,

מייחד אותי,

ומבדיל אותי מאחרים.

ומצד שני,

זו הדרך לתקשר איתי,

להתחבר אלי,

זה מה שעושה אותי חלק מכולם.

אז ברוכה הבאה לחומש שמות!

מתי בתורה מדברים על שמות?

דווקא כשאנחנו הופכים להיות עם.

למה?

אולי כדי לאזן,

כדי שמתוך העיסוק בכלל, באומה,

לא נטשטש את הפרטים,

לא נשכח את החשיבות של כל אחד ואחד.

ואולי כי בעם ישראל,

אנחנו לא עם ככל הגויים.

אצלנו השייכות לציבור,

לא מוחקת ומקטינה,

אלא להיפך – יוצקת משמעות,

לחיים שלי כיחיד.

כאמא, כרעיה,

כאישה.

אז הנה משימה ללכת איתה עכשיו,

התבוננות לתקופה הזו של חומש שמות.

איך להיות חלק מדבר גדול,

וגם להיות אני עצמי עם כל הכוחות שלי.

אז נפלאה ויקרה אחת,

זו בדיוק

הבשורה שאני רוצה לבשר לך

המתנה שאני רוצה להעניק לך.

אני רוצה להזמין אותך

להיות חלק מחבורה חזקה,

ציבור של נשים,

קהילה מרימה ומרגשת,

אני רוצה להזמין אותך 

להיות חלק מקהילת 'חכמת נשים'

אי של שפיות בתוך עולם משוגע

המקום שלך לעצור, להתחבר לפנימיות שלך,

ולהתחיל להשפיע!!!!!

מה הולך להיות שם?

• לימוד קבוע בתורת הרבי מליובאוויטש-
  כדי להסתכל על החיים בעיניים 'אלוקיות' ולקבל השראה וכח לזוגיות, חינוך ילדים ותעצומות נפש להתמודדות עם אתגרי החיים.
• צמיחה אישית, וגדילה להיות האשה הגדולה שאת,
  עם תירגול אחת לשבועיים בשיטת אית"ן המשפיע שינוי עמוק ודרמטי.
• להיות חלק מקבוצה מנצחת, בקבוצת וואצאפ עם חברות כמוך שרוצות להשפיע בענק על העולם ולצמוח יחד.
• לווי אישי לחיים עם מירי שניאורסון-
  לכל התמודדות שלך במסע החיים- זוגיות, ילדים, כסף והתפתחות אישית.

הנושאים שנלמד יחד:

• פרשת שבוע בזוית נשית-
  לכל התמודדות שלך במסע החיים – זוגיות, ילדים, כסף והתפתחות אישית
• לימוד מתוך ספר התניא– ספרו המרכזי של אדמו"ר הזקן שנותן מענה מדויק לכל השאלות
• זוגיות– להחזיר חזרה את הניצוץ והאהבה ביניכם עם עצות מדויקות מכלים טיפוליים מתוך תורת החסידות.
• הורות ואימהות– לכל התמודדות שלך במסע החיים – זוגיות, ילדים, כסף והתפתחות אישית
• למצוא את האית"ן שבנפש– את יודעת תעצומות נפשך.

וזה לא הכל – מגיע לך גם בונוסים שווים!

1. סמינרים בחסידות עם מרצים מובילים-
   ימי עיון ולמידה עם רבנים ומרצים מובילים בחסידות חב"ד –
   בשווי 600 ₪ לשנה.
2. ערכה ממותגת מיוחדת עד אלייך- מחברת כתיבה אישית ועט ממותג כולל הפתעות מרגשות שיגיעו אליך בדואר-
   בשווי 99 ₪
3. טיולים מסובסדים והתוועדויות ברחבי הארץ-
   כדי להנות מהחיים ולחיות חיים עוצמתים ומלאים
   בשווי 222 ₪

ומה ההשקעה שלך עבור כל זה?

השווי של חברות בקהילה, עם כל המעטפת המדהימה שזה כולל,

יחד עם כל הבונוסים- הוא 2400 שקל בשנה.

אבל כעת לכבוד ההשקה הגדולה:

למצטרפות עד יום שישי כד טבת (05.01)

הילולת אדמו"ר הזקן,

המחיר יהיה 77 ₪ לחודש X 12 תשלומים.

איפה נרשמים, לפני שנגמר המבצע??

>>>ממש כאן

 מחכה לכל אחת !!!

 באהבה

מירי שניאורסון – נפלאות️️️

בנר שמיני של חנוכה, התקיים ברוב עם הנחת אבן פינה ל"מרכז היהודי הגדול אדיס אבבה אתיופיה" בהשתתפות חברים מהקהילה היהודית, אנשי עסקים ישראלים ומקומיים, נציגי שלטון פדרלי ומקומי, ודיפלומטים משגרירויות רבות.

במעמד רב רושם הונחו היסודות הראשונים עבור הבית שהולך להיבנות באתיופיה, מקום שיאפשר לכלל אנשי הקהילה והמטיילים להרגיש בבית ויפיץ אור וחום יהודי בכל הסביבה כולה.

במהלך הטקס הוצגה תוכנית הבניה של המתחם 'מרכז היהודי-חב"ד' באדיס אבבה מתחם בשטח של 3000 מ"ר – הגדול באפריקה. המבנה יכלול בע"ה: בית כנסת, אולם כנסים, מרכז עסקים ישראלי, מרכז מורשת וספרייה, חדרי הכנסת אורחים, מסעדה ישראלית כשרה, פינה למטייל, מקווה טהרה מפואר ומהודר, גן ילדים, כיתות לשיעורי עברית ויהדות ועוד! מדובר במהפכה של ממש שכמוה טרם הייתה באדיס אבבה.

הנחת אבן הפינה

מספר ימים לאחר מכן, נערך ערב נוסף במתכונת חדשנית – הנחת אבן הפינה וירטואלית עבור ידידי חב"ד באתיופיה מכל רחבי העולם כשבסיומו נחשף הקמפיין המיוחד שייערך לטובת מימון עלויות הקמת המרכז.

הנחת אבן הפינה ווירטואלית

בימים אלו הקמפיין לטובת השלב הראשון בהקמת המרכז היהודי המפואר נמצא בעיצומו. זה הזמן שלכם להתגייס ולקחת חלק בשליחות הגדולה של הרב אליהו ודבורה חביב שפועלים באתיופיה ללא לאות ולהירתם למען המרכז היהודי שיעניק תנופה אדירה לפעילות כולה ויסב נחת רוח רב לכ"ק אדמו"ר שליט"א מלך המשיח!

לשותפות לחצו כאן

הן האחיות שלנו, חלק מאיתנו, מהקהילה, מהמשפחה, מנשי חב"ד. והן בנוסף לכל גם אחיות, מטפלות ומזריקות, מייעצות ועובדות במשמרות. עם הבית, עם הילדים, עם ה׳מבצעים׳. הצצה קטנה אל מאחורי הקלעים של האחיות שלנו, אחות חבדי"ת במשרה מלאה.

נעים להכיר

ספרי לנו מעט על עצמך, על התפקיד שלך:

מוריה: שמי מוריה, אחות חבדי"ת ממרכז הארץ. נולדתי להורים מסורים ואוהבים, שלוחים של הרבי, בית פתוח לכל דכפין וכל דצריך. הקמתי בית חב״די וברוך ה' יש לנו שישה ילדים וגם נכדים.

בשנות עבודתי הראשונות עבדתי בבית רפואה – רציתי לחוש את הקצב ואת הפעילות מסביב לשעון ואת "חוויית" האשפוז וכדומה.

כיום אני עובדת במרפאה לרפואת משפחה וילדים קרוב לבית וגם במוקד אחיות טלפוני כאחות משיבה. העבודה כאחות במרפאה כוללת: בדיקות דם, חבישות, זריקות, מעקבים, הדרכות ועוד והעיקר הלב והאוזן הקשבת ושמירת הסודיות.

העבודה כאחות במוקד טלפוני מצריכה לחוש את מצב המטופל בטלפון מבלי לראות אותו ולפעמים מבלי לשמוע אותו – סוג של חוש שישי והרבה סייעתא דשמיא. לשאול את השאלות הנכונות ולהגיע באופן מקצועי למסקנה הנכונה. בשיחה אני נדרשת להדריך על נטילת תרופה, על ביצוע פעולה מסוימת לעצירת דימום, להפחתת הקאות, לזהות מצב רפואי המצריך בדיקה מיידית ולעיתים להפנות למיון או להזמין אמבולנס.

שמחה לאה אלון: אני מקריית מלאכי, נשואה לבעלי, נתנאל אלון, אמא לחמישה ילדים מתוקים, בקרוב בר מצווה ובת מצווה, ב"ה. אחות חדר מיון.

רוחמה רוזנשטיין: אני גרה בנתניה, עובדת כאחות בבית הרפואה ׳לניאדו׳ במחלקה פנימית גריאטרית.

כך התחלתי

איך הגעת לעבוד דווקא בתחום הזה?

מוריה: בסיום לימודי התיכון למדתי בסמינר במסלול מלא ובהמשך חינכתי כיתה במשך שנה, אך הרגשתי שהשליחות שלי במסגרת העבודה, נמצאת בתחום הריפוי. כתבתי לרבי מה"מ, התייעצתי עם משפיעה ועם רב שהמליצו לי ללמוד ב׳לניאדו׳, בית רפואה דתי, המשלב לימודי הלכה ורפואה. חשוב לי לציין שאז, לפני  שלושים שנה, היה זה צעד לא מקובל.

וכך בגיל עשרים ושתיים התחלתי את לימודי האחיות וראיתי ניסים מעל הטבע בהקמת המשפחה באופן של שמחה גוררת שמחה, כך שזכיתי להתחתן באמצע השנה השנייה ועד סוף הלימודים כבר היינו הורים לשני ילדים.

שמחה לאה: לא הגעתי לתחום הזה בקלות, זאת האמת. מאז שהייתי ילדה ידעתי שהעבודה שלי תהיה עבודה מעניינת, סוערת. לא משהו רוטיני שקמים אליו כל בוקר באותה שעה. אני אוהבת אנשים ואוהבת רפואה, במיוחד רפואה דחופה. אני משמשת גם כחובשת ב״איחוד הצלה״, ואחות ברפואה דחופה.

איך הגעתי לזה? הייתי אמא לשלושה קטנטנים שהגדול עוד לא בן שנתיים וחצי. אהבתי לגדל אותם וזו תעסוקה אינסופית, אבל לא הרגשתי שאני עושה משהו לנפש שלי, הרגשתי שאני מבזבזת את הכישרון שה' נתן לי. הרי תמיד ידעתי שאתעסק ברפואה והכי רציתי להיות מיילדת. יש בזה הרבה רפואה דחופה, אדרנלין, והמון סיפוק ושמחה.

הבעיה? בקושי סיימתי תיכון. לא הייתה לי אפילו יחידת בגרות אחת. תמיד האמנתי שגם מי שאין לו בגרות יכול להצליח בחיים, אצלי זה לא היה נכון. לא האמנתי שאחזור אי פעם ללמוד, אבל זו הייתה הדרך היחידה להגשים את החלום שלי.

כתבתי לרבי באגרות קודש לפני שיצאתי לדרך. קיבלתי מכתב שלם באידיש. המילים היחידות שהבנתי והיו מודגשות היו "יגעת ומצאת תאמין". לא תרגמתי אפילו את המכתב, אני את התשובה שלי קיבלתי. הרגשתי שהרבי אומר לי: "תנסי – תצליחי. תעבדי – תצליחי".

חזרתי ל״בית חנה״, אמא לשלושה, נרשמתי לבגרויות, עשיתי עשרים ואחת יחידות ופעמיים פסיכומטרי כי בראשון לא עברתי ואחרי הרבה מאמצים נרשמתי לתואר בניהול מערכות בריאות, משם להסבה לאחיות ומיד למיילדות. זה עצמו נס כי בדרך כלל לא נותנים להירשם למיילדות בלי כמה שנות עבודה בפועל והמלצות.

ניסי ניסים.

רוחמה: הגעתי לארץ ישראל מאוקראינה לפני שלושים שנה, ובכלל לא הייתי אחות, אלא כלכלנית. בארץ ישראל מצאתי עבודה בבית אבות ולא במקצוע שלי וגיליתי שאני ממש אוהבת את המקצוע הזה. חברות התחילו ללחוץ עליי שאלך ללמוד אחיות ואני צחקתי. הבנות שלי כבר מתחילות עוד רגע ללמוד מקצוע…

הסבירו לי שכאן בארץ ישראל לומדים עד גיל שמונים. כתבתי לרבי באגרות קודש וקיבלתי תשובה: "בקרוב תוכנית לימודים תצא לאור". זה נשמע היה קשור לשאלה שלי, אבל עדיין לא ידעתי מהיכן אשיג כסף ללימודים.

התקשרתי לחברה שגיסתה הייתה מנהלת בית הספר לאחיות ׳לניאדו׳. היא התפעלה מהתשובה שקיבלתי. מתברר שבדיוק החליטו לסגור את בית הספר כי לא היה תקציב להחזיק אותו.

בלילה בו קיבלתי את התשובה הגיע ד"ר רוטשילד מ'מעייני הישועה' והודיע שהוא לוקח על עצמו את התקציב כי הוא זקוק לאחיות חרדיות. כך הפכה התשובה שקיבלתי לתשובה שהשפיעה על כל בית הספר ואני התחלתי ללמוד.

איך עבודה בסיעוד משתלבת עם בית, ילדים?

מוריה: בשנתיים בהן עבדתי בבית הרפואה במשרה חלקית, הילדים היו תינוקות רכים והשתדלתי לעבוד בעיקר בסופי שבוע (לא בשבתות – היה זה בית רפואה לא דתי), כשבעלי בבית או בשעות שהיה באפשרותו לשמור על הילדים. בנוסף, שלחתי למטפלת באופן לא קבוע. כשהתחלתי לעבוד במרפאה ביקשתי להתחיל בשעה שמונה ולסיים בשעה אחת כך שתמיד יכולתי לקחת את הילדים למטפלת, לגנים ולהסעות ולהחזירם הביתה בצהריים.

פעם בשבוע עבדתי אחר–הצוהריים ואז בעלי שמר עליהם או אחיותיי הצעירות והצדיקות שהגיעו מחוץ לעיר.

כשהילדים היו קטנים השתדלתי לעבוד במשרה חלקית ולעתים רוב המשכורת היתה תשלום למטפלת. ובכל זאת השילוב בין עבודה חלקית וגידול קטנטנים, היה טוב בעבורי. כשהתחלתי לעבוד משמרות במוקד הטלפוני והילדים עדיין היו קטנים, עבדתי בזמנים בהם בעלי היה בבית ושמר או נעזרתי באחיותיי המקסימות.

בכל הזמנים אני מקפידה על נוכחותי בבית בזמן יציאת הילדים וחזרתם.

שמחה לאה: אני טיפוס זורם. לא נותנת לעצמי להיכנע לכללים של: "עכשיו זה לא מתאים לי לצאת ללמוד, אולי כשיגדלו" יש נשים שהכללים האלו לא מתאימים להן. אני רואה נשים שנתקעות ביכולת הזו לשלב דברים בחיים. אפשר לקפוץ למים, להניח לזה, לתת לקדוש ברוך לנהל את העולם ולרצות באמת להתקדם.

היום אני אחות במשמרות ובסטאז׳ במיילדות. לא תמיד נוח לי לצאת למשמרת ערב ולהשאיר בבית חמישה ילדים ערים. גם למורות לא תמיד נוח לקום בבוקר גשום ולחנך שלושים ילדים. בכל דבר יש חסרונות ויתרונות. בסופו של דבר נוח לי שהימים שלי שונים. לפעמים יוצאת ערב, לפעמים בוקר. לפעמים עובדת לילה ומשלימה שעות כשהילדים יוצאים ללימודים. לא תמיד הכל מסתדר והרבה פעמים אני נאלצת לוותר, כמו כל אחד.

הכי חשוב למצוא את השליחות שלנו בחיים, את מה שאנחנו אוהבות לעשות. אם אני מרגישה שאני עושה את השליחות שלי, בסופו של דבר, אני רגועה, נמצאת כולי עם הילדים, והסיפוק שלי משפיע על כולם אווירה טובה ונעימה יותר.

רוחמה: אצלי זה מסתדר מאוד כי אני עובדת במשמרות והבנות שלי כבר נשואות. יש לי תשעה נכדים, ב"ה. זה מסתדר מצוין כי אני משמשת כיו"ר של הארגון ״אפיריון״, ארגון התנדבותי להפצת טהרת המשפחה, וככה אני יכולה להתארגן לפי ההרצאות או הכנסים שאני משתתפת בהם. את המשמרות בעבודה אני מנהלת לפי הצרכים של הארגון, ולא ההיפך.

האחות החב״דניקית

איך את רואה את הייחודיות שלך כאחות חב"די'ת דווקא?

מוריה: כאחות חב"די'ת אני עורכת תיאום ציפיות כשאני מגיעה למקום עבודה חדש או כשמגיע איש צוות חדש – אני מציגה את עצמי כאחות חב״דניקית וחרדית מאוד ומבקשת לא להושיט לי יד, ומבהירה שאני במקום העבודה כאחת מהצוות אבל בדיסטנס ובלי כינויי חיבה וכדומה. אני לא מצטרפת ל׳וואטסאפ׳ של צוות העבודה מרצון לשמור על דיסטנס. ניתן להשיג אותי במרחק שיחת טלפון. אם יש חשש ליחוד אני מתארגנת למנוע מראש בעיות ובמשמרות לילה מבקשת לעבוד ללא נוכחות גברים במשמרת.

במרפאה, הדרכתי את כל הצוות, שכאשר מטופל מסרב לטיפול בגלל הלכה – שיפנו אותו אליי ובעז"ה אמצא פתרון. כך זה לפני צום – הרופא מורה למטופל שלא לצום והמטופל מסרב לקבל את הגזירה… הסברתי לרופאים שבשביל המטופל הם אוטוריטה רפואית אך אינם מחליפים את הרב. והרב בהחלט ישמח לעזור ולהתחשב בדברי הרופא. אם המטופל מגיע אליי אני מפנה אותו לרב המתאים.

קרוב לפסח מזכירה לרופאים ולרוקחים אילו אנטיביוטיקות ילדים הוכרזו ככשרות לפסח ומבקשת להשתדל לתת אותן. אם יש מטופל המסרב ליטול תרופות בפסח מחשש חמץ מפנים אליי ואני מפנה לייעוץ משותף של רב ורופא בטלפון.

כך זה כשמטופל מסרב להזריק בשבת ולעיתים ניתן לתזמן הזרקה יומית סביב זמן כניסת השבת וכך יוכל להזריק לפני כניסת השבת ומיד לאחר יציאתה ולשמור על הרצף הטיפולי.

יש מטופלת כבידת ראייה שמגיעה פעם בתקופה שאכוון לה את הטיימר של שעון שבת. היא נבוכה לפנות לאנשים אחרים בשביל כך ואני אחות שמכירה את מגבלותיה.

כאחות שגרה קרוב למרפאה, מטופלים רבים מזהים את בעלי החב״דניק שמוסר שיעורי תורה בבתי הכנסת השונים ומביעים את הנאתם משיעוריו.

העבודה והמגורים בצמידות מחייבת שמירת סודיות המטופלים (שהינה חובה דתית, אנושית, מוסרית ומקצועית) עד הקצה. פעמים רבות אני שותפה לסוד רפואי או אחר, פעמים רבות נשים בתחילת הריון משתפות רק אותי בשמחה, בהתרגשות, בצורך לדעת יותר. לעיתים אני זו שנותנת להן את החיבוק המתרגש אפילו לפני שאמא שלהן תדע…

בהזדמנויות מסוימות אני מצליחה לעשות ׳מבצעים׳ למטופלים ולצוות תוך כדי עבודה (לא על חשבון זמן העבודה) להפנות לכתיבה לרבי, להתקשרות לרבי, לרכישת ׳אות בספר התורה׳, לשמירת הטהרה, למניעת הפלות, לבדיקת תפילין ומזוזות, תקיעת שופר, נטילת ד' מינים וכדומה. אני גם משתדלת לנחם אבלים לאחר פטירת מטופל מהמרפאה.

כשאת אחות חבדי"ת זה מורגש, לעיתים במוקד הטלפוני מטופלים שואלים: "נכון שאת דתיה?" – מכאן שבעצם הנוכחות שלי אני חב״דניקית ומרגישים זאת אפילו דרך הטלפון.

פעמים רבות אני מקבלת שיחות טלפון או תמונות (של מרשמי תרופות, תוצאות בדיקות דם, פציעות וחבלות ח"ו) משלוחי הרבי מה״מ ברחבי העולם להתייעצות דחופה. לעיתים אני נעזרת ברופאים וברוקחים מהמרפאה להשוות בין תרופות בארץ ישראל ובחו"ל וכדומה.

שמחה לאה: להיות חב"די'ת זה תמיד להיות נקודת אור בכל מקום שאת. להיות אחות חבדי"ת זו מעלה אדירה. את מבינה מה זה יהודי ומה זו נפש יהודית. מה מעלתו של גוף יהודי ואיך שומרים עליו. אני מאוד משתדלת לשמור על אורח חיים בריא, יש לנו גוף ועלינו לשמור עליו. בחדר לידה אני מרגישה שותפה לרגע עם הקב"ה, זה מהלך אלוקי, מהלך מיוחד. מחזה אלוקי ממש.

פעם נכנסתי לחדר לידה ופגשתי זוג לא דתי, היא ביקשה מוזיקה מרגיעה ואני כמובן שמתי ניגוני חב"ד. הניגון הראשון היה ניגון הבעש"ט. הבעל אומר "הי! זה ניגון הבעש״ט!" הוא התחיל לנגן בהתרגשות. כך פעלו הניגונים עד ללידה, ב"ה. אחר כך היא כתבה לי שהיתה לה חוויה מדהימה, הרגישה את ה' נמצא לידה כל הזמן.

רוחמה: יש לי מה לעשות תמיד מבחינת הפעילות של ארגון ׳אפיריון׳. עם כל המשפחות שמגיעות לביקור אני תמיד מוצאת עם מי לדבר על טהרה. כמה פעמים עשיתי ערבים מיוחדים לאחיות: לאלו שעדיין לא דתיות, על המצווה עצמה. לאחיות דתיות, גייסתי אותן לשליחות כשרואים אישה מוטרדת, חלשה, היא תמיד מחפשת סגולה. דברו איתה על טהרת המשפחה!

עבודה רב תחומית

האם העבודה שלך כאחות משפיעה על עוד תחומים בחייך?

מוריה: עבודתי כאחות נוכחת כל הזמן בחיי. בכל מקום אני מגישת עזרה ראשונה בפוטנציאל. אנשים רבים מתייעצים איתי בטלפון מחוץ לשעות העבודה. לעיתים אנשים מגיעים לביתנו, בעיקר בשבתות, (או שעה לפני כניסת שבת…), להתייעץ לגבי פציעות וכדומה. לעיתים הרבנים המקומיים מפנים אליי בשבת. יש בביתי ציוד עזרה ראשונה וביכולתי לאבחן אם צריך תפירה או פנייה למיון.

כאחות יש לי הזכות המיוחדת של "רפוא ירפא", הטבת מצב בריאות שזה גם "השבת אבידה" וגם "אהבת ישראל". יש הרבה סיפוק ושמחה בעיקר כשהתוצאות הן בטוב הנראה והנגלה. ממש אור לחיים. ולצד זה יש הרבה סודות והרבה כאבים שאני נחשפת אליהם ואינני יכולה לשתף בהם איש. אדם בריא מן השורה לא מדמיין מצבים רפואיים והתמודדויות שקיימים וטוב שכך… ואם אני בכל זאת זקוקה לאיוורור רגשות, אני משתפת (באופן דיסקרטי וחלקי שלא חושף פרטי מטופלים) חברה טובה ביותר שהיא אחות דתיה שלומדת חסידות. מרגישה שרק מישהי מהמקצוע ושיש לה את ההשקפה המתאימה יכולה להבין, להכיל ולתת מבט אופטימי.

שמחה לאה: כמובן שהעבודה מגיעה גם לשכונה. אני חובשת בקהילה ומגיעים אליי הביתה המון. בעיקר ילדים שפותחים את הראש, האף, הסנטר וכו׳, ואני חובשת או מדביקה להם. נשים שמתמודדות עם אתגרי פוריות ואני עוזרת בזריקות וליווי. כל הקהילה יודעת שיש אחות בשכונה ובאים אליי בכיף.

אני חושבת שזה דבר חשוב ונצרך. הקהילה גדולה ומבורכת בילדים, ואחות מהציבור שלנו נותנת ביטחון. רק במוצאי יום כיפור טיפלתי בכמה ילדים שנפצעו. הכל סגור, מה לעשות?

רוחמה: כשאני מתחילה לדבר על עניינים של ׳מבצעים׳ ואנשים יודעים שאני אחות, הם מתייחסים לכל מה שאני אומרת מאוד ברצינות. אפילו שאין באמת קשר בין התואר שלי לנושאים עליהם אני מדברת. אנשים מרגישים שאם למדתי ואני מכירה את הגוף, כנראה אני יודעת על מה אני מדברת. אז למה לא? אם התואר עוזר ׳למבצעים׳?

סיפור מרגש

מוריה: בבוקר בהיר הגעתי לעבודה בשעה שמונה. תוך כדי העלאת המחשב, אני שומעת מהחדר השני מטופלת פונה אל האחות שלוקחת לה דגימת דם ושואלת: "הבצקות שיש לי הן לגיטימיות לשבוע 36, נכון?" תיכף ומיד נכנסתי לחדר ההוא ובקשתי מהמטופלת להיכנס אליי לכמה בדיקות (בעוד האחות שלוקחת דמים ממשיכה לקבל אנשים מוזמנים לבדיקות דם בקצב ובסדר).

הבצקות של המטופלת היו חריגות מאוד, בנוסף מדדתי לחץ דם שהיה 160/95 (ובהריון זה ערך חריג ביותר) בדיקת שתן מיידית הוסיפה נתונים. בקיצור: חשד גבוה ביותר לרעלת הריון (זהו מצב חירום רפואי העלול לסכן חיי יולדת וחיי ילוד).

הסברתי למטופלת את המצב. השגתי לה הפנייה מיידית למיון וביקשתי שתפנה מייד למיון מבלי לעבור דרך הבית. נתתי לה חיבוק וברכתי אותה. המטופלת הגיעה למיון וכפי ששיערתי סבלה מרעלת. תיכף ומיד הוכנסה לזירוז שנמשך 30 שעות ובסופו נולדה הנסיכה, ב"ה. היולדת אושפזה במשך שבועיים אחר הלידה. היתה לי הזכות לזהות את המצב רגע לפני האחרון ולחסוך לה קיסרי חירום ולהציל כפשוטו את חייה וחיי התינוקת.

שמחה לאה: עבדתי במשמרת ערב ב׳טרם׳. הייתי צריכה בדיוק לצאת, אחת בלילה. הגיעה אישה דתית והאח הערבי הציע שאני אעשה לה אק"ג כי בטח לא נעים לה ותעדיף שאישה תטפל בה. נכנסתי אליה לחדר וגיליתי ששני ערבים יושבים לידה. שאלתי: "מי אתם?"

אחד עונה לי: "אני בעלה".

התעקשתי שהם יצאו מהחדר די בתקיפות למרות שהחוק מאפשר לו להישאר. ניסיתי לדובב אותה אבל היא לא שיתפה פעולה. אפילו הרופא הערבי שעבד במשמרת נכנס אליה והתחיל לשאול אם היא בסדר, אם מישהו פוגע בה, אם היא מאוימת. היא הייתה נראית מוזנחת, סהרורית ומבולבלת ולא ענתה. בסוף שיחררנו אותה. היא בוגרת ואין לנו אפשרות להכריח אותה לכלום. העברתי את השם שלה לרווחה. יומיים אחר כך היא הגיעה וחיפשה אותי. קצת לדבר. סיפרה שיש לה ילדים והיא מפחדת שיקחו לה אותם.

במשך תקופה הייתה קופצת אליי מדי פעם, לבד. יודעת שאני שם בשבילה. בשלב כלשהו שיתפה אותי שהם נפרדו והיא חזרה לבית הוריה. ברוך ה'.

רוחמה: במחלקה שלנו ישנה אחות שעובדת איתי כבר חמש עשרה שנה. הרבה פעמים רציתי לדבר איתה על טהרה ולא היה לי אומץ. שנה אחת נסעתי להאדיטש, לאדמו"ר הזקן, ובאחד הלילות שהייתי שם, אני חולמת שאני יושבת איתה ולומדת איתה את כל ההלכות.

התעוררתי והבנתי שזו הוראה שעליי להתגבר ולדבר איתה.

חזרתי למחלקה. אני עוברת בפרוזדור, היא מגיעה מולי. השטח ריק ושתינו לא ממהרות. זמן אידיאלי לפנות אליה, ועדיין לא היה לי אומץ. אמרתי: "אני צריכה לדבר איתך על משהו" היא חייכה, הסכימה מיד. התחלתי בסיפור. סיפרתי את הסיפור המוכר על הרב שהגיע לביתו של מנהל בנק. ישב כמה דקות וקם ללכת. כששאל אותו הרב למה בא, ענה לו שהגיע לקיים את המצווה: "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה לא לומר דבר שאינו נשמע".

מנהל הבנק היה מופתע. "מה הדבר שאני לא אשמע?" הרב לא הסכים לומר כי אז תתבטל לו המצווה. אחרי הפצרות רבות הסכים לספר שיש בקהילה אלמנה שלא עומדת בתשלומי המשכנתא שלה והבנק עומד לעקל את ביתה.

"אבל הרב!" נזעק המנהל. "אם מוותרים לה על החוב מישהו יצטרך לשלם את זה!" הרב התאכזב. "למה הכרחת אותי לספר? ידעתי שלא תשמע ועכשיו התבטלה לי המצווה!" כל הלילה המנהל לא נרדם עד שלמחרת כיסה את חובה של האלמנה מכספו שלו.

האישה חייכה. "מה את לא מסוגלת לומר לי?" הבינה מיד מה ניסיתי לרמוז. צחקתי. הבטחתי לה עוד סיפור. סיפרתי לה על החלום שחלמתי בהאדיטש. היא הופתעה. אמרה שבעלה צריך לעבור צינתור ושני הילדים שלה עוד לא מצאו את זיווגם. אם אני מבטיחה לה…

הסברתי לה שאני לא יכולה להבטיח, אבל אני בטוחה שהמצווה שלה תהיה כלי נהדר לברכה. היא קיבלה על עצמה, למדה איתי את ההלכות וקיימה את המצווה. בעלה, ברוך ה', עבר את הצינתור בהצלחה רבה ואחד הבנים התחתן. ואני למדתי שאפשר לדבר עם כל אחת!

באדיבות מגזין עטרת חיה