לרכישת כרטיסים:

https://tickchak.co.il/28nissan

דג סלומון בירקות וברוטב אדום (אפשר גם דג אחר)

1 בצל +מעט שמן – לאדות

3 עגבניות חתוכות לפרוסות – לאדות מעט

ירקות חתוכים לקוביות / חצאי עיגולים:

1 בטטה, 1 קולורבי, 2 קישוא, חתיכה דלעת, 1 דלורית, 2 גזר.

חצי כוס מים

סוכר

מלח

כשכל הירקות רכים והרוטב מבעבע להוסיף את חתיכות הדג – שיטבעו בתוך הירקות

לבשל יחד על אש נמוכה (אם זה סלומון – לא לבשל את הדג יותר מרבע שעה)

רשימת ההכנות לפסח כמעט תמה ונשלמה, על הדף כמובן. כשחיה הרימה עיניה מהדף, ונתקלה במציאות החמצית לגמרי, העדיפה לעבור נושא.

המקרר – כתבה בעט כחול אופטימי. השורה הזו לגמרי לא ממצה את הקרצופים המדוקדקים שהם עתידים לנהל כדי להכשיר את המקרר. הלאה, המיטות בחדר הילדים. גם שורה תמימה זו לא מספרת על פירורי החמץ שמחביאים הללו בחדרים. רק אתמול מצאה וופל שמענדי הקטן שמר "מהמשלוחי מנות שהרשית, אימא." הבטיח בתום. לכי תסבירי לו שר"ח ניסן…

אבל כל זה הוא אין ואפס. כלום וחצי לעומת הדבר האמיתי. לא, לא הכשרת המטבח, אם שאלתן, ולא הקביעות המעניינת של השנה. אלו וגם אלו בהחלט מעסיקים את חיה, אבל כעת היא שלפה עט כתום זורח, כמו השיער של כמה מבניה החביבים, כדי להתחיל את רשימת הקניות.

מה אתן מרימות גבה? ועוד אחת?

זו משימה מורכבת, ולימוד היא צריכה.

וחכמים חילקו את הרכישות לתת–סעיפים, קטגוריות בלע"ז. לבית, ובבית גופא לסלון, לחדר הילדים. ובקטגוריית הבנים והבנות יש ביגוד, הנעלה ואביזרי שיער ותוספות המתקראים אקססוריז, גם כן בלע"ז. וכשחיה מתחילה לחשוב על מסעי הקניות הללו, היא פשוט מתעייפת מעכשיו.

למה???

פשוט מאוד, הבית צריך להיות מאובזר בקולקציית השתא ולא חלילה במשהו ישן. וכנ"ל הבגדים, ההנעלה והרהיטים.

שבפסח נשב כבני חורין, אבל באמת.

יוסי כבר רגיל למסעי הקניות הללו שמבצעת ה"עזר כנגדו" תוך כדי הסברים מגוונים מחז"ל. היא מצטטת כל מיני מדרשים וגם שיחות של הרבי מלך המשיח. "דירה נאה", "כל יהודי בנו יחידו של הקב"ה, בן מלך…" נו, ואיך מתלבשים בני מלכים, הא? היא מסיימת בטון ספק מתנצח, ספק מנצח.

איזה עומסססס….

ב' בניסן. היום הגדול והחשוב פוגש את חיה מתזזת בין מדפי "קידיגולד" כשהיא מרימה בכובד ראש בגד אחר בגד, מודדת, מתאימה, בודקת.

"יש לכם מזה במידה 4?" שאלה את המוכרת שעסוקה עם עוד שש לקוחות במקביל. "לא," היא עונה, ומשלבת הנהון אלכסוני ללקוחה מימין, מנפנפת במכנס תואם ללקוחה משמאל. "זה נחטף, גברת," המשיכה לעדכן את חיה. "הגיע אתמול וכבר נגמרו המידות."

אוחחחח. חיה החזירה הכול למדפים. התפרק לה עכשיו כל הסט, והיא מנסה מחדש לאסוף את המידות הדרושות לה לבנים ולבנות.

היא יוצאת מ"קידיגולד" וממשיכה לחנות הבאה. אולי היא באמת צריכה לאמץ את ההמלצה של גיסתה ולהתחיל לרכוש און–ליין. אבל כזו היא, צריכה למשש ולראות בעין. לא בנויה לכל האון–ליין הזה… הלאה.

היא מקמטת מצח.

היא פונה כעת לללי הפאנית, שיש לה ידי זהב, סבלנות פלדה ופאות ברזל שתמיד נראות רעננות.

הבעיה שמחיריה גם זהב. אבל, אז מה, עד שהיא קונה פאה… ובכלל, סגנון הפאות מתעדכן כל הזמן. מה שהיה יפה לפני שנתיים לאו דווקא נכון עכשיו. תלתלים, חלק, קצר, ארוך. פאות חדשות יוצאות לשוק, ועליה להושיט ידיים ולהתעדכן. היא לא תהיה ה'אלטע זאכן' האחרונה בשכונה. הרי כתוב, "בנות ישראל נאות הן".

וכך בימים בואכה ניסן מפזזת חיה החרוצה בין חנויות הביגוד וההנעלה, הריהוט והבית, וכמובן לא זונחת את החדרים והארונות, הסלון והספריות, כמנהג ישראל קדושים.

הספסל בגן השעשועים קיבל את חיה בזרועות פתוחות. היא נהתה כל כך להינפש מהמרוץ שלא נגמר ועוד בחברת מירי ולאה'לה. מושלם.

"איפה אתן בפסח?"

"בבית, אלא מה."

הן מייד החלו לפרט איפה הן אוחזות, כמה ולמה.

" אני מותשת," שיתפה חיה, מתנשפת. לאה'לה מזדהה ומשלימה מחוויות הניקיון שלה. משם הלכה השיחה והתגלגלה להידורים שונים הנהוגים בפסח. אצל לאה'לה לא אוכלים את זה, ואצל מירי לא אוכלים בדיוק ההפך. ובכלל חברות נוספות הצטרפו כעת לשיחה על ההידורים החב"דיים הידועים לפסח ועל הידורים נוספים שקיימים וידועים פחות.

חיה מייד קימטה מצח.

"תאמינו לי שאני לא מבינה מה ההיגיון פה. מילא ההידורים שלא לאכול עם הקליפות ולא לאכול תעשייתי. אבל מה זה כל שאר הדברים האלה? לא השתגענו קצת?" שאלה בצליל של הבן החכם והראציונלי, והרגישה חכמה ונבונה עד מאוד.

הגיע הזמן לומר את הדברים בקול. למדוד אותם בפלס ההיגיון והשכל, הלא אנחנו עם נבון וחכם, לא? מישהו כאן יצא מכלל שליטה לחלוטין עם הסיפור הזה. והיא, חיה, מחזירה את כולם לגבולות ההיגיון והפרופורציות. השתגענו, או מה?!

לאה'לה חייכה ושלחה את ישראל המתוק לשטוף ידיים מלאות בבוץ, הרימה את התינוקת שאיבדה סבלנות. "את ממש צודקת." פתחה. "או!" חיה התלהבה. אפילו ללאה'לה ה'חניוקית' פתחה קצת את העיניים.

"זה לגמרי לא הגיוני, הרבה מההידורים החב"דיים הפסחיים הם מטורפים לגמרי." חיה התחילה לדאוג קצת. בעלה של לאה'לה מהדר גדול. רק שלא יצרה שם במו כוח השכנוע שלה בעיות בשלום בית…

"אבל את יודעת, חיה, כולם משוגעים. בעולם בכלל. רק צריך לבחור במה אנחנו רוצים להשתגע ועל מה ללכת למעלה ממדידה והגבלה…"

לאה'לה חייכה רגע, מקווה לא להישמע מטיפה. ומאידך, להעביר את הנקודה.

"אפשר להיות לא הגיוניים בענייני העולם הזה. למה עכשיו כולן עם חלק? או כולן עם תלתלים? למה עכשיו כולן עם צבע כזה ואורך כזה? וכל הבנים צריכים כיפות בסגנון כזה? והבנות קשתות בסגנון מסוים? וספות כאלה, ותאורה כזו? אה??? מה ההיגיון בזה? לא כזה הגיוני, נכון? ואפשר להיות לא הגיוניים בענייני עבודת ה'. נגיד לפתוח את הימים של ערב פסח בתפילה – זה לא הגיוני, עדיף לנקות בזמן הזה, לא? לשלוח את הבעל לענייני שליחות או תורה, גם כשקשה – זה לא תמיד הגיוני ו…  נכון, גם הרבה הידורים, אפילו כשיש להם הסבר, הם לא תמיד הגיוניים. אבל כל אחד בוחר איפה להשתגע".

שוב נחלקו הקולות בגן השעשועים.

היו אימהות שממש מחאו כפיים ללאה'לה והרגישו בהתוועדות מעוררת, ולולא היו בגן השעשועים, היו פוצחות בניגון. לעומתן, אימהות אחרות הרגישו קצת עלבון, איך אפשר לקרוא לקניות מדוקדקות לבית יהודי קדוש שיגעון? עם כל הכבוד…

"אולי גם לצאת לכנס בי' בניסן זה שיגעון," הוסיפה תמי דוגמה משלה. "ולשלוח בנות להתוועדות י"א ניסן במקום לסיים לנקות זה גם," השלימה אחרת את הדוגמה.

פתאום האימהות כולן הזדקפו בגאווה.

אחת אחת הן שמו לב שהרבי לקח אותן, בחר בהן, ורומם אותן גבוה מעל גבוה. מעל כל הנשים הצדקניות שמנקות לפסח ו"משתגעות".

הרבי דאג לנו להיות מעל מדידה והגבלה, מעל העולם בכל כך הרבה דברים. אפילו חיה, שכמעט נעלבה, החלה סופרת כמה דברים מעל למדידה והגבלה היא כבר עושה. לא הגיוני לתת צדקה כמו שהם נותנים, לא הגיוני לתת ליוסי ללכת לשיעור בכל יום שני בקביעות בנפש, לא הגיוני לעודד אותו להתפלל תמיד במניין בשעות הכי מורכבות שלה.

"הרבי גם מוסיף שכשיהודי נוהג למעלה ממדידה והגבלה, אז הקדוש ברוך הוא נותן לו גם כן מידו המלאה, הפתוחה. למעלה ממדידה." המשיכה לאה'לה לשתף.

חיה שמעה אותה מרחוק בעודה אורזת את ילדיה הביתה אל ניקיונות הפסח ה"משוגעים" שהם למעלה ממדידה והגבלה.

נכנסה הביתה.

החבורה הקדושה נכנסה פנימה בסערה. צפצוף. עוד הודעה על מבצע.

קולקציה חדשה.

מבצע שהיא חייבת חייבת חייבת לנצל כי היא חברת מועדון. וזה בלעדי ל–24 שעות הקרובות.

הודעה נוספת מללי הפאנית ששואלת בדחילו ורחימו עוד שאלה על פאת החלומות.

הודעה נוספת על מכירה בלעדית של כיפות תואמות קשתות תואמות גרביים שתואמים לפפיון.

אז מה???

חיה החלה להכניס את החבר'ה למקלחת, קולטת תוך כדי שהיא בעצם כבר שם, הרבי בחר בה, ושם אותה על המסלול שמביט לעולם הזה בלבן של העיניים ולא פוחד.

בנתינת צדקה, בלימוד תורה, בחינוך הילדים. בטיסה לרבי.

מה ההיגיון לא להראות לתינוק חיה טמאה? להקיף אותו ב"שיר המעלות"? לשלוח את הבעל לרבי?

אז בטוח שהיא תוכל להוסיף ללמעלה ממדידה והגבלה בעוד משהו.

ואם כבר להיות קרייזי, שנבחר על מה…

על משיח ועל עניינים של מלך המשיח.

אלא מה?

*

הסיפור נכתב בהשראת מאמר "בכל דור ודור" תשל"ד

רסק תפוחים

10 תפוחים מתוקים

10 תפוחים חמוצים

להרתיח על אש גבוהה,

לבשל עוד חצי שעה על אש נמוכה

להוציא מהמים

לשמור את המים בבקבוק לשתיה קרררר (מיץ תפוחים טבעי וטעים)

לרסק את התפוחים בבלנדר או טוחן ידץ

להוסיף קצת מיץ לימון לפי הטעם

שאלתי את גוגל: באיזה גיל לומדים לדבר? הוא ענה: בגיל שנה וחצי.

שאלתי שוב: באיזה גיל מבינים שיחות? והוא השיב כי עד גיל שמונה, ילדים לומדים להבין שיחות ולשוחח כמו מבוגרים.

אם כבר בגיל צעיר ילדים לומדים לדבר, למה רבים מאיתנו, נורמליים ובעלי כישורי שפה ממוצעים לפחות, לא יודעים לומר את מה שיש לנו בלב?!

לעיתים לא רחוקות אנחנו סוחבים בלב כעסים, חששות, אכזבות, משאלות ובקשות, ובמקום להשתמש ביכולת האלוקית הזו, שה' נתן, כדי להיות שותפים שלו, ולברוא עולמות, אנחנו כובשים את הדיבור, ואוכלים את עצמנו מבפנים, והורסים בשתיקה את יחסי הקרבה הכי חשובים לנו… מדוע?

המחשבה הנפוצה היא ש"הם לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי". לעיתים קרובות אנחנו חשים שבצד השני אין מי שיקשיב, אין אפילו רצון להקשיב, ואם כן, למה לנו בכלל לפתוח את הפה?

שמעתי מהרב טוביה בולטון שיחי' מעשה שקרה לו עם ר' מענדל פוטרפס ע"ה, שהיה ידוע ביכולת שלו להמיס גם לב ברזל קפוא.

יום שישי בבוקר. הבחורים של 'תומכי תמימים' עולים עם ר' מענדל לרכבת להנחת תפילין. באחד הקרונות ניסה הת' טוביה לבקש מנוסע להניח תפילין. רק לשמע ההצעה התנפל עליו הנוסע בצעקות ובגידופים. כשקרב אל אותו אדם ר' מענדל, נחרד טוביה וניסה לרמוז לו להתרחק מן הצעקן חסר הנימוס… אבל לא, ר' מענדל ניגש אליו, ולתדהמתו של טוביה, לאחר שיחה קצרה, הפשיל הלה את שרוולו, כשפניו מביעות רוך והתבטלות… מה עשה את ההבדל?

ועוד סיפור מעניין ששמעתי מהמטפל הזוגי גיל ברק. הגיעו אליו בני זוג, והאישה וסיפרה שבעלה דוחה אותה ומתייחס אליה בזלזול. המטפל שלנו ניסה לברר היכן טמונה הבעיה: "את מתייחסת אליו בדרך ארץ? את דואגת לצרכיו? את מכבדת את החפצים ואת המרחב שלו?" נראה היה שהאישה הזו מתנהגת בצורה הכי מושלמת שאפשר. כל הנהגותיה עם בעלה היו מתוקנות, הדיבור, המעשה, ואפילו רובד המחשבה. היא שמה לב כשהיה זקוק למשהו, דאגה לו ותמיד הייתה לצידו. ובכל זאת – היחס שלו כלפיה היה לא נעים בעליל… אחרי בירור מעמיק יותר הצליח המטפל לגעת בלב הבעיה: בפנימיות הלב שלה – הוא היה דחוי! בראש היא ידעה מה עליה לעשות, ובכל שלושת הלבושים הכול היה לכאורה תקין… אבל פנימיות הלב לא הייתה שם, וזה השפיע בצורה סמויה.

אז באמת השאלה היא לא רק "האם אתה מדבר בנימוס ובדרך ארץ?" ואפילו לא רק "האם אתה אוהב את הזולת?". השאלה המהותית יותר, שיוצרת את ההבדל גם ברבדים החיצוניים יותר של הדיבור, היא: "האם אתה מקושר ומאוחד עם הזולת? האם התעורר בך חפץ פנימי, רצון עמוק, שיהיה לו טוב?", "האם אתה רוצה באמת בקשר איתו?". זהו המפתח להבין את העומק של שני הסיפורים הללו.

עלינו להעמיק יותר את הרגש שבעומק הלב, להפנים שהזולת איננו ישות נפרדת, ולכן כל רווח שלו, כל נתינה שאנחנו נותנים לו, אפילו אם היא נראית חסרת תכלית, כל מעלה וכל יתרון שיש בו (ואפילו הוא עולה עלינו) – הם רווח נקי שלנו, ש–ל–נו!

הכול הבל…

בכתבי האדמו"ר האמצעי מתחלק הדיבור לשלושה מרכיבים:

הצד הגשמי של הדיבור – ההבל המכה באיברי הדיבור – לשון, שיניים חך ושפתיים. הגיית המילים.

ההבל שבחיצוניות הלב, שהוא הביטוי של הצד הרגשי שבלב, המעניק לדיבור אינטונציה וחיות, וצובע אותו ברגש שהאדם מרגיש באותו רגע. החיות הזו מעניקה חיים לאותיות הדיבור שאדם מבטא בפיו. ובלשון אדמו"ר האמצעי, עם הסבר בסוגריים: "כך קול הרוחני בא (מן הלב, והוא הבל הלב) ויושב על חילוקי האותיות (על חיתוך האותיות שבאברי הדיבור, שהן השפתיים, השיניים החך וכו') ושופע בהן אור וחיות, לפעמים מעט לפעמים רב כמו דברים שיוצאים מן הלב שנכנסים בלב (האדם השומע) ופועלים התפעלות (רושם) יתירה, כי יש בהן חיות רב מן הלב שיוצא הקול משם". כלומר, אם הרגש שבלב חזק, החיות והרגש שבדיבור יהיו חזקים.

ההבל שנמצא בפנימיות הלב הוא הביטוי של הדעת שבמוח, והחיות שבהבל הזה נוסכת בדיבור את תחושת ההתקשרות (הדעת) עם העניין שמדברים על אודותיו, או את תחושת ההתקשרות עם האדם שמדברים איתו. כאן יחוש השומע שלמדבר אכפת ממנו ומן הנושא שעליו הם מדברים. משם באה העוצמה של הדיבור.

כדי להבין יותר לעומק את המושג 'הבל הלב הפנימי', צריך להבין את ההבדל שבין האהבה שהיא מידת החסד שבשבע המידות שבלב, והיא רגש ככל הרגשות, ובין האהבה העצמית שמקורה באהבה המסותרת שבפנימיות הלב. המושג 'אהבה מסותרת' קשור בדרך כלל לאהבה העצמותית שלנו אל ה', הנובעת מן העובדה שיש לנו בפנימיות עומק הלב נקודה יהודית, 'א פינטעלע איד'. כל ישראל הם אחד ממש (פרק ל"ב תניא), וישראל וקודשא בריך הוא – כולא חד גם–כן, לכן האהבה המסותרת היא גם כלפי כל יהודי.

ננסה להחזיק ראש ולהרגיש בליבנו את המושגים. האהבה ששורשה במידת החסד היא אהבה מוגבלת, יש לה הגדרה. מהותה נתינה, השפעה. הכיוון שלה הוא לתת כמה שאפשר, ולכן יש כנגדה מידה הפוכה, מידת הגבורה, כי לכל הדברים המוגבלים והמוגדרים יש הפכים. לעומתה, האהבה העצמית – שורשה בעצמות אין–סוף ברוך הוא, ואין לה הסבר, ומהותה היא הטוב האין–סופי. ומשום כך אין לה גם מידה הופכית לה, כי המהות שלה היא הטוב האמיתי, ה', ולה' יתברך אין הפך – הכול זה הוא. (ראי ספר המאמרים עת"ר, מאמר 'ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך'.)

המושגים הללו מופשטים, אבל יש להם ביטוי בחיי היום–יום. כשאוהבים במידות – רוצים לתת, כי המציאות של הזולת מעוררת בנו רצון לתת. יש שניים, אני וזולת. שנינו מציאויות נפרדות, שונות זו מזו, ואני רוצה לתת לו. הרב יואל כהן ז"ל ב"ספר הערכים חב"ד" מגדיר את התחושה שאהבה הזו נותנת כ"חום נעימי".

באהבה העצמית תנועת הנפש היא התכללות ואחדות, ביטול. אין תחושת שוני ונפרדות. זה מעורר בלב רגש של יראת הרוממות: כמה נפלא ונשגב היהודי הזה, עומק בתוך עומק, אלוקות ממש. והרצון הוא להתאחד ולהתכלל איתו.

האהבה העצמית המסותרת קיימת בכל יהודי, וכלפי כל יהודי. האהבה הזו מגיעה אל הנפש פנימה באמצעות המידות שבקו האמצעי – הדעת, התפארת והיסוד. דרך מידות אלה מאיר האין–סוף ברוך הוא בכל הנפש, ודרך המידות האלה אפשר להתחבר אל האהבה העצמית הזו.

בתרגום לשפת היום־יום

אם נפַתח את האכפתיות העמוקה כלפי הזולת, את התחושה שהוא ואני מציאות אחת בלתי נפרדת, את יכולת ההתמזגות עם הזולת דרך הביטול שלי כלפיו (כי יש בו חלקו שלו בַּשלמות, כשם שבי יש חלקי שלי בשלמות) – נגיע לחיות את האהבה הזו. אז יהיה שלום בית אמיתי, אז נגלה בתוכנו את האהבה גם כלפי מי שבחיצוניות נראה נפרד, אז נוכל לקרב הרבה יותר יהודים אל ה'. אז הדיבור שלנו ייפול על לב שומע, כי הבל הלב הפנימי יבטא את האהבה המסותרת שבעומק הלב.

בשיחות, כשהזולת חש בדיבור את ההבל העולה מן הלב, נוצרת התקשרות אמיתית ואכפתיות. כדי לעורר את האכפתיות, את ההתקשרות לזולת, צריך לגעת באותו מקום בלב שבו חשים את האחדות עם הזולת. עד כמה הוא חשוב, בעל ערך, יחיד ומיוחד. לתת מעצמנו לאותו אדם, כשלנגד עינינו הברית שכרתנו איתו, ללא תנאים. זה ממש נוגע בעצם נפשו, ומחולל שם ניסים.

לפעמים ההבל שבחיצוניות הלב – כלומר, הרגשות – מאפיל על פנימיות הלב, האהבה העצמית. אבל כשמעלים למודעות את האהבה העצמית, את האכפתיות האמיתית, קל יותר לצאת מן העיוורון הרגשי, ולהגיע למקום של יחס של אמת.

הרב יצחק ערד כותב בספריו ('רעים האהובים' ו'הורים בראש טוב') שהמקום הזה בנפש, של אהבה ללא תנאי, הוא המקבילה של מדרגת 'אהבה רבה', אהבה שלמעלה מהגבלות העולם, והיא אינה תלויה בנוחות וברווחים. בעצם, ההתמסרות והאכפתיות האלו הן הנגיעה בנפש עצמה – לא בתכונות של האדם, בהצלחות שלו, במעלות שלו, אלא באדם עצמו – והן מחוללות פלאים. כשהדיבור נובע מן המקום הזה, העיניים והגוף כולו מדברים.

כדי לדבר את שעל ליבנו, כך שהדיבור לא יחסום את הזולת ולא יפגע ביחסים, אלא יאפשר התקשרות והתאחדות, יש לעורר תחילה את האהבה הפנימית, היסודית, את האמון בטוב, באלוקות שבזולת, שמחברת אותנו עם הזולת עצמו. כך מעוררים רגש של רחמים ורצון לסייע, לתמוך. כך כל מה שייאמר, יבוא ממקום של רגש חיובי, רצון להגיע לפתרון, וגם המילים יהיו מילים טובות, חיוביות ורוויות אהבה והתקשרות, אפילו בזמן תוכחה, וחזקה עליהן שיפעלו, כי דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב…

מקורות: 'תניא', 'פירוש המילות' לאדמו"ר האמצעי, מאמרים עת"ר אדמו"ר הרש"ב, הרב ערד 'הורים בראש טוב' ו'רעים האהובים'.

אופן ההכנה:

1 בצל + מעט שמן לחתוך ולטגן מעט

5-6 עגבניות מקולפות – חתוכות לקוביות, לאדות מעט עד שמתרכך

10 תפו"א חתוכים לקוביות קטנות

מלח

מעט סוכר (מבושל)

מים – שיכסה את הכל

לבשל ביחד כשעה – עד שהתפו"א מתרככים

באם מעוניינים, אחרי חצי שעה – אפשר להוסיף קציצות לתוך הסיר, ויש ארוחה שלמה בסיר אחד

שמי אהובה. נולדתי בירושלים, ואני גרה בה עד היום. גדלתי במשפחה חרדית לא חב"דית, והאמת היא שגם היום איני נמנית עם חסידי חב"ד באופן רשמי, אם כי הקשר שלי אל הרבי והידע שלי בכל הקשור לחסידות, לתאריכים חב"דיים ובעיקר לניגוני חב"ד הוא לאין ערוך ממה שהיה אז, בזמן שבו התרחש הסיפור.

זה היה בפסח לפני כמה וכמה שנים. כמו כל עם ישראל עבדנו קשה מאוד לפני החג להכשיר את כל הבית, וכמובן הייתה עבודה רבה גם בחג עצמו – לבשל, לערוך, להגיש ולפנות, ומייד להתחיל מהתחלה.

החג השני, שביעי של פסח, הגיע, ואיתו תחושה קשה. עוד רגע החג המיוחד הזה עוזב אותנו. התאמצנו כל כך להכניס אותו, וכל כך מהר הוא עבר. ביום, אחרי הסעודה, החלטנו כמה מבנות המשפחה, אני, אחותי ועוד בנות דודות, ללכת לכותל המערבי, לנצל את השעות האחרונות של חג החירות.

ירדנו בסמטאות העיר העתיקה, התפללנו מנחה, והתחלנו לחזור ברגל הביתה. לא היה שייך לחכות לצאת החג כדי לנסוע בתחבורה ציבורית. ידענו שמחכים בבית לכל יד נוספת, כדי להחליף שוב את המטבח של פסח במטבח רגיל של כל השנה.

הלכנו לנו לאט לאורך רחוב יפו, מדברות, נושמות אוויר של חג, נהנות לראות את מרכז העיר העמוס כל כך בימי חול סגור וריק, אפוף בניחוח חגיגי. לפתע ניגשו אלינו כמה אנשים חרדים מזוקנים. היו בידיהם מארזים של שלישיות מצות שמורות, והם הסבירו: בעוד כמה שעות יצא חג הפסח, וזה הזמן המתאים ביותר, לפי תקנת הבעל שם טוב, לערוך סעודת משיח.

אז לא ידעתי שהם חסידי חב"ד. לקחנו את המצות והתחלנו ללכת. בתחילה עוד הטלנו ספק בכל העניין, אבל בהמשך הדרך החלטנו שלא משנה מי היו האנשים האלו, העניין עצמו בוודאי טוב. הרי מי לא מחכה היום למשיח? די בכמה רגעים שבהם לא מתאמצים במיוחד לחשוב רק על דברים טובים – כדי למצוא עשר סיבות אקראיות למה חשוב וקריטי שמשיח יבוא, ולהבין שאנחנו בעצם לא יכולים כלל להסתדר בלעדיו אפילו עוד יום אחד.

הגענו הביתה והתיישבנו לאכול את סעודת משיח. נטלנו ידיים, טעמנו מהמצות, הוספנו עוד דברים טעימים שנשארו לנו מהחג, ודיברנו על משיח. סיפרנו מדרשים וסיפורים, ביקשנו אותו, ניגנו "אני מאמין" בכמה וכמה גרסאות מרגשות. הייתה לנו ממש התעוררות.

מאז אותו פסח אנחנו מקפידות לקיים את המנהג מדי שנה. בנות הדודות שלי הביאו את הרעיון למשפחות שלהן, ולאט לאט זה הפך להיות הרגל בכל המשפחה המורחבת. לקראת צאת חג הפסח נוטלים ידיים, ומתיישבים לסעודת משיח, מדברים דיבורים של אמונה וגעגוע, ומקווים שהפעם הבאה תהיה כבר בבית המקדש.

בינתיים זכיתי להתחתן, וגם לבית הצעיר שלי הבאתי את המנהג היפה הזה.

בשנים האחרונות התחלתי ללמד בבית ספר חב"ד ניגונים. הכלל הוא שיש ללמד רק ניגוני חב"ד, וזה מחייב אותי להכיר המון ניגוני חב"ד ולאהוב אותם, כי אי אפשר אחרת. גם את התאריכים החב"דיים למדתי להכיר, כי אני אמורה להיות מעודכנת לפני כל אירוע אילו שירים ללמד… לא תתפסו אותי לא מוכנה לפחות בתחילת מרחשוון עם ניגון לראש חודש כסלו, לדוגמה. ואת "נעלמת מסתתרת" אני כבר יודעת מזמן שאפשר ללמד בכ"ב בשבט ושוב בכ"ה באדר.

בבית הספר התברר לי שסעודת משיח היא תקנה של הבעל שם טוב, שמופצת ומונהגת בעולם בעיקר בזכות חסידי חב"ד, כמו אלו שפגשתי באותו חג ברחוב יפו. כמו כן, הוסיפו לי ארבע כוסות מיץ ענבים לתפריט…

היום, כשאני מכירה את חסידי חב"ד ומודעת לאהבה שלהם ל'מבצעים' ולתענוג שלהם כשיש פרי לעמלם, אני תוהה לפעמים מי היו אותם אנשים אז ברחוב יפו. ודאי ישמחו לשמוע שבזכות שלישיית המצות שנתנו לכמה נערות – משפחה שלמה, מורחבת, מקיימת את המנהג היפה הזה מדי שנה…

תענוג ברמה אחרת

זה היה ליל שביעי של פסח, הלילה שבו נשארים ערים, לפחות הגברים. שמי אמונה, ואת אותו פסח לפני כמה וכמה שנים חגגתי עם חברות בירושלים. לקראת הבוקר לקחה אותנו אחת החברות לבית כנסת קטן באחת השכונות הישנות בעיר.

המראה שנגלה לעינינו היה מדהים.

קהל הגברים, ששייכים, כך נראה לי, לחסידות כלשהי, רקדו סביב הבימה. אחד אמר בקול פסוק משירת הים, והאחרים חזרו אחריו, ואז הם רקדו ושרו ניגון עתיק ויפה. הם שרו את כל הניגון, ורק אחר כך אמרו עוד פסוק. כך נמשך העניין כמעט עד הבוקר.

חזרנו לדירה מרוגשות מאוד, במיוחד אני, לפחות כך הרגשתי. ניסינו לישון קצת, וכל הזמן דמיינתי לעצמי את קריעת ים סוף. יכולתי לראות בעיני רוחי את בני ישראל עוברים ככה את הים. הניגון, שלא הכרתי עד אותו יום, התנגן בראשי עוד ועוד. הרי שמעתי אותו הלילה פעמים רבות כל כך. הוא היה קצבי, והתאים למראה שציירתי בעיני רוחי. בני ישראל עוברים את הים לקצב השירה.

לפנות ערב התיישבנו לסעודת משיח. היו לנו כמובן מצות וארבע כוסות ואפילו עוד כמה מטעמים נחמדים ששרדו עד סוף יום טוב. דיברנו על משיח ועל סעודת משיח. פתאום הרגשתי, הבנתי, שהגאולה היא משהו אחר לגמרי ממה שהתרגלנו לדמיין.

אנחנו רגילות לחשוב בראש של הגלות, העולם הזה. חושבות במושגים גשמיים וחושיים, ומנסות לחשוב מה ישתנה. יהיה מעט, יהיה הרבה. יכאב, לא יכאב. יהיה שפע של מעדנים, אבנים טובות ומרגליות בראש כל חוצות.

לעניות דעתי, בגאולה נעבור לממד אחר לגמרי, כמו בקריעת ים סוף. לא הייתה שם רק הליכה גשמית, היה שם גילוי אלוקות. משהו בניגון הנעים והמיוחד הזה הכניס אותי לאווירה אחרת, גרם לי להתעלות מעל העייפות, מעל השעה, מעל הרצון לזרז עניינים, לסיים כבר את שירת הים. רגעים כאלו ששוכחים בהם איך אנחנו מרגישים, מה כואב לנו, לאן תכננו להגיע.

זה לא שלא יתקיימו בגאולה כל הייעודים הגשמיים, אלא שאנחנו נהיה ברמה אחרת. כבר לא נחשוב כמה כסף יש בחשבון או מה גדל על העצים. נדע ליהנות מתענוגות אלוקיים שהם הרבה מעבר לכל שפע גשמי. הודיתי לה' שהזדמנתי לבית הכנסת הקטן ההוא, הרגשתי רגעים של התרוממות. העובדה שזה קרה רגע לפני סעודת משיח גרמה לי לצפות ברמה אחרת לגמרי.

כבר לא נעים…

שמי נאווה. כשהייתי נערה בעל–יסודי, היו לי כמה חברות טובות, ויחד היינו חבורה מגובשת וחסידית. היינו מתוועדות יחד, מתארגנות ל'מבצעים' יחד, ולומדות יחד מאמרים ושיחות של הרבי מה"מ.

מדי שנה הייתה מתארגנת בעיר שלנו סעודת משיח לנערות. בתחילה ארגנו אותה האחיות הגדולות שלנו, כמה שנים מעלינו, ואנחנו היינו משתתפות בהתרגשות. לאט לאט הן התחתנו ועזבו, וניהול סעודת משיח, כמו עוד כמה פרויקטים, עבר אלינו.

היינו מתוועדות עם הדור הצעיר, החמודות שרק התחילו ט', כמו האחיות הגדולות שלנו. הן היו מקשיבות לנו, שואלות, רוצות מאוד לדעת. הרגשנו ממש כמו משפיעות, ובמובן מסוים אכן היינו כאלה. לא עבר זמן רב והראשונה בקבוצה שלנו התחתנה. זה היה רגע מרגש מאוד. חוץ מהשמחה היה בכך גם רמז שכולנו כבר על הכוונת.

בסעודת משיח של אותה שנה כבר נטשו אותנו שתיים, בשעה טובה. נשארנו אנחנו להתוועד עם הבנות, לעורר בהן את הציפייה, שבאמת ירגישו שלא יכול להיות ששנה נוספת תעבור, ומשיח עוד לא יגיע. עוד סעודת משיח, ועוד בנות התחתנו. ועוד אחת, ועוד.

בסוף נשארנו רק שלוש רווקות אחרונות מהקבוצה. עדיין לא נשואות, עדיין מחזקות את הצעירות ממנו, שהעזו להתחיל להתחתן גם הן. בכל סעודת משיח אמרנו 'לחיים' ובירכנו את כל מי שצריך בכל מה שצריך, והיה ברור גם לנו שאחרי כאלו ברכות אנחנו מתחתנות השנה. ועדיין אנחנו כאן.

שנה עברה, פסח מגיע. שתי החברות שלי עזבו אותי בשעה טובה, ואפילו הן הקימו את ביתן. הייתי אמורה לשבת לבדי להתוועד עם ה'דור הצעיר', צעירות שכבר מזמן היו יכולות להחליף אותי ומקצתן אפילו כבר התחתנו. הרגשתי כמו אותו יהודי שמתבייש מהפריץ, מה הוא יגיד לו אחרי שהסביר לו בשנה שעברה שמשיח כבר מגיע?

לא מצאתי את הכוח להגיע להתוועד, לחייך, לעורר את הבנות, ועוד כשאני נשארתי אחרונה ממש…  החלטתי להתגבר. קמתי וארגנתי את הסעודה, ישבנו והתוועדנו מתוך התעוררות אמיתית שבאמת לא שייך עוד פסח אחד בלי משיח.  מאז עברו עלינו עוד כמה וכמה פסחים בלי התגלות, אבל הגאולה הפרטית שלי הגיעה, ברוך ה', עוד באותה שנה. התחתנתי עם בעלי (היום אני יכולה להגיד שהיה שווה לחכות לו), וכבר לא התוועדתי בסעודה של הצעירות…

שניצלים בציפוי צ'יפס

1 חב' שניצל עוף/הודו

4 תפו"א חיים מרוסקים דק (בפומפיה דקה או בפודפרוססור)

3 ביצים

1 כפית מלח

דופקים את השניצלים בפטיש

מערבבים את התפו"א עם המלח ושוטחים בצלחת

טובלים כל שניצל בביצה ואחר כך ברסק תפו"א (לעיתים צריך לחבר מעט עם היד את התערובת)

מטגנים במחבת משני הצדדים

אפשר גם לטגן את השניצלים רק בביצה, או בשמן ומלח.

רולדת וויט פיש

1 קילו דג טחון (יוצא טוב כשמערבבים בקלה נסיכה ועוד)
1 ביצה
1 בצל מטוגן
1 בצל חי מגורד
1 תפוח אדמה גדול מבושל
מלח לפי הטעם

לטחון את הדג הטחון במג'ימיקס כ10 דקות
להוסיף בצל מטוגן ותפוח אדמה להמשיך לטחון הייטב

להעביר לקערה להוסיף את הבצל המגורד הביצה והמלח

לפרוס 4 נייר אפייה
להכין 4 נקניקים לגלגל ולהקפיא

להוציא מנייר האפייה לשמן מעט
לאפות 40 דקות בתנור 180 מעלות