שִׁיר שֶׁל יוֹם #263

הָעָם הַבּוֹחֵר

כְּתִיבָה: וועלוועל׳ה קריצ׳בסקי

קָם בַּבֹּקֶר עַל צַד שְׂמֹאל

אֲבָל בּוֹחֵר לִי מַצַּב רוּחַ

מַרְגִּישׁ בִּפְנִים עַל הַפָּנִים

מַלְבִּישׁ עָלַי חִיּוּךְ מָתוּחַ

וְזֶה נָכוֹן שֶׁעֲבֵרָה

גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה

אֶת בַּלַּם הַיָּד מֵרִים

מְבַצֵּעַ עֲצִירָה

מִתְנַתֵּק וּמִתְרַחֵק

וְלַמָּסַכִּים בּוֹרֵחַ

עוֹשֶׂה סִבּוּב פַּרְסָה

וְחוֹזֵר לִהְיוֹת נוֹכֵחַ

לֹא יִכְתְּבוּ בָּעִתּוֹנִים

וְאֵין תְּמוּנָה שֶׁל נִצָּחוֹן

עַל מַאֲבַק הָאֵיתָנִים

בֵּין מָה בָּא וּמָה נָכוֹן

וְדַיְּךָ

שֶׁאַתָּה וּבוֹרַאֲךָ

מַכִּירִים אֶת כּוֹחֲךָ

וְרַחֲמָנָא

שֶׁהַמַּכָּה הָאַחֲרוֹנָה

רַק מִיָּדִי נִתְּנָה

היכנסו עכשיו לקישור והירשמו לאירוע >>

https://forms.gle/Lxa27fNoZ7ydhz416

סופרת קלוריות

שוב היא עולה על המשקל, נאנחת למראה התוצאה. 'מה? עליתי בעוד חצי קילו? מה יהיה הסוף? דווקא הייתי בטוחה שירדתי… כל כך השתדלתי בשבוע האחרון להתנזר משוקולד ומעוגות. אוף!'

חני: "הייתה תקופה שגם אני הייתי שם. מנסה את כל סוגי הספירות האפשריות כדי לספור כמה שפחות קלוריות. מה לא עשיתי? ספירת קלוריות, ספירת פחמימות, ספירת צעדים, וספירת כל הנשים הרזות יותר ממני בסביבה… לא משנה מה ניסיתי, המאזן תמיד לא היה לטובתי. וספירת מצב הרוח? שאפה לאפס.

"בשלב כלשהו הבנתי שהספירה הזו לא עושה לי טוב. כל ההשוואות הללו, והעיסוק המוגזם בנושא, כאילו זה חזות הכל, הוא עוד דרך של היצר הרע להסיט אותי מהשליחות שלי בעולם. ואם אני רזה פחות מאחרות, אני אמא טובה פחות לילדיי? מורה טובה פחות לתלמידותיי? מסוגלת פחות לעשות 'מבצעים' ולהאיר פנים לשכנות?' אולי כן כי שקעתי בהרגשה שזה מה שעושה אותי שווה, 'נספרת'.

נפרדתי מהתחושה הזו, שלחתי אותה לדרכה, והחלטתי כי מעתה ואילך אפסיק לספור. אז כן, אני משתדלת לאכול בריא כדי להיות חזקה מספיק ולקיים את שליחותי בעולם. אבל בלי האובססיה של הספירות".

סופרת מתנות

צלילי האירוע מאמש עוד מתנגנים באוזניה, חתן הבר מצווה הנרגש שלה יצא זה מכבר לתפילה, וכעת היא מתיישבת עם ערימת מעטפות, דף ועט ושוקעת בספירה.

'לוי הביאו מאתיים, יפה מאוד, הם מחתנים בת בעוד חודש, צריך להחזיר להם בהתאם. בעדני הביאו מאתיים חמישים; טוב, גם אני נתתי להם סכום כזה בבר מצווה של הבן לפני חצי שנה. ו… מה? זה מה שכהן טרחו להביא? מאה שקלים בלבד? וזה אחרי הסכום המכובד שהם קיבלו מאיתנו לפני שנה וחצי בחתונה של הבכור שלהם? שיתביישו… צריך לרשום את זה בגדול, שלא נשכח, באירוע הבא שלהם ניתן בהתאם, אם בכלל נבוא'…

גילה: "מוכר לכן? אני מקווה שלא. כי אני עד לא מזמן הייתי כזו. ובעצם, לא רק בספירת הכספים באירועים, אלא עסקתי בניהול חשבונות מתמיד עם כל השכנות, החברות וקרובי המשפחה. מי הגיעה לאירוע שלי ומתי, כמה פעמים אני הייתי זו שהקדמתי שלום לשכנה, בעוד היא בקושי התייחסה, כמה פעמים הרמתי טלפון לחברה להתעניין בשלומה, מול מספר הפעמים שהיא עשתה זאת בעבורי… נו, בוודאי הבנתן כבר את הכיוון.

לא הסתובבתי אמנם עם דף ועט, אבל בראשי היה פנקס שלם מלא בהשוואות ובספירות אין קץ. במבט לאחור אני תוהה על עצמי איך הצלחתי לזכור כל כך הרבה מידע ולא להתבלבל בין שרה לרבקה, בין דודה חנה לגיסה יהודית…

מי שבלא מודע הציבה לי מראה, הייתה דווקא חברה לעבודה ממגזר אחר. היא שיתפה אותי בכך שהיא לא מגיעה לאירועים אם אין בידה סכום מספק כמתנה כפי שמקובל אצלם. בנימה שנעה בין תסכול לשעשוע, היא תארה לי את הרשימות שאנשים שהיא מכירה ממלאים; את הספירה המדוקדקת של מי הביא כמה ומתי. 'אני לא מסוגלת לעמוד בזה', פסקה. 'אז אני מעדיפה שלא להגיע אם אין לי מאיפה לשלם'.

פתאום, כששמעתי את הדברים מהזווית האחרת, זה היה נשמע לי כל כך מוגזם, מגוחך ואפילו קטנוני. ברגע הבא, הסתכלתי על עצמי, ואמרתי בליבי: ׳רגע, גם אני בדיוק אותו הדבר. מי יודע כמה אנשים בסביבה שלי חושבים פעמיים לפני שהם מגיעים לאירוע שלי; מתנהלים איתי באופן לא טבעי, כי יודעים שאני ״מחשבנת״ כל שיחת טלפון וכל ביקור? אולי באמת הגיע הזמן להפסיק לספור?׳

בהמשך חשבתי לעצמי – הרי רוב ככל האנשים הם בעלי כוונות טובות, רוצים להיות בקשר, רוצים להשתתף בשמחה, כל אחד לפי היכולות שלו, בין אם הן כלכליות, רגשיות, או טכניות. אז למה לי לספור אנשים לפי אמות מידה מצומצמות כל כך? מי מרוויח מזה?"

האמת? לא היה לי קל להיגמל מההרגל הזה. עד היום אני משתיקה הרהורים כאלו שעולים בי מדי פעם. אני פחות יודעת מה בקשר לסביבה שלי, אבל אני מרגישה שרק הרווחתי מזה. אני הרבה יותר נינוחה וזורמת בקשרים שלי עם הסביבה בלי כל הספירות וההתחשבנויות".

סופרת בקשות

הדי המריבות הגיעו לאוזניה עד למרפסת הכביסה. 'מה יהיה'? היא נשאה מבט לשמיים המעוננים שמעליה. 'השעות הרבות שהילדים מבלים בבית בעקבות המלחמה רק החמירו את מצב המריבות'.

עד מהרה הגיעו הניצים אליה. 'אמא הוא לקח לי…' יילל בן החמש. הכעס גאה בתוכה. בן השבע שלה מרשה לעצמו יותר מדי. 'מנדי!' הרימה את קולה. 'כמה פעמים אמרתי לך לא לגעת בדברים של שמוליק!'

שני: "דברים שקורים בכל בית יהודי, ותקנו אותי אם אני טועה. המשפט הזה של 'כמה פעמים אמרתי לך לא להציק או להרביץ / ללכת לישון / שהשמלה הזו לא מתאימה / המוזיקה הזו לא מקובלת עליי'. ההמשך משתנה לפי גיל הילד והמצב, אבל הפתיחה הזו כל כך מוכרת…

אבל מה יוצא לנו ממנה? מלבד זאת, למה אף פעם לא ספרנו כמה פעמים אמרנו לילדים משהו והם כן שמעו בקולנו?

סיפור עממי מספר על רב שבביתו הייתה משרתת גויה. פעם התאונן באזניו בנו שהמשרתת תמיד שמה את הספרים בארון כשהם הפוכים. ענה לו אביו: 'כשהיא שמה אותם ישר אתה לא שם לב לזה'…

אז בוודאי שאנחנו עם הילדים הטהורים שלנו צריכים להפסיק לספור את הפעמים הבעייתיות, ואולי להיפך, לספור את הפעמים בהן הם עשו טוב, ולציין זאת באזניהם.

בתקופה האחרונה, החלטתי לעשות שינוי קטן. בכל פעם שהייתה מריבה בין הילדים, הסתכלתי בשעון וציינתי: 'אני רואה שכבר עבר כך וכך זמן מאז הפעם האחרונה שבה רבתם. שעה שלימה הצלחתם לא לריב!' אני לא בטוחה (לא ספרתי…) אם באמת היו פחות מריבות ביום, אבל ההרגשה שלי – וגם שלהם – השתנתה…"

סופרת שקלים

גן השעשועים הומה בילדים משחקים ובאמהות היושבות על הספסלים. בין האכלה של הקטנים, לשיגור הוראות ואזהרות כלפי המשתובבים, הן מנצלות את הזמן לשיחות ולדיונים בנושאים ברומו של עולם.

הנושא הפעם הוא השוואת מחירים בין חנויות ואתרי קניות שונים של בגדי ילדים. מה עולה כמה ומה, איפה כדאי לקנות, ואיך אפשר לנצל מקסימום הנחות.

איכשהו היא מוצאת את עצמה מתכווצת בקצה הספסל, מנסה להיעלם. את המשכורת האחרונה שלה בלעו החובות כמעט לגמרי, והמשכורת של בעלה מבית חב"ד מתמהמהת עד שיבוא אליהו או עד שיבוא תורם. (המוקדם מביניהם)… הקניות מצטמצמות ומחושבות למה שבדיוק צריך. היא סופרת שקלים. למה נראה לה שהיא היחידה?!

רבקה: "כאמא למשפחה ברוכת ילדים, ושליחה עסוקה, ב"ה, היו לי אמנם הרבה רגעי נחת. אך בכל פעם כשהייתי מגיעה למקום הזה של התקציב המשפחתי שלי מול אחרים. הייתי נכנסת למקום של השוואה וספירה. אם לא היה די לי בספירה האישית המדוקדקת של כל שקל שנכנס: לאן הוא הולך, ומה אפשר לקנות בפחות, ויחד עם זאת לענות על הצרכים השוטפים. לא נעים לספר, אבל הייתה לי גם ספירה שקטה של: כמה קונות החברות שלי, מה יש להן יותר, מי יכולה לאפשר לעצמה יותר מכפי שאני יכולה לאפשר לעצמי, ומתי בפעם האחרונה הן קנו לעצמן משהו חדש לעומתי. אחרי כל חשבון כזה, התסכול והמרמור שלי רק גברו.

השינוי בא לאיטו כאשר התחלתי ללמוד, כהוראת הרבי מה"מ, את 'שער הבטחון' ב'חובות הלבבות'. עם הזמן חלחלה בי ההבנה שאין מה לספור ולהשוות; לכל אחד יש את מה שמוקצב לו מלמעלה. ההשוואות הללו מיותרות, שכן אני מקבלת בדיוק את מה שמגיע לי, לא שקל פחות. סוף סוף חדרה לליבי ההוראה מהיום יום. השמח בחלקו בגשמיות – זו הדרך הנכונה, לא להסתכל על מי שיש לה יותר, אלא על מי שפחות, ולהודות לה' על מה שיש.

זה לא שלגמרי לא צובט לי בלב כשאני רוצה מאוד לקנות משהו ולא יכולה בשל מגבלות התקציב. אבל רגע אחרי הצביטה אני יודעת לומר לעצמי, שאם אין לי כרגע, זה רצון ה'. אז כן, הפסקתי לספור ולהשוות למי מסביבי יש יותר".

סופרת 'מבצעים'

שעת ערב, באופן מפתיע, החבורה העליזה שלה נרדמה מוקדם היום. כנראה הבילוי הממושך בגן השעשועים עשה את שלו. אולי כדאי לעשות את זה בכל יום, למרות שגם שם היא לא נחה לרגע עם הקטנטנים שלה.

מחניקה פיהוק, התלבטות קלה בין הר הכלים להר הכביסה, מחליטה להתחיל בכביסה. חושבת לעצמי שאולי זה זמן מצוין לדבר עם חברה טובה, כבר מזמן לא עשתה זאת. שני צלצולים, היא בקושי משחילה שלום ו…"שרי, איזה כיף לשמוע ממך, אבל אני ממש עוד שנייה נכנסת להעביר שיעור, לא לא השיעור של המבוגרות, יש לי עוד אחד, ממש עכשיו התחלתי לנשים צעירות, מקורבות, מתוקות. לומדות תניא פעם ראשונה. נדבר פעם אחרת, טוב? ביי."

השיחה מתנתקת, מותירה אותה מרוקנת לגמרי. איפה היא ואיפה שפרה? שני שיעורים בשבוע היא מוסרת, ולפחות פעם בחודש מתוועדת במקום זה או אחר, שלא לדבר על כמות המושפעות שיש לה, ועל ההתנדבות השבועית שלה ב'שפרה ופועה' בהכנת ארוחות בוקר ליולדות. חת"ת היא אומרת לפני השקיעה, זה ברור, אמרה לה פעם בנימה של 'איך אפשר אחרת?'

והיא, שרי? מדדה בקושי אחריה. כמה פעמים אמרה חת"ת בשעת חצות בעיניים חצי עצומות? וזה עוד במקרה הטוב, בו לא דחתה למחר ולאחרי מחר… למסור שיעור? מאז ימי המכללה לא עשתה דבר כזה, ומתי יש לה זמן להכין ארוחות בוקר ליולדות? בקושי לעצמה היא מכינה כוס קפה בבוקר בין כל שלל המטלות.

שיינא: "שרי יקרה, תנשמי עמוק, ו… תפסיקי לספור. גם אני הייתי פעם כמוך, מתוסכלת מלספור כל מה שעושות השכנות, החברות והמשפיעה המוצלחת שלי. כמה הן מספיקות – ברוחניות בעיקר. כמה כולן כן ואני לא.

יום אחד למדתי לשנות מבט. נכון שצריך להסתכל ברוחניות על מי שמעלייך, אבל לא מהמקום הזה, המבקר, השופט את עצמי, המודד את הערך לפי הכמות והיכולת. הקב"ה לא שופט לפי כמות והספקים, אלא לפי יכולת. לפי המצב בו את נתונה כרגע. אם את מטופלת בקטנטנים, או שיש לך ילד מאתגר, או הורים מבוגרים שצריך לדאוג להם ועוד ועוד, ה'  לא מצפה ממך להיות מושלמת כמו החברה. (ובינינו? גם לה יש אתגרים…) הוא לא עורך 'מרוצי הספקים'.

לכל אישה המקום שלה, היכולות שלה, הכישורים שלה, הבית הפרטי שלה עם המורכבויות שלו. אף אחת אינה דומה לאחרת. אם את יכולה ומסוגלת – וסתם לא עושה, אז ברור שעלייך להתחיל ולהתקדם. אבל רוב הסיכויים שזו לא הסיבה.

זה הזמן לשנות את הספירה, ובמקום לספור מה את לא עושה, התחילי לספור את מה שאת כן עושה ומצליחה בהתאם לנתונים שה' נתן לך, ובהתאם לשליחות המדויקת שלך."

באדיבות מגזין עטרת חיה

בית מוזיקלי

מגוון דמויות צבעוניות נהרו אל הבית מכניס האורחים בערד. שם קיבלו כל אדם במאור פנים, בארוחה חמה ובמילה טובה. לא פלא שאנשים היו חוזרים לשם שוב ושוב. בין התוועדות סוחפת לשיחה כנה אל תוך הלילה, היה מקום של כבוד לצלילים. שלל כלי נגינה, שמקורם במדינות רחוקות, מילאו את החלל במנגינות אתניות מרטיטות. כל אורח וכלי הנגינה שהביא עימו.

תאיר הקטנה, שכבר אז בלטה בכישרון המוזיקלי המיוחד שלה, צפתה מהצד. המוזיקה האתנית והכלים המיוחדים שבו את ליבה, והצלילים הדהדו בראשה גם ימים רבים אחרי שנדמו.

ביתה של משפחת ענקי תמיד היה פתוח לרווחה. ההורים חינכו את ילדיהם לחיים של הכנסת אורחים ועזרה לזולת, שליחות ואהבת ישראל. בבית הזה גדלה תאיר אוחנונה.

כיום תאיר היא תושבת יצהר שבשומרון ואם לשניים, אך הניגונים מהבית שבערד ממשיכים ללוות אותה עת היא עולה על במות גדולות בארץ ישראל ובחו"ל, ומופיעה לפני נשים ונערות.

תאיר, שגדלה על ברכי המוזיקה האתנית ואהבת ישראל, יוצרת היום חיבור מופלא בין השניים. היא עברה מסלול רצוף ניסים, שכלל התמודדות עם אתגר בריאותי לא פשוט, עד שתשובה אחת של הרבי ב"אגרות קודש" שינתה את הכול.

לפניכן ריאיון עומק על מוזיקה כריפוי, על הבחירה בשליחות ועל הקול שבוקע מהלב וחודר ללבבות.

מיתרי הלב

"המוזיקה", היא פותחת בחיוך המאפיין אותה, "היא החיים שלי. זה נשמע אולי כקלישאה, אבל בכל בוקר מחדש אני מודה להשם יתברך על הזכות לעסוק בה. אני משתדלת שלעולם לא ארגיש שזה מובן מאליו, ומתפללת שזו תהיה השליחות שלי גם עוד שנים רבות".

כדי להבין את הקול של תאיר, צריך לחזור אחורה, אל הילדות בערד. הבית שבו גדלה היה מעין "מעבדה" של קיבוץ גלויות יהודי במיטבו. לצד אב ספרדי ואם ארגנטינאית צמח הקשר לחסידות חב"ד ולרבי מה"מ. אף שאביה שמר באדיקות על מנהגיו הספרדיים, מנהגי הבן איש חי, חש קרבה גדולה לרבי. כשהגיעה העת לשלוח את הילדים למוסדות חינוך, הוא ניצב בפני דילמה.

"אבא שלי שאל את הרבי איפה לחנך אותנו. התשובה של הרבי הייתה מדהימה ומכוננת בעבורנו עד היום: הרבי אמר לו לשלוח אותנו למוסדות חב"ד, בבחינת 'מעלין בקודש', אבל, וזה אבל גדול, להמשיך לשמור על המנהגים המקוריים של המשפחה, על סגנון הלבוש והתפילה, כי אלו מנהגים של צדיקים. הרבי, שרואה מסוף העולם ועד סופו, ידע כי לא יעלה על הדעת לוותר על מה שספג אבי בבית הוריו, ולכן עודד אותו לשלוח אותנו הילדים למוסדות חב"ד, ועם זאת לא לוותר על המנהגים הקדושים שהם מסורת אבותיו.

"המסר הזה ליווה אותי כל הילדות. מצד אחד למדתי בבית ספר חב"ד, התפללתי מתוך סידור 'תהילת השם' וספגתי את תורת החסידות, ומצד אחר בבית היו מנהגים ומסורות שאין בחב"ד הקלאסית.

"בילדותי זה היה מבלבל לפעמים. רציתי להיות 'כמו כולן'. אבל היום, כשאני אישה בוגרת וגם אומנית, אני מבינה שזו הייתה מתנה. היכולת הזו להיות 'גמישה' מבחינה תרבותית מאפשרת לי היום לגשר על פערים. כשאני מופיעה לפני חיילות, אני מכירה את השפה שלהן. כשאני מופיעה במגזר הליטאי אני מתאימה את המוזיקה לעולם שלהן, וכשאני מופיעה מול קהל חב"די אני מרגישה בבית. מבחינתי זה היישום הפרקטי ביותר של 'אהבת ישראל', כפי שהרבי מלמד אותנו, לראות את הנשמה מעבר למגזריות, וזה בא לידי ביטוי גם בחיי השליחות ביישוב יצהר שבשומרון."

מחשבת מסלול מחדש

אף שהמוזיקה תמיד זרמה בעורקיה, תאיר לא פנתה לעסוק בה באופן מקצועי מייד עם נישואיה. היא החלה לעבוד בתחום אחר, קרוב לבית. "עברנו ליצהר, והיה לי נוח מאוד לעבוד ביישוב. זה היה קרוב לבית, ואפשר לי לגדל ילדים בנחת. הצלחתי מאוד בעבודה, אבל כנראה לקדוש ברוך הוא היו תוכניות אחרות בעבורי".

לקראת סוף השנה החל גופה של תאיר לאותת. מה שהתחיל כזיהום קל ברגל התפתח למחלת 'שושנה' חמורה במיוחד. "זה היה סיוט. כאבי תופת, אשפוזים חוזרים, כמויות אדירות של אנטיביוטיקה; לא יכולתי לדרוך על הרגל, הייתי מטופלת גם ברפואה סינית וגם ברפואה קונבנציונלית. המצב היה לא פשוט כלל, גם מבחינה גופנית וגם מבחינה רגשית. התחלתי לחשוב על המקום שלי בעולם. משהו בתוכי אמר לי שאני לא נמצאת במקום שבו אני אמורה להיות, ואולי הנשמה שלי מאותתת לי לשנות את מסלול חיי. היום אני יכולה להגיד שהנשמה שלי רצתה לעשות שליחות מוזיקלית, ואני 'נעלתי' אותה במקום לא שלה".

תאיר הבינה כי הקדוש ברוך הוא מאותת לה לחשב מסלול מחדש. היא לא ידעה מה לעשות ומה היא השליחות האמיתית שלה בעולם, ופנתה לבקש את עצתו וברכתו של הרבי מה"מ ב"אגרות קודש".

התשובה הייתה מפתיעה, הרבי הורה לה לעסוק בשליחות, ותאיר הבינה שעליה להמשיך לעבוד באותה עבודה. "הייתי בהלם. לא האמנתי שאני מסוגלת, בפרט שמבחינה גופנית לא יכולתי לחזור לעבודה. הייתי אובדת עצות, ופניתי למשפיעה שלי, ביקשתי להתייעץ. המשפיעה הסבירה לי שיש כאן משהו גדול יותר, שיש כאן דרישה מהרבי לחפש את השליחות שלי, והוא רוצה שאבחר בה מתוך רצון חופשי".

תאיר עשתה עבודה פנימית עמוקה, בדקה את האפשרויות העומדות לפניה, ובעידודו של בעלה, הבינה שהשליחות שלה היא דרך המוזיקה: "לאחר ההחלטה הזו כתבתי שוב לרבי, הפעם ממקום שלם ובטוח, שאני מבינה שהמוזיקה היא השליחות שלי, ואני בוחרת בה בלב שלם. המכתב שקיבלתי היה מטורף", היא משחזרת בהתרגשות. "הרבי כתב מכתב מעודד וסיים אותו במילים: "'ויהי רצון, שמתאים ללשון המדויק חפץ ה', שחפץ הוא פנימיות הרצון תענוג – הרי תהי גם התעסקותם בחפץ פנימי, אשר פעולות הנעשות מתוך ענג אמיתי – מצליחות ביותר. בברכת הצלחה בעבודתם בקודש" (כרך ט', עמוד רל).

"הברכה הייתה מיידית. בתוך זמן קצר, בלי שום הסבר רפואי הגיוני, הרגל נרפאה לחלוטין. האנטיביוטיקה נזרקה לפח, ואני הבנתי שהגיע הזמן לפרק חדש של שליחות בחיי, לעלות על הבמה…

העמידה על במה היא לא פשוטה, ויש בה משהו חשוף וזה קשה, אבל החלטתי לסמוך על הקדוש ברוך הוא ולתת לו לכוון אותי. בחרתי במוזיקה, החלטתי שהיא השליחות שלי, שליחות לכל דבר.

"ברוך ה', היום לוח הזמנים שלי מלא וגדוש בהופעות. בשנתיים האחרונות זכיתי להופיע במקומות רבים, החל בהופעה מול נערות תיכון וכלה בהופעה מול מאות נשים. לאחרונה זכיתי לטוס לרבי. לפני הטיסה הרבי כתב לי: 'זהו השבוע של שבת שירה והיום של השירה, כי השירה נמצאת, אכן, ברביעי (של הפרשה) השייך ליום רביעי בשבת. סיום השירה – שהכל הולך הרי לפי הסיום הוא שירת מרים הנביאה. ללא שירת מרים, שירת משה רבנו לא הייתה שלימה. שירת מרים בשמחה וכל הנשים משלימה את אז ישיר משה ובני ישראל' (כרך ו', עמוד 306). כשקראתי את המכתב המיוחד הזה הבנתי שהרבי מזמן לי עוד שליחות גם שם.

"הייתי אחרי שבוע של שש הופעות רצופות סביב י"ט כסלו, ורק חיכיתי להגיע ל־770 כדי 'לנוח' ולקבל כוחות, אבל השליחות לא נעצרה גם שם, והקדוש ברוך הוא זימן לי אירוע עוצמתי ומרגש שהופעתי בו. מהיום הראשון שהתחלתי להופיע מול נשים ועד היום אני מתרגשת בכל פעם מחדש ומרגישה זכות עצומה שזו השליחות שלי."

מקצועיות ללא פשרות

אחד הדברים הבולטים אצל תאיר הוא היחס שלה למקצוע. היא אינה מסתפקת ב"בערך". "אני לא אוהבת שאומרים עליי שאני 'אמיצה' שעליתי לבמה. אני רואה בזה מקצוע. כמו שרופא לומד שנים, כך גם זמרת ושליחה צריכה להשקיע. הלכתי למורות הטובות ביותר, למדתי טכניקות קוליות, עמידה מול קהל, והשקעתי בזה המון, וזאת משום שכשאני עומדת מול קהל, אני מכבדת אותו. אני לא יכולה לבוא ולומר 'יהיה בסדר', או 'נזרום, אני כבר יודעת לנגן, אז לא צריך להתכונן'. ההפך הוא הנכון, אני צריכה לבוא עם הכלים המקצועיים ביותר כדי שהמסר היהודי יעבור בצורה המכובדת והאיכותית ביותר. כישרון הוא מתנה מהשם, אבל העבודה עליו היא האחריות שלי".

תאיר מקפידה להתכונן לקראת כל הופעה כאילו זו הפעם הראשונה שהיא עומדת מול קהל. היא יושבת וכותבת את כל המלל בכתב יד, גם אם זו הופעה שהיא עשתה עשרות פעמים. "אני חייבת לחבר את התוכן לקהל הספציפי שיושב מולי היום. אם קרה מאורע משמעותי כלשהו לאחרונה, אם מדובר בקהל של אימהות שכולות או נערות בסיכון, התוכן חייב להשתנות. בסוף, הכי חשוב לראות את הקהל. להבין שאני לא המרכז, אלא רק הצינור שדרכו השם רוצה להעביר להן חיזוק".

ניגונים עם איריס

בשנתיים האחרונות, בצל המלחמה הקשה, קיבלה השליחות של תאיר משנה ברכה. היא מצאה את עצמה מופיעה במקומות טעונים וכואבים לעם ישראל.

"הופעתי לצד איריס חיים, אימו של החטוף יותם ז"ל. הסיפור שלה הוא מופת של אמונה וגבורה. התרגשתי מאוד לעמוד לצידה ולשמוע ממנה סיפור בלתי נתפס: אימא שבוחרת להביט על המקרה הפרטי שלה, הכואב כל כך, ולהפוך אותו לשליחות, אישה שיש לה את כל הסיבות בעולם לשקוע ולמצוא אשמים לכך שאיבדה את בנה, אך היא בוחרת פעם אחר פעם לעמוד על במות ולחזק אחרים במילות עידוד של אמונה וביטחון בקדוש ברוך הוא. חששתי שלא יהיו לי מילים, ושלא אצליח לנגן ולשיר מרוב התרגשות מהסיפור שלה. אך ברגע שהתחלתי לשיר, הרגשתי עד כמה הכוח של המוזיקה הוא מופלא, ועד כמה יש ביכולתו להביע את מה שהמילים לא תמיד מצליחות לומר".

ניגונים של קדושה

"אני יכולה לשתף בסיפור נוסף, מרגש לא פחות. בסוף אחת ההופעות ניגשה אליי אישה. היא סיפרה לי שבעלה נפטר, לא עלינו, חודשיים קודם לכן, ומאז היא לא רצתה לראות איש. היא סיפרה בהתרגשות שהיא הייתה בעבר בשתי הופעות שלי. מאז המקרה הנורא שקרה לה היא לא יצאה מהבית, אך כשהיא שמעה שאני באה לנגן, היא החליטה להגיע, היא הרגישה שהשירים והניגונים ירפאו אותה. היא אמרה לי: 'השירים שלך החזירו לי את הדופק'. המילים שלה מלוות אותי ומזכירות לי שאני צינור בשליחות הרבי מה"מ.

"אני מביאה את הרבי דרך המוזיקה לקהל, וזה בא לידי ביטוי בהופעות רבות מול קהל לא דתי. למשל, הופעתי בערב הפרשת חלה בקיסריה, מול קהל שלא בהכרח מכיר את עולם החסידות. ניגנתי את 'ארבע בבות'. בכל פעם שאני מנגנת את הניגון הקדוש הזה עובר בי רעד של התרגשות מעוצמתו. בסוף הערב ניגשה אליי אישה בבכי, כולה רועדת, ושאלה: 'מה זה הדבר הזה? בחיים לא שמעתי כזו מנגינה מטלטלת!' הסברתי לה שזה ניגון שמכוון כנגד ארבעה עולמות, והיא הזדהתה בהתרגשות. הסיפור הזה ממחיש עד כמה הניגון החב"די חודר כל חומה. לכאורה היא הייתה רחוקה כל כך מיהדות, אך הנשמה שלה התעוררה בזכות הניגון הקדוש הזה, והלב שלה התרגש ממנו".

צידה לדרך

"המסר שלי: השתמשו במה שהקדוש ברוך הוא העניק ברחמים לכל אחת מכן, זכרו שלכל אחת יש מה לתרום לעולם! הקדוש ברוך הוא אוהב אותך ומאמין בך. הוא נתן לך גם בשביל לתת הלאה. אחת מבשלת טוב, אחרת יודעת להקשיב באמת, לאחת יש עצות טובות לחיים, ואחרת יודעת להצחיק וליצור אווירה טובה וכו' – ואפשר לתת את זה לעולם, להשתמש בכישורים כדרך שליחות ולחזק מתוך כך עוד ועוד יהודים. אני מברכת את כל קוראות העיתון הזה ואת כל עם ישראל – שנזכה לשמוע את הלויים מנגנים בבית המקדש. אני מחכה כל כך לשמוע ולראות את הכלים המיוחדים שלהם… משתוקקת לזה! שנשמח תכף ומייד שמחה אמיתית – בגאולה השלמה בקרוב ממש!"

באדיבות מגזין עטרת חיה

חייבים לזכור ולהודות להשם יתברך.

התקופה שלפני חג הפסח זכורה לכולנו. התרעות, אזעקות, ריצה למיקלט. מחכים לצליל המודיע שאפשר לצאת מהמרחבים המוגנים. יוצאים מהמיקלט, חוזרים הביתה. עוד שעה עוברת, והריטואל חוזר.

בלילה, מחליטים שהפעם נלך לישון מוקדם, כדי שנאגור כח לשעות הקטנות של הלילה. שוב נישמע צרחות התרעה, קולות אזעקה מחוץ לבית. ירידה למיקלט. שוב נחכה לצליל, שמבשר על היציאה מהמרחב המוגן כי האירוע הסתיים.

ובתוך כל בליל הצלילים הצורמים, אני ניזכרת ומשמיעה לעצמי את מילותיו הקדושות של כ"ק הרבי מליובאוויטש, שהרגיע אותנו במילחמת המיפרץ ואמר ש "ארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר בעולם. ארץ אשר עיני השם אלוקיך בה, מרשית השנה ועד אחרית השנה".

ניזכרת שהורים מודאגים היו מגיעים לרבי לחלוקת דולרים בימי ראשון. ושאלו האם הבן צריך לצאת מארץ ישראל, היות ויש איומים שארץ ישראל תהיה תחת מתקפה של טילים כימיים.?

והרבי היה מרגיע שוב ושוב, שישארו בארץ ישראל. כי "ארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר בעולם".

קיבלנו הזמנה להגיע לליל הסדר למשפחתנו. מרחק נסיעה של כארבע שעות מביתנו. כמובן, שאף אחד לא יאהב את הרעיון ליסוע באוטובוס מרחק כל כך גדול, וישמע לפתע קול התרעה. שבעיקבותיו יאלץ לצאת מהאוטובוס ולשכב על הכביש, כשהידיים מכסות ומגינות על הראש.

כתבתי לרבי פ"נ ושמתי בכרך "איגרות קודש". ב"ה היו ברכות.

החלטנו שניסע למרות המרחק הרב מביתנו. ב"ה הדרך עברה בנעימים, ללא התרעות. ללא אזעקות. ללא קולות ו"בומים".

לאחר שבת של חול המועד הגיעו ידיעות של נפילות באיזור המגורים שלנו. כשראיתי את התמונה, לא האמנתי למראה עיני.

הנה אני מזהה את השכונה שלי. הנה אני מזהה שני בניינים ליד הבית שלי. היתה נפילה בבנין השני מהבית שלי.! שתי דירות ניפגעו ונהרסו.! נס גדול היה לאחד הדיירים בדירה. הוא לא היה נוהג לרדת למיקלט. הפעם הוא הלך לנוח. והנה הוא שומע התראה על כך, שצריך להתכונן לירידה למרחב מוגן. הפעם, בשונה ממינהגו עד עתה, החליט שהוא עוזב את הבית ויורד למיקלט. כעבור כמה דקות נשמע "בום" רציני מאד. דירתו ודירת השכנים ספגו פגיעה ישירה !

כאשר קלטתי את המרחק הקצר מביתי, הבנתי איזה נס אירע לנו. לא היינו בבית. השם הציל אותנו, את הגוף, את הנשמה. ומנע מאתנו את הבהלה לשמוע את הקולות המפחידים של ה"בום", מהמרחק האפסי מהבניין בו אנו מתגוררים!

צלצלנו לשכן בביניין, שכן חששנו שכתוצאה מההדף, נפיגעו החלונות. הדירה שלו קרובה הרבה יותר לבניין שבו היתה נפילה ישירה. וראה זה פלא. השכן אמר שהחלונות בדירתו לא התנפצו מההדף!!!

כאשר חזרנו לביתנו, שמחנו לשמוע שכל הדירות בביניין שלנו נשארו בשלמותן כולל החלונות !

באחד מהימים שקדמו לאירוע הזה, ישבנו בממ"ד אצל חברה. והנה השם יתברך שלח לי שיר חדש כולל מילים ולחן.

השם שומר עלינו! השם שומר עלינו! ועל כל כל עם ישראל!

השם שומר עלינו, השם שומר עלינו, ועל על עם ישראל !!!

גם בבוקר, וגם בצהרים, וגם בלילה !!!

א – י – י – גם בבוקר, וגם בצהרים, וגם בלילה!

השם אוהב אותנו! השם אוהב אותנו ! ואת כל עם ישראל !

השם אוהב אותנו! השם אוהב אותנו! ואת כל עם ישראל !

גם בבוקר! וגם בצהרים !, וגם בלילה ! ]×2

ואני תפילה, שלאחר כל הנפילות והקולות, והניסים העצומים שזכינו לראות בארצנו הקדושה, ניזכה, שמידת הרחמים תתגלגל ותתייצב בפני הקדוש ברוך הוא. תבקש, ותתחנן ותכריע את הכף לטובת עם ישראל, וניזכה כבר להתגלות הרבי בגאולת עולמים.

בדידי הווא עובדא

טמה חורושוכין

https://us06web.zoom.us/j/87433890784

קוד 770

ניתן להאזין גם דרך הטלפון

במספר 03-9786688

מקישים קוד פגישה: 87433890784 ואחר כך #, שוב #,

סיסמה: 770 , #

כדאי להגיע, לחזק ולהתחזק!!

‏להצטרפות לקהילה שלי ב-WhatsApp:‏ https://chat.whatsapp.com/IqqzpvaZRid0LUyEttgkMr?mode=ems_wa_c