"אינני מבינה איך השדכנית בכלל חשבה להציע לי את ההצעה הזאת", אמרה לי פעם בחורה מתוסכלת. מבחינתה, ההצעה שקיבלה הייתה לא מתאימה בעליל, והיא התקשתה להבין כיצד מישהי שמכירה את עולם השידוכים יכלה לחשוב עליה.
בהיותי מאמנת לחתונה, אני שומעת לא מעט טענות מבנות ומאימהות על התנהלות השדכניות. אין ספק שזו תקופה רגישה ומטלטלת, ולעיתים נעשות טעויות בדרך. ואולם נראה שחלק ניכר מהביקורת נובע מכך שאנשים אינם מבינים איך המערכת הזו עובדת. אין להם מושג עם אילו אתגרים השדכניות מתמודדות, ומה הן רואות שאנחנו איננו רואים.
אם פעם השדכנית הכירה כל משפחה, ידעה בדיוק מי מתאים למי, והחזיקה בראשה את כל המידע הנדרש כדי לבנות שידוך, היום הכול אחרת. המציאות השתנתה. הקהילה החב"דית גדלה מאוד, ברוך ה', משפחות חדשות שהצטרפו, בוגרי מוסדות שרוצים לבנות בתים חסידיים וכו'. וכך מספר המשודכים גדל משנה לשנה. במציאות כזו אין סיכוי שהשדכנית תכיר באופן אישי את כל הפונים אליה. היא נדרשת, אפוא, להסתמך על המידע שהיא מקבלת מהמשודך ומהוריו, מהפרופיל ומהתמונה, וגם על הרושם מהשיחות ומההתנהלות.
(אחת השדכניות סיפרה לי שלאחר כמה מקרים לא נעימים היא החליטה לערוך בירור קצר לפני שהיא מציעה מישהו למשפחה שאינה מכירה אישית, כדי למנוע מבוכה ואי נעימות…)
עולם השידוכים מורכב ומאתגר, וראוי לסדרה של כתבות. בכל כתבה נקשיב לקול אחר, לא כדי להכריע מי צודק ומי טועה, אלא כדי להבין טוב יותר את המציאות. את הסדרה בחרתי לפתוח באלו שנמצאות בדרך כלל מאחורי הקלעים, השדכניות.
שוחחתי עם שתי שדכניות ותיקות בחב"ד, חנה בקרמן ושדכנית שבחרה שלא להזדהות, ובכתבה זו נקרא לה דבורה. אף שלכל אחת מהן ניסיון, סגנון עבודה ותפיסת עולם משלה, שתיהן תיארו מציאות שמעטים מכירים – שעות של השקעה ללא תגמול, אחריות גדולה, תפילות, אכזבות וגם שמחה גדולה בכל פעם שעוד בית יהודי מוקם.
לא רק להעביר שמות
"לפעמים אנשים בטוחים ששדכנית רק מעבירה שמות מצד לצד," אומרת דבורה. "אבל המציאות רחוקה מזה. בדרך לשידוך את משקיעה שעות בהקשבה ובניסיון להבין מי האדם שמעבר לקו או לתמונה.
"בשלושת החודשים האחרונים ליוויתי למעלה מעשרים זוגות במקביל. דיברתי עם הורים משני הצדדים, עם בחורים ועם בחורות, ביררתי, בדקתי, תיאמתי, הרגעתי וייעצתי. ובסופו של דבר שום שידוך לא נסגר. זו תחושה מתסכלת מאוד. את משקיעה ימים ולילות, חיה את הסיפורים של המשפחות, מתפללת, וברוב המקרים לא יוצא כלום, וכל השעות שהקדשת יורדות לטמיון."
לתחושתה של דבורה, העיסוק בשידוכים נעשה מאתגר יותר בשנים האחרונות.
"אני עוסקת בשידוכים כבר שש־עשרה שנה, ואינני זוכרת תקופה כמו זו שאנחנו נמצאים בה. שידוכים נתקעים בכל מיני שלבים, לפעמים מסיבות שנראות שוליות לחלוטין. כמעט בכל בית אפשר למצוא מישהו שממתין, מתלבט או תקוע".
דבורה סבורה שנוסף לכל ההסברים החברתיים והמעשיים לתופעה יש כאן גם ממד רוחני.
"אני לא יודעת להסביר הכול. אנחנו נמצאים בתקופה מיוחדת, קרובים יותר לגאולה, וכל בית יהודי שנבנה מקרב את המשיח. לפעמים נדמה שככל שמתקרבים יותר, כך גם ההתנגדות גדולה יותר. זו אמונה, כמובן, אבל אחרי שנים רבות בתחום קשה לי שלא להרגיש שיש כאן משהו עמוק יותר".
התמונות שנכנסו לתהליך בעשור האחרון
לאחרונה שוחחתי עם בחורה שהתלוננה על מחסור בהצעות מתאימות. היא הודתה שהגיעו אליה כמה הצעות, אבל התמונות לא מצאו חן בעיניה.
"מה הפריע לך?" שאלתי. "האם המראה היה חסידי פחות ממה שחיפשת, או שהיה משהו חריג במיוחד בנראות?"
היא ענתה בפשטות: "הסתכלתי על הפנים והרגשתי שזה לא זה".
הסיפור הזה ממחיש היטב תופעה רווחת בימינו: הצעות רבות, שמאחוריהן עומדת השקעה רבה של מחשבה, בירורים ותפילה, נפסלות בתוך שניות, עוד לפני שניתנה להן הזדמנות אמיתית.
חנה מדברת על כך בכאב: "עולם השידוכים השתנה מאוד בשנים האחרונות. בעבר הרבה יותר שידוכים הגיעו לשלב הפגישות ובסופו של דבר גם לחתונה. היום הרבה יותר הצעות יורדות כבר בתחילת הדרך".
גם כששידוך כבר מתחיל להתקדם, פעמים רבות הוא נעצר. לדבריה, אחת הסיבות לכך היא המשקל הרב שניתן לרושם הראשוני.
"אנשים מביטים על תמונה או על כמה נתונים יבשים, ובטוחים שהם יודעים מי האדם שמולם. אבל תמונה אינה מספרת מי הבן אדם. היא אולי נותנת מושג מסוים על סגנון חיצוני, אבל היא אינה יכולה ללמד על האישיות, על המידות או על ההתאמה. ולפעמים תמונה נוספת על אותה הצעה – יכולה לשנות את ההסתכלות כולה".
אם כן, לא מומלץ לפסול הצעות לפני בדיקה מעמיקה. כמובן, אם מן התמונה משתקפת רמה חסידית שאינה מתאימה, או שקיים פרט חריג ומהותי בנראות, זהו שיקול לגיטימי. אך במקרים רבים הפסילה נובעת מרושם ראשוני בלבד. במציאות שבה לא תמיד קל למצוא הצעות מתאימות, ייתכן שכדאי לתת גם להצעות שנראות מושלמות פחות במבט ראשון הזדמנות אמיתית ולברר ברצינות.
כשהחלום פוגש את המציאות
שתי השדכניות מעלות סוגייה מתסכלת – הפער שבין האופן שבו הורים רואים את ילדיהם ובין המציאות בפועל.
"כמה וכמה פעמים אימהות סיפרו לי שהבן שלהן בחור מיוחד במינו, בעל רמה חסידית גבוהה במיוחד, כזה שמתאים רק להצעות מסוימות מאוד. הייתי מאמינה להורים, פונה למשפחות שיש להן בת חסידית במיוחד, ומציעה את השידוך. אבל פעם אחר פעם נתקלתי בתגובה דומה, ההורים בצד השני נפגעו מעצם ההצעה, וטענו שהמועמד אינו מתקרב כלל למה שהם מחפשים", משתפת דבורה. לאחר שהיא קיבלה תגובות כאלו שוב ושוב, היא הבינה שקיים פער גדול בין התיאור שקיבלה מהאם ובין המציאות.
"כולנו רוצים לראות את הילדים שלנו במיטבם, וזה טבעי," היא אומרת. "אבל כדי למצוא התאמה אמיתית צריך להביט על המצב שבו הבן או הבת נמצאים היום, ולא רק על החלום שלנו בעבורם." ולא, לעולם לא יהיה חיבור אמיתי.
גם הגב' חנה בקרמן מדברת על התופעה הזו, רק מזווית שונה מעט.
היא משתדלת לעסוק בשידוכים שבהם לפחות אחד הצדדים מוכר לה. "אני לא אוהבת לזרוק שמות", היא אומרת, "חשוב לי לדעת את מי אני מציעה ולהרגיש שיש מאחורי ההצעה היכרות אמיתית.
"אני גם לעולם לא מסתמכת רק על התיאור של ההורים", היא מוסיפה. "יש בו מידע חשוב, אבל מטבע הדברים ההורים אינם אובייקטיביים, הם מעורבים רגשית. לכן אני משתדלת לשוחח גם עם אנשים נוספים שאני סומכת על שיקול הדעת שלהם. רק כך אפשר לקבל תמונה רחבה ואמיתית יותר."
האמת כבסיס לבית יציב
הצורך בתיאור אמין ומדויק של המועמד מוביל לנקודה רגישה נוספת: הסתרת מידע.
דבורה מדברת בכאב על כך שלעיתים, מתוך רצון לראות את הילדים מתחתנים ומתוך פחד שהשידוך ייפסל, משפחות נוטות להסתיר מידע מהותי על קשיים או על אתגרים שהבחור או הבחורה מתמודדים איתם.
"יש הורים שמקווים שאחרי החתונה הדברים כבר יסתדרו מעצמם," היא אומרת ונאנחת, "אבל המציאות לא תמיד עובדת כך. כשמידע מהותי מוסתר, או כשהצדדים מקבלים תמונה חלקית בלבד, היסוד שעליו נבנה הקשר יציב פחות. זוג צריך להיכנס לנישואין מתוך אמון, וכדי שיהיה אמון, חייבת להיות אמת." לצערה, היא יודעת על כמה מקרי גירושין בתקופה האחרונה, שקרו בעקבות הסתרה.
דבריה של דבורה על חשיבות האמת הזכירו לי מקרה שנחרט בזיכרוני. פעם פנתה אליי שדכנית כלשהי וביקשה שאשכנע את המושפעת שלי להסכים להצעת שידוך. לבחור כבר היה מקום שליחות בחו"ל, והוא רצה לחזור אליו כשהוא נשוי.
כששאלתי מה בנוגע לרצון הבחורה והוריה (שביקשו רק שליחות בארץ ישראל), היא אמרה לי שחבל שהשידוך לא יצא לפועל, והציעה: "שתסכים עכשיו לצאת לשליחות, אבל תגיד שהיא צריכה לסיים את הסמינר. כשתסיים את הלימודים אולי כבר יהיה תינוק, ואז היא תוכל לומר שהיא מצטערת, אבל בסופו של דבר היא לא מרגישה ששליחות בחו"ל מתאימה לה".
אני זוכרת עד היום עד כמה הדברים צרמו לי. דווקא משום שנישואין הם החלטה לכל החיים, הם חייבים להיבנות על כנות ושקיפות, על בירור אמיתי ועל הסכמה מלאה של שני הצדדים. דחיקה של שאלות מהותיות לשלב שאחרי החתונה עלולה ליצור קושי גדול בהמשך.
כששיתפתי את דבורה בסיפור הזה, היא הסכימה מייד. "בשום אופן לא נכון לדחוק בבחור או בבחורה לקבל החלטה על סמך מחשבה שבעתיד הדברים כבר יסתדרו," אמרה. "שידוך טוב נבנה כאשר שני הצדדים יודעים לקראת מה הם הולכים ומקבלים את ההחלטה מתוך מודעות ויישוב הדעת."
התובנה הזו מתחברת לנקודה שהזכרנו קודם. כשם שלא נכון לפסול הצעה בעקבות רושם ראשוני, כך גם לא נכון לטשטש או להסתיר פערים מהותיים. בית חסידי ויציב נבנה על שקיפות, כנות והיכרות אמיתית עם האדם שמולנו.
תחרות ולחץ
מאתגר להציע הצעות מדויקות ללא היכרות אישית (ועוד כשהורים מתארים לא נכון את ילדם ואף מסתירים מידע). האתגר נעשה גדול יותר בשל צורת העבודה בשוק השידוכים בימינו.
השדכניות מדברות בתסכול על תופעה שנעשתה נפוצה מאוד בשנים האחרונות – פנייה לכמה שדכניות במקביל.
לדברי דבורה, יש מספר מוגבל למדי של בחורים בשידוכים, ולכן רבות מהשדכניות עובדות עם אותם השמות. "מצד אחד זה מובן לגמרי," היא מסבירה. "ההורים רוצים להגדיל את הסיכויים. אבל מצד אחר, נוצר מצב שבו כמה שדכניות עובדות על אותו שידוך במקביל, בלי לדעת זו על זו".
וכך לא פעם שדכנית משקיעה ימים ארוכים בבירורים, בשיחות ובמחשבה על התאמה מדויקת, וכשהיא פונה עם הצעה מגובשת, היא מקבלת את התשובה הקרה: "שמענו". מתברר ששדכנית אחרת כבר הציעה את השם הזה ואף הצליחה לקדם את השידוך.
"כשזה קורה פעם אחת, אפשר לקבל את זה בהבנה," אומרת דבורה. "אבל כשזה הופך למציאות יום־יומית, התסכול מצטבר."
לדבריה, נוסף לאכזבה, יש גם תחושת החמצה. "אנשים שומעים רק את ההצעה הסופית, ולא תמיד יודעים כמה עבודה מושקעת בדרך, כמה שיחות טלפון, כמה בירורים, כמה מחשבות ותפילות. חלק גדול מהעבודה נעשה מאחורי הקלעים, באין רואים. אנשים רואים רק את הרגע שבו השידוך נסגר, אבל אינם חושבים על הזמן שהוקדש לכל השלבים שבדרך. כשזה קורה שוב ושוב, התחושה היא ששעות רבות של עבודה פשוט יורדות לטמיון".
התחרות הזו בין השדכניות יוצרת לעיתים תופעת לוואי בעייתית נוספת: לחץ כבד על המשודכים. החשש של השדכנית שמישהי אחרת תציע הצעה טובה יותר פתאום וכל המאמצים שלה ירדו לטמיון גורם לה לעיתים לדחוק במשודכים להחליט מהר.
"לא פעם מופעל לחץ על בחורים ובחורות לסגור שידוך בתוך מספר פגישות מצומצם מאוד," מתריעה דבורה. "לפעמים התחושה היא שחייבים להגיע להחלטה מהר. אבל נישואין הם אחת ההחלטות החשובות ביותר בחיים. כמובן אין מספר פגישות קבוע שמתאים לכולם, אבל חשוב לאפשר לבחור ולבחורה להכיר באמת, לשוחח ולבדוק אם קיימת התאמה אמיתית. שידוך טוב דורש היכרות, אמון ובשלות לקבל החלטה משותפת".
מניין הכוח להמשיך?
הטלפונים מצלצלים יומם ולילה, בערבי שבתות וחגים ורגע אחרי ההבדלה, בימי חול המועד ובימי צום. יש אכזבות חוזרות ונשנות ואין שום תגמול על עשרות שעות עבודה – אם לא נסגר שידוך. מה גורם לשדכניות להמשיך?
התשובה של שתיהן חד־משמעית וקשורה בתודעת שליחות.
"שידוך הוא לא עוד משימה ברשימה," מסבירה דבורה בהתרגשות. "כשאני מלווה בחור ובחורה, אני חיה את התהליך איתם ממש. אני שומעת את החששות, את ההתלבטויות ואת התקוות, ומתפללת עליהם שיזכו להקים בית נאמן בישראל".
המעורבות הזו נמשכת הרבה אחרי שהשידוך נסגר. "ביום החתונה עצמו אני יושבת ואומרת פרקי תהילים להצלחת הזוג. גם אם אני נמצאת בחו"ל או עסוקה בדברים אחרים, אני עוצרת, פותחת את ספר התהילים שקיבלתי מהרבי ומתפללת בעבורם, וגם נותנת צדקה לזכותם. כשזוכים לראות עוד בית יהודי נבנה, מבינים שכל המאמץ היה שווה".
חנה בקרמן מסכימה איתה ומבקשת להעביר מסר למשפחות שנמצאות בתקופת השידוכים:
"אני חושבת שלא צריך להיפגע כשמקבלים תשובה שלילית. אין כאן טובים ורעים, אלא מתאים ולא מתאים. אם הצעה ירדה, כנראה היא פשוט לא הייתה השידוך שנועד לכם. בסופו של דבר השידוך הוא משמיים, ואנחנו רק השליחים".
לדבריה, לצד האמונה חשוב גם להמשיך לפעול. "אני תמיד אומרת להורים: תעשו כל יום פעולה אחת למען השידוך. יום אחד תבררו על הצעה, יום אחר תתקשרו לשדכנית, תחפשו שם חדש או תבדקו כיוון נוסף. צריך לעשות השתדלות, אבל גם לזכור שהקדוש ברוך הוא הוא שמנהל את הכול."
חמש הצעות, וגורנישט
אם חמש הצעות הגיעו השנה עד לשלב הפגישות, המשמעות היא שלפחות חמש פעמים הייתה שדכנית שחשבה על הבחורה, חיפשה בעבורה התאמה, התקשרה, ביררה, תיאמה, עקבה אחר התהליך, שמעה תשובות, וחזרה עם מידע.
כמה קיבלה אותה שדכנית בעבור כל זה?
השאלה לא נועדה להצדיק כל הצעה או לקבוע מהו שכר ראוי, אלא להאיר צד שרבים אינם רואים – כל ההצעות שלא הבשילו, כל שעות הבירורים, השיחות והליווי שלא הסתיימו בחתונה.
ומנגד, כאשר שידוך מתקדם במהירות, לא פעם עולה השאלה: "אבל מה בעצם השדכנית כבר עשתה? למה מגיע לה שכר שכזה?"
אלא שבמקצוע השדכנות, כמו במקצועות רבים אחרים, העבודה אינה נמדדת רק במספר הימים שהוקדשו לליווי של השידוך הספציפי. מאחורי שידוך שנראה פשוט עומדות לעיתים שנים של ניסיון, עשרות הצעות שלא הבשילו וזמינות כמעט בלתי פוסקת בעבור המשפחות.
גם כאשר שתי שדכניות שותפות באותו שידוך ומתחלקות בשכר, אין פירוש הדבר שכל אחת השקיעה רק מחצית מן העבודה. פעמים רבות כל אחת מהן הקדישה שעות רבות לבירורים, לליווי ולהיכרות, גם אם לבסוף השכר מתחלק ביניהן.
כאשר שידוך מתקדם במהירות, ובסייעתא דשמיא הזוג מגיע אל החופה ללא עיכובים, יש סיבה מיוחדת לשמוח, אך אין לשכוח שהקלות הנראית לעין אינה מעידה בהכרח על כמות העבודה שנעשתה מאחורי הקלעים.
חנה בקרמן כבר זכתה לחתן ילדים, ולכן היא אומרת את הדברים גם מזווית של אימא: "כששידוך יוצא לפועל, חשוב לשלם לשדכנית מכל הלב. גם אם לפעמים נראה שהכול קרה בקלות, איש אינו יודע באמת כמה סייעתא דשמיא וכמה עבודה עומדות מאחורי כל שידוך. הפרנסה של השדכנית היא מהשמיים, אבל גם הכרת הטוב של המשפחות היא חלק מהעניין".
למה חסרות שדכניות?
יוקר המחיה עלה בשנים האחרונות, הדיור התייקר והעלויות השתנו כמעט בכל תחום. גם השכר במקצועות רבים עודכן בהתאם למציאות החדשה. בעולם השידוכים, לעומת זאת, השכר לא עלה כלל. שדכנית שמשקיעה שעות רבות בבירורים, בליווי ובהתאמות, אך מתקשה להתפרנס מן העיסוק הזה לאורך זמן, ניצבת בפני דילמה לא פשוטה. יש המצמצמות את פעילותן, יש העוברות לעיסוק אחר, ויש הממשיכות לעסוק בשידוכים רק בשעות הפנאי, לצד עבודה קבועה שמספקת להן מקור פרנסה יציב.
בסופו של דבר, המציאות הזו אינה משפיעה רק על השדכניות. היא משפיעה גם על המשודכים. ככל שיש פחות שדכניות פעילות, כך מוקדש פחות זמן לכל משודך ועולות פחות הצעות מתאימות. ייתכן שזו אחת הסיבות לכך שרבים מדברים כיום על הצורך לחזק את עולם השידוכים, לא רק למען השדכניות, אלא בעיקר למען הבחורים והבחורות שרוצים להקים בית.
אולי לא נסכים עם כל החלטה של שדכנית, ואולי ההתנהלות שלהן אינה מושלמת. אבל אחרי שמקשיבים לדבריהן, קשה שלא להבין שעולם השידוכים מורכב הרבה יותר מכפי שהוא נראה מבחוץ.
בכתבה הבאה בסדרה נפנה את המבט אל המשודכים עצמם. מה עובר על הבחורים והבחורות בתקופה הרגישה הזו? אילו אכזבות, תקוות ואתגרים מלווים אותם בחדרי הפגישות? נשמח לשמוע גם את הקול שלכם. כתבו לנו.
באדיבות מגזין עטרת חיה
