פסח/ אסתי פרקש

פסח

והפה-סח

את שהלב חש

ומדברר המרגש

הוא סח על חרות

כשאנחנו בעבדות

חדרי הלב מקרצפים

מסדירים הפרפורים

תמיד קדימה שואפים

הוא סח על גאולה

ופוסח על הגולה

קופץ ומדלג על חסמים

על רגשות טעונים

משחרר ומאפשר

להגיע לגרסה טובה יותר

הוא סח על בני חורין

גם אם יש הרבה חורים

ודברים שלא מסתדרים

חורים בשכל ובמידות

ובכל מיני מקומות

לוקח הנ' של ניסן

הופך כל מה שחורה לחורין

ולסיום הוא סח

שלא נהיה במצב מוסח

נהיה בקשיבות

נקשיב ללב בגמישות

נפסיק לרדוף ולחפש

נאיר את כל מה שיש

על הטוב נשים דגש

נשמח באמת- נתרגש

ועם החרות- נפגש!

אז מה הפה שלך סח…?

היום

יום הולדתו ה123

של הרבי מליובאויטש

יום שמזלו גובר

והאור מאיר בגילוי יותר

נתפלל שנזכה להיות השנה

בני חורין בגאולה השלימה

יחד עם כל השבויים והחטופים

בירושלים הבנויה לנצח נצחים

פסח כשר ושמח

אסתי פרקש

יועצת חינוכית ושליחת הרבי בפתח תקווה

לרישום👇

https://tickchak.co.il/28nissan

לחצו כאן לתרומה

לכניסה להגרלה

בקו נסיכות, תקבלי כח לקיים את ההחלטה שלך!

התקשרי 0733834644

לחוברת:

06-04-2025-18-03-58-חוברת-ויטמינים-ותוספי-תזונה-לפסח-תשפה

לצפיה באתר החדש של מכון הלכה חב"ד:
https://did.li/VitaminPesach

קמחא דפסחא למשפחות אנ"ש:

https://did.li/hdg6q

מכירת חמץ בהידור עם מכון הלכה חב"ד:

did.li/hametz5785

כל מה שצריך לפסח במקום אחד:

did.li/Pesach5785

זו עבודת אמנות מקורית שלי שזכיתי לצייר, לרגל יום הולדתו ה-89 של הרבי שחל ביום יא' בניסן שנת תנש"א.

זכיתי לצייר את הסקיצה ולהכין את הביצוע באמאייל חם. היה זה תנור מיוחד שהטמפרטורה שבו הגיעה עד ל- 1000 מעלות, ואבקת האמאייל היתה נמסה כשהחום הגיע ל – 850 מעלות.

התהליך ארך כמה חודשים טובים. וזאת במסגרת לימודי לקבלת תואר מדריכה מוסמכת באמאייל חם. לימודים שארכו למשך שנתיים בסמינר.

לשמחתי האמנים הבכירים בסמינר, שראו את התמונה שהכנתי , אישרו אותה מבחינת קומפוזיציה וצבע.

יש פה לוח נחושת מצופה באבקת אמאייל חם, כולל שילוב חוטי קלאוזונה מכסף טהור. עם עיטורי צבע זהב אמיתי, שמשמש בתכשיטים של זהב.

הכתר שציירתי מורכב מראשי התיבות של שם הרבי. והמילה משיח משולבת באותיות שמרכיבות את הכתר.

זכיתי לשלוח לרבי את העבודה המקורית הזו, עם מלמד בתלמוד התורה חב"ד "בני מנחם" בבני ברק, שנסע לרבי לרגל יום הולדתו בחודש ניסן תנש"א.

לאחר מכן הרבי הודה לכל היהודים ששלחו לו תשורה לרגל יום הולדתו.

התמונה הזו נמצאת למיטב ידיעתי בספריית הרבי הצמודה לבניין בית חיינו, 770, מרכז חב"ד העולמי בניו יורק.

טמה חורושוכין

היה מפגש מחמם לב, שבו שמענו סיפורים אישיים חזקים ופשוט היינו שם אחד בשביל השני. זה היה רגע של חיבור אמיתי, שהזכיר לנו כמה חשוב להיות ביחד, במיוחד בתקופות קשות.

גם אנו כואבים מאד  ומזועזעים עם הסתלקותו הפתאומית  הטראגית  של הבן, הבעל והאבא  המאד יקר, שליח הרבי המקושר בלב ובנפש לרבי מליובאוויטש   ולמבצע הקדוש "אות בספר התורה הכללי לאחדות ישראל",  הרב שניאור זלמן ע"ה אוירכמן.

זכינו שניבדל לחיים טובים ארוכים ולשלום,  לעזרה רבה מאד ממנו, לב זהב טהור,  לעידוד הרישום, מתוך שיתוף פעולה פורה. באמת היה לו לב זהב טהור.

בכל בעיה שהיתה לנו פנינו אליו והוא נתן את התשובה המתאימה ביחס לבבי ובמילים טובות היוצאות מהלב,  כדי שנתקדם ונירשום.

הוא היה חי את הנושא.  ידע את דברי הרבי לנושא, מתוך חיות  ואיכפתיות  כאילו  המילים של הרבי נאמרות  עכשיו ממש ב-770  ע"י הרבי.

הרגישו את הקשר שלו הנפשי שלו בלב ובנפש לרבי. זה חימם מאד את הלב וזה היה עידוד לפעילים להמשיך ולרשום עוד ועוד  יהודים.

החום האנושי החסידי הטהור שלו, הלבביות, הנעימות, –  איך אפשר בלעדיו??

כל מעשה טוב שיהודי עושה –  מאיר בשמים. ואנו בטוחים שהאותיות הקדושות שבספר התורה שהוא טרח כל כך שיהיו לזכות יהודים רבים כל כך, הן מאירות באור קדוש ומופלא,  מסביב לכסא הכבוד ומעידות כלפי הקדוש ברוך הוא. נירשמנו בזכותו!!!!!

המקום ינחם את כל המישפחה הרוממה בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ויהי רצון שירוו רוב נחת יהודי אמיתי חסידי מתוך בריאות איתנה ושפע  מכל בני משפחתם שליט"א. ואך טוב וחסד, יהי' מנת חלקם בטוב הניראה והניגלה בעיני בשר ודם למטה מעשרה טפחים, ושיהי' לכל המישפחה לנצח נצחים.

***           ***            ***

הרה"ח הרה"ת בנימין שלמה שיחי' גאנזבורג שליח הרבי באוברויליה שבצרפת,  הודיע לנו עכשיו, בהשגחה פרטית, ו' ניסן תשפ"ה, שמחודש אדר תשפ"ג ועד אתמול הצליח ב"ה לרשום 9,358  (בגימטרי'ה) =  *משיח* , *אותיות בספר התורה הכללי לאחדות ישראל.

ובלי נדר לוקח על עצמו להשלים  לרשום עד 10.000 אותיות,  וזאת , שיבדל לחיים טובים ארוכים ולשלום, לע"נ השליח הרה"ח הרה"ת ר' שניאור זלמן ע"ה אוירכמן.

אין ביכולתנו להביע במילים את הכאב העמוק ואת החסר שבליבנו.

שהשם ירחם!!! וניזכה כבר!!! שניזכה!!!

ל- "מחה השם דמעה מעל כל פנים",  בהתגלות הרבי בגאולה האמיתית והשלמה. אמן.

טמה חורושוכין

י"א ניסן הוא יום בעל משמעות כלל עולמית. זהו לא רק היום שבו קיבלנו במתנה את הרבי, אלא זהו יום ששינה את פני העולם. יום שבו כל היקום זכה בנשמה של הרבי מה"מ שירדה להשפיע על כלל המציאות, להכין את העולם לקבלת פני משיח, לתקן עולם לגאולה.

עוצרת!

בילדותי בצרפת אני זוכרת שביום י"א בניסן היינו עוצרים את כל ההכנות לפסח בהוראת אימי. עוזבים את הניקיונות, הקניות והסידורים, ויוצאים יחד עם אימא ל'מבצעים' לשכנע אנשים למכור חמץ. היום כבר עושים את זה דרך האינטרנט, אבל אז היינו עוברים בין אנשים ומחתימים אותם על טופסי מכירת חמץ. בכל שנה היינו מנסים להגיע, או לכל הפחות להתקרב, ליעד של מספר האנשים התואם למספר שנותיו של הרבי.

אני חושבת שהנקודה הזו של לעצור הכול ולהקדיש את היום לרבי, לצאת יחד עם הילדים להתוועדות או ל'מבצעים', זו נקודה משמעותית. גם לפני שאפילו עשינו משהו, עצם העובדה שהילדים יודעים שאנחנו עוצרים את הכול בשבוע שהוא אחד העמוסים בשנה ומפנים זמן להתוועד יחד, חורתת אצלם בנפש את המשמעות העמוקה של היום הזה. לפני שאמרת אפילו מילה אחת, הם מבינים שיום ההולדת של הרבי הוא יום מיוחד. יום שאי אפשר להעביר סתם כך. זהו יום שכל הלחץ של ערב פסח נדחה מפניו, יום שכל־כולו מהות אחת: רבי.

זוהי נקודת ההתחלה.

פנימה וחוצה

כמובן חשוב לבנות את תוכן ההתוועדות. לשבת ולדבר עם הילדים, לספר להם סיפורים על הרבי, לנגן ניגונים. ילדים בוגרים יותר יכולים גם לשתף, אפשר לשאול כל אחד מה הרבי בשבילי. לחשוב יחד על החלטות טובות לחיזוק ההתקשרות.

היום אנחנו בדור שבו מצד אחד הכול נגיש ויש אין־סוף קטעי וידאו של הרבי, אבל מצד שני צריך למצוא את הדרך לחבר אותם. אפילו כמה דקות של צפייה בפניו הקדושות של הרבי. להסביר מה הרבי אומר, לראות את הרבי מנגן ניגון, לאפשר להם להרגיש את החיבור. כל ילד מהמקום שלו, בהתאם לגיל ולרמה שלו.

בכלל, אני חושבת שביום כזה כדאי לשלב: מצד אחד התוועדות ולהבין מה הרבי נותן לנו בחיים, ומצד שני גם לצאת ל'מבצעים'. לא רק לחשוב מה אני מקבל מהרבי, אלא גם איך ומה אני נותן לרבי. זה מחזק מאוד את ההתקשרות.

במעגל החיצוני, כשלוחים, גם אם לא הצלחנו לארגן התוועדות ביום הזה, אנחנו משתדלים לפחות להביא את מעלת היום למודעות של המקורבים שלנו. לדבר איתם על חשיבות היום, שיבינו שהרבי הוא לא רק משהו ששייך לחב"דניקים, אלא הוא גם שייך אליהם. שהרבי הוא ראש בני ישראל והוא משפיע גם על חייהם. להבין שזה לא יום שבו החב"דניקים קיבלו את הרבי, אלא כל העולם קיבל את הרבי. וממילא גם הם באופן אישי מחוברים לרבי.

אולם יחד עם החיבור של המעגלים החיצוניים, חשוב גם לא לשכוח את המקום הפנימי שלנו. של כל אחת ואחת. ביום הזה אני חושבת שכל אחת צריכה לעשות את חשבון הנפש שלה עם עצמה. עד כמה אני מקושרת לרבי? עד כמה הרבי נוכח בחיי היום־יום שלי? איך אני יכולה לחזק את ההתקשרות? להיות יותר חסידית, יותר מחוברת, יותר מונחת בעניינים שהרבי רוצה ודורש? כי תמיד כשנעשה את חשבון הנפש הזה, נמצא כמה אנחנו עדיין לא מספיק מקושרות.

תודה שזכינו

באופן אישי, כשליחה,  זהו גם יום של הודיה. אני מדברת על זה גם עם הילדים שלי. תודה לה' ותודה לרבי מה"מ שבחר בנו להיות שלוחים. אני מרגישה שזו זכות עצומה וכלל לא מובנת מאליה. זו ממש מתנה לזכות להיות צינור לכל העניינים שהרבי רוצה לפעול בעולם. אם נעצור לרגע לחשוב איך חיינו היו נראים בלי הרבי, בלי השליחות (ולכל אחת שליחות משלה במקומה) נגלה עד כמה אנחנו צריכות להיות מאושרות ואסירות תודה מצד אחד, ומאידך להפנים עד כמה גדולה האחריות המוטלת עלינו לממש את רצונו של הרבי ואת פעולותיו בעולם.

בית חב"ד שלנו הוא מקום נחמד אומנם, אבל מצוי במבנה ישן ולא מאוד מפואר. ובכל זאת, כל אחד שנכנס בשערי המקום מציין "כמה נעים פה", "איזה מקום נחמד", "איזו אווירה נעימה" וכדומה. מדהים לראות איך בלי תיאום בין אחד לשני כל מי שנכנס לבית חב"ד אומר את אותם הדברים. אין לזה כל הסבר הגיוני מלבד העובדה הפשוטה שאותה אני מציינת לכל הבאים: כאן זה מקום של הרבי. הרבי בעצם פועל פה ואנחנו רק הצינור, משתדלים לא להפריע… אי אפשר להסביר זאת בדרך אחרת.

זו התחושה שאנחנו חיים יום־יום בבית חב"ד ומעבירים אותה לכל המבקרים: הרבי פועל פה. הרבי כאן איתנו. הוא מוכן וממתין לכולם שיתחברו, שיתקשרו ויקבלו את כל האור, החיות והשפע שלהם דרך צדיק יסוד עולם.

אז ביום י"א ניסן קחנה לכן פסק זמן לעצמכן. לחשוב, לעשות חשבון נפש ולחזק את הקשר לרבי, ואחר כך לצאת אל העולם. להתחיל מהסביבה הקרובה ביותר – הילדים שבבית, ומשם לסביבה הרחוקה יותר – ממקורבים ומושפעים קרובים ועד לכאלו שנחפש במיוחד כדי לתת להם מצה, נרות שבת או עלון גאולתי. לספר לכולם שהיום הזה הוא יום מיוחד בשביל כל עם ישראל. יום של חשבון נפש, יום של אמירת תודה ויום של חיזוק ההתקשרות של כולנו לרבי מה"מ.

שנזכה לעשות לרבי נחת. והעיקר שנזכה תכף ומייד ממש להתגלות הרבי מה"מ בגאולה האמיתית והשלמה.

באדיבות מגזין עטרת חיה

ויקרא/ אסתי פרקש

ויקרא

עם א' קטנה

צנועה וענווה

כמשה מנהיג האומה

תיקון לנזר הבריאה

שהגאווה הורידתו מדרגה

והביאה לחטא אדם וחוה

ככה זה שהנחש נכנס

הוא ממש לא חס

נותן תחושה שנמאס

את מרגישה ננס

ונמצאת בדיסוננס

ואז הוא שוב מגיע

דוחף ושולף תפוח מהיציע

ולך בקול מודיע

ויקרא עם א קטנה

כי את הקורבן בפרשה

על המזבח של כל השכונה

צאי, תרעישי, הרימי כרזה

והא' הקטנה

מתרוממת לאיטה

קולטת המזימה

מחליטה החלטה מהירה

מתנערת מעלי התאנה

לובשת שמלה חדשה

את הורודה במלתחה

את לא קורבן -את קרובה

לבורא, לעצמך לסביבה

את לא עבד- את עובדת ה'

שותפה פעילה בבריאה

וזו בהחלט סיבה למסיבה

הישארי כך… בענווה

כי זו הקטנה – גדולה!

ויקרא

עם א' קטנה

ויקר זה נראה

את הכי יקרה

את עולה ויורדת

ולפעמים מחפשת שלמים

לעיתים רוצה קצת מנחה

אך בוללת מהסולת בלילה

ובחורת תמיד בקורבן תודה

את – מנהיגה 👑

שבת שלום

אסתי

הרבי "מגלה" סודות

"הילדים שלנו", מספרת אהובה, "חיכו מאוד לעוד אח קטן. לא שאנחנו משפחה קטנה מדי, ברוך ה', יש לנו גדוד רציני, שובב ופעיל מאוד. אבל בכל זאת הקטן כבר היה בן כמעט שלוש, ובעבור ילדים חסידיים כמו שלנו זה היה נראה כמעט נצח.

איך אפשר בלי תינוק?

הם פנו אלינו ושאלו לא פעם, 'מתי יהיה לנו עוד תינוק? מענדי כבר ממש גדול!'

לא יכולנו לספר להם שכבר יש בשורות טובות בדרך, זה עוד היה מוקדם מדי, אז שלחנו אותם למי שהמפתחות בידיו, להתפלל אל ה', כי רק הוא הנותן ילדים, לא?

מושקי שלנו החליטה להיות מעשית. היא התיישבה וכתבה לרבי שהם מבקשים מאוד עוד אח קטן שיצטרף למשפחה. התשובה שהיא קיבלה השאירה אותנו, ההורים, המומים. הרבי בירך, וחבל שאיני זוכרת את המילים המדויקות, שיהיו בשורות טובות בחודש סיוון. זה אכן היה הזמן שבו הייתי אמורה ללדת, בעזרת ה', אבל עוד לא חשבנו לספר לאיש, כשלפנינו עוד שישה חודשי היריון.

אבל הרבי בחר לגלות לילדים שלנו את התאריך, ומי אנחנו שנאמר לא… הם היו מאושרים וחיכו בציפייה רבה ובאמונה שלמה. לרגע לא עבר אצלם הרהור של 'אולי… הלוואי… לו יהי…'

יומיים לפני חג השבועות הצטרף אלינו חי"ל חדש למשפחה, אבל עוד הרבה קודם התמלאנו המון אמונת חכמים. אנו, ההורים. לילדים הכול ברור ופשוט, לא כמונו….

'טיפ' של הרבי לשלווה נפשית

שניאור הוא ילד חסידי מתוק המתגורר באזור המרכז. כשפרצה המלחמה, בשמחת תורה, השתדלו הוריו, כמו כל הורה שפוי בארץ הזאת, למנוע ממנו מידע שלא תואם את גילו, שייחשף כמה שפחות לאירועים הקשים. אולם קשה מאוד להסתיר דברים, במיוחד כשנפגשים עם כל השכנים בכל לילה שני במקלט הבניין.

בשלב כלשהו התוודע שניאור לחטופים. המחשבה על אודות יהודים המוחזקים בידי האויב בניגוד לרצונם ואיש אינו יודע מה שלומם ומה מצבם הרעידה את נפשו.

הוא התקשה מאוד לישון בלילות, היה עצבני ומפוחד בשעות היום ובלימודים.

יום אחד החליט. לשתף את הרבי בדאגותיו.

הוא התיישב מול השולחן אחרי נטילת ידיים ונתינת צדקה, וכתב במילים תמימות: "אנא לעורר רחמים מרובים על נפש, רוח ונשמה של שניאור בן… אני לא מצליח לא לחשוב על כל החטופים".

המכתב של הרבי נפתח במילים מרגיעות: "במענה על מכתבו, בו כותב אודות חוסר השלווה הנפשית וכו'," במכתב מסביר הרבי איך כל המחשבות האלו באות מהצד שכנגד, וממילא יש לאדם כוח לבטלן לגמרי. הרבי כותב שאנשים אינם שווים, לזה נדרש יותר זמן ולזה פחות, וכל אדם והדרך הייחודית לו להתמודד, אבל בסופו של דבר כל אחד יכול להתגבר. הרבי גם מציע להתבונן בכך שהעיקר הוא הנשמה ולא הגוף, ושיש לכל אחד תפקיד בהשפעה על הסביבה, ובזה הוא צריך להיות ממוקד.

שניאור נשם עמוק ונרגע.

הוא הבין שיש פתרון לחוסר השלווה הנפשית שלו. הוא לא יודע כמה זמן יידרש לו להתגבר ובאיזו דרך, אבל בסופו של דבר יתאושש.

והחשוב מכול, הוא ידע שיש נשיא בישראל שנמצא איתו, מבין אותו יותר טוב מכל אחד אחר ומנחה אותו. זו לבד סיבה להירגע.

הרבי הרגיע: סוף טוב

"הייתי ילדה בשנים האחרונות של בית הספר היסודי", מספרת ברכי. "באותם ימים, לפני יותר מעשרים שנה, כל הנושא של כתיבה לרבי דרך אגרות קודש עוד לא היה נפוץ כלל. עמדתי אז לפני ניתוח, ולא הייתי מוכנה לגשת להליך הרפואי בלי לקבל את ברכתו של הרבי.

ישבתי וכתבתי לרבי במילים שלי על הטיפול שאני עומדת לעבור, וביקשתי את ברכתו הקדושה להצלחת הטיפול ולרפואה שלמה.

במכתב שקיבלתי כותב הרבי שהדרך לא תהיה קלה ואולי יהיו הסתבכויות, אבל בסופו של דבר הכול יסתיים בכי טוב. היה משהו מלחיץ במכתב, אבל הזכרתי לעצמי את העיקר. בסוף יהיה טוב.

ניגשתי אל הניתוח.

את הטיפול ביצעו בהרדמה מקומית בלבד, כשאני שוכבת ערה, מודעת לכל המתרחש סביבי, רק וילון מסתיר ממני את מעשי הרופאים.

בתחילה התנהלו העניינים כמו שצריך. בשלב כלשהו הסתבך משהו, וממש יכולתי לשמוע את הרופאים מתייעצים ביניהם, נלחצים. זה היה מבהיל מאוד, ולחץ הדם שלי עלה מאוד. הרופא העיר לי, 'תירגעי, את מבוהלת מדי!'

הזכרתי לעצמי את תשובתו של הרבי. הרי אני ידעתי מראש שמשהו יסתבך, הרבי הכין אותי, אז מה אני מבוהלת כל כך פתאום? הזכרתי לעצמי את סוף המכתב, בסופו של דבר הטיפול יצליח והכול יסתדר… ממש יכולתי לשמוע את פעימות הלב שלי, שנוטרו בעזרת מכשירים כל הזמן, נרגעות, מפסיקות לדהור. הסוף, כמו שהרבי בירך, אכן היה בסדר גמור, וחוץ מהבהלה במהלך הניתוח לא נשאר דבר ולא נגרם נזק כלשהו.

לאחר מעשה שמחתי שהרבי בישר לי על ההסתבכויות ולא רק בירך אותי ברפואה שלמה. אילולא הייתי יודעת מראש על הקשיים שאיתם אני עומדת להתמודד, היה לי הרבה יותר קשה להרגיע את עצמי בזמן אמת".

משפחה טהורה

באחד הימים, אחר הצהריים, רואה נעמי, שליחה של הרבי בארץ הקודש, את בנה נכנס לסלון ועימו בנם של השכנים, שעדיין אינם שומרים תורה ומצוות. היא בודקת במה העניין, והוא מספר לה שפגש את השכן החמוד בוכה בחדר מדרגות, התעניין מדוע הוא עצוב כל כך, וכששמע את הבעיה שלו, הציע לו להיכנס לכתוב יחד לרבי.

נעמי התרגשה מאוד, ותהתה אם עליה להישאר ולעזור להם בכתיבה ובהסבר דברי הרבי במכתב. אולם היא הייתה עסוקה, ונראה היה שהילדים מסתדרים טוב יותר בלעדיה, לכן הניחה להם והייתה בטוחה שאם יצטרכו אותה להסבר או לתרגום, ודאי יקראו לה.

כעבור שעה קלה ליווה השליח הצעיר את ידידו לביתו, כשהוא נראה הרבה יותר מעודד.

"ספר לי מה קרה? מה ביקש הילד ומה ענה לו הרבי?" התעניינה האם. "ראיתי שהוא היה הרבה יותר רגוע אחרי שכתבתם לרבי!"

השליחון הנהן בראשו ברצינות. "הילד החמוד ישב על המדרגות ובכה כי כבר הרבה זמן הוא מבקש מאימא שלו לקנות לו כלב, והיא לא מוכנה. הוא כבר היה כמעט מיואש!"

נעמי מופתעת לשמוע על הבעיה ומייד מתעניינת: מה ענה לו הרבי?

"הרבי ענה שעליו לדייק בדיני טהרת המשפחה…" עונה השליח הצעיר בנחת.

השליחה מסתחררת. לדייק בדיני טהרת המשפחה? איך בנה המתוק יכול להסביר תשובה כזאת לשכן החמוד? הרי היא בעצמה לא יודעת איך להסביר זאת לבנה הצעיר לימים…

"מה עשית?" היא שואלת בזהירות, "איך הסברת תשובה כזאת לשכן?"

הבן מביט בה מופתע, "מה זאת אומרת? מה יש להסתבך? זאת תשובה ממש ברורה! הסברתי לו שהרבי כותב שמשפחה צריכה להיות טהורה. להכניס חיה טמאה הביתה זה ממש לא טהרת המשפחה. הילד החמוד הבין שאימא שלו צודקת. אם הם רוצים לשמור על טהרת המשפחה, אז כלבים צריכים להישאר מחוץ לבית."

היא חייכה, מופתעת. מה שנכון, נכון. מה באמת חשבה לעצמה? הקשר של הרבי והילדים טהור, נקי וזך כל כך. הם הכירוהו תחילה. רק אנחנו, המבוגרים, לפעמים מתבלבלים עם תשובות ומסתבכים…

ליווי בכל שלב

לוי יצחק הוא נער מתוק, בקושי חגג בר מצווה, הכובע עוד יושב על ראשו חדש ולא טבעי, וכבר הוא מתמודד עם תהליך הקבלה לישיבות. הוא ניגש לכמה מבחנים, מתלבט בין כמה ישיבות, ונלחץ ממש מכל העניין. בסופו של הדבר, ההחלטה שלו עכשיו תקבע את עתידו בשלוש השנים הקרובות, ובמידה רבה גם את המשך עתידו בישיבה הגדולה, בעזרת ה'.

בוקר מוקדם אחד, אחרי לילה של נדודי שינה, הוא מתיישב לכתוב לרבי.

הרבי כותב לו על העסקנות של התלמידים, "כבר גיליתי דעתי כמה פעמים שכל עניני תלמידי הישיבה צריכים להתנהג על־ידי הנהלת הישיבה ובהסכמתם…"

בהמשך כותב הרבי שגם הישיבה צריכה להתחשב בשונות ובאופי של התלמידים, וכן בעניינים שבהם צורך השעה הוא בגדר מצווה שאי אפשר לעשותה על־ידי אחרים, ואז מותר אפילו לבטל תלמוד־תורה, אבל כל זה הוא רק לאחר הידיעה הברורה שהכול מתנהל רק על ידי הנהלת הישיבה.

לוי המתוק הבין את המכתב, כי הוא היה, איך אומרים, נוגע לו מאוד… כי הוא דיבר על תפקידו כ'תמים', ובעיקר, כי את ההוראה הזו כבר קיבל כמה פעמים במכתבים קודמים, ככה שהוא יכול להיות רגוע. להרגיש בבית.

גם בישיבה אותו רבי, אותן התמודדויות, אותו ליווי צמוד…

קיבלתי ציור מהרבי

חני היא חיילת בצבאות ה' קטנטונת, קטנה כל כך שעוד לא הגיעה לגיל של קריאה ואפילו לא למדה לזהות אותיות.

ערב אחד היא רואה את אימא שלה יושבת וכותבת לרבי ברצינות. היא בוחנת את אימא ומחליטה לכתוב גם היא לרבי.

לוקחת דף, לוקחת צבעים, ומציירת לרבי ציור מתוק וילדותי.

אימא מסיימת את המכתב, ומכניסה אותו בחרדת קודש לאיגרות קודש, בודקת מה ענה לה הרבי.

חני לוקחת גם היא את הספר, ומכניסה את הציור שציירה במיוחד לרבי אל בין דפיו. היא פותחת בזהירות ובהתרגשות את הכרך, בודקת בין אילו דפים נכנס המכתב שלה. המכתב נכנס צמוד לכריכה, שם שני דפים ורודים במרקם של שיש שמדביקים את הכריכה לספר.

"אימא," היא קוראת בהתלהבות ובהתרגשות, "אני ציירתי לרבי ציור, אז גם הרבי החזיר לי תשובה בציור!"

באדיבות מגזין עטרת חיה