בדבר מלכות השבוע הרבי נותן לנו כוחות אדירים להתחיל להתנהג בהנהגה ניסית ! הרבי 'מנער' אותנו כמו שצריך… התנהגתם עד היום בטבע, ברגילות , ברף מסוים ,

מהיום – קפיצת מדרגה ! הנהגה ניסית בכל התחומים. זה מתחיל בהחלטה נחרצת שהחיים שלי הם לא חיים רגילים, הם חיים של יהודי, הם חיים של חסיד, הם לא מתנהלים בתוך הטבע, אלא הם למעלה מהטבע, כי אני קשור להקב"ה!.

ממשיך בכך שהחיים שלי עצמם משתנים ואני מתחילה להכניס ביום יום הנהגה ניסית , למעלה מהטבע הרגיל שלי. עד אשר חיים באופן של נס הופכים להיות הטבע והרגיל שלי!!

הרבי ממקד אותנו לשתי דוגמאות : לימוד הלכות הפסח בהשקעה גדולה הרבה יותר ממה שהיתי רגילה, ומצוות צדקה בלי הגבלה הרבה הרבה יותר ממה שרגילים עד עכשיו, והקב"ה ישלם בכפלי כפליים! משתלם!!

עוד דוגמאות? נקיונות לפסח בשמחה בלי הגבלה, לימוד חסידות למעלה מהרגילות, לא להתחשבן בצורכי החג מתוך שמחה – השם ישלם! וגם…לא לשכוח לדאוג לאחרים.

אז…יאלה לעבודה בשמחה 🙂

שלולית מים מזדחלת באיטיות מתחת לדלת החדר, בוחנת בעיון את רצפת הסלון, בולעת בדרך נייר אחד מסכן שנקלע לתוכה, מתלבטת אם להמשיך אל הספה. פתיחה מהירה של הדלת, בלוליינות, שלא להחליק במים, מגלה חצי מדף בגדים שכבר מתפלש ברטיבות, מיטה מלאה בספרים, חלקי לגו על הכרית, והילדון שקיבל את התפקיד הנשגב לנקות את מגירת הצעצועים שקוע בספר… מחליטה בפעם המיליון: עושה הכול לבד בבית! מהר יותר, נקי יותר, בריא יותר ללב.

חג הפסח כבר בפתח, ואיתו אין–ספור משימות שעלינו לצלוח בדרך אל קיום מצוות ביעור חמץ. כמה וכמה משולהבים מבריקי עיניים כבר מוכנים לקחת דלי מלא מלא מים ולהתיז לכל עבר. "כיף לנקות!" איך אפשר לשתף ילדים בעבודות הבית בלי להתחרט אחר כך? איך נדע שאיננו דורשות יותר מדי או פחות מדי? מתי נפסיק להעמיס הכול על עצמנו? ומה לעשות שבאמת אנחנו עושות את זה הכי מהר, הכי נקי והכי טוב?

זיכרונות ילדות מתוקים

חדווה: כשהייתי ילדה קטנה, הייתה לי שכנה, בת גילי, שמעולם לא ניקתה לפסח. מייד עם היציאה לחופשת הפסח היה אביה לוקח את כל הילדים וגם כמה מזוודות, ונוסע לבית הוריו במושב. הם היו נהנים בשדות ובפינת החי, אוכלים חמץ בלי פחד ומשתזפים. אם המשפחה הייתה נשארת לבדה בבית הגדול, מנקה אותו מן המסד ועד הטפחות, בלי לדאוג שמישהו ילכלך, בלי להעסיק קטנטנים, בלי להפריד מריבות, לדאוג לארוחות שמונה פעמים ביום ולפחד מהפירורים. בבוקר לפני בדיקת חמץ הם היו חוזרים הביתה, ממהרים להתקלח. המזוודה הייתה עוברת ניקיון יסודי וזהו. פסח בא.

כילדה הייתי משפשפת את רגלי המיטה, ויורדת בפעם המאה לזרוק זבל, ומקנאת בה כל כך. כשהתחתנתי, קנאתי רק גברה. יום אחד נפגשנו בשכונת הורינו, ושאלתי אותה בחיוך אם גם בעלה מוזמן עם הילדים למושב של סבא וסבתא שלה מדי חודש ניסן. היא מיהרה לענות: "חס ושלום, לא אעשה לילדים שלי את העוול הזה!" אחר כך סיפרה לי שבילדותה הרגישה מנותקת לגמרי מכל ההכנות לחג. אימא שלה רק התלוננה שהם מלכלכים את מה שהיא ניקתה. בכל שנה כשלמדו על ההכנות לפסח היא התכווצה במקומה, מקנאת בכל הבנות שמספרות בהתלהבות מה כבר ניקו, מה ינקו מחר. "לילדים שלי אני אתן חוויית פסח אמיתית", הבטיחה. "כזאת הכוללת ניקיונות וארוחות מאולתרות על המדרגות או בגינה. בלי זה, אי אפשר ליהנות מפסח!"

תמר: הייתי בת אחת עשרה כשקיבלתי לראשונה משימה מוגדרת לפסח. במרפסת הסגורה בבית הוריי היה ארון צעצועים ששימש את התינוקות שאימי טיפלה בהם בשעות הבוקר. באותו פסח, יומיים לפני התקדש החג, מינתה אותי אימא לאחראית על הארון הזה. בחרדת קודש ניגשתי אליו, רוקנתי את כל הצעצועים לתוך האמבטיה ומילאתי אותה מים. בתחילה זה היה נחמד ממש ונרטבתי כולי. לאט לאט התחיל הגב לכאוב ועור הידיים התקמט מהשהות הארוכה במים. חלקי משחקי ההרכבה נראו כאילו אין להם סוף.

בשלב מסוים אפילו בכיתי, היה לי קשה מדי. אבל ידעתי שאני אחראית לניקיון הארון, עוד יומיים פסח, ואי אפשר שיישאר בו חמץ. כשכל החלקים התייבשו בשמש במרפסת, ניקיתי את הארון עצמו ואת קופסאות האחסון. בערב, אחרי הפסקה קלה וארוחת ערב, כשישבתי למיין את החלקים המבריקים ולהחזיר הכול לקופסאות, כבר התחלתי להתמלא בהתרוממות רוח. שעה אחר כך, כשהבטתי בארון המסודר, התמלאתי סיפוק כזה שלא הייתי מוותרת עליו".

מדוע אינך מאצילה סמכויות?

האצלת סמכויות, בהגדרתה הלשונית, היא נתינת סמכות למי שנמצא בדרגה נמוכה יותר. במקרה שלפנינו, לילדים. אין ספק ששיתוף ילדים בניקיונות לפסח יחבר אותם לחג ויגרום להם לחוש חלק מהמאמץ המשפחתי. גם הסיפוק של הילד, הממלא בהצלחה את התפקיד שניתן לו והיודע שהוריו סמכו עליו ומסרו בידו חלק מהניקיון, חשוב מאוד. וכמובן, כשהילדים מקבלים תפקידים בבית ומושיטים יד, יש בכך סיוע ממשי.

אז מה באמת מונע ממנו לתת להם לנקות את הבית, להקל עלינו ולהיות שותפים בהכנות לפסח?

המון דברים.

פחד לשעבד אותם

שלומית: לא גדלתי בחב"ד. הצטרפתי בעל־יסודי נלהבת מאוד, ובחנתי הרבה את חברותיי החדשות, חב"דניקיות מבית. למדתי מהן דברים רבים, החל בסגנון הלבוש וכלה בביטויים ובבדיחות חסידיות. מקצתן, בנות גדולות במשפחות ברוכות, היו נראות לי כאילו הן מעמיסות על שכמן קצת יותר מדי מעול הבית. היו כאלו שקמו לאחים קטנים בלילות או רצו איתם לרופאים, ואחת מחברותיי הייתה אחראית לכביסה בבית, ולא היה אפשר לדבר איתה יומיים אחרי חג או תשעה באב. גדלתי במשפחה אמידה, והייתי בת זקונים מפונקת, שרק שני אחים מעליה. המציאות הזו הייתה חדשה לי. הייתי שואלת את עצמי איך אימא שבחרה באהבה ובמסירות לגדל משפחה ברוכה, מטילה את המשימות שהייתה אמורה לבצע בעצמה על הבת שלה? מתי הבת שלה תנוח קצת אם גם לה יהיו הרבה ילדים? או אולי גם היא תיתן לבנות הגדולות לנהל את הבית במקומה?

כשזכיתי להקים בית חב"די בעצמי, רציתי כל כך משפחה ברוכה, והתפללתי על כך. הבטחתי לעצמי לגדל את הילדים באהבה, במסירות ובעצמי. הבנות הגדולות מוזמנות לעזור מדי פעם, אבל לא אקח מהן את הנעורים שלהן. היום אני, ברוך ה', אימא למשפחה ברוכה. מבשלת, מנקה, מחתלת וסוחבת קניות כמעט לבד. רק לעיתים נדירות אני מרשה לעצמי לתת תפקיד לאחת הבנות, מפחדת לשעבד אותה. ברור לי שקצת הגזמתי לכיוון השני, מה אעשה שאני חוששת להיסחף?

חצי עבודה…

חדווה: השיחה ההיא עם החברה שנסעה למושב גילתה לי עד כמה חשוב לשתף ילדים בהכנות לפסח, אבל באמת לא עזרה לי להבין איך. הבעיה מתחילה כבר מהרגע הראשון. איפה ההתלהבות ההיא שאני זוכרת מהילדות? אני מדברת על ניקיונות, והחבר'ה מועילים בטובם, אחרי כמה בקשות שלי, להרים את האף מהספר או מהגיימבוי. כשאני מחלקת תפקידים, הם מהמהמים משהו, במקרה הטוב זה "עוד מעט" מייאש. גם כשהם כבר מתחילים לנקות, הם לא עצמאיים כלל ומסכנים ממש. "אימא, איך לנקות את זה?", "איפה יש סמרטוט?", "אוי, נשרטתי…" בסוף משהו קורה, אבל ההתקדמות מועטה כל כך ואיטית כל כך, ואני מתעצבת פעמים רבות כל כך, שאני כבר תוהה אם לא עדיף היה שאשלח אותם למושב ואעשה הכול לבד… לא שלעשות לבד באמת עוזר לי, כי אני מייד הופכת גם למשרד התעסוקה, "אימא, משעמם לי!"

צורך בשליטה וקושי לשחרר

תמר: חוויית הסיפוק שלי אז, מהניקיון לפסח בהיותי ילדה, היא חוויה שהייתי שמחה להעניק לילדיי, ובכל זאת קשה לי. אני מתארגנת לפסח הרבה זמן מראש, ואוהבת את הבית נקי ומסודר. בכל פעם שאני מחליטה לתת לילדיי אחריות לאזור כלשהו בבית, אני מרגישה קושי של ממש לשחרר ולוותר על ניהול הניקיון. מדף המשחקים – אולי יאבדו חלקים או יערבבו ביניהם? חבל על משחקים טובים ששמרתי שנים ולא נוכל עוד לשחק בהם. מדפי הבגדים? הניקיון לפסח הוא ההזדמנות למיין הכול ולהחליט מה להעביר הלאה ומה לשמור. זו בטח לא מלאכה שאוכל לתת לילדים… אולי המדפים של המקרר? אבל איך אהיה רגועה שאכן ניקו בכל הפינות, ובכלל, הם עשויים זכוכית. אם מדף כזה ייפול בטעות, השגה של מדף חדש כרוכה בהוצאת סכום גדול ובכאב ראש. לפעמים אני מצטערת שאינני מטפלת ואין לי בבית ארון משחקי תינוקות כמו שהיה אצל אימא שלי, מקסימום הייתי מוכרת לגוי, אם לא היה יוצא נקי די הצורך…

לפעמים אני חשה קושי בלסמוך על כך שהילדים ינקו כמו שצריך, יגיעו לפינות וימרקו את המקום כמו שאני חושבת שצריך להיות.

ככל שאני חושבת על זה יותר, אני מבינה שהבעיה היא כנראה אצלי. יש בי צורך כלשהו בשליטה, וצורך זה אינו מאפשר לי לשחרר ולתת לעוד מישהו (גם לא לעוזרת, אגב) לנקות את הבית לפסח.

לתת מקום של כבוד

אביגיל היא אימא למשפחה ברוכה, ברוך ה'. היא עובדת ומנהלת את ביתה ביד רמה, ובערב פסח כוווללללם מנקים את הבית. היא בהחלט מבינה את כל הקשיים שהועלו בכתבה, ושמחה לתת כמה טיפים מניסיונה העשיר:

בואו נתחיל מכך שאני לא אשת מקצוע, וכל מה שאגיד עכשיו – למדתי מניסיון ומעצות טובות שאספתי ויישמתי במשך השנים. כל אחת מוזמנת לאמץ או להתנגד, וכמובן להתייעץ עם המשפיעה שלה אם הרעיונות מתאימים לה ולמשפחתה.

ראשית, הייתי מחלקת בין ילדים קטנים, בני שלוש עד תשע בערך, ובין ילדים בוגרים, בני עשר ומעלה, אף על פי שרבים מהכללים שלי תקפים לכל גיל שהוא.

כאשר אני משתפת ילדים קטנים ונותנת להם תפקידים, עליי לזכור שני דברים חשובים: ראשית, ילדים יכולים לעזור ואוהבים לעזור. שנית, כל דבר שילד עושה דורש הרבה יותר זמן. לכן, כאשר אני נותנת תפקיד לילד צעיר, עליי לתת לו משהו שהוא יכול לעשותו לבד והרבה זמן. הכי טוב לעבוד עם הילדים יחד. לדוגמה: אם החלטת לנקות כרגע את חדר הילדים, בזמן שאת מנקה ארון בגדים שלם, ממיינת, מקפלת, מחזירה, אחד הילדים מוריד את הסדינים לכביסה, מוציא את המזרנים החוצה ומנגב בסמרטוט את בסיס המיטה. הילדה הגדולה יותר מנקה את חלקי הלגו בעזרת סמרטוט רטוב או עוברת על ספרי הילדים דף דף ומנערת פרורים דבוקים.

כך חוויית הניקיון הופכת להיות משפחתית ומהנה ונותנת לילדים תחושה שהם מועילים ושותפים, מה שבאמת נכון. את בחדר ויכולה לתת עצה או לפקח שהם אכן עובדים כראוי. אומנם את היית עושה כל אחד מהתפקידים האלו ברבע מן הזמן, אך בינתיים ניקית ארון שלם, והידיעה שהדברים נעשו במקביל מקלה עלייך בסופו של דבר, גם אם נדרשו שעתיים ולא רבע שעה.

עוד דוגמה מן המטבח: את משפשפת את התנור או מחטטת בקרביו של המקרר, בזמן שאחד הילדים משפשף את דלתות הארונות הנמוכים בסמרטוט רטוב, וילד אחר מנקה את דלת המקפיא מבחוץ. עוד ילד ממיין קופסאות פלסטיק ומוצא להן את המכסים המתאימים. כאשר תסיימי את המקרר, תגלי על הדרך ארונות תחתונים נקיים מבחוץ או מדף כלי פלסטיק מאורגן. רווח נוסף – לא היית צריכה להעסיק אותם במקביל לעבודתך או לחשוש שהם מעוללים בינתיים משהו בחדר אחר.

זו גם ההזדמנות לפטפט, לשיר ניגון כלשהו עם המערכת או לספר בדיחות. אין דרך מתוקה יותר לנקות…

כאשר אנחנו נותנות תפקידים לנערים ולנערות גדולים יותר, עלינו תמיד לזכור לתת את המקום, את האימון ואת הכבוד. איך אנחנו היינו מעדיפות לעבוד, להרגיש שמנחיתים עלינו תפקידים כמו על שפחות או לקבל תחום אחריות? השאלה ברורה. ילדים בני עשר ומעלה יכולים לעשות כמעט הכול, תני להם להיות שותפים בתכנון ובחלוקת התפקידים. אל תשלחי אותם רק לשליחויות קצרות: תזרוק את הזבל, תחליף לי מים, תיקח מפה את הקטן, תביא לי סמרטוט…

שבו ערב קודם עם דף לבן ועטים. תכננו יחד את המחר. דוגמה: "מחר אנחנו מנקים את הסלון, וזה כולל את כל ארון הספרים, הספות, הוויטרינה וכמובן השולחן והכיסאות. מה תעדיפו לנקות?" כאשר ילד בוחר לעצמו את התחום שהוא מעדיף, "אני ת'ספרים כי לא בא לי להתעסק יותר עם מים…" – הסבירי לו בדיוק מה כולל התפקיד שלו. מיון, ניעור הספרים, ניקוי המדפים, סידור כל הדברים הלא שייכים שנמצאו על המדפים… כדאי אפילו לכתוב את כל הפרטים, ואחר כך למחוק בהנאה כל סעיף שבוצע.

הגדירי יעד ברור לכולם: עד מחר בערב הסלון נקי!

גם עם ילדים בוגרים כדאי לעבוד במקביל, ולנקות חלק אחר בסלון בזמן שהם עובדים. נקו יחד, השמיעו מוזיקה, ניגונים או שירי 'אורו' ישנים. סיפורים מהילדות שלך או בדיחות יתרמו לאווירה כייפית במיוחד. אל תזכירי יותר מדי, תני אמון בילד שיעמוד במה שקיבל עליו.

עוד טיפ חשוב, אל תתגמלי ילד על העבודה! הוא היה שותף בניקיון הבית שלו עצמו לפסח, ונהנה מהעבודה המשותפת, למה עליו לקבל על כך שכר? יותר מזה, כאשר אני נותנת לילד משהו תמורת עבודתו, כסף או ממתק, הוא מאבד את היכולת ליהנות מעבודה משותפת ומתחיל לעשות חישובים של רווח מול הפסד. "כל הארון תמורת חצי חבילת שוקולד? עזבי, לא שווה". לקחת לילד את ההנאה הנובעת מנשיאה בעול ומעשיית דברים יחד בהנאה משותפת. מה כן אפשר לעשות? לצ'פר את כולם יחד. "וואו! הסלון נקי! מדהים! אחרי כזאת עבודה אני חושבת שמגיעה לנו יציאה לפיצה, במיוחד שהעבודה גרמה לנו להיות רעבים"…

בצורה כזאת לא הבטחת שכר אלא המשך הנאה משותפת מהעבודה יחד.

כשאת משתפת בעבודה ילדים קטנים או בוגרים, זכרי כלל חשוב: כבדי. הם יכולים ורוצים לעזור לך, אבל הם אינם צוות עבדים כנעניים לאלפי משימות קטנות ומשמימות. הם רוצים להרגיש שותפים בניקיון, בהכנות, ולדעת שהם תורמים, מועילים וחשובים לך!

הצלחה רבה בניקיונות!

באדיבות מגזין עטרת חיה

"מה טוב בזה שאני עדיין רווקה? אחרי עשר שנים של אכזבות הבנתי את כל מה שהניסיון הזה יכול ללמד אותי בחיים, התקדמתי, מה עכשיו?"

"כבר הייתי מספיק זמן בין עבודות, למה אני לא מצליח למצוא את מה שאני רוצה לעשות?"

"התגלגלתי בדירות רבות, למה אני לא מגיעה לקהילה שמתאימה לי?"

"מה העצירה הזאת עכשיו? היא רק מעכבת אותי מלהתקדם למה שאני באמת צריכה לעשות בחיים שלי"…

הרבה פעמים נראה לנו שהזמנים של המנוחה, ההמתנה ולפעמים התקיעות והדשדוש הם בזבוז זמן. אנו מתוסכלים ולא יודעים כיצד להתמודד עם המצב.

"וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה. וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וּכְבוֹד ה' מָלֵא" – השכינה שרתה במשכן, הבטחת ה' "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ – וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" התממשה בפועל ממש.

כשבני ישראל חנו, שרה הענן על המשכן. עליית הענן הייתה אות לצאת לדרך, להמשיך במסע, ככתוב בסוף פרשתנו: "וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם". ואולם בפסוק החותם את הפרשה מתואר: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם… לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם". ולכאורה תמוה, אם הענן "על" המשכן – הם בחנייה, לא במסע, מדוע אפוא כתוב "בכל מסעיהם"?

רש"י: "בכל מסע שהיו נוסעים, היה הענן שוכן במקום אשר יחנו שם. מקום חניתן אף הוא קרוי מסע… לפי שממקום החניה חזרו ונסעו. לכך נקראו כולן מסעות".

חניה היא חלק מהמסע

כל חניה היא הכנה למסע שלאחריה, ולכן היא מצטרפת אליו והופכת לחלק ממנו. עצירות בחיים שלנו הן חלק מהמסע שלנו בעולם הזה. עם זאת, יש בנו רצון להתקדם, קול פנימי בתוכנו דוחף קדימה – מתי כבר נגיע לארץ ישראל ונתיישב איש תחת גפנו ותחת תאנתו? מתי נהיה רגועים יותר, בטוחים יותר בעצמנו?

לא נעים לנו לחוות רגעי ספק וחוסר ודאות, אנחנו רוצים לזוז משם. היציאה ממצרים הייתה תהליך רוחני מרובה שלבים, וכל שלב קידם את עם ישראל לקראת הכניסה לארץ והפיכתה למקום של קדושה.

התורה אומרת: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", אף שבפועל היה רק מסע אחד שהוביל לצאתם מארץ מצרים. בכך התורה מלמדת אותנו שהיציאה ממצרים היא תהליך מתמשך, הבנוי מתחנות רבות. כל תחנה נחשבת מצר לעומת המסע והתחנות שאחריה, ובכל תחנה יש מרחב וגאולה לעומת התחנה שלפניה, ואפשר להרגיש את ההתקדמות על ציר המסעות.

 תפיסות אישיות שמעצימות את הקושי

מדוע קשה לנו לראות את הטוב שבכל העצירות, ההמתנות ומצבי הביניים? מדוע האי–ודאות מקשה עלינו כל כך? מכיוון שלאורך השנים, בעקבות משברים או טראומות שחווינו, דבקנו בנו כל מיני תפיסות, והן נעשו מעין חותם לכך שאכן "לנצח נישאר תקועים", "לא נצליח להגיע אל הארץ המובטחת", "אין לנו כלים לצלוח את זה, אנו חסרי אונים" ועוד.

נוסף על כך, גם חוסר סבלנות לתהליכים יכול להשפיע לרעה על השהות שלנו בחניות בחיינו, בייחוד אם אנו שאפתנים ואוהבים לדהור קדימה, או אם סף התסכול שלנו נמוך ואנו רוצים הכול עכשיו ומייד. ובהיותנו בשר ודם, הצורך שלנו בוודאות יכול להוביל אותנו למחשבות כמו: "אצל אחרים הדברים מתנהלים אחרת", "זה לא אמור לקרות", "אם זה קורה לי, סימן שאני לא מספיק טוב".

כדי לעבור דרך שער הביטחון בהשם בין המסעות, עלינו להשליך את השכל ואת התוכניות ורק להישען, לזכור שכל עיכוב לטובה. כל חניה, בכל תחום, מביאה תועלת. למשל, במערכות יחסים, במצבי קונפליקט או משבר – כאשר ממתינים ומאפשרים לדברים לחלחל, מגלים שההמתנה מובילה בסופו של דבר להעמקת הקשר בין הצדדים.

התשובה לכל אותן תפיסות שמקשות עלינו רמוזה בדבריו של "דגל מחנה אפרים". הוא כותב בשם סבו, הבעל שם טוב הקדוש, כי מ"ב המסעות הללו קיימים ברוחניות גם ברמת המיקרו, אצל כל אדם מישראל, מיום לידתו ועד בואו לארץ החיים העליונה.

 החניה שייכת לבעלי הדירה

חניות, כמו שאמרנו, מסמלות מצב סטטי, מצב של דריכה במקום וחוסר התקדמות. ברוחניות מצב סטטי מוביל בהכרח לירידה, משום שטבעה של הנשמה הוא להתקדם, להיות במצב של תזוזה ושינוי, כפי שכתוב: "ילכו מחיל אל חיל". אך החסידות מלמדת אותנו שחניות הן חלק מהמסע. יתרה מזו, הן שמאפשרות את ההתקדמות. לבסוף החניה עצמה מתעלה והופכת לחלק מההתקדמות שלנו, היא עצמה בפנימיותה גאולה, והיא מקדמת אותנו בצעד נוסף לגאולה הפרטית והכללית בקרוב ממש.

לסיכום:

כוח – כשאת שוהה בחניה ובעצירה שהחיים מזמנים לך, את מאפשרת לעצמך התקדמות טובה יותר במסע.

חיבור – כשאת מפתחת סבלנות לתהליכים, הדרך נהיית קלה יותר.

בחירה – כשאת בוחנת את התפיסות שלך שמתנגדות לשהות, את יכולה למצוא את התפיסה שתוביל אותך אל הגאולה שלך.

*

יפה רייניץ היא מאמנת אישית ויועצת זוגית, מטפלת בשיטת CBT ומדריכת הורים, M.A. בייעוץ חינוכי ובחינוך מיוחד.

כל הדוגמות מהקליניקה המובאות במדור זה שונו לחלוטין בפרטיהן ובתוכנן.

לתגובות וליצירת קשר: 050-993-0770  [email protected]

באדיבות מגזין עטרת חיה

יום שישי, חזרנו עם התינוקת שנולדה לנו אחרי 21 שנים. שנים ארוכות ומייגעות. הרב היה מעורב בכול רגע בכל פרט, בכול החלטה ואכזבה. ליווי צמוד שרק הרב היה יכול ללוות בכזאת מסירות.

הרב התקשר להודיע שהוא מגיע. לא רוצה להפריע, ממש לכמה דקות.

דפיקה בדלת, הרב נכנס ומברך אותנו, שואל לשם התינוקת ומיד אומר שם מושלם. מביא מקור מהיום יום לשם הנוסף. מבקש לראות את התינוקת ומרעיף שבחים בהתרגשות ובחיבה.

מכניס יד לכיס ונותן קופסה לבעלי ע"ה ובתוכה מתנה. פמוט מכסף.

ערב שבת, כולם עסוקים בהכנות, לרב היה חשוב להכנס לתת ברכה לראות את הנס, לברך, לתת מתנה כול כך מדוייקת ויקרה.

זכינו ליחס של אבא דואג מתפלל, משפיע מרומם בשעות הכי קשות, שמח בשמחתנו בלב אוהב ונרגש.

עד מתי???!!! שנזכה להתגלות הרבי מלך המשיח ולקיום היעוד "בלע המות לנצח ומחה הוי' אלוקים דמעה מעל כול פנים". נאווו מי"ד ממ"ש!!!!

יש נשים שמסדרות את ארונות הבגדים שלהן בסדר קוסמטי. הבגדים מקופלים יפה, אך מתבלגנים אחרי זמן קצר. נצלי כעת את ההזדמנות, וארגני את הארון בצורה שתעזור לך להתלבש מדי בוקר בקלות ובהנאה ולהיראות כמו שאת אוהבת.

ולמה אני אומרת את זה?

איך הסדר בארון משפיע על הלבוש שלך ביום–יום?

פשוט מאוד:

הכול תלוי בפריטים שיש לך בארון ובצורה שבה הם מאורגנים מול העיניים. ארגון הארון הוא שיגרום לך להתלבש כמו שאת אוהבת, לנצל את מה שיש לך ולהרגיש שיש לך מה ללבוש, או להפך – להרגיש שאת לובשת כל הזמן אותו דבר, ואין לך אף פעם מה ללבוש…

למה "אין לי מה ללבוש"?

בהרבה ארונות שאני פוגשת יש המון בגדים, ורבים מהם לא רלוונטיים – זה קטן, זה צריך תיקון באורך, לזה חסר כפתור, לזה יש כתם שלא ירד בכביסה, זה של היריון בכלל ועוד…

בבוקר אין לך זמן להתחיל למיין ולבדוק מה את רוצה ללבוש ומה שייך בכלל, אז את פשוט שולפת את מה שנמצא הכי קרוב ליד שלך, ובדרך כלל אלו הבגדים שעליהם את "חורשת" כל הזמן כי הם בהישג יד ואת יודעת עם מה לשלב אותם. ואז יוצא שאת לובשת כל הזמן אותו הדבר, ומרגישה שאין לך מה ללבוש. והכי גרוע – בסוף את מוצאת את עצמך מבזבזת לא מעט כסף על בגדים מיותרים, שיכול להיות שיש לך דומים להם, רק שכבר אינך זוכרת שהם קיימים (כי הם דחוקים מאחור ואת אף פעם לא מגיעה אליהם…), או שבסוף לא תדעי עם מה לשלב אותם, והם ישבו בודדים עם כל ערמות הבגדים האחרות.

ובקיצור – ארון שלא מסודר כמו שצריך, גורם לכך שלא נתלבש כמו שאנחנו באמת רוצות (ואפילו נבזבז הרבה כסף על בגדים מיותרים)…

אז איך מסדרים את הארון נכון?

חשוב להקפיד לעבוד לפי שלושה שלבים מסודרים, ולא לדלג על שום שלב:

1. מיון

תעברי על כל מה שיש בארון ותבדקי שהכול רלוונטי ללבישה עכשיו, מבחינת מידה, סגנון, הטעם שלך (שיכול בהחלט להשתנות עם הזמן), תקינות הבגד וכו'.

אם יש תיקונים שצריך לעשות – טפלי בזה לפני שאת מחזירה את הבגד לארון.

כל דבר שאת רוצה לשמור אבל לא מתאים לעכשיו – שימי במקום נפרד ולא בארון הרגיל שממנו את בוחרת בגדים בבוקר.

2. ארגון הבגדים בארון

הקפידי לארגן הכול בצורה נגישה, כך שיהיה לך קל להגיע אל פריטי הלבוש – לא גבוה מדי, ולא כמה ערמות זו מאחורי זו.

תוכלי להיעזר גם בכל מיני פתרונות אחסון כמו סלסילות ועוד.

3. רשימת קניות

אחרי שהארון ממוין ומאורגן כמו שצריך, עברי עליו ובדקי מה חסר לך. אולי תגלי פריטים שאין עם מה לשלב אותם, אולי סתם תשימי לב פתאום שחסרות לך חצאיות אבל חולצות יש מספיק וכדומה.

זאת רשימת הקניות שלך להשלמה, ותוכלי להיעזר בה כשתלכי לקניות בפעם הבאה.

מובטח לך שאם תעבדי לפי כל השלבים הנ"ל, תגלי שפתאום הרבה יותר קל להתלבש בכל בוקר, ולפתע יש לך הרבה יותר מה ללבוש.

מאחלת לך ניקיונות וארגונים נעימים!

טובה קצנלבוגן – מומחית לסטיילינג אישי, בעלת המותג "לדעת להתלבש כמו שאת אוהבת".

לקבלת מדריך הווידאו שלי עם טיפים פרקטיים לבניית מלתחה מנצחת, שלחי לי מייל לכתובת [email protected]

באדיבות מגזין עטרת חיה

ערב פסח שחל להיות בערב שבת, כפי שחל להיות בע"ה בקביעות שנה זו ה'תשפ"ה, מהווה אתגר הן מהפן ההלכתי והן מהפן הארגוני.

מהפן ההלכתי ניתן לתת את תשומת הלב העיקרית, על זמן בדיקת וביעור חמץ, ביטול חמץ והפקרתו. אופן עריכת סעודות שבת ואכילת לחם משנה. מהפן הארגוני, הבישולים, השמירה מפיזור החמץ במקומות הבדוקים, אופן ביעור החמץ שנותר. ומסתעפים נוספים בזה ובזה.

קובץ זה מוקדש לע"נ ראש ישיבתנו שליח כ"ק אד"ש מלך המשיח, הגאון החסיד הרב יוסף יצחק ע"ה ווילשאנסקי, שהעמיד דורות של מחונכים מתוך מסירות נפש מוחלטת, לרצון קודשו של משלחו.

לקריאת החוברת

לכתוב בלשון עבר על הרב ווילשנסקי ,זה בלתי נתפש. קראתי  את כל הסיפורים, ודמעתי.

בכולם ניכרת הגדלות העצומה שלו, היותו מקושר לרבי בכל נימי נפשו, גאונותו העצומה, היותו דמות חסידית, האהבת ישראל האמיתית, היחס החם והאבהי שלו, היותו איש חינוך אמיתי, אומן ברגישות לזולת ועוד

רוצה לציין מזווית קצת אחרת, כאחת שזכתה להיות שכנה של הרב שנים רבות.

זכינו, והורי שיחיו גרים בסמיכות לרב ווילשנסקי ולרעיתו הרבנית האצילית שתחי',כבר כ-46 שנים.

ההכרות של אבי שיחי' עם הרב, החלה עוד בישיבה בברינוא בצרפת. כבר אז סיפר אבי, על דמותו הקורנת של הרב ווילשנסקי, שכבשה אותו ועוד בחורים רבים.

מאז הולדתי, זוכרת אפיזודות רבות, אשר מעידות על גדלותו.

ידוע שהאדם ניכר דווקא בהתנהגותו בחיי היום יום, לא לעין הזרקורים, וביחסי שכנות. דברים רבים העידו על האדם הגדול שזכינו שחי בקרבנו.

זכורני המאור פנים המיוחד לנו הילדים,ו התענינות הכנה בכל אחד. לאורך כל השנים ,ידענו בידיעה פשוטה, שזכינו! ידענו שיש על מי להישען בעת צרה וצוקה ויש גם מי שישמח בכל ליבו באמת בשמחתנו.

ב"ה זכינו והרב ווילשנסקי סידר את הקידושין שלנו, למרות שזו הייתה טרחה רבה עבורו, ונסע עד ירושלים.

לפני כמה שנים, נצרכנו להתייעצות בכמה עניינים חשובים ומהותיים, ובינהם בקשר לבתנו המיוחדת. היה ברור שצריך משהו עם כתפיים רחבות, הבקי גם בדעת תורה וגם מבין את עניני העולם הזה. לא היה ספק שרק הרב ווילשנסקי עונה על כך, בעלי תיאם פגישה והגענו.

קבלה את פנינו רעיתו, נוות ביתו, שתליט"א, במאור פנים ,הצביעה על חדרו ויצאה מהסלון כדי לתת הרגשה טובה ודסקרטית. (בייחוד לאור הכרותנו. הזכירה לי את הרבנית חיה מושקא, כמה וויתרה על שהיה עם הרבי למעננו החסידים…).

נכנסנו לחדרו, ובבת אחת הכתה בי ההבנה איזה ענק רוח הרב ועניו. ספרי קודש מהרצפה ועד לתקרה, בלי גוזמא, שולחן עבודה פשוט ועליו ספרי קודש רבים שנערמו, עת עיין בהם הרב לפני הגעתנו, 2 כסאות, ומאחורי השולחן יושב הרב בפנים קורנות ומאירות ובפניות של 100% אלינו.

נבוכתי מאוד, בכל אופן, מעמד כזה מול הרב ואני אשה…

התחלתי את דברי בהתנצלות על לקיחת הזמן של הרב. הוא הסתכל עלי ואמר: "גברת קיסין, כאן במגירה הזאת, עדיין מונח מכתב שכתבת לי מיום נישואיכם, בו את כותבת שאתם נרגשים ושמחים לתרום לישיבה את המעשרות מהחתונה שלכם וצרפתם אותם למעטפה. אני מחכה שנים מתי אוכל להודות לך ולהחזיר, אז הנה עכשיו הגיעה השעה, תרגישי בנוח אני הבעל חוב שפורע עכשיו".

נאלמתי דום

כזה היה הרב, רגיש בצורה יוצאת דופן לכל אחד ואומן בלתת הרגשה טובה לזולת.

לפני כשנתיים, עלינו להורי במעלית, וכאמור, הם גרים 2 קומות מעל הרב. המתנו עם ילדנו למעלית והרב הגיע.

הבת המיוחדת שלנו עם תסמונת דאון, לא רצתה שהרב יעלה אתנו,נ רתעה,ו אף אמרה זאת מפורשות לרב. בעלי ואני נבוכנו מאוד, הרב פנה אליה בשמה ובמאור פנים: "תעלי ואני אחכה ואעלה אחרכם". ניסנו לומר לרב שנעשה הפוך, אך הרב עשה תנועת ביטול ביד ובמאור פנים אמר לנו לעלות ולא הותיר לנו ברירה…

כזה היה הרב רגיש בצורה יוצאת דופן לכל אחד.

כידוע בקריה, לרוב האנשים אין מרפסת סוכה, רבים בונים בגגות הבנין הגבוה, או בחניות וכו'.  במשך השנים, שמנו לב על הקפדתו של הרב להזמין בעל מקצוע שיבנה את סוכתו בגשר בסמיכות לחג ממש, ותיכף בצאת החג, עוד בערב, דאג שבעל מקצוע יפרק את הסוכה, אשר הייתה כאמור בגשר, בשטח ציבורי.

גם כאן,ניכרת היטב הזהירות שלו בצרכי השכנים.

בכלל, בכל פגישה שזכינו להגיע לרב, חשנו את השתתפותו הכנה והעמוקה בשמחה וגם בכאב, הרגשנו איך הוא מונח עד הסוף במה שהעלנו, וידענו שנצא משם עם עצה נבונה המתובלת בהמון תקווה ואמונה.

היו פעמים בהם נדהמנו איך צפה את העתיד ויחסו לתשובות הרבי נתנו לנו דוגמא מהו חסיד מקושר.

כשהיה צורך לפסיקה של הלכה, הפנה אותנו בענווה לרב פוסק מורה הוראה אחר.

אנו חבים לו כ"כ הרבה ,הן בחינוך ילדנו, הן בשליחות החינוכית שאנו זוכים לעסוק בה ובכל תחום אחר. לנגד עיניי ניצבת דמותו והיא נותנת לי השראה בעבודת החינוך ובכלל…

ישנם עוד סיפורים רבים ואישיים המעידים על גדלותו של הרב.

אסיים בסיפור טרי מהשבוע הזה: יש לי מנקה גויה אוזבקיט כבר כמה שנים, שבעבר עבדה מעט גם בבית הרב.

היום היא הגיעה לביתי לעבוד ורואה אותי דומעת… ואומרת לי: "הרב ווילשנסקי היה רב גדול. אין עכשיו גדול כזה…" והחלה לבכות בעצמה.

אמרה לי: "בואי אספר לך קצת עליו. תמיד הרב היה מתעניין במאור פנים, בשלומי ובשלום משפחתי בחו"ל. נתן לי הרגשה טובה. פעם עבדתי אצלם וירד שלג, וכל הכבישים נסגרו. לא ידעתי איך לחזור לא היו מוניות, רכבים וכו'.

אמרתי לרב ולרבנית, שלא נורא, אלך לאט לאט. הרב התנגד מיד דיבר עם מי שדיבר, שילם סכום לא מבוטל… וכעבור כמה דקות ,הגיע ג'יפ ולקח אותי לביתי. "זה הרב", ככה היא אומרת לי בדמעות. גם הגויה הבינה שיש כאן דמות הוד יוצאת דופן….

הרגשת החסר והיתמות גדולה וכואבת!

הדבר היחיד שמעודד זו האמונה והידיעה ,שאלו רגעי הגלות האחרונים, ושתיכף ומיד יתגלה הרבי ויקיצו וירננו שוכני עפר והוא בתוכם.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד

צילום ארכיון: דוב בער הכטמן

ב"ה אור ל- יג' אדר תשפ"ה.

מכתב קצר לכבוד

הרבנית

גערליצקי הינדה תחי' היקרה,  שליחת הרבי מליובאוויטש בתל אביב

שני בחורי ישיבה ליטאים הגיעו  הרגע, יום לפני חג  פורים ונקשו על  דלת ביתנו. הם אוספים כסף לישיבה שלהם שנמצאת ברחוב מקביל לשלנו.

לאחר היסוס של מספר שניות,  למרות שמאוחר מאד, אחת עשרה בלילה (!).  והרגשתי , שאין לי זמן/ עודף כח, אך  החלטתי  להתאמץ. כדי  לזכות אותם בקנית אות  ב"ספר תורה הכללי לאחדות ישראל". שהרי הרבי ביקש בקשה נפשית,  שכל אחד ואחת מעם ישראל,  יקנו אות אחת בספר התורה הזה, שמאחד את כל העם.

הרי בהשגחה פרטית הם מגיעים למשפחה חב"דית. אז שיצאו מפה עם משהו חסידי.

בעלי  שיחי ב"ה נמצא בשעה זו בבית,  והזמנתי אותם להכנס לסלון ביתנו.

כיבדתי אותם  במזונות ובשתיה קלה.  (הרבנית חיה מושקא, אשת הרבי מליובאויטש הגישה כיבוד  לבחור שהגיע אליה הביתה, ואמרה לו שצריך להשאיר ברכה בבית).

ביקשתי מהם שיחזיקו מעמד חזק, כי אני הולכת להראות להם משהו מיוחד. הראיתי  להם  צילום תמונה ענקית,   ובה מצולם הרבי מליובאוויטש כשהוא מגיע בבוקרו של יום בחודש תשרי תשמ"ג  לבניין 770. זהו  מרכז חב"ד העולמי בניו יורק. בשביל הראשי המוביל לבניין,  עמדה קבוצה גדולה של  נשים ובנות שהגיעו מכל רחבי העולם, כדי להתברך מברכותיו הקדושות,  ולשהות בחודש תשרי בתפילות ובהתוועדויות  ב-770.

הן חיכו לחזות בפני קודשו של הרבי  כאשר הוא מגיע. ברוך השם זכיתי להיות אחת מבנות הקבוצה הזו, שהצטופפה  מתוך התרגשות בהמתנה לחזות בדמות קודשו המאירה  של הרבי.

סיפרתי להם ממש במיקצת על קצה המזלג, חויות שלי על המיפגש המרגש עם הרבי. הם הסכימו לרכוש לעצמם אות ב"ספר התורה הכללי לאחדות ישראל".

כשהגענו לרשום את שמותם  ושם האם,  אחד מהבחורים אמר לי לפתע:

"אמא שלי חזרה בתשובה דרך…. חב"ד בתל אביב".

בום טראח.

כזו הפתעה. כזו התרגשות.

הבחור אמר את שם אמו

ואני בטוחה שהשם שלה מוכר לך.

אותי זה מ א ד  מ א ד  ריגש. איך השם מסובב את עולמו, ואני  מגלה מולי   בהפתעה גמורה את פירות שליחות הקודש של הרב גערליצקי שליט"א ושלך הרבנית היקרה.

האמא חזרה בתשובה בזכותך!! והפירות הם  שהבן לומד בישיבה. כשדיברתי אתו על המבצע של הרבי,  הקשיב ברצינות, בתשומת לב ובהקשבה מלאה. עכשיו הבנתי מה הסיבה לתגובה המכובדת שלו.

השתדלתי לנצל את הרגע וסיפרתי להם גם על החשיבות באמירת  הפרק האישי בתהילים. כפי שמלמד אותנו הרבי,  כדי שיצאו מפה עם עוד הנהגה חסידית טובה.

נקוה שהבחורים ימשיכו להגיע…

שלא יבהלו.

בדידי הווא עובדא

טמה חורושוכין