בפרשתינו אנו מצווים

לאהוב את כל היהודים

ואיך להתעסק באותה מצווה?

מהי הדרך הנכונה?

כמו אדם שיש לו עסק

לפרסם עליו בזריזות ובחשק

לא סתם לשבת ולחכות

שיבואו אנשים לקנות

צריך לתלות שלטים

לפרסם בעיתונים

שיראו זאת אנשים

ויהיו המון קונים

כך באהבת ישראל לעסוק צריכים

לא לחכות שאנשים לטובה יהיו זקוקים

לחפש עוד ועוד יהודים

ולהעלות להם חיוך על הפנים

שיהיה להם טוב ברוחניות ובגשמיות

וכך נביא להתגלות

שלום לכולם

השבוע נקרא בפרשת קדושים.

אחד הציוויים עליו נצטווינו בפרשה הנו הגזל: "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר". (ויקרא יט, יג).

בספר הפתגמים היומי שערך וכתב הרבי מליובאוויטש המכונה 'היום יום' בתאריך  ג' באייר נכתב כך: "כל המידות, אף גם המידות הלא טובות, או גם רעות על פי תוארם ושמותיהם, אפשר להשתמש בהם לעבודת ה' על-פי התורה. וכמו שהרב הצדיק רבי משולם זוסיא זצ"ל מהאניפאליא למד כמה דרכים בדרכי העבודה מגנב: א) הצנע לכת ב) מעמיד עצמו בסכנה ג) דבר היותר קטן חשוב כדבר גדול ד) עמל בטרחא גדולה ה) זריזות ו) בוטח ומקווה ז) אם לא הצליח בפעם הראשונה חוזר הרבה פעמים".

הייצוג הפנימי בתנועת הנפש אצל גנב הנה פחדנות, הדבר בא לידי ביטוי בכך שגנב פועל רק במסתור ובחשיכה. לעומתו הגזלן מייצג את הצד הנועז בנפש האדם, הדבר בא לידי ביטוי בכך שהגזלן פועל ומבצע את זממו לאור יום.

לכאורה הייצוג הנפשי של הגזלן משמעותי יותר בעבודת ה' הדורשת מהאדם אומץ ומסירות נפש, אז מדוע לא חיפש רבי זושא ללמוד הוראה בעבודת ה' מגזלן המבטא את ההיבט התלמודי "הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים" ( מסכת אבות פר' ה' משנה כ') ?

מה בין גנב לגזלן?

בכדי להבין זאת ארחיב יותר על ההבדל בין גנב לגזלן.

בליקוטי שיחות חלק ל"ב פרשת קדושים שיחה א' מביא הרבי מליובאוויטש את דברי הרמב"ם בפרק א' מהלכות גזילה ואבידה וזה לשונו: "כל הגוזל את חברו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר: "כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח".

הרבי דן באריכות בלשון הרמב"ם בניסיון להבין, מדוע הושוותה גזילה לנטילת נשמה?

לבסוף (בסעיף ד'), הרבי מגיע למסקנה בדברי הרמב"ם ומבאר את דבריו כך: "הטעם שגזילה הושוותה לנטילת נשמה הנו מצד לקיחת ממון האדם בחזקה, בעל כרחם של הבעלים. לקיחת ממון האדם בחזקה אינה רק פעולה של נטילת ממון חברו, אלא בפעולתו זו הוא מבטל ומפקיע את בעלותו של האדם מעל רכושו, ולכן הרי זה כאילו נוטל נשמתו ממנו. דבר זה נלמד מהפסוק "נפש בעליו יקח"-שכיון שבעלותו מחפץ זה מופקעת על ידי הגזילה, הרי זה כנטילת נשמתו".

כאן בעצם טמון ההבדל המהותי בין גנב לגזלן:

גנב נוטל ממונו של חברו ממנו, אך אינו מפקיע בעלותו מרכושו. לעומת זאת גזלן מפקיע בעלותו של  חברו מממונו.

משמעות הדברים היא שגנב מכיר במציאותו הנפרדת של זולתו, לעומת גזלן שאינו מכיר במציאותו ונפרדותו של הזולת.

גנב פועל מתוך חולשה נפשית, הבאה לידי ביטוי בנטילת ממון חברו שלא ברשות, אמנם  הוא מכיר בנפרדותו של הזולת, בזכויותיו, ברצונותיו, בצרכיו ובמאווייו, אלא שהוא בוחר להתעלם מכל אלה ונותן ביטוי לחולשתו הנפשית הבאה לידי ביטוי בחוסר שליטה על יצריו ודחפיו.

לעומתו הגזלן איננו מכיר כלל בנפרדותו של הזולת, אין הוא רואה בו סובייקט הראוי להתחשב בזכויותיו, ברצונותיו, בצרכיו ובמאווייו. הוא סבור שהזולת כאן כדי לשרת אותו, את רצונותיו, את צרכיו ואת מאווייו שלו, מה שבא לידי ביטוי בהפקעת רכושו וממונו של הזולת, בכח הזרוע.

זוהי הסיבה שבגינה בחר ר' זושא ללמוד דרך בעבודת ה' דווקא מגנב ולא מגזלן!

ר' זושא הביט אל נפש הגנב והתחבר אליה ממקומו של הגנב. ר' זושא הבין שגנב נמצא במצוקה נפשית עמוקה, דימוי וערך עצמי נמוך בחוסר יכולתו להתמודד עם הדחף להשיג את צרכיו בדרך המקובלת במרחב החיים, ר' זושא הבין שאת מה שכולנו משיגים בעבודה קשה ומייגעת בוחר הגנב להשיג בדרך 'קלה', פשוט לקחת מהזולת מה שאני צריך, רוצה או חסר לי, הוא איננו מסוגל לשלוט בדחפיו ולהאמין ביכולתו להשיג את צרכיו בדרך הישר בעמל ויגיעה! הוא מתקשה להתמודד עם אתגרי החיים ובוחר 'לעוקף' אותם על ידי בריחה מהם! מה שעלול להוביל להתמכרות פתולוגית לגניבה (קלפטומניה).

אך יחד עם מאפיינים נפשיים מורכבים אלה, הגנב לא מסוגל לגנוב בכח הזרוע לאור היום, הוא יבחר להגיע בהסתר ובהיחבא בדרך כלל בלילה, תכונת אופי זו מספרת לנו על כך שגנב עם כל המורכבות שלו הנו פחדן ומוג לב, אך איננו עז פנים כגזלן!

ובמילים אחרות: גנב ניחן בתכונות אופי שפלות של נטילת ממון חברו ללא מצפון מתוך פחדנות ומוג לב, אך הוא איננו מעז לערער בשום צורה שהיא על בעלותו של הזולת!

הוא מודע היטב לכך שיש זולת נפרד ממנו בעל צרכים, רצונות ומאוויים, שהנו בעל הבית של הרכוש הגנוב! רק שהוא בוחר להתעלם מכך ונותן מקום לדחפיו הבלתי נשלטים!  

לעומתו הגזלן: לא רואה ולא מכיר במציאות ובנפרדות הזולת ממנו! הוא עסוק בראיית עולמו ובתפיסתו המעוותת את העולם ככזה הנועד לשרת את צרכיו!

מצבו של הגזלן נובע בדרך כלל מחוסר הכרה ראשונית של הדמויות המשמעותיות בחייו הלא הם הוריו. מציאות חיים שבדרך כלל מתארת מצב ארוך ומתמשך של חוסר הכרה בילד הרך, התעללות פיזית, השפלה נפשית ורגשית חוזרת ונשנית, איון-(מלשון אין) הפיכתו של הילד לאורך השנים לשקוף, לבלתי נראה.

מה שיוצר לאורך השנים מצב בו הילד המתבגר והבוגר הופך בעצמו לכזה שאינו רואה את הזולת ואת נפרדותו ומשתמש בו לצרכיו (שימוש בסובייקט) ללא רגשות אשם, חרטה ובושה. מה שמכונה היום בעגה המקצועית הפרעת אישיות אנטי סוציאלית.

את זה זיהה ר' זושא בהביטו אל נפש הגנב והגזלן: אדם המתמודד עם מצוקה נפשית עמוקה ככל שתהיה, אך עדיין רואה את הזולת כנפרד בעל צרכים וייחודיות, גם אם הוא פוגע בו בדרך זו או אחרת, אפשר לסייע לו להיגמל מההפרעה הנפשית! לעומת זאת אדם שאיננו רואה ומכיר במציאות הזולת ובנפרדותו, אין דרך לעזור לו לצאת ממצוקתו!

לכן בחר ר' זושא ללמוד מגנב דרך בעבודת ה' ולא מגזלן!

דיאלוג של אהבה:

פשר האהבה: ד"ר ויקטור פראנקל בספרו הנודע  'האדם מחפש משמעות' (פראנקל 2001) טוען ש- "האהבה היא הדרך היחידה לתפוס את הזולת בפנים פנימיותו. שום אדם לא ירד לעומק מהותו של אדם אחר, אלא אם כן הוא אוהב אותו". על פי פראנקל  ניתן על ידי 'מעשה האהבה הרוחני' כפי שהוא מכנה זאת, לראות את הקווים והתגים המהותיים שבאדם האהוב. ויתרה מזו: האדם יכול לראות את תא הסגולות הייחודי הגנוז בו,  ואיך עדיין לא הגיע לידי הגשמה, בשאיפה להגשימו. בנוסף לכך באהבתו זו מאפשר האדם האוהב לאדם האהוב להביא סגולות אלה לידי הגשמה. הוא מעמיד אותו על מה שיוכל להיות ועל מה שראוי הוא להיות, ועל ידי כך מתגשמת יכולת גנוזה זו.

על ההבדלים שבין הגישות השונות לדיאלוג בין אישי והדדי אפשר לעמוד מהשוואה בין הוגי דעות שונים. אלו הרואים בדיאלוג שיחה הוגנת של שמיעת טענות הזולת בתשומת לב. לעומת אלו הרואים בדיאלוג את המגע הקיומי עם האחר כדי ליצור שותפות אנושית, דרכה אתה מגיע לאמת קיומית גבוהה יותר נסקור כמה סוגי דוגמאות של דיאלוג לצורך המחשת המושג.

דיאלוג תלמודי: לימודי ה"חברותא" הם ליבו של הדיאלוג התלמודי המהווה בסיס מזה אלפי שנים להתפתחות הלימוד והיצירה היהודית הייחודית בבתי המדרש. הלימוד בחברותא מחדד את המחשבה ומפיק תועלת רבת עוצמה כאשר כל אחד מסייע לחברו להבין את התלמוד בצורה בהירה וחדה יותר, הלימוד המשותף אף מעודד מחשבה בקול רם. הלומד קורא לחבריו את הטקסט הנלמד ומשתף בהבנתו את שותפיו ללימוד, וגם בתמיהתו בקושיות העולות בו מן הנלמד. השאלות, ההשגות על הבנת הטקסט, הן שמביאות את הלומדים לידי חקירה והבנת הכתוב לעומק. החברותא יוצרת ומהווה בסיס לקיום יחסים בין אישיים הנעים על הרצף שבין חשיבה קוגניטיבית לצד מעורבות רגשית אמוציונאלית עד כדי סוערת, המבטאת עד כמה נוגע הדבר בלומדים ועד כמה רב ערכו של הנלמד והצורך לדייק בו מעצם היותו תורת ה' יתברך.

דיאלוג בובריאני: (על שם מרטין בובר חוקר פילוסוף והוגה דעות יהודי) מושתת על מפגש אותנטי המביא עמו רגישות אכפתיות, נוכחות מכבדת ואמפטית ביחסים עם הזולת. מפגש של אישיות שלמה ונוכחת של האדם עם אישיות שלמה ונוכחת של הזולת שיש בה דאגה, העשרה והשראה.

בתשובה על השאלה "מהו האדם?" ענה מרטין בובר שייחודיותו של האדם אינה בתבונה, אלא ביכולתו להיכנס לדו-שיח, לדיאלוג עם זולתו". עובדת הייסוד של הקיום האנושי הוא אדם עם אדם. מותר עולם האדם וסימנו המובהק הוא קודם כל בכך, שבו מתרחש משהו בין יצור אחד למשנהו שאין דומה לו בכל הטבע כולו. הלשון אינה אלא סמל ואמצעי בידו, וכל הישגי הרוח נתעוררו ובאו לעולם על-ידו" (בובר, תשכ"ו, עמ' 110 .(

"ידועים לי שלושה סוגי דו-שיח: האמיתי – בין מדובר ובין מושתק בו כל אחד מן השותפים מתכוון באמת לאחר או לאחרים על קיומם ועל נוכחותם ופונה אליהם מתוך כוונה זו, שיתהווה וילך יחס-גומלין חי בינו וביניהם זהו דו שיח נדיר. הדו-שיח הטכני: העולה מתוך צרכי ההסכמה העניינית בלבד. וכן חד-שיח: המתלבש בדו-שיח, שעה ששניים או למעלה מכן שנזדמנו לפונדק אחד כל אחד סח לעצמו בדרכים מסובכות מופלאות וסבורים הם שנמלטו מעינוייהם של הבדולים לעצמם.        הסוג הראשון נעשה, כאמור, נדיר מאד. הסוג השני שייך לנכסי צאן ברזל של 'הקיום המודרני'. בפינות דחויות מסתתר עוד הדו-שיח האמיתי, והוא מתגלה אגב אורחא" (בסוד-שיח עמ' 128).

דיאלוג סוקראטי: (על שם סוקרטס פילוסוף יווני הנחשב לאבי הפילוסופיה המערבית) הוא אמצעי להעצמה אינטלקטואלית ופיתוח גישה פילוסופית, לא ידע לעוס 'המוגש בכפית' ולא "שפיכת ידע לכלים ריקים," אלא יצירת אי-נחת לנוכח אי- ידיעה או דילמה כלשהי, והנחיה מודרכת לקראת למידה וגילוי.

דיאלוג קורצ'אקי: (על שם הרופא והמחנך הדגול היהודי יאנוש קורצא'ק שהחזיק בית יתומים בגטו ורשה בזמן מלחמת העולם השנייה וצעד עמם אל מותם לטרבלינקה בשואה האיומה). מכיר בזכותו של המחנך לגבש לעצמו שיטה חינוכית ייחודית משל עצמו ולבסס אותה על השקפות חינוכיות בהן הוא מאמין, אך הוא מתנה זאת ביכולתו להוכיח שהשיטה החינוכית וההשקפה שמנחות אותו מקורן בניסיון העבודה שרכש, בעשייתו החינוכית. עליו להוכיח את צדקת עמדתו, לצרף דוגמאות ולאשש את מסקנותיו . תנאי מפורש לשיטה זו הוא  הוא שהמחנך תמיד ידע שהוא עלול לטעות. דיאלוג זה מסרב ליפות את טבעו של הילד או לעשות אידיאליזציה של תכונותיו ונטיותיו, אך בה במידה מתעקש להדגיש את אהבת הילדות וההוקרה של כבוד הילד וזכויותיו כאדם שלם . הדיאלוג הקורצ'אקי אינו מונחה מכוח משנה תיאורטית אלא מכוח המחויבות לתת מענה לצרכים קונקרטיים. מן הצד האחד עומד מחנך מבוגר בעל אישיות מיוחדת וכישורים פדגוגיים, שהוא אמן בטיפוח והצמחה של תלמידיו ומן הצד האחר ילדים בעלי כוחות וחולשות שנפשם מורכבת ופגיעה.

דיאלוג רוג'ראיני: (על שם הפסיכולוג האמריקאי קרל רוג'רס ממייסדי הזרם השלישי בפסיכולוגיה 'הזרם ההומניסטי') . דיאלוג זה צמח מתוך "תרפיה שבמרכזה  הלקוח" אשר מאפיינת את הפרקטיקה של הפסיכולוגיה ההומניסטית בכלל ושל רוג'רס בפרט. בבסיס הדיאלוג ניצבות הנחות היסוד בדבר טבעו הטוב של האדם והדחף הבסיסי שלו למימוש עצמי – לפיתוח יכולותיו, להגשמת נטיותיו ולהרחבת רפרטואר הדעת וההתנהגות שלו. לאלה נוספים תכונות של אמינות ואותנטיות, יחס בין אישי של כבוד, אמון קבלה ואמפתיה, ודגש על למידה חווייתית ומשמעותית  כל אלה כתנאים המאפשרים לתלמידים ואף מעצימים אותם להאמין בעצמם ולמצוא את הכוחות לתכנן ולהנהיג חיים מלאים ומספקים .

השילוב הנפלא שבין אהבה ופשרה עליה דיבר פראנקל שמשמעותה ידיעת הרגשת והכרת האדם לעומק לבין דיאלוג בין אישי עליו דיברו בובר ורוג'רס שמשמעותו הכרה בנפרדותו הסובייקטיבית של האדם בצרכיו ובהיותו בעל צרכים ייחודיים והתעניינות אמיתית בו ללא שום אינטרס או סיבה הנראית לעין, מהווה את אבן הבוחן ליכולת שלנו כבני אדם להציע עזרה הדדית אמיתית ולסייע האחד לשני בהתמודדויות שונות בחייו.

ההבנה לפיה הצלחת הדיאלוג ההדדי מושתתת על מידת האהבה והאכפתיות שיש לי ובי כלפי הזולת, תוביל לחיזוק הקשר עם הזולת, למפגש בגובהה העיניים, ההיכרות עמו וההכרה בו יתרמו להירתמות לסייע לו.

אריך פרום בספרו 'אמנות האהבה' ( 1998) מדגיש את הצורך הבסיסי של כל אדם לדעת את זולתו, צורך המבטא רצון עז להכיר את הזולת לפני ולפנים, להכיר את מהותו, לחשוף את ייחודיותו, כל זאת על מנת לחבור לזולת בצורה אינטימית.

הידיעה מפיגה את החרדה הקיומית מפני 'לא לדעת' ומאפשרת חבירה אינטימית בין בני אדם ללא חשש מביקורתיות או שיפוטיות.

היכולת 'להופיע' אל מול העולם כפי שאני ואיך שאני מותנית בסוג ואופי המפגש בין בני אדם!
ככל שהמרחב בו אני 'מופיע' בעולם מרגיש לי בטוח ומוגן כך 'ההופעה' שלי אל מול העולם תהיה יותר אותנטית!

החשש מפני המפגש עם העולם, מספר את סיפורה של החרדה הקיומית אתה האדם מתנהל בעולם וחש לא מוגן ולא בטוח, לשם כך נזקק האדם לדעת- לחבור להתקשר לזולת ולחוש מוגן ובטוח!

הכמיהה לצאת מכלא הבדידות, הנה המשיכה לדעת את הנפש שלנו ושל הזולת, אך ככל שנעמיק בניסיוננו לדעת את עצמנו ואת האחר, כך תחמוק מאתנו מטרת הידיעה. אך כל זה איננו מונע מאתנו להמשיך לחקור את נפש האדם.

כך שידיעה הנה הדרך המשמעותית להתחבר ולהתאחד עם הדבר אליו אנו רוצים לחבור באופן הכי אינטימי, קרוב וחזק.

'אהבה ודיאלוג שעוררו את מצפונו של הגנב'!

נפשם של תושבי העיר קליימה כבר נקעה מהגנבות שנתרבו והלכו. זה אחר זה נעלמו חפצי-ערך מהבתים, וכמעט מדי יום ביומו נודע על עוד גנבה. "מוכרחים לשים קץ לתופעה", אמרו התושבים, אך לאיש מהם לא היה שמץ של מושג על זהותו של הגנב המסתורי.

ליל שבת. העיר קלמייה שרויה בעלטה, בלילה בלי ירח. גם נרות השבת כבר דעכו, ורוב התושבים נמים את שנתם. רק רב העיר, רבי הילל ליכטנשטיין, עודנו יושב רכון על ספריו, שקוע בסוגיה קשה, ואינו חש כלל בזמן החולף.

הוא פותח ספר אחר ספר, מעלעל בהם ובונה בניין מופלא במחשבתו. פינת לימודו של הרב נמצאת בקצה חדר צדדי בבית. שם, ליד שולחן עמוס ספרים, לאורה של עששית קטנה, יושב הרב ועוסק בתורה.

לפתע הוא שומע רחש קל. בתחילה לא שת ליבו לזה. נראה כי  זה בעל-חיים כלשהו, חשב. אך הרחש הפעם היה שונה, והוא בא מכיוון החלון. הרים רבי הילל את עיניו לעבר החדר הגדול והבחין לתדהמתו באדם המשחיל את ידיו מבעד לחלון, ואוסף את פמוטות הכסף היקרים של אשתו הרבנית. הגנב היה שקוע כל-כך במלאכתו, עד שלא עלה על דעתו כי מישהו מביט בו.

מפנה אליו רבי הילל בקול רם ותקיף: "יהודי!". הגנב הרים את עיניו בבהלה. רק אז הבחין ברבי הילל, ולרגע הפסיק את עיסוקו. רבי הילל המשיך: "כיצד תוכל לעבור על האיסור 'לא תגנובו' ועל איסור מוקצה בטלטול הפמוטות בעצם יום השבת?! מדוע אינך חושב על עוגמת הנפש שתיגרם לרבנית כאשר תגלה את היעלמותם של פמוטות השבת?!".

עד מהרה התעשת הגנב, וחייך לעבר הרב חיוך ערמומי. רבי הילל ניסה לדבר על ליבו: "אולי רעב אתה, היכנס-נא לביתי ואגיש לפניך סעודה הגונה".

הגנב פרץ בצחוק קל למשמע דברי הרב, ובעודו מכניס את כלי-הכסף האחרון לשקו השיב לרב: "חבל על דבריך, עוד רגע קל אעזוב את ביתך ולא נתראה עוד". הגנב השתלשל במהירות מהחלון ונעלם בחשכת הלילה.

ניגש הרב במהירות אל החלון וקרא: "יהודי יקר! כל מה שלקחת – הרי הוא הפקר גמור". הגנב, שהמפגש עם הרב כבר נראה בעיניו משעשע למדיי, שיגר לעברו תגובה מלגלגת: "איזו צדקות יש בדבריך כאשר רכושך כבר בידי"…

שב הרב ללימודו, ואנחה פרצה מליבו. הוא לא כאב כל-כך את אבדן הפמוטות היקרים כמו את העובדה שיהודי, בן אברהם יצחק ויעקב, ירד לשפל-המדרגה שהוא יכול לגנוב את פמוטות השבת בעצם ליל שבת-קודש. אך הוא לא הניח למחשבותיו להטרידו יתר על המידה, ועד מהרה שקע מחדש בסוגיה.

לא חלף זמן רב והנה שומע הרב קולות מהרחוב. מיד לבש את מעילו ויצא החוצה. מרחוק הבחין בהתקהלות, בעוד אנשים נוספים יוצאים גם הם מבתיהם. במרכז ההתקהלות עמד שוטר גבוה, זעוף-פנים, וקרא בקול: "תפסתי אותו בשעת מעשה! הנה הדברים שגנב בשק שבידיו!".

התקרב רבי הילל במהירות, והנה הוא רואה את מיודענו הגנב, שלא מכבר עזב את ביתו, עומד מושפל ליד השוטר האוחז בו ביד איתנה לבל יברח.

"סליחה, אדוני", פנה הרב אל השוטר, וכל הנוכחים השתתקו בציפייה לשמוע את דברי הרב. "ודאי יש כאן טעות ואי-הבנה. האיש לא גנב דבר. חפצי הערך היו בביתי ואני נתתי לו אותם במתנה".

השוטר היה נראה מבולבל. הוא חשש שמא רוצים להערים עליו. מיד פקד על הנוכחים להתפזר והורה כי הרב והגנב יבואו עמו לתחנת המשטרה. בהגיעם לשם הציג השוטר לפני החוקר את תיאור האירוע: "במו-עיניי ראיתי כיצד השתלשל האיש מחלון בית הרב, מחזיק את כלי הכסף בשק שבידיו, ומשם יוצא לרחוב דרך פרצה בחצר. אם אינו גנב, מדוע לא יצא מפתח הבית?".

"ומה בפיך?" שאל החוקר את הגנב עצמו. האיש, נבוך ומבויש, הודה באשמה: "אכן, גנבתי את הכלים מבית הרב… איש צדיק הוא הרב…".

אך הרב פנה אליו מיד בתוקף: "למה תדבר כך?! הלוא נתתי לך הכול במתנה. מדוע אתה אומר שגנבת את הכלים?!".

כאן נראה גם החוקר נבוך ואובד-עצות. מעולם לא נתקל במקרה מוזר כל-כך. הוא ביקש לקרוא לקצין העיר, שהכיר את הרב.

כשהגיע הקצין הגוי ושמע את פרטי הדברים, אמר: "בהכירי את כבוד הרב, הנני יכול לסמוך עליו לגמרי. הגנב נמצא 'בידיים טובות' ובטוח אני שלעולם לא ישוב עוד לגנוב". מיד חתם על טופסי השחרור, נפרד מן הרב בידידות, וציווה לשחרר את הגנב.

הרב והגנב יצאו אל הרחוב, כשהרב אוחז בזרועו בחום ובאהבה. ברגע זה נפתח ליבו של הגנב. ההתרגשות והמבוכה שאחזו בו, הרהורי התשובה והחרטה שבקעו מעומק ליבו, כל אלה פרצו את סכר הדמעות. האיש, שמעון שמו, נפל על צווארי הרב והתייפח כילד קטן: "רבי, סלח לי, מחל לי. כיצד יכולתי לנהוג באטימות-לב כזאת…".

הרגיעו רבי הילל ובקול אבהי אמר לו: "דע, כי בכוחה של התשובה להפוך אפילו את הזדונות לזכויות. עתה צא וחשוב כמה זכויות יעמדו לטובתך כאשר תשוב אל ה' באמת…".

האם ידעו תושבי העיר את הסוד מאחורי הקשר האמיץ בין הרב לתלמידו החדש? בין כך ובין כך, תופעת הגנֵבות הופסקה באחת, ותושבי קלמייה נשמו לרווחה.

שבת שלום לכולם

הצוות שליווה את המסע, סיפר כי נשות קראון הייטס שנחשפו לקבוצה התפעלו מאוד, וחלקן העניקו מיוזמתן דולרים ומטבעות של הרבי.

עלות המסע עומד על קרוב למליון וחצי ₪ (1,500,000!) שנטלה על עצמה הנהלת בית חנה, וכלל גם השתתפות כספית של התלמידות. 

הבנות עסקו מתחילת השנה בלימוד עניני גאולה ומשיח, הן שינון בעל פה "לחקוק על לוח ליבו" והן לימוד תוכן. הזכאות להכלל במסע דרשה רף גבוה מאוד, הן לימודי והן בהנהגה חסידית. גם הנהלת בית חנה הופתעה מאוד לטובה מכמות התלמידות שהתאמצו ועמדו ביעדים, אשר היתה כפולה ומשולשת מהצפי, עקב כך התקיים קמפיין התרמה שכולנו היינו שותפים לו.

מספרת אחת המורות שליוותה את המסע:

אור לב' אייר, השעה 2:20 בלילה והבנות עוד ב-770 לא מוכנות לצאת. 

כמה בנות קוראות לי ומספרות: רוצה לראות משהו מדהים?

תלמידה מספרת: 

אני פותחת תורת מנחם ובאופן אקראי נפתחה לי שיחה, בה הרבי מברך את האורחים הבאים מצפת… הבנות נדהמו מהדיוק ואחת מהן הכריזה: דיי, אני רוצה משיח!!! פתחה "שיחות קודש" התנש"א והרבי כותב משהו לא נורמלי!!

"ותכף ומיד ממש ארו עם ענני שמיא". הבנות מסתכלות על התאריך שרשום למעלה ולא מאמינות, התאריך הוא ליל ג' ב' אייר!!!!!

הן התחילו ללמוד את השיחה וגילו שהרבי כותב לאורחים שלא יצטרכו להסדיר את הטיסה חזרה כי יבואו עם משיח לביהמ"ק עם ענני שמיא…

נכחו וכיבדו את השתתפותם רבנים ואישי ציבור.

את הסיום ערך הרב אברהם ברוך פעווזנער מרבני קהילת ליובאוויטש, את ההתחלה בצירוף פלפול עמוק מסר הרב יחיאל קלמנסאן ראש ישיבת תומכי תמימים בבריונא, אורח הכבוד הי׳ הרב מיכאל דאנאוו שליח באנגליה שחיזק ורוחם את הקהל.

סיכם בהחלטות מעשיות הרב מ״מ אזימוב מנהל הבית ליובאוויטש ומארגן הערב.

(צילום: מרדכי לובעצקי)

באוניברסיטאות בארה"ב יש טרנד חדש – קורס 'איך להיות בשמחה'. הקורס הפך להיות פופולרי ביותר. באוניברסיטאות הכי יוקרתיות, שבהן נמצאים המוחות הכי מבריקים, הגיעו למסקנה שהצלחה אקדמית, קריירה, כבוד וכסף, אינם מבטיחים אושר. בעולם שאנחנו חיים, עולם מלא אשליות וחלומות מזוייפים, סוף סוף מבינים שהאושר האמיתי נמצא בחוויה פנימית רוחנית.

לחפש במקום הנכון

לא מזמן השתתפתי בקורס מקוון של chabad.org, 'תרפיה לנשמה'. הרב מנחם פלדמן, שליח הרבי מה"מ בגרנוויץ', קונטיקט, מסר את הקורס יחד עם ד"ר ז'אן תמרין, פסיכיאטר קליני. זהו חידוש מבורך שרב ופסיכיאטר יגבו אחד את דברי השני. באחת ההרצאות הוסבר איך אפשר להפעיל את הכוחות השכליים שלנו, חכמה, בינה ודעת, ולשנות את הפרספקטיבה שלנו מ'מגיע לי' לענווה.

מה שהדהים אותי יותר מהכל היה שד"ר תמרין, שקיבל הכשרה חילונית, הדגיש את הצורך לקשר עם בורא עולם. הוא אמר, "במקום למצוא פתרונות חיצוניים ליצירת הרגשה טובה, כמו תרופות פסיכיאטריות, משקאות חריפים וסמים, עלינו לחפש את האושר במקום הנכון".

דרך אחת שיכולה לעורר את השמחה הינה לחזק את החיבור שלנו עם ה'. אצל אנשים רבים הקשר שלהם עם ה' הוא 'מעל הכל'". הוא הוסיף, "במהלך התרפיה, ככל שיש שיפור בבריאות הנפשית, המטופלים נהיים יותר רוחניים. גם להיפך, התחזקות רוחנית, קירבה עם ה', מביאה ריפוי לנפש".

ד"ר תמרין גם התייחס להשלכות של חשיבה אגוצנטרית והיעדר היכולת לצאת מעצמך ולתת לאחרים. "זו לא הקבלה, אלא הנתינה, שעושה אותנו מאושרים". הוא המליץ, "אם תקום בבוקר מדוכדך, עצתי היא להתקשר למישהו אחר ולשאול אותו לשלומו!"

השתוקקות של ילד

מחקרים מגלים את מה שכבר ברור לנו, שילדים שגדלים בבתים עם אווירה רוחנית, אינם מחפשים את האושר ממקורות חיצוניים וירודים, כמו התמכרויות למיניהן. כשהאמונה הפנימית מאירה אצלם בגילוי הם מאמינים ביכולות האינסופיות שלהם ופורחים.

התמימות הכי גדולה נמצאת אצל הילדים. אפילו ילד הכי קטן משתוקק לקשר עם בורא עולם, וכשמספרים לו סיפורים מהתורה, העיניים שלו נוצצות משמחה. תשוקה זו לאלוקות מבטאת שהצלחנו לשמור על טהרתו של הילד. באופן טבעי הוא יכוון את עצמו להאיר לאחרים, וזה ישמח אותו.

אסיים עם דברי הרבי מה"מ לויקטור פרנקל, מייסד שיטת הלוגותרפיה. באג"ק כרך כב', אגרת ח'ת"כ, הרבי מזהיר מפנייה לטיפול נפשי בשיטה שבה המטופל מפקפק באמונה הדתית שלו. לעומת זאת, הרבי מציע טיפול בשיטת מציאת משמעות ותכלית לחיים, ש"מתחילים (את) הטיפול מדיבור על ה' וכבוד שמיים וכיבוד אב ואם וכו'… הרי אמונה בה' (ו)נטייה דתית בכלל, המביא תוכן בחיים וכו' וכו' הרי זה מדרכים הכי יעילים לרפואה וכו'".

עברנו דרך ארוכה, אולם בשנים האחרונות העולם הטיפולי מודע לכך שהצרכים של הנשמה הינם במעלה הראשונה. אין תרופה לנפש כמו שיחה ישירה עם בורא עולם. 

הרכבת הקלה בירושלים היא המצאה נפלאה, אני בקושי נוסעת באוטובוסים, יש אוטו ב"ה. ובכל זאת, כאשר קמו לתת לי מקום ישיבה ברכבת, הבנתי שאני זקנה. הצילו.

אז, נפל לי האסימון, כלומר הבנתי, שאני, כן אני, זקנה.

בפעם אחרת כשנסעתי ברכבת הקלה, רציתי לתת מקום למבוגרות שעלו, והייתי צריכה להזכיר לעצמי שגם אני זקנה.

אז ככה, זה לא מודרני להשתמש במילה 'זקנה'. גם לא ב'קשישה'. בטח לא 'זְקֵיינֶע בּוֹבֶּע'. בימינו הולכים על 'ותיקה'. זה הפירוש ל'ותיק' במילון: נמצא שנים רבות; ישן; זקן. כלומר: אני כבר הרבה שנים פה, די ישנה, בקיצור, זקנה.

הרבי מלך המשיח מתייחס לזיקנה לגמרי אחרת (אפשר לקרוא על זה בהרחבה בספר הנפלא "הדרך לחיים של משמעות" בפרק 'על הזדקנות ופרישה'). הרבי מסביר שכל עוד אנחנו פה, יש לנו תפקיד למלא. אדרבא, ככל שמזדקנים, יש יותר חכמת חיים ונסיון לשתף את הצעירים מאתנו.

ספתא

את התואר 'ספתא' קיבלתי מהנכדים הראשונים כמובן. לפני כן, חברות ל'מבצעים' היו לפעמים אומרות לי "תפסיקי לזחול כמו איזו סבתא", אבל זה לא היה רשמי.

'ספתא' מחמם את הלב, ומשם זה מתפשט לכל הגוף.

בין זיקנה לסבתאות יש הבדל משמעותי. יש בנות 43 שהן כבר סבתות אך לא הייתי אומרת שהן זקנות. הן סבתות צעירות.

חברתי זהבה היא מהסבתות המגויסות. כאשר בנותיה או כלתה חוזרות לעבודה אחרי חופשת לידה – היא מטפלת בנכד/ה. היא מאד אוהבת את זה. היא אפילו מחברת להם שירים, מחליפה להם טיטולים בכיף, מלמדת אותם דברים. ממש כיפית. היא לא מרגישה שהיא מוותרת על שאר הדברים החשובים לה. זהבה אומרת שהמינון הנכון והמדויק הוא המפתח ליחסי סבתאות מאושרים עם כל הנוגעים בדבר.

כן, לפעמים היא גם אומרת 'לא' לילדיה, והיא מגלה שזה מאוד מרענן. יש לה קשר נהדר עם הנכדים, הם זכו לגדול אצל אשה נפלאה לפני שהלכו למעון יום.

שכנתי שיינדי עדיין עובדת, והיא סבורה שזה לגמרי בסדר אם היא לא יכולה להגיע לקריאת ילדיה ולעזור בכל הפעמים שמבקשים ממנה. הדבר האחרון שהיא צריכה – זה להרגיש אי נעימות בנוגע לכך. היא תמיד שמחה שעדיין קוראים לה.

היא עושה כיף עם הנכדים; סבתא זה מקום של בטחון, אהבה עוטפת, אבל גם מקום של כיף. עם סבתא אפשר לעשות דברים שלא תמיד אפשר לעשות עם אמא ואבא והיא משלבת את הנכדים/ות בתחביבים שלה בהתאם: הולכת יחד איתן לשחות, לספרייה, עושה איתם מלאכות – הנכדים נהנים ממה שהיא נהנית. עושה להם חידונים, הפתעות, הפעלות. בקיצור חברה'מנית. בחופש הגדול היא לוקחת אותם לפעמים כדי להקל על ההורים שעדיין עובדים.

עליזה שגרה מעליי שונה בכך שהיא שוכחת לפעמים שהנכדים שלה הם בעצם הילדים של ילדיה שלה; כן, זה נראה שכמעט לא צריך לומר את זה מרוב שזה ברור, אבל לפעמים צריך תזכורת: הנכדים הם ילדי ההורים. ההורים הם האחראים עליהם, הם המחליטים עליהם והם שצריכים למצוא להם פתרונות. בתור סבתא היא תמיד שמחה לעזור ולייעץ.

היא סבתא אידיאלית כיון שהיא אף פעם לא בודקת עם ילדיה לפני שהיא מציעה משהו לנכדים. כמו נסיעה לים – משהו שנשמע לה נהדר, וייתכן שלילדים שלה, ההורים, זה נשמע קצת פחות מלהיב.

כשהיא קונה דברים חשובים, היא ממש לא מבררת עם ילדיה אם זה נחוץ. זה די מעצבן שהיא כל כך מושלמת, וכמה שאני מנסה, אני לא כל כך מצליחה להיות כמוה. אני לא מעזה להחליט לילדים שלי איך להיות הורים לנכדיי. למרות שאני גם אמא, לא?!

יש דברים שמאוד הפנמתי, כמו למשל, לשמור על שלום בית של ילדיי: לא לומר חס־וחלילה מילה לא חיובית לבן זוג אחד על השני, וגם כך לגביי נכדיי.

בראש השנה הילדים מביאים תמונות מודפסות על מגנטים של הנכדים ואני מדביקה אותן על דלת המקרר. בפסח הכל הולך לשקית, והנכדים, שחלקם כבר הורים בעצמם, נהנים לראות את עצמם בתמונות כשהיו ממש ילדודעס.

האמת, להיות מעל גיל 70 ממש מפתיע אותי: פעם הייתי מזיזה לבדי ארונות שלמים כדי לנקות לפסח, היום – אין פסח בלי הנכדות! (בעלי כבר לחוץ, אני רגועה) אני מראה להן דוגמה טובה בכך שאני יושבת על הכורסא הנוחה כשהן מנקות סביבי. זמן טוב לפטפוטים.

עליזה, למשל, לוקחת עוזרת בית. מה לעשות שלי אין תקציב? אני מעדיפה לשלם לנכדות: "עניי עירך קודמין", לא? כך גם בהכנת הסוכה, יש נכדים. כך הם זוכים למתנות מיוחדות ממני, לרוב, טלפון סלולרי כשר… עם תשלום לשנה. איך אני?

אני נהדרת. אני יודעת. זו גם ההתרשמות שלי.

היו ימים

חלק מהזקנה, זה הגעגועים למה שהיה "פעם", ל"היו זמנים", כשהיה פשוט יותר, ורובנו לא היינו עשירים. למי היה אוטו? רק לדוד שלי ז"ל מנתניה.

אבל באמת, אינני חושבת שמישהי באמת מתגעגעת לעשות כביסה בידיים או לגהץ כל דבר חוץ ממגבות. אפילו את הסדינים היינו מגהצים, כי היו מכותנה.

הזדנבנו אחרי העגלה עם הקרח (לא היו אז מקררים אלא מין ארון עם קרח) וחוטפים חתיכות קרח ללקק (עשיתי על כך תשובה). גם חלב היו מחלקים בבקבוקים ושמים לפני הדלת, והיה שומן חלב טרי כזה וטעים מלמעלה. היו מתקנים גרביים – הייתה מין כרית עגולה מעץ והיו מתקנים בשתי וערב. לא היה ניילון, רק גרבי משי וכדומה וגם אותם שלחו לתיקון.

היום? החלב זה מים לבנים שאפילו הפרות מסרבות לחלוב, העגבניות הן משהו עגול בצבע אדום ואת המקרר אני יכולה להפעיל באמצעות דיבור: "סמסונג תעלה את הטמפרטורה", "סמסונג תפעיל שעון שבת", והוא עונה בקוריאנית "קוֹמְסָמִידָה" כלומר, תודה. ופלסטיק? גרביים, בגדים, כלים, מה לא.

אני מתגעגעת מאד להיות שוב בת שמונה־עשרה, ולהיות יותר רזה מעכשיו… הייתי הרבה יותר חזקה, והיו לי יותר נמשים. היום, הנכדים לא נותנים לי להתכופף להרים דברים מהרצפה. הם לא מבינים שזה בריא להתכופף להרים חפצים מהרצפה. ואולי הם לא יכולים לסבול את הגניחות והאנחות שאני משמיעה כשאני מתכופפת. ילדים טובים.

שיינדי חברתי מתגעגעת לפעמים לזמנים שעשינו לבד ריבָּה, או שהיה גזוז אמיתי בקיוסקים.

מסעדות? מי אכל במסעדות?? אני חושבת שבכפר סבא היתה "מסעדה לפועלים" שהפעילה ההסתדרות הכללית. אוכלים בבית ואף אחד לא יוצא לשום מסעדה. ללעוס ולבלוע לא היה בילוי.

לא כדאי שאמשיך עם הנוסטלגיה כי… היו לנו מלא עצים בחצר: תפוזים, רימון, שזיפים, שסק, מה לא. לפני שהולכים לבית הספר, עוצרים לקטוף תפוזים להפסקה.

כשאני משוחחת עם חברה שלי זהבה, אנחנו שוכחות מילים באמצע השיחה, או שמות של אנשים. וזה ממש מדאיג. אמא'לה, אני זקנה על באמת! יותר קל לי לזכור מילים באנגלית, לא יודעת למה.

זקנה ויפה

סיכמנו ביננו שעדיף לעקוף את המראה, עדיף לא לראות את הקמטים… אומרים שנשים יפות תואר, יותר קשה להן להזדקן, אני מבינה אותן. באיזה שהוא מקום אני מודה להשם שעשני כרצונו…

שמעתי פעם פתגם ביידיש, שהתרגום שלו הוא "שהאויבים שלנו לא יזכו להזדקן". אמת, וזה מעודד.

אני מורחת קרמים יקרים ומה לא? עבודה בעיניים על עצמי. אל תראו אותי פסימית, ההיפך, אני אופטימית, וממשיכה למרוח.

יש המון מחקרים איך להיות זקנה יפה, כמו לקחת אמבטיה לפני השינה לשמוע מוזיקה מרגיעה ומדיטציה. מעניין מי עשה את המחקרים… אני בטוחה שאלו אנשים צעירים.

משעשעות אותי המלצות המחקרים:

לא להיות במתח. (אני גרה על קו התפר העיר המזרחית ירושלים, הערבים מרגישים בטוח לבוא לצד שלנו, אני ממש לא. רק העובדים הזרים עוברים לשם לקניות).

"עודף מתח עלול לגרום להזדקנות העור ברמה התאית, כיוון שהוא יכול להוביל להתמוטטות של הקוֹלָגֵן, לעשות נזק ל–DNA ולקדם את שחרורם של גורמים פרו–דלקתיים שיכולים להאיץ את תהליך ההזדקנות". סוף ציטוט. הצבעתי לבן גביר אבל הקולגן שלי ממוטט.

להיות חברתיים: אני עובדת על זה. האמת, התחלתי להתנדב ב״יד שרה״, זה עוזר לראש, לצאת מהבית, לתרום. זה יותר טוב מקוֹלָגֵן ושחרורם של גורמים פרו–דלקתיים. נתינה היא המפתח לכל הגאולות: פרטית, כללית ומשפחתית.

להנות מתחביבים: האמת, לפני שנה קיבלתי מרץ אחרי הקורונה, ועשיתי גינה בחצר המשותפת שלנו והפעלתי את אלו עם הקולגן הטוב, כלומר, הילדים בבניין. אלא שבשנת השמיטה אסור היה להשקות, וכך הלכה לה הגינה.

לטייל בטבע: 38 צעדים מפח האשפה ועד השביל לכניסה לבית. זה סך המרחק שאני רואה צמחיה שגדלה לה לאורך השביל, וזו חלקת הטבע הקטנה שלי, בשכונה שאני גרה בה (מאה שערים).

6 צעדים לרוחב, זה השביל. מדדתי. שאדע להעריך כל צעד. הבנתם?

טיפים נוספים לעניין:

הקפידו על היגיינת פה מצוינת כדי לשפר את בריאות החניכיים ולמנוע בעיות בבריאות הפה ככל שמתבגרים.

הימנעו מג'אנק פוד לא בריא, כיוון שרמות גבוהות של נתרן, שומן וכולסטרול במזונות אלה אינם טובים לעור או לבריאות הכללית שלכם. הבעיה שזה טעים…

שימו לב לשמור על הגוף שיהיה רווי במים. שתו כמות גדולה של מים בכל יום כדי לשטוף החוצה רעלים מהגוף וליהנות מעור בעל מראה צעיר. יְחִי הזִירוֹ!

שמרו היטב על בריאותכם על ידי מעקב שנתי אצל הרופא. ממליצה להיות בקשר הדוק עם המשפיעה ואם אין לך, מייד ליישם!

חיו כל יום במלואו בהווה, ואל תשמרו טינה. זה הכי קשה והכי נכון. כפי שאמרה הרבנית חיה מושקא ע"ה. חיו בהווה.

אז, זהו, סיימתי לברבר ובינתיים הזדקנתי בעוד יום. ב"ה. 

באדיבות: מגזין עטרת חיה

בבאנקעט נשאו דברים הרב בנימין מרגוי שהציג את הערב בכך שמזכיר את חשיבות ההשתתפות בכינוס והאחדות בין השלוחים.

הרב אריה אנגלברג, רבה של אורליאן שיתף את חיי היומיום שלו באורליאן עם אנקדוטות מרגשות.

אורח הכבוד, הרב מיכאל דאנוב מלידס, אנגליה הדגיש את הכשרון הגדול של נטילת השליחות שהעביר לנו הרבי, והדגיש את השפעת השלוחות.

לסיום, ציין הרב מנדל אזימוב, מנהל המוסדות בבית הכנסת ליובאוויטש, את חשיבות הכתיבה לרבי באופן שוטף תוך דין וחשבון על פעילותו והצורך להעצים את 10 המבצעים.

חדר הנקה בבית החלמה הוא מקום מרגש במהותו, אבל משעמם מאוד וגם מרדים במציאות. הקהל מורכב מאימהות חלשות ונרדמות המחזיקות תינוקות קטנטנים המעדיפים ללגום את הארוחה שלהם תוך כדי הפסקות שינה. הקהל המרתק גם לא קבוע, מתחלף מדי ביקור וגם תוך כדי. בימות החול עוד אפשר לנהל שיחת טלפון או לצוטט בלי כוונה לשיחה של אחת השכנות, אבל בשבת…

הפכים נפגשים

רוחמה התיישבה באנחה; כבר חשבה שהלילה תישן כמו שצריך, הכוונה שלוש שעות ברצף… אבל הקטנטונת לא רגועה והיא שוב כאן. 'מה בכית כל כך אם כשאני מנסה להאכיל אותך את נרדמת עמוק?'

"איזה תסכול!" שתפה את האלמונית שישבה לידה. "להחזיר אותה לעריסה? היא תתעורר עוד פחות משעה ולא אצליח לישון בכלל! להתעקש איתה עכשיו? היא פשוט תמשיך לישון ואני… לא אצליח לישון כמובן…"

השכנה, נראתה פחות מוטרדת. היא הרימה תינוק קטנטן להוציא אוויר על כתפה. "צריך להכניס אותם לסדר מהרגע הראשון," היא אילפה אותה בינה בחיוך. "פעם בשלוש שעות אוכלים. מי שנרדם, יחכה לארוחה הבאה"…

"זה נחמד בתיאוריה," נאנחה רוחמה. "בפועל, לא נראה לי אפשרי. איך אפשר לראות ייצור כל כך חסר אונים מיילל מרעב ופשוט לומר לו 'לא'. לא מדובר בילד בן עשר שעשה בחירה מושכלת?" היא חייכה אחרי רגע, "אני רוחמה, אגב. שמחה לפגוש אותך כאן ולא להירדם על הכיסא ולהתעורר עם צוואר תפוס…"

"באמת נעים יותר כשאנחנו מדברות" השכנה חייכה בחזרה. "אני דבורה ואת כל כך מזכירה לי את בעלי… הוא ממש נקרע בשבועות הראשונים כשאני מכניסה תינוק לסדר נורמלי של אכילה. 'איך את יכולה לתת לו לבכות?' הוא מזדעזע…"

"איך באמת?" רוחמה פערה עיניים גדולות. "זה לא נראה לך אכזרי?"

"אכזרי?" רוחמה פערה עיניים נדהמות, "לחנך ילד לכללים נורמליים, לחיים מסודרים ובריאים זה אכזרי? לדעתי הרבה יותר אכזרי לתת גם לתינוק וגם לאמא לא לישון לילה אחד נורמלי במשך שנה שלמה… כי היא קמה אליו כל פעם שהוא מיילל, והוא אף פעם לא באמת אוכל כמו שצריך וממילא לא ישן טוב. את יודעת ששינה טובה חשובה מאוד גם לתינוק וגם לאמא?"

רוחמה שקעה בכיסא. "שנה אחת? הלילות האלה ממשיכים הרבה יותר משנה, לפעמים עד הלידה הבאה… בעלי כל הזמן אומר לי את זה"…

"זה דורש הרבה עקביות וקצת תקיפות" הזדקפה דבורה. "אבל כשאת זוכרת שזו טובתו של התינוק, את מוצאת את הכוחות להתמיד ולהתעקש."

"מן הסתם," הסתייגה רוחמה. "בעלי היה שמח לשמוע על השיחה הזו ביננו. אבל לי זה לא ממש מתאים, לא מסתדר לי עם דמות האמא הרחומה והטובה. אני מעדיפה תמיד להיות שם עבור הילדים, ללטף, לנחם, לפייס, לעשות מה שאני יכולה כדי לרפד להם את החיים. מספיק קשה יהיה להם גם ככה". אחרי רגע הוסיפה, "טוב שאנחנו לא באמת מכירות, ככה אני יכולה קצת לשתף אותך במשהו שמטריד אותי מאוד. בעלי מאוד קשוח עם הילדים. יש לו כללים ברורים לגבי שעות הארוחה, ואם ילד רעב בין לבין?! מה, אנחנו לא מנשנשות לפעמים, מחפשות משהו קטן ליד הקפה? יש שעה שבה חייבים לשכב לישון. ממש חישוב של השעה בה צריך לקום פחות מספר השעות אותם ילד צריך לישון. אבל לפעמים ילד לא עייף, לפעמים הוא באמצע פעילות נחמדה, לפעמים הם מתיישבים כולם יחד למשחק מונופול או טאקי מגבש, למה להפריע לזה? אני בטוחה שחוויות הילדות האלה יישארו חרוטות בליבם יותר מלישון בזמן"…

"זה מעניין שמצאת בי אוזן קשבת להתלבטות הזו שלך," חייכה דבורה. "אצלנו המצב הפוך לחלוטין. אני זו שכל כך חשובים לה הכללים והסדר. אולי ה' שלח אותך לדבר איתי הלילה כדי לראות פעם אחת מן הצד השני מה מפריע כל כך לבעלי בהתנהלות הנוקשה שלי. כי אם את שואלת אותי – זה נכון שמשחק משפחתי סוער זו חוויה לכל החיים, אבל אפשר לארגן אותו בשעות שמתאימות למשחקים או בחופש. הכללים כל כך חשובים, גם לבריאות של הילדים וגם לאישיות שלהם כאנשים בוגרים העומדים בתכתיבי החיים ולא נגררים אחרי ריגושים ומצבי רוח. והאמת, שהחוויות והתירוצים היפים מתרבים כל כך, מתעוררים מדי יום עד שאף אחד כבר לא זוכר מה היתה השעה בה היו אמורים הילדים לישון לפני שסטינו ממנה 'חד פעמית' כדי ליצור איזו חווית ילדות משכרת"…

"מה שנכון…" רוחמה נבוכה. "כשבעלי מגיע הביתה בערב ושואל 'איך זה שאתם לא במיטה? כבר שבע וחצי!' הם לא מבינים מה הוא רוצה מהם, מי הולך לישון בשבע וחצי? מי הולך לישון בכלל"…

"אם כבר אנחנו ברגע של גילוי לב," הרצינה דבורה. "אולי אנצל את הלילה הזה לשיתוף גם כן. בעלי מבזבז כסף. לא שהוא קונה לעצמו מכוניות פאר או בגדי יוקרה, שלא תביני לא נכון, אבל הוא נהנה כל כך לקנות ולתת. הוא רואה משחק יפה לילדים, ספר חדש של סיפורי צדיקים, כיפות חדשות, דיסק מלהיב, והוא קונה להם, מגיע הביתה בעיניים נוצצות, שמח לראות את האושר של הילדים. ב'שבת מברכים' הוא הולך וקונה חבילות 'קליק' לכל מי שיגיד תהילים, ארטיק מגנום, זה הון! אז נכון שצריך להשקיע בעניינים של חינוך ושל תורה ומצוות, אבל עדיין, המשכורת היא אותה משכורת, ומה שנוציא פה ירד ממקום אחר, כן? איך אפשר להחליט ככה, ליד דוכן בכנס ענק שזו ההוצאה הכי חשובה לנו עכשיו? אולי זה מגיע על חשבון האתרוג, קלבריא? אולי על חשבון המצות, חבורה תנור ראשון?" היא נאנחת עמוקות. "אני כל כך משתדלת להקפיד על תקציב נורמלי, מאוזן, וההתלהבות הזו לתת ולתת משבשת את כל התוכניות".

"הדבר היחיד שאני יכולה להגיד לך זה תגידי תודה!" לחשה רוחמה. "את יודעת כמה קשה זה בעל חסכן? הלב כל כך מלא לפעמים, כל כך רוצה לתת, להתחדש, להביא משהו יפה ומפתיע הביתה, ותמיד עומד שם הפקח: בעלי והתוכניות לשיקום חשבון הבנק שלנו – 'אין לנו כרגע', 'אי אפשר', 'אפשר להסתדר עם מה שיש'. זה קשה נורא שאת כולך רוצה לתת ולהעניק ומגבילים אותך".

"את מבינה שבעלך בעצם מציל את המאזן המשפחתי שלכם?" ביררה דבורה. "בלי ההתנהלות הברורה והחד משמעית שלו, מי יודע לאיזה מינוס כבר הייתם טובעים"…

"ברור שאני מבינה," רוחמה לא נרגעה. "ההבנה הזו לא מצליחה להרגיע את הרצון לתת ולהשפיע על הילדים ועל הבית בכללי. זה כל כך מקרר ומייאש ההקפדה הזו על כל שקל, מוציאה את החשק מהנתינה"…

דממה השתררה בין שתי הנשים. כל אחת שקעה במחשבות על השיחה שלהן. דבורה קמה ראשונה, "אני חושבת שהגיע הזמן ללכת לישון"… היא הסיעה את העריסה השקופה חזרה לחדר התינוקות. רוחמה חייכה.

"שבת שלום, דבורה! עזרת לי מאוד בהקשבה שלך ובנקודת המבט השונה שלך!" היא עדיין נשארה בחדר, מחכה לקטנה שתחליט מה התוכניות…

איזונים ובלמים

במוצאי שבת הן נפגשו שוב, הפעם גם הטלפונים איתן. דבורה נכנסה כשהטלפון על הכתף, מדברת. היא הנהנה לרוחמה בחיוך של מכרות ותיקות. "וואו, אני בהלם, לא מאמינה" מלמלה לתוך הפומית, לא זורחת מאושר בכלל. "וזכרת לקנות מט, נכון? אה, לא? זה לא משנה אתה אומר…" רגע שתיקה. "בטח, תודה! כל הכבוד! מקווה שלא תשאירו הרבה טפטופים על הרצפה…" שניונת שקט. "צודק, בטח. אז אני לא אפריע לכם, להתראות!"

היא התיישבה באנחה והעירה את הקטן. עברו שלוש שעות, אז מה אם הוא ישן… "אל תשאלי," נאנחה באזני רוחמה. "בעלי והיוזמות שלו… הוא החליט להפתיע אותי ולהכין את חדר הילדים לפסח, עכשיו הוא צובע! את קולטת?"

"וואו, איזה כיף לך!" פרגנה רוחמה. "הלוואי עליי…"

"כיף לי?" דבורה הזדעזעה. "בואי נתחיל מזה שהוא היה כבר מוכן לפסח, סיימתי אותו עוד לפני פורים ובכללי לא אוכלים בחדרים חמץ" רוחמה הנהנה, נבוכה. אצלה החדרים היחידים בהם לא אוכלים חמץ הם האמבטיה והשירותים וגם על זה, היא לא חותמת…

"והעיקר, הוא צובע את החדר! שיהיה בריא. קנה צבע לבן, לא זכר שכל הדירה שלנו מט, ובכלל לחדר בנים מתאים קרם, זה משתלב שם עם הריהוט והוילונות." אנחה. "והכי גרוע בכל הסיפור, זה שאני אחזור ואצטרך בסוף לנקות את הרצפה מהצבע שטפטף עליה…"

"תשמחי שיש לך בעל יוזמתי שאוהב לתת ולא מחכה להוראות…" רוחמה ניסתה לעודד. "בעלי, שיהיה בריא, תמיד שמח לעזור. אבל כל דבר צריך להגיד, לרשום ולבקש. מעולם הוא לא יעשה משהו מיוזמתו. וגם כשתבקשי, הוא יעשה בדיוק מה שביקשת. מעבר? זו מילה שהוא לא מכיר, לא בלקסיקון…. ביקשת לטאטא את הרצפה ביום שישי, טאטא. תראה את הכתמים? תגדיל ראש? תעביר סמרטוט? לא, מה פתאום."

"החיים שלנו פשוט הפוכים, את שמה לב? מה שנראה לך כמו דבר נפלא, אותי מלחיץ. ומה שברור לי, קשה לך מידי…"

"אני חושבת שאנחנו מייצגות שתי מידות שונות", אמרה רוחמה. "אני שופעת, רוצה תמיד לתת להעניק, בלי חשבון. זורמת, מכילה, מאפשרת. יוזמת. לא מעוניינת להיכנס למסגרות, כללים או גבולות. ואת – עומדת על המשמר, נותנת את האהבה שלך בגבולות וכללים, מעניקה גדרות ומעקה יציב לחיים המבולבלים כל כך. יודעת למתן את השפע, לאזן אותו, לחלק אותו לכלים נכונים."

"חסד וגבורה, ממש!" קרצה דבורה.

רוחמה חייכה. "והבעלים שלנו משלימים אותנו, זו הסיבה שלכל אחת מאיתנו קל לראות מה טוב בהתנהגות הבעל שכל כך מקפיצה את השנייה…"

"זה טוב מה שאמרת!" אמרה דבורה, "ברגעים שמאוד קשה לי, שאני ממש מתוסכלת מדברים שהוא עושה או קונה או אומר, אני צריכה להזכיר לעצמי שלא מדובר בהתפרעות, חוסר אכפתיות או הפקרות. זו פשוט עוד מידה, עוד דרך להתנהל בעולם. אפילו הכרתי חברה כזו, בבית החלמה שזו נראתה לה הדרך הנכונה והיפה לחיות. מבט כזה בטח יעורר אצלי יותר כבוד למקום של בעלי."

רוחמה הרהרה. "כנ"ל" חייכה כשדבורה חכתה לתשובה. "בזכותך בעלי מצטייר בעיניי פחות קשוח וחסר רגש, הוא פשוט ממש… דואג לכללים יציבים ובריאים לילדים!"

הטלפון של רוחמה צלצל. היא ענתה בהתלהבות: "יוסי, מה קורה? אני ממש מחכה לכם, אתם בדרך?" פניה התכרכמו, הופתעו. "רק אתה? מה, לא הבאת איתך את הילדים? אבל אני כל כך מתגעגעת אליהם, והכנתי להם כמה הפתעות נחמדות ובטח גם הם מתפקעים מגעגועים…" רגע של שתיקה. "זה נכון," נשמה עמוק, "הם צריכים לישון בזמן. מחר יש לימודים ועד שתחזרו הביתה כבר יהיה אחרי עשר." דבורה חייכה, הרימה אגודל לעידוד. "טוב שאתה מקפיד על זה, יוסי!" היא התמלאה חיות פתאום. "זה שאמא ילדה זה לא סיבה לאבד את כל סדר היום, להיפך! תנצל את זה שאני לא בבית כדי להרגיל אותם לכמה כללים בסיסיים…"

כשהיא סיימה את השיחה היא התפוצצה מצחוק. "היית מאמינה שאני אומר משפט כזה? זה היה טוב…" אחרי רגע היא הרצינה. "זה לא שאני אשתנה פתאום, דבורה. אבל זה הרגע לראות את האמת: בעלי לא בא להקשות לי על החיים, הוא רק מאזן אותי והדרך שלו לא פחות נכונה משלי, היא רק שונה"…  

באדיבות: מגזין עטרת חיה

זמן נחשב לאחד הסחורות היקרים ביותר בעולם המהיר של ימינו. לכולנו יש מספר מוגבל של שעות בכל יום, והאופן שבו אנו מבלים את זמננו יכול להשפיע באופן משמעותי על ההצלחה והרווחה שלנו. עם עליית ‘כלכלת העצמאים’, השימוש הגובר בקבלני המשנה ופרילנסרים, והפופולריות הגוברת של עבודה עצמאית, אנשים רבים מוצאים הזדמנויות למכור את זמנם לאחרים. אבל האם זו תמיד הבחירה הטובה ביותר? בפוסט זה, נחקור את הרעיון של מכירת הזמן שלנו ומדוע שמירת זמן לעצמנו עשויה להיות חשובה הרבה יותר מכסף.

זמן כמשאב נתון

אי אפשר להפריז בעובדה שלכולנו יש פרק זמן מוגבל. ברגע שחלף רגע, הוא נעלם לנצח – לעולם לא נוכל להחזיר אותו. זו הסיבה שחשוב לתעדף את השימוש בזמן שלנו ולהשתמש בו בחוכמה. כאשר אנו מוכרים את הזמן שלנו לאחרים, ייתכן שאנו שמים את האינטרסים והצרכים שלנו בעדיפות שניה. זה יכול להוביל ללחץ, שחיקה והשלכות שליליות אחרות.

הערך של זמן אישי

אמנם כסף הוא חשוב, אבל כדאי לזכור שהזמן האישי שלנו יקר עוד יותר. זה הזמן שאנו משתמשים לטיפוח עצמי (ולא רק טיפוח בתכשירים, אלא גם), תחביבים, כישורים, מערכות יחסים ודברים אחרים שמביאים לנו שמחה והגשמה. כשאנחנו מוכרים את הזמן שלנו לאחרים, קל לתת לרצונות שלנו ליפול בצד הדרך. עם זאת, הזנחת הזמן שלנו עלולה להשפיע קשות על בריאותנו הנפשית והפיזית.

זמן שלי, זמן שלך

כאשר אנו מוכרים את הזמן שלנו לאחרים, חיוני לקבוע גבולות ברורים לעצמכם. משמעות הדבר היא להגביל את כמות הזמן שאנחנו מוכנים לעבוד, ולקבוע גבולות לגבי האופן שבו אנו מבלים את הזמן האישי שלנו. ללא גבולות, קל לעבודה לקחת את הזמן של חיינו האישיים והמשפחתיים, מה שמוביל לתחושות של הצפה ולחוץ.

היתרונות של תעדוף הזמן שלנו, בשבילנו

אנחנו יכולים לטפח איזון ורווחה טובים יותר כאשר נתעדף את הזמן שלנו, בשבילנו. זה יכול להשפיע על תחומים אחרים בחיינו, כמו עבודה ומערכות יחסים. כשאנו נחים היטב, מסופקים רגשית ומלאי אנרגיה, נוכל להופיע טוב יותר בתור האני הטוב ביותר שלנו בכל היבטי החיים, וגם העבודה תהיה עם תפוקה טובה יותר בפרק זמן קצר יותר.

מציאת איזון

בסופו של דבר, הבחירה למכור את הזמן שלנו לאחרים היא אישית. ישנם גורמים רבים שחשוב לקחת בחשבון, כולל צרכים פיננסיים, שאיפות קריירה וגבולות אישיים. עם זאת, חשוב לזכור שהזמן שלנו הוא בעל ערך, ועלינו תמיד לתעדף את הצרכים והרווחה שלנו, כדי שיהיה מי שיוכל לתת לאחרים.

לסיכום, בעוד שמכירת הזמן שלנו לאחרים יכולה להיות חלק הכרחי מהחיים, חשוב לעשות זאת בתשומת לב. על ידי הערכת הזמן שלנו והצבת גבולות ברורים, נוכל ליצור תחושה טובה יותר של איזון ורווחה. למרות שכל הזמן יש צורך לבחור בין הדרישות השונות של הסביבה, העבודה, המשפחה והחיים האישיים, זכרו שזמן הוא המשאב היחיד שלעולם לא נוכל לקבל בחזרה. על ידי שימוש חכם ונכון בזמן, תוכלו ליצור חיים מספקים, בריאים ומלאי עושר פנימי וחיצוני.

בפרשתינו אנו מצווים

על ברית מילה לתינוקים

במדרש מסופר שחז"ל נשאלו שאלה

מדוע השם לא בורא התינוק מהול מההתחלה?

ענו חז"ל – בעולם נבראו הרבה דברים

וחלק גדול מהם לא מתוקנים

זה התפקיד של היהודים כולם

לתקן את העולם

אך השם אינו צריך כלל עזרה

אז מדוע הוא נותן לנו לתקן הבריאה?

השם את עם ישראל רוצה לזכות

שיתקנו את העולם ויוסיפו מצוות

כאשר את העולם מתקן יהודי

מקבל הוא שכר רוחני וגשמי

והשכר, הוא מתנה

הוא שכר על העבודה

הוא זוכה לילדים, לחיים ולפרנסה

וכל הברכה – על העבודה מגיעה

לכן הקדוש ברוך הוא בורא התינוקים

כשהם אינם מהולים

כדי לזכות את עם ישראל במצווה

ושיעשו לתינוקים ברית מילה

יש עשירים ויש עניים, ויש את מצוות צדקה

העשיר נותן לעני, וכך יש לעני פרנסה

השם יכל מההתחלה

לתת לעני את הפרנסה

אך הוא נותן לעשיר חלק מכספו של האנשים

כדי לזכותו במצוות הצדקה לעניים

לעשיר יש נסיון קשה – נסיון העשירות

היצר הרע משכנעו שהכסף שייך רק לו בשלימות

אך כשהעשיר מתגבר ונותן צדקה 

השם נותן לו תוספת עשירות והצלחה