מושקא רייכמן, עטרת חיה
התוועדות מעמיקה עם גב' חנה רות אברהם, בה היא לוקחת את הכוחות שצברנו בימים הנוראים ובחג הסוכות – ומורידה הכל לגובה העיניים, לחיים של כל אחת מאיתנו
אקמול? לא מספיק לי
כל אחת מאתנו הרגישה, מן הסתם, 'הפוכה' בחגים האלה. לא ביקרנו אצל ההורים, נסגרנו שבועות עם הילדים או עם עצמנו, נופפנו מהחלון למשאית השמחה ולבנו עורג ל"שמחת בית השואבה" ברוב עם – במצב כזה ההסברים הרגילים לא ירגיעו אותנו לאורך זמן. גם אם אנסה להגיד לעצמי מדי בוקר "הכל לטובה, תהיי סבלנית, בסוף הכל יסתדר" – כמה זמן אחזיק מעמד? לכל היותר מדובר ב"אקמול" או בכיבוי שריפות…. תקופה של ניסיון כל כך ממושך, מפורים שעבר ועד להודעה חדשה, מצריכה כוחות ותובנות גבוהים יותר.
אם ישאלו אותי מה אני מעדיפה, חפץ או יכולת, מה אענה? במבט ראשון חפץ זה קל יותר, תנו לי כמה מיליוני דולרים ואפתור את רוב בעיותיי בחיים. אך האמת היא שיכולת חדשה מסוגלת להעלות אותנו למקום אחר לגמרי. להפוך את הראש, לרומם אותי מעל כל הבעיות.
איך מקבלים את היכולת להתמודד עם הרגעים האחרונים של הגלות, כשהכל כל כך הפוך? הרבי מה"מ, במאמר ד"ה "בסוכות תשבו" תשכ"ג, מאיר לנו באור יקרות את התהליך הנפשי העמוק אותו עברנו, החל מחודש אלול וכלה בחג הסוכות. תהליך שפירק אותנו, בנה אותנו מחדש והכניס בנו יכולות חדשות מופלאות.
הגוש שהיה לכלי
בואו נשפוך מים על גוש פלסטלינה גולמי, מה יקרה? הרצפה וכל הסביבה יירטבו. כדי שהיא תכיל את המים, עליה להפוך לכלי. אם נלחץ אותה ונהדק עם האצבעות, היא תתרחב ותוכל לקלוט לתוכה שפע חדש. זה כואב, אין ספק, אבל זו הדרך ליצור כלי.
אופציה נוספת לעשיית כלי, היא לוותר על חלק מהפלסטלינה, כלומר לשלוף חתיכה מבפנים וכך ליצור חלל ריק שיוכל להכיל. בנמשל זה אומר להיות מוכנה לוותר על תאוות והרגלים לא מתאימים.
כך גם כשאנו רוצות לקלוט את האורות הגבוהים שירדו אלינו בחג הסוכות. מיד נשאל את עצמנו: הרי ה'אורות מקיפים' שייכים לדרגה כל כך גבוהה באלוקות. איך אני הקטנה, עם הגוף הגשמי והשכל הגשמי והמגושם, יכולה לקלוט את האור הזה ו'ליישב' אותו בחיים שלי? להתעלות מעל כל הקשיים?
"כי בסוכות הושבתי את בני ישראל"- לפי חסידות, לא מדובר כאן רק על המבנים הפיזיים, אלא על האורות המקיפים הגבוהים שה' הושיב והוריד אל תוך בני ישראל. אלו היכולות החדשות והעל–טבעיות שה' החדיר בפנימיותו של כל יהודי. רק הקב"ה בכבודו ובעצמו, שהוא נמנע הנמנעות, יכול לעשות מהפך כזה. לשם כך נדרשת עבודת התשובה של חודש אלול, ראש השנה ויום הכיפורים, עבודה שמגיעה עד לעצמותו של הקב"ה.
זכינו, ושורש נשמתנו הוא בעצמות ממש. לכן כל אחת יכולה לבצע שינוי מהותי בתוכה, וגם לפעול שינוי למעלה, שיוריד את האורות המקיפים למטה בהתיישבות. כן, אני יהודיה ויכולה לעשות זאת!
כיצד? באותו אופן שאני רוצה שה' יתנהג איתי, עליי לנהוג פה למטה. אם אני רוצה למשוך חסדים, עליי לעשות חסדים. אם אנחנו רוצים להמשיך עצם שמשנה את המהות עד כדי כך שנוכל לקלוט אורות מקיפים בהתיישבות, עלינו לעשות עבודת תשובה כזו שמשנה את מהותנו.
שינוי המהות זה לא רק להפסיק לאהוב גלידה או תכשיטי יוקרה. מדובר על שינוי כל מהות הרצונות שהיו לי עד עכשיו. אני מקבלת על עצמי את מלכותו של ה', וזה מתבטא בכל פרט בחיי.
תשובה כזו גורמת לנו להפוך למציאות חדשה. לא מדובר בשדרוג או בהחלפת צנרת. זה ממש כמו להרוס בית ולבנות אותו מחדש.
התוכניות לא התקלקלו!
"כימי צאתך מארץ מצריים"- אנו עומדות כבר בפתחה של הגאולה האמתית והשלימה. ה' מביא לנו אורות נפלאים, אבל לנו יש אינסוף תלונות על השינויים והאירועים בעולם. רגע, רצינו משיח, נכון? אז ברור שאנחנו הולכים להיפרד מסיר הבשר של הגלות. משיח זה לא להנות מהחיים ולפתור את הצרות. ה' יכול לתת לנו ברכה בגשמיות וברוחניות גם בלי משיח. גאולה היא יציאה למציאות חדשה, לחיבור אמיתי ועוצמתי עם הקב"ה. לזה אנו קוראות חיים הפוכים?!
אז נכון שאיננו מבינים מדוע ה' מסדר הכל בדיוק כך, כי מה אנו מבינים בעצמות? אבל ככל שיותר ויותר מתהפכים לי החיים אני הולכת ומתיישרת. אם התרגלתי לגלות זה אומר שאני הייתי הפוכה, בהרגלים שלי וברצונות. מה שקורה עכשיו מיישר אותי. אפשר לבקש מהקב"ה 'חפץ'- פתרון לבעיות, אבל עדיף לבקש שייתן לי את היכולת להיגאל.
זה הסיפור האמיתי של סוכות: ביציאת מצריים ה' לקח עם שלם, שהראש שלו קצת התעקם, ואמר- אני התחלתי לסובב לכם את הרכב לכיוון הנכון, לירושלים. להחדיר בכם את האורות בהתיישבות. מדי שנה אתם תמשיכו לסובב אותו לכיוון הנכון.
היום האוטו כבר מכוון לחלוטין, ואנחנו עדיין תופסות את ההגה בלחץ, "לא, לא, סטופ!" אז למה זעקנו משיח? הנה זה קורה. הרכב מתחיל לנסוע נכון, למה אנחנו מנסות לחזור אחורה?
כי הגלות היא אזור–הנוחות המוכר והידוע. יש פתגם יפה שאומר, כשה' מקלקל לך את התוכניות- זה בגלל שהתוכניות שלך מקלקלות אותך. ה' מוביל אותנו לכיוון הנכון, ועלינו להיות כלי כדי לקלוט את האורות האלה.
פוסט טראומה
מה הכוונה אורות שאינם בהתיישבות? הדבר דומה לטראומה. ה' מחליט לגלות את עצמו מעבר למה שהאדם הזה רגיל, ופה למטה זה נראה ייסורים. הגוף לא מכיל את האור הגדול והוא מגיב בהתנגדות. כמה ספרי פסיכולוגיה נכתבו על אותן תופעות פוסט- טראומתיות…
נסתכל על בחורה חסידית וענוגה. הכל הולך לה טוב בחיים, היא קמה בבוקר, מתפללת, מצליחה בלימודים, מדריכה נלהבת, יוצאת ל'מבצעים'. "החיים תותים". כעת נקפוץ כמה שנים אחרי החתונה שלה, אישה עם חמישה ילדים, מה נשאר ממנה ומה'חסידישקייט' שלה…? תגידו, לא כואב הלב? למה שלא תישאר בחורה צנועה וחסודה? בשביל מה לפרק לה את הצורה? מסתבר שבטווח הארוך עוד יותר, עוד עשר–עשרים שנים והלאה, נראה שהיכולות שלה מתפתחות. היא משתדרגת, מקבלת חוכמת חיים.
כך גם הנשמות שלנו, כפי שהיו מושרשות בעצמות הן נופת צופים. למה להוריד אותן לעולם הגשמי? איפה האהבת ה' שהייתה להן, ידיעת האמת? הכל נעלם עם הירידה למטה, והכי גרוע- הנשמה בחרה את זה! איך הסכמנו לעוול כזה?
כי אנחנו יוצרים כאן משהו חדש. כל נשמה מבצעת פה את הפרויקט שלה, ובסופו של דבר הנשמות כולן יחזרו להנות מהפירות של העבודה המשותפת.
אנחנו אוחזים כרגע ב'פינישים' של הפרויקט הרב–דורי הזה. ההעלם כבר נעלם, אבל מרוב שהתרגלנו אליו אנחנו נאחזות בו שלא יברח לנו. כי כשאין לנו כלים, השינויים בעולם נקלטים אצלנו כייסורים.
אם פי שלוש
ואז מגיע הציווי של "ושמחת בחגך"- שנייה, אם האורות המקיפים האלה הורסים לנו את הצורה, מפרקים לנו את כל מה שכיף לנו, איך נשמח?! זהו, שאין פה שום אינטרס אישי לשמוח כי כיף לי וטוב לי. מדובר ב'אתכפייא' של ממש. דווקא כשהמציאות הפוכה מהמתבקש מדובר בשמחה אמיתית. לכן צריך קודם את העבודה של הימים הנוראים. כשאנחנו סוחבים איתנו עבירות וטומאה שלא התחרטנו עליהם, האורות המקיפים רק שורפים אותנו במקום להצמיח ולקדם.
סיפור שימחיש לנו את העניין: באחד ממסעות הגלות שלהם פגשו האחים הקדושים ביהודי שלא בדק את התפילין שלו שנים רבות. כדי לסייע לו לתקן את דרכו, דיברו השניים לידו בקול רם. ר' זושא אמר: "שמתי לב שזמן רב לא בדקתי את התפילין שלי…". ואחיו ענה לו: "אדרבה, סופר סת"ם אנוכי, בשמחה אבדוק אותן עבורך. אכן יכול להיות שעם השנים הן נפסלו". אותו יהודי התעורר מדבריהם, מסר אף הוא את תפיליו, והתגלה כי הם פסולים כל כך, עד שהשניים כתבו עבורו תפילין חדשות. בכתיבתם השקיעו הם כוונות נעלות ועצומות על מנת לכפר על כל אותן שנים בהם היהודי לא הניח תפילין כהלכה. סופו של הסיפור היה, שכעבור שנה מאז החל להשתמש היהודי בתפילין נשגבות אלה, הוא חלה ונפטר. כי זה מה שקורה כשיש אור גדול מאוד ללא כלי.
לכן עבודות התשובה נחוצה לפני האורות של סוכות, כדי לפנות את כל מה שלא מאפשר לאורות האלה לחדור פנימה ולהתיישב בחיינו.
ניקח אישה שנולדה לה שלישייה. איך נראות השנתיים הראשונות אחרי הלידה? אין צורך בפירוט יתר… אכן, זהו אור גדול, ברכה משולשת! שלוש נשמות טהורות שיקיימו מצוות בעולם הזה, תענוג אלוקי של ממש! אבל… צריך כלים לעמוד בזה. מדובר על 'לילות לבנים' רבים, כמויות של טיטולים, רעש, בכי ועוד ועוד. אז מי שהכינה כלים בנפשה מקבלת גם ברכה מכופלת שכזאת בשלווה (יחסית). אך עבור מי שלא מוכנה בכלל, מדובר בטרגדיה.
הזעתי = התקדמתי
כך גם באורות המקיפים. נדרשים כלים רחבים של שינוי אמתי כדי לקבל אותם נכון. מי שהזיזה את עצמה לגמרי על ידי התשובה, יכולה לזרום עם האורות שה' מביא עלינו, בפרט בתקופה זו. ומי שלא- זה לא פשוט… במכון כושר, למשל, אפשר לראות היטב מי מתקדמת ומפתחת שרירים. אישה שאדומה ממאמץ ומגירה נחלי זיעה- רואים שהיא במקום הנכון.
אז כמובן שעדיין אפשר לתקן. הרבי הקודם שאל את הרבי הרש"ב מה עושים אחרי שעבר יום הכיפורים, ונענה: "עכשיו חוזרים בתשובה". אז יש לנו עדיין את ההזדמנות, בפרט בשבת בראשית שמשפיעה על כל השנה, להעמיד את עצמנו במהות אחרת לגמרי.
לסיום, החדשה המרעישה של המאמר היא, שעל ידי התשובה אדם משנה את מהותו לגמרי, ועל ידי כך האורות המקיפים משתנים להיות אורות מתיישבים.
יהי רצון שתהיה ברכה לכולן בכל המצטרך, ושה' יעזור לנו לעשות את הכלים הנכונים לאורות הגדולים, ונצא לגאולה בשמחה גדולה!
