• לראות קצת אחרת • מורן קורס

    הגדלה

    "שניה לפני שפציתי את פי, אמרתי בליבי- "שני גישה, אם עד עכשיו מה שעשית לא עזר- מה יעזור לך שוב לחזור על אותה פעולה?" ופשוט ישבתי ליד המתבגר שלי, הוא הסתכל עלי ואני עליו. ושתקתי. ושתקתי. ושתקתי. ואז הוא אמר לי: "מה אמא- את לא צועקת עלי?..." • לטור המלא

    זה שווה

    קרה לי משהו שאני מתביישת לכתוב עליו. ועוד בתור אשת חינוך- בכלל… הייתי אומרת פאדיחה ממש. האם אתם מכירים את התחושה שהמתבגרים שלכם ישנים עד מאוחר ואפילו שאת חוזרת מהעבודה הם עדיין במיטה? את האמת, רק בינינו, איך את מגיבה? או יותר נכון לפני התגובה איך את מרגישה? לא יודעת מה אתכם, אבל אני מפוצצת מבפנים. ככה להפוך את היום ואת הלילה? לקום באמצע אחר הצהריים בתחושה שלא עשית כלום ? ככה לבזבז את הזמן היקר שה' נתן לך על מה? על שינה?! ואז קמים ומתמרחים על הספה.. כי במילא קמנו מאוחר- אז מה כבר אפשר לעשות? ועוד משפטים כאלה ואחרים..

    בקיצור, הפרשנות ההורית שלי לכמה זה הרס וחורבן לנשמה ולנפש לקום מאוחר מתעוררת בשיא העוצמה ולכי תרגיעי את נפשך הזועקת לשינוי.. (כאילו שכחתי את עצמי איך אני הייתי אז..) אבל בעמדה ההורית- יש לנו רצון לשנות, להשפיע, להגיב בפני הפעולות של ילדינו, הרי יש לנו חובת חינוך, לא? האמת אני נופלת לא פעם בתחושות הנ"ל, ואז.. אתם יודעים, התגובות בהתאם- ואחסוך מכם תיאורים מיותרים איזה מילים נזרקות לאוויר- לא בוטות חלילה, עם כבוד ונתינת מקום לשני – אבל לגמרי מעמדת- "האני יודעת איך צריך להיות- ועכשיו אני בכובע החינוך- ובשם החינוך אני מנסה לשנות אותך כדי שתתאים בדיוק לרצון שלי". והיה מי שאמר- ילדים הם לא קבלני נחת..

    מתביישת בעצמי.

    כיוון שכל פעם אני נכשלת מחדש- כאילו הגערה הרגעית היא זו שעוזרת לשינוי התודעה שלהם- וכי מעכשיו והלאה הם יקומו בזמן בחשק וברצון.. ואז הגיע אותו היום, כששוב הבחנתי שמישהו פה הפך את היום ואת הלילה.. ושוב הרגשות העזים עלו בי והרגשתי איך השצף קצב מתחיל לעלות ולקבל נוכחות של ממש. אבל הפעם, בשונה מהפעמים האחרות, שניה לפני שפציתי את פי, אמרתי בליבי- "שני גישה, אם עד עכשיו מה שעשית לא עזר- מה יעזור לך שוב לחזור על אותה פעולה?"

    ופשוט ישבתי ליד המתבגר שלי, הוא הסתכל עלי ואני עליו.

    ושתקתי.

    ושתקתי.

    ושתקתי.

    ואז הוא אמר לי: "מה אמא- את לא צועקת עלי?" ואז פציתי את פי, אבל הפעם לשם שינוי לא יצאה לי גערה. משהו אחר נולד שם. רחמים. "בטח אתה מזה מאוכזב מעצמך שקמת מאוחר, אה?" והוא הסתכל עלי בעיניים המתוקות שלו ואמר לי:" וואי אמא אין לך מושג איזה מעצבן זה. אוף אמא אל תוותרי לי. תעירי אותי חזק. אל תלטפי אותי בבקר, אני לא תינוק, תשפכי עלי קצת מים על העיניים שאתעורר- אחרת שום דבר לא יעיר אותי".

    הרגשתי כאילו הוא שפך עלי מים חיים כעת. מתגובתו הבנתי את נפשו. הוא באמת רוצה. ובגערות שלי- כיביתי את הרצון שלו פעם אחר פעם. מה יעזור לי שאכעס עליו שהוא מאוכזב מעצמו? תתחברי אליו לרגש. אל תראי את עצמך. תראי אותו. הרי כל אדם רוצה להרגיש מהותי, מועיל לחברה, תורם, משפיע וכשהוא לא כזה- הוא קמל.  קל לדבר על זה. אבל להצליח לחיות את זה כשאת מרגישה שמתעורר בך כעס אדיר, איזה סטרא אחרא כמו נחש זוחל בתוכך. זה כבר סיפור אחר. כאן- ברגעים האלה- קשה לעצור הכל ולראות את השני. אבל כשמצליחים לעשות את זה- וואו. את יכולה להרגיש על האוורסט. על פסגת ההימליה. עשית כאן משהו גדול.

    יהי רצון שנצליח- את ואני – להרקיע למרום ולהבין תוך תחושה עמוקה של נפש הילד שלנו (וגם את הילד שבתוכנו..) לראות באמת את השני לפני שאנחנו מגיבות ולאפשר לו לגלות את הרצון האמיתי שלו.

    שבוע טוב,

    מורן קורס

    398

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה