• הניסן שלי • סיפור אישי מפעים

    הגדלה

    ניסן - ניסי ניסים, חודש ניסן הוא חודש שמסוגל לניסים ובמיוחד לנס הכי גדול - הגאולה האמיתית והשלימה > חנה הרצל, שליחת הרבי במושב ארבל שבצפון הארץ, משתפת בסיפור הניסי המשפחתי • מרתק

    (עטרת חיה)

    בליל שבת, כ' באייר התשע"ט, התארחו אצלי אימי ואחותי תחי' לאחר עלייתן לציון הרשב"י בל"ג בעומר. ישבנו על הספה אחרי הדלקת נרות ושוחחנו על מקרים בהם חייהם של אנשים השתנו ברגע בעקבות אסונות ה' ישמור. ואז נכנס בעלי מבית הכנסת: "הכיש את שלוימי נחש". שלוימי הוא בני החמישי. אז הוא היה בן שבע, בכיתה א'. בשנייה הראשונה שבעלי 'זרק את הפצצה' הזו, לא האמנתי לו. אבל בשנייה שלאחריה כבר רצנו החוצה כאחוזי טירוף וגילינו ששלוימי כבר פונה על ידי תושבי המקום לבית הרפואה. ברגע הבא החלטתי אני לנסוע להיות איתו שם, כדי שבעלי יוכל לבצע את תפקידיו במקום. להתוועד, לקרוא בתורה… ידעתי גם שאני לא אוכל להיות רחוקה ולא לדעת מה קורה איתו שבת שלימה. ארזתי לי כאחוזת תזזית שתי לחמניות, בקבוק מים וכמה שניצלים. בני המשפחה מסביב שידלו אותי להצטייד בדברים נוספים, אך אותי עניין דבר אחד בלבד: שהילד שלי יהיה בריא! באותה שבת בתי השנייה חגגה יום הולדת, הכנתי לכבודה מטעמים מיוחדים ולא טעמתי מהם, כי ברגע האמת הכול נשכח.

    קרובים ורחוקים

    הגעתי לבית הרפואה "פוריה" ושם התברר לי שהילד שלי הוכש, על פי התסמינים, מנחש צפע וחייו ניצלו בשנייה האחרונה, הארס התפשט במהירות עצומה והגוף שלו קטן כל כך… הוא הגיע לשם ללא דופק! עדת רופאים הייתה בכוננות לקראתו ומיד עם בואו, הוזרק לו נסיוב שייצב את מצבו והציל את חייו. משם הוא פונה לבית הרפואה "רמב"ם" במצב בינוני.

    בני המושב ששמעו על מה שקרה, הגיעו לשם בתמימותם כדי להתעדכן ולהביע השתתפות… הם חזרו ועדכנו את בעלי שהילד חי ומצבו יציב. אחר כך שמעתי ממנו כמה כל דפיקה בדלת 'הקפיצה' אותו ואת כל המשפחה.

    למחרת בבוקר, הרגל של שלוימי התנפחה מאוד כתוצאה מהתפשטות הארס והרופאים החליטו שיש לפתוח אותה כדי לאפשר לארס לצאת ולמנוע מצב של נמק חס־ושלום. זאת הייתה שבת לא קלה, הייתי צריכה להיות עם שלוימי, להרגיע אותו ואת הפחד של עצמי ולהכריע לבד האם להסכים לניתוח, ללא אפשרות להתייעץ עם בעלי.

    במוצאי שבת נודע לי שאחרי צאתי לבית הרפואה, בעלי התוועד בגבורה עילאית עם הילדים ואמר להם שמקובל בין חסידים שכאשר אי אפשר לכתוב לרבי, שולחים פ"נ במחשבה, ואמירת 'לחיים' היא למעשה שליחת הפ"נ. הוא סיפר להם סיפורים והחזיק עצמו חזק, בשבילם. הם קיבלו החלטות טובות וסיימו את כל התהילים לזכות שלוימי.

    ניסים בשרשרת

    בהמשך שמענו את השתלשלות האירועים: שלוימי חזר מבית הכנסת עם בעלי ואחיו הגדול ופתאום הרגיש כאב ברגל והחל לצלוע. כשבעלי שם לב לכך, הוא לקח אותו על הידיים. כשנעשה לו כבד – החליף אותו אחד ממתפללי בית הכנסת. ואז החל שלוימי להקיא ושניים מהמתפללים הבחינו בשני חורים שנפערו ברגלו. הם הבינו מיד שמדובר בהכשה, גילו תושייה ובנס ידעו כיצד לפעול. השכיבו את הילד על הרצפה למניעת התפשטות הארס וצעקו לשכן שיביא את הרכב, מהר! בעל הרכב נהג והם ישבו מאחור עם שלוימי, מדברים איתו וצובטים אותו, כדי לשמור עליו בהכרה. הם ביקשו ממנו לומר משניות בעל פה. אחד מהם בוכה עד היום כשהוא נזכר בכך, הוא אומר מפורשות: "ראיתי את הילד דועך לי מול העיניים". אני מודה לה' שלא הייתי שם. לא הייתי עומדת בזה…

    ביציאה מהמושב אירע נס נוסף בשרשרת הניסים והם פגשו את אחד התושבים שהיה בכיסו פלאפון, דרכו הזמינו אמבולנס. אנשי מד"א ביקשו מהם לעצור בצד ולחכות, אך הם היו נחושים: "המצב קריטי, אנחנו לא עוצרים בשום אופן!" ואכן, הפרמדיק שליווה אותו אמר לי אחר־כך: "אם הייתי נכנס לארבל – לא היה את מי להציל…" בסופו של דבר הם נפגשו עם מד"א בדרך ושלוימי הועבר לאמבולנס, שם ייצבו לו את לחץ הדם שהיה נמוך מאוד בגלל התפשטות הארס, ועדכנו את בית הרפואה במקרה, כדי שיהיו מוכנים עם הנסיוב המבוקש בלי לאבד רגע, כפי שאכן היה. בשלב זה, שלוימי כבר התקשה לדבר ואפילו לנשום. בבית הרפואה קרעו את בגדיו, שהיו יקרים וחדשים כדי להצילו. שוב, ברגע האמת, הכל זז הצידה. כפי שאמרו לנו אחר־כך: "קיבלתם את הילד שלכם במתנה!"

    שליחות מצווה

    באותה תקופה ועד לפרוץ הקורונה, התארח אצלנו מידי ליל שבת יהודי ערירי מהמושב. אחד מהמתפללים שפינו את שלוימי אמר ברגש לבעלי: "הבן שלך ניצל בליל שבת בזכות זה שאתה מארח את היהודי הזה בליל שבת!"

    אחרים תמהו: "את לא שואלת למה? למה דווקא לכם, למה לבן של הרב?!"… אמרתי להם שאני מודה לקב"ה שלא העמיד אותי בניסיון של לשאול למה. שלוימי ניצל בזכות הזכויות שלו כשליח צעיר!

    בערב שבועות הוא השתחרר בסייעתא־דשמיא מבית הרפואה ולא היה יכול עדיין ללכת כמו שצריך. הבאנו ספר תורה הביתה לקריאת עשרת הדברות. נכח קהל רב, ב"ה. זה היה מעמד מרגש…

    ערוצי חדשות רבים ביקשו מאיתנו ראיון, נענינו לאחד מהם. דבריו של שלוימי גרמו לקידוש ה' גדול.  אנשים זיהו אותו כחב"דניק כי הוא התבטא בפשטות: "בית רפואה".

    שלוימי נאלץ לעבור השתלת עור כדי לסגור את הפתח ברגל שהיה גדול מדי. יש לו עד היום צלקת, זכר לנס ואנחנו חוגגים לו יום הולדת פעמיים: בי"ז ניסן ובכ' באייר. זכה הילד של טו"ב בניסן ש"ניסי ניסים יעשו לו".

    בחופש הגדול של אותה שנה ערכנו סעודת הודיה גדולה.

    "להודות ולהלל לשמך הגדול!"

    501

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה