"נולדנו עייפים ואנחנו חיים כדי לנוח"… משפט שתליתי על דלת חדרי כשהייתי בת 15, ועד היום אני מאמינה בו. בנוגע ל"נולדנו עייפים" לא הייתי בטוחה, איני זוכרת ממש את התקופה ההיא… אבל מאז ילדה שני גיסתי את תום ומאור שלה, גיליתי שזה נכון… עם כל התלונות שלה על הבכי המשותף של התאומים המדהימים ביותר בעולם, הם ישנים, המון!

שישי, תשע בבוקר. אני עדיין נמרחת, מנצלת עד הסוף את הבוקר החופשי מלימודים שנפל עליי מהשמיים. אתמול הלכתי לישון מאוחר, בניתי על יקיצה בשעת צוהריים, בסוף התעוררתי מוקדם. לא נורא, אולי זו הזדמנות לראות בנחת עוד פרק בסדרה האהובה עליי.

אבל לא כיף לראות ככה. בכל רגע קופצת לי הודעה, ואני צריכה להגיב או לקרוא. בסוף אני קמה, בודקת את המקרר. נגמרה הגבינה הצהובה, אוף! אימא מסביבי מתעופפת כמו דבורה, מערבבת, קוצצת, טועמת, שוטפת, מפעילה אלף מכשירים רועשים ורוטטים.

"אין גבינה צהובה?" אני רוטנת, איני בטוחה שהיא תשמע אותי.

היא שומעת מצוין. "בוקר טוב, גברת מגונדרת! אולי באמת תקפצי למכולת? יש לי על המקרר רשימה שלמה שאני צריכה שמישהו יקנה…"

אני מסתכלת לרשימה בעיניים, מאבדת את התיאבון. "אני אוכל כריות עם חלב, זה בסדר…" אני ממלמלת, מעמיסה על הקערה, מנסה להתחמק לסלון.

"שירי, מותק." מאימא אי אפשר באמת להתחמק, "תאכלי חמודה ואז תבואי לעזור קצת? אוהד ושני מגיעים לשבת עם התאומים ויש המון מה להכין…"

הראש שלי מתחיל לכאוב מהבכי שלהם, אף שהם עדיין בביתם החמוד בתל־אביב. "הם אוכלים מטרנה, לא?"

"אוהד ושני? לא!"

"אוהד גר פה עד לפני שנתיים, ואף פעם לא התרגשת ככה לכבודו," אני ממלמלת. "ושני תעדיף לישון ושנטפל לה בקטנים."

"את יודעת מה?" אימא אינה נכנסת איתי לדיון על רף האירוח שלה. "באמת עדיף שתשקיעי את השעות הפנויות שלך בהשלמה של הלימודים שהפסדת אז, כשהיה לך וירוס."

אוף, נכון. אני נכנסת לתיקייה של המכללה, גבי נכפף. כאילו ארבע שעות שינה נמחקו לי. יש לי עבודה שלא העליתי למודל בקורס של דרורה חזן ושני מבחנים מקוונים שהתוקף שלהם עד ליום שני הקרוב. הסרטונים של הקורס של מאי מחייכים אליי, גורמים לי כמעט להתקף אסתמה. מילא 12 שנות לימוד, לא הייתה לי ברירה. חוק חינוך חובה… הייתי קטינה חסרת ישע. מה חשבתי כשחזרתי ללמוד מרצוני ועוד לקחתי הלוואה בשביל זה? מה חשבתי?

לא מגיע לבן־אדם לנוח לפעמים?

בהחלטה של רגע אני טורקת את המחשב. היום יום המנוחה שלי, כל השאר יחכה לאחר כך. זורקת את הקערה עם שאריות הדגנים לפח, הולכת להתלבש. אחרי משא ומתן ארוך עם ארון הבגדים, שגרר אחריו הגליה של חצי מהם אל המיטה הסתורה שלי, אני לבושה. שולחת הודעה לעדן, החברה הכי טובה בעולם.

"עדן! הצילו! תום ומאור באים לשבת! יש לך אטמי אוזניים?"

עדן שולחת לי סמיילי צוחק, ואחד מנשק ואחד בוכה. "בואי," היא כותבת רגע אחר כך. "המיטה הנפתחת בחדר שלי מחכה לך…"

זה רעיון! אני מחליפה שוב בגדים, מתלבטת מה לארוז בתיק, כבר כמעט שתים־עשרה.

"אימא," אני יוצאת אל המטבח, מוכנה לוויכוח. "אני נוסעת לעדן לשבת."

"רעיון!" אימא מרימה עיניים מופתעות מהסיר. "תהיתי איפה יהיה להם הכי נוח. החדר שלך יהיה מעולה!"

זה מעליב. חשבתי שהיא תצטער ותתחנן שאשאר, תבטיח לי לטגן את החצילים שאני אוהבת ולהכין עוגת גבינה. יצר ההישרדות שלי מזכיר לי שאין זמן להיעלב, עדיף לברוח. לפני שאימא תגלה את מצב המיטה, תבקש ממני לחזור ולסדר…

"מה כבר רציתי?" אני בוכה לעדן אחרי שבדקנו מה קורה בכל הקבוצות של המחזור, התווכחנו קצת על פוליטיקה ובדקנו מחירים של טיסות לואו־קוסט לצרפת באוגוסט. "מה כבר רציתי? יום אחד של מנוחה!"

היא מהנהנת, אינה יודעת מה לומר. בסוף היא מציעה, "בואי נצא לאכול משהו."

אנחנו יוצאות. יש אלף מקומות פתוחים, אבל שום מקום אינו מגניב באמת. בקבוצה של המכללה כולם דנים ומתלהמים, משום שהורידו לנו מ"עשרים אחוז" את המלחמה הזאת, והמוכר בפיצה מעסיק אנשים מוגבלים. זה מרשים ואנושי מאוד, אבל אישה אחת מתעקשת שהנער עם הפיגור לא יכין לה את המנה. ויכוח. מישהו מאיים שיצלם, היא מתרגזת. כבר אין לי כוח לעקוב ולהתערב בכל מה שקורה סביבי.

עדן שמה לב שהיא מדברת לעצמה, משתתקת.

אני שותה מילקשייק בקש כחול לאט־לאט, עוקבת אחרי כל טיפה שיורדת בגרוני, מקפיאה אותו. מנסה לא לחשוב על כלום, כמו בימים הרחוקים ההם, כשהייתי ילדה קטנה.

זה לא הולך. הלימודים, החברה, המשפחה, המלחמה…

"בא לך לראות את האישה הכי שלווה בעולם?" עדן שואלת פתאום.

אני כמעט נחנקת, משתעלת. "מה, את קוראת מחשבות?"

היא צוחקת. "הכרתי אותה כמעט בטעות לפני חודש, ואני נהנית להגיע אליה רק בשביל זה. לראות איך מתנהלת מלכת השלווה בחיים שלה."

"עכשיו?" אני פתאום נבהלת, כאילו לראות אותה יחייב אותי במשהו. "עוד רגע שבת!"

"לא עכשיו," עדן מרגיעה אותי, "קצת לפני הדלקת נרות נלך אליה."

אני מנסה לדמיין את האישה הכי שלווה בעולם, יושבת ישיבה מזרחית על מחצלת קש בחוף ים שקט. היא עוצמת עיניים, נושמת עמוק את האוויר הנקי, חיוך רך משוך על פניה.

"הים קצת רחוק מהבית שלך," אני מזכירה. "נחזור ברגל?"

עדן מקמטת מצח. "מי דיבר על הים? למדוד לך חום?"

"היא לא גרה על שפת הים?" אני תמהה.

עדן נחנקת מצחוק. "נראה לך? היא גרה לא רחוק ממני, בכביש הראשי איפה שהאוטובוסים? שם, מעל שדרת החנויות."

כביש ראשי, מעל החנויות. לא בדיוק תיאור מעורר שלווה. אני חוזרת למילקשייק.

בסוף אנחנו הולכות, לבושות בבגדי השבת שלנו. נס שאני לא בבית, ככה לא יכולתי להתלבט יותר מדי מה ללבוש, רק אפשרות אחת ארזתי לי. מושקי, מלכת השלווה בפי עדן, פותחת לנו את הדלת בחיוך מקסים עם תינוק צורח על הידיים ומגב ביד. "עדן, שבת שלום! איזה כיף שהבאת חברה!"

אני מעדיפה שתבלע אותי האדמה, כי מאחוריה שתי ילדות בשמלות שבת ושיער רטוב מפוזר רבות על זוג גרביונים חגיגי שכמעט נקרע.

אנחנו חומקות לסלון שנראה תשעים אחוז שבתי. השולחן ערוך ועליו מגש מלא בעשרות נרות, פרחים על השידה, כביסה לא מקופלת על ספה אחת ומיליון משחקים וספרים על האחרת. אבל הרצפה נקייה, עדיין רטובה. אנחנו משאירות אחרינו עקבות כשאנחנו נכנסות, מוצאות עוד כמה בנות סביב השולחן, מדברות בשקט.

החיוך של מושקי אינו נמחק כשהיא רואה את הלכלוך שיצרנו. היא מעבירה שוב את המגב עם הסמרטוט כאילו היא מנגבת לוח מחיק, מגישה בקבוק מיץ וכוסות, מבררת בחיוך מה שמי. לא שהיא שומעת, עם הטונים של הילדים שלה…

"בואו נראה מי מוותרת ראשונה!" היא מכריזה בסלון בחיוך, כאילו היא מזמינה קוסם. "מי שתוותר, מקרבת את הגאולה! מי רוצה?" הילדות עוד מתלבטות, מפסיקות לצרוח, אינן עוזבות את הגרביון. התינוק מוצא בינתיים כוס חד־פעמית שקטף מהשולחן בזמן שעברה לידו, מתעסק בה.

"מי שתוותר…" היא לוחשת, מניחה את הקטן בזהירות על הרצפה, מתחילה להעמיס את הכביסה לתוך סל פלסטיק. "מי שתוותר תזכה בעוד מצווה! היא תחלק ממתק אחרי קבלת שבת!" הבלונדינית, הקטנה יותר, מוותרת בבכי חלוש. אימא שלה מנשקת אותה, שולפת במומחיות גרביון אחר מהסל העמוס, לוקחת את הסל איתה.

הבנות מתחילות לדבר על התוועדות כלשהי שהייתה לפני יומיים, משהו מדהים. אני לא ממש מקשיבה, עסוקה בלתצפת עליה. היא מארגנת את המשחקים במהירות שיא, קולעת צמות, מארגנת סירים על פלטה ענקית, מכוונת שעון שבת ומכינה מטרנה, וכל זה תוך כדי שהיא מנהלת סמול טוק בחיוך עם עוד מישהי שנכנסה בדיוק.

זה מצחיק, כי היא באמת שלווה. כל הפעולות שהיא עושה במהירות בלי לעצור לשנייה נראות כמו סוג של ריקוד מהיר ומדויק, אינן משדרות עומס. ילדות קטנות בכל מיני גילים ומכל סוגי המגזרים שקיימים, נראה לי, נכנסות לבית הקטן עם השבת. היא עוזרת להן להדליק נר ולברך, מעבירה את הגפרורים לנו, הבחורות, בזמן שהיא מושיבה אותן בקומות על הספה ועל השטיח. הן שרות שיר ארוך, מעין דקלום, שנשמע כמו אוסף של כל מיני מקורות.

אני מדליקה נר בערב שבת, פעם ראשונה בחיי. אולי זה אמור לרגש אותי, מושקי מרגשת אותי יותר. כמו שהיא יושבת מול הבנות ומספרת להן סיפור, אפשר לחשוב שהיא סבתא עשירה שכל היום לא עשתה כלום, וסוף־סוף פוגשת את הנכדים בסבלנות גדולה וראויה לציון.

בחורה אחת גבוהה מחלקת בינתיים דפים מצולמים, הבנות מתחילות לעבור עליהם בשקט. אני מרותקת למלכת השלווה. היא נותנת לבלונדינית הקטנה קופסה של סוכריות על מקל ענקיות, מספרת לכולן איך שיינא ויתרה היום לחני ולכן היא זכתה לחלק.

מתיישבת לידנו, לוקחת דף, מבליעה אנחה ומותחת את הגב. רק כשהיא קרובה אליי אני שמה לב לעייפות מתחת לעיניים שלה, לפיהוקים.

"נתחיל ללמוד?" היא שואלת בחיוך רענן. היא מקריאה, מסבירה, מוסיפה סיפור. כל מיני שאלות עולות ודיונים מתפתחים. היא עונה, צוחקת. מקשיבה, מקשה. נראה שזה מעניין, אבל איני מצליחה להקשיב בכלל, רק עוקבת אחרי כל הדברים שהיא עושה תוך כדי. פותחת את הסוכריות, מנחמת אחת, מחבקת אחרת, מסדרת קוקו שהתפרק, מאכילה את התינוק מבקבוק, מנענעת עגלה.

בסוף נגמר.

הבנות ודאי בטוחות שאני אילמת, לא הוצאתי הגה מהפה כל השיעור. הן קמות, נפרדות בכמה מילים אחרונות, יוצאות.

"תכירי, מושקי. זאת שירי." עדן מציגה אותי בחיוך.

"את השם הספקתי לשמוע," מושקי צוחקת, לוקחת אותנו אחריה למטבח, בלי להתבלבל היא מוציאה מהמקרר ירקות, מתחילה לקצוץ במהירות שיא. "אשמח להכיר אותך יותר!"

"הבאתי אותה כי היא במסע אחרי המנוחה…" עדן מסגירה אותי. "לא מוצאת אותה…"

מושקי אינה מביטה בי, עיניה בקרש החיתוך, מקשיבה.

"אז הבאתי אותה," עדן מרימה כתף, מחייכת. "אמרתי לה שאכיר לה את מלכת השלווה שלי…"

מושקי נבוכה, היא מביטה בי רגע, סמוקה, צוחקת.

"אני מצליחה להבין למה עדן החליטה שאת מלכת השלווה…" אני סוף־סוף פותחת פה, "אבל מנוחה זה לא בדיוק מה שראיתי, את לא מפסיקה לעבוד!"

"מה את עושה בחיים?" מושקי מתעניינת, אינה עונה ישירות.

"לומדת לתואר ראשון, כמו כולם…" אני נאנחת כשאני חושבת על דרורה חזן והרצאותיה המשמימות.

"ואם לא היית מצליחה להתקבל ללימודים?" היא מקשה. שאלה מוזרה! אנחנו בקושי מכירות…

"אז הייתי כנראה עובדת…" אני צוחקת, מושכת כתף.

"למה?" היא מקמטת מצח. "את צריכה לשלם להורים שלך על האוכל? על המיטה?"

אני פוערת זוג עיניים גדולות, המומה. "מה?"

"למה לך לעבוד?" היא מפסיקה רגע לחתוך את המלפפון השביעי במספר, "תנוחי!"

"נו באמת…" אין לי מילים להסביר כמה זה אבסורדי, "אני רוצה לעשות עם עצמי משהו!"

היא לוקחת נשימה עמוקה, מערבבת את הסלט, מוציאה ערמת קופסאות סלטים מהמקרר. "אנחנו לא באמת רוצים לנוח מעבודה קשה," היא אומרת לאט, בשקט. "עבודה קשה טובה לנו ונותנת לנו סיפוק. מה שמעייף אותנו הוא הבלבול. אנחנו לא יודעים בכל רגע נתון למה להתייחס, במה להשקיע, למה לענות ואיך לחלק את הכוח ואת תשומת הלב שלנו."

אני מקשיבה, חושבת על הבוקר עם האוכל, הסרט, הקבוצות והלימודים.

"זו גם המנוחה של שבת," היא מחייכת. מצחיק לשמוע אותה מדברת על מנוחה כשהיא לא נחה מהשנייה שבה הדליקה נרות ועוד קודם. "לכאורה, אנחנו עובדים קשה יותר, לא מדליקים אור, לא משתמשים במעלית ולא במכונית, לא בכל המכשירים שאמורים להקל עלינו את החיים…" הבנות שוב רבות, היא מחבקת את הגדולה, נותנת לה חתיכת מלפפון. "כי המנוחה בשבת היא מהבלבול, לא מעבודה פיזית. אנחנו עסוקים רק בשבת. לא מתכננים ליום אחר, לא חושבים עליו אפילו. לא יוצאים מחוץ למקומנו."

"אז ביום חול את לא כזו שלווה?" עדן צוחקת.

מושקי מביטה בה, מסמנת נו־נו־נו באצבעה. "שובבה את, עדן!"

"תדמיינו לעצמכן איזה שוק ענק, משהו שאין בארץ. מיליון דוכנים וחנויות, רוכלים ודמויות משונות, עמים שונים, שלטים ודגלים ולכלוך על הרצפה. למי שייכנס לשם זה נראה כמו הבלבול הכי גדול בעולם, נכון?"

אנחנו מהנהנות יחד, מרותקות. קטנטן אחד מלקק לי את הנעל, אני מרימה אותו, הוא מניח ראש על הכתף שלי, מתוק ממש!

"ככה נראה העולם שלנו." מושקי מעבירה סלטים לצלוחיות קטנות. "ה' ברא בו כל כך הרבה דברים, המדענים עוד לא בטוחים שהם סיימו לגלות אפילו את כל הציפורים, החרקים, היצורים, וזה עוד לפני כל מה שבני אנוש המציאו, מכונות ותאוות ודמיונות ותקשורת…"

היא עוצרת רגע, קוראת לבנות להגיש בזהירות לשולחן.

"זה משגע אותנו," היא נאנחת, "מבלבל ברמות לא הגיוניות, גורם לנו רק לרצות לברוח, לנוח, לתפוס קצת שלווה…"

"ממש," עדן מסכימה, מתחילה לעזור להגיש. אני לא, מחזיקה את הקטן. אני לא מושקי, ואינני יודעת לעשות אלף דברים יחד. עדיף שאעשה דבר אחד כמו שצריך…

"תחשבו על המבולבל מהבאזר…" היא צוחקת. "נניח שמישהו היה נותן לו מפה, רשימת משימות. משהו שהאו"ם שלח כדי להציל את העולם. כן? והכול מפורט שם: לך לדוכן השלישי, תיקח בננה, תביא לילד שיושב על שמיכה בחנות של המשקאות. ממנו תיקח פתק ותיתן למוכר של הקמח, שם תרים שני שקים ותניח בעגלה שנוסעת ליד התעלה מאחורי הבית הכחול…"

קערה אחת נשפכת, מושקי מנקה, מנחמת. ממשיכה: "באותו רגע כל הבלבול חולף לו, כי הוא ממוקד מטרה, יודע בדיוק מה לעשות ואיפה. מה אכפת לו מכל מה שקורה בבאזר? לו יש משימה וזה הכול מבחינתו."

"אה, זה הקשר לשבועות…" עדן מחייכת בהבנה.

"שבועות?" אני תוהה, "מה הקשר?"

"לא הקשבת בכלל בשיעור, הא?" מושקי צוחקת. "דיברנו על המתנה היפה שה' נתן לנו, התורה. ברגע הראשון, כשמסתכלים על אדם דתי, זה נראה כאילו הוא לא נח לרגע, כל הזמן יש לו מצוות לקיים ומשימות לעשות ושעה לקום בה ועוד אלף הגבלות ואיסורים."

"נכון!" אני אומרת וגם מהנהנת בראשי, חושבת עליה.

"זה המבט החיצוני, השטחי." היא מביטה בעיניי. "כי באמת, בפנים, לא כיף לנו להיות משועממים, חסרי מטרה. זה מלחיץ אותנו. אין לנו מושג לאן לפנות ובמה להתמקד. אנחנו מכורים ל'ווייז'…"

"כמו האיש ביריד…" עדן צוחקת.

"בדיוק," מושקי מחייכת, מוציאה מהמקרר בקבוק יין, מניחה על השולחן הערוך.

"אז, באופן תאורטי, כמובן," אני מנסה להקשות, "כל אחד יכול לתת לו משימות להתמקד בהן, זו לא חייבת להיות התורה דווקא…"

"אפשר…" היא מושכת כתף, "זה לא באמת יעזור לו."

"למה?" אני מקמטת מצח.

"כי התורה היא המשימה האמיתית, היא המטרה של העולם, היא הכוונה שמסתתרת מתחת לכל השוק העמוס והמבולבל שנקרא עולם הזה."

"וואו." אני צריכה לעכל את מה שאמרה. "כאילו רשימת המשימות שנתנו לו היא מהבמאי המוכשר שהקים את כל השוק הזה?"

היא צוחקת, "כאילו…"

"אני דתייה," אני נאנחת. "והמצוות בעבורי זו רשימה של מגבלות וציוויים שדי מטרידים אותי. לא בדיוק רואה את המטרה של העולם, את הכוונה המסתתרת. מה שאני רואה זה שאסור לי לאכול ארטיק אחרי שניצל או לראות סרט בשבת בלילה…"

"זו הגלות הזאת," מושקי נאנחת. "היא מסתירה ומגבילה ומציגה לנו תמונה כל כך מעוותת של המציאות."

"מעוותת?" עדן מגחכת.

"ממש!" מושקי מביטה בה, נחרצת. "נראה לנו כאילו עולם שלם מתנהל מעצמו ויש לו ממשות ואנחנו רק עם קטן ולא משפיע. נראה לנו כאילו אלוקות היא משהו רוחני ומנותק ואין קשר בינה ובין העולם הזה. זה הכול הגלות הזאת…"

"וזה לא ככה, מה שאמרת?" אני שואלת בשקט, חושבת על מיליוני סינים, על מיליארדים של הודעות שרצות ברשת החברתית בכל שנייה, על אסטרונאוטים, על ננוטכנולוגיה.

"לא." היא רצינית. "כל דבר בעולם הזה, הר או כבשה, או מטען או שולחן הוא בעצם התגלות של הבורא. כשמשיח יבוא אנחנו נראה את זה. זה יאיר מתוך העולם והכול יהיה ברור פתאום…"

"נשמע חלומי," אני נאנחת. "מה בינתיים? לסבול בשקט?"

"לא…" היא מחייכת. "הנשמה שלך כבר מרגישה ורואה את זה. פשוט תאמיני לה, תני לקול שלה לנצח. את יכולה כבר להיות רגועה ושלווה, במנוחה מוחלטת. כי גם אם את עוד לא רואה, הגאולה כבר כאן, שירי."

גבר צעיר נכנס עם ארבעה אורחים, שיינא נופלת, בוכה. הקטן מרים ראש מהכתף שלי וצועק. מושקי מחייכת אליהם, מברכת ב"שבת שלום", עם הקטן על ידיה היא מגישה חלות, הילדה מחבקת לה את הרגל.

אנחנו ממהרות לצאת, הגזמנו עם הביקור.

"במנוחה מוחלטת היא אמרה, כן?" עדן צוחקת.

אני מקנאה.

באדיבות מגזין עטרת חיה