פניתי לכמה נשים יקרות בניסיון לברר כיצד גורמים לשלהבת להיות 'עולה מאליה'? מוסיא מנדלסון – מחנכת בבית ספר יסודי, חני סטרולוביץ – מדריכה בארגון נוער ואורית יצחק – מורת נהיגה לנשים, יספרו לנו מהזווית שלהן איך נוכל להדליק את השלהבת.

איך גורמים לתלמיד להיות כמו שלהבת העולה מאליה?

חני: אני משתדלת לדבר עם החניכות בגובה העיניים, לתת להן להבין שכמו שהן מקבלות ממני גם אני מקבלת מהן, ושהן נותנות לי כוח. בסופו של דבר לכל אחד יש קשיים, זה שאני המדריכה לא הופך אותי למושלמת שיודעת הכול. כשהן מבינות את זה, הן יותר פנויות לקבל, ובסופו של דבר גם להפוך לשלהבת העולה מאליה ולהשפיע הלאה.

אורית: בשיעורי נהיגה אני מרגישה שזה קורה כשלא מלמדים רק 'לעבור טסט', אלא בונים ביטחון, אחריות ואמונה עצמית. בהתחלה תלמידות רבות תלויות מאוד במורה – הן מפחדות לטעות, מחכות לכל הוראה קטנה וחוששות להחליט לבד.

התפקיד שלי הוא לתת להן כלים לחשוב, להבין את הדרך ולסמוך על עצמן. כמו שלהבה קטנה צריכה הדלקה עד שהיא כבר בוערת לבדה, כך גם תלמידה צריכה הרבה הכוונה, רוגע וחיזוקים בתחילה, עד שמגיע הרגע שבו היא נוהגת מתוך ביטחון פנימי ולא מתוך פחד.

מוסיא: חיבור לחוזקות. עליי לתת לתלמידה לבטא את עצמה דרך הערוצים החזקים שלה כמו ציור, כתיבה, דרמה. כשהיא מרגישה שהיא מצליחה, המוטיבציה נבנית מבפנים. כשנותנים לתלמידה לנהל פרויקט כלשהו בכיתה, אפילו קטן, ונותנים לה תחושה שסומכים עליה, היא מקבלת מנוע אדיר לעצמאות.

תארי את המשמעות של זה בתפקיד שלך.

חני: בתור מדריכה אני צריכה לגרום להן לרצות להתנהג כמו בת חסידית בכל האופנים – ללמוד איתן שיחות, לעודד יציאה ל'מבצעים' ולהנחיל התנהגות צנועה וחסידית. אני מדריכה של כיתה י', ואני מרגישה שדווקא בגיל הזה הנושא הזה מאוד חשוב. פתאום יש הרבה אפשרויות, ולכן יש בנות שמתחילות להתלבש פחות ראוי.

אני חושבת שמה שהכי גורם להן להיות 'שלהבת עולה מאליה' בתחום הזה הוא הדוגמה האישית שלי בתור מדריכה. עם הזמן הבנתי כמה ההיבט החיצוני נתפס אצלן חזק, וכמה אני בתור מדריכה צריכה להיזהר בזה.

אורית: בתור מורה לנהיגה אני מבינה שהתפקיד שלי הוא לא רק ללמד טכניקה של נהיגה, אלא גם לחזק את האישיות של התלמידה. לפעמים תלמידה מגיעה מאוד לחוצה, חסרת ביטחון או עם אמונה שהיא "לא מסוגלת".

אם רק אתקן טעויות בלי לבנות לה אמון בעצמה, היא תישאר תלויה בי. אבל כשאני נותנת מקום לשאלות, מחזקת הצלחות קטנות ומאפשרת לה להתמודד לבד עם הרבה סבלנות – היא מתחילה "לנסוע בכוחות עצמה", גם בכביש וגם בחיים. זו בעיניי המשמעות של "שלהבת העולה מאליה".

מוסיא: כדי שלימוד תורה יהיה באופן של "שלהבת עולה מאליה", הוא צריך לעבור משינון יבש לחוויה חיה שנוגעת בלב. התפקיד שלי הוא לעזור לעורר עניין בתלמידות. לכן אני משתדלת לבנות מערכי שיעור המבוססים על סיפורים שהתלמידות מזדהות עם הדמויות שבהם, וחשות את הרלוונטיות של התורה לחייהן האישיים, ואפילו להכין חידונים ומשימות מאתגרות.

אחרי שנה של השקעה, את רואה את הפירות של ההנהגה?

חני: אני לא יכולה להצביע על משהו מסוים שראיתי, אבל אני מאמינה שמתחת לשטח קורים דברים. הן מאוד נהנות, ואף על פי שבדרך כלל 'נושרות' חניכות בדרך, כעת כבר כמעט סוף השנה ורוב הבנות מגיעות לפעילות. אז בטוח שמשהו חלחל והשפיע, ובכל מקרה לרבי בטוח יש נחת.

מוסיא: אחרי שנה שלמה שבה השקעתי את כל הלב, האנרגיה, התכנון והתפילות; הרגע שבו אני מסתכלת על הכיתה ורואה את הפערים נסגרים – הוא הרגע המרגש ביותר בעבודת החינוך. פתאום אני רואה שתלמידה שהייתה צריכה תזכורת לכל דבר, מגלה אחריות בעצמה; פשוט עולה מאליה. היא יציבה, חזקה ומאירה את סביבתה.

הפערים הללו שהצטמצמו הם העדות הכי גדולה לכך שההנהגה הפכה לחלק מהן. זהו האישור הסופי והמוחלט לכך שהאש הזו באמת עולה מאליה, כשהיא ממשיכה לבעור ולזרוח גם כשהמחנכת שהדליקה אותה כבר לא נמצאת בחדר.

ספרי על שינוי משמעותי שתלמידה שלך עברה.

אורית: הייתה לי תלמידה שבתחילת הדרך פחדה מאוד לנהוג. בכל צומת היא הייתה נלחצת, ממלמלת 'אימא, אימא' ואומרת שאין סיכוי שתצליח לקבל רישיון. בהתחלה הייתי צריכה לכוון אותה כמעט בכל פעולה – מתי להאט, מתי להסתכל במראות ואיך להחליט החלטות. לאט־לאט התחלנו לעבוד על ביטחון ולא רק על נהיגה. נתתי לה זמן, חיזקתי אותה גם על הצלחות קטנות ולימדתי אותה שטעות היא חלק מהלמידה.

אחרי תקופה היא פתאום התחילה להעז להחליט ולתקן טעויות לבד, לזהות מצבים בכביש בלי שאעיר לה ולנהוג ברוגע.

ביום שהיא עברה טסט היא אמרה לי: "בהתחלה חשבתי שאת נוהגת בשבילי, והיום אני מרגישה שאני מסוגלת לבד". בשבילי זה היה רגע של שלהבת העולה מאליה.

מוסיא: הייתה תלמידה שבתחילת השנה הייתה 'שקופה' בכיתה. היא הייתה שקטה מאוד, חסרת ביטחון, לא הביאה ציוד, החמיצה זמנים ובשיעורי קודש הרגישה שהיא פשוט לא טובה בזה. המחנכת החליטה שהיא לא מוותרת על הניצוץ שלה. יחד, בנינו אסטרטגיה הדרגתית של אחריות.

באספת ההורים אימהּ העידה שבתה מסרבת להפסיד יום לימודים, אפילו בשביל תור לרופא שיניים. זה אומר שהכיתה כבר לא הייתה עבורה רק מקום שהיא 'חייבת' ללכת אליו; הכיתה הפכה עבורה למקור של חיות, של זהות, של תחושת ערך ומשמעות. היא מרגישה שהנוכחות שלה קריטית, ושבכל יום שהיא שם היא מאירה.

האימא הזו לא רק שיתפה בסיפור טכני; היא בעצם אמרה: "הענקת לבת שלי מתנה לכל החיים. הפכת אותה ללומדת עצמאית שאוהבת את מה שהיא עושה".

עצה לאימהות הקוראות את הכתבה?

חני: הדוגמה שהכי משפיעה היא ההורים. ולכן הדרך הפשוטה והנכונה היא לגרום לילד להיות בבחינת 'שלהבת עולה מאליה'. בתור אימא, עלייך להתנהג בדיוק כמו שהיית רוצה לראות אותם מתנהגים, גם בפרטים הכי קטנים ונקודתיים. העיקר לתת ולהעניק מתוך אהבה וידיעה שזה מה שיעשה לרבי מלך המשיח הכי הרבה נחת.

אורית: לפעמים מתוך אהבה אנחנו רוצות לעזור לילדים שלנו בכל דבר, אבל חשוב גם לתת להם מקום לנסות, לטעות ולהצליח בכוחות עצמם. ילד או ילדה מקבלים ביטחון כשמאמינים בהם באמת. חיזוק קטן, סבלנות, מילים טובות ואמון יכולים להדליק אש פנימית גדולה.

כמו בנהיגה, גם בחיים: בהתחלה מחזיקים את ההגה יחד, אבל המטרה האמיתית היא שיגיע היום שבו הילדה תדע לנהוג בדרך שלה – בביטחון, באחריות ועם אמונה בעצמה.

מוסיא: העצה החשובה ביותר היא: סמכו על המערכת ושתפו איתה פעולה בצורה מלאה. צרו חזית אחידה ומעצימה. כשהבת שלכן רואה בבית הערכה עצומה לצוות החינוכי, למבצעים הכיתתיים ולמשימות שהיא מקבלת, היא מבינה שהדברים הללו באמת חשובים. שיתוף פעולה והדדיות בין הבית לבית הספר יוצרים קרקע יציבה ובטוחה עבורה לצמוח.

שחררו בהדרגה ותנו לה להוביל: לפעמים, מתוך רצון לגונן או לעזור, אנחנו נוטות לעשות במקומן – לארגן את התיק, להזכיר זמנים, משימות, לפתור כל קושי. סמכו על הכוחות שהמורה מפתחת בה בכיתה. תנו לה לשאת באחריות, גם אם זה אומר שהתוצאה לא תהיה מושלמת. שחררו בהדרגה ועמדו מהצד, מוכנות לעזור; לעשות איתה ולא במקומה.

תנו לה לנסות להוביל בעצמה, אך עמדו קרוב מהצד. כשהיא תיתקל באתגר ותצטרך את עזרתכן – תהיו שם כדי לכוון אותה, לתמוך בה ולעזור לה למצוא את הפתרון בעצמה. הסיוע שלכן כשהיא זקוקה לו, לצד החופש להתנסות, הוא החמצן המדויק ללהבה שלה.

באדיבות מגזין עטרת חיה