ביקשתי לסדר את החדר, בקשה לגיטימית, הגיונית וגם מועילה – ובתגובה נשמע "לא" עמום מהמעוז הפרטי של המתבגר. עזרה לכבוד שבת? – "אחרי שנקום מהמחשב". לקום בזמן לתפילה? לעזור לאח צעיר? אולי. לפעמים. כשנחה עליהם הרוח. כל בקשה, אם נענית בחיוב, הרי היא נענית בטון של עשיית טובה גדולה לאנושות, כשכל רגע נמדד בקפידה לדעת כמה זמן הושקע בפעילות המשמימה הזו… שלא לדבר על זה שההכוונה של ההורים היא בגדר המלצה בלבד, בעיני הבחור הצעיר. היצור הזה, שלפני שעשיתי לו את הטובה הגדולה והבאתי אותו לעולם, הוא כלל לא היה קיים… והנה יום בהיר אחד קם על יוצרתו!

על מה ולמה?! ובכן, גדלו הנערים.

בגיל הינקות הונח הנדבך הראשון לגדילה בריאה – אהבה ללא תמורה ותנאי.

בגיל הילדות הצעירה המוח היה כמו ספוג הקולט מן הסביבה כל בדל מידע, כל חידוש, כל תגלית של הבנת יחסים בין בני אדם. וככה גדלו גם המידות, והילד גם למד להכיל מצבים שלא ממש מתאימים לרצונותיו, ולהבין את מה שמרגישים חבריו ואנשים סביבו. הוא כבר לא בודד בתוך סביבה, אלא אחד מתוך קהל.

והנה הגיע גיל ההתבגרות, הגיל שמכין אותו לפרוש כנפיים ולעוף. עד עכשיו ישב הגוזל שלנו בקן, ולמד על תעופה במרחב הפתוח, על היצורים הקיימים שם, על התנאים המטאורולוגיים והפיזיקליים, וכשהוא רכוב על עץ גבוה גם זכה קצת לחוש אותם, ולהתמודד עם אחיו לקן. יום אחד, יום סתווי נאה, הגוזל הנחמד והממושמע החליט להגיע לשיא שאיפותיו – להיות כמו אימא ואבא ציפורים, ולממש את חירותו. כשאימא טרחה במטבח על ארוחת הצוהריים, הוא פשוט פרש כנפיים מצומקות ודאה באוויר הפתוח. משק ועוד משק הביא אותו לצלול בזיגזג ולנחות בחבטה על קרקע הגן… המרופדת, ברוך השם, בעלי שלכת לחים ורכים. הוא דידה קצת ימינה ושמאלה, התנער וקרא לעזרה. אבא הגיע, הרכיב אותו במאמצים אדירים על גבו כדי להחזיר אותו לקן. "בפעם הבאה תשאל את אבא אם בכלל כדאי לצאת למעוף באותו היום!" גער בו אביו.

מה קרה הלאה? חייבים לגדול! הגוזל שם לב שטיסת הבכורה שלו לא הייתה כישלון מוחלט. היה משק כנפיים וזה מסקרן עד בלי די.

"אבא, אתה מרשה לי לעוף?" – "בשום אופן! ראית לאן זה הוביל אותך אתמול!" אבל גוזל חייב לגדול, לעוף! אז כשאבא ואימא יצאו ללקט גרגרים, הוא אמר לעצמו שרק ניסיון אחד והוא מייד חוזר לקן… הוא דאה ועף, והפעם נחת על ענף נמוך. התקדמות. אבל אבא השתולל מכעס. "אמרתי לך לא!!!"

אין מצב. לעוף חייבים! אז הכי טוב להתנהל עם זה נכון.

מה בעצם קורה להם?

גיל ההתבגרות הוא שלב מעניין מבחינת התפתחות התהליכים השכליים. התפקודים הלוגיים כבר הגיעו לבשלות. יש למוח את כל הכלים הדרושים לו כדי שהחשיבה הלוגית תתבצע על הצד הטוב ביותר, ומכאן ועד גיל 07 לערך צוברים ניסיון בשימוש ביכולות האלה, וגם מוסיפים ידע. אז מה בכל זאת החידוש בגיל ההתבגרות? הדעת! הדעת היא היכולת בנפש לתרגם את המידע ואת הניסיון להכרה ולתחושה ולחיבור למושא הידע. קניין דעת נעשה על ידי התחככות עם העולם.

הדעת נקנית בסטאז', למשל בלימוד הוראה: בשלב החוכמה ובעיקר הבינה נמצאים בכיתה, מול המורה, או מול טבלאות וסיכומים. אבל כדי לדעת באמת ללמד, צריך לעמוד מול כיתה, מול ילדים, ולחיות את בית הספר. בחסידות מפנים את תשומת ליבנו לעובדה שדעת, כלומר הכרה ותחושת בטן בעניין מה נכון לעשות ואיך, היא דבר שאי אפשר ללמד. אף שהדעת תלויה בידע קודם, היא איננה פעילות שכלית בלבד, היא התחברות השכל לרגש, ונקראת גם אינטליגנציה רגשית.

אם כן, בגיל ההתבגרות הנער יוצא אל העולם, מצויד בידע שהקנינו לו, ושקנה בעצמו, ומנסה ליישם אותו בעולם. כך הוא מפתח את יכולות האבחנה וההתמודדות שלו עם מצבים ואנשים. התהליך הזה נמשך עד גיל 02 לערך, כשיכולות ההתחברות עם הסביבה והמציאות מגיעות לבשלות.

לך לך

המרד הוא, למעשה, שלב הבקיעה של הגוזל מהביצה ושל הפרפר מתוך הגולם. המעניין הוא שאם מישהו מנסה לעזור לגוזל לבקוע או לזחל לצאת, הוא משבש את תהליך הבקיעה והגדילה. כשהגוזל משקיע כוח ומאמץ, וקצת הולך לו וקצת לא, והוא מתאמץ, ומתחכך עם הקושי – אז הוא יוצא בריא וחזק.

ובמילים אחרות: אם דודי לא קם, הוא יסתדר עם המחנך. הוא כבר יבנה לעצמו את סדר היום שלו. הוא כבר יפתח את יחסו האישי, המיוחד, עם השם וגם עם המשגיח. לא צריך לדאוג מתהליך.

מי אני?

אבל כמובן אפשר וצריך ליצור תנאים מתאימים. דימוי עצמי בריא הוא תנאי ראשוני להצלחה. בגיל ההתבגרות דעת הסביבה נחשבת מאוד. עידוד באמצעות הדגשת הטוב הוא חמצן לתהליך, בעיקר משום שכל תחילת דרך רצופה קשיים וכישלונות, והצעיר עלול להתמלא תחושה שהוא "לא יוצלח". חדר לא מסודר, פיזור הדעת, בזבוז זמן, חוסר מיקוד, החלטות שגויות וכדומה הם מצבים שעלולים להופיע בגיל הזה בתדירות גבוהה יותר, ואצל הסובלים מקשיי קשב וריכוז, מקשיי תקשורת עם הסביבה, מקשיי ארגון ועוד – בתדירות גבוהה עוד יותר.

קשיים, התמודדות וכישלונות הם חלק בלתי נפרד מן היציאה לעולם. חשוב להדגיש באוזני בני הנוער את הנקודה הזו. כשהרבי מה"מ מדבר על אותו מכוער שפגש ברבי אלעזר בן רבי שמעון בלכתו בדרך, הוא מדגיש שהכיעור היה רוחני. היו בו מידות רעות, טעויות, כישלונות… ובכל זאת כשענה המכוער לרבי אלעזר שיפנה למי שיצר אותו – ר' אלעזר הסכים איתו! לכן לא צריך להיבהל מחסרונות ומטעויות, וודאי שלא ללעוג למי שיש לו כאלה. אלא לכוון בנחת, בעדינות וברמיזה.

האהבה תנצח

ומעניין לעניין באותו עניין; כשההורים משקיעים בקשר עם המתבגר, כלומר, סתם נהנים מחברת הבן היקר, סתם מביעים אהבה, סתם שמחים בעצם מציאותו, הם מעניקים למתבגר תחושת יציבות ובית, תחושה שיש לו מקום בעולם, מקום בלב של מישהו. זה לא עולה כסף, וגם לא דורש זמן רב.

נחשפתי לא מזמן לסיפור שנגע מאוד לליבי: הדי שלייפר, מטפלת זוגית בעלת שם עולמי, בת לאם שסבלה מדמנציה מתקדמת מאוד, הייתה מבקרת את אימה באופן קבוע בבית האבות הסיעודי. היא הייתה מגיעה, יושבת, אוחזת בידה, מאכילה, ולאחר זמן קצר – עוזבת. הצוות יטפל. הרי ממילא האם אינה מגיבה. היא כבר לא חיה במציאות, והיא, הדי, יש לה עניינים רבים כל כך לנהל, אנשים לטפל בם… לשבת ולשוחח עם אימה? – לצערה הרב, אין בכך תועלת.

לאחר שלמדה על שיטת "אימגו" בטיפול זוגי ועל הצורך במאמץ לבנות גשר אל עולמו של הזולת, החליטה הדי לנסות את התיאוריה בביקורה הבא אצל אימה. הפעם היא התיישבה מולה, הסתכלה בעיניה, שוחחה איתה על מה שעובר עליה, והביעה את אהבתה. עוד היא משקיעה מאמצים לבנות גשר אל עולמה החתום של האם, הבחינה לפתע בדמעה בקצה עינה. האהבה הזו – ללא תנאי וללא תמורה, בסיסית ויסודית כל כך – יש בה עוצמה לפרוץ גם את החומות הבצורות ביותר.

אז מה, מעכשיו נתחיל להביע אהבה כלפי המתבגר כדי שסוף־סוף ייכנס קצת שכל לקודקודו, והוא יתחיל להישמע לנו מחדש? לא יעבוד. האהבה צריכה להיות באמת ללא תנאים. זה לא הסכם שלום. כי הסכם שלום אפשר גם להפר… זו התחברות עם מתיקות הנשמה.

דבר אליי

לדבר? "אההה… אומרים הורים לעצמם, הרי בגיל הזה הם בכלל לא מחשיבים את דעתנו".

טעות! במחקר שערכו על ילדים בגיל ההתבגרות, לבדוק עד כמה שיחה (ואפילו של משפט אחד בלבד מדי פעם) תשפיע על סיכויי המתבגר להימנע מעישון, גילו שלמרות הלחץ החברתי, אחוזי המתבגרים שנמנעו מעישון בקבוצה שקיימו עימה שיח היו גבוהים ביותר. אבל לזה יש תנאי. אסור לחפור!

שיחה היא תקשורת מכבדת בין אנשים. ללא תלונות ("כמה פעמים אפשר לבקש ממך את אותו הדבר?!"), ללא השפלה ("נראה לי שבלגניסט כמוך עדיין לא נברא"), ללא הרמת קול וללא חזרות אין־סופיות. פשוט לומר את מה שצריך, לפעמים בחיוך, לפעמים מתוך רצינות המתאימה לנושא הנידון. אבל תמיד מתוך חיבור לילד.

המרד אינו הכרחי

נחזור לשאלה הגדולה: האם חייב להיות מרד נעורים? ואחרי שהבנו קצת מה קורה, התשובה היא לא. מורדים בשליט או ברודן. אם אין רודן, אין מרד. מה זה אומר בנוגע אלינו? הפקרות? גם לא.

כל מה שהמתבגר מבקש הוא להיות עצמאי. או במילים שלהם – להחליט על עצמו. את זה אפשר לאפשר די בקלות. כל דבר שנוגע לחיים האישיים של הנער, כמו תפילה, קימה בזמן, ישיבה ליד המחשב – זה נוגע לעולמו הפנימי, להחלטותיו האישיות. וכאן שיחות מתוך קירוב ודאי יועילו. כמובן ההורים אינם חייבים לסייע לו לשגות.

למשל, אם המחשב שייך להורה, הוא יכול להגביל את זמן השימוש בו. אם הנער מזלזל בבגדים שניקנו לו, ואינו מסדר אותם, או אינו דואג שמגבת המקווה תחזור הביתה, אפשר לתת לו מגבות פשוטות וקטנות להשתמש בהן, או להרשות לו לרכוש בגדים חדשים רק אחרי תקופה שהוכיח שבגדיו מטופלים, אבל אסור לקחת ממנו חפצים, לחדור לפרטיותו, לשנות דברים במכשירי המדיה שלו. [בכל אופן, לעניות דעתי, אין להרשות למתבגרים צעירים להכניס הביתה מכשירי מדיה חכמים, גם לא מחשב. המחשב הוא של ההורה, שמרשה לו להשתמש בו, בתנאים מסוימים. יש שחוששים שזה יוביל את הנער לרעות בשדות זרים ולתור שם אחר מחשב, אבל זה כבר לא בידינו. מכל מקום, אם הקשר עם ההורים תקין, וטוב לילד בבית, זה לא יקרה הרבה. לעומת זאת, אם יש מדיה פרוצה (בעיקר מבחינת תוכן, אבל גם מבחינת זמן) בבית – אז מאכילים את הילד טרפות במו ידינו!]

ומה עושים כשהילד טועה או מזיק לעצמו בהתנהגותו ואינו שומע בקולנו? הכלל הראשון הוא: לא להיבהל! הבהלה מקורה ברגש שמציף את הלב ומוריד את השלטר של החשיבה ההגיונית.

אחרי שנרגענו, נוכל לבחון את המצב, ולשוחח עם הנער ולהביע את דעתנו על המעשה. אם הרצון פסול מעיקרו, למשל, אם הילד המתבגר רוצה לרכוש קורקינט חשמלי, או להיכנס לחובות כדי לטוס לרבי – לא נסייע לו בזה. נפנה למישהו שקרוב אליו, שאינו אבא, אימא או קרוב אחר, ונבקש ממנו לשוחח איתו ולשכנע אותו שלא לעשות זאת. וטוב ונכון יהיה לתת לו תחליף כלשהו, אבל במסגרת האפשר. את ה"לא" אומרים בצורה חד־משמעית, וללא כעס כלל, וממשיכים להתייחס אליו באהבה ובקירוב, יהיה מה שיהיה.

ועוד נקודה קריטית: אם נזכור שצורת התנהגות מסוימת היא תלוית גיל ואופי, ובדרך כלל איננה תופעה שמופנית אישית כלפינו, אלא צורת הביטוי של גיל ההתבגרות, אז לא נראה בה מרד, וטוב נעשה אם נעיר את תשומת הלב של המתבגר לעובדה שאופן דיבור כזה הוא פוגע ולא ענייני.

ליצור מצבים מקדמי תעופה

המעוף המבוקר הוא הפתרון של אבא ואימא ציפורים ללמד את הגוזל לעוף. חשוב ליזום שחרור, וליצור מצבים שבהם הילד יתנסה ויתחכך עם העולם. צריך מזוודה חדשה לישיבה? שהוא ילך לקנות אותה בעצמו. צריך לארגן טיול? שהוא יתכנן. שיכין ארוחות, שיעשו קייטנות.

האחות מתחתנת? שהנערה תהיה אחראית לברכונים ולמזוודה עם העששיות. תבקשו מהמוסד החינוכי שהנער יהיה אחראי לתחומים מסוימים בניהול החיים בישיבה. והלוואי שיהיו לכולנו בתי־חב"ד, שבהם יוכלו ילדינו להיות שותפים בפעילות.

נכון, התוצרים אולי לא יהיו מושלמים, אולי זה גם ידרוש זמן ארוך יותר, אבל אם לעולם אימא תעשה הכול, כי היא עושה הכול טוב מהם, הם לעולם לא יתקדמו.

והאמת, את התהליך הזה טוב להתחיל בגיל הילדות (אפילו בגיל 6).

היום מקובל בגיל ההתבגרות לשלוח את הבנים לישיבות, מקום ששם דעת תורה וחסידות בנוכחות גבוהה, מקום שבו הנער ילמד על בשרו איך מתייחסים לזולת. שם לא תהייה אימא, שעוטפת בצמר גפן, ולא אבא, שרואה בבנו איבר מאיבריו (ברא כרעיה דאבוה), ולכן כל התנהגות לא רצויה של הבן "פוגמת" בכבודו.

צא מן התיבה – ותתמודד!

באדיבות מגזין עטרת חיה