במכתבו לחגיגת י"ב-י"ג תמוז הראשונה, בשנת תרפ"ח, הגדיר הרבי הריי"צ את ענין גאולה זו: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה".

כולנו נגאלנו. גם את וגם אני. ממה נגאלנו? הרבי ריי"ץ ניהל במסירות נפש מחתרת ענפה של "חיידרים", ישיבות ומקוואות ברחבי רוסיה הקומוניסטית. מאסרו נועד להכחיד – חס ושלום – את גחלת היהדות והחסידות בברית המועצות. על ראשו של הרבי ריחף בתחילה גזר דין של מוות בירייה, שהומתק לעשר שנים בגלות, ואחר כך לשלוש שנים. ואז – התבשר על שחרור פלאי תוך ימים ספורים. מסירות נפשו של הרבי ריי"ץ חרצה את הסדק הראשון בחומת רדיפת הדת, שהלך והתרחב וגרם לנפילת הקומוניזם ופתיחת שערי מסך הברזל כעבור שבעים שנה.

הרבי הריי"צ לחם במסירות נפש על כל מצוה, על כל יהודי, תבע זאת מחסידיו. באחת הפעמים אמר לחסיד הנעלה ר' איצ'ה דער מתמיד: "אם תפתח "חיידרים" במסירות נפש הרי אתה שלי, ואם לא, אתה אמנם איצ'ה – אבל לא שלי".

הקריאה הזו למסירות נפש מהדהדת אלינו – שנגאלנו יחד עם הרבי ריי"ץ – עד היום. הימים י"ב וי"ג בתמוז אמורים להיות ימים של חשבון נפש, שכן בימים אלו הרבי הריי"צ ניצל מהיפך החיים לחיים, ולכן בימים אלו צריך להתבונן בחיים שלנו: איך אנחנו מתמודדות עם היום יום העמוס, הסוער והסוחף, ב'העלם' הגשמי של ה'עולם, תוך ניתובם והקדשתם לבניית המקדש – הפרטי והכללי – השלישי.

השאלה המרכזית שאנו אמורות לשאול היא: לאיזה כיוון אנחנו נוסעות? לאיזה יעד אנחנו מובילות את 'מסע חיינו'? האם היעד שבשבילו מסר הרבי ריי"ץ את נפשו הוא גם משאת נפשנו?

התשובה על כך גורלית עד מאד, ואין אפשרות שנטעה בה.  הבה ונראה מה קרה לחלמאי שיצא פעם לדרך אל עיר רחוקה. כששקעה השמש פסע בשביל בין שדות שהשתרעו עד האופק, והוא חשש פן לא ידע בבוקר לאיזה צד לפנות. התחכם החלמאי, ולפני ששכב בצד הדרך הניח את נעליו כשהן מצביעות במדויק לכיוון שאליו תכנן להמשיך. במהלך הלילה עברה במקום עגלה וסובבה בשוגג את הנעליים לכיוון הנגדי. בבוקר קם, נעל את נעליו, וצעד בכיוון שאליו הצביעו, עד שמצא עצמו נכנס לעיר שדומה להפליא לעירו. הוא פסע ברחוב שנראה כמו הסימטה שלו בשכונת מגוריו, ולהפתעתו היה שם גם בית כביתו, ובו אישה שנראית בדיוק כמו אשתו… ולא הבין שהכיוון היה מוטעה. הוא חזר לאחור, והיעד – ממנו והלאה.

בימינו – טעות מזערית עלולה להיות הרת גורל, כי הנסיעה ברכב מהירה יותר. אם רכב ניצב בשרון ופניו צפונה לקרית שמונה, והנהג יטה את ההגה אך מעט מערבה, הוא יגיע חיש מהרה לראש הנקרה.  אך אם ההגה פונה ברדיוס המתאים לכפר חב"ד, אפילו אם יהיו בדרך עיכובים, פנצ'ר בגלגל, גשם חזק או פקקים – בסוף, יגיע ליעד.

אם כך, סיפור המאסר והגאולה של הרבי ריי"ץ מעניק לנו עוד מועד משמעותי לחשבון נפש, ולבדיקה על מה אנו מוסרות את נפשנו: האם ההגה שלנו מכוון במדוייק והחינוך החסידי בראש מעייננו, ההכשרים המהודרים, היצאה למבצעים, ההתכוננות לגאולה?

התבוננות פנימה אינה מספקת, גם לא אנחות על העומס הגשמי המשהה, לעיתים, את הפניה ליעד הנכון. משפיע שישב ברוסיה במחתרת עם תלמידיו, העמיד אותם על כך באופן נוקב. כשדיבר איתם באחד הימים על מצבם הרוחני שאינו כדבעי, בכו כולם מרה. כשנשמעה פתאום שריקה מבחוץ קמו כולם והתחבאו במהירות כי היה זה סימן של סכנה. כשהתברר שהייתה זו טעות והם חזרו, שאל אותם המשפיע: "למה כשדיברנו על המצב הרוחני ישבתם ובכיתם וכשדובר על סכנה גשמית, התעוררתם לפעולה?" "כי בכי אינו מביא תועלת", ענו לו חלושות…

כדי לשמור על הכיוון של ה'מצפן' הפנימי לעבר היעד היחיד: הגאולה השלימה, נתרגם את חשבון הנפש להחלטה טובה המתבטאת במעשה – אפילו זעיר, שיאיר לנו  יום יום ושעה שעה, עד שאורה של ה"תורה החדשה" שנלמד מפי הרבי מלך המשיח, תוכיח שהגענו אל המטרה.

באדיבות מגזין עטרת חיה