השבוע הסתיימה שנת האבל על אבא שלי. שנה שבה למדתי שללב יש יכולת מופלאה להחזיק שני הפכים בעת ובעונה אחת.

לבכות… ולשמוח. להתגעגע… ולהודות. להרגיש חיסרון עצום, ובאותו הזמן להרגיש עטופה באהבה שלא עזבה לרגע.

יש אנשים שהנוכחות שלהם אינה נמדדת במקום שהם תפסו בחדר, אלא במקום שהם משאירים בלב. אבא שלי היה כזה, החיוך שלו, הלב הרחב שלו, החום שהיה מצליח להרגיע גם בלי מילים. ולאורך כל השנה הזאת, דווקא כשהוא לא היה כאן, הרגשתי אותו ברגעים רבים כל כך.

כשהחזקתי בידיים את הבן הקטן שלנו, השביעי, שנקרא על שמו, חשבתי לעצמי שיש דברים שהמוות פשוט אינו מצליח לנצח. כי הנה, השם שלו שוב נשמע בבית. שוב קוראים לו, שוב מחייכים אליו. והחיים ממשיכים לשאת אותו קדימה.

ואז הגיעה החתונה של הבת הבכורה שלנו. איזו שמחה, ואיזו צביטה… דמיינתי אותו מוחא כפיים, מחייך, מתרגש.

אהבה אמיתית אינה נעצרת בבית החיים.

סוד האבן

לקראת יום השנה עלינו לקבר.

בשנת האבלות לא עולים לבית החיים. שמעתי שהסיבה היא כדי שלא להפריע לנשמה במסע שלה, ושביום השנה היא כבר עולה למדרגה גבוהה יותר. אמרנו פרקי תהילים ומשניות, הדלקנו נר, והנחנו אבן על הקבר. ופתאום שאלתי את עצמי: למה בעצם אבן?

שמעתי פירוש שהתחברתי אליו כל כך: אבן – ראשי תיבות של אבא, בן, נכד. שלוש מילים שהן שרשרת אחת: דור מוסר לדור. הערכים עוברים מאבא לילדים, ומהילדים לנכדים.

ופתאום הבנתי שלא באתי להניח אבן על קבר. באתי לקחת איתי אבן לדרך, להחליט שהסבלנות שלו תהיה גם שלי, שהנתינה שלו תימשך דרכי, שהחיוך שלו לא ייגמר בדור שלו. זה הרי כל הסיפור – אנחנו ממשיכים את הטוב שהם זרעו. כשיצאתי משם הסתכלתי מסביב. הבנתי שהחיים קצרים מכדי לבזבז אותם על כעסים. חשבתי על מילים שלא נאמרו וכבר לא ייאמרו, על חיבוקים שכדאי לתת עכשיו, על אהבה שצריך לבטא היום. לא מחר.

השנה הזאת הסתיימה. האבל, כך אומרים, נגמר. אבל האהבה אינה נגמרת. היא רק משנה צורה. היא הופכת להיות דרך חיים, זיכרון שמכוון אותך.

מתגעגעים לאבא

וכעת, כשהאבל הפרטי שלי מסתיים, עם ישראל עדיין נמצא בימי בין המצרים.  שלושת השבועות. ימים שבהם הלב היהודי מתגעגע כל כך. לאבא של כולנו, לאבינו שבשמיים, שעדיין מסתיר את פניו בגלות. לבית של כולנו, לבית המקדש.

ימים אלו מזכירים לנו שהסיפור הפרטי שלנו הוא חלק מסיפור גדול יותר, ושגם הכאב האישי ביותר מתחבר לגעגוע עתיק של עם שלם, שכבר כמעט אלפיים שנה מתפלל ומבקש אותה בקשה. לחזור לאבא. "השיבנו השם אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם…"

אולי זאת אחת המתנות הגדולות של היהדות. היא מלמדת אותנו שהאבל אינו נועד להשאיר אותנו בעבר, הוא נועד להצמיח געגוע. וגעגוע אמיתי תמיד קשור במבט קדימה. גם כשאנחנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, איננו בוכים רק על מה שנחרב. אנחנו מחכים למה שעוד ייבנה.

אנחנו עם שיודע לחכות. לא מתוך השלמה עם הכאב, אלא מתוך אמונה שהכאב הזה אינו סוף הסיפור.

בכל שנה, מי"ז בתמוז ועד תשעה באב, הלב היהודי לוחש את אותה תפילה עתיקה שכבר ייבנה בית המקדש, שכבר תבוא הגאולה האמיתית והשלמה.

באדיבות מגזין עטרת חיה