חודש אלול מזמין אותנו לעצור את מרוץ החיים, לקחת נשימה עמוקה ולהתבונן פנימה. עבורנו, כנשים חב"דיות, אלול אינו חודש של חרדה או פחד, אלא הזדמנות נפלאה להתחבר מחדש לנשמה שלנו, ולאור החסידי שמאיר את דרכנו ונותן כוח בכל צעד.

מה השווי האמיתי של הנפש שלך?

אלול מוכר כחודש חשבון הנפש. בעולם הגשמי, כשאדם חפץ לעשות חשבון אמיתי, הוא חייב להבין קודם: מהו ערך החפץ שאותו הוא בודק?

חישבו על אדם שמכניס רכב למוסך, בגלל תקלה קטנטונת במנוע. אם מתברר שהחלק התקול זול ולא מאד משמעותי לתפקוד המנוע, יאמר בקלות למוסכניק: לא נורא, זרוק אותו ושים תחליף זול. אבל אם מדובר ברכב חדיש ויוקרתי, שמנועו חזק ומונע בטכנולוגיות חדישות, והתקלה פוגעת בתפקוד חיוני למנוע – בעל הרכב ישקיע כל משאב אפשרי כדי להחזירו למצבו המקורי, ולשחזר אותו בצורה התקינה והמדויקת ביותר.

הוא אשר אמרנו: חשבון הריווח מול ההפסד הכספי משתנה לפי ערך החפץ, והרי המנועים הם הלב של כלי הרכב שלנו, והכוח המניע שמפעיל אותם.

ה'חשבון' אם וכמה להשקיע בחפץ תלוי גם, כמובן, בייעוד של הכלי: יש פגם קל בסכין מטבח פשוטה שחותכים איתה עגבנייה? לא נורא, אפשר להמשיך לחתוך. אבל אם זו סכין לשחיטה – הכלי חייב להיות חד, חלק ומושלם לחלוטין! הפגם הקטן ביותר פוסל אותו מיד.

זהו היסוד הראשון של אלול חסידי: הנפש שלנו אינה סכין לעגבניות, ולא חלק שולי במנוע זול. הנפש היא החלק היקר והקדוש ביותר. היא הכוח המניע את כל מעשינו. כשתורת החסידות מלמדת לעשות חשבון נפש, היא באה להזכיר לנו כמה אנו יקרות וחשובות בעיני ה', אשר על כן ראוי לנו לצחצח את הכלי המופלא הזה באהבה.

המלך בשדה: להיזכר שאנחנו בני עיר

איך יתכן שבמשך השנה אנו שוכחות את ערכה של הנפש? הדבר קורה בגלל ה"שדה" – שגרת החיים העמוסה והתובענית שלנו.

אדמו"ר הזקן פקח את עינינו לראות את האור של אלול על ידי המשל המרומם של "המלך בשדה". ביום-יום, כשאנחנו שקועות בעבודות ה'שדה', אפשרי שתעלה בליבנו מחשבה שאנו מנהלות את העולם בכוחנו אנו.

הדבר מזכיר סיפור משעשע על אדם שחיפש נואשות חניה בתל אביב הסואנת. לאחר כמה סיבובים מייאשים, נשא עיניים למרום ואמר: "ה' יתברך, אם אתה מוצא לי חניה עכשיו, אני מתחיל להניח תפילין בכל יום!". עוד הוא מסיים, ורכב שחנה מולו פינה את מקומו. הבחור הרים עיניו לשמיים ואמר במהירות: "אה, לא צריך. תודה ה'… הסתדרתי בעצמי".

בדיוק בשביל זה, יוצא המלך אלינו – אל השדה בחודש אלול. הוא בא להזכיר לנו שגם כשאנחנו בתוך השגרה המעייפת, אנחנו בעצם "בני עיר" – ילדים של מלך, שייכים לארמון ומושגחים בכל רגע.

תמיד חסידים, בכל מצב

ההבנה שהמהות הפנימית אינה משתנה גם כשהמציאות שוחקת ומגבילה, משתקפת היטב בסיפורו של החסיד ר' מענדל פוטרפס: כאשר ר' מענדל ישב במאסר בכלא הסובייטי, הוא שהה בתא עם אסירים ממעמדות שונים. יום אחד, החל אחד האסירים לבכות מרה. כשנרגע מעט אמר שהיה מדען בכיר ומוערך ברוסיה, וכעת איבד את כל מעמדו, ומה נשאר לו? הבכי שלו הדביק את כולם; אסיר אחר בכה שהיה רופא דגול ואיבד הכל. וכך כולם בכו מרה על עברם שהתנפץ. פנו האסירים לר' מענדל ושאלוהו מדוע הוא אינו בוכה. ענה להם ר' מענדל בחיוך: "אתם בוכים כי הייתם מדענים ורופאים, וכעת אינכם יכולים לעסוק בזה. אבל המהות שלי היא אחרת. חסידים תמיד משתדלים להיות חסידים! לפני הכלא ניסיתי להיות חסיד, וגם עכשיו, כאן בתוך הכלא כשאני חסר כל, אני פשוט ממשיך לנסות להיות חסיד… התפקיד והמהות שלי לא השתנו כלל!".

כשאנו צועדות באלול עם המבט החסידי הזה, גם בתוך שגרת הבית והעבודה, אנו זוכרות תמיד את מהותנו הפנימית. אנו ניגשות למלך מתוך שמחה וגאווה יהודית, ויודעות שתפקידנו כחסידות נותר בעינו גם בימי החולין השוחקים, ומאיר כל מקום שבו אנו נמצאות. יהי רצון שנזכה כולנו יחד לשנה טובה, מתוקה ומבורכת!

באדיבות מגזין עטרת חיה