ב"ה

טיפ(ת) לחיים

מאת: מנוחה רחל זקס

בין ט"ו באלול, המלמד אותנו להחדיר קדושה אל תוך החומר, לבין ח"י באלול שמכניס 'חיות' בעבודת השם, מונחת השליחות הייחודית של האשה החסידית.

בט"ו באלול חוגגים את ייסוד ישיבת "תומכי תמימים" על ידי הרבי הרש"ב. נתון מדהים ומרתק הוא, שהתאריך שנקבע לייסוד הישיבה אינו היום שבו החלו התלמידים ללמוד בה 'נגלה' וחסידות, אלא דווקא היום שבו נפתח חדר האוכל!

מסתבר כי המטרה של לימוד החסידות אינה רק להתקדש ליד הספר בבית המדרש, אלא להחדיר את הקדושה גם באכילה ובדברים הפשוטים של היומיום. הרבי דורש שכל משפחה תהפוך את הבית שלה לסניף של "תומכי תמימים". כלומר – בנוסף להגשת ארוחות, יחנכו בה את "חיילי בית דוד" שנותנים "גט כריתות" מוחלט לתאוות העולם הזה כדי לחיות בו חיים פנימיים ואמיתיים.

חיים אמיתיים אלו הם מהות ח"י אלול, יום הולדתם של הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן מייסדי החסידות בכללית וחסידות חב"ד. ההבדל התהומי שבין חיים עם או בלי (חלילה) תורת החסידות, היא כמו ההבדל בין חי למת. מי שאינו מכיר אותה דומה לחירש שנכנס לאולם שמחות ורואה אנשים קופצים ללא הפסקה. הוא יחוש חמלה, משום שאינו שומע את המוסיקה שמניעה אותם.  כך חשבו בעבר על קיום מצוות, שהוא אילוץ ואולי גם גורם סבל בעולם הזה, ונועד רק לקבלת שכר בעולם הבא. עבודת השם נראתה כ"גוף בלי נשמה" – העיקר לעשות את המעשה, בלי חיות או הידור. ואז באה תורת החסידות והשמיעה לנו – ה'חרשים' – את הניגון פנימי. היא חשפה את האמת ולימדה שפשוט 'כיף' להיות יהודים!

האם שמענו פעם אישה שמקטרת: "איזה עונש, אני חייבת לאכול עכשיו גלידה ופחזניות…"? החסידות יוצרת בנו הרגשה שהמצוות מענגות יותר מגלידה. הן אינן עול כבד, אלא תכלית האושר והשמחה. תאוות העולם הזה והדאגה "מה יגידו" מפריעים לנו להתענג – אפילו מהגשמיות… כמו בעל ואישה שיצאו מאולם חתונות ופניהם מכורכמות. מתלונן הבעל: "הייתי היחיד בחליפה ירוקה, כולם הסתכלו עליי מוזר!" אשתו עונה לו: "הלוואי עליי! את השמלה היקרה שקניתי – לבשו עוד שלוש נשים"! רק מי שחיה עם חסידות, מתענגת ומאושרת באמת.

את האור הגדול הזה הביא הבעל שם טוב. הוא לא המציא דבר חדש, אלא פשוט הדליק זרקור על ההוראה "עבדו את ה' בשמחה". הפנס המאיר הזה שינה גם את ההיסטוריה הנשית שלנו: לולא החסידות, לא היינו יושבות וקוראות את הדברים הללו כעת, לא היינו הולכות להתוועדויות נשים, ולא היינו יושבות ללמוד. פעם, נשים לא למדו אפילו חומש או הלכה. כשהבעש"ט הדגיש שתכלית כל הבריאה היא לעשות לו יתברך "דירה בתחתונים", ומי שמתעסקת הכי הרבה עם החומר הגשמי כדי לזככו – היא האשה, לכן, גדלה מעלתה עד מאד! הראשונות שלמדו תורה היו בנותיהם של "בעלי השם", שסללו את הדרך להפצת החסידות. כהמשך טבעי – יסדה האשה החסידית הגב' שרה שנירר ע"ה את בית הספר הראשון לבנות, מתוך הבנה שכדי להיות יראות שמיים ולבנות לה' דירה, הבנות חייבות ללמוד גם חסידות ופנימיות התורה. בדורנו חווינו קפיצת מדריגה כאשר הרבי מלך המשיח הקים את ארגון נשי חב"ד, החל לומר שיחות לנשים ונתן הוראות ייחודיות לנשים.

איך כל זה מתקשר אלינו? בחסידות נאמר שאילו היינו נדרשים לחטוב עצים למערכה בבית המקדש, היינו עושים זאת באותה התלהבות כמו בהנחת תפילין. אנחנו, הנשים, אמורות לחיות כך יום-יום: כשאמא מתפללת תפילה חמה ועוצרת כדי לטפל בתינוק באותה התלהבות  – היא לא הפסיקה את עבודת השם שלה! הטיפול המסור הוא "חטיבת העצים" שלה.

כך חינכו בתומכי תמימים. לדוגמא, באחד מתפילות שחרית הגיע סנדלר לישיבה, המשפיע מיכאל בלינר באמצע ברכות קריאת שמע ניגש אליו והצביע על נעליו הקרועות של אחד התלמידים. כשהתפלאו על שהפסיק באמצע "קריאת שמע" , נענה ואמר בכל חום ליבו: דאגה ל'תמים' שיהיו נעליו שלמות זה "יחודא עילאה ויחודא תתאה"! כלומר, אמירת "שמע… ה' אחד", צריך שתתבטא בפועל בעולם הגשמי – בנעליים!

כשאנו מבינות שכל פעולה חומרית היא רצון ה', אנחנו בונות לו סניף מפואר של "תומכי תמימים" בביתנו!

באדיבות מגזין עטרת חיה