הן חברות ותיקות כבר שנים, גרות באותה השכונה, לומדות ומתוועדות יחד לעיתים קרובות. שרה ומושקא – חב"דניקיות מבית, לצד רונית ועדי – בעלות תשובה ותיקות. ארבע הנשים משתפות אותנו בדיון שעולה ביניהן לעיתים קרובות – על ההבדלים בין בעלות תשובה לחב"דניקיות מבית, על האתגרים וההתמודדויות, השווה והשונה. >> תשובה? כולנו בסיפור הזה

ניצבות על הפסגה

רונית: "יש משל שקראתי פעם, על אדם שהקדיש שנים מחייו לטיפוס על הר גבוה במיוחד. שנים של מאמצים, נסיגות והתקדמויות, נפילות וקימות. עד שסוף כל סוף הצליח להשיג את שאיפת חייו, הוא הגיע לפסגתו של ההר! מסוחרר מהצלחתו הבחין לפתע בשני ילדים קטנים המשחקים להנאתם שם למעלה. חלשה דעתו של מטפס ההרים. כיצד הצליחו שני הקטנטנים הללו להעפיל למקום כה גבוה? הוא פנה אליהם בתמיהה, והם השיבו לו בפשטות: 'אנחנו נולדנו כאן, על ההר'.

"אני מרגישה שהמשל הזה מתאר את ההבדל בינינו באופן חד וברור. לא משנה כמה שנים אני בתשובה, עדיין אני מרגישה כמו אותו מטפס הרים שרק זה עתה הגיע לכאן, לעומת מי שכבר נולד בתוך העולם החרדי־החב"די וגדל עם כל הידע, ההלכות והמנהגים מגיל אפס."

מושקא: "אני דווקא לוקחת את המשל הזה לכיוון ההפוך. אנחנו אולי נולדנו 'על ההר', כמו שאת מגדירה את זה, אבל לא בחרנו להיוולד שם. בעצם, בכלל לא שאלו אותנו אם אנחנו רוצות או לא. מה החוכמה שאנחנו כאן?! דווקא אתן, בעלות התשובה, שנולדתן במקום אחר כל כך, והתאמצתן להעפיל למעלה מתוך בחירה, מתוך הבנה שזה המקום הראוי והמתאים לחיות בו – דווקא זה ראוי בעיניי להערכה גדולה."

רונית: "הערכה? יכול להיות. אבל מבחינה מסוימת, כשאת חיה בתוך דבר מאז שנולדת, זה טבעי לך, זה קל לך. את לא צריכה לחשוב פעמיים לפני כל דבר. אינך מתחבטת בשאלות פשוטות, או מוצאת את עצמך לעיתים 'נופלת' בניואנסים דקים."

עדי: "לא משנה שאני כבר יותר מעשרים שנה בתשובה. יש דברים שפשוט לא מצליחים להיקלט אצלי במוח. לפני כל חג נהיה לי 'סלט' שלם, מה בדיוק עושים ומתי. ואז אני מתקשרת למושקא, שתסדר לי שוב את הראש."

(לא) מובן מאליו

מושקא: (צוחקת) "טוב, בעניין הזה אולי את צודקת. אבל לטעמי זה עניין טכני. אין שום מעלה מיוחדת בזה שאני יודעת וזוכרת את כל מה שחוויתי מגיל אפס. זה 'גירסא דינקותא'. וזה הופך לחלק מה־DNA שלך כשאת גדלה לכך. אבל דווקא בגלל זה יש הרבה דברים שהופכים אצלנו למובנים מאליהם."

שרה: "התפילה, התהילים בשבת מברכים, הלימוד. נכון שאולי אתן, בעלות תשובה ותיקות, כבר לא ב'אורות' הראשונים. אבל בכל זאת. כשאת עושה את זה מגיל קטן, פעמים רבות את מחמיצה את המשמעות הפנימית של הדברים. את עושה מתוך רגילות, 'כמצוות אנשים מלומדה'. לא באמת חושבת על המשמעות של הדברים, לא תמיד מצליחה לחיות אותם באמת.

"מתי לאחרונה עצרתי לשאול את עצמי: 'למה את אומרת תהילים בשבת מברכים?' להרגיש את המשמעות של זה? זה משהו אוטומטי. קמים בבוקר של שבת מברכים ומתחילים להגיד תהילים… אני רואה את זה לפעמים על הילדים שלי, שגדלו לתוך זה, אבל פתאום לפעמים לא הכול כזה ברור להם, ויש שאלות כמו: 'למה צריכים להדר כל כך בפסח?' ו'למה צריך ללמוד חת"ת וספר המצוות?' ועוד דברים מהסוג הזה. דווקא משום שגדלים לתוך זה, בלי חקירות, שאלות או הסברים. פתאום זה לאו דווקא קל וברור."

עדי: "את השאלות הללו אני פוגשת גם אצל המתבגרים שלי, שהם כבר מגיל צעיר עם הזהות החב"דית. אני חושבת שזה המקום שבו גם החב"דניקים בעצם צריכים לחזור בתשובה…"

שרה: "אני זוכרת אנקדוטה שחוויתי בהיותי נערה. אחד הילדים הקטנים של השכנים בעלי התשובה שאל אותי בתמימות: 'מתי חזרתם בתשובה?' הוא לא חשב בכלל שקיימת מציאות אחרת… עד היום אני חושבת שהייתי צריכה לענות לו: 'אני עדיין לא חזרתי בתשובה…'

לצערי, זו המציאות. דווקא כשאת בתוך זה, את לא תמיד יודעת להעריך ולעשות את הדברים באופן הרצוי."

כשלחסידים אין משפחה 

רונית: "אבל בכל זאת אני חושבת שלחב"דניקיות מבית קל יותר. העולם שלהן יציב וברור יותר. אין להן ערעורים ושאלות ותהיות. גם אם יש משהו… זה לא ברמה של בעלי תשובה. יש להן גם בדרך כלל משפחה תומכת, חב"דית, חסידית. קל להן יותר מהרבה בחינות. יש אצל מי לעשות שבתות וחגים, למי להגיע אחרי לידות. אין בעיה להתארח ולארח. אפשר להשתתף בכיף בכל השמחות המשפחתיות מבלי לחשוש לקחת את הילדים שיראו אירוע מסוג שהם לא יודעים כמותו. לא צריך ללכת כל הזמן בין הטיפות, לכבד מצד אחד, ולשמור על עצמנו מצד אחר."

מושקא: "בנושא של המשפחה אין לי מה לומר. ובאמת, זה דבר שראוי מאוד להערכה. אני חושבת שזה אחד האתגרים הלא קלים – כשצריך להתנהל באופן עדין מול המשפחה."

עדי: "אם כבר הזכרנו את המשפחה, רוב החב"דניקיות מבית באו ממשפחות ברוכות ילדים. הן לא נכנסות ללחץ כשנולד הילד השלישי… הן בדרך כלל טיפלו בעצמן בגדוד של אחים או אחיינים, או לכל הפחות שכנים. ואימא שלהן לא תעקם את האף כשתשמע שהן בדרך לילד הרביעי או השביעי…"

שרה: "את צודקת בכל מה שאת אומרת. אבל בכל זאת, אני עדיין חושבת שהגישה מוטעית קצת. כאילו לחב"דניקיות מבית אין בכלל ניסיונות… אני זוכרת שפעם, בהיותי תלמידה בתיכון, סיפרתי לקבוצת חברות על הקושי שלי ושל עוד חברות בשיעורי הלכה, וכמה בנות נדהמו: 'חב"דניקיות מבית? לא מקשיבות בשיעור הלכה?' אז כן, גם לנו יש יצר הרע. וגם אם אולי הוא עובד קצת אחרת, או מנסה אותנו בדברים אחרים, הוא עדיין חי, קיים ובועט בתוכנו. אולי אפילו יותר מאשר בתוככן, שעברתן את התהליך ובחרתן בטוב, ואתן ממשיכות בכך בכל יום."

מתנה או עבודה?

מושקא: "אני זוכרת שפעם התייעצתי עם מישהי, בעלת תשובה, בנוגע לקושי רוחני כלשהו שחוויתי, והתגובה האוטומטית שלה הייתה: 'איך לחב"דניקית מבית יש שאלות על העניין הזה?' אז כן, שרה צודקת. אנחנו לא צדיקות מה'תניא', ואפילו דרגת ה'בינוני' רחוקה מאתנו, אף שמגיל אפס אנחנו מוקפות בחת"ת ובתמונות של רבותינו נשיאינו. גם לנו יש מקומות שקשים לנו ויש לנו התמודדויות משלנו.

"ובכלל, אני חושבת שדווקא אתן, בעלות התשובה, הרבה פעמים הרבה יותר חזקות מאתנו. כי אנחנו לא עבדנו על דברים, קיבלנו אותם 'בילד אין', מובנים בנפש. לעומת זאת, אתן עשיתן את כל הדרך הזו לבד. ביררתן, חקרתן, שאלתן. קיבלתן עליכן. ובמובן מסוים זה הרבה יותר חזק אצלכן."

רונית: "אולי כמו שהרבי מה"מ מדבר הרבה ב'דבר מלכות' על ההבדל בין השפעה מלמעלה ובין עבודת האדם בכוח עצמו."

שרה: "או אם תרצו, עבודת הצדיקים (או הכמעט צדיקים…) מול עבודת בעלי התשובה".

תמימה או מקבלת עול?

עדי: "אני חושבת שנקודת הקושי שלנו נובעת לפעמים דווקא מהמקום הזה שבודק ובוחן ואינו מקבל שום דבר כמובן מאליו. כלומר, ברור שאילו זה לא היה קיים אצלנו, לא היינו כנראה חוזרות בתשובה, אלא ממשיכות את החיים בשטף הרגיל שלהם. אבל במקום כלשהו – בכל אופן כך אני מרגישה ברמה האישית – חסרה לי קבלת עול."

מושקא: "איך את יכולה להגיד דבר כזה? מהי כל החזרה שלך בתשובה אם לא קבלת עול?"

עדי: "טוב, אולי לא קבלת עול במובן המדויק שלה. אבל עד היום אני בשאיפה להבין כל דבר, לחקור ולבדוק, לא לקבל אותו כמובן מאליו. וזה לפעמים בעוכריי. איך אומרים? 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ.' אז אני לא תמיד מצליחה להיות תמימה…"

רונית: "יש לזה שני צדדים. אולי דווקא משום שיצאנו מהמסגרת שבה היינו מהילדות, וגילינו שמה שלימדו אותנו והרגילו אותנו זו לא האמת, יש בנו נטייה לביקורתיות, אפילו לחשדנות מסוימת, הייתי אומרת.

"אבל אני דווקא רואה את זה באור חיובי. כי בסופו של דבר, גם בעולם החסידי, יש דברים שבהם לא נכון לעצום עיניים וללכת אחר העדר. ובמקומות הללו, הנטייה לבחון, לבקר ולבדוק – מועילה ומקדמת. אבל ברור, כמו שמושקא אמרה, שבבסיס ודאי יש לנו קבלת עול. הרי בלי קבלת עול לא היינו כאן."

אישה אל אחותה 

שרה: "ככלות הכול, למרות כל ההבדלים הללו שאנחנו מדברות עליהם, בסוף מי שאינו מכיר אותנו ויסתכל בנו מבחוץ – כולנו נראות אותו דבר. מתפללות באותו בית כנסת, שולחות את הילדים שלנו לאותם מוסדות, משתתפות באותם שיעורים והתוועדויות, לומדות את אותן השיחות וכך הלאה. יש בנו הרבה יותר שווה מאשר שונה."

מושקא: "ובעצם, למה זה משנה? לפעמים נראה לי שכל אחת מאיתנו מנסה להוכיח לשנייה מה עדיין חסר בה. למי ולמה זה טוב?"

עדי: "זו לא הנקודה. המטרה היא לא לבדוק מי מתמודדת עם אתגר גדול יותר, ולהשוות בין סוגי ניסיונות. אני חושבת שחשוב שכל אחת תבין את הצד השני, תבין את החלקים החיוביים של חברתה, וגם את החלקים שעדיין קשים לה ושאיתם היא מתמודדת. כי בסופו של דבר, אם הרבי שם את כולנו באותה חבורה, כנראה יש לזה מטרה."

רונית: "אולי באמת המטרה היא להשלים זו את זו בנקודות החסרות. למשל, אנחנו נעורר בכן חיות בזכות ה'אורות' שיש לנו, ואתן תשלימו אותנו בידע שחסר לנו לעיתים, בניואנסים הקטנים שלפעמים איננו מכירות ואיננו מבינות די הצורך."

שרה: "מסכימה איתכן בהחלט. אחרי הכול, משיח מגיע ל'אתבא צדיקיא בתיובתא'. ואולי אפשר לומר 'לאתבא חב"דניקיות בתיובתא". כי גם לנו יש בהחלט על מה לחזור בתשובה. אומנם נקודת המוצא שלנו שונה, אבל המלך מחכה לכולנו בשדה, וכשהולכים ביחד – זה הרבה יותר קל."

באדיבות מגזין עטרת חיה