כוחו של הדבש 

הדבש אינו מסמל מתיקות בלבד. יש בו כוח מיוחד, כוח להמתיק את המרירות עצמה. יסודו של הדבש מתוק, בבחינת מידת החסד. אולם לצד מתיקותו מתגלה בו גם כוח של גבורה: הוא כובש, מחטא ומשמר. כאשר הדבש גובר על המזון הנתון בו, הוא מונע את קלקולו. הוא כובש את מרכיביו ושומר עליו מפני תהליכי ריקבון.

זהו אפוא כוח מיוחד: לא רק להוסיף מתיקות לדבר, אלא לגבור על תהליכי הקלקול ולהפוך אותם עצמם.

וכך גם בעולם הרוח.

יש דברים שטעמם או ריחם המקורי מר, אך דווקא לאחר עיבודם הם הופכים למקור של עונג. מרירותו של הקקאו הופכת לשוקולד ערב. חומר כלשהו שריחו חריף עשוי, לאחר עיבודו, להפוך לבושם משיב נפש.

גם החסידות מלמדת כי העוצמה והבערה של הנפש הבהמית, כאשר הן מתבררות ומתהפכות לקדושה, אינן רק מתבטלות – הן עשויות להוסיף כוח ועומק לעבודת ה'.

המרירות עצמה הופכת למקור של מתיקות.

השושנה והחוחים

עבודת התשובה של היהודי נמשלת לשושנה: "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת".

החוחים הדוקרים את השושנה מביאים לכך שנודף ממנה ריח ערב ומשיב נפש.

גם הניצוץ האלוקי שבאדם שרוי בתוך הנפש הבהמית, על מאווייה החומריים. דווקא המאבק, הקושי והדקירה, ה"חוחים", יכולים לעורר את האדם.

כאשר הוא מתבונן במצבו, מתעוררים רחמיו העצמיים על הניצוץ האלוקי שבו, השרוי בשפל המדרגה. הוא כמה להשתחרר מן הכבלים החומריים, להתרומם, להתעלות ולשוב אל מקורו. ודווקא אז מתגלה ה"ריח" – אותה נקודה פנימית ועמוקה של הנשמה.

הדקירה אינה התכלית. היא המעוררת את גילוי הפנימיות. כך גם בעבודת התשובה: המרירות על המצב אינה התכלית, אלא היא המביאה להתעוררות, להיטהרות ולהתקרבות.

כתפוח בין עצי היער

ועל הדימוי שלנו לשושנה משיבה כנסת ישראל: "כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים".

המונח "דודי" מסמל את אהבתו של הקדוש ברוך הוא לישראל. בעקבות עבודת התשובה, הנמשלת לשושנה הנדקרת בחוחים ומפיצה את ריחה, מתגלה אהבת ה' לעמו, אהבה הנמשלת לתפוח.

מדוע דווקא לתפוח?

עצי היער מסמלים את מלאכי הגבורה, הממשיכים את האור האלוקי לעולם באופן של צמצום והסתר, כצל המאפשר לעין לקבל אור שבלעדיו היה מסנוור אותה. אך עם הצמצום עלולים להתעורר גם דינים וקטרוגים.

עץ התפוח, לעומתם, מתייחד בכך שצילו מועט, אך הוא מבורך בפרי. הוא מסמל את האור האלוקי הנמשך ממקור נעלה יותר, בטרם התלבש בצמצומים ובהסתרות.

גם העובדה שפריו של התפוח מקדים את עליו מבטאת את מעלתו של האדם. ה"פרי" – התורה, המצוות ועבודת התשובה של היהודי – קודם ל"עלים" ול"צל", המסמלים את ההמשכות המצומצמות.

המלאכים ממשיכים את האור ומעבירים אותו, אך בעבודתו בעולם מסוגל היהודי להגיע אל מקור נעלה יותר.

צבעי התפוח – חסד, גבורה ורחמים

גם גווניו של התפוח מבטאים את המהלך הזה: הגוון הלבן מסמל את מידת החסד והאהבה האלוקית; הגוון האדום מסמל את מידת הגבורה – את הכוח להילחם ברע, לבער את הסיגים ולכלות את השלילי. כאשר החסד והגבורה מתכללים, מתגלה מידת הרחמים.

רחמים אינם רק הזדהות עם כאבו של הזולת. הרחמים כוללים גם את הכוח לפעול, להיאבק ברע ולחלץ את הנתון במצוקה.

כך הופכים החסד והגבורה לרחמים – והדין עצמו נמתק.

הדבש – מרירות ההופכת למתיקות

מידת הגבורה שבדבש מסמלת גם את המרירות שבעבודת התשובה. האדם מכיר בפגמיו, חש כאב על הריחוק, ושואף להיטהר.

אך כמו הדבש המחטא ושומר, כך גם המרירות של התשובה אינה עומדת בפני עצמה. היא מנקה ומרפאת את הנפש, ומאפשרת לה לשוב ולחוש את מתיקותה של הקרבה לאלוקים.

דווקא לאחר ההיטהרות וההחלמה יכולה הנשמה לטעום את המתיקות האדירה ביותר – את אהבת ה' הנמשלת לתפוח.

וכך משתלבים שני הסמלים:

השושנה והחוחים – התעוררות התשובה מתוך הקושי והמאבק.

הדבש – המתקת הגבורה והפיכת המרירות עצמה למקור של מתיקות.

התפוח – אהבתו העמוקה של הקדוש ברוך הוא לישראל והמשכת רחמיו.

מאלול ועד שמיני עצרת

בימי אלול מתגלות י"ג מידות הרחמים. זוהי אהבה אלוקית הנמשכת מלמעלה, בבחינת המלך בשדה. כאשר האדם מתעורר לעבודת התשובה, נמשכת הארה זו באופן פנימי יותר, ומתגלה כוח הכפרה והטהרה.

בראש השנה מתחדשת ההמשכה, והתפוח בדבש מסמל את המהלך כולו: עבודת התשובה של האדם ממשיכה אור אלוקי חדש; המרירות מתהפכת למתיקות, והדינים נמתקים ברחמים.

בסוכות מתגלה אור זה בבחינת מקיף. האדם יושב בצל הסוכה ואומר: "בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי".

בכל יום נמשך אור מקיף חדש, ומכאן השמחה הגדולה של חג הסוכות. ובשמיני עצרת נעצרים ונקלטים האורות פנימה, והמקיף הופך לשמחה פנימית ועצומה.

התפוח בדבש

עתה אפשר להבין את המנהג הפשוט והעמוק של טבילת התפוח בדבש.

השושנה היא הניצוץ האלוקי, החוחים הם הקושי והמאבק המעוררים את הנשמה, מן הדקירה עולה הריח, ומן המרירות מתעוררת התשובה. התשובה מעוררת את אהבת ה' – "כתפוח בין עצי היער".

והדבש מגלה את הכוח להפוך את המרירות עצמה למתיקות.

טבילת התפוח בדבש מבטאת אפוא את כל המהלך: דווקא מתוך החוחים והמרירות מתעוררת השושנה; מן התשובה מתגלה אהבת ה'; והדין והגבורה עצמם נמתקים והופכים לרחמים.

יהי רצון שנזכה כולנו לשנה שבה כל המרירות תתהפך למתיקות, כל דין יתהפך לרחמים, וכל קושי יהפוך למקור של התעוררות, התעלות וקִרבה אל ה'.

שנה טובה ומתוקה!

(על פי "אור התורה" לצמח צדק, מאמר תפוח בדבש)

באדיבות מגזין עטרת חיה