• פסיכותרפיה בראי החסידות: פרשת תרומה

    הגדלה

    לדעת לקבל זה גם לתת! המקבל מהזולת נותן מעניק לו את ההכרה בתחושת הנפרדות, הייחודיות, והמסוגלות העצמית! מה משמעותה של תחושת 'התלות' והחרדה מלאבד שליטה המתעוררת אצל אדם המקבל  מחברו ואיך מתמודדים עמה? והתובנה כי משמעותה הפנימית של לקיחה הנה בעצם נתינה! ומדוע נאלץ הבעש"ט להעמיד יהודי במצב שלא היה יכול לשאתו עוד? לקריאה

    שלום לכולם

    אנו עומדים בסוף השבוע ה-19 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו הקדושים

    בתוך מרחב קטן ואינטימי אנו חיים בארץ ישראל יפה, ברוכה, וקדושה אנו חווים אחד את השני בעצמה ומשתדלים לחלוק יחד את כל מה שעובר עלינו כעם שותף למסע ולגורל שלשמו אנו כאן על אדמת ארץ הקודש.

    בין התופעות הרווחות בעם היהודי היושב בארץ ישראל ניכרת במיוחד מידת טוב הלב, הנדיבות, שלנו אחד כלפי השני…

    זה בא לידי ביטוי באופן ועדיין בא לידי ביטוי יום יומי בנתינה בדאגה ובאכפתיות האין סופית האחד עבור השני לה אנו עדים יום יום שעה שעה בכל מרחבי החיים סיוע של אנשים מכל גווני הקשת הלוקחים על עצמם לתרום, להתנדב ולסייע לקיומנו בארצנו הקדושה הכל דרך אפשרית!

    במהלך המלחמה נקלעתי לא אחת לסיטואציה בה צפיתי וחוויתי ממש מקרוב בתופעה בה אנשים יקרים וטובי לב הנותנים מכל ליבם מזמנם ומכספם, באהבה אין סופית ובחיוך רחב ונעים..  אך משום מה נמנעים מלקבל עזרה או סיוע כל שהוא, מכל אדם שהוא יהיה מי שיהיה בחזרה, הם מעדיפים לתת ולא לקבל!

    בכדי להבין את התופעה ואת משמעותה קצת יותר לעומק בנפש האדם אקדים את האופן בו באה נתינה לידי ביטוי בחיינו, מה עומד מאחוריה? מה היא מספרת עלינו? ומה משמעותה בחיינו? מנקודת מבט הנשקפת מפרשת השבוע מהיבט יהודי-תורני חסידי ופסיכותרפי.

    השבוע נקרא בפרשת תרומה

    התורה מצווה על כל עם ישראל לקחת חלק בהקמת בית ומשכן לה' יתברך ולהיות שותפים בנפשם בגופם ובממונם כל אחד לפי יכולתו כשרונו וייחודיותו ובמה שנתברך מאת ה' יתברך. וכפי שהציווי מתואר בתורה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".(שמות כ"ה, ב').

    רש"י על אתר מפרש:   

     וְיִקְחוּ לִי תְרוּמָה  לִי לִשְׁמִי.
    תְּרוּמָה – הַפְרָשָׁה, יַפְרִישׁוּ לִי מִמָּמוֹנָם נְדָבָה.
    יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ – לְשׁוֹן נְדָבָה וְהוּא לְשׁוֹן רָצוֹן טוֹב.

     

    לדעת לקבל זה גם לתת!

     המקבל מהזולת נותן מעניק לו את ההכרה בתחושת הנפרדות, הייחודיות, והמסוגלות העצמית!

    הציווי בפסוק לכאורה לא ממש מובן: מה משמעותו של ציווי בנוגע לדבר שכל מהותו הנו תרומה ונדבה הנשענת על רצון טוב פנימי של האדם הנותן? האם ניתן לצוות על דבר התלוי ברצון האדם? הלא לצורך נתינה משלי נדרש איזה שהוא חיבור רגשי מינימלי מצד הנותן כלפי מקבל התרומה? מה אם כן פשר הציווי בנתינת תרומה?

    מסביר הרבי מליובאוויטש: עצם הציווי שכל יהודי ישתתף בתרומת המשכן פעל שאצל כל יהודי תתגלה תכונת ה-"ידבנו לבו"- נדיב לב, גם אם לפני כן לא הייתה תכונה זו בהתגלות לבו ונפשו   הציווי האלוקי מגלה בו רצון להתנדב להקמת המשכן, לעסוק בעשיית המשכן ולבנותו, שכן יהודי קשור בעצם נפשו עם ה' יתברך ועל כך ולשם כך בא הציווי: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי". (תורת מנחם כרך ל"ו(.

    האדמו"ר הריי"צ רבי יוסף יצחק שניאוסון האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם מבאר את המילים "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי", כך:

     לכאורה את המשכן יכלו להקים שלושה או חמישה אנשים בלבד, מדוע אם כן ציווה ה' יתברך שכל בני ישראל יביאו תרומה לבניית המשכן? משום שה' יתברך רצה שבניין הנבנה על ידי בני ישראל לשמו יתברך ושעל ידו ובו תשרה השכינה על בני ישראל וממנה יתברכו בני ישראל, ייטלו חלק  וישתתפו כלל ישראל, אנשים נשים וטף, בלי יוצא מן הכלל. (לקוטי דיבורים חלק ה').

    הזכות אותה העניק לנו ה' יתברך בבניין המשכן היא עצומה, היה באפשרותו להוריד את המשכן מוכן מהשמיים, אך בכל זאת בחר לאפשר לנו לבנותו ולהקימו. זאת משום שה' יתברך רצה לתת לנו את הזכות להעניק לו כביכול!

    בכך פעל ה' יתברך את לידתה הרוחנית הנפשית והרגשית של נשמתנו בעולם! באפשרות לתת ולהעניק לה' יתברך אנו מקבלים וחווים את ההכרה של ה' יתברך בנו כסובייקטים נפרדים עלי אדמות, בעלי בחירה, צרכים רצונות ומאוויים! 

    לה' יתברך חשוב שנרגיש בכל רגע את ייחודיותנו, שנכיר בכישרוננו  ושנדע מהן יכולתנו, ואך בעיקר שנדע להביא אותם לידי ביטוי ומימוש בעולם הזה הגשמי והחומרי.

    כך הם פני הדברים בין בני האדם: כאשר אדם מעניק לחברו את הזכות לתת לו הוא מחיה את נפשו ממש!

    ישנו משל בייחס שבין ה' יתברך לאדם בקיום המצוות: מצווה הנה מלשון צוותא וחיבור, והעושה מצווה מתחבר עם עצמות אור אין סוף של ה' יתברך, שהוא המצווה את הציווי ההוא. וזו משמעות הביטוי 'שכר מצווה-מצווה', עצם החיבור עם עצמות אין סוף ברוך הוא מצווה הציווי, זהו שכרו..

    מאיש פשוט ביותר שיש בו ביטול פנימי מתוך הכרה והערכה לחכמה בכלל ולמעלת החכם בפרט באופן של העדר תפיסת מקום לגמרי בעיני החכם וכן גם ברגש החכם כלפיו הרי האיש הפשוט אינו נכנס אצלו בגדר אנושי כלל – ואין זה שהחכם מבטלו או דוחה אותו חס ושלום, שאם כן זוהי מידה רעה ומושחתת!

    אלא שביחס לחכמתו הגדולה נחשב בעיניו האיש הפשוט ככזה שאין לו עמו עניין משותף כלל. והנה כאשר החכם יצווה לאיש הפשוט לעשות איזה דבר מה עבורו, הנה בציווי זה נולדה מציאותו של האיש הפשוט.

     הן כלפי עצמו – שמרגיש מציאותו אשר הוא יכול לקיים מצוות החכם ואליו פנה החכם וציווה אותו לעשות דבר מה עבורו.

    והן בעיני החכם נחשב האיש הפשוט למציאות נפרדת כאשר אליו יפנה, ידבר ויצווה.

    ולבד זאת הרי ציווי זה מאחד את החכם הרם ונעלה עם האיש הפשוט ביותר, והנמשל המובן.

    ומובן גם כן אשר ביחס להנ"ל, אין הבדל כלל במה יהיה הציווי, אם דבר גדול ונעלה או קטן ופשוט.

    ) אגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ חלק י'. ספר: "היום יום" ח' מרחשוון. ספר המאמרים ה'ש"ת עמ' 73).

    זו אם כן הזכות הגדולה לה זכינו בציווי ה' יתברך להיות שותפים ולקחת חלק בהקמת המשכן שהנו דירה לה' יתברך בעולם הזה החומרי והגשמי.

    הציווי לקחת תרומה עבור ה' יתברך לבניית המשכן מגלה את טוב לבנו והופך אותנו לשותפים מלאים בעשיית המשכן. יתרה מכך היא מגלה ההכרה של ה' יתברך בנו ובכך מאשרת את הנפרדות שלנו כסובייקטים בעלי חופש בחירה רצונות צרכים ומאוויים בעולם הזה!

     

    תחושת 'התלות' והפחד לאבד שליטה!

    הספרות הטיפולית מתייחסת בהרחבה לקושי האובייקטיבי של האדם לקבל משהו ממישהו אחר. אדם הנמנע מלקבל ממישהו אחר חש איום קיומי. אדם הניצב מול התמודדות של קבלה אל מול נתינה חש חוסר אונים. עצם החשיבה על לקבל ממישהו אחר מערערת אותו!

    הוא מיד נדרך ובמוחו מתחיל מרתון של מחשבות טורדניות השוללות מכל וכל את כל האפשרויות של מדוע לא לקבל ממישהו אחר: מה זה אומר עלי? מדוע אני נזקק לאחר? מה לא בסדר אצלי? התחושה שעולה אצל המקבל הנה אני תלוי במישהו אחר, כלומר אני לא תלוי בעצמי! משמעה של תובנה זו אצלו היא אני חסר שליטה על עצמי ועל מה שקורה לי בחיים והפחד לאבד שליטה הנו קיומי עד הישרדותי אצלו! ולכן אין סיכוי שאקבל משהו ממישהו אחר!

    כיצד מגיע ומה מביא אדם למצב שכזה בו קבלה מאדם אחר מאיימת עליו והופכת אותה לבלתי אפשרית ובלתי מתקבלת על הדעת עבורו?

    כאשר תחושת האמון הבסיסית והקיומית של האדם בעולם נפגעת ומתערערת כתוצאה מחוויה טראומטית קיומית אל מול העולם, זה יכול להיות טרגדיה משפחתית שבה תחושת היציבות הקיומית התערערה אצלו כאשר הדמויות המשמעותיות בחייו לא הצליחו להוות עבורו מסיבה זו אחרת את הדמות המשמעותית עבורו הדואגת לכל צרכיו ומאווייו פיזיולוגית ונפשית ורגשית, או כאשר הוא עבר וחווה דחיה חברתית קשה, או כאשר נתן 'אמון-עיוור' בבן אדם קרוב שרימה או הונה אותו, הפגיעות הנפשית והרגשית  זועקת לשמים, החוסר אונים משתלט עליו והאמון בעולם נסדק ומתערער, והקושי לסמוך על אנשים הופך לכמעט בלתי אפשרי עבורו! 

    הוא מחליט שאני לא יכול עוד להרשות לעצמי לסמוך על אנשים לתת בהם את אמוני, הוא מתחיל להתרחק ולשמור מרחק מבני אדם, הוא נמנע מקשרים משמעותיים אט אט הוא  מתחיל לחוש איך הבדידות משתלטת עליו..

    בשלב זה הוא פונה למקור אנרגיה ומלאות חלופי בדמות נתינה אין סופית הנובעת באמת מלב זהב, וטוב לב אמיתי הנובע מהבן אדם אותו הוא מייצג בחייו, אנו נראה אדם המקדיש עתותיו להתנדבות בכל מקום בכל זמן ובכל סיטואציה, גבולות המקום והזמן והסיטואציה לא יהוו פקטור עבורו בכדי להחליט האם הוא מתגייס לסייע לזולת!

    אך לצד זאת מכיוון שנתינה זו נשענת על נתינה הנובעת מריקנות אותה חש עקב הבדידות שהשתלטה על חייו, הנתינה תהיה ללא אבחנה ובמידתיות שאינה מותאמת למקום, לזמן ולסיטואציה, משום שהצורך בנתינה זו נשען על הצורך האישי שלו במלאות מהריקנות שהשתלטה עליו כאמור, מה שמכהה את חוש האבחנה הנכון והמותאם לאדם לו הוא רוצה להעניק מטוב לבו! 

    זה ההבדל המהותי בין מלאות הנובעת מהאדם עצמו (מוקד שליטה פנימי), לבין מלאות הנובעת ממקור חיצוני (מוקד שליטה חיצוני).

    כאשר המלאות נובעת ממוקד שליטה פנימי מהאדם עצמו, ממי שהוא וממה שהוא כאדם החש את השלם שבו הגדול מסך חלקיו אזי הוא איננו נזקק כלל למרחבי נתינה או עשייה שיהוו או יספקו את המלאות שלו..

    לעומת זאת כאשר המלאות נשענת על מוקד שליטה חיצוני, האדם חש מרוקן מתוכו ולא מוצא את הסיפוק הנפשי והרגשי שימלא אותו והוא פונה לכל מרחב אפשרי בו יחוש ויבוא על סיפוקו!

     

    משמעותה הפנימית של לקיחה הנה בעצם ההסכמה להפוך מנותן למקבל! בכך אנו זוכים להחיות את נפש האדם!

    בכך יובן גם הציווי המוזכר בתחילת הפרשה על התרומה, הציווי נאמר בלשון שונה והפוכה מהמקובל בתורה נאמר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".(שמות כ"ה, ב').

    מה משמעות המילה 'וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה' בהקשר של נתינה? היה לכאורה צריך להיאמר: ויתנו לי תרומה?

    כאשר ה' יתברך מצווה את בני ישראל 'וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה' הוא בעצם מעניק לנו את הזכות לתת לו! ה' יתברך רואה אותנו, חושב עלינו, אוהב אותנו, מייקר אותנו כבניו אהוביו, והוא בוחר להעניק לנו את הזכות להעניק לו!

    בכך הוא בעצם נותן לנו את ההכרה הראשונית הבסיסית והקיומית לה זקוק כל אדם בעולם. התחושה של אדם המסוגל להעניק לבוראו! תחושת החשיבות אותה מעניק לנו ה' יתברך בציווי זה, תחושת המסוגלות, תחושת הייחודיות..

    אז מהותה של לקיחה היא בעצם נתינה! אני אמנם לוקח מאדם משהו אבל לצד זאת אני מעניק ונותן לו משהו הרבה יותר משמעותי!

    אני מעניק לו את תחושת הכרה בנפרדותו, בחשיבותו, בייחודיותו, בכישרונותיו, במסוגלותו..

    זוהי משמעותה אם כן של לדעת לקבל מהזולת, בקבלה זו אמנם קבלתי משהו שלא תמיד בהכרח אני זקוק לו, או שהיה חסר לי ומילא אצלי איזה חסר..

    אבל בכך שהבעתי נכונות לקבל משהו מהזולת נולדה אצלו תחושת ההכרה הבאה ממני בעצם ההסכמה לקבל ממנו משהו!  

    אז איזו חשיבות עצומה ישנה בהסכמה לקבל משהו מהזולת, איזו מתנה עצומה זו הזכות לקבל ובכל לתת משהו הרבה יותר גדול ומשמעותי..

    בכך נוכל לפתוח את הצוהר לאנשים המעוניינים לתת ולהעניק באמת מתוך רצון אמית וטוב לב כנה לזולת אך חוששים ונמנעים מלקבל מהזולת משהו!

    החשש של האדם המקבל מכך שבעצם ההסכמה לקבל מהזולת אני נהפך מנותן למקבל הופכת אותי לנזקק או תלוי חס ושלום בחסדי הזולת טעות היא בעצם יסודה של תפיסה זו..

    ההפך המוחלט הוא הנכון: עלינו להאיר את עיני המקבל בכך שעצם ההסכמה שלו לקבל מהזולת מחיה את נפש האדם פשוטו כמשמעו! בעצם ההסכמה של הזולת להפוך מנותן למקבל הוא עושה חסד עצום עם הנותן, אז לא רק שהוא לא מקבל הנזקק לחסדי הזולת חלילה, אלא הוא זה בעצם הנותן ומעניק לזולת יותר מאשר הזולת מעניק לו! 

     

      כשהבעש"ט נאלץ להעמיד יהודי במצב קצה בכדי להעניק לו את מה שנועד עבורו!

    ישנו סיפור נפלא מרבי ישראל  המכונה 'הבעל שם טוב' המגלם והמשקף את מהותה של 'לקיחה בלתי שגרתית בעליל' של הבעש"ט מזוג עני שהולידה את הנתינה המדויקת והמושלמת עבורם עת נזקקו לישועה!

    באחד הימים אמר קרא הבעש"ט לשניים מחסידיו, 'ארזו את מטלטליכם כי יוצאים אנחנו לדרך למסע ארוך'. ללא שאלות לקחו מיד מספר מחפציהם האישיים והצטרפו לרבם הקדוש.

     היה זה בשעת לילה מאוחרת סופת שלגים השתוללה בחוץ, ממרחק  ראו הם בית קטן בקצה העיירה הבעש"ט הורה לעגלון לעצור ליד בית זה. ביקש הבעש"ט מחסידיו שידפקו בבית ויבקשו מקום ללון בו, מבלי שיגלו את זהותו לבעל הבית וכך עשו חסידיו.

    הבעש"ט פנה ליהודי בבקשה ללון בביתם ולאכול אצלו. היהודי משה קיבל את פניהם בשמחה והכניסם לביתו. הדלות ניכרה מכל עבר בביתו ששל משה ורעייתו אך הוא לא שת לבו לכך וקבלם בשמחה והחל לערוך את השולחן לכבודם.

    משה התעניין מאין באו אורחיו והם ספרו שהם מגיעים למז'יבוז' עיירתו של הבעש"ט, משה שמח מאוד על כך ובקשם לספר לו מעט על הצדיק הגדול הבעש"ט המחולל ניסים ונפלאות, אך הבעש"ט התעלם מבקשתו וזרזו להגיש להם את הארוחה. לאחר הארוחה ניסה שוב משה לדובב את האורחים לספר לו על הבעש"ט אך הבעש"ט שוב דחה את בקשתו והאיץ במשה להכין להם מקום ללון כי עייפים הם עד מאוד. משה ואשתו ניגשו בשמחה לערוך לבעש"ט ותלמידיו את המצעים לשינה. כך נשנה הדבר גם למחרת שהבעש"ט ותלמידיו החליטו להאריך את שהותם בביתו של משה, גם ביום זה טרחו משה ואשתו סביבם לכבדם בכבוד הראוי להם למרות שלא היה ברשותו אמצעים לאירוח שכזה וביתו היה צר מלהכיל את האורחים. משה עצמו, אשתו ולילדיו הסתפקו בשאריות שנותרו מסעודת האורחים.

    רק ביום החמישי לשהותם הודו האורחים לבעל ובעלת הבית ולילדיהם ונפרדו מהם לשלום, טרם צאתם פנה משה ל-בעש"ט בבקשה להזכירו בפני הצדיק לברכה והצלחה, הבעש"ט השיב לו עתה אוכל לגלות לך כי אני הוא הבעש"ט.

    נרעש מהתגלית משה התמלא בהתרגשות רב, אך טרם הספיק לעכלה הבעש"ט ותלמידיו כבר עלו לעגלה ויצאו לדרכם.  עיני משה זלגו דמעות כזה צדיק שהה בביתו איזו זכות נפלה בחלקי לארח את הבעש"ט ותלמידיו תמה בקול? הוא החל לשחזר את הימים האחרונים, בחשבו האם נהג בבעש"ט  בכבוד הראוי לצדיק שכזה, הוא הסתובב חסר מנוחה מפני שלא  ידע האם נהג בו בכבוד הראוי!

    הוא אסף את בני ביתו וסיפר להם על הזכות הגדולה שנפלה בחלקם לארח את הבעש"ט  בכבודו ובעצמו, אך זמן רב לא חלף ובני ביתו הזכירו לו בדמעות ובבכיות כי הם רעבים ללחם וכי גוועים הם ברעב, משה לא יכול היה לעמוד עוד בפני המראה הקשה והסבל שחוו בני ביתו הוא נשבר ובמר בכיו נשא עיניו לשמים ואמר: ריבונו של עולם מודה אני לך על הזכות שנפלה בחלקי להכניס אורחים כל כך חשובים לביתי, אך אנא ממך בבקשה רחם עלי והמצא לי פרנסה עבור בני ביתי כדי שאוכל לזונם בלחם ומים'..

     לא עבר זמן רב, ודפיקות נשמעו על דלת הבית היה זה שכנו שכנו הגוי איוון שדפק על דלת ביתו, כשהוא חצי שתוי פנה למשה. 'בבקשה קח את מטבע הזהב הזה קנה לי בקבוק שתיה וביתר קנה מה שתרצה לעצמך'..

    שמח משה כל כך, הוא חש כי תפילתו נענתה משמים. מיד יצא לשוק, קנה את הבקבוק, ובעודף הנותר קנה מאכלים ערבים עבור בני משפחתו ושב לביתו.

    למחרת חזר על עצמו הסיפור שוב, ואיוון כטוב לבו ביין הציע למשה עסקה הרי יודע אתה משה כי גלמוד אני בת יחידה יש לי, אך היא נטשה אותי והיא ובעלה לועגים לי ומזלזלים בי, ואינם דואגים לי..     הוא החל להשמיץ את בני משפחתו, ואחר אמר: 'אני אתן לך בכך יום מטבע אחד של זהב, אתה תקנה לי יין שיכר ובעודף תקנה את צרכיך עבורך ועבור בני ביתך'.

    משה התרגש הוא חש כי הנה ה' יתברך שמע את תפלתו ודואג לפרנסתו ולפרנסת בני ביתו..

    בחלוף הזמן ביקש איוון ממשה כי יאפשר לו ללון אצלו בעלית הגג. 'אינני חוזר לביתי', הבהיר למשה. 'הם לא מכירים בי עוד'. כעבור תקופה קצרה פנה איוון למשה ואמר לו: 'אתה איש כל כך טוב והיית כה מסור אלי, אגלה לך סוד. לא רחוק ביער, נמצא אוצר השייך לי. מכיוון שלא אתן אותו לבני משפחתי שנהגו בי כזר, אתן אותו לך כהוקרה על המסירות הרבה שלך אלי ועל האכפתיות שגילית כלפי ודאגת לי יותר מבני ביתי, כשאמות גש לשם וקח את האוצר.

    כעבור זמן לא רב, מת הגוי השיכור, ומשה ניגש למקום על פי הסימנים שנתן לו אייוון מצא את האוצר והפך לבעל רכוש גדול.

    משה הגיע להודות לבעש"ט על הנס הגדול שארע לו וסיפר את הקורות אותו מאז עזבו את ביתו, השיב לו הבעש"ט בחיוך: "אתה אדם מיוחד משה, תמיד עושה את מה שנדרש ממנו מבלי להתלונן, מקבל כל אדם בסבר פנים יפות ונותן גם ממה שאין לך, מעולם לא הרמת עינייך לשמים וביקשת מה' יתברך שייתן לך את צרכיך. האוצר הזה נועד עבורך והיה צריך להגיע אליך מזמן, אבל בשמים חיכו רק שתרים סוף סוף את העיניים ותבקש אותו. לכן כשבאנו להתארח אצלך עשינו הכל כדי לגרום לך שתגיע למצב בו תרים עינייך לשמים ותבקש עבורך ועבור בני ביתך מה' יתברך ואכן כשעשית זאת האוצר לא אחר לבוא..

     שבת שלום ומבורכת

     מאת מישאל אלמלם, לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.