החופש הגדול בפתח, ושוב עולה השאלה המוכרת: מה עושים עם בוגרות ה'–ט'? הן כבר מזמן לא קופצות משמחה למשמע המילה "קייטנה", אבל עדיין צעירות מכדי להשתלב בעבודה מסודרת מחוץ לבית. השבועות הארוכים ללא מסגרת, בפרט כאשר האימהות ממשיכות לעיתים לצאת לעבודה כרגיל, עלולים להפוך לאתגר מתמשך.

גישתו של הרבי מה"מ בנוגע ל"חופש" מעניקה לנו נקודת מבט מאירה ושונה לחלוטין מזו המקובלת בעולם. הרבי מדגיש פעם אחר פעם כי יהודי לעולם אינו יוצא לחופשה מחיים של קדושה. ימי הקיץ, שבהם משתחררים מהעול של לימודי החול, אינם פסק זמן, אלא להפך, הם חלון הזדמנויות יקר ערך להתעלות רוחנית ולעשייה חיובית שנובעת מתוך בחירה אישית פנימית.

כדי לתרגם את החזון הנעלה הזה לחיי המעשה, בפרט בקרב בנות הנמצאות בשלב רגיש של חיפוש עצמאות וגיבוש זהות, כינסתי לשיחה ארבע נשות חינוך ואימהות מנוסות: שרה רטובסקי, דבורי ליפש, חיה שפרינגר ושני קצבי. יחד שרטטנו מפת דרכים מעשית לקיץ שבו כל נערה תוכל לגלות את הכוחות הטמונים בה.

שגרת בוקר: אתגר או פתח לחיבור?

ההתמודדות הראשונה הניצבת לפתחנו היא ניהול לוח הזמנים. במקום לראות בכך קושי, שני קצבי מציעה לראות בבקרים הללו הזדמנות טובה. "כשהילדים הקטנים נמצאים במסגרות הבוקר", היא מסבירה, "נוצר לנו חלון נהדר לזמן אישי עם הגדולות. הסוד הוא תכנון מראש, לצד גמישות. ואם אימא נמצאת בעבודה, חשוב לתכנן הכול מראש, ולצייד את הבת בפרויקטים ויצירות שירתקו אותה".

שני מציינת שמעל הכול, חשוב להכניס ללוח הזמנים את העוגנים של סדר יום חסידי – תפילה ושיעורי חת"ת ורמב"ם – המשמשים יסוד יציב לכל היום, בדיוק כפי שהרבי תובע מאיתנו.

אך מציאות החיים לא תמיד פשוטה. בעבור אימהות עמוסות במיוחד, ניהול הזמן דורש פתרונות אחרים. שרה רטובסקי, אֵם לשלוש בנות בתיכון, משתפת בכנות בקושי: "אני מתמודדת עם עומס יום־יומי תובעני בעבודתי, ולצערי אינני פנויה לתכנן עימן סדר יום מוקפד. הפתרון שעובד אצלנו מבוסס על חלוקת תפקידים ואחריות. היום מחולק לשלושה חלקים ברורים: 'זמן מחויבות', שבו הן אחראיות על הבית ושומרות על האחים הקטנים בבוקר; 'זמן פנאי אישי'; ו'זמן חברות' בשעות אחר הצוהריים". שרה משתפת שכאשר היא נותנת לבנות חופש בחירה מוחלט בשעות הפנאי שלהן, כולם מרוויחים: היא עצמה זוכה לשקט ולפניות, ואילו הבנות מפתחות עצמאות וביטחון, במקום להתרגל להישען עליה שתעסיק אותן.

יש גם אימהות השוהות בבית בקיץ, מורות וגננות למשל. דבורי ליפש, מנהלת גן, מתארת מציאות רגועה יותר: "בקיץ אני נמצאת בבית נטו עם הילדים שלי. אנחנו מתנהלים בגמישות וזורמים עם מה שיש. השנה הבנות שיתפו אותי מיוזמתן בתוכניות שלהן, והתפקיד שלי היה רק לכוון. הנוכחות שלי מאפשרת לשחק, לבלות יחד ולשחרר את עומס העבודה. השותפות שלהן בבית קיימת לאורך כל השנה, ולכל אחת יש מטלות קבועות משלה".

גבולות מתוך כבוד: חינוך על פי דרכה

הרבי מה"מ מרבה לצטט את הפסוק "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ", ומלמד שחינוך אמיתי מושג על ידי הכרת כישוריו הייחודיים של הילד והכוונתם לקדושה, ולא על ידי שבירת רוחו. בגיל ההתבגרות כלל זה הופך לקריטי.

חיה שפרינגר מדגישה כי איננו יכולות, וגם איננו אמורות, להכריח נערה לבצע מטלות נגד רצונה. תפקידנו הוא לספק מסגרת ולבנות מוטיבציה: "קחו דף ועט, וכתבו עשרה דברים שהבת שלכן טובה או אפילו חזקה בהם – למשל סדר, מחשבים, אפייה או עבודה עם ילדים. לאחר המיפוי, כוונו אותה ליזום סביב כישורים אלו. ההכוונה הזו מתוך החוזקות בונה לה עמוד שדרה".

לדבריה של חיה, גם הצבת הגבולות בבית חייבת להיעשות בצורה עניינית ומכבדת. "אפשר בהחלט לאפשר להן ללכת לישון מאוחר, אך קובעים גבול הגיוני, ובהתאמה מגדירים שעת קימה. כשיש דרישה לעזרה כללית בבית, והנערה מסרבת, אין להיכנס למאבקי כוחות, אלא להסביר בעדינות שהיא מוזמנת לשהות בחדרה עד ששאר בני הבית יסיימו את סדר היום המאורגן".

הזכות להשתעמם

אי אפשר לכתוב על החופש הגדול בלי להתייחס לאתגר שגורם לאימהות רבות לתחושת מועקה: הצהרת ה"משעמם לי".

שני קצבי מבקשת להרגיע את השטח: "הכלל הראשון הוא לא להיבהל משעמום. זה בסדר גמור להשתעמם, זו צורה של התכנסות ופיתוח חשיבה, כל עוד זה לא הופך לבטלה ולחוסר מעש מוחלט. כשילדה אומרת שמשעמם לה, ואנו מגיבות ברוגע ובהשלמה, בלי להרגיש אשמה, הילדה כבר תמצא במהירות מה לעשות בעצמה".

חיה שפרינגר מוסיפה שלעיתים התלונה הזו מקפלת בתוכה צורך פשוט ביחס: "שבו לצידה, העניקו לה את תשומת הלב, אך אל תנסו לרצות אותה או לתפקד כצוות הווי ובידור".

באשר לזמן המסכים, גבולות הם המפתח. אצל דבורי ליפש יש כללים ברורים: "יש אצלנו זמן מוגדר וקצוב מאוד למסכים, חצי שעה לכל אחת. היא יכולה לבחור אם לשחק או להתנסות בתוכנות, וזהו. כשהן מתלוננות על שיעמום, אני מציעה להן שתי אפשרויות: לקבל ממני משימות בבית כמו כביסה ובישול, או למצוא תעסוקה לבד. באופן טבעי, הן תמיד מעדיפות להפוך ליצירתיות ולמצוא רעיונות מהנים משל עצמן".

יוזמה ועשייה: לתת להן להרגיש גדולות

הרבי מה"מ מדגיש לאורך השנים את עניין העצמת הנוער. הרבי הקים ארגונים כמו "צבאות השם" מתוך אמונה עמוקה שילדים ונוער יכולים וצריכים להיות מנהיגים ומשפיעים בסביבתם.

כדי ליישם זאת בחופש, שני קצבי מציעה לתת לנערה הבוגרת שעוזרת בבית תחושה אמיתית של שותפות. לצד הדרישה ממנה לקבל אחריות רבה יותר בכל הקשור לאחיה הצעירים ולמטלות בבית (כמו הפעלת מכונות כביסה וגיהוץ), היא צריכה לזכות גם בפינוקים הייחודיים לבוגרים.

החופש הוא חממה לפיתוח יזמות אישית: "בתי, למשל, אוהבת מאוד אפייה, ובחופשים היא אופה ומוכרת בקהילה עוגות ומתוקים לשבת. זה מעסיק אותה, ומעניק לה שכר וסיפוק. נוסף לכך, אל לנו לוותר על הקעמפ לבנות, שכידוע הוא ה'סדן שמייצרים עליו חסידים', וחשוב גם לעודד אותן להתנדב בארגונים קהילתיים כמו 'שפרה ופועה'".

חיה שפרינגר מעלה רעיון מקורי, היא מציעה להקים "מחנה חברות": "מדובר בהתארגנות של שלוש־ארבע חברות. בכל פעם אחת מהן מארחת את הפעילות למשך יומיים. הן מתכננות בעצמן את הכול, מלוח הזמנים והיצירות ועד לבישול הארוחות. הפעילות הזו לא רק עונה על הצורך החברתי האופייני כל כך לגיל הזה, אלא גם מעניקה להן תחושת מסוגלות ואחריות נדירה".

בוגרות ה'–ט' אינן צריכות להיות נקודת תורפה בחופש הגדול. כפי שניכר מדבריהן של נשות החינוך, אם נשכיל לאזן בין מתן עצמאות והעצמת כישרונות ובין הצבת גבולות מכבדים, ונדע להחדיר בימים אלו תוכן ומשמעות חסידית כדרישת הרבי מה"מ – הקיץ הזה יהפוך מקושי מתמשך לזמן מבורך של צמיחה והתפתחות אישית, בעזרת ה'.

באדיבות מגזין עטרת חיה