נעים להכיר, זיסל'ה

בדור שבו רבים מרוכזים בעצמם, עושים בעיקר מה שטוב להם, מה שנוח וקל בעבורם, מתי שמתחשק להם – יש אחת, חריגה בנוף. שמה זיסל'ה.

מאירת עיניים, אוהבת לעזור בכל עניין ולכל אחת, טורחת, משתדלת ומתעסקת בלהט באהבת ישראל. מעודדת, תומכת, מחייכת. אילו טוב לב היה מקצוע, היא ודאי הייתה עשירה מופלגת. אבל בינתיים היא עשירה כנראה בעיקר בזכויות וברוחניות…

בלי להתרגש מהמזלזלים שקראו לה "פראיירית", היא ממשיכה בדרך החסד והנתינה.

כל ישראל ערבים זה לזה, אומר הבעל שם טוב הקדוש, מלשון ערֵבות ומתיקות. יהודי צריך להיות מתוק ליהודי אחר. כך בכל פעם שנפגשים בה – פשוט נעשה טוב על הלב! בכל פעם שנזכרים בה – נהיה מתוק!

מתוקה בחוץ, חמוצה בפנים

אימא הייתה עצבנית ממש. לא צריך הרבה בשביל זה. די ששנת הלילה נקטעה בבכי תינוק, ואחר כך היה טלפון מהדודה שהחליטה לבקר, חשבון חשמל לשלם, וזהו…

ערמות של כלים בכיור וכביסות ממתינות לקיפול על הספה הן לא הסיבה! אבל הן בהחלט תוספת (לא נחמדה) לכל עומס המטלות, הדאגות והאפרוריות של השגרה.

כשניגש יוסי ושאל בתום: "מה השעה?" חטף גערה: "השעה היא להתנהג כמו בן אדם!" הבינו הילדים לצערם שאימא היא לא הכתובת. לפחות לא היום. לפחות עד יעבור זעם.

כשאך חצו את מפתן הדלת, לא הכירו הילדים את אימא. פניה לבשו ארשת חדשה. פתאום היא נחמדה, וקולה רגוע. רק רגע, מנסים הם להבין: מה בעצם קרה כאן? כיצד ייתכן מעבר כה חד?!

עם השכנה אימא מדברת בחביבות ובידידות. יושבת על ספסל בגינה, משתפת חוויות נחמדות עם החברות. ומציעה עזרה לאישה מהשכונה שאורזת את חפציה לקראת מעבר דירה.

רק רגע, אימא יקרה, למה בחוץ את נעימה ונחמדה, ובשבילנו, בבית פנימה, את מרירה וקצרת רוח?

הסיבות תמיד יהיו מובנות, וגם אנושיות לגמרי. כלפי בני הבית את טעונה רגשית ולא תמיד רק בטוב…

בחוץ תמיד תקבלי הערכה והוקרה, בביתך שלך בדרך כלל את בעצם "מובנת מאליה". המאמץ, המסירות, האחריות והדאגה לכל פרט – הם בעצם שקופים. בלועים במרצפות הדירה.

כל אימא הרי מכבסת, מבשלת, מחתלת, מסדרת, מנקה, מסיעה, שולחת, מגשרת, וזו רק תחילת הרשימה האין־סופית. (כל אימא?)

אז במה בעצם את מיוחדת?

רק חדי עין ומביני דבר ישכילו וידעו או ייגשו ויאמרו: "וואווו, זיסל'ה! את אשת חיל אמיתית! זה לא קל! את אלופה!"

אבל, עם כל הסיבות המוצדקות, האם תרצי להיות סוכרייה שכזו? מתוקה בחוץ, חמוצה מבפנים?

הילדים הפשוטים, הערבות שלך, יתבעו ולא ירפו: "קודם אנחנו!"

ערבי נחל – יחד יד ביד

ידוע שארבעת המינים הם כנגד ארבעה סוגים בישראל, כאשר הערבה, בלי טעם ובלי ריח, רומזת ליהודים הפשוטים ביותר שטרם זכו לשמור תורה ומצוות. ערבי נחל גדלים באחוונא – באחווה, ביחד, באחדות! (על פי התוועדויות תשמ"ז ח' א, עמ' 241). אצל יהודים פשוטים אלו מודגש עניין האחווה והאחדות עם הקדוש ברוך הוא, הרי ידוע שהפשיטות של אנשים פשוטים קשורה עם… פשיטות העצמות (על פי התוועדויות תשמ"ד ח' א', עמ' 882).

מה משמח את אימא יותר מלראות את הילדים כולם יחד בחברוּת, אחדות ולכידות?

זיסל'ה מתקשה למצוא תשובה מספקת. כן, בהחלט יש בזה תענוג ברמה אחרת, היא מסכמת.

הילדים של זיסל'ה תמיד יודעים: אימא ואבא עלינו אחראיים. אם בטעות שברנו כוס בחנות חרסינה – אבא ישלם. אם נפלנו, שכחנו, נפגענו – אימא שם! גם אם טעינו ויש לתקן, היא תמיד בצד שלנו. לעולם לא נגדנו!

כאשר לקח יוסף את בנימין כשבוי, ניגש יהודה ליוסף לפדותו ואמר: "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר… וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר… כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי"…

כל ישראל ערבין זה בזה – מעורבים. כל ישראל ביחד נקראים אדם אחד, והם קומה אחת. והסיבה לכך היא מפני נשמתם, ששורשה בה' אחד (ליקוטי שיחות ח' ל, עמ' 812).

הערבות הזו אינה חד־צדדית. היא דו־כיוונית. זוכרת את חג מתן תורה?

בנינו ערבים בעדנו

בשעת מתן תורה ביקש הקדוש ברוך הוא מישראל ערבים. ישראל הציעו לפניו כל מיני ערבים, האבות, הנביאים, ולא הסכים עד שאמרו "בנינו ערבים בעדנו", ואז נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את התורה (ליקוטי שיחות כ' ד, עמ' 7031).

ישנם שבעה רקיעים: שמיים, שמי השמיים, רקיע, שחקים, זבול, מעון והרקיע השביעי: ערבות. "ברא רקיעים ובירר לו אחד מהם, זה ערבות שנאמר: 'סולו לרוכב בערבות', עיקר השראת שכינה הוא ברקיע הז'." (מאמר "לדוד ה'", ח"י אלול תש"ח). ב"ערבות" שם טל שעתיד להחיות בו את המתים.

המתקת הגבורות

מנהג קדמונים בהושענא רבה, לחבוט חמש ערבות, וכך ממתיקים ה' גבורות.

"והיום הזה תתן בשכינת עוזך חמישה גבורות ממותקות על ידי חביטת ערבה מנהג נביאיך הקדושים" (מתוך "יהי רצון" הנאמר בהושענא רבה).

"מובן שבוודאי ולכל לראש נפעל מיתוק הגבורה העיקרית, כללות עניין הגלות, תכלית הירידה" (התוועדויות תשד"מ ח"א, עמ' 982).

תכל'ס, בבית, שעת השכבה מאתגרת. מפלס האנרגיה שלך כבר מתחת לאפס, רמת האנרגיה של הילדים על מלא. "גבורות" ממלאות את קירות ליבך ואת קירות הבית.

יש לך טיפ, תגידי?

זיסל'ה כאן לעזרתך, מנסיונה החמוץ־מתוק: חמוץ לשעבר, מתוק בלשון הווה, ברוך ה'.

מה עובד יותר טוב מצעקה? לא תאמיני: לחישה.

לאחר כמה פעמים שאימא אומרת: "זהו, למיטה. לילה טוב!" אבל הזאטוט עוד עסוק בענייניו החשובים ומטייל ברחבי הבית, ההרגל הקבוע של זיסל'ה היה להרים את קולה בצעקה (אין ברירה!): "לך לישון!". תחושה חמצמצה ומרירה מילאה את ליבה. למה ככה לסיים את היום?!

חיפשה וחיפשה, והנה מצאה שיטה. היא ניגשת לילד, מתכופפת לגובה קומתו, מביטה בעיניו ולוחשת באוזניו: "היה לי ממש כיף איתך היום! ראיתי שעזרת ב… ראיתי שהיה לך קשה ש… אתה ילד פשוט מתוק! עכשיו הולכים לישון. מחר יום חדש". יד ביד מובילה היא אותו למיטתו, מחשיכה את חדרו, לפעמים מנגנת ניגון כשיושבת לידו.

סוג של המתקת הגבורות.

תחנה סופית: הגענו אל היעד

התחנה הסופית של מ"ב המסעות היא ערבות מואב, זו הקליפה הכי תחתונה.

מואב – חוכמה דקליפה. ערבות – מלשון ערב וחושך.

"לאחר שבני ישראל הכניעו וביררו גם את הקליפה של 'ערבות מואב', היו מוכנים להיכנס לארץ" (התוועדויות תשמ"ח ח' ד, עמ' 611).

זיסל'ה יקרה!

זכית להיות שייכת לדור השביעי, שבו השכינה יורדת למטה, לארץ ("באתי לגני" תשי"א). אבל את המסלול בכיוון הזה היא התחילה מהרקיע השביעי. אז, בתחילת המסע, גילה הבעל שם טוב את מעלתן של הערבות – היהודים הפשוטים.

אז אם תרצי לקבל קדושה והארה מיוחדת מהרקיע השביעי (ערבות), הרי זה דווקא על ידי יחס של מתיקות (ערֵבות) כלפי הפשוטים ביותר, אלה שלא תמיד יודעים להעריך ולהוקיר ביום־יום שגרתי ומעייף. רחוק שנות אור ממצלמות ומבמות, דווקא בתוך הבית פנימה: הילדים שלך.

 כך תוכלי להמתיק גבורות.

זו עבודה משוכללת יותר מחסד רגיל לכל עוברת אורח ברחוב שמחפשת כתובת כלשהי או מקבצת נדבות.

וכך בעצם בזכות הערבות שלהם תזכי לקבל את התורה ("בנינו ערבים בעדינו"), וכל הברכות הכתובות בה.

זו התחנה האחרונה של מ"ב המסעות –

הגענו לערבות מואב, על ירדן ירחו, על סף הכניסה לארץ אבות.

באדיבות מגזין עטרת חיה