לב טהור ברא לי 

"שמי חני כדורי. גרה באורנית, ואימא לחמש בנות מתוקות. הסיפור שלי מתחיל בשנת תשע"ב. באותם ימים הייתי אם צעירה לשתי בנות, וציפיתי ללידתה של השלישית. הלידה החלה בליל ראש השנה. התארגנו והגענו לבית הרפואה 'לניאדו'. הלידה הייתה לידת בזק. בתוך רבע שעה התינוקת הייתה בחוץ. הרגשנו בעננים. תחושה של גאולה, נס מדהים. ממש חיכינו לצאת החג כדי לבשר לכל בני המשפחה.

למחרת בבוקר התחילו הבעיות. אני רואה שמביאים לכולן את התינוקות, ולי לא. הלכתי לתינוקייה לחפש אותה, ומצאתי תינוקייה ריקה. לרגע נבהלתי, 'איפה התינוקת שלי?' שאלתי. האחות קראה לרופאה, וזו הסבירה לי כי בלילה התינוקת הכחילה. הם שמעו אוושה בלב, ומחכים לקרדיולוגים שיבואו לבדוק אותה. בשלב זה עדיין לא הבנתי שמדובר במשהו רציני. עדיין הייתי באופוריה מהלידה הקלה והמהירה מאוד. ביקשתי לראות את התינוקת, וכשראיתי אותה מחוברת כולה לצינורות שונים, הבנתי שהמצב רציני.

לאחר שעות מספר הזמינו אותי לשיחה עם הקרדיולוגים. בעלי לא היה במקום, הוא הלך לבית הכנסת להתפלל, ואימי הייתה איתי. נכנסנו לחדר שבו ישבו כמה רופאים, כל אחד הציג את עצמו בשמו ובתארו. ואז פתח אחד מהם ואמר: 'יש סוגים שונים של מומי לב. יש מומים קלים, ויש מומים קשים יותר. לבת שלך יש מום קשה מאוד מאוד מאוד'. בשלב זה התנתקתי ממה שקורה בחדר. לא הייתי מסוגלת לשאול שאלות, לעקוב אחר כל ההגדרות והמונחים הרפואיים. אימי עשתה זאת במקומי. בכל זאת הצלחתי להבין שהתינוקת שלי נולדה רק עם חדר אחד בלב, חדר ימני, ללא חדר שמאלי (בלי יצר הרע…). המשמעות הרפואית של המום היא שאין מה שיזרים את הדם לכלל האיברים בגוף. בעבר לילדים כאלו לא היה סיכוי להחזיק מעמד בכלל, אבל היום יש סדרה של שלושה ניתוחים שבהם מנסים ליצור מעבר מהחדר הימני, המקבל דם בדרך כלל רק מהריאות, אל הגוף. הסיכויים לא גדולים, ומדובר על 60 אחוזי תמותה. 'אנחנו ננסה', אמרו הרופאים. 'אבל הסיכויים לא גדולים. מוטב שלא תיקשרי לילדה, כי רוב הסיכויים שהיא לא תישאר בחיים'.

וכך, בבת אחת, הוטלתי לעולם אחר לחלוטין. עד עתה הכול 'הלך לי חלק', כמו שאומרים. התחתנתי בגיל צעיר, ובתוך פחות משנה ילדתי את בתי הראשונה. וכעת, כשאני בת עשרים ושלוש, באמצע לימודי הייטק ועם שלוש ילדות קטנות, התהפכו עליי החיים. 'ריבונו של עולם,' מצאתי את עצמי חושבת. 'איך זה קורה דווקא לי? אני, שכל כך סולדת מרופאים ומבתי רפואה, שאפילו ל'מבצעים' בבית רפואה מעולם לא העזתי לצאת? אני, שדקירת מחט מלווה אצלי בחרדה ממשית, איך אעמוד בדבר כזה?!'

בשל חומרת המצב הועברנו לבית הרפואה 'שניידר' בפתח תקווה, ושם הסבירה לנו הרופאה כי למעשה אנו עומדים לבלות מעתה במחלקה לאורך שנים, או כמו שהיא הגדירה את זה: 'חתונה לכל החיים' – חתונה עצובה מאוד"…

 חיים ברכבת הרים 

בהיותה בת עשרה ימים הוכנסה רבקה לניתוח הראשון מתוך סדרת שלושת הניתוחים. הפחד והחששות היו גדולים. אך חני ובעלה עשו הכול כדי להאמין ולקוות. הם הביאו 'משקה' וערכו התוועדות הודיה על כך שהניתוח עבר בהצלחה, בעוד בתם נתונה תחת אזמל המנתחים…

הניתוח עבר, ברוך ה', בשלום, אך היה רק הפתיח הראשון למאבק החיים של רבקה הקטנה.

"באותה תקופה", ממשיכה חני ומספרת, "פגשתי חברה מהעבר ששמעה על המקרה והזדהתה איתי על המהפך בחיי. 'החיים הם כמו רכבת הרים', אמרה לי. באותו רגע היה קשה לי עם המשפט הזה. אך לאחר מכן התבוננתי בו, והבנתי שאומנם החיים דומים לרכבת הרים, אך יש שני הבדלים בולטים בין רכבת ההרים של החיים לרכבת ההרים בלונה פארק.

ראשית, בלונה פארק אחרי כל הסיבובים, העליות, הנפילות וההתהפכויות את חוזרת לנקודת ההתחלה, ואילו בחיים זה לעולם לא יהיה כך. וגם אם נראה לך לפעמים שהניסיון חוזר על עצמו ו'כבר היית בסרט הזה', באמת זה כמו ספירלה. לעולם לא תחזרי בדיוק לאותה נקודה. בכל פעם את נמצאת במקום קצת יותר גבוה ממה שהיית בפעם שעברה.

שנית, ברכבת ההרים בלונה פארק המפעיל יושב במקומו למטה, ולוחץ על הכפתורים. ואילו ברכבת ההרים של החיים המפעיל, הלוא הוא הקדוש ברוך הוא, יושב איתך ברכבת. הוא איתך בעליות, בנפילות, בהתהפכויות ובשבירות. בכל מה שלא יהיה 'עמו אנוכי בצרה'

המחשבה על כך עודדה אותי מאוד. היא נתנה לי עוגן של אמונה להישען עליו. להבין שאני לא לבד אף פעם, ושום דבר לא קורה סתם. גם אם נראה לי שזה גדול עליי ואני תוהה מה לי ולזה, יש מי שקבע בעבורי את המסלול המדויק שלי, והוא נמצא איתי בכל שנייה ושנייה".

כשהייתה בת חצי שנה עברה רבקה את הניתוח השני, והניתוח השלישי נערך כשהייתה בת שלוש. בין לבין היו כמובן אשפוזים ארוכים, ביקורות והמון בדיקות. באופן כללי, הרופאים התפעלו מאוד מהתפתחותה של רבקה הקטנה. למרות האשפוזים והניתוחים היא התפתחה יפה מבחינה שפתית ומוטורית, ברוך ה', וזה היה נס ממש.

לקראת הניתוח השלישי היה קשה יותר. בכל אופן ילדה בת שלוש היא ילדה שמבינה את המתרחש סביבה, שואלת שאלות וזקוקה להסברים. לא תינוקת המוכנסת לחדר הניתוחים בלי שאיש יעדכן אותה מה עומד לקרות איתה.

"זה לא היה קל", מתארת חני. "זו הייתה תקופה לא פשוטה: הניתוח ואחריו אשפוז ארוך של כחצי שנה. אבל מי שנתנה לי את הכוח הייתה רבקה הקטנה. למרות כל הכאבים, הבדיקות, הזריקות והטיפולים היא הייתה ילדה מלאת חיים. המשפט 'בואו נעשה חיים' היה שגור על פיה. הייתי מתבוננת בה ומשתאה. איך היא עוברת בדיקות וטיפולים כואבים, וכל מה שהיא מבררת אצלי זה: 'מתי נפתחת המשחקייה בבית הרפואה?' בשלב כלשהו אמרתי לעצמי: 'גם אני ילדה, ילדה של ה' יתברך ששם אותי פה בתוך המקום הזה, בתוך הניסיון הזה. גם אני רוצה רק 'לברר מתי נפתחת המשחקייה' – להשליך את כל הדאגות, הכאבים והפחדים על הבורא יתברך, ולחשוב רק על הנקודות היפות ועל רגעי המשחק המשעשעים של החיים'. זה לא קל, אבל כשלצידי ילדה שכל מהותה קרנה את החיות והשמחה הזו, למרות כל מה שעברה, מי אני שאדבר? הרגשתי שהיא המנטורית שלי".

קטנה אך גדולה 

החיים נמשכו, והייתה חזרה כלשהי לשגרה. רבקה הוסיפה לבקר בבית הרפואה מדי פעם לביקורות ולטיפולים נוספים בעקבות כל מיני בעיות נלוות שהתעוררו עקב התרופות שלקחה ומצב הלב החלש שלה.

"בכל פעם שהיינו אמורים ללכת ליום ביקורת – היה לי קשה. הצוות אומנם היה מדהים, אבל זה היה יום מתיש שבו היינו צריכים לעבור בין כמה וכמה רופאים מכמה וכמה מחלקות, כשכל אחד בודק את התחום שלו. לא תענוג גדול, בלשון המעטה. רבקה, לעומתי, הייתה קמה לקראת יום כזה מלאת חיים ושמחה, מכינה לעצמה תיק. זרמתי איתה, לא בדקתי מה היא מכינה בתיק.

היינו מגיעות ל'שניידר', ולפני שנכנסנו היא הייתה עוצרת אותי בדשא, מוציאה מהתיק שמיכה, חטיפים, כדור. 'קודם כול פיקניק', נהגה להודיע לי. אחרי שאכלנו ושיחקנו, היינו נכנסות פנימה. היא הייתה שולפת מהתיק קופת צדקה – שנטלה מהבית ביוזמה אישית שלה – ושקית של מטבעות, ומתחילה בטבעיות להציע לאנשים לתרום צדקה בקופה. היא הייתה אולי בת חמש או שש כשהתחילה בזה. לא נרתעה ולא התביישה מאיש. עברה מאדם לאדם והציעה לתרום מן המטבעות שבשקית לקופה, ואנשים נענו לה. מקצתם אף הוציאו מכיסם מטבעות ותרמו אותם לקופתה. את הכסף שהצטבר הייתה רבקה תורמת לדוכן של 'עזר מציון' שהיה בבית הרפואה".

ילדה קטנה ותעצומות נפש גדולות…

בתקופת הקורונה נאלצה רבקה להישאר בבית. מצבה העדין לא אפשר להסתכן בהידבקות בקורונה. חני, אימה, לא יצאה לעבוד באותה תקופה ונשארה עם רבקה. חני הרגישה את הקושי לשהות בין ארבעה קירות, ואילו רבקה הקטנה הייתה קמה בכל בוקר במרץ רב ומחפשת רעיונות לתעסוקה. "היא הייתה בוחרת את המתכון המסובך ביותר בספר המתכונים ומבקשת להכין אותו. בטבעי לא ניחנתי בקלילות כמו שלה, והייתי מנסה להתחמק. 'יש כאן שמנת מתוקה במתכון. אין לנו בבית'. רבקה לא ויתרה לי: 'אז תלכי לקנות,' הציעה מייד. 'אני אחכה לך כאן'. 'בחנות המקומית בטח אין שמנת מתוקה בהכשר מהודר', ניסיתי מכיוון שונה. 'אז תקני שמנת פרווה. זה בטח יש להם בד"ץ'. לא ויתרה לי"…

לאורך כל הדרך בלטה רבקה בבגרות שלה. ביכולת המופלאה שלה לשבות בקסמה את כל מי שבא עימה במגע. "בתקופה מסוימת היא סבלה מאיבוד חלבון. הרופאים ניסו למצוא פתרונות שונים לבעיה, אך ללא הועיל. באחד הימים הודיעו לנו שמומחה חיצוני, שמגיע לבית הרפואה לצורך אחר, יוכל לבדוק את רבקה ולנסות להציע טיפול. המומחה היה אמור להגיע בתשע וחצי בבוקר, ורבקה נדרשה להיות באשפוז ערב קודם". ההורים כדורי, שכבר היו מורגלים באשפוזים, העדיפו להגיע בבוקר, ואחותה של חני ישנה עם רבקה באותו ערב בבית הרפואה. אלא שבאופן בלתי צפוי לחלוטין המומחה הקדים את בואו ב…שלוש שעות, והופיע בחדרה של רבקה בשש וחצי בבוקר!

"בעלי היה בתפילה", משחזרת חני, "כשלפתע אני מקבלת טלפון נזעם מהמחלקה: 'איפה אתם? המומחה פה!' מופתעת הגבתי: 'הרי דובר על תשע וחצי!' הם היו לחוצים. איכשהו התארגנו והגענו במהירות. אך הרופאים לא היו מרוצים.

למחרת, בעת ביקור הרופאים, מנהל המחלקה פנה אליי בחומרה: 'מה שהיה אתמול לא היה בסדר'. כמובן התגוננתי והבהרתי את עמדתי, והוא בשלו: 'לא הייתם בסדר'. כמה רגעים של ויכוח עברו עלינו כשכל אחד מתבצר בעמדתו. לפתע רבקה, שישבה ליד השולחן הקטן בצד וציירה, הרימה את ראשה ואמרה בנועם: 'אבל זהו, זה היה כבר, אז מה זה משנה?'

'אני לא יכול עליה', הגיב מנהל המחלקה והמשיך הלאה בדרכו. אבל גם אני הרגשתי שהיא נותנת לי כאן שיעור. גם אם את צודקת, למה לבוסס בעבר ולהתווכח על דברים חסרי תועלת?"

 ילדה של אור ונתינה 

"בכלל, רבקה הייתה מלאת אור ונתינה לכל מי שבא עימה במגע. לאחר פטירתה סיפרה לי אחת הרופאות שרבקה הכינה לה – כמו להרבה אנשי צוות אחרים – ציור עם מילות תודה וברכה. אותה רופאה שיתפה אותי שהיא תלתה את הציור בארון במחלקה, ובכל פעם כשהיא מגיעה למשמרת ופותחת את הארון כדי ללבוש את חלוק הרופאה, היא נתקלת בציור ומתמלאת בכוח לעוד יום עבודה עמוס.

כשהייתה מאושפזת, אף בטיפול נמרץ ובמצבים לא פשוטים, אפילו בתקופות שלא יכלה ללכת על רגליה, הייתה תמיד נותנת דעתה על הסובבים אותה. בבית הרפואה יש, ברוך ה', הרבה מתנדבים ואנשי חסד הבאים לשמח את הילדים המאושפזים ובין היתר מעניקים מתנות וצעצועים שונים. כשרבקה הייתה שומעת ילד אחר בחדר בוכה, הייתה מבקשת ממני, 'קחי אותי אליו', ומעניקה לו את המתנה שקיבלה. כל זאת בלי להסס ובלי לעצור ולבדוק אפילו אם מדובר אולי בחפץ שהיא חושקת לעצמה!"

דאגתה לסובבים התבטאה גם בדאגה להוריה ששהו עימה. אם שמעה מחני שהיא רוצה לשתות, הייתה מבקשת מייד מהאחות שתדאג לאימא שלה לקפה ולחלב. באחד האשפוזים השתחררו זמן קצר לפני כניסת שבת, ובכביש האחרון ממש קרוב לבית היה פקק שאיים על הצלחתן להגיע הביתה לפני הדלקת נרות. חני פלטה בלחץ: "אוף, בא לי לבכות", ורבקה לצידה הגיבה: "תבכי, אימא, תשחררי, זה טוב".

"הייתי בהלם באותו רגע," מספרת חני, "שאלתי את עצמי 'מי פה האימא ומי הילדה? איך התהפכו היוצרות? מי דואגת פה למי?'"

מסיבת הגאולה 

בהיותה בת שמונה הודיעה רבקה יום אחד לאימה שהיא רוצה לערוך לבני הבית 'מסיבת הגאולה'. זו הייתה יוזמה אישית ומקורית שלה, ורבקה כמו רבקה השקיעה בהכנת המסיבה שלה. היא הכינה הזמנות, וכולם התבקשו להופיע בבגדי שבת. ביום המיועד קישטה את הבית. כל בני הבית הודרכו לצאת מהבית ולהמתין מעבר לדלת, ואז להיכנס עם כרטיסי הכניסה שהנפיקה בעבורם. כשהבחינה שאימה לא לבושה בבגד שבתי, רבקה לא ויתרה וזירזה אותה להחליף את בגדיה. במסיבה עצמה היא חשבה על הכול – דברי תורה, תוכנית וכמובן כיבוד. כשאת הכול הכינה בעצמה.

בשנה שלאחר מכן ערכה 'מסיבת הגאולה 2', והפעם גם חילקה תפקידים לבני המשפחה כדי לשדרג את האירוע. ושוב, שנה לאחר מכן, בהיותה בת עשר, ביקשה מאימה לערוך 'מסיבת הגאולה 3'.

"הייתי אז תקופה קצרה אחרי לידה," מספרת חני, "ולא היה לי פנאי וכוח לכך. ביקשתי לדחות את המסיבה. אחר כך הגיע ערב פסח עם הלחץ האופייני לו, ושוב דחיתי את רבקה לאחרי פסח. 'בספירת העומר פחות מתאים', אמרתי לה. 'בואי נקבע את המסיבה לל"ג בעומר'".

אלא שרבקה לא הספיקה לחגוג את 'מסיבת הגאולה 3', כי בד' באייר היא השיבה את נשמתה לבוראה.

 בוחרת להפיץ את האור 

"לאחר פטירתה הרגשתי שנותרתי כלפיה בחוב. החלטתי שאני חייבת לתת לרבקה את 'מסיבת הגאולה 3' ובגדול. פניתי לבתי ספר חב"ד בארץ ישראל, וברוך ה', גייסתי כעשרה בתי ספר שנענו ליוזמה.

היוזמה נקראת 'רוצות בפועל קול המבשר' – ראשי תיבות רבקה. במסגרתה יש חוברות לימוד יומי בענייני גאולה, חלוקת ממתקים יומית והגרלות פרסים לכל תלמידה שאוספת עשרה פרקי השתתפות בלימוד.

ברוך ה', אנחנו מצליחים להפעיל את התוכנית אף שההוצאות הכלכליות שלה גדולות, ומקווים להמשיך ואף להרחיב אותה. בכלל, בזכות רבקה שלנו, למדנו ש'אין דבר העומד בפני הרצון'. ילדה קטנה וחלושה זו הייתה בעלת כוח רצון אדיר, ופעלה מעל ומעבר ליכולותיה. הייתי מכנה אותה 'ריבק', וזה מושג שנכנס אצלנו במשפחה: 'בכוח הריבק'. לפעמים, כשיש כבדות ואין חשק לקום ולעשות, לצאת ל'מבצעים' ולפעילויות, אנחנו אומרים 'בכוח הריבק'. לרבקה היה כוח אף על פי שהיו לה כל הסיבות שבעולם לא לעשות כלום… על אחת כמה וכמה שאנחנו יכולים לקום ולעשות. רבקה מחייבת אותנו".

 הדרך ליצירת ניסים 

"היום אני מרגישה שאני מחויבת ורוצה להעביר את האור של רבקה הלאה. אם זה יגע אפילו בעוד מישהי אחת וישנה את חייה, את הסתכלותה על העולם, זה יהיה שווה. רבקה לימדה אותי את כוחה של המחשבה לשנות את ההתנהגות שלנו בפועל. זה לא רק שינוי תודעתי, זה שינוי שמביא למעשה. בסופו של דבר, אנחנו בוחרים את ההסתכלות שלנו על הדברים. היא יכלה להיות כאובה, עצובה, חסרת חיים ומדוכאת כל כך. ובמקום זאת, היא תמיד הסתכלה על הטוב, חיפשה את החיים, חיפשה איך לעשות טוב לעצמה ולסביבה שלה. התמקדה בחלקים הטובים, התמקדה במה שהיא יכולה לעשות ולא במה שלא.

זו בעצם בחירה שלנו. בכל ניסיון שיבוא, קל מאוד ליפול לדיכאון. אבל כשאת לומדת לשחרר, להסתכל על כך שאת בידיים של הקדוש ברוך הוא, את לא צריכה לנסות להבין, כי את לא יכולה להבין, רק להאמין ולהתמקד בחלקים החיוביים. זה משנה את המציאות שלך.

אני זוכרת שכשרבקה עברה אירוע מוחי, הרופאים הוציאו לה סנטימטר וחצי(!) של קריש דם, ואמרו לנו שהם עדיין לא יודעים עד כמה המוח נפגע. ברגע הראשון זה כמובן היה מייאש מאוד, אבל ברגע הבא אמרתי לעצמי: 'תזכרי איך כשהילדה הזו נולדה אמרו לך לא להיקשר אליה כי היא לא תחזיק מעמד. אז מי מחזיק אותה עד היום? היא רק בידיים של הקדוש ברוך הוא, ולא בידי שום אדם. ובאמת פניתי אל ה' – דיברתי איתו, ביקשתי והתפללתי. שמתי את המפתחות אצלו.

למחרת היא התעוררה. המנתח הגיע למחלקת 'טיפול נמרץ' וביקש מרבקה: 'תרימי אצבע', והיא מרימה את כל היד. הוא כמעט התעלף… אחרי עוד יום היא כבר רצה במסדרונות ה'טיפול נמרץ'… שלחו אותנו לשיקום, איש מהצוות שם לא הבין – 'מה היא עושה פה?… היא לא זקוקה לשיקום'.

כשאת מרגישה אחראית על המציאות, הכול הרבה יותר קשה. כשאת משחררת ומבינה שאת לא מבינה, ולא שולטת בכלום, והכול בידיים שלו – את רואה ניסים. ההסתכלות הזו עוזרת גם בקושי הפרֵדה ממנה. גם בנקיפות המצפון ששכיחות מאוד במקרים כאלו. אולי היינו צריכים לעשות כך או אחרת, ללכת לרופא ההוא או לרופא השני…

יום לפני פטירתה הכנתי עוגיות. פתאום נתקפתי בחשק להכין כמות גדולה… רבקה הייתה בסלון, וביקשה שאשב איתה יחד לראות סרט במחשב. אמרתי לה: 'אני עסוקה עם העוגיות, עוד מעט'. בפועל לא הצלחתי להתפנות לזה. בלילה היא נפטרה, באופן פתאומי למדי. יכולתי להיכנס למקום של ייסורי המצפון – 'למה לא ישבתי איתה?'… אבל אני בוחרת לשחרר ולדעת שהקדוש ברוך הוא כיוון את הכול כך, ואולי זה דווקא היה לטובה. אילו הייתי יותר מדי איתה בערב הקודם, ייתכן שהיה לי קשה עוד יותר להיפרד. כך גם עם 'מסיבת הגאולה'. במקום לטבוע בייסורי המצפון של: 'למה דחיתי אותה?' ו'למה לא עשיתי כשביקשה?' וכדו', אני בוחרת לעשות, לעסוק בעניין שהיה יקר לליבה ולהפיץ את האור שלה באופן אחר. להביא את האור של מסיבת הגאולה הביתית והקטנה לכל בתי הספר המשתתפים בפרויקט.

כיום אני נפגשת עם נשים, מעבירה הרצאות וסדנאות שבהן אני משלבת את הסיפור האישי שלנו עם התובנות הללו, החשובות לכל מצב בחיים. החשיבה הזו משנה את ההסתכלות על המציאות וממילא את ההתנהגות. פגשתי למשל אישה מבוגרת שבעלה נפטר, בנה בוגר ואינו זקוק לטיפולה, והיא לא יוצאת מהבית מאז נפטר בעלה ושקועה באבל וכמובן בייסורי מצפון על מה שיכלה לעשות כדי להאריך את חייו ולא עשתה. היא לא מרגישה שיש לה בשביל מה לקום בבוקר.

אמרתי לה: 'אדרבה, תחשבי על בעלך המנוח, האם הוא היה רוצה שתשקעי כך בדיכאון? לא בשביל הבן, לא בשבילך, תעשי את זה בשבילו. תצאי, תשמחי, תמשיכי את החיים. במקום לשקוע בייסורי מצפון שאינם מקדמים אותך, תחשבי מה עכשיו את יכולה לעשות כדי להיטיב לנשמה שלו. הוא בוודאי לא שמח לראות אותך כך כבויה ועצובה'.

בסופו של דבר, החיים עם רבקה לימדו אותי שהמציאות היא מציאות, אך את בוחרת את ההסתכלות – אם להתמקד בקושי ובאין, או להתמקד בחלקים החיים, השמחים. להשליך את עצמך על ה' ולדעת שאת לא מבינה, לא עושה חשבונות. מחפשת את המקום החי, השמח והפעיל בתוכך ובמציאות סביבך. וכשהחשיבה שלך משתנה, גם ההתנהלות שלך משתנה. ואת המסר הזה של רבקה חשוב לי להעביר לכל אחת ואחת".

באדיבות מגזין עטרת חיה