הברכות המסתתרות

דמייני את הסיטואציה הבאה: אב שולח את בנו להתברך מפי צדיקים ורבנים חשובים, והבן חוזר הביתה בפנים נפולות, פגוע ומבולבל…

זה מה שקרה כשרשב"י שלח את בנו, רבי אלעזר, להתברך מפי רבי יונתן בן עמסיי ורבי יהודה בן גרים, צדיקים שכינה "אנשים של צורה". כשהגיע רבי אלעזר להתברך, שמע להפתעתו ביטויים לא  נעימים: "יהי רצון שתזרע ולא תקצור", "תכניס ולא תוציא", "יחרב ביתך ותתיישב אכסניתך", ואולי הקשה מכול – "לא תראה שנה חדשה". רבי אלעזר, שפירש את הדברים כפשוטם, חש כי במקום ברכות הוא קיבל קללות קשות. הוא חזר לאביו והתלונן שלא רק שהחכמים לא בירכו אותו, אלא אף גרמו לו צער.

כאן מתגלה גדלותו של רשב"י. במבט חודר ופנימי הוא הסביר לבנו כי כל "קללה" היא למעשה ברכה נעלה ביותר:

"תזרע ולא תקצור" – תוליד בנים (תזרע) והם לא ימותו בחייך (לא תקצור אותם).

"תכניס ולא תוציא" – תכניס כלות לבניך, והן לא ימותו (לא תוציא אותן לקבורה).

"יחרב ביתך ותתיישב אכסניתך" – העולם הזה הוא כמו אכסניה, והקבר הוא ה"בית" הקבוע. הברכה היא שהקבר יישאר חרב והאכסניה (החיים בעולם הזה) תתקיים לאורך ימים.

"לא תראה שנה חדשה" – שלא תמות אשתך ותצטרך לשאת אישה חדשה ולנהוג עימה דיני "שנה ראשונה".

המסתורין של הטוב המכוסה

את הסיפור התלמודי האמור מביא הרבי מה"מ בליקוטי שיחות לפרשת בחוקותי (לקו"ש א' עמ' 283), ומסביר שהסיפור של רבי אלעזר מעלה שאלה נוקבת: אם מדובר בברכות נעלות כל כך, מדוע לא נאמרו בלשון ברכה גלויה? מדוע להשתמש במילים הפוכות שמבהילות את השומע?

המהרש"א סבור שהחכמים רצו שרבי אלעזר יתאמץ להבין את הכוונה הנסתרת, אך אדמו"ר ה'צמח צדק' מציע הסבר עמוק יותר: ברכות אלו נעלות כל כך, שאי אפשר לומר אותן בצורה גלויה. משל לאדם המנסה להביט ישירות בשמש – עוצמת האור כה חזקה שהיא מסנוורת אותו, והוא אינו רואה דבר. זהו "אור שלמעלה מכלי המקבל". הטוב הוא כה גדול, שהעולם הגשמי אינו מסוגל להכיל אותו בצורתו המקורית, ולכן הוא חייב "להתלבש" בלבושים המסתירים אותו, עד שהוא נראה כהפך הטוב.

תופעה זו קיימת בתורה עצמה. פרשיות ה"תוכחה" (בפרשת בחוקותי ובפרשת כי תבוא) מכילות קללות קשות, אך פנימיות התורה מגלה שדווקא בהן טמונות הברכות הגבוהות ביותר. כך למשל, המילים "וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים…" מתפרשות בחסידות כברכה לכך שעשרת כוחות הנפש יהיו "אפויים" ולוהטים באהבת ה'.

"אין רע יורד מלמעלה"

היכולת לראות את הטוב בתוך ה"רע" אינה רק תרגיל אינטלקטואלי, אלא יסוד בעבודת ה'. אדמו"ר הזקן מבאר בתניא את דברי חז"ל "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". יש לקבל את הייסורים בשמחה, מתוך אמונה שהקדוש ברוך הוא "טוב ומיטיב" וכל מה שבא ממנו הוא טוב מוחלט, גם אם הטוב אינו גלוי לעיני בשר. יש "טוב נראה ונגלה" הגורם לנו בעולם, עלמא דאתגליא, שמחה מיידית, ויש "טוב נעלם" הנובע ממקורות רוחניים גבוהים ביותר, מעלמא דאתכסיא, העולם המכוסה, ובגלל מקורו הגבוה כל כך הוא נתפס אצלנו כייסורים.

רשב"י – האיש שחי את הגאולה בתוך הגלות

נחזור לדמותו של רשב"י. מדוע הוא הצליח לראות את הברכות הנסתרות בזמן שכל השאר ראו רק קללות?

רשב"י היה תנא שעליו נאמר "תורתו אומנותו" – כל ישותו הייתה חדורה בתורה, עד שלימודו כלל גם את מעלת התפילה. הוא היה הראשון שגילה את פנימיות התורה (ספר הזוהר), ובכך פרץ את הדרך לראיית המציאות האמיתית באופן פנימי.

אדמו"ר הזקן מסביר שרשב"י היה "נשמה של גאולה". אף על פי שחי בתוך גלות קשה, תחת רדיפות הרומאים ובמשך 13 שנה במערה, תנועת הנפש שלו הייתה גאולתית. בעבורו בית המקדש לא נחרב מעולם באותו אופן שבו נחרב בעבור אחרים; הוא היה "מיחידי סגולה שאינם מרגישים את התוצאות השליליות של החורבן".

מכיוון שרשב"י חי בדרגה של "כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ", הוא לא היה צריך להמתין לעתיד לבוא כדי לראות את הטוב. הייתה לו היכולת לחדור מבעד לקליפה המכסה ולגלות מייד את הברכה הטמונה בכל דבר, גם אם היא נשמעת כמו קללה. יכולת זו אפשרה לו גם לפעול ניסים, כמו ריפוי חולים והורדת גשמים על ידי אמירת דברי תורה בלבד.

מן המערה אל הגאולה השלמה

העולם שלנו מבלבל ומסתיר, טוב נראה כרע וברכות נראות כקללות. אך הלימוד מרשב"י מלמד אותנו שזו רק אשליה אופטית. סיפורו של רבי אלעזר והסבריו של רשב"י אינם רק היסטוריה, הם הזמנה לכל אחד ואחת מאיתנו לאמץ את "מבטו של רשב"י" – לחיות כבר עכשיו בתודעה של גאולה, לזהות את הטוב הטמון בכל אתגר, ולדעת שגם בתוך הקושי הכבד ביותר מסתתרת ברכה נעלה הממתינה להתגלות.

בגאולה האמיתית והשלמה "תצא חמה מנרתיקה". השמש (האור האלוקי) נמצאת כיום בתוך "נרתיק" המסתיר את עוצמתה, כדי שהעולם יוכל להכיל אותה, אך לעתיד לבוא יתגלה הקדוש ברוך הוא במלוא עוזו ללא הסתרים.

סימני הגאולה לעומק

הרבי מה"מ מסביר שסימני הגאולה, המתוארים במסכת סוטה כאירועים קשים ושליליים (כמו "חוצפא יסגא" ו"נערים פני זקנים ילבינו"), הם למעשה ברכות נעלות הטמונות בתוך מעטפת של קללה.

הרבי מגלה את הטוב הטמון בכל אחד מהסימנים הללו:

חוצפא יסגא (החוצפה תרבה): אפשר יהיה לנצל את החוצפה לחיוב, לצורך "ברייטקייט" (רחבות) ואומץ בעבודת ה' ובקדושה. הכוח של הדור הצעיר למרוד בדעת הרוב מיועד לאפשר לו לעמוד איתן בענייני יהדות ללא פחד.

נערים פני זקנים ילבינו: אין הכוונה רק לביזיון, אלא לכך שגם מי שהוא "נער" (צעיר וחדש בעבודת ה') יכול להיות משפיע ומורה דרך בסביבתו. בזכות לימוד תורת החסידות ("המאור שבתורה"), הנער יכול לעורר ולהאיר גם את מי שמוגדר כ"זקן" – זה שקנה חוכמה.

בת קמה באמה וכלה בחמותה: הרבי מבאר כי מדובר במצבים שבהם הדור הצעיר מתעורר לנהוג בהידור רב יותר ובקדושה יתרה מאשר הדורות שלפניו. אם ההורים נהגו בקולא מסוימת בגלל תנאי החיים שהיו להם, הרי שהצעירים מתעוררים לתבוע ולהנהיג רמת הקפדה גבוהה יותר בעבודת ה'.

הרבי מקשר זאת לדרגתו של רשב"י שראה בכל דבר את פנימיותו. על פי החסידות, ככל שהטוב מגיע ממקור גבוה יותר ("עלמא דאתכסיא"), כך הוא נוחת בעולם הזה בצורה מכוסה יותר, עד שהוא עלול להיראות כהפך הברכה. סימני הגאולה הם טוב נעלה ביותר, שאינו יכול להתגלות כפשוטו בזמן הגלות, ורק במבט של גאולה אפשר להבין שאלו כוחות עוצמתיים שנועדו להכין את העולם להתגלות המשיח.

צידה לדרך

גם ביום־יום שלך צצים לא מעט אתגרים וניסיונות: שוב מחפשים דירה? המנהלת קיצצה שעות? המלמד התקשר עוד פעם? הדלֶקת חזרה?… עצרי, נשמי עמוק וזכרי – בתוך כל זה מסתתר טוב, ויש לך יכולת לגלות אותו, וזה נעשה בעיקר על ידי לימוד חסידות.

נצלי את הכוח המיוחד של ל"ג בעומר, שבו מאיר עניינו של רשב"י, ואפשרי לעצמך לטעום גאולה באמצעות שיעור שבועי, חברותא, לימוד יומי קצר או כל דבר שיעניק לך כוח.

כי באמת מגיע לך רק טוב.

באדיבות מגזין עטרת חיה