הוא תולה כביסה רבע שעה, ואני מקפלת ומגהצת שעות.

הוא מבשל אחת לחצי שנה, ואני בכל יום־יומיים בערך.

הוא מסדר את השולחן, ואני מסדרת אחריו.

זו רק טיפה בים התלונות שהתנחלו להן באחד מחדרי הלב:

חדר שמצליח להציף אותי בעוצמה רבה כל־כך ולהשבית כל עזרה מצידו, אפילו קטנה.

בחדר הזה יושב לו השופט הנכבד, ה'קלוגינקער' – וקוטל את העזרה הבאה, שבדרך.

ואז אני יוצאת לגינה, עם השכנה, ומגלה עולם מושלם – הדשא של השכנים, זה הירוק, נפרש לנגד עיניי. כן, ההוא עם החולצה הלבנה, המכנסיים השחורים, הדגלון וכיפת ה'יחי', שדר דלת לידי, עושה הכול – הכול ממש: החלפת חיתולים, שטיפת כלים שלעולם לא נגמרים. קניות וטיולים – לכל הילדים, סידור מגירות וצביעת קירות.

והחדר הזה בתוך הלב – מתפוצץ.

די, עד כמה הוא מקצץ.

אי אפשר עוד לשמור בלב את כל האנרגיה השלילית.

אבל גיליתי תגלית:

זה לא קורה ביום החתונה, גם לא שנה אחרי, זה מתרחש טיפין־טיפין, מטפטף לו אל תוך הלב, ואז בלידה הראשונה הכול מתפוצץ. את כל האשמות, שבתוך החדר שבלב, אפשר להדפיס על גיליון ארוך־ארוך שלא נגמר.

עוד בחתונה הוא אמר: "אעשה הכול בבית מ–א' ועד ש', ואת תעשי רק את ה–ת'". כשעבר זמן, ורק אני שואבת ומנקה כל פינה, שאלתי אותו, "איפה ההבטחה?"

הוא ענה, "באמת אני עושה הכול כאן. את רק עושה את הת' – תבשלי, תגהצי, תלבישי, תחתלי, תנקי, תסדרי".

סתם, זו הלצה.

ואז, באפיסת כוחות, התחלתי לראות שמכאן לא תצא ברכה, ולא תבוא הישועה.

אספתי עצמי פנימה, והתחלתי לחשב מסלול מחדש: איך אני מהפלונטר יוצאת, מה כדאי לשנות? עשיתי את אותה הפעולה לאורך כל הדרך, והגעתי לתוצאה מדהימה: מריבות וויכוחים שלא נגמרים, התירוצים מרקיעים, החמצה של רגעים.

אז אולי כדאי לשנות משהו, ואחת ולתמיד לאמץ גישה שתביא לקפיצה בפעולה הבאה?

היכנסי פנימה אל נבכי ליבך, בדקי את עצמך. באילו מילים את משתמשת? האם על נקיות הפה את שומרת?

במקום להעיר בציניות מרירה:

"אני שטפתי רצפה שלשום, אתה לא יכול להתנהג ולחיות כאן כאילו אתה רווק".

או: "אתה לא רואה שהתיק של שניאור על הרצפה? למה לדלג?"

או: "מתי תבין שכאן זה לא הר הזבל?"

או: "מתי תהפוך את המשוואה משר החוץ לשר הפנים בבית הזה?"

פשוט נסחי משפטי הערכה כנים, אפילו על פעולה קטנה, בכבוד אמיתי:

"תודה שהשארת אחריך נקי ומסודר אחרי הבישול, זה ממש חימם לי את הלב".

"איזה כיף שזרקת את הזבל, עכשיו יש פה ריח טוב, ונעים לשהות כאן".

"משמח אותי שאני מרגישה שיש שותף בבית, שעוזר ותומך" – כאן המקום לפרט.

אבל רגע לפני, עם יד על הלב. עושה חושבים: אולי לא הכול צריך להתבצע ב–same same, ועוד יותר לא כדאי לעשות השוואות, כי בהשוואות תמיד יש מפסידים.

זה נוגע לתחומים רבים כל כך:

התנהגות של ילד לעומת אחיו. השוואה של עצמי מול האחרים. השוואה בין עבודות שלי ושל החברות, וכמובן בזוגיות, מי עשה יותר וכמה עשה.

כשלא מצפים, לא מתאכזבים. ואצל השכנים החיים ממש לא "תותים":

ראיתי פעם סרטון של מיכל לויטין על פסח – כשכל המטבח מצופה בנייר כסף, והיא מספרת שתמיד היא קינאה בגיסות שגומרות להכין הכול מוקדם, אז השנה היא החליטה להראות להן מה זה… ורגע אחרי היא מפנה את המצלמה לעבר הבלגן שמשתרר לו בבית.

כך בדיוק או בערך נראה כל סטטוס של חברה בשלנית ודברנית כאן מהשכונה.

הכול נראה דבש, על החול והחצץ לא יספרו לנו – אז הביאי בחשבון את המסר האחרון.

צאי לדרך חדשה, התמקדי במילה הטובה, בעשייה ברוכה, אל תוך עצמך פנימה.

נדמה את עצמנו – את כל אחד מבני הבית – לחלק מגוף שלם. לראש יש תפקיד אחד, וליד יש תפקיד אחר. אז אולי הוא יבצע את התפקיד שלו, ואני אשתדל לבצע את התפקיד שלי.

העיקר שנחיה באהבה, באחווה, בשלום וברעות – רק כך תשרה השכינה, ונכניס לבית את השותף השלישי, זה שיתגלה במהרה, פה באל"ף שבגולה, בגאולה.

באדיבות מגזין עטרת חיה