כל עוד אנו בגלות, חיינו מלאים באתגרים ובקשיים. כולנו מחפשים את הפתרון לבעיות ואת המזור לקשיים. לפעמים צריך רק לפקוח את העיניים, ולגלות אותה, כאן, ממש לידינו – את הגאולה.

שרית משתפת אותנו בסיפורה ובתובנות שלה.

חוזרת הביתה

"את החיים שלי עד כה הייתי מחלקת לשלושה חלקים. החלק הראשון – עד שחזרתי בתשובה, החלק השני – לאחר חזרתי בתשובה, והחלק השלישי – לאחר שהכרתי את החסידות.

אך בל נקדים את המאוחר.

גדלתי במשפחה מסורתית חמה ואוהבת, שהשתדלה למלא את כל צרכיי. עד גיל העשרה לא ידעתי כמעט כלום על יהדות. נכון, היינו צמים ביום כיפור, עורכים ליל הסדר, אוכלים מצות בפסח, ושומרים על כשרות בסיסית מאוד. אבל חוץ מזה, היהדות לא אמרה לי שום דבר. אוסף של טקסים ישנים וחביבים, שאם ארצה אמשיך לקיים, ואם לא – אז לא.

אל עולם היהדות העשיר והמלא התחלתי להיחשף לאחר הצבא. עבדתי בחברה שהיו בה גם כמה עובדים דתיים. המושגים החדשים שהכרתי בזכותם הביאו אותי להבנה שהיהדות היא לא אוסף של טקסים חביבים שהכרתי בילדותי, אלא משהו הרבה יותר מקיף ועמוק.

צעד אחר צעד התחלתי להתקרב. למדתי עוד ועוד, הכרתי רבנים, והם היתוו לי את הדרך במסירות. הייתי כבר בחורה בוגרת ומבוססת בעבודתי, ולאט־לאט המשכתי להתקדם בדרך שלי, משתדלת להשתתף בשיעורי יהדות ככל יכולתי, ולהתמיד בקיום מצוות מעשיות.

לאחר שנתיים בתשובה, בזכות משפחה שנהגתי להתארח בביתה בשבתות, הכרתי את בעלי – בעל תשובה גם הוא, שעבר מסלול דומה לשלי. ואולם, בשונה ממני, הוא הספיק ללמוד זמן מה בישיבה לבעלי תשובה, וגם המשיך אחר כך ללמוד בכולל האברכים של הישיבה.

אורות מתעמעמים וקשיים צפים 

נישאנו, והתחלנו את החיים האמיתיים… תחילה ה'אורות' הגבוהים, שכל בעל תשובה מתחיל זוכה להם, האירו בכל עוצמתם, אך לאט־לאט הם החלו מתעמעמים. לאמיתו של דבר, עד היום אני נזכרת בגעגוע באורות הללו. בתפילות מלאות הכוונה שהיו לי, בהתלהבות מכל מצווה, מכל ברכה, מכל דבר שבקדושה.

החיים סחפו אותי לתוכם. עבודה, ילדים, כלים, כביסות, מטלות כאלו ואחרות. חיי התורה והמצוות שלי נכנסו לשגרה, אבל השגרה הזו הייתה אפרורית למדי ומנוקדת בדרישות, במטלות ובקשיים. חיים 'רגילים'.

השנים עברו, הילדים גדלו, ואיתם ההתמודדויות. לפי אמרה ידועה, את הילדים הקטנים אנחנו נושאים על הידיים, ואת הגדולים אנחנו נושאים בראש, ובעצם גם בלב".

כששרית גילתה שבנה השני החל 'לפזול' החוצה, כהגדרתה, היא לא ידעה איך להתמודד עם העניין. גם בעלה לא.

"לא הבנו מה יש לו לחפש שם, במקום שאנחנו עזבנו. ראינו בחרדה איך הוא נמשך במפגשים המשפחתיים המעטים שלנו לשיחות עם אחי, שהיה מאז ומעולם מתנגד חריף לכל התהליך שעברנו. לא יכולתי לאסור עליו לדבר עם הדוד שלו, כמובן, אך השתדלתי לצמצם את הפגישות עד למינימום. זה כבר לא עזר. הם הצליחו למצוא ערוצי קשר אחרים. מהר מאוד הבן שלי מצא לו גם חברים חדשים, שעזרו לו למשוך את עצמו מהעולם שלנו החוצה.

זו הייתה (ועדיין) תקופה קשה מאוד מאוד בעבורי ובעבור בעלי. ההלם, התחושה של 'איפה טעינו', חוסר האונים של 'מה עושים עכשיו'. ואם לא די בכך, גם העסק של בעלי, עסק שהוא השקיע בו את כל כולו, עבר באותה תקופה טלטלה קשה, והמצב הכלכלי, שמעולם לא העסיק אותנו, התחיל להעיק עלינו, ומאוד.

 טובעת

הרגשתי שאני טובעת בים. אומנם מאז חזרתי בתשובה היו התמודדויות פה ושם, אך הכול התגמד לנוכח הקושי העכשווי. הרגשתי שאני לא מצליחה להתמודד, לא מצליחה להחזיק מעמד, ויותר מכך, התעוררו לי שאלות כלפי הקדוש ברוך הוא: 'ה', למה אני? למה דווקא לי זה קורה? מה אתה רוצה? מה אתה מחכה שאעשה?'

בתוך כל הכאב והצער, ההלם והבלבול שהייתי שרויה בהם, ידעתי עמוק בתוכי שה' מזמן לי את כל זה, ויש לזה מטרה. מהי? לא הצלחתי להבין, וחוסר ההבנה הזה היה קשה לי יותר מכול. הייתי בטוחה שאילו רק הייתי מבינה יותר לשם מה אני עוברת את כל מסכת הייסורים הזו, היה לי קל הרבה יותר לשאת אותה".

עם כל הצער והקושי, שרית ניסתה להמשיך את החיים כרגיל, לפחות כלפי חוץ. אך באחד הימים, כשהגיעה לעבודה כשבתוכה פנימה משתוללת סערת רגשות, הופתעה מפנייתה של חברה לעבודה.

"חני היא צעירה חב"דית עדינה ולבבית, חדשה יחסית במשרד שלנו. היא בדרך כלל לא מעורבת כל כך בשיחות של כולן, ולא מתאים לאופי שלה 'לנדנד' למישהי ועוד בנושאים אישיים. למרות כל זאת, משהו בלב שלה, כך אמרה לי אחר כך בחצי התנצלות, לא נתן לה לעבור לסדר היום, והיא לחצה עליי בעדינות לספר לה מה קורה. לא החזקתי מעמד מול הרצון הכן שלה לעזור. נשברתי די מהר. סיפרתי לה בקצרה את כל מה שעובר עליי – התחושות הקשות שלי בזמן האחרון, הרצון שלי להבין מה ה' רוצה ממני, ולמה הוא הביא אותי למקום הזה.

חני שתקה והקשיבה באמפתיה. אחר כך היא אמרה שהשאלות שלי קשות, והיא לא יודעת אם תוכל לענות לי עליהן. אבל בוודאי בחסידות יש תשובות לכל השאלות. 'למדת פעם חסידות?' שאלה אותי חני. הנהנתי, נזכרתי שפעם, בתחילת הדרך, השתתפתי בכמה שיעורי תניא. דווקא היה מעניין, אבל אחר כך המשכתי לכיוונים אחרים.

חני הבטיחה לי שזה הרבה יותר ממעניין. "משנה חיים ממש", כלשונה. למען האמת, הייתי סקפטית. אבל הבטחתי לבוא איתה לשיעור אחד.

השיעור הזה גרר עוד אחד. ופתאום הרגשתי כמו מישהו צמא שהלך זמן רב במדבר. כבר התרגל לא לשתות, ואפילו אינו מרגיש שהוא צמא, ורק כשמביאים לו מים, הוא קולט עד כמה הם היו חסרים לו, והוא בולע בלהיטות כל טיפה.

הרבנית שמסרה את השיעור הייתה סבלנית, והשתדלה לענות לכל שאלותיי באורך רוח. כשראתה שאינני יודעת שבעה, המליצה לי על לימוד מעמיק יותר בחברותא בנושאים שנגעו בי יותר מכול.

לימוד החסידות פתח לפניי שערים שלא הכרתי. גיליתי עולם חדש, ולא הבנתי איך כל זה נעלם ממני כל השנים.

למה צריך אותי?

נכון, ההתמודדויות שלי בינתיים לא השתנו. הבן שלי עוד לא חזר אלינו, וגם המצב הכלכלי ממשיך להטריד. אבל אני עצמי השתניתי. גיליתי עולם חדש, גיליתי את המהות האמיתית של החיים, גיליתי שיש פה עוד הרבה הרבה מעבר למה שהעיניים שלי רואות ולמה שהלב והמוח שלי מסוגלים לקלוט ולהבין.

גיליתי שהיחסים שלי עם הקדוש ברוך הוא הם הרבה מעבר ליחסים של 'תן וקח', של 'אני אהיה בסדר, ואתה תהיה בסדר איתי'. גיליתי שאפילו לא התחלתי להבין מהי המשמעות של הבורא, של הבריאה, של מה שאנחנו עושים כאן בעולם הזה.

'אומנם גם אחרי שנים של לימוד חסידות', אומרת לי הרבנית, 'אנחנו רק מבינים עד כמה אנחנו לא מבינים. אבל ההבנה הזו משחררת. היא מאפשרת לראות את העולם מזווית חדשה, אחרת, אמיתית יותר'. בעקבות ההבנה הזו אני מפסיקה להציב את עצמי במרכז, ולצפות שהכול יסתדר סביבי בדרך שאני רוצה. אני מציבה את הקדוש ברוך הוא במרכז, ומתמסרת למילוי רצונו.

יש סיפור ידוע על חסיד של אדמו"ר הזקן שירד מנכסיו. כשבא לרבי, פירט מה הוא צריך כדי לחזור למעמדו הקודם. אמר לו אדמו"ר הזקן: 'אתה מפרט מה אתה צריך, אבל לפני כן עליך לשאול את עצמך שאלה אחרת: למה צריכים אותך?'

אומנם לא התעלפתי כמו אותו חסיד. אבל אני חושבת שהסיפור הזה מתמצת לגמרי את המהפך הפנימי שעברתי. עד אז היה ברור לי מה אני צריכה, והיה לי קשה לקבל את העובדה שה' אינו נותן לי זאת. עתה התחלתי להסתכל סביבי ולחפש למה צריך אותי, מה השליחות שלי בעולם ולמה הקדוש ברוך הוא מצפה ממני בהתמודדויות הספציפיות שבהן הוא שם אותי.

מצאתי בין המצרים

ישנו פירוש ידוע על הפסוק 'כל רודפיה השיגו בין המצרים' – כל רודפי י־ה – כל מי שמבקש את ה', משיג אותו 'בין המצרים', בזמן של 'מצרים', שהוא זמן נעלה.

גם אני מצאתי את הקדוש ברוך הוא דווקא בין המצרים. בין המצרים של הקשיים האישיים שלי, במקום שבו הרגשתי שאני כמעט כורעת תחת הנטל, כמעט הולכת לאיבוד בתוך הקושי. הקדוש ברוך הוא חיכה לי דווקא שם, ודווקא מתוך המקום הזה זכיתי להגיע לקרבת ה', למקום חדש וגבוה הרבה יותר בעבודת ה' שלי.

לפעמים מזדמן לי להיפגש עם נשים ובנות חב"דיות, שמכירות חסידות מגיל אפס, ואינן מודעות מספיק לאוצר שקיים אצלן. אני פונה לכל אחת ואחת מכן, אל תחכו להגיע ל'בין המצרים' אישי חלילה כדי לגלות את הקדוש ברוך הוא. זכיתן באוצר יקר, אל תשאירו אותו סגור בארון הספרים. חפשו את הקדוש ברוך הוא בסביבתכן. הוא מחכה לכל אחת ואחת מכן".

באדיבות מגזין עטרת חיה